שלוש היו תמיד אהבותיי
רומן היסטורי נוסטלגי ואינטרנטי 1
בועז רוזמרין
הוצאה ראשונה בפורמט HTML 02.06.2023
©כול הזכויות שמורות לבועז רוזמרין
אין לשכפל להעתיק לצלם להקליט לשדר לתרגם כול חלק שהוא מקובץ זה אלא ברשות מפורשת של המחבר. הבקשה תשלח לכתובת הדוא”ל:
boaz.rozm@gmail.com התשובה תשלח כמענה.
עורכת בת-ציון בכר נפתלי
ספר זה הוא פרי דמיונו של המחבר בועז רוזמרין.
כול קשר בין עלילת הספר והדמויות שבו לבני אדם ולאירועים אמיתיים מקרי בהחלט, למעט שתי דמויות אמיתיות אלוף פיקוד המרכז וסא”ל יצחק גולן (איצ’ה) שכמה מעלילותיהם אמיתיות. מפורט בסוף הספר בנספח אמת ובדיון.
מסת”ב 978-965-598-474-3 ISBN
הקדמה
גיבורים, מלאכים, שטן ובכורו
אלו היו דמויות המפתח של חיי, שני גברים גיבורים היו אהבות ענקיות בחיי. כול אחד מהם אהב אותי בדרכו. שניהם היו צנחנים ותוצר החינוך המשותף בקיבוץ השומר הצעיר נווה עמל. הגיבורה והאהבה השלישית, גם היא ענקית אך שונה הייתה חברת הנפש היחידה בחיי. כמו בכל סיפור טוב, היו גם מלאכים בני אנוש צחורי כנפיים, ואיך אפשר בלי השטן ובכורו?
אורי האינטלקטואל, אהבתי הראשונה והגדולה ביותר, הוא יצר אותי מחדש, ופתח בפני את שערי המדע והדעת. ממנו למדתי שבראשית ברא האדם את אלוהים בדמותו ובצלמו.
יואב היצרי, היה חכם יותר מכל האנשים שהכרתי חוץ מאורי. עם יואב העפלתי לפסגות התשוקה שאליהם מעולם לא טיפסתי עם אורי. למרות תשוקתי אל יואב, הרי אורי היה תמיד בחירתי הראשונה.
דנה החופשית , הייתה נערת פרחים ובוגרת וודסטוק. אני הייתי תוצר של שכונה קרתנית מסורתית. היינו חברות בנפש. דנה היא זו שלימדה אותי דרך עלמה בגבר.
חמישה מלאכים, אימו של אורי רחל, שני ידידיה בנפש אבישי וצרויה, והחובשת/מיילדת. קיבוצניקים שכולם נתינה, בלעדיהם לא היה נולד אורי שלי.
המלאך החמישי הוא איצ’ה. הנפש הטובה מפיקוד המרכז ומחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים.
השטן שניצב על דרכי בעלילה זו, מגובה בכוחות האופל שעלו ממחשכים של שלושת אלפים שנה, באמונה יוקדת שאלוהים לוחש על אוזנו את רצונו, היה לא אחר מאשר אבי סעדיה. לכל שטן יש גם… בכור שטן, זה היה החוקר הפרטי של אבי. טיפוס נאלח שכמעט הצליח להרוס את אהבת חיי. הדבר היחיד שאפשר לומר לזכותו הוא, שבלעדיו יהיה העולם טוב יותר.
דפי תמר
זהו סיפור חיי מהרגע שבו הלכתי למיונים של הלהקות הצבאיות, יש בו ארבעה חלקים. כול חלק הוא סיפור בפני עצמו. החל בחלק השני המשכו של החלק שלפניו. השלמתי את הספר בעשור השביעי לחיי. בשלושת החלקים הראשונים, נסמכתי על דפי היומן שלי אותם כתבתי סמוך ככל האפשר להתרחשות המאורעות, במשך יותר מארבעים שנה. החלק הרביעי נסמך בעיקרו על הקלטות שביצעתי לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים.
מובן שסיפורים אינם יומן, היומן הוא כרונולוגי, הסיפורים שטים בזמן קדימה ואחורה בהתאם לעניין. גם ההקלטות הן לא הסיפור עצמו אלא הבסיס שלו.
את הנספחים שבסוף הספר אני מבקשת שתקראו רק כאשר תסיימו את הסיפור.
אם הזמנים מעניינים אותכם תוכלו לקרוא אותם בנספח לוח זמנים.
בשנת 2015 העברתי את מחברות היומן לפורמט דיגיטלי באמצעות הטכנולוגיה של זיהוי כתב. היה לי כתב יד מעולה, וכך ההמרה עברה כמעט חלק. את הקלטות של הסיפור הרביעי תמללתי.
תמונה שווה אלף מילים, לכן צירפתי לסיפורים תמונות שימחישו את הכתוב. מכיוון שאנו חיים בעידן האינטרנט, הוספתי גם קישורים מעניינים.
אני אישה טוטאלית, כתבתי הכול. אהבות שנאות, ניצחונות תבוסות, נקמות, סליחות ותשוקות. לא הסתרתי כלום מסיבות של מה יגידו אלה המצקצקים בלשונם וצודקים תמיד. לא הסתתרתי מאחורי צניעות צדקנית ומזויפת.
הייתה לי אובססיה לתעד מה שעבר עלי ועל המדינה האהובה והאכזרית שלי, מדינה שגבתה ממני את היקר לי ביותר. למרות זאת, כמו שכתב אהוד מנור בשירו הנפלא, שאותו שרה הזמרת הנפלאה גלי עטרי.
אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת.
ואחרון אחרון ולא חביב: משטרת המחשבות של הפוליטיקלי קורקט. לא איכנע לפוליטרוקים הנאלחים שלה. תוכלו לקרוא עליהם בנספח משטרת המחשבות.
על החתום, תמר גלעדי שרעבי
חלק ראשון
מלחמת אור וחושך
מיון גורלי
היא יודעת לנבא את העתיד, שווה כול שקל. אמרו לי החברות. העתיד שלי היה בידה. הייתה לי שאלה אחת ויחידה אליה. סיימתי לשתות את ספל הקפה החשוב בחיי. האשה מולי הפכה את הספל הריק שלי לתוך צלוחית והמתינה, הדקות האלה היו הארוכות בחיי. אחר כך היא הפכה את הספל חזרה. שאלה אחת הייתה לי אליה, האם אצליח במיונים ללהקות הצבאיות שיערכו עוד חודש?
“שירי לי את השיר שאותו תשירי במיונים,” אמרה הקוראת בקפה. שרתי לה.
“היא העבירה את עיניה ממני אל ספל הקפה ובסוף פסקה את דינה,
“את תתקבלי ללהקה צבאית, הסימנים לא ברורים אך מראים על הנח”ל או פיקוד הצפון, אך זו יכולה להיות כול להקה אחרת.”
שילמתי בתודה והלכתי.
זה כמה חודשים התאמנתי במתנ”ס השכונתי לקראת המיונים. שרתי במקהלת המתנ”ס ואפילו היה לי סולו. כינו אותי שושנה דמארי הצעירה. המנהל הוא שאישר לי להתאמן שם. השכונה הייתה כלא והבית צינוק. להקה צבאית הייתה בשבילי הדרך לחופש, לעולם הגדול.
הנבואה הראשונה לא הספיקה לי, רציתי עוד אישור. הלכתי לקוראת בכף יד ושאלתי אותה את אותה שאלה ששאלתי את הקוראת בקפה. גם היא ביקשה ממני לשיר את השיר שאשיר במיונים. אחרי ששרתי היא נטלה את כף ידי והסתכלה ארוכות, אחר כך בישרה לי גם היא,
“את תתקבלי ללהקה צבאית, לא ברור לאיזו מהן”, ואחר כך שאלה, “התרצי שאנבא לך גם את העתיד?”
“כן,” השבתי. היא הסבירה לי את מהות הקווים בכף היד. אחרי שהסתכלה ארוכות ומיששה את כפות ידי תוך שהיא שואלת אותי שאלות, כתבה לי מסמך ובו יותר ממאה נבואות לעתידי. בין הנבואות נכתב. בעתיד תהיה לך אהבה ענקית, האהוב שלך יברח, תהיה לך עוד אהבה, תתחתני עם אהובך הראשון. יהיה לכם בן שייהרג במלחמה. הלכתי למיונים בתקווה שלפחות הנבואה הראשונה תתגשם. וחיכיתי בקוצר רוח שיקראו לי.
“שמי דנה ובאתי למיונים. אפשר לשבת לידך?” שאלה אותי נערה מלאה שמחת חיים, בטוחה בעצמה ומשוחררת.
“בטח, שמי תמר ואני כאן מאותה סיבה,” הייתי מתוחה כקפיץ ושמחתי לחברתה.
“תירגעי תמר,” היא אמרה לי, “אלו רק מיונים, גם מחר תזרח השמש.”
“דנה, אם אני נכשלת, אין לי מחר, אני לא אתגייס לשום מקום אחר, אצהיר על אורח חיים דתי ואשאר תקועה עם אבא שלי בשכונה, הלכתי למיונים האלה ללא רשותו.”
רציתי להתקבל ללהקת הנח”ל מלכת הלהקות ומובן שהכנתי גם את השיר קרנבל בנח”ל, אותו היה בכוונתי לשיר ואותו גם שרתי לקוראות בקפה ובכף היד. כמה שורות לפני ישב סגן אלוף. דנה הסבירה לי שזהו איצ’ה, קצין החינוך ומפקד הלהקה של פיקוד המרכז. לידו ישב צנחן שחרחר הרגשתי ברק, ליבי החסיר פעימה. לאחר כול נבחן התייעצו איצ’ה והצנחן ביניהם. באותו הרגע החלטתי לשיר את הלהיט של להקת פיקוד המרכז, יש לי אהוב בסיירת חרוב שגם עליו התאמנתי במתנ”ס, זו הייתה החלטה גורלית.
הכריזה קראה לדנה לבמה. היא ביצעה נפלא את השיר ‘אני בסך הכול קברן’ של יוסי בנאי מתוכניתו אין אהבות שמחות. אני לא התחברתי, ההומור המקאברי העביר בי צמרמורת, אך נציגי הלהקות התלהבו וסובבו את דנה מכל עבר. גם איצ’ה כרכר סביבה. הרגשתי כל כך שכונתית ופרימיטיבית לידה. גם אני כמו כול הנבחנים לפני דנה הכנתי שיר של להקה צבאית. בטח לבוחנים כבר נמאס. דנה התיישבה לידי.
“איזו להקה בחרת?” שאלתי אותה.
“עוד לא בחרתי, אמרתי לנציגי הלהקות שיהיה לי קל יותר להחליט אם ראובן החבר שלי יהיה גם כן איתי בלהקה.”
“הוא זמר?”
“כן, אם כי הוא לא אריק איינשטיין, הוא גם שחקן לא רע, מצדי הוא יכול להקים את התפאורות להופעה, העיקר שיהיה איתי.”
“ואיפה הוא עכשיו?”
“זימנו אותו לעוד שלוש שעות.”
“איזה להקה את מעדיפה?”
“את פיקוד המרכז, אני רוצה מפקד כמו איצ’ה, לא איזה בוק ג’ונס 2 .”
“גם אני רוצה את פיקוד מרכז.”
“בגלל היָמָן?”
“כככ….ן,” גמגמתי.
“תמר,” היא חייכה בטוב לב, “אני קוראת אותך כמו בספר.”
“תמר שרעבי לבמה,” נשמע בכריזה.
התחלתי להעביר בראשי איך אשיר, הגעתי לבמה ואמרתי לאורגניסט המלווה, מה אשיר, היה נראה לי שהוא עומד להקיא מרוב שירי להקות צבאיות. לקחתי את המיקרופון בידי, לפתע הבזיקה בראשי מחשבה, הרי לא אשיר את השיר שאותו שרתי לקוראות בקפה ובכף היד, איבדתי את הביטחון, הביצוע היה הרבה פחות טוב מאשר באימונים שעשיתי במתנ”ס. הייתי בטוחה שנכשלתי ואף להקה לא תרצה בי. כנראה החלפת השיר גרמה לכישלוני.
נציג להקת התותחנים ניגש אלי, הוא היה קר כמו דג שיצא מהמקפיא, “למרות הביצוע הגרוע, ניתן לך צ’אנס, אבל את על תנאי.”
רגע לפני שעניתי לו כן, נעמד לידי הצנחן, ראיתי בעיניו שהוא מחבב אותי.
“אנחנו מאמינים בפוטנציאל שלך למרות הביצוע הזה. מה תרצי? כומתה שחורה וחיים שחורים? או כומתה אדומה עם אפשרות לצנוח?”
בחרתי בלהקת פיקוד המרכז שמתוכה אמור היה לקום צוות הווי צנחנים. אותו הצנחן היה אורי. ניצן האהבה שלנו בצבץ עוד במיונים. כשהגעתי ללהקה, הניצן פרח לאהבה אפלטונית מטורפת, אהבת חיי. זו הייתה הנבואה השנייה של הקוראת בכף היד שהתגשמה.
“הצלחתי!” בישרתי לדנה בהתרגשות, “התקבלתי הקוראות בכף היד, בקפה ניבאו לי שאצליח.
“איזה שטויות,” היא אמרה לי, “התקבלת כי את מוכשרת, תאמיני בעצמך יָמָנִִית, את לא צריכה את השטויות האלה, מזל שלא הלכת לאיזה רבי מקובל שקורא בשערות של הערווה.”
לחיי בערו, אך זו הייתה דנה, לאחר שהגיעה עם ראובן שלה ללהקת פיקוד המרכז. הפכנו לחברות בנפש, זה נמשך ארבעים שנה עד שהמוות הפריד בינינו.
פיגמליון 3
אורי שלי אהבת חיי, רסיס נהרה כמו שכתבה רחל בשירה הנפלא עקרה.
סיפרתי לאורי שלי על שתי הנבואות ומה אמרה דנה.
“גם אם אינני אוהב את הסגנון של דנה, היא צדקה.”
“איך הן ידעו?”
“הן לא ידעו, לדעתי זה היה ניחוש מושכל.”
“הסבר לי את כוונתך.”
“הנשים הללו שמעו אותך שרה, שתיהן ידעו מה התשובה שאת רוצה לשמוע ונתנו לך אותה. הנבואה שלהן הייתה אמורה לתת לך מוטיבציה להגשים אותה וכך הגדילה את הסיכוי שהנבואה תתגשם.”
“אז איך אתה מסביר את זה שהקוראת בכף היד צדקה גם בנושא האהבה?”
“כמה נבואות היא כתבה לך?” הוצאתי את המסמך שהיא כתבה והראיתי אותו לאורי, הוא קרא וספר את הנבואות,
“יש פה יותר ממאה נבואות, כולן על דברים שאנשים עוברים בחיים. אף נבואה אינה מותנית בזמן. חלקם הגדול של הנבואות לא יתגשם לעולם, יש כמה נבואות סותרות, אך הן כמובן כתובות רחוק זו מזו.”
“תראה לי,” אורי הראה לי נבואה בתחילת הדף הראשון .
“הנבואה הזאת חוזה שתהיי זמרת מפורסמת כמו שושנה דמארי, אך זה יהיה על חשבון חיי המשפחה שלך. נבואה זו כתובה ליד הנבואה שתתקבלי ללהקה צבאית. מעניין לא רק אני רואה בך את שושנה דמארי הצעירה,” אורי הראה לי נבואה נוספת באמצע הדף השלישי והמשיך,
“הנבואה הזאת מבשרת שתבחרי בחיי משפחה מאושרים.”
“אולי היא פשוט נתנה לי לבחור?”
“בשביל לבחור את לא צריכה אותה.”
“למרות מה שאתה אומר, שתי נבואות התגשמו.”
“כאשר תתגשם נבואה כלשהי, את תגידי לעצמך הקוראת בכף היד צדקה וכמובן תספרי למכריך את שבחה. מה שיגדיל את מאגר הלקוחות שלה.”
לקח לי זמן עד שהפנמתי את התובנות של אורי, בכל זאת לא נפטרתי כליל מהשעבוד לנבואה. כאשר הגעתי לצומת בחיי שבו היה עלי להחליט בין כמה ברירות שאחת מהן תגשים נבואה כלשהי מהרשימה, תמיד בחרתי בה.
התארחתי כמה פעמים אצל אורי בקיבוץ. למרות שהייתי מסורתית, הסתגלתי לרעיון שהמטבח לא כשר. השתדלתי לפחות לא לאכול שם בשר. לא תמיד הצלחתי הייתה בי תאוות בשרים.
אורי הציע לי להתארח אצלו בסדר פסח.
“יש לנו הגדה קיבוצית מיוחדת ומעניינת, אבל אין אצלנו ביעור חמץ.”
“אז אשב לסדר עם הורי.”
“בקומזיץ של יום העצמאות הרחתי בשר לא מוכר, לשאלתי ענה לי אורי,
“אלו סטייקים לבנים,” לא הבנתי, “כבש נמוך,” חייך אורי, שוב לא הבנתי, “חזיר בהכשר בד”ץ,” הוא חייך פעם נוספת, כמעט הקאתי.
“אורי, אני לא יכולה להישאר פה, אלך לחדר של רחל.”
“חכי, עוד מעט יהיו סטייקים משובחים של בקר.”
“יצלו אותם על המנגל של החזירים?”
“כן אבל האש שורפת ומכשירה הכול.”
במצפון לא נקי, נכנעתי לתאוות הבשרים שלי.
אורי יצר אותי מחדש. הדבר המשמעותי ביותר שלימד אותי היה אנגלית כהלכה.
“זו אחת משפות הדעת,” אמר לי, “מי שיודע אחת משפות אלה, יכול להיות איש העולם הגדול, מי שאינו יודע נידון להיות פרובינציאלי.”
חוץ מאנגלית הוא לימד אותי ספרות, פילוסופיה, אסטרונומיה, מוצא המינים ומתמטיקה, הוא אמר לי:
“כמו שהאנגלית היא מלכת שפות הדעת, המתמטיקה היא מלכת המדעים.”
כאשר כבר הייתי מסוגלת לקרוא את מרק טווין בשפת המקור, הפתיע אותי אורי ברגילה שלנו. בערך חודש לפני חתונתנו המיועדת. הוא נעזר באיצ’ה והוציא לשנינו אישור יציאה מהארץ, לחופשה בלונדון
“מאיפה יש לך את הכסף?”
“איצ’ה הלווה לי, נחזיר מהכסף שנקבל בחתונה.”
השבוע שבילינו בלונדון היה סמינר שערך לי אורי בהכרת העולם. אחד הדברים שהרשים אותי היה פינת הנואמים בהייד פארק, בה כול אחד יכול לנאום על כול דבר שעולה על רוחו. מובן שגם ביקרנו במוזיאונים ובגלריות. במוזיאון הבריטי ראיתי את התצוגות של התרבויות העתיקות מצרים, מסופוטמיה והודו, שאת הממצאים בהן שדדו הבריטים הנאורים מרחבי האימפריה שלהם. התצוגות היו המחשה נפלאה לכך שחוץ מהבדואי התימהוני ההוא ששמע קולות ונדד מחרן לכנען. היו עוד כמה אירועים בעולם העתיק.
ביקרנו במצפה הכוכבים גריניץ’, שם מסומן קו האורך 0 מעלות. בשעה 13.00 בדיוק ירד הכדור המסמל את זמן גריניץ’.
זה המחיש לי מה שלימד אותי אורי על רשת הקואורדינטות של כדור הארץ ועל מערכת השעות העולמית.
בפלנטריום למדתי שהארץ המתוארת בתנ”ך כמוקד הבריאה, היא כוכב קטן למדי, במערכת שמש בינונית, אחת ממיליוני מערכות שמש בתוך גלקסיה שהיא חלק מחלל שבו מיליוני גלקסיות. דע את מקומך אדם נזר הבריאה.
בתצוגה על מוצא האדם. למדתי שסיפורי הבריאה ויצירת האדם שבתנ”ך אליהם התייחסתי פעם בחרדת קודש, הם לכל היותר מטאפורות, אם לא מעשיות למאותגרי חשיבה. הפוליטרוקים ממשטרת המחשבות של הפוליטיקלי קורקט כבר לא מרשים לנו לומר מפגרים.
כול ערב הלכנו להצגת תיאטרון.
זכור לי במיוחד המחזמר גברתי הנאווה4.
הרגשתי כמו אלייזה דוליטל מוכרת הפרחים הפרימיטיבית שפרופסור היגינס מעצב אותה מחדש. ההבדל היה שפרופסור היגינס בז מלכתחילה לאלייזה וכל מטרתו בעיצובה מחדש, הייתה זכיה בהתערבות עם חבריו הסנובים. ואילו אורי אהב אותי בכל מאודו, כמו פיגמליון הוא יצר את גלתיאה שלו מתוך השנהב הגולמי. זו הייתה משאת נפשו זה היה מפעל חייו.
בלילה ישנו על מיטה משותפת במלון, כול אחד בצד שלו. הפליא אותי שאורי לא ניסה להתקרב אלי ולגעת בי. הרי דנה חברתי אמרה שגברים מתים רק ל…, אני שונאת את המילה הזאת. חברות שלי שהתחתנו סיפרו לי שאומנם לא שכבו עם בן הזוג שלהן לפני החתונה, אבל נתנו לו לגעת באבריהן המוצנעים. ייחסתי זאת לכך שאורי מכבד את צניעותי.
בשנה בה היינו יחד למדתי הרבה יותר מאשר בשתיים עשרה השנים שבהן למדתי בבתי הספר העלובים של הממלכתי דתי בשכונה.
הדבר החשוב ביותר שאורי שלי לימד אותי, אין ספרים קדושים שנכתבו על ידי אלוהים, הכול נכתב בידי אדם, מותר לבקר ולערער על הכול.
תמר החדשה היא תבנית נשמתו של אורי.
אפרודיטה 5
דנה הייתה אשכנזייה ג’ינג’ית, נערת פרחים חופשית מכפר שמריהו. אני הייתי ימנית שחורה ומסורתית מהשכונה, מה שלא הפריע לנו להפוך לחברות בנפש. אני חושבת שחיפשתי את חברתה כי ראיתי בה אשת העולם הגדול שאליו רציתי להיות שייכת. מה היא חיפשה אצלי? לא בדיוק ידעתי, אולי היא רצתה להיות המנטורית של נערת השכונות לענייני אהבה.
כשנה לפני שהתגייסה היא טסה עם ראובן שלה לפסטיבל וודסטוק.
כשחזרה היא הלכה למיוני הלהקות הצבאיות, שם כזכור הכרנו. היא גררה למיונים את ראובן שלה. שניהם התקבלו ללהקת פיקוד המרכז, וזאת למגינת ליבה של אימו הפולניה של ראובן שסידרה לו ג’וב במקלט האטומי של הקריה.
הסגנון של דנה היה בוטה, הייתי מסמיקה בכל פעם שהיא דיברה בחופשיות על יחסיה עם ראובן.
“הוא מאהב טוב, יודע היכן לגעת בי שאגמור, אני אוהבת שהוא אוהב אותי חלש,” היא פרטה לי היכן וכיצד נגע בה.
“את עדיין בתולה?”
“מה פתאום? צריך להנות בחיים, כאשר ראובן ואני עושים אהבה שנינו בשמים וזה אלוהי!”
“את לא פוחדת להרות?”
“פרימיטיבית, בשביל מה המציאו את הגלולה?”
דנה תיארה לי מה התחושות שלה. מכיוון שתמונה טובה מאלף מילים, היא הראתה לי את האיורים המתאימים בקמה סוטרה התנ”ך שלה. מובן שלחיי בערו.
מאז התחלתי לחלום שאורי ואני מתנים אהבים, מובן שבניגוד לדנה זה היה רק על הגב ורק בחלום וגם בזה התביישתי.
בפעם אחרת היא הראתה לי תמונה.
“תכירי עוד מאהב שלי האדמירל הורשיו נלסון 6, הוא גדול מדון ז’ואן וקזנובה גם יחד. חוץ ממני יש לו עוד הרבה מאהבות, הוא לא בוחל גם במאהבים, הוא גבר שרמנטי בטירוף, פשוט אי אפשר לעמוד בפניו. אני חייבת לעשות איתו מין אוראלי כמה פעמים ביום, כך גם המאהבות והמאהבים האחרים הנופלים לרגליו.”
“אינני מבינה, הוא נראה עתיק, איך את…איתו? אני לא רוצה להשתמש בתיאור המגעיל שלך.”
“ככה.”
דנה הראתה לי את החפיסה, שלפה ממנה סיגריה והציתה אותה, אני השתעלתי.
“דנה אני לא סובלת את הסירחון הזה, מספיק לי שאבא שלי מסריח את האוויר.”
“כול העולם מעשן ומזדווג.”
“אורי ואני נגד כול העולם, גם לא הדבר השני, הבטחתי לאמא שאתחתן בתולה, הפדיחה של אחותי הבכורה צילה הספיקה.”
“איזה פרימיטיביות אתן, אמא שלי לימדה אותי איך להזדיין עם ראובן,” דנה הביטה בי בהנאה, היא אהבה לראות איך אני מחליפה צבעים כאשר השתמשה במילה הזאת או במילים אחרות שאני לא העזתי להעלות על דל שפתי, היא המשיכה,
“אמא ואבא שכבו שלוש שנים לפני החתונה, היא התחתנה עם בטן כמו אחותך. אני התוצאה של החור בקונדום,” שוב היא צחקה בכל פה.
“דנה אצלנו הדבר הזה קדוש, מותר לעשות את זה רק אחרי הקידושין.”
“אורי לא לוחץ עליך? חצי מהבנות בלהקה מתות שהוא יקדש אותן בביאה,” היא שוב צחקה ואני שוב הסמקתי.
“דנה, מספיק עם תיאורי הזימה האלה. ואם כבר שאלת, אורי שלי מכבד אותי ולא לוחץ עלי, אני יודעת שאני היחידה שלו.”
“הוא לפחות נוגע לך בקודש הקודשים?” שוב הסמקתי.
“אני צנועה, אנחנו מתחבקים וגם מתנשקים קצת.”
“וזה מספיק לך?”
“לפעמים אני רוצה קצת יותר,” בלילה אני חולמת אותו.
“מילא את עם הפרימיטיביות שלך, אבל אורי הקיבוצניק? שם דופקים כול דבר שזז? נראה לי משונה!” שוב בערו לחיי,
“מה משונה בגבר שמכבד אישה?” צעקתי עליה, היא מחללת כול דבר קדוש.
“גברים בגיל של אורי חושבים מהאשכים, הם מתים להשכיב בחורות וזה נורמלי, אם זה לא ככה, הדבר דורש בדיקה.”
“בדיקה של מה?!” רתחתי, מהי בכלל חושבת לה הדנה הזאת?
“תמר תירגעי, יש גברים שיש להם בעיה בקיום יחסי מין,” סוף סוף היא מדברת בשפה נורמלית, “האם את רוצה לגלות את זה רק אחרי החתונה?”
“אני לא יכולה לגלות את זה לפני החתונה.”
“אני יכולה לגלות זאת עבורך, לא אגזול אותו ממך.”
“דנה, זאת פריצות,” לחיי בערו כמו שלא בערו מעולם, “ברור שאני לא מרשה וגם אורי לא יסכים.”
“תמרסקי פרימיטיבסקי, ספרי לי אחרי ליל הכלולות שלכם, אם התחושה שלי הייתה נכונה, בשבילך אני מקווה שטעיתי.”
החלטתי, חתונה היא הפתרון לכל. אורי שלי ואני הרי מאוהבים בטירוף. חוץ מאחותי, אף אחת שאני מכירה מהשכונה לא שכבה עם בעלה לפני הנישואין, אולי זאת הדרך הנכונה? בכל זאת לא הייתי כבר ילדת שכונות, החלטתי להשתמש בגלולה, לא רציתי עדיין להרות, כדי שאוכל להמשיך בצוות ההווי. אחרי החתונה יתברר הכול, לא הייתי בטוחה שאורי שלי ידע דרך גבר בעלמה, אולי דנה צדקה? דבר אחד ידעתי, לאורי שלי יש פתרון לכל דבר, הוא יפתור גם את זה עם צריך.
הסתכלתי לו בעיניים,
“ההורים שלי לא אוהבים שאני יוצאת עם גבר ללא חתונה.”
“אני לא מרגיש בשל לנישואין, אני מעדיף לחכות עוד קצת.”
“אבא שלי אמר שיצאתי לתרבות רעה, כבר לא נעים לי לחזור הביתה.”
“תמר שלי אהבת חיי, עשי כול מה שאומר ליבך.”
הייתי מאושרת, כמו תמיד אורי שלי הבין וכיבד אותי.
“אשאל את הורי, אינני רואה שום סיבה שאבא יסרב לבקשתי, אחר כך אזמין אותך לארוחה תימנית אסלי אצלנו בבית ואציג אותך בפניהם, לאחר מכן נרשם ברבנות, ולבסוף חופה וקידושין כדת משה וישראל, פשוט לא?”
“הפיזיקה של המפץ הגדול מסובכת פחות!” חייך אורי, “מה לוח הזמנים?”
“עוד חודשיים חופה וקידושין.”
כזכור לפני החתונה טסנו ללונדון.
השטן
החיוך המרושע עלה על פניו של אבי סעדיה, הוא פלט סילון עשן מסריח ולקח את אורי שלי לקצה הסלון, מה הנבל הזקן הזה כבר זומם? הסתכלתי על אמי מזל, גם היא נראתה מודאגת.
“אמא,” לחשתי לה, “אם הוא ינסה את התרגילים המלוכלכים שלו, אעשה מה שעשתה צילה.”
“נשבעת לי שלא תעשי זאת,” היא החזירה לי לחישה.
“הבטחתי, לא נשבעתי.”
המשכתי לעקוב אחרי אבי ואורי שלי. אבא הראה לו נייר או מסמך כלשהו, אורי קרא אותו בעיון. אחר כך לחש לו אבא כמה משפטים שלא הצלחתי לשמוע למרות מאמצי. אורי היָמָָָן השחרחר החוויר כמו ווּזְווּז שלא ראה שמש כבר שלוש שנים. רגליו רעדו והוא התיישב על הרצפה, אמא מיהרה להביא לו כוס מים. כמה דקות אחר כך הוא קם על רגליו, זה לא היה הקיבוצניק הבטוח בעצמו שהכרתי, הוא היה מובס.
“מזל, תמר,” הוא אמר בקול חלש, “אני מתנצל שלא אשאר לארוחת הערב שהכנתן,” הוא פסע במהירות אל דלת הבית,
“תמר, אנחנו נפרדים לנצח, אל תנסי להיפגש איתי, או לטלפן אלי,”
הוא יצא אל הלילה. רדפתי אחריו ותפסתי אותו בכתפו.
“אורי למה?” בכיתי.
“תמר,” הוא הסתובב אלי, “אולי אבא שלך יסביר לך.”
“איך נחזיר את הכסף לאִיצֵֵ’ה?”
“לא יודע וזה הכי פחות מדאיג אותי עכשיו, אולי האבא שלך שהחריב לנו את החתונה יחזיר.”
“אתה יודע שאני לא אשפיל עצמי מול המנוול הזה.”
הוא רצה להמשיך, חיבקתי אותו בכל כוחי, נראה היה לי שהוא התרכך קמעה, אך לא! הוא החל לסלק את ידי שאחזו בו.
“לפחות נשיקת פרידה,” בכיתי, הוא נשק לי נשיקה חפוזה והלך לדרכו. אורי ברח ממני, זו הייתה הנבואה השלישית של הקוראת בכף היד שהתגשמה.
מרוסקת חזרתי הביתה, אבי חייך אלי את חיוכו הנבזי. רציתי להסתער עליו אך אמא חצצה בינינו.
“מנוול, הייתי צריכה לעשות מה שעשתה צילה.”
“עשיתי זאת, כדי שהצעירה שלי, לא תעשה כמעשה הבכורה,” החיוך הנאלח לא מש מפרצופו.
“איזה מין אבא אתה? החרבת את אהבת חיי.”
“השדכנית אסתר תמצא לך אהבה, היא יודעת יותר טוב ממך מה טוב לך,” הוא הדליק סיגריה מגעילה ונשף את העשן לפרצופי.
“אני לא צריכה את הזקנה המגעילה הזאת עם השיניים הרקובות, אני אמצא את החתן שלי בעצמי.”
“חצופה, יצאת לתרבות רעה מאז שהתגייסת לצבא ללא רשותי.”
“אני לא צריכה רשות כדי לצאת מהכלא שלך.”
“אישה טיפשה, התאהבת באורי בלי לדעת מיהו, אסתר הייתה שומרת עליך מפניו,” הוא נשף בפרצופי פעם נוספת את העשן המגעיל שלו.
“אני יודעת מספיק. מה שאורי יודע בגיל עשרים, אתה לא תדע בגלגול העשירי בעולם הבא הדבילי שלך, אתה חושב שאתה בכלל שווה משהו? אתה בסך הכול עוד הוכחה שדרווין צדק.”
“דרווין? האינגליזי הזה החושב שכולנו בנים של קופים?”
“כן הוא,” הידע של אבי הפתיע אותי לא חשבתי שהבסטיונר הזה ידע. אבא התקרב אלי וידו מורמת לסטירה, אמא שוב חצצה בינינו.
“סעדיה, אתה פגעת בתמר, והיא פגעה בך בחזרה. תמר, את עדיין חייבת בכבוד אב, תירגעו שניכם אנחנו משפחה.”
אמא שלי אומנם לא יודעת קרוא וכתוב, אך היא החכמה מכולנו, היא ראתה שאבא ואני נרגענו קצת, וישבה ביני לבינו.
“סעדיה,” פנתה אליו אמא, “למה גירשת את אורי?”
“זה לא הזמן לדבר על כך, אבל אני בטוח שבבוא היום תמר תודה לי על שהצלתי אותה. אם היא תבוא רגועה בפעם הבאה אולי אספר.”
“לא תהיה הפעם הבאה, אני לא חוזרת הביתה מהצבא.”
הורי היו המומים, ברחתי מהבית לפני שאבא שלי ירים עלי את המקל שלו. ליד הדלת הפתוחה פניתי אליו וצעקתי,
“אני מבקשת סליחה מכל הקופים שהשוויתי אותם אליך, אין קוף מרושע כמוך.”
תפשתי טרמפים לבסיס במצודת כפיר. בימים הבאים נפוצו שמועות על פרידת הזוג המושלם תמר ואורי. שיתפתי את דנה חברת הנפש שלי, היא יעצה לי למצוא חבר חדש. אני גם חושדת שהיא שלחה אלי כמה גברים מהלהקות של פיקוד המרכז. הם ניסו לנחמני להתחיל איתי נפנפתי את, כולם. הם היו נמושות ליד אורי שלי אהבת חיי.
החלטתי שלא אחזור יותר הביתה, בכל זאת לא יכולתי להתנתק מאימא שאהבה אותי בת הזקונים יותר מכל אחי ואחיותיי. את החופשות ביליתי בביתה של דודתי אחותה של אמא, שם גם נפגשנו.
הייתי מיואשת, התחלתי לזלול כמו חזירה ועליתי במשקל. באחת ההופעות פקע כפתור בחצאית שלי, אשר נפלה למטה לקול צחוקם של החיילים בפניהם הופענו. הם כבר לא התלהבו כמו פעם כאשר שרתי את הסולו שלי, פעם אחת אפילו שרקו לי בוז. הרגשתי בדרך למטה. גם אורי שלי היה בדרך למטה, הוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי.
ארוס 7
ישבתי בשקם מול שתי לחמניות עם נקניקיות, שני בקבוקי טמפו ושלושה מצופים 8 שימתיקו לי את החיים.
צנחן יפה תואר נעמד לידי. בפעם הראשונה מאז הפרידה מאורי הרגשתי ניצוץ בלב.
“את זוללת את עצמך לדעת, למה?” קולו היה אכפתי.
“לא יודעת למה,” דמעות עמדו בעיני, “אולי כי יש לי פגישה עם איצ’ה.”
“אפשר לשבת לידך?”
“כן,” הוא התיישב מולי.
“את מפחדת מהפגישה?”
“כן, מפחדת שהוא ייקח לי את הסולו,” הרגשתי שהדמעות חונקות אותי.
“את רוצה שאלווה אותך לפגישה?”
“כן בבקשה, החברה הטובה שלי נשלחה להופעה ולא יכולה לבוא.”
“אפשר לעזור לך?”
“איך?” הוא לקח את כול מה שהיה על השולחן וזרק לפח. אחר כך פתח את תיקו ושם על השולחן לפני, סנדוויץ’ מלחם שחור עם גבינה לבנה וירקות, תפוח עץ אדום לחיים ובקבוק מים.
“זה יחזק אותך לקראת הפגישה עם איצ’ה.”
“ואתה הבאת את זה במיוחד בשבילי?”
“כן, כשראיתי אותך אתמול זוללת, החלטתי להראות לך שאפשר לאכול אחרת.” עיניו היו טובות והוא חייך אלי באהדה.
“ולא תהיה רעב?”
“לא,” הוא הוציא מתיקו עוד סנדוויץ’ ובקבוק מים, “זה יספיק לי.”
“אתה עוקב אחרי?”
“אפשר לכנות זאת כך, ליבי נחמץ שאני רואה איך את מחריבה את עצמך, מה שלא יהיה בפגישה עם איצ’ה, אני איתך.”
“ראיתי אותך בעבר, מי אתה?” חמימות הציפה את ליבי.
“שמי יואב ואני מש”ק ידיעת הארץ בפיקוד, כמוך וכמו חברי הלהקות אני בפיקודו של איצ’ה.”
“אני רואה שגם אתה צנחן.”
“אני לפחות צנחן אמיתי, אתם צנחני דמה לפחות הגברים שביניכם.”
נעלבתי והבלטתי את כומתת הנשים האדומה על כתפי וכנפי הצניחה על חזי.
“כולנו בצוות ההווי זכאים לכומתה אדומה, הגברים וחלק מהבנות זכאים כמוני לכנפיים.”
“אני לא רק זכאי אלא גם ראוי לכומתה ולכנפיים.”
“מה כוונתך ג’אנגו? 9 הוא התעלם מהכינוי הלא מחמיא שהדבקתי לו.
“אלוף הפיקוד החליט לזרוק אותכם כמה פעמים ממטוס כדי שתראו כמו צנחנים אמיתיים, האמת? הכומתה על ראש הגברים שלכם נראית כמו כובע ליצן.”
השחצנות חסרת המעצורים של השולף הזה הרתיחה אותי, כמעט נפנפתי אותו כמו את האחרים שניסו לחזר אחרי, אך משיכה פנימית שחשתי אליו מנעה ממני לעשות זאת.
“ומה הופך אותך לא רק לזכאי אלא גם לראוי?”
“מסלול פלוגה של ארבע עשרה חודש שבסופו קורס מ”כים, אלף קילומטר של מסעות רגליים מפרכים. קו של אש בתעלת סואץ וחברים שנפלו שם. עם כול הכבוד, אתם רק מפזזים על במות,”
שתקתי זמן מה.
אורי אמר לי: הקרביים הם הדבר האמיתי. כול האחרים משרתים אותם. אנחנו רק נותנים להם שירותי מורל. לפעמים גם ג’אנגו צודק.
“גם אורי לא ראוי?”
“אורי יותר מראוי. הוא לא חיפש קריירה כזמר כמו מרביתכם בלהקות, הוא נאבק ללכת לקרבי, אך הייתה לו בעיה בריאותית,” נדהמתי,
“איך אתה יודע?”
“שנינו תוצרי החינוך המשותף בקיבוץ נווה עמל של השומר הצעיר, הכרנו עוד מהישיבה המשותפת על סיר הלילה.
אחר כך למדנו יחד בחברת הילדים ובמוסד החינוכי האזורי של השומר הצעיר, את יודעת מה זה?”
“כן אורי סיפר לי.”
“ליתר דיוק אני למדתי, אורי האינשטיין הזה ידע כבר הכול, יותר מכל המורים והמורות. בחברת הילדים הוא בילה בספריה. במוסד החינוכי הירשו לו לבלות בספריות של הטכניון והמכון האוניברסיטאי בחיפה. אבל הוא השתתף בפעילות החברתית והיה הסוליסט של המקהלה, הוא גם עזר לחברה שהתקשו בלימודים,” התמוגגתי אורי הצנוע לא סיפר לי את כול זה. לא הבנתי למה אורי יותר מראוי לכומתה והכנפיים, אך הדיקטטורה של השעון מנעה ממני לשאול את יואב על כך. אחר כך היו מאורעות שדחקו את השאלה הזאת לקרן זווית.
“הפגישה שלי עם איצ’ה בעוד עשר דקות, אתה בא?”
“בטח,” הלכנו ללשכתו של איצ’ה אני נכנסתי, יואב המתין לי בחוץ.
עוצמתו של מרק העצם
“איצ’ה לקח לי את הסולו,” געיתי בבכי יואב חיבק בעדינות את כתפי. דמעותי הרטיבו את הכומתה הצרפתית האדומה שהתנוססה בגאווה על כתפו.
”ניסע לעיר, אני מזמין אותך למרק עצם, אין דבר יותר מנחם בערב ירושלמי קר.”
“אבל זה משמין, החצאית כבר לוחצת לי.”
“פעם אחת לא תזיק, התעודדי, מחר תתחילי דיאטה, אני אעזור לך, תראי שהחצאית עוד תיפול ממך.”
תפסנו טרמפ לירושלים, התרפקתי עליו כול הדרך במושב האחורי, ראשי שעון על כתפו, שאבתי חום ועידוד. נכנסנו למסעדה המלאה עד אפס מקום. ראינו זוג עומד לקום ממקומו, יואב מיהר לשולחן המתפנה.
“זה השולחן שלי!” צייץ גבר קטן.
“כבר לא!” השיב יואב. הגבר הקטן בחן אותו מלמטה למעלה והחליט לוותר, יואב השולף המנצח הזמין אותי לשבת לשולחן והזמין שתי מנות.
קערות מהבילות של הסועדים האחרים הותירו דוק של אדים על חלון הזכוכית לידו ישבנו, בחלל נישא ניחוחו של מרק העצם הטוב בעיר.
אחרי כמה כפות מהמהביל מהביל הזה, מצב רוחי השתפר פלאים, חייכתי אליו.
“החיוך שלך יכול להפיל כול גבר,” הוא הושיט את ידו הימנית ואחז את ידי הפנויה. החזרתי לו חום וחיוך נוסף, ראיתי שהוא מהסס לבסוף העז לשאול:
“למה איצ’ה לקח לך את הסולו?”
מצב רוחי הטוב חלף כהרף עין, שוב עלו דמעות בעיני,
“הוא אמר שאני כבויה בהופעות והחיילים כבר אינם מקבלים ממני מה שהם מצפים, הוא מבין שאני במשבר וישמח להחזיר לי את הסולו כאשר אחזור למיטיבי,” יואב אחז בשתי כפות ידי,
“את חייבת לחזור לעצמך, להשתחרר מאורי, הוא העבר.”
“ואתה רוצה להיות ההווה?”
“את יודעת שכן.”
“אחשוב על כך,” שוב חייכתי אליו את החיוך שאני שומרת לאהובים, החזקנו ידיים עוד זמן מה. הסתכלתי בשעון,
“אנחנו חייבים לחזור לבסיס, לפני שהמכשפה תדפוק לי נפקדות.”
לפני שקמנו ממקומנו, כתב יואב באצבעו על האדים בחלון אני אוהב אותך תמר, חייכתי אליו שוב. אורי הוא העבר, בעת הזאת אני צריכה כתף גברית להישען עליה בשעת מצוקה.
הערב המשכר הזה הסתיים בכניסה למגורי בנות בנשיקה מרפרפת, מול עיניה הזועמות של המכשפה שטרפה נחטף מבין שיניה, חזרתי דקה לפני מועד כיבוי האורות.
שנאתי אותה, שמה היה לילית אך כולם כינו אותה המכשפה. היא הייתה קצינת הח”ן חסרת החן של מצודת כפיר, היה לה יופי חיצוני מדהים, אך כיעור פנימי מדהים לא פחות, כמו אלוף הפיקוד שמינה אותה לא לפי כישוריה אלא בתמורה לחסדיה (כך אמרו השמועות) היא הייתה טיפוס של עבד כי ימלוך.
נכנסתי לחדר שלי, לאורו של הירח המלא שבקע מהחלון, פשטתי את בגדי ולבשתי פיג’מה. דנה שותפתי לחדר הרימה את תחתוני והריחה.
“זה מריח אהבה, אבל לא עד הסוף, מה עשית הערב?”
“דנה אני עד כדי כך שקופה?”
“תמר שלי, אמרתי לך כבר, אני קוראת בך כמו בספר, מי זה היה?”
“יואב מש”ק ידיעת הארץ,” מרוגשת סיפרתי לה את קורות הערב הזה.
“זכר אלפא מובחר, תשמרי עליו. גבר כמוהו לא מוצאים בכול יום. צאי מהפרימיטיביות שלך, אם לא הוא יברח.”
“את מכירה אותו?”
“לא מכירה אבל ראיתי אותו, הוא נוטף גבריות הרבה יותר מכל הגברים בלהקות כולל ראובן שלי ואורי שלך, תסמכי עלי בעניין הזה.”
“אף גבר לא מגיע לקרסוליו של אורי שלי.”
“אורי כבר לא שלך, ומסממים אותו בתרופות פסיכיאטריות,” שתקתי, דנה הייתה היחידה שהייתי מוכנה לשמוע ממנה דיבור כזה על אורי. אבל היא צדקה.
אורי שלי אושפז בבית חולים פסיכיאטרי, או בית משוגעים כמו שקראו לזה אחרים, עוד לפני שהפוליטרוקים של הפוליטיקלי קורקט, אסרו את השימוש בביטוי הזה. כן, גם כשאורי שלי ישוחרר מבית החולים, הוא לא יחזור אלי. אני צריכה למצוא תחליף.
איזהו גיבור הכובש את יצרו
היחסים בין יואב וביני המשיכו לפרוח, היינו משכימים וצועדים בשבילי המחנה, יואב הדריך אותי גם מה וכמה לאכול. באחת מצעדות הבוקר האלה הוא אמר לי: “את יודעת שאורי השתחרר מהאשפוז?” הוא לא יחזור אלי, “הוא שוחרר מהצבא בפרופיל 24,” אורי הפטריוט זה לא מגיע לו, “בערבים הוא מופיע כזמר חתונות,” הוא בטח אוסף כסף להחזיר לאיצ’ה.
“תודה תמסור לו דש חם חם,” אני עדיין אוהבת אותו הכי בעולם.
לא עבר זמן רב מדי והלכתי לתופרת להצר את החצאיות והמכנסים שלי. הבטתי במראה, הצבע האדום חזר ללחיי. בערבים נפגשנו במקום מסתור בין השיחים בגן של מצודת כפיר, לפעמים יואב ביקש משותפו לחדר במגורי הבנים להיעדר לכמה שעות. בחדר שלי במגורי בנות לא נפגשנו, לא רצינו להיות הטרף של המכשפה.
החלטתי לפי עצתה של דנה שעם יואב אעז קצת יותר, למרות זאת הבהרתי לו שלא כמו הבנות האשכנזיות והחופשיות בלהקה שפוסקות רגליים בקלות, אני ימנית גאה מבית מסורתי. המפגשים בינינו שהיו בהתחלה אפלטוניים, התחממו בתוך זמן קצר. הנשיקות שלנו נהיו לוהטות יותר ויותר. משעבר זמן רציתי לחוות עוד קמצוץ מהריגושים שדנה סיפרה לי עליהם. הייתי מתירה את חזייתי ומרשה לידו של יואב לטייל תחת חולצתי. שהעביר את אצבעו לאורך עמוד השדרה שלי ובמיוחד כאשר נגע בפטמותיי הזקופות, חשתי את החשמל בכפות ידיו. האם חשמל כזה זרם גם בכפות ידיו של אורי?
כאשר יואב ניסה ללטף אותי מתחת לחגורה, הצבתי לו תמרור עצור בוהק. הוא כיבד את רצוני ואת תחושותיי.
באחד המפגשים שלנו החזקתי את כף ידו הימנית והסתכלתי. ראיתי דבר שהפחיד אותי, צלקת באורך של שני ס”מ בערך חצתה את קו החיים שלו. לא ידעתי מה משמעות הדבר. ידעתי שאורי בז למשמעות הקווים על כף היד. אבל הקוראת בכף היד בשכונה אמרה לי דברים מדהימים על חיי, חוץ מזה שהיא ניבאה שאתקבל ללהקה צבאית. היא אמרה שתהיה לי אהבה ענקית, אהובי יברח ואני אמצא אהבה חדשה. פחדתי שגם יואב יבוז לי אם אדבר איתו על קווי כף היד. בכל זאת שאלתי על הצלקת.
“רסיס שחדר לכף ידי במלחמת ההתשה בתעלה, לפעמים הצלקת קצת מציקה לי.”
גם לי הצלקת הציקה, למה היא חוצה את קו החיים של יואב?
בטחוני העצמי חזר כמו בימים לפני שאורי עזב אותי, יואב שם לב לכך,
“בקשי ראיון מאִיצֵֵ’ה, שכנעי אותו שהתקופה הרעה שלך חלפה, אני יודע שהוא אוהב אותך תראי שיחזיר לך את הסולו.”
לבשתי מדי א’ מגוהצים למשעי ובהם חצאית המזל שלי, שהטריפה את החיילים בימים שהסולו היה שלי. נפרדתי מיואב בנשיקה מרפרפת לפני דלת לשכתו של איצ’ה. שהסתיימה הפגישה פתחתי את הדלת והסתערתי עליו בחיבוק ענק רגלי נכרכו סביב מותניו, למרות מכנסי דגמ”ח שלבש, חשתי או שדימיתי לחוש את איברו הזקור מבעד לתחתוני. נישקתי אותו כמו שמעולם לא נישקתי.
“עשיתי זאת, קיבלתי את הסולו, הכול בזכותך.” האושר שלי היה מדבק, גם הוא נסחף בו. רגלי חזרו לרצפה. אחזתי בידו,
“בוא למסתור שלנו.” הגיע הזמן לחוש עוד ריגושים בנוסח דנה וראובן. עזרתי עוז, פשטתי בגדים וחשפתי את פלג גופי העליון, יואב הביט בו בשקיקה.
“יש לך גוף נפלא, מותר לגעת?”
“נשק אותי.”
יואב נישק אותי בערגה ואהבה, לא רק ידיו גם
שפתיו היו מחשמלות. נסחפתי אחריו.
לפתע הכה באפי ריח האהבה שלי, גם יואב בטח מריח, איך הוא מפרש זאת?
תפסתי את ידו בחוזקה בשתי ידי,
“יואב עדיין לא! הבטחתי לאמי שאתחתן בתולה,” הוא הרפה מיד. הבטתי בו מוקסמת. עד היכן תשוקה יכולה להגיע? שמחתי שעצרתי אותו בזמן, דנה לא טעתה, גברים בגיל הזה מתים ל… לא רוצה להשתמש במילה הזאת, למה אורי שלי לא ניסה? אפילו במלון בלונדון שם ישנו באותה מיטה כול אחד בצד שלו. הייתה בי תשוקה אליו, אפילו חלום ארוטי. האם הוא לא הריח מה שמריחה דנה בחלומותיי?
“תמר”, היא אמרה לי בוקר אחד, “שאת חולמת אפשר לחשוב שאת מתעלסת עם רוח רפאים, את מדיפה ריח אהבה לקילומטר.”
אחרי לילה כזה הייתי הולכת עם דנה למקלחת, אם עוד מישהי תיכנס, היא בטח תחשוב שהריח הוא מדנה, היא הרי ידועה ומתגאה במעלליה. חברה אמיתית.
“יואב, הריח שלך משונה,” אמרתי במבוכה, “אני זוכרת אותו מגיל ארבע, כאשר התגנבתי בלילה למיטה של הורי, אמא התרגזה ואמרה שהפרעתי להם לקיים את המצווה. רק היום הבנתי שמה שהרחתי אז, היה ריח המצווה של אבא, לאמא לא היה ריח של מצווה כמו שלי, למה?”
“אולי כי רק אבא שלך נהנה מהמצווה, אמא שלך רק מילאה את חובתה המקודשת,” התלבשנו וחייכנו, חיבקתי אותו.
“אני אוהבת אותך יותר כי לא כפית עלי לשכב איתך, למרות שהיית יכול, גברים אחרים בלהקה היו כופים עלי ואומרים שאני התחלתי.“
“האם אורי היה עוצר כמוני?” איני יודעת למה שאל זאת, אותי הוא הרתיח.
“אורי בחיים לא כפה עלי שום דבר! גם אם ישבתם יחד על הסיר, אתה ממש לא הכרת אותו! אורי הוא הגבר הטהור בעולם! יש לך עוד הרבה מה ללמוד ממנו!” הייתי נסערת.
“אני מתנצל על כך שפגעתי באורי, לא ידעתי עד כמה הוא יקר לך.”
“התנצלותך התקבלה.” חייכתי אליו וחיבקתי אותו.
“אני אוהב אותך ורוצה לעשות איתך את המצווה עוד שנים רבות ולגדל יחד איתך הרבה ילדים.”
“אתה רוצה להתחתן אתי?” אמרתי כלא מאמינה, “חשבתי שרק רצית לשכב איתי ולסמן עוד קו על העוזי שלך,” הוא צחק בכל פה.
“את שנונה, אבל אני לא מהחורטים קווים, אני באמת רוצה להתחתן איתך. למרות מה שאמרה לך דנה על הקיבוצניקים, אני מאמין בחיי נישואין שוויוניים ובנאמנות הדדית בין בני זוג, האם גם את מאמינה בזאת?”
“ברור שאני מאמינה בזה, בקשר להצעת הנישואין שלך, אני חייבת לחשוב על כך.”
אהבתי את יואב והשתוקקתי אליו, גם הוא אהב אותי. עוד נבואה של הקוראת בכף היד התגשמה. האם אורי צדק? או שהיא באמת יודעת לנבא את העתיד?
הלכתי למקלחת לשטוף מעצמי את ריחות הערב הזה. קיוויתי שאף אחת לא תיכנס למקלחת הבנות לפני שאדיף ריח סבון מבושם. לרוע המזל, רגע לפני שפתחתי את זרם המים נכנסה דנה היא רחרחה, לפחות זו היא ולא מישהי אחרת.
“זה אמיתי?”
“עדיין לא,” הסמקתי, “אני חייבת להתייעץ איתך, אבל בחדר שלנו לא פה.”
“אז זה יחכה למחר, מיד אחרי המקלחת, אני נוסעת עם ראובן לירושלים,” נזכרתי, זהו יום שלישי פעמיים כי הכי טוב. כאשר אין להם הופעה, הם נוסעים לישון יחד במלון בירושלים. עשר פעמים כי טוב.
בקוצר רוח חיכיתי לערב המחרת, דנה ואני הלכנו למגורי בנות. דנה החלה לשיר תוך התכתבות עם שירו של אלכסנדר פן רומאנס:
“היה או לא היה, ישנם לילות כאלה
לילך היה לילו, לילו היה רק לך.”
“דנה אמרתי לך כבר, לא היה!”
היא הציתה נלסון שסיימה לעשן נכנסנו לחדרנו, דנה כיבדה את סלידתי מעישון.
“אז מה בכל זאת היה?” סיפרתי לה בפרוטרוט, היא שקעה במחשבות. אחר הצהרים פגשתי את יואב במסתור שלנו. “לא, אבל אבא שונא קיבוצניקים מהשמוץ, הוא אומר שאצלכם בקיבוץ אין בית כנסת, אתם אוכלים חזירים ושפנים ונערים ונערות מתקלחים יחד, הוא אומר שזו פריצות, ככה שאין לי מה לשאול אותו אלא רק אותך.” “איפה ילמדו הילדים שלנו?” ”אבל בטח תרצה שאצלה לך סטייקים לבנים ביום הכיפורים.” “יואב אני רצינית, הבית שלנו חייב להיות כשר.” “אז איפה תכיני לי אוכל תימני אמיתי?” הרהרתי מעט, עוד לא ידעתי איך מתי ואיפה נחגוג את נישואינו, אך החלטתי להזמין רק את אמי אחי ואחיותיי, אבא שילך לעזאזל, בחופשת סוף השבוע פגשתי את אמי בביתה של דודתי, אחרי יומיים בשעות הערב, קיבלתי הודעה שאמא מחכה לי וליואב מחוץ לשער של הפיקוד, פגשנו אותה שם. שולפים מהמערב הפרוע לא התחבאו אצל אורי שלי, הוא היה אחד יחיד ומיוחד, אבל הוא העבר. הייתי כמעט בטוחה שהוא לא מסוגל להרוות את תשוקתי לגבר שאותה חשתי ליד יואב, שהוא ההווה והעתיד. “בשבוע הבא,” אמרה אמי מזל, “אתם מוזמנים לאוכל תימני אמיתי.” היססתי, זיכרון הבריחה של אורי עוד צרב אותי. “יואב אינני רוצה להרגיז את אבא שלא לצורך. בשיחה איתו, הפגן את הידע שלך בתנ”ך, אבל בלי דיבורים על מקצועה העתיק של רחב, בלי יחזקאל כג והושע א. כמו כן אל תיכנס לפינות חשוכות כמו אבולוציה, מתי נברא היקום או מיהו אביו הקדמון של האדם. אני סומכת עליך,” נפרדנו בנשיקה לוהטת. יואב הוא הגבר שלי. ביום המיועד נסעתי הביתה ועזרתי לאמא להכין את הארוחה. אבא היה אדיב בצורה חשודה. תפסיקי להריץ סרטי אימה בראש שלך, אמרתי לעצמי. בשעה שקבענו צלצל יואב בפעמון הבית הגדול שלנו בשכונה, אמי מזל ואני פתחנו לו את הדלת. שתינו חייכנו אליו ונישקנו אותו בחמימות על הלחי. אבא לא עישן אך האוויר היה מסריח. שתי מאפרות על השולחן היו מלאות להבחיל, גם הספות הדיפו ריח עשן, במילה אחת מגעיל!!! ראיתי שגם יואב לא סובל את הריח הזה. תיכף ראיתי שהוא לא בא טוב בעין של אבא. אבא הוציא פיתה מהמזווה והחל למרוח עליה את הסחוג הקטלני שלו בשכבה נדיבה, כמו שפולני מורח ריבת דובדבנים. אבא המשיך להביט ביואב באופן מתגרה, נגס בפיתה שלו בכל פה ולעס בהנאה. הוא נגס פעם נוספת והפעם נגיסה גדולה יותר, הביט בזלזול ביואב וכאילו אמר, נראה אותך ווּזְווּז! “אבא למה?” התפרצתי, “כי הוא אשכנזי? כי הוא מהשומר הצעיר?” שתקתי, אולי נרגעתי במקצת, הגלגלים במוחי הסתובבו במהירות האור. “קוף זקן, אם תיגע בה באצבע קטנה, האגרוף הזה יכנס משיניך ועד גרונך, לא תוכל לאכול סחוג עשר שנים,” שוב יצא השולף מיואב. אמא ההמומה החלה לבכות, חיבקתי אותה בחום. יואב ואני יצאנו אל הלילה הקריר, תפסנו טרמפ לירושלים. נשברתי ובכיתי כול הדרך על הספסל האחורי של המכונית, יואב חיבק את כתפי כמו אז בפגישה הראשונה שלנו, הרטבתי את חולצת הדגמ”ח שלו בדמעותיי. הבנתי שאבי ניסה להבריח ממני גם את אהובי השני יואב. החלטתי שאחזיק בו ויהי מה. לצורך זה החלטתי להפוך לילדה רעה, לא רעה עד כדי לאבד את בתולי, אך מספיק רעה כדי לשמור את יואב איתי. הגענו לירושלים יצאנו ללילה הקר, יואב חיבק אותי. נכנסנו למסעדה שזכרנו לטובה וכמו אז הזמין יואב שתי מנות. לאחר שמצב רוחנו השתפר אחזנו ידיים. בלובי, היה שלט משונה, בראשו היה התאריך של היום, תחתיו הייתה תמונה ותחתיה כיתוב. 15 למרץ 1972 היום לפני 2016 שנה ביום הידוע כאידו של מארס, יואב הגיע ללובי, “חדר 21,” אמר לי יואב והמשיך. נכנסתי לחדר כמה דקות אחריו. “אוכל לעמוד בזה,” הוא הרהר לרגע, “תעצרי אותי שאתקרב לגבול.” כיביתי את כול המנורות בחדר מלבד אחת, “נתפשט,” אמרתי נבוכה אך נחושה. מעודדת חשתי ביטחון לגשת לפתרון השאלה המרכזית על 40 נקודות. הרגשתי בטוחה מספיק, תקרת החדר לא נפלה על ראשי. הדלקתי את כול האורות. זה היה הזמן לפתור את הבעיה הבאה של 15 נקודות. אחרי שעינינו שבעו מהמראה במראה, הגיע הזמן לפתור את הבעיה האחרונה, 15 נקודות גם היא. פתרתי את כול השאלות, יש לי 100 נקודות, הגיעה זמנה של שאלת הבונוס. לאחר ארוחת הבוקר במלון הוצאתי דף נייר ורשמתי. למוחרת נסענו לשכונה. אמא פתחה לנו את הדלת. אבא ניגש אל מכשיר הטלפון השחור והחל לחייג, הוצאתי את התקע מהקיר. “דבר עם מי שאתה רוצה,” אמרתי באדישות, יואב פתח וסגר את אגרופו בהנאה. “איזה שאלות יש לך?” “מה יואב לא יכול להבטיח לי?” הקראתי מהדף, לא היה נראה לי שאבא מת לענות לי. את השאלה הבאה אלתרתי בעקבות שאלתו של אבא. לפתע הייתה לי הארה, לגירוש של אורי ויואב אין קשר לאישה מאוהבת דעתה קלה. גם אם הייתי מביאה לו עילוי בתורה, מושלם בכל המעלות, אבא היה מגרש אותו כמו כלב. כי אני היא שבחרתי בו ולא אסתר השדכנית בעלת השיניים הרקובות. אבא אוהב מתרפסים, את הכניעה של אמי ואחי הוא קנה במקל ובחגורה. בי הוא לא נגע. אמא תמיד חצצה בגופה בינו לביני בת הזקונים האהובה עליה. הוא אמר שנהייתי חצופה ובת נעוות המרדות כי לא חטפתי ממנו מכות. “עוד לא סיימתי איתך,” הכרזתי רותחת, “מה לחשת לאורי ואיזה נייר הראית לו כך שקם וברח ומסרב לדבר איתי עד היום?” פעם חתולה המליטה בפינת החצר שלנו, כשהניקה את גוריה המתוקים בעט בה אבא בלי הפסקה עד שהרג אותה, ואז הטביע את הגורים בדלי, שוחחנו בתימנית יהודית דקות ארוכות, יואב כמובן לא הבין כלום. בסיום השיחה הבנתי שאבא הראה לאורי הוכחה שהוא ממזר ולכן הוא וצאצאיו לא יוכלו לבוא בקהל ישראל עד דור עשירי. הוא התנה את אי מסירת ההוכחה לרבנות הראשית בכך שאורי יעלם מחיי. אבא כבר לא שלט בעצמו והסתער עלי באגרופיו. יואב שלח בעיטה מכל הלב לאשכיו, הוא התקפל יואב הוסיף ברך לפרצופו הנאלח, דם נזל מאפו ומפיו, הוא התעלף ונשכב על הרצפה כמו שק תפוחי אדמה. חזרנו למצודת כפיר, הערתי את דנה, השבעתי אותה שלא תספר לאף אחד גם לא לראובן, מה אמר לי אבא בתימנית יהודית ואז סיפרתי לה הכול. לא הייתה לה שום עצה מול רוחות העבר השחורות. חליתי ואושפזתי באגף הנשים של מרפאת הבסיס. לא זיהו אצלי שום דבר בבדיקות. הרופאה אמרה שאלו תסמיני דיכאון, פסיכיאטר יבדוק אותי בעוד שלושה ימים. אחרי השעה חמש, נשארה באגף רק חובשת תורנית שהעלימה עין. יואב התגנב למרפאה, ישב ליד מיטתי וניסה לשמח את ליבי. ובאמת מצב רוחי השתפר כשהוא הגיע וירד שוב כשהלך. בערב הבא הוא ליטף אותי מתחת לשמיכה, המכשפה התגנבה מאחורינו ומשכה את השמיכה במהירות, התכווצתי כולי, הייתי עירומה כביום היוולדי. “אתה יודע כמה עבירות ביצעת?” צעקה המכשפה על יואב. הייתי מבוישת ניסיתי לכסות את מערומי אך השמיכה נשמטה לרצפה הייתי מבולבלת. “אני מקווה שהוא יעזור לשנינו, הוא איש טוב.” כמו שקרה לי גם בעבר הייתה לי הארה, אני אוהבת שני גברים, אם בגבר אחד היו החוכמה והנאורות של אורי משולבת עם התשוקה והיצריות של יואב זה היה מושלם, מושלם מדי. ובאשר לאשה החיה עם שני גברים, אורי הנאור יכול לקבל זאת, ליואב זה יהיה קשה, חרף היותו קיבוצניק מהשמו”צ11, בעניין הזה הוא היה קרוב לערכים הישנים שלי. ובכלל בחברה שלנו וגם של אבותינו גבר שלו יותר מאישה אחת הוא גבר גבר. אישה החיה עם יותר מגבר אחד נחשבת לפרוצה. למה החוקים והמוסר הם ערלי לב? במציאות החוקית והמוסרית היום, אני חייבת לבחור בין הגברים שלי, אבל במי? יואב ליטף את ירכי מתחת לחצאית, הרחתי את ריח האהבה שלי, אחזתי בעדינות בידו. יומיים אחר כך שוחרר יואב מתא המעצר, אך רותק לבסיס ונצטווה להתייצב כול ארבע שעות אצל הקצין התורן. ראיתי בכך סימן לטובה, כנראה ידו של איצ’ה בדבר. אבל מול הענן הלבן הופיע ענן שחור מאיים. המכשפה זימנה אותי ללשכתה. היא הקריאה לי את כתב האישום נגד יואב עליו חתמה. “מה את רוצה?” אין אצלך ארוחות חינם! סיפרתי ליואב על הפגישה עם המכשפה וגם על התחושות שלי. “רוצה? אני רוצה לתלות שלט ענק על קיר הכניסה לפיקוד שעליו יהיה כתוב: מכשפה ארורה, הלוואי שמש”ק האריות יגיש אותך מקוצצת לרותי 12 , בינתיים צאי לנו מהוורידים, על החתום תמר ויואב.” “יואב אני לא בוני ואתה לא קלייד 13 , תהיה רציני לשם שינוי. אנחנו צריכים לשקול ברצינות את ההצעה של המכשפה, אולי זו הדרך לצאת מזה?” “לי זה מריח שיש מאבק בין איצ’ה למכשפה איך לטפל בעניין. כדי לנצח המכשפה סיפרה לך שקרים וניסתה להפעיל עליך מניפולציות. אם ניכנע לה, איצ’ה ייאלץ להיכנע גם כן.” למוחרת בבוקר זימן אותנו איצ’ה ללשכתו. עברו יומיים, נצטוויתי לעלות על א’ ולהתייצב לפני דלת לשכתה של המכשפה. שוב לבשתי את חצאית המזל שלי, שוטרת צבאית הצעידה אותי בשמאל ימין פנימה. המכשפה הקריאה לי שוב את כתב האישום. הסתלקתי בשמחה, אנשים נאלחים כמו המכשפה, גורמים לאוויר סביבם להיות מורעל. יום אחר כך זומנו פעם נוספת ללשכתו של איצ’ה. יצאנו מהלשכה, דנה המתינה לנו, חייכנו אליה. השתוקקתי לחגוג עם יואב את ניצחוננו על המכשפה בעוד ליל אהבה סוער במלון הירושלמי. הטעם של ליל האהבה ההוא עוד בער בי. אך ידעתי שאסור לי לעשות זאת כול עוד לא החלטתי מי הבחירה שלי. החלטה כזו אסור לה שתושפע מליל אהבה סוער. תשוקתי שיואב ידע אותי לא התגשמה והותירה בי טעם של געגוע כואב שלא עזב אותי גם בהמשך חיי. אורי ויואב היו הגברים היחידים בחיי שחשתי תשוקה אליהם. תשוקה שבאה מאהבה טהורה לשני הגברים הנפלאים הללו. נפרדתי מיואב בנשיקה לפני שהוצב בסאנור, הוא לא התקשר אלי. אני חושבת שלא רצה להעיק עלי. אחרי חודשים הגעתי לשער של סאנור. הש”ג טלפן למבצעים, יואב איפשר לי להיכנס. עליתי מהשער יואב פגש אותי בדרך. חיבקתי אותו בחום וחייכתי אליו את החיוך האוהב שלי. התיישבנו על ספסל שהיה שם. “זוכר שהבטחת שתקבל כול בחירה שלי?” “ומהו פתרון הקסם?” יואב לקח את הג’יפ של קצין המבצעים והסיע אותי למצודת כפיר. בדרך הרהרתי בחיוך, כמו מרים הקדושה אימו של ישוע גם תמר הקדושה הרתה בתולה. לא מרוח הקודש, אלא מזרעו של הנגר בזכות תפילתה של דנה הקדושה. הגענו למצודת כפיר, נפרדתי מיואב בנשיקה. הראש אמר לי, תבחרי ביואב, את אוהבת אותו וחושקת בו. אין לו על הגב את גיבנת הממזרות כמו לאורי. כמו שאמרה דנה, הוא מניה בטוחה. הלב אמר לי אורי הוא האדם שאותו את אוהבת יותר מכל, אם תבחרי ביואב, הרשע יחגוג, אורי שלך יהיה חשוף לגחמותיו ולסחיטתו של אביך השטני והצדקני. אם אורי ירצה לשאת אישה, הרי אבא שלך יוכל למכור את סוד ממזרותו לאבי הכלה בטענת שמירת הטוהר של העם היהודי. האם לא מספיק שאביך החריב לאורי שלך את אהבתו הגדולה? את נותנת לו את האפשרות להחריב אותו גם בעתיד. ומנוולים הרי זו אהבתם הגדולה, להחריב את חייהם של אחרים. החלטתי שהדרך היחידה בה האור ינצח את החושך, היא להרות לאורי. הכבוד האווילי של אבא, לא ירשה לו להכתים את בתו ונכדו. בכל זאת חששתי שאבא לא אמר את המילה האחרונה שלו. אנשים כמוהו נוקמים ונוטרים ועם מערת האוצר שלו, הוא יכול לעולל לנו כול דבר שאפשר לקנות בכסף. אני בטוחה שגם חשיפת סודו של אורי עלתה לו הון תועפות. הדבר הראשון שעלה בראשי הוא שאם אפיל את הילד שייווצר בקרבי הוא יחגוג, הוא יוכל לאלץ אותנו להתגרש ולא, יחשוף את סוד הממזרות הנורא שיהרוס את אורי. האם אבא שלי יהיה מוכן לגרום לי להפלה? אין ספק בכך אם רק יוכל, גם אם יסכן בכך את חיי. הרי אחרי שתלך לעזאזל בת נעוות המרדות, יישארו לו עוד שבעה צאצאים מכובדים. “בטחון זוגתי ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה,” אמר לי אורי שלי, לאחר שכשל הניסיון החמישי שלו לבוא בשערי. דנה צדקה בכל התחושות שלה לגבי אורי. חרף כול מעלותיו, היה לו חיסרון גדול, בגלל אהבתי הגדולה אליו הייתי מוכנה למחול לו על החיסרון הזה. אך ממחילה לא נכנסים להריון. נותרתי מיואשת בבתולי. הזמן רץ נגדנו, הייתי חייבת להרות לאורי ויהי מה, שאם לא כן לא אוכל לסכל את מזימתו של אבא. “דנה, זה נגד דרכו של אלוהים!” ההומו ספייאנס שכנע את הניאנדרטלית שאין דרך אחרת. גם במרפאה כשל אורי ולא הצליח לספק את סם החיים, דנה הקדושה התגייסה למערכה והביאה את הגביע הקדוש ובו סם החיים של אורי ממנו הריתי. במרפאת הפוריות הייתה נוכחת גם רחל אימו של אורי, שנתנה את ברכתה לכשפיה הקדושים של דנה. עשר שנים לא העזתי לשאול את דנה איך היא רקחה את כשפיה. היא הסתגרה עם אורי בחדר ואחרי כשעתיים, הביאה בתנועת ניצחון מזרק מיוחד שניתן לה על ידי אימה מנהלת המרפאה. המזרק הכיל את נוזל החיים היקר, אותו הערתה אמה הנאורה של דנה לרחמי. כך הרינו אורי ואני. ברקע התנגן התקליט סרג’נט פפר 16 של החיפושיות עם השיר הבלתי נשכח, With a Little Help From My Friends . החתונה של אורי ושלי נערכה במושבה קטנה בעמק, לא סלחתי לאבא על מעשיו הנלוזים. העברתי לו הודעה שרצוי שהוא לא יבוא, כמעט שיגרתי לו הודעה שאם יבוא לחתונה הוא יגורש כמו כלב שוטה במקלות, אך התאפקתי. הגם שלא הזמנתי את אבא, באו כל אחיי ואחיותיי ושמחו אתנו. אמא אמרה שאבא ישב עלי שבעה אחרי שבישרתי לו על הריוני. כאשר הוא יתפגר, אצא במחול של צעד תימני על קברו. מהצד של אורי שלי מקיבוץ נווה עמל באו אימו רחל אחת הנשים הנפלאות שהכרתי וגם וחבריה הטובים אבישי וצרויה, אנשים נפלאים גם הם, שהייתי חלוקה על דרכם האידיאולוגית. הם היו מאותם אנשים שכיף לא להסכים איתם. אנשים שהטו כתף ועזרו לאורי ולי לעבור זמנים קשים בלי לבקש תמורה, אנשים שכולם נתינה. היה גם שלום, חברו הטוב של אורי, אלוף צה”ל בקרב מגע לחיילים קרביים. לפי בקשתי הוא נשאר קרוב אלינו בחתונה, כך חשתי יותר ביטחון. שלחתי ליואב הודעה שלא יבוא למרות ההזמנה שקיבל מאורי חברו, הוא הבין אותי. היה גם אורח של שנינו הלא הוא איצ’ה המפקד שלנו שכבר התכונן לפרישתו מהשירות בצה”ל. הייתי חייבת לו הרבה ושמחתי שבא. הוא נתן לי את כתובת הדואר, ומספר הטלפון שלו והבטיח לעזור ככל יכולתו, אם נזדקק לו. כמובן דנה שהצילה את הנישואין שלנו באה גם כן לחתונה. היא הביאה לנו מתנה שרק היא הייתה יכולה לתת. עברנו לגור בקיבוץ נווה עמל הסמוך למושבה. הקיבוץ היה רחוק למדי מהשכונה שלי, אורי ואני לא רצינו לחיות בצילו של אבי סעדיה והיה לו צל ארוך, ארוך מדי. בקיבוץ גם הרגשנו מוגנים יותר מאשר במקום אחר. האנשים בקיבוץ חשדנים לגבי זרים ולא מתביישים לשאול אותם מה הם מחפשים. כול יום אחר הצהרים היינו נפגשים לארוחת ארבע. זכורה לי אחת השיחות שבה שאלה צרויה את אבישי, יתרון נוסף של נווה עמל היה שמזכיר הקיבוץ שלו היה אבישי. הייתי בטוחה שבתוקף תפקידו הוא יגן עלינו אם יהיה צורך בכך. החיסרון היחיד של הקיבוץ היה שיואב התגורר בו גם כן. עשיתי מאמצים גדולים לא לפוגשו בשבילי הקיבוץ ובחדר האוכל. העברתי לו מסר דרך אבישי שאני מבקשת שלא ניפגש. אני בטוחה שיואב הבין. כשהוא ראה אותי מרחוק הוא היה הולך בדרך אחרת. החלטתי שלא נהיה חברי קיבוץ אלא נתגורר בו עד שלושה חודשים אחרי הלידה, אחרי זה מי שמתגורר בקיבוץ, חייב להכניס את ילדו לבית התינוקות ומכאן הילד גדל בחינוך המשותף. לא הייתי מוכנה שזה יקרה. קיוויתי שעד אז אלוהים יבוא חשבון עם אבא שלי ויעביר אותו לטיפולו הישיר של אשמדאי במדור השביעי בגיהינום. היו סימנים מבטיחים לכך. בשנה הזאת השתלבנו שנינו במערכת החינוך הקיבוצית, אורי היה למורה נערץ ואני סייעתי לתלמידים מתקשים במקצועות שונים. יותר מעשר שנים לאחר שנזקקתי לתפילתה של דנה הקדושה כדי להרות בפעם הראשונה, העזתי לשאול אותה על כך. זה קרה אחרי שהשתחררתי מהמילואים במלחמת לבנון שהיום נקראת הראשונה, אני שונאת את השם שלום הגליל, חכו לחלק השלישי של הספר ותדעו למה. הזמנתי את דנה אלי הביתה. “דנה, כאשר עזרת לאורי ולי להרות, אילו כשפים רקחת שם בחדר כדי להביא לי את נוזל החיים?” דנה צחקה” הדבר שבער בעצמותי יותר מכל, היה לדעת ולהבין את הסיבות שאפשרו לאבי לסחוט את אורי וכמעט להחריב את אהבתינו. רחל וחבריה הטובים אבישי וצרויה, עזרו לי להבין. צרויה יעצה לי לדבר גם עם החובשת/מיילדת של הקיבוץ זו שילדה את אורי במרפאת הקיבוץ, היא לא רצתה לדבר אך בסוף התרצתה. “נפגש מחר שתינו על הדשא ליד חדר האוכל לפני ארוחת הצהרים ונדבר. אחר כך נאכל שתינו.” הוא ניסה לברוח, כמה חברה צעירים שיצאו מהארוחה רדפו אחריו והטילו אותו על הפנים, הוא אכל דשא מלוא פיו, החובשת צמצמה מרחק במהירות, גם אני מיהרתי לשם מדדה כברווזה עם בטן הריונית לתפארת מדינת ישראל. “זה המנוול,” אמר אחד מהחברה הצעירים שהתגודדו שם, “שברח ממגרש החנייה בשנה שעברה, היה נפלא לחבוט באוטו שלו עם ידית של טוריה,” מיד הבנתי שזהו החוקר הפרטי ששלח אבא והוא אשר גנב מהמרפאה את ההוכחה שאבי הנבל חיפש על ממזרותו של אורי שלי. הוכחה אשר גרמה לאורי שלי לברוח. הבנתי אז מה שאמר לי אבא בשיחה שבה סיפר לי את סודו של אורי, “קרא למזכיר,” אמרה החובשת לאחד הצעירים שהתגודדו. אבישי מזכיר הקיבוץ הופיע אחרי כמה דקות. “אני מבקש מכולם להתרחק, חוץ ממך שלום אתה תשמור על המנוול”, אמר אבישי, כולם התרחקו מטרים אחדים ורק שלום המשיך להחזיק את החוקר השרוע אפיים ארצה כבצבת ברזל. “מי אתה שתחרים לי את הנשק?” צעק החוקר על אבישי. “תמר,” אמרה לי החובשת, “את יותר מדי מרוגשת, ועלולה חס וחלילה להפיל, אקח אותך לחדרה של רחל, תנוחי קצת.” פגשתי את אבישי כמה ימים אחר כך. השיחה עם אבישי לא הרגיעה אותי, הופעתו של החוקר המשיכה להטריד אותי, מה היה לו לחפש בקיבוץ? ואז הבליח במוחי הרעיון, אולי הוא רצה לגרום לי להפלה? הרי אז אבא ינצח! אבל איך? לא הייתה לי תשובה. סיפרתי לאבישי את חששותיי. הוריתי לאורי לנעול את הדלת וגם להגיף את התריסים לפני שהלכנו לישון. דיברתי עם צרויה, באחד הלילות שמענו רעש בסלון, אורי ואני התעוררנו בבהלה, אורי רץ לסלון והדליק את האור, אני דידיתי אחריו. על הרצפה שכב בריון מגודל, פרצופו היה מרוסק, שלום בדיוק העיף בעיטה לאשכיו של הבריון השני שהתקפל, שלום תפס בשערו והכניס ברך לפרצופו, בדומה למה שעשה יואב לאבי. גם הבריון השני נשכב על הרצפה, אדם שלישי קצת קטן יותר פתח את הדלת בבהלה ונמלט אל הלילה. שלום עוד הוסיף בעיטה חזקה בראשו של כול אחד מהבריונים ואחר כך חנק אותם, נראה היה שעיניהם יצאו מחוריהם. הם היו מוטלים על הרצפה כמו שני שקי תפוחי אדמה. שלום הסתכל על אבישי בחוסר אמון, שלום ואורי חזרו. למוחרת הופיעו תמונות שני הפושעים על לוח המודעות, כול מי שיראה אותם התבקש לדווח מיידית למזכיר. אחרי ששמעתי מרחל על חוויית הלידה המופלאה במרפאת הקיבוץ, ביקשתי מהחובשת/מיילדת ללדת גם כן במרפאה שלה. היא הסכימה ברצון. מכונית של הקיבוץ עמדה הכן במקרה שיהיה סיבוך. לבקשתי שמר שלום מחוץ למרפאה, כך הרגשתי מוגנת הרבה יותר מאשר בבית החולים שם מסתובבים אלפי אנשים. אורי שלי צילם את האירוע, כמו שאבישי צילם את לידתו של אורי לפני עשרים ואחת שנים. הוא למד מאבישי את אומנות הצילום, שאליה הוסיף את הידע שלו באופטיקה. תמונת הלידה שלי התווספה לתמונות הלידה מתחת לתמונת המיילדת הרומית סקרוביונה אטיקה. יהושע קראנו לבנינו, ישוע היה שקוף מדי. אושרנו היה גדול, הוא היה תעודת הביטוח שאבי לא יממש את איומו הנורא. אבל על תעודת הביטוח היה צריך לשמור מכל משמר שלא תאבד. גבר נוסף ינק את שדי, שפתיו היו מחשמלות יותר משפתיו של יואב. בהתחלה החינוך שלי לא נתן לי ללכת עד הסוף, עצרתי את עצמי לפני הפסגה. הייתי חייבת לדבר עם דנה על התחושות האלה, המענגות מצד אחד אך בלתי צנועות בעליל מצד שני. רציתי לדבר על כך עם נשים שהניקו. עם אמא ואחותי הגדולה. שלימדו אותי להניק, לא העזתי. נשארו שתי נשים הומו ספיאנס רחל וצרויה איתן יכולתי לדבר. שתיהן סיפרו לי שחוו עונג מיני בהנקה שהגביר את אהבתן לרך הנולד. צרויה גם אמרה לי שההנקה הגבירה את אהבתה לאבישי. רחל ציינה שגברה אהבתה לאביו של אורי. גם עם אורי שלי דיברתי על כך הוא הרי יודע הכול. נרגעתי אני כנראה נורמלית, אהבתי להניק את יהושע, זה היה חיבור נפלא בין שנינו. ריח החלב הטרי שלי היה משכר. גם אורי אהב לראות אותי מניקה ולהריח את החלב הטרי. לפעמים הייתי סוחטת צליף חלב לפיו של אורי. יחד שרנו ליהושע את השירים התימניים שלמדנו מאמותינו וגם שירים מצוות הווי צנחנים. החינוך המוסיקלי שלו כלל גם אריות מאופרות. ההנקה והשירה בדואט היו חיבור נפלא בינינו ובין הילד שלנו. אהבתי גם לטעום את החלב שלי, טעם גן עדן. שמתי לב שכאשר אני מניקה, פוחתת התשוקה שלי אל יואב. בגיל שמונה חודשים, חמישה חודשים אחרי שעברנו לגור במושבה, גמלתי את יהושע, בזה הדריכה אותי החובשת/מיילדת מהקיבוץ. הכמיהה והתשוקה אל יואב חזרו ביתר שאת. חודש לפני שהיינו אמורים לעזוב את הקיבוץ, קרא אבישי לאורי ולי למזכירות. אבא נכנס שפוף כמו שלא ראיתי אותו מעולם, הוא הריח כמו מאפרה מלאה. “אדון אבישי, לא צריך את כול הפרטים.” “אדון אבישי, כמה בשביל לגמור?” “לוויתי כסף מקרוב בירושלים, קבלן עשיר” חייך אלינו אבישי, “עכשיו אוכל להחזיר לו. את העודף מכספי הרשע הזה, אתרום כבר למשהו.” לאחר שהעלה פרופיל, התעקש אורי להתגייס למילואים. קצין החינוך החדש של פיקוד המרכז, לא נלהב לגייס מי ששוחרר מהצבא על סעיף נפשי. אורי ביקש את עזרתו של איצ’ה, וזה בעזרת קשריו עם אוגדת סיני, סידר לו מילואים בהם הופיע במעוזי התעלה. אורי חזר מדוכדך. ”אני פוחד ממה שיקרה כאשר המצרים יצלחו את התעלה.” “ומפקדי הצבא שלנו לא יודעים, מה שיודע סמל ראשון בצוות הווי?” אורי חייך במרירות, “בתעלה היו לי שיחות עם מילואימניקים ותיקים ובהם קצינים וגם מח”ט מילואים, הם אמרו לי שהם כמעט לא התאמנו בשנים האחרונות, הימ”חים מוזנחים וחסר ציוד. הרומאים אמרו כבר לפני אלפי שנים, הרוצה בשלום ייכון למלחמה.” דבריו של אורי שלי הדאיגו אותי, הוא אומנם רק סמל ראשון, אך חכם יותר מעשרה גנרלים. חרף החלטתי לא לפגוש ביואב, העברתי הודעה למזכירות נווה עמל שאני רוצה לפגוש אותו בביתנו. הנקתי אז והיה קשה לי לפוגשו במקום אחר, גם סמכתי על כך שתשוקתי אליו פחתה בעקבות ההנקה. הוא הגיע. הקפדתי לשבת רחוק ממנו כדי לשלוט בתשוקה שלי אליו. סיפרתי לו מה אמר לי אורי. “אורי שלך צודק ב-200 אחוז ראיתי ושמעתי דברים חמורים יותר. חוויתי את מלחמת ההתשה בתעלת סואץ, המצרים היו אויב מר וקשוח. ראיתי סרטים של אימוני הצליחה המצריים, זה נראה רציני. הם לא יזרקו את הנעליים, זה לא ששת הימים, אני חושש לגורל המדינה.” “אתה ואורי הרי לא היחידים שרואים את מבושיו של המלך.” “אתה מכיר ילד כזה?” “מצאת כבר את האחת?” קיוויתי בשבילו שמצא, מגיע לו. תשעה חודשים אחרי שנולד יהושע, וחודש לאחר שנגמל. נשבר השקט המבורך של יום הכיפורים. הצפירה בשעה 14.10 החרישה אוזניים. פתחנו את הרדיו. מעולם הוא לא שידר ביום הזה ואילו היום, שירי מלחמה. בשעה 15.00
דובר צה”ל מוסר…
אורי התעשת מיד, “טלפני מיד לאיצ’ה, אנחנו מתנדבים להופיע בפני החיילים!” חייגתי 19 לאיצ’ה. היה תפוס, התעקשתי אולי עשרים פעמים, לבסוף הוא ענה. “אורי ואני הקמנו את צמד הצנחנים ומחפשים תעסוקה.” “לכם ולי יש מזל, אני עובד על מינוי לקצין החינוך של חזית הדרום, עלי לסגור עוד כמה קצוות, תתארגנו, יצרו אתכם קשר, תהיו זמינים אחרי 22.00, היה נפלא לדבר איתך תמר, אך יש לי המון עבודה להתראות.” “הוא רוצה אותנו,” צהלתי וחיבקתי את אורי שלי. החלטנו שבשעה שנותרה, נטייל עם יהושע. זה יהיה כנראה טיול אחר הצהרים האחרון שלנו איתו בזמן הקרוב, יצאנו לרחוב. כאילו לא הספיקה המלחמה, השרב הכבד של סוף הקיץ וראשית סתיו עוד לא נשבר והכה בנו. מכוניות צבאיות ואזרחיות צפרו והתרוצצו, כאילו לא יום הכיפורים היום, זו לא הייתה האווירה לטיול שלו של אחר הצהרים חזרנו הביתה. שלום, צפר לנו מהפורד פאלקון החבוטה. הזונה של הקיבוץ קראו לה, הרי כול חבר קיבוץ עם רישיון עלה עליה. התיישבנו עם יהושע במושב האחורי. “שלום,” שאלתי, “איך קרה שאתה ויואב שובצתם לאותה פלוגת מילואים?” אחרי שתיקה קצרה אמר שלום: “יואב יהיה שם?” לא הייתה בעיה להפקיד את יהושע בידיהן האמונות של רחל וצרויה, הרי הן הכירו את הילד והוא הכיר אותן. הוא נרדם עם חיוך המלאכים על פניו. יצאנו לסלון הקטן בחדרה של רחל בשיכון הוותיקים של הקיבוץ. שוחחנו בלחש. “המצב הרבה יותר גרוע ממה שמספרים לנו ברדיו והטלוויזיה,” אמר אבישי, “שוחחתי עם מחלקת הביטחון של הקיבוץ הארצי, המצרים חצו את התעלה כמעט לכל אורכה, מעוזים רבים במצור, מצבם של כמה מוצבים נואש, יש לנו הרבה נפגעים,” נזכרתי בשיחה עם אורי שלי לפני חודשים אחדים, הרוצה בשלום יכון למלחמה. המשכתי בהרהורים קודרים, היהירות גובה מאיתנו מחיר נורא. “אז מה עושים?” הייתי מיואשת. אורי ואני צעדנו למגרש החנייה המרכזי של הקיבוץ שם נערכה המסיבה, מילואימניקים החלו להיאסף, מהצנחנים ומחיילות אחרים. כולם הקדימו את האוטובוסים שייקחו אותם ליעדם, כדי להשתתף במסיבת הגיוס. חברי וחברות הקיבוץ שלא קיבלו צו גיוס הכינו שולחנות עם כיבוד עשיר, מנגלים צלו בשר כמו ביום העצמאות. מפאת ההאפלה היה אסור להדליק אורות, גם מעל המנגלים נפרסו גגונים כך שיסתירו את הגחלים הלוחשות. שני שלישי הירח של מוצאי יום הכיפורים האירו לנו במקצת. אבישי ועוד כמה צלמים מהקיבוץ, תיעדו את האירוע. “אבישי, מזכיר הקיבוץ לבמה,” הכריז שלום. אבישי עלה על הבמה הקטנה. אבישי עשה הפסקה קלה בנאומו והביט בקהל לאורו של הירח, מחיאות כפיים נלהבות נשמעו, אבישי המשיך. אבישי שוב עשה שוב הפסקה וקצר מחיאות כפיים סוערות. הוא המשיך. “צמד הצנחנים, יוביל את השירה בציבור,” הכריז שלום. “ועכשיו צמד הצנחנים בהופעת בכורה,” הכריז שלום, “מי שרוצה יכול להצטרף.” מדי פעם הגיע אוטובוס ליילנד טיגר 22 מואפל פנסים שרק חריץ אור קטן מאיר את דרכו. על החלון הקדמי של האוטובוס הופיע מספר היחידה. אלו שעלו לאוטובוסים, נפרדו מהאחרים, האוטובוס של שלום ויואב הגיע אחרון, הנהג חיכה עד שנסיים את שיר השלום ואז עלו החברה לאוטובוס. לפני ששלום ויואב עלו צילם אבישי את שניהם יחד אתי ועם אורי, אולי לא תהיה יותר תמונה משותפת של ארבעתנו. אני מקווה שעודדנו את החברה, מי מהם יחזור בחיים? מי יישאר שלם בגופו ובנפשו מי יודע? אני שאבתי אומץ ועידוד מהאירוע הזה, חזרנו אל החדר של רחל, יהושע ישן לאחר שרחל האכילה אותו. שוב ישבנו בסלון הקטן ודיברנו בשקט. “תמר,” רחל שברה את השתיקה, “אני רואה בך את הבת האהובה שלי שמתה בלידתה, אני גאה בך ובבן האהוב שלי, שניכם התנדבתם, אף שיכולתם להשתמט בקלות, רק ערבות הדדית של כול חלקי העם הזה, תאפשר לנכד האהוב שלי לגדול במולדת האהובה שלנו,” היא חיבקה אותי שתינו דמענו. “אורי,” אמרה צרויה, “כאימך השנייה אני גאה בך ובתמר, כמו בשני הבנים שלי שגויסו גם הם הערב הזה. עשו את הטוב ביותר שאתם יכולים וחזרו הביתה בשלום,” היא חיבקה אותי ואת אורי, אך לא בכתה, צרויה הייתה האישה החזקה ביותר שהכרתי בחיי, חזקה גם מהגברים. ביקשתי מאבישי את הדף שעליו כתב את נאומו. הוא חיפש אותו אך לא מצא. “תמר,” אמרה לי רחל, “צרויה או אני נשתדל לעשות תורנות טלפון במזכירות בין עשר לשתיים עשרה בלילה. אם תטלפני בזמן הזה, נוכל למסור לך דרישת שלום מיהושע.” חזרנו הביתה, השעה הייתה 21.00 פתחנו את הטלוויזיה , הקשקשת חזרה, תמונות שידענו שהקשר בינם למציאות מקרי בהחלט, חזרו על עצמן שוב ושוב. סגרתי את המכשיר הישן והמעצבן. חיכינו בקוצר רוח לטלפון הגואל, אחרי ציפייה מורטת עצבים, הוד מעלתו הואיל לצלצל. החלטתי שאשתדל להתכלב כמה שפחות, הקדשתי לכך כמה דקות מחשבה וארזתי כול מה שעלה בדעתי שיפחית או ימנע התכלבות. בגדים תחתונים, מוצרי היגיינה ועוד. לקחתי גם עשר מחברות יומן ריקות ושלושים עטים, על המחברת הראשונה כתבתי 6.10.1973 המשך. תיעדתי בה את מאורעות היום מהזמן שבו הפקדתי את מחברות היומן אצל רחל. מי יודע כמה זמן תימשך המלחמה? אלו מאורעות יקרו בה? צריך לתעד הכול. “איפה אנחנו מתחילים?” הרכב יהיה הבית שלכם, יהיו לילות שתישנו בו.” “איפה אנחנו מצטיידים?” “יש עוד דברים שאנחנו חייבים להתעקש עליהם?” שאלתי. שוב היו הכבישים עמוסים, טנקים נעו על השרשראות וחרשו את הכביש. שוטר צבאי עקשן, באחד המחסומים סמוך לרפידים סירב לתת לנו לעבור בגלל היותי אישה. “יש לה תפקיד חשוב,” אמר אורי, “תפקידה להרים את מורל החיילים.” “מה המצב?” שאלתי. “הוראות תנועה,” אמר איצ’ה, “תנועה רק בשעות היום עם קסדות ושכפ”צים, לפנות ערב התמקמו ביחידה האחרונה שבה תופיעו. מכיוון שיש סכנה של תקיפת מטוסים לאורך הצירים, אתם מפשילים את הברזנט של הקומנדקר, תמר, את יושבת מאחור וצופה אחורנית, אם רואים מטוס יורד עליכם, אורי שובר מיד מהציר ונעצר. אתם קופצים מהרכב נשכבים על הבטן ומגינים על הראש עם הידיים. גם אם תתרחש תאונה והרכב יתהפך, זה עדיף על היפגעות ממטוס. תמר את עוד יכולה להתחרט, אני יכול לצוות את אורי עם מישהו אחר.” למוחרת נסענו דרומה למיתלה. ביחידה הראשונה בפניה הופענו, שמענו ידיעה מעודדת, כוחותינו פתחו במתקפת נגד בצפון סיני. אנחנו המשכנו בהופעות. פגשנו חיילים שפניהם שחורים מפיח הקרבות. למרות עייפותם הם הקשיבו לנו בדבקות. לא כעסנו על אלה שנרדמו בהופעה. “הגזמת פראית, יש מתקן מאולתר עם ג’ריקן, אבל שום דבר לא יסתיר אותך מעייני החיילים.” בטרנזיסטור החבוט שלו שמענו את הרמטכ”ל הבוטח בעצמו, הוא דיבר ביהירות על מתקפת הנגד שלנו והצהיר: “אנחנו נשבור להם את העצמות.“ נכנסנו אופטימיים לשקי השינה. בבוקר קמנו ליום חדש, הרס”פ הזמין אותנו לקפה של בוקר. היא הבטיחה לי שכאשר יתפנה קו, היא תשמור לי אותו ותתקשר אלי להודיע לי. כססתי את ציפורני, אחרי כעשר דקות צלצלה אלי המרכזנית. ביקשתי ממנה להתקשר למספר של מזכירות נווה עמל. צרויה ענתה לי. שאלתי כמובן על יהושע. היא הרגיעה אותי ואמרה שהוא מסתדר מצוין בבית התינוקות ואין לי מה לדאוג, הכול בסדר איתו. קיצרנו בשיחה, צרויה הייתה צריכה להתפנות לשיחות אחרות וגם המרכזנית עלתה על השיחה וביקשה לקצר. “תמר,” הוא אמר לי בקולו האבהי, “בלילות הבאים המזכירה שלי תתקשר לקיבוץ ותדבר עם רחל וצרויה, היא תקליט את השיחה, וכך בסיום סיבוב ההופעות תוכלי לשמוע את ההקלטות. ביום השני של סיבוב ההופעות השני, בנסיעה על ציר שומם, ראיתי אותו לפתע. הקליעים והרקטות פגעו על הציר היכן שהיה הרכב קודם לכן, נשמע צליל מתכתי של רסיסים שפגעו ברכב. הפיח מפיצוץ הרקטות השחיר אותנו. הקומנדקר נעצר אחרי כחמישים מטר. קפצנו ממנו, נשכבנו על הבטן ושמנו את הידיים על הראש. התמלאתי בחול. המטוס חלף ביבבה צורמת, זה היה האירוע המפחיד ביותר שעברתי בחיי. הרמתי את ראשי, המטוס נעלם באופק. אורי בדק את הרכב, הבטתי סביב, שממה של דיונות חול לבנות מלוא העין, בוהקות בשמש הצהרים העזה. נשארתי ימנית שחורה ועירומה על רקע דיונה לבנה, מעולם לא הרגשתי כול כך משוחררת. בתום סיבוב ההופעות השלישי, כמו בשני הסיבובים הקודמים היינו בדרך לרפידים. הכביש היה חסום, אורי ניסה לעקוף דרך החולות היכן שהיה אפשר. שוטר צבאי צעק עלינו. טנקים גררו מאחוריהם מפלצות שהיו רחבות מהכביש כולו. בדרך עפר ירד אורי מהכביש, הסתכל במפה ונסע דרך ציר אחר. לפנות ערב נכנסנו ללשכתו של איצ’ה. שלושתנו ניגשנו למפה הגדולה שעל הקיר ואיצ’ה הסביר לנו את מהלך העניינים. למוחרת התייצבנו אצל איצ’ה, הוא נתן לאורי משקפת והצביע מהחלון, זו הייתה החוויה הקשה ביותר שלנו במלחמה, שרנו להם שעות. את השירים שלנו וגם את שירי מלחמת השחרור. התגובות הנלהבות ביותר של החיילים וגם מחיאות הכפיים הסוערות ביותר היו כאשר שרנו את האמיני יום יבוא ובמיוחד הבית האחרון. ואז אדע – לקרב יש טעם האמיני יום יבוא… בסיום השיר חיבק אותי ימן מהצנחנים, אני חושבת שהצלחנו להרים אותם קצת מהקרשים. נזכרתי במה שאמרו אורי ואבישי ביום הראשון למלחמה על חשיבותם של צוותי ההווי למורל החיילים בקרב. לפתע ראינו שורה של מטוסים נוחתים. מהמטוסים ירדו חיילים עם נעלים אדומות, חלקם ארוכי שיער והחלו לצעוד. “אהלן יואב, אהלן שלום,” אמר אורי, “לאן לוקחים אותכם?” למוחרת הגיעה ידיעה משמחת כוחותינו כבשו את החווה הסינית, הדרך לאפריקה בינתיים פתוחה. שוב יצאנו אל הכוחות בשטח, בינתיים הגיעו ידיעות על הרחבת ראש הגשר שלנו באפריקה, אך גם על קרבות קשים שם ואבדות כבדות. כשחזרנו לרפידים אחרי שלושה ימים אמר לנו איצ’ה, בבוקר שלאחר המנוחה, כינס אותנו איצ’ה, אחר כך קיבלנו הוראות, איצ’ה הראה לנו את מפת אפריקה שלנו. חצינו את התעלה על גשר הדוברות ונסענו דרומה לפאיד, ההבדל בין הגדה המזרחית הצחיחה של התעלה, ובין הגדה המערבית הירוקה היה עצום. נסענו לאורכה של תעלת המים המתוקים. בתעלה שטו ברווזים כמו בפארק לונדוני, שלווה. המלחמה השאירה גם כאן סימנים, כפרי בוץ נטושים, כלבים וחיות משק שוטטו ללא מטרה. נזכרתי במה שאמר אורי על הפגישה שלו עם יואב במלחמת ההתשה, הדבר הטריד אותי. עצרנו באחד הכפרים הנטושים קטפנו מנגו תפוזים וקוקוס. ראינו עז נטושה שהחלב נטף מעטינה והיא גועה בקול בוכים. “יש לי רעיון, טוב לה וטוב לנו,” אורי נכנס לחושת בוץ והביא משם סיר קטן ופתיליה, כזו שגם אמא שלי בישלה עליה פעם. “אורי אתה בוזז בית של פליטים אומללים.” “זה לא מסוכן לשתות את החלב הזה?” לפתע הבזיק בי רעיון משונה, הורדתי את חולצתי ומרחתי חלב על שדי. לאחר שסיימנו לשתות את החלב, שאב אורי מים במשאבה ידנית שהייתה בחצר החושה, שטף את הסיר ניקה אותו בחול ואז שטף אותו שוב עד שהיה נקי כמו שהיה. הוא החזיר את הסיר והפתילייה למקומם בחושה ועוד הוסיף עליהם קופסה של חמש מנות קרב שהייתה על הקומנדקר. “אתה חושב שהם יאכלו את הלוף המגעיל הזה?” העוויתי את פני. “ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו, יש שם גם דברים אחרים.” אכלנו גם מפירות גן העדן, נשכבנו תחת עץ קוקוס ותפסנו תנומה קלה, לפתע גן העדן הפך לגיהינום, פרעושים הסתערו עלינו עקצו ומצצו את דמנו, ברחנו על נפשנו כול עוד רוחנו בנו, יותר לא נכנסנו לכפרים הנטושים. הגענו לבסיסנו החדש בפאיד, למוחרת הופענו בפני שריונרים תותחנים חיילי הנדסה וכן גם ג’ובניקים, גם להם מגיעה תרבות. שבוע אחר כך הופענו בפני אנשי חיל האויר בשדה התעופה, שאליהם הצטרפו חיילים שיצאו לסבב החופשה הראשון שלהם והמתינו למטוס. באחד הימים אמר לי אורי, אחרי שהופענו במשך כארבעה שבועות בכל רחבי אפריקה, נשארה לנו הופעה אחת לפני היציאה לחופשה הראשונה שלנו. הגענו למוצב הצופה לאיסמעיליה, שהוחזק על ידי צנחני מילואים, מיד בכניסה ראיתי אותו ניצב בעמדת השער . “יואב.” הסתערתי עליו ומילאתי את פניו בנשיקות. הייתי בטוחה שהחודש הזה מאז פרצה המלחמה, גיבש את הזוגיות של אורי ושלי כמו בטון שהתקשה עם חלוף הזמן. שום דבר כבר לא יכול היה לשבור את הבטון הזה. לא פחדתי שחיבוק עם יואב יחריב את נישואי, טעיתי, החיבוק הזה הפיח בי תשוקות נסתרות שרק עם הגבר הזה אוכל להגשים. “תמר,” הוא צהל, “קיוויתי שתבואו, אך לא האמנתי שתגיעו לחור הזה, אתם האמנים הראשונים המבקרים אותנו באפריקה.” “יואב, אתה זוכר את המקאמות של שלום בערבי התרבות במוסד?” “יש עוד ילד שצעק המלך עירום,” אמר אורי, “קוראים לו חנוך לוין, ההמון החוגג הוריד באלימות את מלכת האמבטיה שלו מול אולמות מלאים.” “המקאמה יורדת חזק עליכם הלהקות הצבאיות.” “מצבנו הביטחוני מעולם לא היה טוב יותר, ראש ממשלה29 עם ביצים שבורות.” “אורי, הייתי רוצה שלפני שתתחילו בהופעה נקריא את המקאמה לזכרו של שלום, אבל אין לי את המילים.” יואב הביט לעברי כאילו תפס אותי בקלקלתי. “תאוות התיעוד שלך בלתי נתפסת.” למרות החום של הצהרים, הציניות של יואב העבירה בי צמרמורת, כמעט בכיתי, המלחמה הארורה הזו עוד לא נגמרה, אני עוד עלולה לאבד אותו. שוב חשתי אליו תשוקה וגעגוע כמעט בלתי נשלטים, שרק יגע בי כמו אז באידו של מארס הבלתי נשכח, יואב שלי שמור על עצמך, ההופעה נפתחה בהקראת המקאמה.
צה”ל שלנו צבאו של העם
רחל ברכב ברזל מול עירה
מצנחים נפתחים בחולות פלמ”חים 35
כול אלוף פיקודי עם סיירת מחמד
עיתונאי החצר ויחצ”ן הצמרת בסיום ההקראה וההופעה התפתח שיח זיכרון על שלום, כול החיילים אהבו אותו. במילואים בעזה וגם במלחמה הוא חיבר להם מקאמות שהשכיבו אותם מצחוק. חור גדול נפער בפלוגת המילואים אחרי שנפל. חוץ משלום איבדה הפלוגה עוד ארבעה מחייליה שגם הם הוזכרו בשיח שנמשך שעות, מדי פעם היו חיילים עולים לשמירה וחבריהם שירדו ממנה הצטרפו לשיח. אורי ויואב התבקשו לחזור על המקאמה עבור אלה שהיו בשמירה ולא שמעו אותה קודם.
“אורי,” אמר יואב בבדיחות הדעת, “אתה היחיד כאן שישן עם אישה.” “תוכלו לקחת עוד אחד?” למוחרת בבוקר כשהתעוררתי במחפורת, נדף ממני ריח אהבה חריף, קיוויתי שאורי שלי לא הריח. מיהרתי מבוישת למקלחת של המוצב הנמצאת מחוץ לשער. עברתי ליד עמדת השער בה ניצב יואב. זו הייתה משימתו האחרונה לפני צאתו לחופשה. מבטי המבויש פגש במבטו המבין. הוא ירד לרגע מהעמדה והרים ג’ריקן מים למתקן של המקלחת וחזר לעמדה. האם הריח? עירומה התקלחתי מאחורי יריעות היוטה שכביכול העניקו לי פרטיות. עיני שבלטו מעל יריעות היוטה הביטו לעמדת השער, הוא כיבד אותי ולא הביט לעברי. התארגנו לנסיעה לפאיד. מרדכי ביקש לשבת ליד הנהג, הוא אמר שגבו כואב ויהיה לו קשה לשבת מאחור שם גם הקפיצות מורגשות יותר. מובן שוויתרתי על כיסא הכבוד, מה לא אעשה למען אחדות העם? אורי אמר שעל הספסלים של הקומנדקר קשור ציוד, שאם נוריד אותו לרצפת הקומנדקר, תהיה לנו בעיה איפה לשים את הרגליים, וחוץ מזה אין לו חשק להתעכב כדי לארגן מחדש את הציוד. הוא פרס את שני המזרנים על רצפת הקומנדקר. יואב ואני רבצנו על מזרנים מאחור. האם אורי אירגן זאת מכיוון שחש בתשוקתי ליואב? ואם כן מה היא בדיוק כוונתו? זאת הייתה הפעם הראשונה מאז אידו של מארס הבלתי נשכח, ששכבתי ליד יואב. דמיינתי שאנו שוכבים עירומים במלון. יואב כאב בחלצי, האם אורי בוחן אותי? “תנסו לתפוס טיסה?” “אורי המצפוניסט הזה, תמיד הוא היה סבון. תגידי לו שבטיסות לחיפה יש מקום, לא תטוסו על חשבון הקרביים.” מה כדאי? לטוס על בטוח לחיפה? או לטוס בספק ללוד? אומנם בשבועות קודמים היו מקומות פנויים בטיסות לחיפה, אך החיילים מהמרכז למדו שכדאי לטוס על בטוח לחיפה. אנשי חיל האוויר הושיבו אותנו על רצפת ההרקולס. שורות שורות עם הגב לכיוון תא הטייס, כול שורה נשענה על הרגליים המקופלות של השורה שלפניה. שתי השורות האחרונות נצטוו לעמוד. “פינוי חירום רפואי לרמב”ם,” הכריז איש חיל האוויר, “שתי השורות שעומדות ירדו מהמטוס, נשתדל למצוא לכם מקום בטיסה הבאה,“ החלה מהומה, אף אחד לא רצה לרדת. לפתע יואב שישב לידינו התרומם, המטוס המריא בכבדות, כשהיטה קצת את הכנף, ראיתי מחלונו שהוא כמעט זוחל על הדיונות. מדי פעם היה כיס אוויר והמטוס ירד כמה מטרים, ועלה מיד זה היה מפחיד. אורי שלי שישב לידי הסביר לי שהמטוס טס נמוך, עד שיעבור את חגורת טילי הנ”מ של המצרים, ובאמת לפתע הוא החל להתרומם והמשיך לטוס בגובה רב. רווח לי. כעבור כשעה נחתנו בחיפה, הגב שנדחס אל רגלי השורה שמאחורינו כאב, הרגלים שנדחסו לגבות השורה שלפנינו כאבו גם הן. בקושי קמנו ממקומנו. התחלנו לצעוד לעבר הכבש הפתוח, יואב צעד איתנו בדרך לטרמינל. “היום,” אמר לי יואב, “אולי חווית לשעה את מה שחוו במשך חודשים ארוכים, העבדים השחורים שהובלו כבולים ממערב אפריקה לאמריקה. תחי היוזמה החופשית, יחי הסחר ההוגן.” “תבוא לבקר אותנו, אנחנו נהיה בחופשה הזאת בחדר של רחל, אנחנו לא רוצים לטלטל את יהושע ממקום למקום, גם ככה בטח קשה לו.” “יואב,” אמר אורי, “אנחנו מתכננים ביקור ניחומים אצל הוריו של שלום, רוצה להצטרף?” “אורי ותמר, תרחיבו את המשפחה, אתם יודעים כמה חיילים נפלו במלחמה הזאת.” אבישי המתין לנו עם הזונה של הקיבוץ, מכונית הפורד פאלקון החבוטה. יואב התיישב מקדימה, אורי ואני מאחור. ישבתי מאחורי יואב כדי שלא אראה את פניו במראה. הגענו לקיבוץ והוא פתח את דלת המכונית כאילו עלתה באש ומיהר לדרכו כנשוך נחש. הפגישה בקיבוץ בסלון חדרה של רחל הייתה מרגשת, רחל בכתה שראתה אותנו, כך גם צרויה ואבישי, זה לקח זמן, אך כשהשתרר שקט שמענו כולנו נשימות רגועות מהחדר הסמוך. “ואיך הוא מסתדר בבית התינוקות?” הייתי מודאגת. הלכתי לטלפון הציבורי 37 במזכירות, הרי בחדרי החברים עוד טרם הותקנו טלפונים. שלשלתי כמה אסימונים וחייגתי אל דנה חברתי בנפש. “מה קורה אצלכם?” בצד השני של הקו שמעתי בכי, “תוכלי לקרוא את מה שעבר עלינו במלחמה, כאן ביומן,” אמרתי לרחל והפקדתי בידה עוד חמש מחברות יומן. ידעתי שהיא תבין את תשוקתי ואהבתי ליואב, הרי היא הכירה את כול הסודות של אורי ושלי, היא הייתה קרובה אלי יותר מאמי. יום לפני שחזרנו לאפריקה ביקרנו את דנה. היא הדליקה נלסון בנלסון, לא הערתי לה על כך. שהינו באפריקה עד להפרדת הכוחות ואז שוחררנו. אורי שובץ למילואים בחיל החינוך. אותי הם לא רצו לשבץ, הייתי אמא. הוא היה הילד של חורף שנת שבעים ושלוש הרינו את שלום בחופשה שלאחר הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים, בדיעבד זו הייתה החופשה האחרונה שלנו מאפריקה. כיוונתי את החופשה לימי הפוריות שלי, כמו לפני כמעט שנתיים הרינו במרפאת הפוריות שנוהלה על ידי אמה של דנה. קיוויתי שזה יהיה בן, הוא אמור היה להיוולד סמוך ליום נפילתו של שלום שחיסרה המלחמה. לאחר השחרור שאלתי את אורי, הלכנו לחדרם של אריה ומלכה הוריו של שלום. הראיתי להם את הבטן ההריונית שלי. שלום הפעוט כמו יהושע נולד במרפאת הקיבוץ. יומיים לאחר תאריך נפילתו של שלום הבוגר. אריה ומלכה נכחו בלידה. הגם שהדבר הביך אותי בהתחלה, התגברתי על חוסר הנוחות מכך שאריה ראה אותי עירומה. ראיתי בשיתוף הסבא לעתיד בהולדת נכדו שליחות. מדנה למדתי להקריב את הצניעות המזויפת למען מטרה נעלה. הסבים החדשים היו גם שותפים לתמונת הלידה שנתלתה על קיר המרפאה תחת תמונתה של סקרוביונה אטיקה המיילדת הרומאית המיתולוגית. הענקנו להם את אלבום הלידה של הפעוט. הם הפכו לסבים שלו, ביקרו אותו והביאו לו מתנות גם את יהושע לא קיפחו. החיים החדשים שנוצרו, החזירו אותם לחיים לאחר השנה הנוראה שעברה עליהם. שלום היה הניצחון הקטן שלנו ושל אריה ומלכה על המלחמה הגדולה. מאז שנודע לי סוד ממזרותו של אורי, הייתה בי תשוקה לפענח את הסוד האפל הזה. לא את המה שאותו ידעתי אלא את האיך. החלטתי שאין די להכיר את ההווה של אורי, עלי לצלול לעברו ולעברם של אנשי נווה עמל שהיו שותפים לסוד הממזרות. ההנקה של יהושע ומלחמת יום הכיפורים דחו את הפענוח. אחרי שהריתי את שלום והשתחררתי מהמילואים באפריקה, החלטתי שזה הזמן לפני הלידה וההנקה שיבואו. חקירה כזו דורשת משאבים כספיים. למזלי נפל לידי בזמן הזה סכום כסף לא צפוי שאיפשר את החקירה. גיליתי מי היה החייל שהציל בלטרון את אביה של דנה. הפגישה בין דנה למי שהציל את אביה הייתה מרגשת. אביה של דנה לא רצה לפגוש במצילו, הבנתי אותו, גם היום זה לא כבוד גדול להיות פצוע נפש. כולי תקווה שהחברה שלנו תפנים שפציעת נפש יכולה להיות קשה מפציעת גוף. את סיפורם של המציל והניצול השארתי לשלב מאוחר יותר, הרי עלי להחזיק אותכם במתח. כזכור בסיפור הזה אני שטה אחורה וקדימה בזמן. עוד לפני הלידה, החלטתי שהפעם אניק תקופה ממושכת יותר, היו לכך מספר סיבות. הערך התזונתי של חלב אם, לא היה הגורם החשוב ביותר בהחלטה. הקסם שבהנקה התגלה לי עוד כשהנקתי את יהושע. כמו שהיה אז, גם הפעם גיבשה ההנקה את המשפחתיות שלנו. אהבתי לאורי שלי עלתה על גדותיה וחשוב לא פחות, תשוקתי ליואב שאיתה נאבקתי מאז החלטתי להינשא לאורי פחתה. בזמן הזה ביקרו אותי אמי ואחותי הבכורה כמה פעמים. בניגוד לאבא ששנא אותי ואת שני הבנים שלי, אמא ואחותי הגדולה אהבו אותנו אהבת נפש. אמא אהבה אותי על אף שידעה את סוד הממזרות של אורי. באחת הפעמים שבהן חזרו אמי ואחותי מביקור אצלי, סטתה אחותי שנהגה לנתיב הנגדי, רכבן התנגש במשאית, שתיהן נספו. הלכתי להלוויה שלהן עם שלום. בלילה חזרתי לשני הקברים הסמוכים והנקתי שם את שלום, הרי אמא ואחותי לימדו אותי להניק. רחל האהובה נשארה אמי השנייה. כעבור שנה של הנקה פחת חלבי, עד שיבש חודשיים אחר כך. תשוקתי ליואב גברה שוב. השתוקקתי לעוד ילד. גם כדי להפחית את התשוקה. הפעם נכשלו כשפיה הקדושים של דנה. גם נגינת התקליט סרג’נט פפר לא הושיעה. הפגשתי את דנה ויואב, מעבר לאהבתי לשני האנשים היקרים האלה, היה לי מניע נוסף, גלוי לדנה ונסתר מיואב, קיוויתי שהזוגיות החדשה שתיווצר, תפחית את תשוקתי ליואב. זו הייתה אהבה כמו בסרטים לפני שנולדנו. דנה הקריבה את אהבתה לאדמירל נלסון למען אהבתה ליואב. על דבר אחד היא לא ויתרה, היא המשיכה להתנדב במחלקת פצועי הנפש. מובן שהיא לא סיפרה על כך ליואב, זכרי אלפא כמוהו לא יסכימו לחלוק את נקבות הביתא שלהם עם אף אחד. הם נפרדו אחרי כמעט שנתיים בריב נורא. דנה הרתה, היא שיתפה אותי בהחלטתה לעשות הפלה ללא ידיעתו של יואב. התנגדתי נמרצות, “שיצרף עוד נקבות ללהקה ויעבר את כולן חוץ ממני, בעניין הזה אני סוציאליסטית יותר מצרויה,” חייכתי, צרויה המרקסיסטית האמינה בחלוקת ההון כמו שהאמינה בחלוקת הזרע. “דנה זה לא ילך ואת יודעת זאת לפחות כמוני.” נקרעתי בין שני אנשים אהובים, האם לגלות ליואב על דבר ההפלה הקרבה ובאה? או אז אבגוד בדנה ואאבד אותה. אם לא אגלה לו אבגוד בו, אהיה שותפה למות ילדו הבכור. החלטתי לא לגלות לו. עשיתי עוד מאמצים כבירים כדי להניעה מכוונתה, נכשלתי. היא הייתה נעולה על ההפלה. קיוויתי שלפחות הכול יעבור בשלום ויואב לא ידע, כך לפחות אוכל לשמור לי את שני אהובי. על ההפלה נודע ליואב מהר יותר מכפי שאפשר היה לדמיין. “דנה את רוצחת,” הוא הטיח בה, “השתוקקתי לבן ואיפה הוא עכשיו? במזבלה של בית החולים! ואני אפילו לא הייתי מספיק חשוב כדי לדעת שאת רוצחת את הבן שלי בדם קר.” אם עדיין הייתי מאמינה בשכר ובעונש, הייתי מפרשת כך את האירועים: מישהו שם למעלה חיפש את דנה. נחמת עניים, לפחות לא איבדתי אותה. עוד בתקופת לימודיו של אורי במוסד החינוכי, הוא החליט שבגרות היא בזבוז זמן. ועדה מיוחדת בטכניון אישרה לו ללמוד מתמטיקה ומדעי המחשב ללא צורך בבגרות. כדרכו הוא צלח את הלימודים בקלות מפתיעה. תוך שנים מעטות, הגיש את הדוקטורט שלו והיה למרצה מבוקש גם בחו”ל. הילדים ואני התלווינו אליו מספר פעמים במסעותיו. אורי עודד גם אותי ללמוד. למדתי פילוסופיה והיסטוריה, כמובן לא באותה הקלות שעשה זאת אורי. הגעתי עד תואר שני. הילדים היו הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים, האושר כמו שכתבתי כבר התחיל בהנקה. הם צמחו מול עיני. ידעתי כול יום שעובר מקדם אותם לגיוס לצבא. זכרתי את הצנחנים המוכים מקרב החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים. לא רציתי שבני יגיעו לשם או לכול חייל קרבי אחר. החלטתי לעשות כול מאמץ כדי שהם יתקבלו ללהקות צבאיות. מורה רוסיה לימדה אותם פיתוח קול. אורי ואני לימדנו אותם שירים, תימניים וגם אחרים. שני הבנים היו סוליסטים במקהלות המתנ”ס של המושבה. בבית הספר עודדתי אותם להצטרף לחוגי תיאטרון. הכול כדי לשפר את סיכוייהם להתקבל ללהקות הצבאיות בבוא הזמן. אורי הציע לי מסלול נוסף לבנים, עתודה אקדמאית, הוא סייע להם בתחומי המדעים. מצד שני בגלל תסכוליו על כך שלא זכה לשרת בקרבי הוא הכניס מוטיבציה בבנים לשרת שם. דבר נוסף שהטריד אותי, הרי הילדים נושאים על גבם את חטוטרת הממזרות של אורי, מה יקרה כאשר ירצו להתחתן? או יכניסו מישהי להריון חס וחלילה? דיברתי עם אורי על כך. חיי האהבה עם אורי שלי התחלקו לשניים חיי הנפש היו על פסגת האוורסט, חוץ ממדעי הטבע, היו לנו דיונים מעמיקים בפילוסופיה, שנינו אהבנו תנ”ך, קראנו ספרים יחד, הלכנו לתיאטרון ולמוזיאונים וטיילנו בארץ ובחו”ל. מתוסכלת, תליתי כרזה קטנה בסלון ביתנו, בראשה היה התאריך של היום, תחתיה הייתה תמונה שצילמתי מספר אומנות
39 ותחתיה כיתוב, 15 למרץ 1976 היום לפני 2020 שנה ביום הידוע כאידו של מארס, “מה זו הכרזה המשונה הזו?” שאל אותי אורי. הרהרתי ביואב ובלילה הנפלא לפני ארבע שנים, לפתע הוסרה ממני השמיכה, יואב במלוא עירומו ואונו הביט בי והחל מעסה אותי בשמן שקדים. חשתי את החשמל שבידיו, הצלקת בכף ידו הטריפה את כול חושי. ואז כאשר הייתי קרובה לפסגת האוורסט, הוא ידע אותי, אונו הציף אותי. “מי זה ואדיניו?” מלמלתי מעורפלת חושים. “תמר שלי, אין לך במה להתבייש, יואב מעניק לך בחלום, מה שאיני מסוגל להעניק לך במציאות, האם הכרזה קשורה לזה?” “איך זה ללכת בלי ולהרגיש עם?” שאלה אותי דנה. הוזמנתי לחתונה של יואב עם בחירת ליבו בקיבוץ, זה היה שנה לאחר פגישתם של דונה תמר וואדיניו. שמחתי, יואב לא היה שולח לי הזמנה אם לא היה מכיל את חלקי בעניין ההפלה של דנה .סליחה עדיין לא העזתי לבקש ממנו, מובן שהלכתי. זו הייתה חתונה של חמישה זוגות מהקיבוץ. הוא הציג אותי לפני כלתו ענת, שמה של אלת המלחמה הכנענית האכזרית. שם אופייני לקיבוצניקית הרחוקה מאלוהים. גם חופה כדת משה וישראל לא הייתה שם אלא טקס חילופי שבו חבר קיבוץ שהתחפש לרב קידש את הזוגות הנישאים. אחרי הטקס מצא אותי יואב ורמז לי להתרחק איתו במקצת משאר החוגגים. “פגשתי את רחל ואורי, הם שאלו אותי אם ארצה לקיים איתך יחסים ולהביא ילד שלו שני אבות. האמת? השתוקקתי לכך את הרי אהבת חיי, אך הרגשתי שעל אף שאורי ביקש זאת, הרי אם אסכים, אבגוד בחברי הטוב ביותר.” בשיחת טלפון עם דנה בה סיפרתי לה על החתונה, לא סיפרתי לה על ההצעה שלי ליואב ועל תשובתו השלילית הנחרצת. ידעתי שזה יכאיב לה ובין כך ובין כך המצב בינה לבין יואב נשאר כשהיה. אשתו של יואב הזמינה אותי לפגישה בבית קפה במושבה כארבע שנים לאחר חתונתם. “רציתי להכיר את אהבת חייו של יואב שלי,” מצד אחד דבריה הפתיעו אותי מצד שני ידעתי יואב הוא איש ישר כסרגל, הוא לא מסוגל להחביא סודות מאהוביו. הסתכלתי על בטנה, קיוויתי שהיא מעוגלת, אך היא הייתה שטוחה להכעיס. גם הפעם הזאת לא סיפרתי לדנה. הרגשתי שכך אני מגינה עליה. שמונה וחצי שנים אחרי המלחמה ההיא פרצה המלחמה בלבנון, שלום הגליל קראו לה. ג’ורג’ אורוול לא היה יכול להמציא שם יצירתי מזה בעבור האח הגדול שלו, אינני מתכוונת לתוכנית הטלוויזיה הפורנוגרפית שאנשים נדבקים אליה כמו זבובים לזוהמה. ואחרי ששפכתי את מררתי על השם הנורא של המלחמה ועל התוכנית הנוראה הזו, הגיע הזמן לספר מה עבר עלי במלחמה זו. אורי גויס למילואים ושובץ לצוות הווי, גם אני התייצבתי במפקדת החינוך וביקשתי להתנדב לשיר בפני החיילים, בתחילה סורבתי, אך לאחר שהפעלתי את איצ’ה שהעיד על תרומתי למורל החיילים במלחמה הקודמת, חוילתי. שוב הקמנו אורי ואני את צמד הצנחנים הזכור לטוב. איזו אמא רעה יצקצקו בלשונם הנשמות הטובות, עוזבת שני ילדים ורצה להשתולל במלחמה כמו איזה יפה ירקוני? ובכן יפה, עניתי לה בגששית למתקדמים, שכשמך כן לא את
41. בנוסף לכך אני זמרת טובה ממך בהרבה. ולא רק אני, כמעט כול זמרת שאני מכירה טובה ממך. המלחמה הזו הייתה הרבה יותר מסודרת ומתוקתקת מהמלחמה ההיא ולא נתנו לי להיכנס ללבנון. הופעתי בשער פאטמה בפני החיילים היוצאים והנכנסים ללבנון, לפעמים עם אורי שלי ולפעמים לבד. באחד הימים קיבלנו ציוות להופיע בפני פצועי צה”ל בבית החולים רמב”ם. לא היה בכך שום דבר חריג, גם לפצועים צריך להרים את המורל. המשימה הראשונה שלנו הייתה הופעה במחלקה אורתופדית א’. בחדר הענק שבו שכבו כעשרים פצועים, היה וילון סגור סביב אחת המיטות. אחרי כמה דקות נפתח הווילון, אורי ואני ניגשנו אליו, לא הייתי יכולה לחבקו אבל נישקתי אותו על שפתיו, אלוהים אם אתה קיים, לא שמרת עליו מספיק טוב, לפחות לא פגעת ביכולותיו ולא החזרת לי אותו בארון. אחרי שסיימנו את ההופעה, הלכנו אורי ואני עוד פעם למיטתו של יואב. ענת ישבה ליד מיטתו. “יואב עוד עושה אזכרות לעומרי?” חזרתי הבייתה והתקשרתי לדנה וסיפרתי לה על פציעתו של יואב. לאחר שהחלים דחה יואב גם את ההצעה החדשה ונאחז בכל כוחו בעומרי. הדברים התנהלו בצורה הגרועה ביותר, יהושע התקבל לפנימייה הצבאית. בזמן הזה החל שלום את לימודיו ברפואה במסגרת העתודה האקדמאית. ידעתי שהוא רוצה להיות רופא צבאי בצנחנים. לפחות בשש השנים הראשונות הוא ילמד בבית הספר לרפואה. התקופה שבה שירת יהושע בצבא הייתה סיוט מתמשך. כול דפיקה בדלת הקפיצה אותי, כול ידיעה על תקרית עם נפגעים טרפה את דעתי. סמוך למועד סיום החוזה שלו, הוא נפצע בגבו בצניחה בזמן ששירת כמפקד פלוגה והשתחרר מהשירות כנכה צה”ל. הוא שובץ למילואים בתפקיד מנהלי. סוף סוף הוא ג’ובניק. שלום סיים את לימודי הרפואה וההסמכה והתגייס כרופא קרבי לחטיבת הצנחנים. אריה ומלכה השתתפו במסיבת הגיוס שלו, מלכה הביעה באוזני את חששה מגיוסו. אמרתי לה שגם אני רועדת מפחד. הסיוט החל שוב והתגבר כאשר יהושע העלה פרופיל וקיבל מינוי של מ”פ מילואים. סמוך ליום הולדתי הארבעים קיבלנו אורי ואני הזמנה לפגישה בחדרה של רחל בקיבוץ. בשיחה מקדימה איתנו היא דיברה איתנו על האפשרות שיואב ואני נביא ילד משותף. שנינו הסכמנו להצעתה של רחל. גם יואב וענת הוזמנו. הגענו לפגישה. אישרנו לה שוב במנוד ראש והיא המשיכה. יואב הרהר זמן מה. במרפאת הפוריות נכחו אותם אנשים שהיו בפגישת יום ההולדת שלי. יואב בניגוד לאורי שלי, לא היה זקוק לכשפיה של דנה וסיפק מזרק מלא בנוזל החיים שאותו הערתה אימה של דנה לרחמי. הריתי, אך בבדיקת מי שפיר התברר שאבישי הקטן סובל מתסמונת דאון. רחל יעצה לנו להפיל את הילד. היססנו, הניאנדרטלים שלי וגם זה של יואב צעקו שזה רצח. לבסוף נמנע מאיתנו הצורך להחליט, הפלתי הפלה טבעית. ניסינו עוד כמה ניסיונות להרות, חלקם נכשלו ושלושה הסתיימו בהפלה לבסוף התייאשנו. “אתה!” הצביעה עליו דנה ברשעות, “הכי גדול וצריך להיות לאות ולמופת לקטנים ממך!” זה היה בסנטוריני, האי היווני היפה מכולם. בו חגגנו דנה ואני את שנת היובל שלנו. מהמסעדה שעל הצוק צפינו במפרץ המדהים בעולם. מי שאמור היה לתת דוגמה נשלף מהאקווריום. דנה הביטה בעיניו ואמרה, יואנידיס הטבח זרק אותו לסיר מבעבע ומעלה אדים, ממש יורה רותחת. שתינו התיישבנו לשולחן ואחרי זמן קצר הוגשה לנו ההזמנה. “דנה ממתי את שרה לאוכל בצלחת?” חזרנו לארץ. דנה ולובי שלה ביקרו מדי פעם בלובסטרולוגית. יום לפני הביקור היינו חוגגות במסעדת פירות ים זו או אחרת. הצלחת הייתה הגרדום עליו פיצחה דנה את אחד מאחיו של לובי. אני הסתפקתי בדג כשר. חמש שנים לאחר הביקור האחרון של דנה ולובי בלובסטרולוגית, חגגנו את השמדתו הסופית של לובי באיי הוואי. על הצלחת של דנה פוצח הלובסטר הגדול בעולם. פלוגת צנחני המילואים בפיקודו של יהושע הוצבה לשירות מילואים ברצועת עזה המדממת. בסיום המילואים הוא היה אמור להתחתן עם חברתו מיכל שהייתה הפקידה הפלוגתית שלו כאשר פיקד על פלוגה בסדיר. בוקר אחד שלום קיבל הודעה ומיהר הביתה. הוא חיבק אותי ואת אורי. משלחת נראתה מול הבית, סיירת איוב קוראים להם, הם בישרו לנו שיהושע נפל ברצועת עזה. נגמ”ש הפיקוד שלו עלה על מטען של יותר משלוש מאות קילוגרם חומר נפץ. ידעתי שבמצב כזה כמעט לא נשארים חלקי גופה, ממלאים את הארון בחול או משקולת אחרת כדי שלא יהיה ריק בזמן הקבורה. ליבו של אורי שלי לא עמד בבשורה. שלום החל מטפל בו, גם הצוות הרפואי של סיירת איוב וצוות האמבולנס לטיפול נמרץ לא הושיעו, הוא נפטר מדום לב. למוחרת נערכה הלוויה משותפת בחלקה האזרחית של בית העלמין, מטחי כבוד נורו על קברו של יהושע, ריח אבק השריפה התערבב בריח האדמה הטריה ובריח זרי הפרחים שעל הקברים. שלום ואני עמדנו שעות ליד הקברים הטריים לא יכולנו להתנתק מהם. גם מיכל עמדה איתנו. שוב עלתה בי המחשבה על נבואתה של הקוראת בכף היד, ‘הבן שלך ייהרג במלחמה’, אורי כבר לא היה איתי כדי לסתור את התחושה שלי שזו הייתה נבואה שהתגשמה. אך ההיגיון של אורי נשאר אתי. יש מספיק נבואות שלא יתגשמו לעולם. לא נולדה לי בת, וכך היא גם לא תוכל להעניק לי נכדים, כמו שניבאה הקוראת בכף היד. שלישיית ההומו ספיאנס מנווה עמל, הלו הם רחל אימו של אורי, צרויה אימו השנייה ואבישי ישבו אתי בשבעה. הם היו המשפחה האמיתית שלי. מובן שגם מיכל ישבה שבעה. דנה ויואב ביקשו גם הם לנחם אותי בשבעה, תיאמתי את ביקוריהם בזמנים שונים הרי הם היו כמו שמן ומים. דנה הגיעה ראשונה. למוחרת באו ענת ויואב, אורי הרי היה חברו הטוב ביותר. על אף האבל הנורא על מותם של יהושע ואורי, הרגשתי גם שכול ואשמה על עומרי. הוא כאב לי הייתי שותפה למותו, או לרציחתו כפי שהטיח בי יואב לפני עשרים ושש שנים. אם היו נולדים לו ולאשתו ילדים או שהניסיונות של יואב ושלי להביא ילד ההיו מצליחים הוא אולי היה בשל גם לסלוח לדנה. טוב ששמעתי בעצתה, לבקש עכשיו מיואב שיסלח זו באמת סחיטה רגשית. יום השלושים עבר, מנחמים לא הגיעו יותר, כך דרכו של עולם. חשתי צורך לשמוע מה שהבטיח לי יואב. הוא הגיע בערב. “יואב,” אמרתי לו, “מה הדבר החשוב שרצית לספר לי על אורי?” “וזה מה שעשה אותו ליותר מראוי לכומתה ולכנפיים?” הייתי המומה, אורי מעולם לא סיפר לי על כך דבר, יואב המשיך, סמל המוצב חיים נתן ליוסי כדור נגד שלשול ואמר לו: אין מי שיחליף אותך. אתה עולה לשמירה ביי הוק או ביי קרוק, גם אם תחרבן כול המשמרת לשקיות לחם אנג’ל ותזרוק אותן על הגדרות, אולי הקומנדו המצרי יברח מהריח,” היה לו הומור מסריח לסמל המוצב הזה, “מיותר להגיד שהכדור לא ממש עזר, יוסי יצא כל הזמן החוצה עם שקיות לחם אנג’ל, מדדה כברווז התחת שלו בער. וכשחזר לבונקר והפלוצים המסריחים שלו חנקו אותנו.” “הפסקת קפה!” הכרזתי, הייתי חייבת הפוגה מתיאורי ההתכלבות של יואב. חשבתי על כך שגם כאשר התכלבתי במלחמה, הרי זה היה כאין וכאפס לעומת התיאורים ששמעתי עכשיו. יואב המשיך, “אורי ביקש ממני להדריך אותו על נשק הוא אמר לי המסכן הזה יוסי לא מסוגל לעלות לשמירה אני יכול להחליף אותו. קראת את כול חוברות ההדרכה של צה”ל על הנשק שיש לכם פה במוצב. תן לי את הרובה שלך, אני מפרק ומרכיב אותו בעיניים עצומות. סגרתי לו את העיניים, הוא פירק והרכיב את הרומ”ט
44 מהר יותר מאשר רוב החיילים עשו זאת בעיניים פקוחות. ידעתי אם אורי אומר שהוא יכול לעלות לשמירה, אז הוא יכול. הדרכתי אותו על רובה ה-FN שלי, על מקלע 0.3 תקול שהורד מהעמדה ועל רימון יד. עיניו נצצו, היה נראה כאילו הוא נולד שבידו הכלים האלה
45. יואב, הוא אמר לי אם הג’ובניק יעלה איתך לשמירה, הוא לא יאכזב אותך. “יואב, יש לי תחושה שאורי עלה לשמירה במקום יוסי המשלשל, אני צודקת?” “יואב, גם אם לימדת את אורי על ה-FN והמקלע, הרי לפני כן הוא ירה רק בצ’כי ובעוזי, זה סיכון גדול.” “איך הסתיימה התקפת הקומנדו?” הראשונה היא של חיים סמל המעוז. הוא נתן פקודה ליוסי ששלשל לעלות לשמירה למרות מצבו, הוא גם לא וידא מי החייל שעלה עם יואב לשמירה. אני רוצה להתייעץ עם כולכם מה לכתוב בדו”ח? פעם נוספת התפעלתי מחוכמתו וצניעותו של אורי שלי. שתקנו שנינו, הסתכלתי על ידו הימנית. למוחרת הזמנתי את דנה אלי הביתה והשמעתי לה את הקלטת השיחה שלי עם יואב. האיסטניסטית הזאת שבחיים לא התכלבה הייתה מזועזעת מהתיאורים המסריחים של יואב, אך גם התפעלה מאורי. היא שקעה בהרהורים זמן מה, השמעתי גם לשלום את הקלטת ואמרתי לו שאדרוש שהוא לא ישרת בקרבי.
מיכל ילדה את בנה בלידה טבעית ללא סיבוכים מיותרים, ליוויתי ותמכתי בה בחדר הלידה. לאושרי היא בחרה להתגורר עם נכדי בבית שלי. שלוש שנים אחרי נפילתו של יהושע ומותו של אורי פרצה מלחמת לבנון השנייה. שלום נכנס ללבנון. הפכתי עולמות כדי שיצא משם, הרי הייתי אם שכולה. קיבלתי טלפון מקצין העיר, למוחרת, ביקור מקצין העיר. רעדתי מפחד, חשבתי שזאת סיירת איוב שתבשר לי אין שלום! רווח לי, הוא רק נפצע. מיהרנו לחדר בו אושפז שלום, בדרך אמרה לי דנה, שלום חייך אלינו, ניכר היה שהוא סובל מכאבים. שלום השתחרר מבית החולים אחרי שלושה חודשים, חודשיים נוספים הוא נעזר בכיסא גלגלים. בהליכה הוא נשען על קביים קנדיות. הוא העדיף את הבית על בית החולים. לפני שהגיע נערך בביתי שיפוץ קטן כדי שיהיה מוכן למגבלות שלו. מי שטיפלה בו במסירות בזמן הזה הייתה יעל האחות שטיפלה בו בבית החולים. מכיוון ששלום היה זכאי למלווה ממשרד הביטחון, הם שילמו לה את משכורתה. אני בטוחה שהייתה מתנדבת לטפל בשלום גם בחינם. הוזמנתי ללשכת מפקד האוגדה. חבל שאורי לא זכה לראות את המעמד הזה. שלום עמד על רגליו לבוש במדי הצנחן שלו עם כומתה אדומה וכנפיים. הוא נשען על הקביים הקנדיות. שלום השתחרר מהצבא כנכה צה”ל בדרגת רב סרן. כף רגלו השמאלית נקטעה והותאמה לו פרוטזה. לפחות הוא יצא בחיים מהמלחמה הארורה הזאת. בקשתו לחזור לשירות צבאי נדחתה. ואז באחד הימים שלום הגיע אלי מחובק עם יעל. יצרתי קשר עם אילנה, הסברתי לה את הבעיה של שלום, היא הקשיבה ולבסוף אמרה, אילנה זמנה את שלום יעל ואותי למרפאת הפוריות, נסענו ברכב הרפואי אותו קיבל שלום ממשרד הביטחון, יעל נהגה. בפגישה נכחה גם אריאלה המחליפה של אילנה בניהול המרפאה. לאחר שאריאלה וידאה שמערכת הרביה של יעל תקינה, הם החלו בטיפולים, אילנה ניסתה להוציא זרע ממפשעתו הפגועה של שלום, כדי שיעל תתעבר, ההזרעה המלאכותית וגם ההפריה החוץ גופית, כשלו, בזרע לא הייתה חיות מספקת. כך כשלו הניסיונות במשך שלוש שנים. אילנה וגם שלום ויעל לא התייאשו כמוני, התנחמתי בנכד האחד שלי, הוא כבר היה בן שש והחל ללמוד, גבר קטן. “לפתע המשוריין 47 בער, למה הם לא בורחים ממנו? עלתה המחשבה בראשי,” אבישי היה מרוגש כאילו לא חלפו שישים שנה מאז, “רצתי לכיוון המשוריין הבוער, שלמה הצטרף אלי, הלכודים זעקו הצילו וחובש, ככל שהתקרבנו עלה החום. ניסיתי לפתוח את דלת המשוריין, הברזל הלוהט של הידית גרם לכוויה בידי.” “הרגשתי שגם ראשי מתפוצץ, התיישבתי על האדמה רועד כולי, לא הייתי מסוגל לזוז. מפקד המחלקה, פלמ”חניק מתוסכל על כך שהוצב בגדוד רגלים רגיל, הסתכל עלי וצעק: ‘פחדן, אם היינו בצבא האדום, הייתי יורה בראשך ברגע זה’.” זה שוב התחיל מדנה היא הזמינה אותנו לאירוע פרטי ביום השנה לקרב הכושל בלטרון. פגשנו את אמה אילנה ואביה שלמה למרגלות הגבעה של המשטרה שהיום מוסתרת על ידי הטנקים של יד השריון. שני הלוחמים הקשישים מתש”ח התחבקו ובכו. על אף ששמעתי את הסיפור הזה מאבישי עוד לפני שלושים ושלוש שנים הוא שוב זעזע אותי. “אבישי,” התרגש שלמה, “אתה נשמה ענקית, אני חייב לך את חיי.” בנות משפחה וחברות ניסו לשכנע אותי למצוא חתן או לפחות בן זוג. היחיד שהייתי מוכנה שיגע בי היה יואב, אבל הוא היה נשוי ושנינו היינו ניאנדרטלים. בתוך שנה אחת נפרדתי משלושה אנשים שאותם ראיתי כמשפחה האמיתית שלי, חבורת ההומו ספייאנס מנווה עמל. הם כנראה הרגישו שיומם קרב וסיפרו לי שני סודות ששינו את חיי. אשאיר אותכם במתח כדי שתהיה לכם מוטיבציה לקרוא את החלק הרביעי של הספר. אבישי נפטר בשיבה טובה, בן שמונים ותשע הוא היה בלכתו, צנוע ושבע מעשים. כמה חודשים אחרי אבישי נקראה גם רחל לישיבה של מעלה. היא אהבה אותי אהבת נפש ואני ראיתי בה את האם השנייה שלי. מחבורת ההומו ספיאנס נשארה החזקה מכולם, צרויה. אפילו פיליפיני לא היה לה. חודשיים לאחר מותה של רחל, לא התעוררה צרויה משנתה. לובי של דנה דבק בחיים כמו זבוב בזוהמה. שנה לאחר שחגגנו את התפגרותו בהוואי, הוא חזר בגדול. ביקרתי את דנה בלובסטרולוגית, היא השתעלה בצרידות. ענת קבעה איתי פעם נוספת בבית הקפה במושבה. היא הייתה רזה באופן קיצוני, עורה היה מתוח עליה וראיתי שהיא עוטה פאה נכרית. צלצול הטלפון הזעיק אותי מהגינה. יואב היה על הקו. מחשבות החלו להתרוצץ במוחי, יואב האמיתי ולא ואדיניו שבחלום ישן איתי באותה מיטה. בשלושים השבתי לו: בסלון ביתי קידם את יואב שלט מוכר, בראשו היה התאריך של היום, תחתיו הייתה תמונה ומתחתה כיתוב, 15 למרץ 2010 היום לפני 2054 שנה ביום הידוע כאידו של מארס, יואב חייך למראה השלט המוכר לו מזה 38 שנים. הכנתי לו ארוחה של אוכל תימני אסלי, אבל עם סחוג משוכנז. סיפרתי לו על דונה פלור, הוא חייך שוב, “דוקטור תיאודורו ימשיך לצפות בנו?” זה היה אידו של מארס שעלה על כול ציפיותיי, שנינו היינו רעבים לאהבה, חרף הכרונולוגיה, להזכירכם זכר האלפא כבר היה בן שישים, הוא הסתער על נקבת הבטא בת החמישים ושמונה בעוצמה והרווה את תשוקתה. עשר בסולם ארוס, שלוש פעמים טיפסתי על פסגת האוורסט בלילה הבלתי נשכח הזה. מובן ששיתפתי את דנה באיחוד המחודש שלי ושל יואב. “יש הבדל בין המצב שבו בחרתי לא לרוץ מרתון אבל יכולתי, לבין המצב בו נכרתו רגליי,” היא שתקה זמן מה והוסיפה, “הוא יכול היה להיות היום גבר בן שלושים ושלוש במלא יכולותיו, סופר אמן או מדען, הייתי יכולה להיות סבתא.” “תמר,” היא אמרה לבסוף, “אני יכולה לבקש משהו מחברת חיי?” “יואב,” אמרתי, “זה הזמן לסלוח למי שהייתה אהובתך.” “יואב, כולנו עשינו טעויות ושילמנו עליהן, גם דנה, היא מתחרטת על הטעות שלה בכל ליבה.” “יואב, נגמרו לי המילים, יותר לא אבקש, רק הפעם, סלח לה וסלח גם לי. מחילה של גדלות נפש, סלח לשתי נשים לא מושלמות שאוהבות אותך מכל ליבן אף שחטאו לך, נשים שבגלל אהבתן אליך סליחתך כול כך חשובה להן, סלח גם לעצמך על שנאה של עשרות שנים, סלח לעולם שבו אתה חי.” פגשנו את דנה בלובסטרולוגית, היא שכבה במיטתה מחוברת בסבך צינורות למכשירים שונים, אך עדיין הייתה ערה, היא טרם הבחינה ביואב. צלצול נשמע, אחות רצה אל דנה במהירות והביטה במוניטור, קו החיים נהיה שטוח יותר ויותר. כשחזרנו הביתה פרק יואב את פינת הזיכרון לעומרי. בשנה שבה סלח יואב לדנה, צלחו מאמציהם של אילנה יעל ושלום, יעל הרתה. זה היה הריון יקר, יעל הייתה בשמירת הריון כול התקופה הזאת. הגיע הזמן לחשוף את הסודות האפלים לאורה המחטא של השמש, ולנקות מהם את המוגלה המצחינה שליוותה את חיי כצל. ישבתי לערוך את החלק האחרון בסיפורי. סוד הממזרות של אורי שהשפיע על חיי יותר מכל, תופס את מרבית היקפו של החלק הרביעי. סוד ספר התורה וסודה העלום של רחל, תופסים חלק קטן מהיקפו של חלק זה אך הם מעניינים וחשובים לא פחות. קלטות האודיו הישנות שלי שהומרו לקבצי קול זכרו הכול. הם כמו התמלולים שהוצאתי מהם לאחרונה, שוכנים אחר כבוד בחשבון הגוגל שלי, המוגן כמו כספת. לפני כן הם שכנו בכספות של אבא שלי זכרו לקללה, שיישרף בגיהינום. הייתי צריכה לסדר את התמלילים ולעשות להם עריכה והגהה אחרונה. החלטתי שאצמד ככל האפשר לראיונות מאז, אקרא את התמליל עם שמיעת ההקלטה, אם צריך, אוסיף גם תחושות שאני זוכרת מאז. כך אגיע לסיפור אותנטי ככל האפשר. מכיוון שהשאלות היו קצרות והתשובות לפעמים ארוכות, החלטתי לא להשתמש במירכאות את חלקי בראיון כתבתי בהדגשה. סוד הממזרות הניע אותי לצלול לעברו של אורי. הרגשתי שאני חייבת לדעת כול פרט ולו הקטן ביותר, לא רק את המה אלא גם את האיך. צללתי עמוק יותר ממה שצלל אורי מעולם. דיברתי עם האנשים נפלאים שהכשילו אותו בשוגג והכו על חטא. גם בעבר שלהם צללתי, הייתי חייבת להכיר את עולמם מה הניע אותם ולמה עשו את אשר עשו. החוקר הפרטי ששכרתי הביא לי הקלטות שבהן מתואר חלקו של החוקר שהכשיל את אורי בשירותו של אבי הנקלה. החוקר הנבל עשה זאת במזיד בעבור בצע כסף. כול חלקי הפאזל של מעשי החוקר מלבד שניים היו בהקלטות האלה. את החלקים האחרונים סחטתי מהחוקר הנקלה בברוטליות ובהנאה מרובה. קניתי מכשיר הקלטה Grundig c200 פאר הטכנולוגיה הגרמנית בזמן ההוא. שנאתי את התוצרת הגרמנית מסיבות ידועות, אך הייתי חייבת שיהיה בידי המכשיר האמין ביותר. הגרמנים תמיד תכננו וביצעו הכול בקור רוח ובאופן המושלם ביותר, ממכשירי אלקטרוניקה ועד הדברים המזוויעים ביותר בתולדות האנושות. לכל מי שהקלטתי, חוץ מהחוקר המנוול, הכנתי מראש רשימת שאלות שהתבססה על שיחות קודמות איתו. ישבתי מול רחל ימנית כמוני. היא שהעניקה לי את אורי שלי. אישה נפלאה, ובעלת אישיות קורנת. על השולחן בינינו היה מונח ה-c-200. רחל, תארי לי את חייך לפני שהגעת לקיבוץ. איך חשבת להשתחרר? האם קיבלת את הצעתו המלומדת? חיפשתי מקום נאור להתגורר בו, מקום שבו לא מכירים אותי, בחרתי בתל אביב. שיניתי גם את שמי והפכתי לרחל. קיוויתי להתחבא מאחורי השם החדש, ואולי איתו תהיה לי גם התחלה חדשה. מה היה שמך הישן? אעזוב את שמך הישן, מה עשית בחייך החדשים בתל אביב? תארי לי את האירוע ששינה את חייך. היא הלכה אל הספרנית ולקחה ספר כבד שאם היה נופל מהמדף העליון על ראשו של מישהו, היה יכול להורגו. לאחר שהתיישבה ליד שולחן, דחף בלתי נשלט גרם לי לקום ממקומי ולעמוד לידה, “כן הוא יצא לאור בעברית לפני ימים אחדים,” היא ענתה לי במאור פנים, “שקט בבקשה,” רעמה הספרנית. עברנו לשולחן מרוחק והמשכנו לדבר בשקט. “עוד לא הכרנו, שמי צרויה ואני חברת קיבוץ נווה עמל. היום אני מרצה לחניכי השכבה הבוגרת בקן מרכז של השומר הצעיר בתל אביב, את הציטטות רשמתי לצורך ההרצאה היום.” התאפקתי ולא שאלתי על מה היא מרצה, לא הייתי במצב רוח המתאים לשמוע הסברים מלומדים מלווים בציטטות מספר מאיים. “התאלמנתי לפני שלוש שנים ולא השארתי לבעלי בן שיישא את שמו,” היא הרהרה לרגע, כול כך רציתי להשתחרר מהכלא הנורא שלי, לא היה לי מה להפסיד, עזבתי את עולמי הישן בלא להביט לאחור, נשאתי את עיניי קדימה והקמתי את עולמי החדש בקיבוץ. רחל סיפרת לי בזמנו על מערכת יחסים שהייתה לך בקיבוץ וכמעט צלחה. כעורכת העברתי את המשך סיפורה של רחל למקום אחר בסיפור. ישבתי מול אבישי שכיהן עד לא מכבר כמזכיר הקיבוץ נווה עמל בעמק, את השיחה איתו כמו עם צרויה דחיתי עד לאחר תום שנת האבל על בנם שנהרג במלחמת יום הכיפורים. על השולחן בינינו היה מונח מכשיר ההקלטה. אבישי, ספר לי על חייך בירושלים. הייתי תלמיד ישיבה חכם מחסידות גור בירושלים, שמי היה מנחם מנדל. יש האומרים שהייתי עילוי. לפני שהתפקרתי והפכתי אפיקורוס להכעיס, שודכתי לאדל, בתו של רב ידוע בחסידות. בניגוד למרבית הזוגות שנישאו בשידוך לצורכי פרו ורבו, אצלנו האהבה והערכה ההדדית היו אמיתיים. מה שלמדתי בישיבה ביום, לימדתי אותה בלילה. אדל לימדה אותי אנגלית. היא הייתה חכמה ממני, חכמה מכל הרבנים שהכרתי, כמוה כברוריה אשתו של התנא רבי מאיר שלמדה מחכמים שלוש מאות הלכות ביום אחד. הרהורי הכפירה שלי התחילו כבר אז. למה רק בגלל היותה אישה, היא אינה יכולה ללמוד בישיבה? כאשר לימדתי אותה דיני ממזרות. היא התקוממה: שתקתי, לא מצאתי מענה לטענתה, גם לא העזתי לשאול מי מהרבנים על כך. בין ערב תורה אחד למשנהו, הרינו והולדנו ארבעה ילדים. השבר הנורא אירע בסיום המלחמה הגדולה הקרויה היום מלחמת העולם השנייה, התברר לי ולאשתי שמשפחותינו גם הן מחסידי גור נספו בשואה. החלטנו להיות ישראלים, מכרנו את הדירה בירושלים ועברנו לתל אביב. שינינו את לבושנו, גזרתי את הפאות וגילחתי את הזקן, אדל שרפה את הפאה שהסתירה את שערה היפה. שינינו את שמותינו, אדל הייתה לצרויה ואני לאבישי, גם את השמות הגלותיים של הילדים החלפנו לשמות עבריים. התחלנו לנשום חופש, אך דבר אחד היה חסר לנו האמונה. ראינו מודעה שהזמינה את הציבור להרצאה של מנהיג השומר הצעיר מאיר יערי 48 באולם אוהל שם. נושא ההרצאה היה אמונה והגשמה ציונית סוציאליסטית. הלכנו, באולם המלא מפה לפה בלטו פלמ”חניקים. יערי המשיך בדבריו, הננו האוונגרד של המהפכה הציונית סוציאליסטית, ומגשימים אותה בקיבוצים שלנו. מחיאות הכפיים האדירות הרעידו את קירות האולם. הכנס הסתיים בשירה אדירה של האינטרנציונל, תחזקנה ושירת התקווה. חשתי התעלות נפשית אדירה, כמו זו שחשתי בפגישה עם האדמו”ר בירושלים לפני המלחמה הגדולה, בימים שעדיין האמנתי בגדולתו. צרויה ואני הרגשנו שמצאנו את האמונה שאותה איבדנו והצטרפנו לקיבוץ נווה עמל. לא האמנתי שאדם חכם כמו אבישי לא ידע על מעללי שמש העמים ופשעיה של המולדת השנייה, שאלתי אותו, אבישי, האם רק נאומו של יערי הביא אותך להערצה של סטאלין וברית המועצות? בתגובה לבגידתו של בן גוריון, בשנה שלאחר המלחמה יצאנו להפגנת אחד במאי אדירה בתל אביב עם דיוקנאותיהם של לנין וסטאלין 50. בהרצאה מבריקה של אהרון כהן 51 הוא הסביר שאף שמדינות האזור כולל ישראל הן כביכול ריבוניות הרי שהן נשלטות עדיין על ידי האימפריאליזם המערבי המשמר את הסכסוך היהודי ערבי לפי המדיניות של הפרד ומשול. קיווינו שהצבא האדום המנצח של מלחמת העולם, ימשיך במסע ניצחונותיו אל המזרח התיכון וישחרר את מדינות האזור וגם את מדינת ישראל מעול האימפריאליזם המערבי וכך יושכן שלום יהודי ערבי. מתי ואיך נגמלת מההערצה לסטאלין? מתי ואיך נגמלת מההערצה לברית המועצות? האירוע הראשון היה פלישת ברית המועצות להונגריה במהלך שלא היה מבייש את הנקלים שבאימפריאליסטים המערביים. אחר כך הייתה מלחמות ששת הימים ומלחמת ההתשה שבהן לא רק שברית המועצות חימשה את אויבינו, היא גם אימנה אותם. טייסים סובייטים לחמו בטייסינו, השיא היה במלחמת יום הכיפורים, אותה הם גם תכננו עבור הערבים ועוד ביום הקדוש ביותר לעם היהודי. אבל גם המדינות האימפריאליסטיות המערביות כמו שאתה מכנה אותן, לא היו טלית שכולה תכלת. משהו מדבריו של אבישי זמזם במוחי, זכרתי מה אמרה לי דנה בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. ‘קיבוצניק מנווה עמל התעקש וסחב אותו לתחנת האיסוף על גבו’. ישבתי מול צרויה, אם יש אישה שאני מעריצה זו היא. אישה מוכשרת מאין כמותה, שמילאה את התפקידים הבכירים ביותר בקיבוץ. אישה שתמיד עמדה על דעתה. גם איתה היה תענוג שלא להסכים, על השולחן בינינו היה מונח מכשיר ההקלטה. צרויה מה היה הקיבוץ בשבילך? הוא היה כול מה שחלמנו עליו, חברה אמונית שעדיין לא הושחתה כמו החברה החרדית איתה ניתקנו כול קשר. הקיבוץ קלט אותנו בזרועות פתוחות. אבישי והשתלב במרחבי שדות הפלחה, שבהם מצא את החופש ממחנק בית המדרש. אני התחלתי לעבוד בחינוך הגיל הרך, הילדים שלנו השתלבו להפליא בחינוך המשותף. הדבר הפליא אותי, זכרתי מה שסיפרו לי אורי ויואב על החינוך המשותף, צרויה, לא הייתה לכם בעיה עם המקלחת המשותפת לבנות ולבנים? בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שהחברה שבה אני חייה, מתייחסת אלי כאל אדם שווה ערך ובעל ערך, ולא כאל עוד מכונה בבית חרושת ענק ליצור ילדים. כשהלכתי בחולצה קצרה ומכנסיים קצרים אף גבר לא הביט בי בעיני עגל כאילו אני מסיחה את דעתו מלימוד התורה הקדושה. הפלמ”ח לימד את כול חברי הקיבוץ וגם את הנשים שימוש בנשק. כאשר כנופיה ערבית תקפה את הקיבוץ, הגנתי בנשק על הבית שלי. אך לא רק חומר גם רוח,
אנגלית? למדו אצלכם את השפה הזאת? בחורף הייתי מחביאה ספרים תחת מעילי וקוראת בהם בסתר במיטתי. כמובן החזקתי את הספר צאינה וראינה 52 סמוך למיטתי כדי להראותו לכל מי ששאל מה אני קוראת. מאבישי למדתי כמובן את ההלכה היהודית הרי רק הגברים למדו בישיבה. בתמורה לימדתי אותו אנגלית. אבישי סיפר לי בעבר על התפקיד המיוחד שלכם בקיבוץ. ספרי לי על הסמינר שהיה אחד הדברים שביססו את מעמדך בקיבוץ. בוויכוחים האידיאולוגים בסמינר, התייחסו המשתתפים לדברי הנשים והגברים כערכם ללא קשר למינו של הדובר. המרצה בסמינר כנראה התרשם מדברי והציע לי להעביר סמינר דומה לשכבה הבוגרת בקן מרכז תל אביב וכך פגשתי את רחל. מה הייתה רחל בשבילכם? הייתי בטוחה באהבתו של אבישי אלי, אך גם ידעתי שאבישי ורחל מאוהבים. לא קינאתי להפך, עודדתי את האיש שלי להיכנס מדי פעם לחדרה ולישון איתה בלילה. מין לא נועד רק לצרכי פרו ורבו, הוא צורך בסיסי של האדם, וכך גם מגע וגילויי חיבה אנושית. גבר יכול לאהוב שתי נשים כמו שאשה יכולה לאהוב שני גברים. אנחנו חיים בקיבוץ של השומר הצעיר, לא בלב המאפליה של חסידות גור. האם כולנו חייבים לנהוג לפי החרם של רבנו גרשום? גם אבותינו נשאו יותר מאישה אחת. רחל ואבישי מימשו את אהבתם, אך לא עד הסוף, יזמתי מהלך נוסף. וכאן אמשיך את סיפורה של רחל. ספרי לי אותה פגישה גורלית עם אבישי וצרויה. ברגע שראיתי זאת בתמליל חשתי בצורך בלתי נשלט לשיר, פצחתי בשיר עקרה של רחל, שרתי בגעגועים לאורי שלי שאיננו עוד, הרגשתי שרחל המשוררת כתבה את השיר במיוחד עבורי, דמעתי, אורי אקרא לו אורי שלי סיימתי לשיר מבעד לדוק הדמעות ראיתי לפתע את יואב, עומד מולי כמכושף, רחל המשיכה, “לפי ההלכה היהודית, את עגונה ואורי יהיה ממזר, את מבינה את המשמעות?” נזף בי אבישי. “החוק הזה שזמנו עבר, עם חוקים אפלים אחרים בהם נתקלת, כמו הייבום והחליצה, הם רק חלק מהדברים שגרמו לאבישי ולי לעזוב את המדמנה של החברה החרדית,” אמרה צרויה. “איך הם שם ברבנות ידעו שאורי הוא ממזר?” תמהתי. “למה שהיא תלד בבית החולים?” התערבה צרויה, “היא תלד במרפאה בחדר הרופא, החובשת שהיא מיילדת קיבלה שם בעבר כמה לידות”. עוד באותו הלילה הריתי את אורי שלי, איך ידעתי שזה יהיה אורי ולא אורה? מכיוון שהשתוקקתי לאורי זה היה חייב להיות הוא. נציגת משרד הפנים בקיבוץ הלא היא צרויה, שגם רשמה את הלידה, החליפה את שם משפחתי לגלעדי כשם משפחתם של אבישי וצרויה. הרי רציתי שאורי שלי יקרא בשם משפחתי. צרויה הציעה שנהיה משפחת גלעדי החדשה בקיבוץ. אבישי ואני הסכמנו ברצון. הוא היה נשוי בפועל לשתי נשים אותן אהב. שתי הנשים אהבו אותו וגם האחת את רעותה. בפעם הראשונה בחיי חשתי שאני חיה עם הגבר אותו אני אוהבת, זו הייתה תשוקתי כבר לאחר שהכרתי את אבישי. ואיך הקיבוץ קיבל את המשפחה החדשה? האם חשבתם לשבור את הקיר או לפחות לפתוח דלת בין החדרים שלכם? הרהרתי, לצרויה הייתה גדלות נפש, מעט נשים היו חולקות מרצונן לא רק את הגבר שלהן, אלא וגם את זרעו. אני לא הייתי מסוגלת לכך. והיכן ישן אבישי? ספרי לי על הלידה במרפאת הקיבוץ. אני מעדיפה את השיטה שלה על השיטות התעשייתיות הנהוגות בבתי החולים ליולדות. כמו שאת רואה הנשים פעם ילדו עירומות, על ספת לידה מיוחדת. הנגר בקיבוץ בנה לי ספה כזאת לפני שילדתי את אשתו. לי ולך יהיה נוח יותר אם תלדי עירומה אך זו בחירה שלך,” חשבתי רגע, הלא נבראתי עירומה, מה טבעי יותר מזה? שאלה נוספת שהטרידה אותי. הלידה הייתה חוויה שלא מהעולם הזה, שלא כמו בבית החולים המנוכר בו נולדה בתי שמתה, בו קרעו אותי פשוטו כמשמעו. מוסיקת רקע מרגיעה נשמעה וניחוח עדין של קטורת לבונה נישא באוויר. הייתי מוקפת אנשים אוהבים, ידעתי ששום דבר רע לא יכול לקרות. החובשת שילדה אותי הייתה עדינה אמפטית ומתחשבת, הייתה שם רק בשבילי ולא התרוצצה בין המיטות של היולדות, כמו במחלקת היולדות הנוראה ההיא. חוץ ממנה היו בחדר גם בני המשפחה האחרים שלי, אבישי וצרויה. לבקשתי צילם אבישי את האירוע, השיא היה שצילם את ראשו של אורי שלי מגיח לעולם. לאחר שנחתי קצת סיפרה לי צרויה שאבישי התפייט: צרויה הייתה זו ששמה את הילד העירום על בטני, הייתי מאושרת. אבישי הכין לי אלבום ובו צילומי הלידה. לפני הצילום האחרון, ביקשה ממני החובשת ללבוש חלוק. אורי הצטרף למשפחה שלנו, לצד אחיו הבוגרים ילדיה של צרויה. שתינו היינו האימהות שלו וגידלנו אותו, שחור תלתלים ונבון, בשבילי הגן ילד קטן, תפארת החינוך המשותף. כולם בקיבוץ ידעו כמובן שאני אימו הביולוגית של אורי. הוא גם היה דומה לי באופן מדהים, אך היה בו גם מאבישי. אף אחד בקיבוץ לא הסתכל ברישומי משרד הפנים. אורי שלי, רסיס נהרה לאהובי השחרחר, מה לא כתבתי עליו? מה לא אמר לי? אך הייתי חייבת להקליט גם אותו. ראיינתי אותו פעמיים, בפעם הראשונה לאחר מלחמת יום הכיפורים ובפעם השנייה אחרי פרשת דונה פלור שעוררה בי שאלה מסקרנת, מה ידע אורי על תשוקתי ליואב? את שתי ההקלטות כללתי בתמליל אחד. ספר לי על ילדותך האימא הראשונה שלי שניחנה בקול נפלא, לימדה אותי לשיר, שומעי אמרו שיש לי קול של חוזליטו. היינו שרים יחד שירים שונים, במיוחד אהבתי את השירים התימניים שלימדה אותי. לא פעם שרתי באירועים תרבותיים של הקיבוץ. מכיתה א’ ועד כיתה ו’ הכיתות של חברת הילדים בקיבוץ, לא היה לי ממש מה ללמוד וקיבלתי אישור לבלות שעות רבות בספריה. בפעילות החברתית הענפה דווקא השתתפתי. הייתי הסולן של מקהלת חברת הילדים. כמו שציינתי הייתי מקובל למדי בחברה. איזה חוויות אתה זוכר מהמקלחת המשותפת? אחת הבנות הייתה נכנסת למקלחת כאשר אני הייתי נכנס אליה, העירום המפואר שלה לא ריגש אותי במאום. בסוף היא התייאשה. ‘אני חושבת שהוא הומו,’ שמעתי אותה לוחשת לחברתה, לא נעלבתי כי לא היה איכפת לי משתי הבנות האלה. אילו הייתי הומו הרי הייתי נמשך לבנים. שלום ויואב אהבו מאוד להביט בבנות העירומות. יואב המסכן, ערכו לו שיחת קבוצה על כך שלא שלט ביצריו וחווה זקפה במקלחת. ספר לי על השנים שאחרי חברת הילדים. יואב היה שחקן כדורעף מחונן והגיע לנבחרת ישראל, מיותר לומר שהבנות וגם המתנדבות עמדו אצלו בתור. שלום היה מוקד הפעילות החברתית, הוא היה מארגן מסיבות ואירועים תרבותיים, שבהם היה מקריא את החמשירים והמקאמות השנונים שלו שהשכיבו את כולם מצחוק. את בטח זוכרת את המקאמה שלו צבא העם. אורי המשיך: גם במוסד החינוכי לא היה לי מה ללמוד. מכיוון שאת הספרייה של המוסד החינוכי מיציתי, קיבלתי אישור לנסוע שלוש פעמים בשבוע לחיפה, העברתי את זמני בספריות של הטכניון והמכון האוניברסיטאי. הייתי גם נכנס להרצאות כשומע חופשי. בן 17 קיבלתי זימון ללשכת הגיוס. ערב לפני שנסעתי ללשכה, קראו לי שתי האימהות שלי לפגישה. קיבוצניק סבון איך הגעת ללהקת פיקוד המרכז וממנה לצוות הווי צנחנים? “תפסיק להילחם במערכת,” אמרו לי שלום ויואב, “זה חסר סיכוי, יש לך קול נפלא לך למיונים של הלהקות הצבאיות.” זה היה הדבר הקרוב ביותר למה שבאמת רציתי, ההצעה הטובה ביותר שיכולתי לקבל. הפכתי לכוכב ולסולן הבולט של הלהקה ואחר כך של הצוות. בנות נפלו לרגלי, באף אחת לא מצאתי עניין. ספר לי בשפתך על הפגישה שלנו. היית כחומר ביד היוצר, כפיגמליון ראיתי את גלתיאה הצפונה בשנהב. השקעתי בך הכול, מהידע שצברתי הענקתי לך את המיטב. היית בור סוד שאינו מאבד טיפה. שנינו אהבנו תנ”ך, אך זה לא היה אותו הספר. בשבילך זה היה ספר קדוש שספר התורה שבו, נכתב על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו. ספר שאסור לערער על פסיק אחד מתוכו. בשבילי זו הייתה אחת מפסגות היצירה האנושית, יצירה העומדת במרכז הווייתו של העם היהודי וגם אחד מיסודות תרבות המערב, אך יצירה אנושית שאפשר וצריך לבקר כול פסיק שבה. לשמחתי תמר החדשה שאותה יצרתי, קיבלה את דעתי גם בנושא זה. לימדתי אותך אנגלית ברמה גבוהה, לא הייתה לך בעיה לקרוא ספרות ושירה בשפה זו. גם קריאה מהירה לימדתי אותך בלעת ספרים. הפכת למשהו שונה לחלוטין מהוריך, מאימך שלא ידעה קרוא וכתוב ומאביך הפרימיטיבי, המפוצץ בכסף, אבל בסך הכול עוד בסטיונר בשוק. יצרתי את האישה איתה רציתי לחיות, משכילה ודעתנית. בדבר אחד היית עדיין שבוייה של החינוך שלך, הבטחת לאימך שתתחתני בתולה. לי זה דווקא היה נוח. ידעתי שיש לי בעיה, האמנתי שהאהבה שלנו תגבר על הבעיה הזו. את עניין הילדים האמנתי שנפתור בעזרת מרפאות הפוריות, שאליהן יכולים לגשת זוגות נשואים שיש להם בעיה כמו שלי. לחצת עלי להתחתן, אף שרציתי עוד להמתין, הבטת בי בעיניך הגדולות והנפלאות, פגשתי שוב את שתי אמותיי, מזגתי שלוש כוסות יין פטישים צבאי, פתרון החידה התגלה לי בפגישה עם הוריך והכה בראשי כפטיש חמישה קילוגרם. אביך הפרימיטיבי, לא היה טיפש, הבסטיונר הקשיש, הביס אותי ללא תנאי. הייתי אומנם צעיר משכיל ומבריק, אך תמים ומלא אמונה בבני האדם. אהובתי סלחי לי על שברחתי ממך ומהנישואין כמו שפן. לא יכולתי לסבול את הרעיון שאני אחריב את חייך ואפגע באמא שלי. ידעתי שאם אסביר לך, תמר החדשה והדעתנית שיצרתי, תאבק באביה עד חורמה. החלטתי פשוט להעלם מחייך. שאושפזתי בבית החולים הפסיכיאטרי, ביקר אותי יואב. ידעתי שהוא משרת כמוך במצודת כפיר. הסברתי לו את המצב ללא פירוט מיותר וביקשתי ממנו שיחזר אחריך. האמנתי בו, ידעתי שהוא אינו נושא על גבו את קופת השרצים שלי, וכך אביך לא יוכל למצוא חור שחור בעברו. האמנתי שתוכלו להיות זוג נפלא וצדקתי. הצלחתי מעבר לכל ציפיותיי, כמעט התחתנתם אבל שוב הכשיל אביך את המהלך. תמר שיצרתי התעשתה וחזרה לכור מחצבתה וגם הגתה את הדרך לגאול את שנינו, אחרי שכשלנו בדרך הטבע, התגייסו דנה ואימה הנאורות לעזור לנו בדרך המדעית. אתה יכול לתאר את הדרך הזו? האם התהליך הזה לא פגע באגו הגברי שלך? ממתי ידעת שיש לי תשוקה אל יואב? למה השכבת אותי ואת יואב על רצפת הקומנדקר? אבל אחר כך היו ההריון וההנקה של שלום שהפחיתה את תשוקתי ליואב. אתה רחל אבישי צרויה ודנה הנכם הומו ספיאנס, יואב ואני נשארנו ניאנדרטלים, נישואיו של יואב גרמו לנו להיכנס עמוק יותר למערה. עד עכשיו כתבתי בספרי את הראיונות של אנשים אהובים ששיתפו איתי פעולה ברצון. הגיע זמנו של הנבל. ידעתי שהוא לא יתמסר לי מרצונו, למזלי נפל לידי סכום כסף נכבד, עוד אגלה לכם את מקורו. בהמלצת אבישי שכרתי חוקר ששנא את הנבל עוד מהימים ששניהם שירתו כחוקרים במשטרה. בפגישה הראשונה בינינו שאלתי אותו, “איך אני מוציאה מבכור השטן הזה את המידע שאני מחפשת?” כעבור כמה שבועות הזמין אותי החוקר לפגישה במשרדו כמה קלטות היו מונחות על שולחנו. תמללתי את הקלטות, זה היה תמלול מורכב שכלל תמלול של הקלטות משנה אותן הקליט החוקר בחשאי. בתמלול הזה השתדלתי שהתמונה של מי אמר מה ובאיזה נסיבות ובאיזו הקלטה תהיה ברורה ככל האפשר. את החוקר כיניתי שרלוק, את השותף הזוטר כיניתי ד”ר ווטסון. חוץ מהם קיבל כול דובר בהקלטה כינוי המשלו. העלילה נכתבה בפונט רגיל את השיח הישיר בין שרלוק לד”ר ווטסון, סימנתי בהדגשה. שרלוק: בפגישה זו, ובאלה שיבואו אחריה אסביר לך איך אני מנהל חקירה, אדגים את הנושא על חקירה שניהלתי לפני כשלוש שנים. קיבלתי ג’וב לברר פרטים של חייל בלהקה צבאית שיצא עם בתו של איזה בסטיונר פרימיטיבי אבל מפוצץ בכסף. לפני ששכר את שירותי, מצא הבסטיונר שטינקר בלהקה שגם דיווח לו עם מי יוצאת בתו. התחלתי לרחרח, תמורת תשלום לאיש השלישות בפיקוד המרכז, השגתי את פרטיו האישיים של החייל, אורי שמו. כן צריך לדעת לאתר את הזונות, לכול זונה גובה אתנן משלה. שם אימו של אורי צרויה ושם אביו אבישי. לכאורה זוג נורמטיבי מקיבוץ השומר הצעיר נווה עמל. השלב הבא היה לברר פרטים על השלושה במשרד הפנים, לפעמים צריך רק לנגב את האבק מהתיקים כדי למצוא מידע חשוב. מצאתי את הזונה במשרד הפנים שסיפקה לי כמה פרטים מעניינים: אורי נולד במרפאת הקיבוץ ולא בבית החולים, מי שרשמה את פרטי הלידה, יום לאחר האירוע, היא לא אחרת מאשר אימו של אורי, הלא היא צרויה שהייתה גם נציגת משרד הפנים בקיבוץ. הלכתי אל סעדיה שרעבי האיש ששכר את שירותי וסיפרתי לו מה גיליתי, מכיוון שיודע צדיק נפש בהמתו סעדיה אמרתי לו: שרלוק: אסביר לך איך לנהל שיחה עם שפוט שלך, ביד אחת אתה מחזיק במקל כדי לחבוט על ראשו וביד השנייה אתה שם גזר בפיו. אני מקליט בחשאי את כול השיחות בחקירה, בין שהן עם שפוט שלי ובין עם מישהו אחר. אני תמיד שומע את ההקלטות מאוחר יותר, אולי החמצתי משהו. ועכשיו הקשב לשיחה ביני לבין השטינקר השפוט. שרלוק: כמו שאתה רואה, לכל זונה, גובה האתנן שלה, יש שאלות? השטינקר התחבר עם אורי והצליח לצלם את התמונות מארנקו, וגם הקליט שיחות איתו. שרלוק: הזונה קיבלה את האתנן על שירותיה הטובים. הקיבוצניק התמים הזה אורי שהיה בטוח שהוא נזר הבריאה, היה בעצם אידיוט מושלם. הוא לא חשד שהשטינקר הפיל אותו בפח. מובן שהתמונה מהלידה הייתה המפתח לפתרון החידה מי היא אימו האמיתית של אורי. הייתי חייב לדעת את שם משפחתה של רחל ומספר הזהות שלה. שוב שילמתי את האתנן לזונה שלי ממשרד הפנים שהביא לי את רשימת הנשים בקיבוץ ששמן רחל. ברור שרשימה זו התייחסה לסוף שנות הארבעים וראשית שנות החמישים של המאה הזאת, היו שלוש נשים כאלה, שתיים מבוגרות מדי ונשואות השלישית אלמנה בגיל המתאים. ידעתי שאותה אני מחפש. השלב הבא היה לשלם על חסדיה של הזונה בעלת הזקן העבות מהרבנות. זו גילתה לי שרחל רשומה כעגונה מזה כעשרים ושבע שנים. שרלוק: הבהמה סעדיה ששפך עלי כבר טונה של כסף, החל לגלות חוסר סבלנות. הראיתי לו את הממצאים. הקשב להקלטת השיחה ביני לבינו. שרלוק: כמו שידעתי משירותי הצבאי והמשטרתי למבצע מוצלח דרוש מודיעין ותכנון טוב. אחזתי בידי את תמונת הלידה של אורי, ארבעת האנשים שהופיעו בתמונה היו השומרים של גיזת הזהב, הם השרשרת המגינה על סודו של אורי. חוזקה של השרשרת היא בחולייה החלשה שלה, עלי למצוא את החולייה הזו. החלטתי לצאת למל”מ. היה לי ידיד מקיבוץ נווה עמל, שירתנו יחד במילואים בימים לפני שהתגייסתי למשטרה. שמו יצחק איצקוביץ’. שרלוק: פגשתי את איציק בחדרו בקיבוץ, הקשב להקלטת השיחה ובסיומה אמור לי מה ההבדל בין השיחה עם שפוט לשיחה עם אדם חופשי שממנו אתה רוצה ללקט מידע. הערה שלי: ניקיתי מהשיחה את האהלנים וההסתחבקויות וגם את סיפורי הגבורה של מי שהיו פעם, תמללתי רק את מה שרלוונטי לעניין. שרלוק: בהתחשב במה ששאלתי בהתחלה, מה התובנות שלך? שרלוק: היה לי ברור, שני התותחים האטומיים הם חוליות בלתי ניתנות לפיצוח. לעומתם החובשת/מיילדת היא החולייה החלשה בשרשרת. זאבה זקנה כזו הכמהה לאהבה והיא טרף קל לזאב צעיר ורעב כמוני. קצת חנופה קצת אמפטיה והיא תזמר כציפור שיר מאוהבת ביום אביב. מצאתי את הזונה התורנית הבאה: אחד מעובדי כוח האדם בסניף קופת חולים, האחראי על המרפאה של הקיבוץ. רציתי לדעת על החובשת פרטים נוספים ולאמת דברים שאמר לי איציק. הקשב להקלטה הבאה שבה הקלטתי את הזונה. שרלוק: כמו שאמר לי יצחק ידידי, היא מכורה לעבודה, רק אם ירו בראשה היא תיעדר מעבודתה כאשר אגיע למרפאה. שרלוק: בחרתי לבקר במרפאה ביום חמישי בערב הגעתי כשעה לפני הסגירה ומצאתי מסתור בצל קבוצת העצים שממנה צפיתי על הדלת כחצי שעה, אף אחד לא יצא או נכנס. עשיתי חתך קטן באצבעי, לחצתי על הפצע בידי השנייה ונכנסתי למרפאה, הסתכלתי על קירות המרפאה, היו שם כמה תעודות הצטיינות של החובשת וכמה עשרות תמונות. חיפשתי קצה חוט, לשמחתי מצאתי חבל ימאים עבה. הקשב להקלטה החובשת: ומי החבר שלך? החובשת: יצחק יודע שאתה בא לבקרו? שרלוק: עדיין לא, רציתי להפתיע אותו. הערה שלי: אף שלשרלוק הייתה תשובה לכל שאלה של החובשת החשדנית, הרי שהיא שלטה בשיחה עד פה. שרלוק החזיר לעצמו את השליטה. שרלוק: אני רואה שיש כאן על הקיר תעודות רבות של עובד מצטיין. החובשת: שמונה אם ברצונך לדעת את המספר המדויק. שרלוק: כמה זמן את עובדת במרפאה? שרלוק: אני מפסיק את ההשמעה. התחלתי לשאול על התמונות, התחלתי מהתמונה שהחמיאה לה יותר מכל, מובן שאל חבל הימאים שהיא תמונת הלידה של אורי הגעתי אחרי כמה וכמה תמונות, לפניה הגעתי לתמונה דומה. הקשב. שרלוק: מה התמונה הזאת? שרלוק: מה התמונה העתיקה הזו? החובשת: מהלידה של שלום, לפני כמעט עשרים ושתיים שנה, זה היה שנתיים אחרי מלחמת הקוממיות הנוראה, שמו מבטא את כמיהת הוריו. הערה שלי: שוב נשפכה הגאווה מקולה. שרלוק: מי שחושב אחרת הוא קנאי וצר עין! מי היולדת ליד תמונת הלידה של שלום? שרלוק: היו שמועות כאלה. שרלוק: התוכנית המקורית שלי הייתה לגלות היכן נמצאת ההוכחה שאני מחפש וזאת מצאתי. חשבתי לעקוב אחרי החובשת לחדרה, לפרוץ אליו כאשר היא ישנה. להרדים אותה חזק, למצוא את צרור המפתחות שלה ולפרוץ למרפאה. הצעת החובשת נתנה לי הזדמנות לפתרון אלגנטי יותר. טוב לי וטוב לחובשת. ידעתי לאלתר. הלכנו לחדרה של החובשת, שם הרמתי אותה לפסגת האוורסט, היא הרי עובדת מזדיינת. הערה שלי:צחוקם הבהמי של שרלוק וד”ר ווטסון נשמע בווליום גבוה. אני מתנצלת בפני הקוראים, אך הדברים הגסים והוולגריים האלה נאמרו. רציתי לשמור על אותנטיות. שרלוק: כשהחובשת נחרה באושר, הוצאתי מתיקי פיסת בד, שפכתי עליה כלורופורם. את הבד הצמדתי לפרצופה, זה הבטיח שהיא לא תתעורר לפחות כמה שעות. חבשתי כפפות גומי כדי שלא אשאיר טביעת אצבע בשום מקום. לקחתי את צרור המפתחות שלה, הלכתי למרפאה וחיפשתי את תיעוד הלידה ביומן המרפאה. מובן שמצאתי אותו הרי תאריך לידתו של אורי היה ידוע, לתיעוד האירוע צורפו כמה צילומים אותם צילם אבישי כולל הצילום מקיר המרפאה שהיה הצנוע ביותר ביניהם, רחל הזאת נראתה נהדר בעירום, ואיזו תמונה זו הייתה לראות את אורי יוצא מהכוס של האמא שלו! צילמתי הכול. תיעוד הלידה ביומן היה ההוכחה שחיפשתי. החזרתי הכול למקומו, לא היה ולו סימן קל לביקורי במרפאה. חזרתי לחדרה של החובשת, החזרתי את המפתחות למקומם, נכנסתי למיטתה וישנתי איתה עד הבוקר. שרלוק: לקחתי את תיקי והלכתי למגרש החנייה שבו החניתי את מכוניתי. נכנסתי למכונית. כמעט בכל מבצע מוצלח יש גם בצ”מ או בשפה פשוטה בלתי צפוי מראש. חבר קיבוץ חשד בי והתחיל לשאול שאלות מטרידות ולי לא תמיד היו תשובות מספקות. כמה חברי קיבוץ התאספו סביבנו חלקם עם מקלות ואלות בידיהם. חשתי מאוים והתנעתי את המכונית. המתגודדים החלו לחבוט בה שהתחלתי בנסיעה. הם המשיכו לחבוט במכונית. “רשמתי את המספר של המנוול,” שמעתי את צעקתו של אחד החברים שנייה לפני שסגרתי את החלון. יצאתי משער הקיבוץ ולאחר נסיעה קצרה, עצרתי את מכוניתי, החלפתי את מספרי הרכב והמשכתי בנסיעה. הגעתי אל סעדיה שהזמין את העבודה ומסרתי לו את הראייה הנחשקת. הוא העניק לי בונוס מיוחד וגם פיצה אותי על הנזקים למכונית. בתיעוד הלידה רשמה החובשת את תיאור האירוע שבו ילדה רחל את אורי, לא הייתה לידה נוספת בקיבוץ באותו היום וגם לא ילד נוסף בשם אורי, זו הייתה ראיית הזהב לכך שרחל העגונה נאפה ולכן אורי ממזר. ההקלטה הסתיימה. את הראייה הזו, בצירוף הסבר על משמעותה חשף אבי בפני אורי בפגישה ביניהם, הוא איים עליו שאם לא יעלם מחיי, הרי שהוא ימסור את כול תיק הראיות שהכין לו החוקר לרבנות. אורי נמלט. בשיחה הטעונה בבית נודע לי למה נמלט ממני ואף סירב לדבר איתי. בעמל רב שכנעו אותו דנה ורחל להיפגש איתי. “יש רק דרך אחת בה נוכל לממש את אהבתנו ולחיות היכן שאנחנו רוצים. עלי להרות מזרעך מוקדם ככל האפשר, אבא לא יעז ללכת לרבנות, הרי בתו עלולה להיות מוכרזת כנואפת ונכדו ירשם כממזר.” “ואם הוא כן יעז?” “ואם גם זה לא יעזור?” בכל הפאזל שהרכבתי היו חסרים עוד שני חלקים. אלו הנמצאים בפינות התחתונות. מה חיפש המנוול כאשר צפה עלי בקיבוץ בחודש השביעי להריוני? מה הוא יודע על הפושעים שהתכוונו להזריק לי פיטוצין כדי שאפיל את הילד? ביקשתי מהחוקר שלי את כול ההקלטות של המנוול. בניגוד לשחץ שהפגין בהקלטות הקודמות שהזכרתי, למאורעות האלה לא היה צל צילו של רמז. “ייתכן שיש דברים שהוא מתבייש לדבר עליהם אפילו עם השותף שלו.” “איך סוחטים את הלימון הזה?” “לא קביל!” אמרתי לחוקר שלי, יש לך פתרון אחר?” שלחתי לבן אלף הזונות הזה סרטון קצר של 8 מ”מ מלווה בתצהיר של הזונה ההומו שלו. למוחרת טלפנתי אליו: הוא הגיע שפוף, הזמנתי אותו לחדר העבודה בבית שלנו. הכנתי לעצמי קפה. “מה היה לך לחפש בקיבוץ כשהחובשת זיהתה אותך?” הוא האדים והתחיל להתפתל, לחצתי על כפתור ההפעלה של מקרנת ה-8 מילימטר 55, והקרנתי לו את הסרטון שהזכרתי קודם. “שעה אחרי שתצא מפה, הסרט יהיה אצל אשתך, וכן יש לי עוד רעיון, אשכפל את הסרט במאות עותקים למכירה בדוכנים של סרטי הפורנו. ככוכב הסרט תקבל 80 אחוז מהתקבולים, אני לא גרידית. מכיוון שהכנסת להומו תצטרך לדווח על כך למס הכנסה!” “הבסת אותי. ובכן גם אחרי שהבסת את אביך במלחמת הממזרים, הוא לא נכנע והבטיח לי תשלום מיוחד, עם אגרום לך להפלה שתהרוג את הממזר,” הוא עשה הפסקה בדבריו, המתנתי מעט. “תכננתי לזהם את עגלת המזון בחדר האוכל עם תרבית חיידקי ליסטריה, וכך זה יראה כמו עוד הרעלת מזון.” “לא אמתח אותו, אני כבר מבינה שמי שמנע ממך לבצע את זממך הייתה החובשת שזיהתה אותך.” זמן קצר אחרי שהריתי את שלום אירע הדבר שכמעט גרם לי להאמין. האם אלוהים התעורר מהסיאסטה שלו במלחמת יום הכיפורים? האם חזר לנהל ביד רמה עת עסקי השכר והעונש שנערמו על שולחנו? אבא שלי החל לשלם בריבית קצוצה את מחיר העישון המבחיל שלו ואת מחיר הרשעות הנוראה והצדקנית שלו. האונקולוג בישר לו שימיו בעמק הבכא הזה ספורים. חשבתי שלא יזיק לי קמצוץ ממערת המטמון שלו. בלעדי הקמצוץ יהיה לי קשה לממש את תוכניתי לחקור את סודו של אורי. אך היה לי ברור שכאשר עורך הדין יפתח את צוואתו של אבי, יכריז כמו עליבאבא, ‘שומשום היפתח’ ויגול את האבן מהמערה, הרי בת נעוות המרדות, לא תראה ולו מטבע נחושת שחוק אחד. גם מי שמאמין באלוהים יודע שהשופט בן זונה. אבי שכב במחלקה האונקולוגית מחובר לצינורות, לא היה מראה משובב נפש יותר מזה. הגעתי אליו למצעד ניצחון בחג הפורים, בצוואתו הוריש אבי את הבית לאמי. את מערת האוצר הוא חילק חצי למזל אמי והחצי השני לשבעת אחיי ואחיותיי, כולל אחותי הבכורה שעשתה את הפדיחה למשפחה. כמו שידעתי מראש, לי בת נעוות המרדות הוא לא הוריש דבר. למזלי אמא שלי אהבה אותי בת הזקונים שלה יותר מכל אחי. היא גם סבלה מייסורי מצפון על כך שלא הגנה עלי מרשעותו של אבא. בשלושים למותה של המפלצת, היא העניקה לי מחצית מחלקה במערת האוצר. אפשר לומר שהסוד הארור מת! אך עדיין לא נקבר! כשנה לפני שהלכו לעולמם, הזמינה אותי חבורת ההומו ספייאנס מנווה עמל לקפה של אחר הצוהריים. הם אמרו לי שיש להם כמה דברים לומר לי לפני שיחזירו ציוד. “שמי לפני שהתאלמנתי היה מלכה שרעבי,” דבריה של רחל זעזעו אותי, צרויה ואבישי ששמעו זאת לראשונה הגיבו בפליאה. הרבה דברים משותפים היו לרחל ולי. לקחתי עוד פרוסה מהעוגה הנפלאה שאפתה רחל. “עכשיו, תורי לספר לך מה הקשר בין ספר התורה לאחוות עמים,” אמר אבישי בבדיחות הדעת. “אומנם נתתי למפלצת את המילה שלי שזה ביני לבינו, וכפי שאת יודעת, השומר הוא איש אמת ועומד על משמרה,” אבישי לגם מהקפה שלו. “כבר שלושים ושש שנים שאני סקרנית לשמוע זאת.” “החוקר הפרטי שלי מצא מישהו השונא את אביך עוד יותר ממך. היה לו סיפור מעניין, עוד מהימים לפני שאבא שלך עלה מתימן. הוא נתן תצהיר, אך זו הייתה עדות שמיעה שאין לה הרבה ערך. האיש הזה הפנה אותי אל הקאדי בעיר הולדתו של אבא שלך. שלחתי לתימן אזרח אמריקאי ממוצא תימני שיביא מהקאדי אישור מתועד על הסיפור. לא אלאה אותך יותר מדי, הקאדי הקשיש בתמורה לבקשיש הגון, נתן לו רישומים מבית הדין השרעי. הרישומים מעידים שהסבתא שלך, שהייתה נערה מוסלמית התאהבה בסבא שלך והרתה לו. במקום לסקול את שניהם באבנים, הוסכם בין הקאדי לרב הקהילה שסבא שלך יישא אותה לאישה ויעבור לעיר מרוחקת. אבא שלך ואחיו נולדו והם עלו לארץ. היא מתה לפני שהספיקה להתגייר גם הבנים שלה לא התגיירו מעולם. כלומר אבא שלך ואחיו הם בנים של מוסלמית מכאן שהם אינם יהודים,” אבישי הגיש לי חבילת מסמכים, צרויה הייתה מרוגשת כמו שלא ראיתיה מעולם. “אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות,” ציטטה צרויה. אבישי תפס בראשו. למוחרת הבאתי נוטריון לנווה עמל שהחתים את שלושת ההומו ספייאנס הקשישים על הצהרות שבשבועה שאורי הוא בנה של רחל. אבישי גם פתח את הכספת המיוחדת שבה היה מאוחסן החלק של יומן המרפאה שתיעד את לידתו של אורי ונתן לי העתק מצולם של תיעוד הלידה. צרויה הכינה לי מסמך ובו תיאור הלכתי מפורט של כול הבטי הפרשה. התחלתי בתהליך מייגע שבו הצגתי בפני משרד הפנים והרבנות את כול המסמכים שבידי. ברבנות נעזרתי בשירותיו של טוען רבני שהציג את המסמך של צרויה, שנראה היה שנוסח על ידי אב בית דין רבני, כאילו נכתב על ידו. מעמדה של רחל שונה מעגונה לנשואה ואורי שלי ז”ל נרשם כבנה. בתום התהליך סכנת הממזרות הוסרה מעל ראשם של אורי שלי ז”ל שני בנינו ושני נכדינו. סוד הממזרות הארור נקבר קבורת חמור! אני מכריזה בזאת מלחמה טוטאלית שאני יודעת שאפסיד בה. בארצות הברית הם נלחמים בספר הנעורים הנפלא של מארק טווין הרפתקאותיו האקלברי פין בגלל הביטוי nigger שנחשב היום לגזעני למרות שבספר כוונתו אנטי גזענית לחלוטין. ראה איור מאחת המהדורות האמריקאיות של הספר הרפתקאותיו האקלברי פין בה מופיע הביטוי הזה. מלקקי עכוזם הנאלחים בארץ כמעט החריבו לי את ספר הילדות הנפלא עליקמא הקטן . השורות המקוריות והנפלאות בעמוד הראשון של הספר עליקמא הקטן 1949 ראשית הוא כושון, שורות נפלאות ותמימות ללא כול כוונה גזענית. השורות האנמיות והעלובות שהחליפו אותן לאחר הכניעה 1999 ראשית יש לו אבא גועל נפש מרוכז ומבחיל בהשראת השקפת עולם מסוכנת ופוליטרוקים מסוכנים ומבחילים לא פחות. העולם יהיה טוב יותר בלעדיהם. ועכשיו התכתבות קצרה עם השיר תבלול על העין מתקליטה של דרורה חבקין שירי רחוב. שמעו נא אנשים טובים ולסיום הרהורים שעלו בי אחרי קריאה בספר הספרים היקר לכולנו מזל גדול הוא שהנביא ירמיהו החזיר את נשמתו כבר לפני אלפי שנים, היום הם לא היו נותנים לו לכתוב, העלילה התרחשה בשנים 1972-1971 1. יואב מייצג קטעים אוטוביוגרפיים שלי כול השאר בדיון מוחלט כולל שם הימנית והוריה, דנה, המכשפה וכמובן הקטעים הארוטיים. העלילה התרחשה בשנים 1974-1973 1. יואב מייצג קטעים אוטוביוגרפיים שלי 5.הטיסה משלבת את סיפורן של שלוש טיסות מפאיד, פעם ללוד (לפני שנקרא נתב”ג) בה התרחש האירוע של קופסת הסרדינים ופינוי החירום. אינני מכיר את מי שארגן את ההידחסות הנוספת. שתי הטיסות האחרות היו לחיפה. כול השאר בדיון מוחלט כולל תמר אורי רחל אבישי וצרויה דנה שלום הבוגר אריה מלכה יהושע שלום הצעיר. העלילה התרחשה בשנים 2010-1974 יואב מייצג קטעים אוטוביוגרפיים שלי כול השאר בדיון מוחלט כולל תמר אורי רחל אבישי וצרויה דנה שלום הבוגר אריה מלכה יהושע שלום הצעיר והנכדים. עלילה התרחשה בשנים 2011-1935 המאורעות מתחילים בסוף שנות השלושים של המאה העשרים תקופת המנדט הבריטי בפלשתינה א”י. הרב אברהם בונים אלתר מנהיג חסידות גור ביקר בארץ לפני מלחמת העולם השנייה. בשנת 1940 בעיצומה של המלחמה הוא נמלט מפולין, מרבית חסידיו נספו בשואה. לפי חוקי המנדט הבריטי, לכל קהילה דתית הייתה אוטונומיה בתחום האישות. מרבית היהודים בארץ היו נתונים לשיפוט הרבנות בזמן זה. מנהיג השומר הצעיר בזמן הזה היה מאיר יערי ז”ל שכונה האדמו”ר ממרחביה. בשומר הצעיר הייתה הערצה כמעט עיוורת לסטלין ולברית המועצות. בשנת 1947 יצא לאור בעברית הכרך הראשון של הקפיטל מאת קארל מארקס. המשפט כשחוטבים עצים ניתזים שבבים מיוחס לולדימיר איליץ’ לנין. קן מרכז היה אחד הקינים של השומר הצעיר בתל אביב. הפלמ”ח אימן נשים בשימוש בנשק. היו התקפות של כנופיות ערביות על קיבוצים. החוק הבריטי הגוזר עד עשר שנות מאסר על יחסי מין ‘שלא כדרך הטבע’, היה תקף במדינת ישראל עד אמצע שנות השבעים של המאה העשרים. במדינת ישראל המודרנית, האור לגוים. תקפים עדיין חוקי האישות האלוהיים בני יותר מ-3000 שנה שניתנו למשה על הר סיני. ביניהם חוקי הייבום, החליצה והממזרות. מכיוון שגם רבנים נאורים, אינם יכולים לשנות חוקים אלה בגלל קדושתם היתרה, הרי שהחוקים הללו יישארו איתנו גם ב-3000 השנים הבאות. הכול. לוח הזמנים של ארבעת הסיפורים – כולל אירועים חיצוניים הנזכרים, כול מאורע שלא צוין בסופו (אמיתי) הוא בדוי. 1935 – מנחם מנדל (אבישי) הנער לומד בישיבה של חסידי גור. אדל (צרויה) הנערה לומדת בסתר אנגלית. 1935/6 – האדמו”ר מגור בארץ (אמיתי). 1938 – מנחם מנדל ואדל נישאים. 1939 – 1944 נולדים ארבעת ילדיהם. 1940 האדמו”ר מגור בורח מפולין ומשאיר את חסידיו לגורלם (אמיתי). 1942 סתיו – קרב אל עלמין בצפון אפריקה (אמיתי). 1943 חורף- קרב סטאלינגרד (אמיתי) נקודת המפנה בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה קיץ- קרב קורסק (אמיתי) נקודת ההכרעה בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה 1944 קיץ- נחיתת בנות הברית בחופי נורמנדיה במלחמת העולם השנייה (אמיתי). רחל מתאלמנת ומוכרזת כעגונה, ההתייעצות שלה עם עורך הדין. 1945 – סיום מלחמת העולם השנייה (אמיתי). השבר בחיי מנחם מנדל ואדל העוזבים את חסידות גור, משנים את שמם לאבישי וצרויה, נאום יערי והצטרפותם לקיבוץ נווה עמל בעמק. 1947 – מודפס הכרך הראשון של הקפיטל בעברית (אמיתי), פגישתן של רחל וצרויה, רחל מצטרפת לקיבוץ נווה עמל. 1948 – מלחמת השחרור (אמיתי), צרויה מגינה על הקיבוץ בנשק בהתקפת כנופיה ערבית (בדוי), אבישי לוחם בלטרון ומציל את אביה של דנה (בדוי), נשק ופיקוד בריטי בלגיון הערבי הלוחם בלטרון (אמיתי). 1950 – שלום נולד במרפאת הקיבוץ. יואב נולד בקיבוץ בבית החולים בעמק. רחל ואבישי הורים את אורי. 1952-תמר ודנה נולדות. 1956 – מלחמת סיני (אמיתי), אבישי במילואים (בדוי), נשק סובייטי בצבא המצרי (אמיתי) 1967 מלחמת ששת הימים (אמיתי), 1951-1969 – אורי ויואב ושלום גדלים בחינוך המשותף. 1969-אורי מתגייס ללהקה צבאית, שלום מתגייס לשקד, יואב מתגייס לצנחנים. 1970 ההצגה מלכת האמבטיה (אמיתי), מלחמת ההתשה בתעלת סואץ (אמיתי), אורי ויואב נפגשים במוצב (בדוי), תמר מתגייסת ללהקת פיקוד המרכז (בדוי), תחילת הזוגיות בין תמר לאורי (בדוי). 1971 – תמר ואורי מחליטים להינשא, נוסעים ללונדון ברגילה, סעדיה שוכר חוקר המגלה את סודו של אורי. ספטמבר- אורי בורח מתמר ומאושפז בבית חולים פסיכיאטרי, יואב מתמנה למשק ידיעת הארץ בפיקוד המרכז. 1972 יוני- תמר מבקרת את יואב בסאנור. יולי – תמר ואורי מתחתנים ועוברים לגור בקיבוץ נווה עמל. אוקטובר- פושעים נשלחים לקיבוץ להזריק פיטוצין לתמר כדי לגרום לה להפלה. נובמבר – מסיבת השחרור של שלום ויואב, הקראת המקאמה צבא העם. 1973 ינואר- תמר יולדת את יהושע. מרץ- סעדיה מובס סופית. אפריל- תמר ואורי עוברים לגור במושבה. יוני – אורי משרת חודש מילואים בהופעות במוצבי התעלה. יולי – הפגישה בין יואב לתמר. ספטמבר- גמילתו של יהושע. אוקטובר – 6/10 – פרוץ מלחמת יום הכיפורים(אמיתי). 15.30 השיחה עם איצ’ה. 15.45 השיחה עם אבישי. 16.45 הנסיעה עם שלום לקיבוץ. 17.30 מסיבת הגיוס, נאום אבישי, צמד הצנחנים שירה בציבור הופעה. 20.00 אוטובוס הגיוס של שלום ויואב מגיע. 20.10 השיחה על גיוס דוד המלך ואלוהים. 20.45 חזרה למושבה. 21.00 חדשות בטלוויזיה שיחה עם דנה, התארגנות ליציאה למלחמה. 22.30 טלפון מהמפקדה של איצ’ה. 7/10 12.00 פגישה עם איצ’ה בפיקוד, התארגנות. 14.00 נסיעה בקומנדקר לרפידים. 18.00 ההיתקלות עם הבראסו. 19.00 הפגישה עם איצ’ה בלשכתו ברפידים, התארגנות לסיבוב ההופעות הראשון. 8/10 – מתקפת הנגד הישראלית בצפון סיני (אמיתי), תחילת סיבוב ההופעות הראשון באזור המיתלה (בדוי), ליידי גודייבה (בדוי), ראיון עם הרמטכ”ל – אנחנו נשבור להם את העצמות (אמיתי), תבוסת מתקפת הנגד הישראלית (אמיתי). 10/10 – סוף סיבוב ההופעות הראשון חזרה למיתלה. 11-13/10 סיבוב ההופעות השני, תקיפת המטוס, התמונות לנכדים בדיונה. 14/10 תחילת סיבוב ההופעות השלישי. 15-18/10 – קרבות החווה הסינית (אמיתי). 16/10 – צליחת תעלת סואץ (אמיתי), דוברות נגררות לתעלה (אמיתי), סיום סיבוב ההופעות השלישי (בדוי), תמר ואורי נתקלים בדוברות על הכביש בדרך לרפידים (בדוי). 17/10 – גדוד 890 מוכה בחווה הסינית, שרידיו מגיעים למסלולים של רפידים (אמיתי), אורי ותמר מופיעים בפניהם (בדוי), גדוד צנחני מילואים מגיע בטיסה בהרקולסים לרפידים (אמיתי), בגדוד משרתים יואב ושלום (בדוי). 18-20/10 סיבוב ההופעות הרביעי. 21-22/10 יומיים מנוחה לצמד הצנחנים. 23/10 צמד הצנחנים חוצה את התעלה לאפריקה בדרכו לפאיד. (בדוי) על גשר הדוברות (אמיתי), בדרך עובר בכפר המצרי הנטוש (בדוי). נובמבר תחילת החודש – צמד הצנחנים מופיע (בדוי) בטרמינל של פאיד (אמיתי), מתחילות טיסות של חיילים לחופשה (אמיתי). סוף החודש- ביקור במוצב של הצנחנים מול איסמעיליה, טיסת הסרדינים מפאיד (אמיתי בחלקו, ראה נספח אמת ובדיון), הפגישה בנווה עמל, השיחה עם דנה על נפילתו של ראובן. 1974 ינואר סוף החודש בחופשה האחרונה מאפריקה תמר הרה לאורי בעזרת דנה. פברואר- תמר ואורי משתחררים. מרץ- תמר מתחילה את החקירה על סודו של אורי, מפגישה את יואב ודנה מתחיל רומן סוער ביניהם. אפריל- תמר מבקרת את אביה הגוסס באונקולוגית, ומבשרת לו על הממזר השני שלה, סעדיה מתפגר. מאי- פיצוח חקירתו של החוקר שחשף את סודו של אורי. אוקטובר- תחילת החודש אורי מתחיל את לימודיו בטכניון. סוף החודש נולד שלום הצעיר, יומיים לאחר תאריך נפילתו של שלום הבוגר. 1976 פברואר- דנה הרה מיואב ועושה הפלה. מרץ- דונה פלור נשואה לשניים. מאי – יואב וענת מתחתנים. 1980 – הפגישהבין תמר וענת. 1982 – מלחמת לבנון הראשונה (שלום הגליל) (אמיתי), יואב נפצע (בדוי), דנה מבקשת מתמר להשיג את סליחתו של יואב. 1987 – יהושע מתקבל לפנימייה הצבאית. 1991 – יהושע מתגייס לצנחנים. 1992 – יהושעמסיים קורס קצינים.תמרויואב מנסים להביא ילד. 1993 – שלום מתחיל ללמוד רפואה במסגרת העתודה האקדמית. 1994 – יהושע מתחיל את שירות הקבע שלו. 1997 – יהושע מפקד על פלוגת צנחנים. נפצע בגבו בצניחה, משתחרר מהצבא כנכה צה”ל. 1999- שלום מתגייס כקצין רפואה לצנחנים. 2002 – האדמירל בסנטוריני. 2003 – יהושע נהרג ברצועת עזה, אורי מת מדום לב, הסיפור של יואב על גבורתו של אורי. 2004– בנו של יהושע והנכד של תמר נולד. 2006 – מלחמת לבנון השנייה (אמיתי), שלום נפצע קשה מקבל צל”ש (בדוי). 2007– שלום ויעל מתחתנים ומתחילים בטיפולי פוריות. 2009 – דנה מבשרת לתמר שיש לה עוד שנה עד שנתיים לחיות, אבישי רחל וצרויה נפטרים. 2010 – יואב מתאלמן, תמר ויואב מחדשים את הזוגיות באידו של מארס, דנה במצב סופני, מתחננת אל תמר להשיג לה את סליחתו של יואב, הוא מסרב בתחילה אך בסוף סולח, תמר ויואב הולכים לפגישת סליחה עם דנה, היא נפטרת. טיפולי הפוריות מצליחים יעל הרה. 2011– בנם של שלום ויעל נולד, יואב הסנדק בברית המילה. זהו ספר המתפרסם רק בפורמט דיגיטלי וכולל קישורים לאתרי אינטרנט ותמונות הממחישות את הכתוב.
גיבור סדרת חוברות על המערב הפרוע. התמונה מאתר המולטי יקום של אלי אשד. פיגמליון במיתולוגיה היוונית, פסל שיצר משנהב את דמות האשה המושלמת והתאהב בה, אפרודיטה אלת האהבה, נפחה בפסל רוח חיים. תמונה של ג’ולי אנדרוז ורקס הריסון מ-גברתי הנאווה. אלייזה דוליטל, נערת הפרחים, פוגשת את פרופסור הנרי היגינס. wikimedia PD אלת האהבה במיתולוגיה היוונית ידועה כוונוס במיתולוגיה הרומית היה אדמירל בריטי מפורסם. נודע בפועלו בזמן המלחמות הנפוליאוניות, ובמיוחד בקרב טרפלגר שבו נהרג. אל האהבה במיתולוגיה היוונית בנה של אפרודיטה. משמו נגזרה הארוטיקה ↑ בקבוקי טמפו ומצופים שנמכרו בשק”ם בשנות ה-70 של המאה ה-20 מערבון ספגטי חקלאי (קוצר ברינה) משנת 1966. תמונה מהסרט באתר סרטים סרט בכיכובם של ג’ימס דין ונטלי ווד משנת 1955 מרד הנעורים ר”ת השומר הצעיר רותי הלביאה של פיקוד המרכז במצודת כפיר האדם הניאנדרטלי הוא הבסיס לדמות הארכיטיפית של “איש המערות” (אנגלית: caveman) הנפוצה מאוד בתרבות, באמנות ובספרות המודרניות. איש המערות מוצג בדרך כלל בדמות גבר אלים ושוביניסט עם אינטליגנציה נמוכה, מוצק ורב-כוח, בעל ראש קטן ונמוך-מצח, ותווי פנים קופיים. לעיתים קרובות הוא מצויר ביציבה כפופה וזרועות ארוכות משתלשלות, כמעט תמיד עם גוף שעיר משל אדם רגיל, שער ראש וזקן פרועים, לבוש בפרוות חיה ואוחז אלת עץ עבה וגסה. הומו ספייאנס – האדם התבוני, מין האדם המודרני עטיפת האלבום Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band ר”ת השומר הצעיר / מתכתב עם השיר תפילת יום הולדת של תרצה אתר בביצוע חווה אלברשטיין ↑ טלפון של פעם חיים בתנאים עלובים כמו של כלב פרוטקציה. אוטובוס ליילנד טיגר התמונה מאתר אגד. איצה,- סא”ל יצחק גולן קצין החינוך של פיקוד הדרום במלחמת יום הכיפורים שכפ”צ ר”ת שכבת פיצוץ בהקשר הזה אפוד מגן. מצ”א – מרכזיה צבאית ארצית בשנות ה-70 השתמשה במרכזיות פלגים ידניות. מיג 19 מצרי האמירה מיוחסת לגולדה מאיר ראש הממשלה במלחמה, שעליה נאמר שהיא הגבר היחיד בממשלה שיש לו ביצים. האמירה מיוחסת למשה דיין שהיה שר הביטחון במלחמה ליד קיבוץ בארי היה בית הקברות הזמני בו נקברו חללי חזית הדרום במלחמת יום הכיפורים. מתכתב עם השיר יש לי אהוב בסיירת חרוב ביצוע להקת פיקוד המרכז
↑ תמונת הטלפון מאתר PROPS BOX קביעת מין העובר במי שפיר בשנות ה-70 של המאה העשרים הייתה אפשרית על ידי זיהוי גופיפי בר. ↑ ציור של וינצ’נצו קמוצ’יני רצח יוליוס קיסר תמונה מהסרט דונה פלור נשואה לשניים משנת 1976. משמאל לימין ואדיניו (גוז’ה וילקר), דונה פלור (סוניה בראגה), ד”ר תיאודורו (מאורו מנדוסה) מתכתב עם השיר של הגשש החיוור כולם חכמים כולם. ‘בא יוסף מצליח, כשמו כן לא הוא. תחנת איסוף גדודית, מחלקה בגדוד צה”לי האחראית על הטיפול הרפואי. ראשי תיבות של רובה מטען ↑ רובה מטען מקלע 0.3 ורימון רסס 26 כינוי לקציני מילואים ותיקים שהתנדבו לפקד על מעוזים במלחמת ההתשה. שריונית וייט עם זוג מקלעי מ.ג. 34 עודד מסר, חטיבת הנגב, פלמ”ח קטע מרישום של מאיר יערי, צויר ב-1930 בקירוב, בידי האמן מאיר לבבי ממקימי קיבוץ מרחביה באדיבות נכדתו עידית לבבי גבאי. כרזה של השומר הצעיר 1944. דיוקניהם של סטלין ולנין נישאים בחוצות תל אביב באחד במאי 1949 צולם על ידי הנס חיים פין – קובץ זה זמין באוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלתית
מזרחן וחבר מרכז מפ”ם, הורשע וריצה עונש מאסר באשמת מסירת מידע לסוכן זר בטרם זכה לחנינה ספר תורני ביידיש לנשות ישראל, שכתב הדרשן יעקב בן יצחק אשכנזי ב-1590 מובן שאת התמונה הזאת הורדתי מהאינטרנט אך זו אותה תמונה שהייתה על קיר המרפאה. קרדיט: גילוף תבליט רומי עתיק של מיילדת המטפלת באישה יולדת.
אוסף ברוכים הבאים .
Attribution 4.0 International (CC BY 4.0) בסיס קליטה ומיון מקרנת 8 מ”מ התמונה מאתר נוסטלגיה אנדריי ז’דאנוב – קומיסר התרבות של סטאלין. שמו היה למונח – ז’דאנוביזם. המתאר הכוונה שלטונית של התרבות, לאידיאולוגיה המשרתת את המשטר.
“קפצי על המציאה בלי היסוס, לא תוכלי להחזיק בו עוד זמן רב שהוא סובל מכאב ביצים כרוני. והרי לא תיפרדי מבתוליך הקדושים בלי קידושין, אבל הפעם זו מניה בטוחה.”
מי יבנה בית?
“אני מקבלת את הצעתך, אודיע לאמא שאנחנו מתחתנים.”
כשהבאתי את אורי הביתה היה ברור לי שאבא חייב להסכים לחתונה. התנהגותו הנבזית בפגישה ההיא, גמלה אותי מהצורך לבקש את הסכמתו. אורי אמר לי לא פעם, את כבר אדם בוגר בעל זכויות ודעה משל עצמך. מותר לך להתייעץ עם מי שתרצי, אך ההחלטה בסוף היא שלך ורק שלך. יואב קטע את הרהורי,
“ולאבא שלך לא תודיעי? שמעתי שילדות ימניות מבקשות רשות מאבא.”
“הימנית הזאת כבר לא שואלת אף אחד אם הוא מסכים, במיוחד לא את אבא שלה.”
“מרד הנעורים 10 נוסח תימן?” 
“מה את רוצה לשאול אותי?” יואב היה סקרן.
“האם אתה רוצה שהילדים שלנו יגדלו בחינוך המשותף בקיבוץ?”
יואב שתק נראה היה לי שהוא מחפש תשובה הולמת,
“אני זוכר לטובה את החינוך המשותף, הוא בנה אותי וגם את אורי. אך אם את לא שלמה איתו, נגור במקום שתבחרי, לא מפריע לי לראות בית כנסת מבחוץ.”
“ממלכתי דתי מספיק טוב בשבילך?” אני מכירה את השטויות שמלמדים בממלכתי דתי,
“ממש לא…”
“הבנתי, את רוצה חינוך חניוקי, אולי סאטמר?” הוא גיחך.
“יואב תן לי לסיים את דברי, אני ציונית מסורתית אבל לבית ספר דתי קשה להיות נאור מעצם הווייתו, אני רוצה בית ספר ממלכתי, אבל כזה המשלב לימודי יהדות מורחבים, שמעתי שיש כאלה.”
“אין בעיה, חפשי בית ספר כזה ונגור לא רחוק ממנו.”
“אם תרצי לצלות סטייקים לבנים ביום הכיפורים, אשמח להצטרף,” ניסיתי לאתגר אותו, הוא עמד באתגרים בקלות מפתיעה בלי לוותר על עקרונותיו.
“התארחת אצל אורי בנווה עמל, לא היו שם בדיוק אוכל וכלים כשרים.”
“אבל אם אני רוצה לארח את אמא שלי, הבית שלנו חייב להיות כשר.”
“מצידי תנהלי את המטבח כך שגם חניוקים ממאה שערים יוכלו לאכול אצלנו.”
“אתה אולי רוצה שאבשל גפילטע פיש מתוק ואת השמאלץ המגעיל שלהם?”
“החלטת לגרום לי להקיא?” יואב העווה את פניו באופן תיאטרלי, “אני דווקא אוהב אוכל תימני, אכלתי כמה פעמים במסעדות בכרם התימנים.”
“האוכל שמה הוא תימני משוכנז,” אמרתי בזלזול, “כמו אמא שלי אני מבשלת רק אוכל תימני אמיתי,” הייתי גאה בכישרון הבישול שירשתי מאמא.
“אולי אצל הדודה שלי, אל הבית שלי אני לא נכנסת מאז שאורי ברח.”
“כול הזמן אורי אורי, אני כמעט שומע אותו מדבר מהפה שלך.”
“הוא יצר את תמר החדשה, אף אחד אחר, גם אתה לא היה מסוגל לזה. למרות זאת לא הוא ולא אף אחר מדבר מפי, זו אני, ואני בלבד!” יואב שתק, הוא היה מהורהר, לבסוף אמר בקול מודאג,
“אני חושש שצילו הענק של אורי יאפיל על הנישואין שלנו.”
“לא! יואב שלי, למרות שאף אחד אינו מתקרב למוחו של אורי, התחושה שלי היא שבחדר המשכב אורי לא יכול להתחרות בך,” חשתי חום בכל גופי, “אני כבר משתוקקת לפגוש אותך בליל הכלולות.”
“ואני משתוקק להוריד ממך את שמלת הכלולות.” תשוקותינו גברו והתנשקנו בלהט. שנינו כבר לא יכולים לעמוד בזה, אנחנו חייבים להתחתן במהירות האפשרית, מלון ללא חתונה בנוסח דנה וראובן לא מתאים לי. אמא יש רק אחת
“אני מתחתנת עם יואב, אם תרצי להכירו, הוא יבוא לכאן, אבא לא יוזמן לחתונה.”
“תמר, חתונה היא זמן טוב להתפייס עם אבא, אני אדבר איתו, אם אראה שהכל בסדר, אני מציעה שתבואי עם יואב אלינו הביתה לארוחה תימנית אסלי.”
“לא אבוא אתו הביתה, אבא יחריב לי את הנישואין בפעם השנייה.”
“איזה חתונה תהיה לכם? יין פטישים צבאי בבית החייל?”
“עדיף בית החייל בלי אבא, מאשר מלון הילטון עם אבא, ככל שהוא יהיה רחוק יותר כך יהיה טוב יותר,” נפרדנו בלי להסכים.
“עלו למונית, ניסע לבית קפה בירושלים,” נסענו לירושלים, תא פרטי עם שולחן שאמא הזמינה חיכה לנו.
“תמר, אבא רוצה להתפייס, הוא מתחרט על מה שקרה בפגישה עם אורי, הוא מבטיח שיערוך לכם חתונה מפוארת במלון הילטון ויקנה לכם בית, רק תבואו שניכם הביתה בשבוע הבא לפגישת היכרות עם אוכל תימני אמיתי.”
“אמא, אנחנו לא באים, נרשם ברבנות הצבאית ונחגוג חתונה צנועה בבית החייל.”
“תמר,” אמר יואב, “זה חוסר נימוס לענות ככה לאמא, ממה את מפחדת?”
“אתה לא מכיר את התרגילים המלוכלכים שלו, אורי ברח כשפגש את אבא שלי סעדיה, אני מפחדת שגם אתה תבריז לי.”
אמא נחרה בבוז,
“אורי הוא פחדן, הוא לא יודע איזה אוצר הפסיד.”
“אמא הוא לא פחדן! וגם את לא תכני אותו כך!” הייתי מרוגזת.
“יואב הוא צנחן אמיץ,” המשיכה אמא כאילו לא שמעה אותי.
“לא ברחתי מהפגזות המצרים בתעלת סואץ ובטח לא אברח מאבא שלך,” ג’אנגו החבוי ביואב שלי פרץ החוצה.
“תמר,” אמר יואב, “את חושבת שאמא שלך הייתה מזמינה אותנו אם אבא שלך לא היה רוצה באמת להתפייס? הגיע הזמן שתפתחי איתו דף חדש.”
“בסדר אמא! אנחנו נבוא! בין שזה ימצא חן בעיני אבא ובין שלא, אנחנו מתחתנים!” המונית החזירה אותנו למצודת כפיר.
“בוא למחבוא שלנו.”
נצמדתי אל יואב חיבקתי ונישקתי אותו בלהט על שפתיו, חשתי עוד מהתחושות הנפלאות שתארה לי דנה, כמעט איבדתי שליטה, הגבר הזה מטריף אותי. התנתקתי מעונג החיבוק. סחוג קטלני
נכנסנו הביתה לסלון המרווח.
“מזל,” הוא קרא בקול רם, “הכנת לווזווז צִימס קיגל ושמאלץ?”
“הוא יאכל אתנו אוכל תימני אסלי,” ענתה אמא.
“נראה אם הוא מסוגל.”
“לך מספיק פחות,” הוא הגיש ליואב בזלזול חצי פיתה, אחזתי בידו של יואב.
“אבא שלי זומם משהו, אנחנו חוזרים למצודת כפיר.”
“תמר, אני רעב, כול הדרך לכאן פנטזתי על אוכל תימני, אני לא בורח.”
“יואב אני מזהירה אותך,” אמרתי בחשש, “זה לא הסחוג המשוכנז של ציון וצארום בכרם, אבא שלי מכין את הסחוג הכי חריף בשכונה ואולי בארץ.”
חששתי שאבי מכניס את יואב לשדה מוקשים והסיפור עם אורי עומד לחזור על עצמו.
“יואב, אל תשחק את המשחק שלו,” זה לא עזר, השולף המהיר במערב, שוב יצא מיואב.
“שום יָמָן לא ילעג לי,” הוא מרח על חצי הפיתה את השכבה הדקה ביותר שאפשר.
הייתי מיואשת, הקרס של אבא נתקעה עמוק בחך של יואב. הוא עצר את נשימתו, קרב את חצי הפיתה לפיו ונגס את הביס הקטן ביותר האפשרי. ראיתי שפיו בוער. הוא נתן בי מבט מנצח, נשם עמוקות. ואז זה קרה, ריח הסחוג הכה בו כמו אגרוף. אפו החל לנזול, עיניו דמעו והוא לא הפסיק להתעטש.
אבא חגג את תבוסתו של יואב בצחוק פראי ובעוד נגיסה גדולה מהפיתה שלו. יואב התאושש, אך ראיתי שהוא עומד להקיא, היה ברור לי שעל ארוחת הערב החגיגית אין מה לדבר.
“הסיבה השנייה,” אבי שמר על קור רוחו המרושע, הצית סיגריה מגעילה ונשף לפרצופי את העשן המסריח.
אגרפתי את כפות ידי עד כאב, פרקי אצבעותיי השחורות הלבינו,
“הוא הבטיח שהבית יהיה כשר והילדים יתחנכו בדרך שלי.”
“יש דברים שהוא לא יכול להבטיח.”
“כמו מה?”
“לא כשעת רותחת כמו סיר לחץ.”
לבסוף אמרתי בטון הרגוע ביותר שהצלחתי לגייס,
“אני חוזרת עם יואב לבסיס, כשאחזור רגועה, אתה תענה לי על כול השאלות, גם על אורי.”
“חצופה,” אבא החל מאבד את שלוותו, “אענה על מה שאמצא לנכון.”
“אם לא תענה על הכול, לא תראה אותי יותר, ואפילו לחופה שלי לא תוזמן.”
“בת נעוות המרדות, היכן מצוות כבוד אב?”
“כבוד על מה? על כך שאתה מכיש כצפעוני בחושך זו הפעם השנייה?”
אבא איבד את שארית שלוותו, הרים את ידו והתקרב אלי, ראיתי את יואב מאגרף את ידו,
אבא קפא במקומו ונאלם דום נראה היה שצנצנת סחוג מלאה נתקעה בגרונו.
“די,” צעקתי, “גברים, לא תפתרו שום דבר באלימות.”
“מצטערת אמא, אבל הייתי חייבת,” אהבתי את אמא והיא אהבה אותי בת הזקונים יותר מכל אחיי ואחיותיי.
“אני יודעת.” אמא המשיכה לבכות, “הוא שיקר לי בלי בושה,” העלבון הצורב עלה מתוך הבכי שלה, חיבקתי אותה עוד זמן מה. ואז אחזתי בידו של יואב,
“בוא, אנחנו חוזרים למצודת כפיר,” פניתי אל אבא והסתכלתי בעיניו הקטנות והמרושעות,” אבא, כשאבוא לכאן בפעם הבאה תוכל להוכיח לי שאתה ראוי לכבוד אב.”
כבר לא הייתי נערת שכונות הרועדת מאבא שלה, אורי יצר אותי מחדש.
שחזרתי את כול השיחות עם דנה, זו שלימדה אותי דרכי עלמה בגבר. ידעתי שיואב לא יאכזב אותי, הוא הרי כבר הוכיח לי שאפשר לסמוך עליו. פחדתי שהחינוך שלי יכשיל אותי, אך אז נזכרתי במה שאמר לי אורי שלי על שיר השירים:
“גם אם נקבל את הנמשל של רבי עקיבא על הספר הנפלא הזה, הרי המשל הוא שאהבה ארוטית בין גבר ואישה היא דבר נפלא, ולא נועדה רק לצורכי פרו ורבו.”
בניתי לי מבחן בגרות משלי שאותו אעבור עם יואב.
“רעבה?”
“כמו כלב שלא אכל חודש.”
“מרק עצם?”
“הכי מנחם בלילה ירושלמי קר.” אידו של מארס
“יואב, מהיום כבר לא אהיה הילדה הטובה של אבא, מהיום אני ילדה גדולה, ילדה רעה, אעשה הכול בדרכי שלי.”
“ומה היא דרכך?“
“עדיין איני יודעת, יש חידות אפלות שעד שלא אפתור אותן, לא אוכל להחליט.”
“מסכים, אני חייב לדעת מה אינני יכול להבטיח לך?” אכלנו עוד כמה כפות מרק שחיממו את קרבינו.
“חידה שנייה, למה אורי ברח? האמת, אינני מבינה למה אתה לא ברחת?”
“כי אני לא בורח ואת הבחורה הכי הכי שהכרתי.”
“חנפן,” חייכתי אליו, “אני רוצה לבקש ממך משהו, מותר לך לסרב.”
“לא אסרב לשום בקשה שלך.”
“אני צריכה את החום שלך כול הלילה הזה, אני רוצה שנישן באותה מיטה,” פני בערו, לא האמנתי שאעז לבקש זאת. ראיתי על פניו של יואב שהילדה הרעה שבי הביכה אותו.
“במצודת כפיר אנחנו יכולים לחטוף תלונה, מהמכשפה במגורי בנות או מהרס”ר במגורי בנים.”
“יש בעיר מלון נחמד וזול, דנה החברה שלי באה אליו עם החבר שלה כשהם רוצים לישון יחד.”
“ואת רוצה שנישן כמוהם?” יואב נשמע כלא מאמין למשמע אוזניו.
“לא, אתה יודע את הגבולות שלי, תבטיח לי שתכבד אותם.”
“מבטיח.”
הגענו למלון, “אחכה לך בלובי,” אמרתי, “דרוש בקבלה מיטה זוגית שלמה, שתי מיטות נפרדות ומוצמדות מתרחקות בלילה זו מזו ואפשר ליפול ברווח.”
“גם את זה לימדה אותך דנה?” הנהנתי בראשי. 
נרצח יוליוס קיסר בתיאטרון פומפיוס מושב הסנאט ברומא.
בין הרוצחים היה בנו המאומץ של קיסר מרקוס יוניוס ברוטוס.
“מה עניין השלט הזה לכאן?” הוא שאל את הברמן.
“גחמה של המנהל, חובב ההיסטוריה וכשיש תאריך מעניין, הוא דואג לציין זאת בלובי.”
“אידיוטי, אבל לא מזיק,” גיחכתי.
“אני רוצה שנחווה זוגיות הכי קרוב למה שחווים דנה וראובן בן זוגה.”
“מה כוונתך ילדה רעה?” חייך אלי יואב.
“גם לילדה הרעה יש גבול. הכול, חוץ מלאבד את בתולי, תוכל לעמוד בזה?”
“אתה משמר הגבול שלי, תעצור אם אסחף אל הגבול,” הבטתי בעיניו,
“אני סומכת עליך,”
יואב נכנס לחדר השירותים, שיצא משם היה בידו בקבוק קטן, שאותו הניח על השידה שליד המיטה.
“מה זה?” הייתי סקרנית.
“שמן שקדים, מתנה של המלון לזוגות אוהבים, שותף נהדר ללילה כזה.”
“אל תשכח לעצור את הילדה הרעה אם זו תיסחף לעבר הגבול.”
“לא אשכח.”
עמדנו עירומים אחת מול השני במרחק של כשני מטר, חשתי חוסר נוחות, לא הייתי מורגלת בכך, יואב העירום עמד זקוף כמו חייל של משמר המלכה בארמון בקינגהאם.
“אתה אוהב מה שאתה רואה?”
“זה העירום הנשי הנפלא ביותר שראיתי בחיי, את אוהבת מה שאת רואה?”
“זהו העירום הגברי הראשון שאני רואה בחיי והוא נפלא.”
זו הייתה השאלה הראשונה על 15 נקודות במבחן הבגרות שלי.
השאלה השנייה גם היא על 15 נקודות הייתה חיבוק בעירום עם הגבר שלי. גם על השאלה הזאת עניתי נכון.
“לטף ונשק אותי בכל גופי, זרום עם תחושותיי, תבחין כבר מה מרגש אותי ומה לא.”
“ילדה רעה ומורה טובה הדנה הזאת.”
“כן, אנחנו מדברות על הכול.”
“שכבי על הבטן.”
יואב שפך לכף ידו קצת שמן שקדים וחיכה מעט, השמן היה חמים ונעים, הוא החל לעסות אותי. חשתי חשמל בכל מקום שנגע בו. מדי פעם הוא הוסיף נשיקה מרגשת במקום אותו ליטף. נהמתי כמו חתולה מלוטפת, מדי פעם שמתח את כף ידו חשתי בצלקת שעליה, היא ריגשה אותי.
“התהפכי על הגב.”
הטקס חזר על עצמו, לבסוף ההוא הגיע לקודש הקודשים שלי. בעבר נגעתי שם מספר פעמים בעצמי מלאת רגשות אשם, מביטה בתקרה ומצפה שתיפול על ראשי. הפעם הייתי משוחררת והתמכרתי לתחושה הנפלאה וצעקתי,
“יואב!”
“יותר בשקט, המכשפה במצודת כפיר עוד תשמע אותך.”
“דע אותי,” כמעט בכיתי. הוא לא נסחף איתי. לפתע רעדתי בכל גופי, הרגשתי שהעפלתי לאוורסט. נשארתי על פסגתו עוד דקות ארוכות, בוכה מאושר אין סופי. ריח המצווה החריף שלי התפשט בכל החדר. חיבקתי את יואב.
“יואב, זה הדבר הנפלא ביותר שקרה לי בחיים. אני מאושרת שלא שעית לתחינתי שנסחפתי, אבל למה?”
“כי בקשת ממני שלא אתן לך לחצות את הגבול אם תסחפי, השתוקקתי להיסחף איתך, אבל עצרתי בעדי.”
“אני אוהבת אותך, כי אתה שומר עלי מפני עצמי,” ריח המצווה שלו מילא את חלל החדר, הייתי מוקסמת
“אם היית נסחף איתי, היינו בוראים את הילד שלנו .”
“לא טוב לברוא ילדים בהיסחפות של רגע.”
אחזתי בידו של יואב והובלתי אותו את אל מול המראה הגדולה. מראה העירום של שנינו היכה בי וריגש את שנינו.
“גם לילדות רעות יש מה ללמד ילד רע כמוני.”
אחזתי בידו והובלתי אותו למקלחת, עמדנו תחת זרם המים החמים.
“ילדה רעה, שוב לימדת אותי שיעור חדש באהבה.”
“בוא יואב ונשטוף מעלינו את ריחות המצווה.”
חשנו הנאה עצומה כאשר סיבנו זה את זה באהבה מכף רגל עד ראש. הדפנו ריח סבונים מבושמים.
“זה היה הלילה הנפלא בחיי,” אמרתי.
“זה היה גם הלילה הנפלא בחיי, ידעתי כבר לילות אהבה, אך לא עם האישה שאני אוהב מכל,” הוא נישק אותי בלהט.
“אני רוצה שניכנס למיטה ונישן עירומים וחבוקים עד הבוקר.”
הידד דנה, קיבלתי 110 נקודות המקסימום במבחן הבגרות שלי. חידות
“מה רשמת?”
“את השאלות לאבא שלי, מחר אסע הביתה, רוצה לבוא אתי?”
“פגישה אחת עם אבא שלך הספיקה לי די והותר.”
“תימני בגובה מטר וכפית מפחיד אותך?” ידעתי שהשולף שביואב לא יתן לו לוותר.
“לא מפחיד אותי, אבל אני לא מרגיש שיש לי מה לחפש שם.”
“אבל אני מרגישה שאני צריכה שומר ראש שיגן עלי, אני בטוחה שנוכחותך תרסן את אבא שלי,” חייכתי אליו, ידעתי שלא יסרב, אך הוא בכל זאת שאל:
“ואם לא?”
“תוכל להכניס לו אגרוף מהשיניים עד הגרון,” ידעתי, השולף החבוי ביואב להוט לנקום את השפלתו, אישור ממני זה הדבר שהוא צריך.
“עשינו עסק.”
“הבאת עוד פעם את החתן שלך?”
“עכשיו הוא שומר הראש שלי, יש לי שיחה עם אבא.”
“אבא יודע?”
“הוא ידע עוד רגע.”
נכנסנו הביתה. אבא עישן כדרכו.
“הווּזְווּז הגיע! רוצה עוד חצי פיתה עם סחוג?”
“אבא, ה ווּזְווּז הוא עכשיו שומר הראש שלי, כבה את הדבר המסריח שיש לך ביד ותפנה ממני את הפה המסריח שלך, יש לי כמה שאלות אליך,” נוכחותו של יואב הפיחה בי אומץ להטיח באבא דברים שמזמן רציתי. 
“נהיית הבת של אל קאפונה?”
“אני עדיין הבת שלך, אבל אני כבר לא הילדה הטובה של אבא.”
“נשב בסלון, יואב ישב איתנו, גם אמא תצטרף, היא צריכה להבין מה קרה עם שני החתנים שהבאתי.”
“והווּזְווּז צריך לדעת הכול?”
“אחרי מה שעשית לו יש לך עוד חוצפה לשאול?” הוצאתי את הדף מהתיק.
“את מרשה לי לשאול אותו שאלה?”
“כן.”
“יואב בקיבוץ שלכם יש ממזרים?” נראה היה לי שהשאלה הישירה נחתה על יואב בהפתעה והכעיסה אותו.
“יכול להיות שיש,” הוא השיב מרוגז.
“ואתה יכול להבטיח לי ולתמר שאתה לא אחד מהם?”
אורי הסביר לי פעם מה היא ממזרות, הוא אמר שזו סיבה מכרעת למה להיות חילוני.
יואב שלף בביטחון תמונה מארנקו והראה אותה לשאר הנוכחים,
“זו תמונת מהחתונה של הורי. הם היו אז קרובים לגילי היום.”
“האמא דומה לו שתי טיפות מים, וגם האבא די דומה” התמוגגה אמא.
“אז הוא כן יכול להבטיח לי,” כעסתי.
“יכול,” הודה אבא והשתעל בצרידות.
“למה לא ביקשת שאברר את עניין הממזרות לפני שבאנו לכאן?”
“כי אישה מסונוורת מאהבה, יכולה להתעלם מהשאלה הזו ואם הייתי שולח חוקר פרטי לקיבוץ, היו מגרשים אותו במקלות כמו כלב.”
“ומהסיבות האלה העדפת להשפיל אותו כדי שהוא יוותר עלי?”
“אכן כך.”
“גם את אורי הברחת, הוא נמלט כמו כלב עם הזנב בין הרגליים,” מיד התחרטתי על כך שהשוויתי את אורי לכלב פחדן, אך עדיין רתחתי כולי, כמעט איבדתי שליטה. יואב הרגיע אותי במבטו, האם גם אני הופכת לשולפת? רק אורי מעולם לא שלף.
“כמו שאמרתי קודם, אישה מאוהבת, דעתה קלה.”
אני צריך להרביץ לה מדי פעם, הוא אמר לאמא, אם אני לא יודע למה, החצופה הזאת בטח יודעת.
עכשיו הוא נוקם בי בת נעוות המרדות שהמרתה את פיו והתגייסה ללהקה צבאית ללא רשותו.
“אם אענה לך, אנשים עלולים להיפגע במיוחד אורי, זה מה שאת רוצה?”
“תמר,” אמרה לי אמא בהתרגשות, “אם את עדיין אוהבת את אורי, אני מתחננת, הניחי לזה, את יודעת למה אבא מסוגל,” כן ידעתי, האיש הזה אינו ראוי לתואר אדם, רוממות אלוהים בגרונו ואכזריות נוראה בלבבו ובמעשיו,
“חתולה שחורה, מזל רע,” הוא אמר ברשעות והצית את הסיגריה המסריחה והמגעילה שלו.
שתקתי, חיבוטי נפש קשים עברו עליו. לבסוף אמרתי:
“לא אוכל להמשיך לחיות בשלווה, אם לא אדע למה אורי ברח.”
“תקבלי תשובה, אבל בתימנית יהודית, הווּזְווּז לא צריך לדעת.” יואב אותת לי בראשו שזה מקובל עליו והתרחק מעט אך שמר איתי על קשר עין.
“בסדר אבא.”
הרגשתי ממוטטת נפשית. אם חוקי האלוהים מענישים אדם בעונש הנורא מכל על לא עוול בכפו, אהיה חילונית כמו אורי ורחל, האלוהים הזה כבר אינו שלי.
יואב התקרב אלי וחיבק אותי. כמו בפעמים קודמות בכיתי על כתפו, חשתי את האהבה שלו זורמת אלי.
“אתה אוהב אותה,” אמרה לו אמא בחום, “אני רוצה שתתחתנו. סעדיה, גם אתה מסכים שהם יתחתנו?”
“אמא, אני עוד לא מתחתנת, ואני כבר לא שואלת אף אחד אם הוא מסכים, בטח לא את החלאה הזאת שהוא במקרה גם אבא שלי,” כמעט כיניתי אותו בעל הטיפה הסרוחה, אך התאפקתי.
“זה היה בשביל הסחוג,” אמר יואב בהנאה והוסיף, “אני חושב שהייתי מקבל ציון לא רע מהמדריך לקרב מגע בסדרת הספורט בווינגייט, סוף סוף אימון על רטוב.”
“אמא טפלי בו, אף שלא מגיע לו,” אחזתי בידו של יואב ויצאנו מהבית. המכשפה הרעה
“שוטרים,” צעקה המכשפה בחדווה, שני שוטרים צבאיים גברתנים נכנסו.
יואב הרים את השמיכה במהירות וניסה להסתיר אותי מעיני העגל של השוטרים הצבאיים. הצלחתי לכסות את מערומי.
“את לא מתביישת מכשפה עלובה?” צעק יואב, “הלוואי שתישרפי כמו המכשפה בעמי ותמי.”
“לגיליון האישום שלך יתווסף סעיף של העלבת קצין.”
“תתקני את הסעיף להעלבת הזונה הפיקודית.”
“שוטרים,” צרחה המכשפה, “כבלו וקחו אותו למעצר לפני משפט! גם את תעמדי למשפט,” צרחה עלי המכשפה.
חיכיתי שהיא תסתלק, התלבשתי וברחתי מיד מהמרפאה. איצ’ה קצין החינוך היה עדיין במשרדו, פרצתי לשם בדמעות והתחננתי שישחרר את יואב. סיפרתי לו גם איך המכשפה השפילה אותי. איצ’ה הרחום והחנון שמע בתשומת לב, ראיתי על פניו שהוא בעדי. הוא הבטיח לי שיעשה ככל יכולתו.
אחר כך הלכתי לתאי המעצר, אחרי ששרתי את הסולו שלי לשוטר הצבאי התורן, הוא הרשה לי להיכנס לתא של יואב. סיפרתי לו על פגישתי עם איצ’ה.
“והיא אישה רעה ומזדיינת עם אלוף הפיקוד, רק באגדות הטוב מנצח.”
אורי מעולם לא השתמש במילים וולגריות כאלה, הכמיהה לאיש הבלתי מושג, שאותו אהבתי יותר מכל הציפה אותי. לידי נכח האיש המושג האהוב, הגבר שרק לפני שלושה ימים הטריף את חושי. התרפקתי בחיקו ובכיתי, הייתי נכונה כמעט להתמסר לו כאן על מזרן הקש המעופש של תא המעצר.
“לא עכשיו,” אמרתי, הוא הרפה, המשכתי לבכות.
“אני נקרעת בין אהבתי אליך ואהבתי לאורי.”
“אני לפחות לא ברחתי באמצע הלילה.”
“אם היית יודע למה הוא ברח, לא היית מזלזל בו כך,” אמרתי בכעס, לא אתן לאף אחד לזלזל באורי שלי או להשפילו.
“איך אדע? אני לא דובר תימנית יהודית, ואת לא גילית לי.”
“יואב אגלה לך את הסוד, אך אני משביעה אותך לשמור אותו מכל משמר. אם זה ידלוף עלול להגרם נזק נורא לאורי ואולי גם לרחל.”
“אני נשבע לך ביקר לי ביותר שאנצור את הסוד בלבי”.
“אורי הוא ממזר, לאבא יש תיק המוכיח זאת, אתה מבין מה משמעות הדבר?” יואב נראה המום ושתק ארוכות.
“אני מבין, אם תינשאי לאורי צאצאיכם לא יוכלו לבוא בקהל ישראל עשרה דורות.”
“אבא איים על אורי שאם לא יעלם מחיי, הוא יעביר את התיק לרבנות,” בכיתי בחיקו של יואב ללא מעצורים.
“תמר אני באמת אוהב אותך כמו שלא אהבתי אף אחת, ומסיבה זאת אקבל כול בחירה שלך,” הוא חיבק אותי בחום, נישקתי אותו בייאוש. דפיקה על דלת הברזל סימנה לנו שהביקור הסתיים.
“הוא יעלה לבית דין צבאי, אני אדאג שיחטוף לפחות 70 יום בפנים,” הייתי המומה והמכשפה המשיכה והקריאה לי את כתב האישום נגדי,
“עוד שלושה ימים את עולה למשפט אצלי, צפי לפחות ל-21 יום בפנים,” היא מנסה להפחיד אותי, לא אתן לה את התענוג,
“אז בשביל מה זימנת אותי?” עניתי לה בקול בטוח.
“אני לא רק קצינת הח”ן של מצודת כפיר, אני גם אמא,” עם אמא כמוך מוטב להיות יתום, “אני רוצה לתת לך וליואב הזדמנות נוספת, בגלל זה גם המלצתי לשחררו מהמעצר,” לא מאמינה לך, אני בטוחה שזה איצ’ה!
“יהיה מסדר של הלהקות הצבאיות, ואתם תתנצלו שם על מה שקרה במרפאת הנשים, אני אכתוב את ההתנצלות הזאת, יואב יקריא אותה מילה במילה, אין משא ומתן, זה גם על דעתו של איצ’ה.”
“ומה שכרנו?” שכרנו? זה אתנן! את דורשת ששנינו נרד לזנות אצלך.
“אבטל את התלונות נגד שניכם, משוחררת,” איזה רגע מאושר.
“התחושות שלך נכונות, גם אני לא מאמין שבטוב ליבה היא המליצה לשחרר אותי, זה יכול להיות רק איצ’ה, אני גם בטוח שמסדר הביזיון שהיא משתוקקת אליו הוא גחמה מופרעת שלה ולא על דעתו,”
“איך אתה יודע?”
“אם מסדר הביזיון הזה היה על דעתו, הוא היה מזמן אותי ללשכתו ומדבר איתי ישירות. הוא לא צריך שהשקרנית העלובה הזאת הזו תעביר לי מסרים מרומזים בשמו,” מאיפה יש לו את הביטחון הזה? האם השולף מהמערב חזר?
“יואב, גם אם אתה צודק, אתה יודע מהיכן היא שואבת את כוחה, מה אתה רוצה לעשות?” 
“יואב אני איתך, עדיף להפסיד עם איצ’ה מאשר לנצח עם המכשפה.”
“לילית קצינת הח”ן נשבעה שתכניס את שניכם לכלא, יואב, למה כול הבלגן הזה היה אמור לקרות?”
“המפקד, אני אוהב את תמר, היא הייתה במשבר קשה, הייתי חייב לתמוך בה, אני יודע שעברתי על חוקי מטכ”ל, אבל לילית התנהגה בצורה המחפירה ביותר האפשרית. לא אתנצל בפניה על התפרצותי ולא אתרפס בפניה במסדר הביזיון שהיא מבקשת לערוך לנו, אם כלא הוא המחיר אשלם אותו,” אני גאה ביואב, רק אוהב אמיתי יקריב את עצמו, למען כבוד אהובתו. אני מכירה מספיק נמושות שתמורת ביטול התלונה היו מנשקים את רגליה המצחינות של המכשפה.
“תמר, מה יש לך להגיד?”
“המפקד, אני עם יואב, אני בזה למכשפה, אם זה המחיר אלך בגאווה לכלא.”
“תמר שמרי על לשונך, כשאני עושה כול מאמץ כדי לחלץ אותכם.”
“סליחה המפקד, לא יכולתי להתאפק.”
“התנצלותך התקבלה, חופשיים.”
“את מוכנה להישפט בפני?”
“לא!” הבטתי ישר בעיניה.
“את מרותקת לבסיס עד שתעלי לבית הדין הצבאי. עד שש בערב את יכולה לקבל את ההצעה הקודמת שלי.”
“לא אקבל אותה גם בעוד שנה.”
“את יודעת שאאלץ להעיד בבית הדין שהתעלסת במרפאת הנשים, בניגוד לחוקי מטכ”ל, האבא התימני שלך ישמח לשמוע על כך.”
“ואני אעיד שהכנסת את השוטרים הצבאיים למרפאה כאשר הייתי עירומה, מעניין איזו הערה ירשמו בתיק האישי שלך.”
“חצופה, הסתלקי מכאן לפני שאעצור אותך עד תום ההליכים.”
דנה חיכתה לי ביציאה מהלשכה.
“נו איך היה?” סיפרתי לה.
“תמר, אני גאה בך, שתי הלהקות הצבאיות של הפיקוד גאות בך, ככה מטפלים במכשפות.”
“דנה, תתגאו בי גם שאלך לכלא?”
“תמר, את לא הראשונה שהזונה הזאת מתה להכניס לכלא. הלילה אחרי כיבוי אורות יהיה בלגן במגורים, כולם יפתחו חלונות, במגורי בנים יצעקו בקצב יואב ובמגורי בנות יצעקו תמר. נמאס לכולנו מהמכשפה, שתזדיין עם האלוף בשקט ותעזוב אותנו במנוחה.”
“דנה, אני מקווה שאִיצ’ה יפתור את הבעיה, בינתיים אל תעשו גלים.”
“תמר, למזלכם יש לי חולשה לילדים מאוהבים ובזכות יואב הסולו שלך טוב עכשיו מאי פעם,” איצ’ה הוא האדם הכי יצירתי שהכרתי, אולי הוא שיציל את שנינו מציפורני המכשפה? איצ’ה המשיך,
“שכנעתי את מפקד סאנור, שהוא חברי, שידרוש מאלוף הפיקוד מש”ק ידיעת הארץ לבסיס שלו, יואב אתה מכיר את סאנור לא?”
“כן, מהטירונות ומקורס מ”כים, אין שם תקן למש”ק ידיעת הארץ.”
“אבל לסמלי מבצעים יש תקן,” חייך איצ’ה, ” אתה תהיה סמל מבצעים משולב עם מש”ק ידיעת הארץ.”
“האם זה מקובל על האלוף?” שאל יואב כלא מאמין ואני הרהרתי, הרי ידוע לכל שאלוף חורש תלמים עמוקים בשדה של המכשפה.
“שכנעתי את האלוף שצוות הווי צנחנים, בבת עינו, יפגע אם אחד משניכם ילך לכלא,” יואב ואני לא הצלחנו להסתיר את שמחתנו, גם איצ’ה חייך אך מייד לבשו פניו ארשת רצינית,
“אני דורש משניכם, אל תעשו חגיגות ניצחון עם זיקוקים, לפחות עד שהריתוק למחנה וכתבי האישום יבוטלו סופית, חופשיים.”
“יואב ותמר גיבורים שלי, מה היה?”
“דנה, היה מצוין אבל עוד לא נגמר, אני מבקשת שוב אל תעשי גלים.”
“אל תשאלו איזה קטע היה במסדרון לפני חצי שעה, המכשפה התפוצצה מכעס וצעקה על האלוף שיהיו לכך השלכות חמורות.”
“השלכות לעומק,” חייך יואב ודנה התפוצצה מצחוק.
“דנה, איצ’ה דרש שלא נחגוג, זה מצב עדין, סתמי קצת.” פרידה
בזמן הזה התייעצתי בקדחתנות עם דנה. יחד תכננו מה אעשה. התכנון היה פשוט למדי, אך הביצוע כמעט כשל, דנה היא זאת שהצילה את המצב, חברה אמיתית.
“זוכר מצוין, אני חושב שאני יודע מה גזר הדין,” יואב קורא אותי, גם בפניו אני שקופה.
“יואב אני אוהבת אותך, אך בחרתי באורי,” הבטתי ביואב שלי, היה ברור לי שידע, לא כך דמיינתי את המפגש איתו.
“אורי שלך כבר יודע? הרי הוא סרב להיפגש ולדבר איתך.”
“שלחתי את דנה לנווה עמל, היא דיברה עם רחל אשר שכנעה את אורי שזה הפתרון הנכון לאיום הנורא של אבא שלי.”
“זה,” הצבעתי על בטני, ” מחר אודיע להורי, יהיה לי הריון קצר של שישה חודשים כמו שהיה לאחותי.” שנינו צחקנו.
“אז הפרת את ההבטחה לאמא שלך, לא תתחתני בתולה.”
“לא הפרתי את ההבטחה,” חייכתי במסתוריות.
“איך? זה נס שלא אירע כבר אלפיים שנה,” מאז שהרתה היהודייה מנצרת את היהודי המפורסם בעולם.
“יואב שלי יש סודות בין בני זוג שלא מגלים גם לחבר אהוב.”
“תמר שלי, אני מברך אותך ומאחל לך רק אושר והריונות של תשעה חודשים, אם תרצי נוכל להישאר ידידים.”
“אינני חושבת שזה רעיון טוב, למרות בחירתי באורי יש בי תשוקה עזה אליך, זה עלול לחבל בזוגיות שלי עם אורי.”
“אולי את צודקת, תמר גלעדי,” השימוש בשם משפחתי העתידי הפתיע אותי.
“להזכירך, החתונה רק בעוד חודש, אני עדיין שרעבי,” לא מגיע לאבא שלי שאמשיך לשאת את שמו.
“אני צריך זמן כדי להפנים את שמך החדש,” למען אמי אקרא תמר גלעדי שרעבי, גם שם נעוריה היה שרעבי. היא ואבא הם בני דודים.
“יואב שלי, תמיד אשמור לך מקום חם בלב, אני מאחלת לך שתמצא את האחת שתביא לך את האושר המושלם, מגיע לך.” על הבחירה
חרף העובדה שזו הייתה החלטה מושכלת ניקר בי החשש, שאילולא הנבואה של הקוראת בכף היד שאחזור לאהובי הראשון, הייתי מחליטה אחרת. הרי הברירה השנייה הייתה הרבה יותר מושכלת.
האם ינסה להתנקש בחייו של אורי? ספק גדול, זה לא ישרת את מטרתו. זו תושג רק אם ימות הנכד שלו, ולמען מטרה קדושה זו הוא מוכן להעלות אותי לקורבן. סרג’נט פפר
“דנה מה אני עושה?”
“אמא שלי, מנהלת מרפאת פוריות, אבקש ממנה שתקבל אותכם בלי תור.”
“מה עושים שם במרפאה?” דנה הסבירה לי בפירוט את הליך ההזרעה המלאכותית איתו אפשר לפתור את הבעיה שלנו.
“תמר, את ניאנדרטלית 14, אני מקווה שאורי הוא הומו ספייאנס 15.” 
“זה המטאטא של אלוהים,” אמר לי. 
חתונה כדת משה וישראל
“תבקש ועדה רפואית ותעלה פרופיל,” אמר איצ’ה לאורי, “בלי זה לא תוכל לעשות מילואים, אני יודע שאתה פטריוט אמיתי. זה חשוב גם באזרחות.”
“תודה על העצה, אעשה זאת.” הקיבוץ של השמו”צ 17
בקיבוץ התגוררה המשפחה האמיתית שלי רחל אימו של אורי שהייתה האמא השנייה שלי וגם אבישי וצרויה. שניהם היו שמוצניקים אידיאליסטים מהדור הישן. הם נגמלו כבר משמש העמים סטאלין.
מלחמת ששת הימים גמלה את צרויה גם מהמולדת השנייה ברית המועצות. אבישי התחיל אז בגמילה שהעמיקה במלחמת ההתשה, אך עדיין לא הושלמה. כמו לכל נגמל היו לו לפעמים תופעות של תסמונת גמילה, כולל דיכאון. הוא היה מתוסכל מכך שהמולדת השנייה נהייתה מעצמה אימפריאליסטית ברוטאלית ולא סיפקה לו ולו מנה אחת של חומר אידיאליסטי ממכר.
“איך הפלישה הברברית של ברית המועצות לצ’כוסלובקיה לא גמלה אותך מההערצה למולדת השנייה?” לא אשכח את תשובתו של אבישי,
“הראש מסכים איתך, הלב נאבק בראש ובוכה.” תפילתה של דנה הקדושה
“היכן שמרת את המתנה שהבאתי לכם לנישואין?” הסמקתי, חשבתי לוותר, אך הסקרנות הייתה חזקה מהמבוכה. במקום לענות לה הבטתי בספריה הענקית שהתפרסה על כול הקיר. הצבתי את הסולם ועליתי עד שראשי כמעט נגע בתקרה, במדף העליון מאחורי כרכי האנציקלופדיה העברית המכובדים, ששנים לא הוטרדו מרבצם, הוא שכן
במחבואו מבויש, הורדתי אותו לידיה של דנה. היא דפדפה בו ולבסוף הצביעה על ציור,
”
בערך זה, לא כול כך מפותל ,” דנה הרימה את ראשה מהקאמה סוטרה וצחקה, לחיי בערו.
“דנה זה…”
“לא לניאנדרטלים! רק הומו ספיאנס יכולים.” הנבל
ישבנו על ספסל בדשא המטופח בשמש הצהרים החמימה של סוף אוקטובר והיא סיפרה לי את חלקה בלידתו של אורי. לפתע היא ראתה מישהו מרחוק, הצביעה עליו וצעקה בהתרגשות:
“תתפסו את המנוול!”
“אם הייתי שולח חוקר פרטי לקיבוץ, היו מגרשים אותו במקלות כמו כלב.”
“זה המנוול,” אמרה החובשת בהתרגשות.
“שלום עשה עליו חיפוש ושחרר אותו, אני מאמין שלא יעשה שטויות כאשר מי שהיה אלוף צה”ל בקרב מגע לקרביים שומר עליו.”
שלום עדיין נשען עם ברכו במלוא כובד משקלו על גבו של החוקר, ערך עליו חיפוש, הוציא את אקדחו ומסר אותו לאבישי ששם אותו בכיסו. החוקר ירק את הדשא מפיו וקם על רגליו.
“אני מזכיר הקיבוץ שלשטחו פלשת, פרצת למרפאה באישון לילה וגנבת מסמך חסוי, ועכשיו תבוא איתי ועם שלום למזכירות, שם נלבן את העניינים,” הם צעדו לכיוון המזכירות והקהל צעד אחריהם. גם אני התחלתי לדדות.
אסור היה לי לסכן את הילד שבקרבי.
“למה המנוול עקב אחרי בקיבוץ?”
“הוא טען שעשה זאת לבקשת אביך. לדעתי זו חצי אמת אך לא היה באפשרותי לוודא את החצי השני, ערכת העינויים של האינקוויזיציה, יצאה מכלל שימוש ונשלחה לשיפוצים.”
“למה נתת לו ללכת בלא להגיש נגדו תלונה במשטרה?”
“אם הייתה נפתחת חקירה פלילית, היה נחשף המסמך ובו סוד ממזרותו של אורי. מי יודע לאן זה היה מתגלגל? כמו שוודאי שמת לב, על לוח המודעות תלויה מודעה עם תמונה שלו, בה מתבקש כול אחד שיראה אותו לדווח לי מיידית.”
“ואם למרות זאת הצל של אבא ימשיך לעקוב אחרי?”
“אנחנו יודעים מיהו, הזהרתי אותו שאם ימשיך להטריד, לא רק המכונית שלו תחטוף ידית של טוריה, בנוסף לכך אספתי עליו קצת אינפורמציה, יש לו כמה שונאים מזמן שירותו במשטרה, שנתנו לי אינפורמציה מעניינת עליו, אם יהיה צורך נשתמש בה.”
“תודה אבישי, אתה כל כך שקול וחכם.”
,תמר שלי, אני אסמיק עוד רגע.” האם השתגעתי?
“תמר, זה לא מתקבל על הדעת.”
“אבא שלי מסוגל להכל, אני פוחדת.”
“את פרנואידית, אבל אם זה ירגיע אותך, אדבר עם שלום, הוא עכשיו בחופשת שחרור. אולי יסכים להתגורר בזמן הקרוב בחדר שלכם בסלון.”
“תודה אבישי, תתדרך גם את השומרים בקיבוץ.”
“תמר את כמו הבת שלי, אעשה הכול כדי שתישארי רגועה.”
“נהיית פסיכית לגמרי,” אמר לי אורי, “מילא אנחנו, אבל לחנוק את שלום?”
“לא מתווכחים עם אישה בהריון.”
“כולם חושבים שאני משוגעת.”
“תמר, את לא משוגעת את פוחדת, תקופה ההריון יכולה להיות מפחידה.”
“את חושבת שאבא שלי יכול לגרום לי להפלה?” צרויה שקעה במחשבות,
“זה לא סביר, אך אנשים חדורי מטרה, וחסרי עקבות מוסריות, מסוגלים לבצע דברים שאנשים נורמטיביים לא יעזו אפילו לחשוב עליהם.”
“למה החוקר של אבי צפה בי?”
“אינני יודעת, זו תעלומה, ההסבר שלו מפוקפק, אני מציעה שננהג כולנו לפי הכלל, אשרי אדם מפחד תמיד, את יכולה תמיד לדבר איתי.” צרויה חיבקה אותי, היא לפחות לא חשבה שאני משוגעת. השטן מכה שנית
“אורי, מעל המיטה שלי יש אזיקונים, תתחיל לכבול את זה,” הוא הצביע על אחד הבריונים, “תהדק אבל לא עד הסוף, אם לא ינשרו לו הידיים והרגליים. שלום כבל את השני. כאשר שניהם היו ארוזים כמו מתנות יום הולדת אמר שלום,
“אורי הזעק מיד את אבישי,” אורי יצא בריצה אל הלילה, שלום נשאר לשמור על המתנות. על הרצפה נשאר אקדח עם משתיק קול ששלום בעט אותו לקצה החדר. בנוסף לאקדח נותר על הרצפה תיק קטן ומיותם.
“תמר, תשפכי מים על פרצופי התחת שלהם,” הם החלו להתעורר ואז נכנסו אורי ואבישי.
“כול הכבוד שלום, הבריונים עוד לא למדו שלא מתעסקים עם אלוף צה”ל בקרב מגע.”
אבישי פתח את התיק שהיה על הרצפה, היו בו שני מזרקים ומספר בקבוקונים, אבישי נטל אחד מהם והגיש אותו לאורי,
“איינשטיין, מה יש בבקבוקון הזה?” אורי הביט,
“זהו פיטוצין השם המסחרי של הורמון האוקסיטוצין, משתמשים בו לזירוז לידה,” לפתע אורי החוויר, “הם זממו להזריק את זה לתמר כדי לגרום לה להפלה, הם היו יכולים להרוג גם אותה.”
בינתיים התעוררו שני הבריונים, גם צרויה הגיעה.
“תמר, ” אמר לי אבישי, “אני מציע שתלכי עם צרויה לחדר שלנו ותנוחי, יהיה פה מחזה לא נעים.”
“אבישי, הם תכננו להרוג את הילד שלי ואולי גם אותי, אני יכולה לעמוד בזה.”
“אל תגיד מילה,” אמר אחד הבריונים לחברו.
“שלום, תתחיל לחקור את השני, אם הוא לא ידבר, תכניס לו את הזין לפה ותעבור לחקור את הראשון.”
שלום שלף את הפגיון שלו מנדנו וחתך את מכנסיו של השני, שנראה מפוחד עד אימה.
“רוצה לספר לי מי היה זה שנמלט?”
“אל תגיד מילה,” אמר הראשון, “הוא לא יעז לעשות את זה.”
“החבר שלך צודק,” אמר שלום ותפס את אצבע האמה של הנחקר והתחיל לכופף אותה אחורנית, הנחקר צעק מכאבים,”
“יש קול יפה לאצבעות שנשברות,” הנחקר היה מפוחד עד אימה.
“הוא לא יעז,” צעק חברו. קול פיצוחה של העצם נשמע ושלום תפס את הקמיצה.
“יש לך עוד תשע אצבעות בידיים ועשר ברגלים, מי זה היה?”
“הוא היה אח שתפקידו להזריק לגברת.”
“ומה היה תפקידכם?”
“לשתק ואם צריך לחסל אותך ואת הימן ואחר כך להחזיק את הגברת.”
“מי שלח אותכם?”
“לא יודע, תשאל אותו,” שלום החל לכופף את אצבעו, הוא שוב ילל מכאבים.
“לא יעזור לך עם תשבור לי את כול האצבעות, לא יודע.”
“עבור לבריון השני,” אמר אבישי לשלום.
“לפני שאתה מתחיל לשבור לי את האצבעות, גם אני לא יודע.”
“אני רוצה הסבר מתקבל על הדעת,” אמר אבישי.
“אני מבצע עבודות מלוכלכות, לא רוצה לדעת מי המזמין, מי שמחפש אותי יודע איך ליצור איתי קשר, אם צריך אנחנו נפגשים במקום מסתור רעולי פנים.”
“ומה ביקש מי שיצר איתך קשר?”
“הוא נתן לי תיק, היו בו המזרקים הבקבוקים וגם כסף, אני לא עובד בשביל העיניים היפות של אף אחד. בתיק היה הסבר של המשימה ומודיעין איפה הגברת גרה וששני גברים נמצאים שם בלילה, איך לבצע את המשימה זו הייתה הבעיה שלי, עוד היה כתוב שבקיבוץ לא יעזו להתלונן במשטרה.”
“ואתה שכרת את שני השותפים?”
“כן, לא הערכתי מספיק את הידיעה שאחד הגברים הוא אלוף קרב מגע, הייתי צריך לשכור עוד בריון, או להרוג אותו בירייה עם האקדח שמוטל כאן על הרצפה.”
“איפה המכונית שלכם?”
“מחוץ לקיבוץ, עשינו חור בגדר ונכנסנו דרכו, ככה אף אחד לא שאל שאלות.”
“מי היה הנהג?” שאל אבישי, שני הבריונים הביטו האחד בשני ושתקו.
“שלום,” אמר אבישי, “חזור לבריון הראשון שחקרת, שבור לו את כול האצבעות עם צריך, שלום שוב אחז בקמיצה שלו.
“אני נהגתי,” אמר בפחד הבריון.
“אורי, “אמר אבישי, “תביא את המצלמה שלך ותעשה בוק לשני החברה האלה מהחזית וגם מהפרופילים,” כמה הבזקי פלאש האירו את החדר. אבישי הרים מהרצפה את האקדח, פרק את המחסנית ופרק את משתיק הקול.
“אורי אתה יודע להשתמש בו?”
“כן,” אבישי שוב טען את המחסנית.
“יש לך כאן סכין יפנית?”
“יש לי.”
“קח אותה איתך יחד עם האקדח. אתה ושלום תובילו את שני החברה האלה כבולי ידיים דרך החור בגדר אל המכונית שלהם. את הבריון שנהג, הושב ליד ההגה, אצבע אחת שבורה לא תמנע ממנו לנהוג. כאשר גם הבריון השני ישב באוטו, שלום יחתוך את האזיקונים של הנהג, ושיסעו להם לכל הרוחות. אם הם ינסו לעשות חוכמות חסלו אותם בלי לחשוב פעמיים,”
“אנחנו לא מסגירים אותם למשטרה?”
“לא, אורי ותמר יודעים את הסיבה.”
“אפשר לחשוב שאתה ראש הקוזה נוסטרה ולא מזכיר קיבוץ נווה עמל.”
“שלום, אני מבטיח להסביר לך כשתחזור, אין צורך לספק אינפורמציה נוספת לפושעים הללו,” אורי ושלום יצאו עם הפושעים.
“תמר טעיתי, לא העליתי בדעתי שהוא מסוגל למעשים כאלה.”
“תמר, מה את כותבת כאן?” שאלה אותי צרויה.
“הוספתי ליומן שלי מה שקרה כאן הערב,” צרויה חיבקה אותי היא בטח חשה את הלב שלי דופק כמו פטיש.
“תודה צרויה, את היחידה שלא חשבת שאני משוגעת.”
“אבישי, אני חייב לדעת מה פירוש ההתנהגות המפיוזית שלך,” אמר שלום בכעס.
“שלום תירגע, אני יודע מי שלח את הפושעים לפה, בלי לפרט יותר מדי, יכול להגרם נזק נוראי לחבר שלך אורי אם תיפתח חקירה. אינני יכול לנהוג בחקירת משטרה כמו ראש הקוזה נוסטרה השומר על זכות השתיקה. וגם אם אשמור על זכות זו, יש סיכוי שיהיו הדלפות מהמשטרה והנזק לאורי יגרם. אתה עדיין חושב שהייתי צריך לנהוג אחרת?”
“נהגת בסדר גמור, האם את אופן החשיבה הזה למדת בישיבה של החניוקים מחסידות גור?”
“ייתכן, לימודי גמרא מחדדים את המוח. ואשר לך, אף אחד חוץ ממי שהיה כאן לא צריך לדעת מה קרה.”
“ממני אף אחד לא ידע.” יהושע אקרא לו
בלידה נכחו מלבד החובשת/מיילדת גם רחל וצרויה ובנוסף להן דנה הקדושה שתפילתה הביאה את הנס הזה. היא לחשה באוזני,
“עוד נס עתיק, לידת הבתולין הראשונה זה אלפיים שנה. ישוע המשיח יבתק את בתוליה הקדושים של דונה תמר מבפנים.”
אמרתי לאורי שלי שגם הנבואה של הקוראת בכף היד שאלד בן התגשמה.
“אז מה? סביר להניח שאישה תלד בן, לא כתוב בנבואה מתי זה יקרה, זה עלול היה לקרות אחרי שלוש בנות בעוד עשר שנים. כמה נבואות עוד לא התגשמו?”
“יותר ממאה.”
לא בישרתי למישהו ממכרי על התגשמות הנבואה. התביישתי אפילו לחשוב על כך שבסתר ליבי אני עדיין מאמינה בזה. נערת השכונה עדיין לא עזבה אותי. העונג שבהנקה
“תמר,” היא אמרה לי, “אלוהים שלך אשר מאחורי הברוש 18 רוצה שתתענגי על ההנקה, תני לו להוביל אותך עד הסוף המתוק.”
“אני מרגישה שיהושע הוא המאהב הקטן שלי, זה לא צנוע, את חושבת שאני היחידה שחשה עונג בהנקה?”
“את לא יחידה, אמא שלי סיפרה לי שכאשר הניקה אותי היא חוותה תחושות נפלאות, אני בטוחה שעוד נשים רבות חשות כך, חלקן לבטח מדכאות את התחושות האלה בגלל הרעיון האווילי שזה לא ראוי או לא צנוע.”
“את חושבת שאני יכולה לדבר על כך עם נשים אחרות?”
“את יכולה, אך הזהרי עם מי את מדברת, אנשים עם תפיסת עולם ניאנדרטלית עלולים לפרש זאת לא נכון, עובדים סוציאליים מסוימים יכולים לחשוב שאת סוטת מין ולהמליץ להוציא את הילד מרשותך.”
“תמר,” הוא אמר לי, “מבחינה פיזיולוגית זה ברור למדי, בזמן היניקה משתחרר הורמון האוקסיטוצין המכונה גם הורמון האהבה, הוא שגורם אורגזמות לנשים וגברים כאחד.”
“זה ההורמון שהפושעים ניסו להזריק לי כדי שאפיל?”
“כן, הוא גורם גם להתכווצויות הרחם.”
“אז אני נורמלית?”
“נורמלית לחלוטין, אל תתני להבלי הצניעות לחסום אותך, תהני מההנקה עד הסוף. תבוסת השטן
“תמר, בעוד כמה דקות יגיע אבא שלך, יש לנו כמה מילים להחליף איתו.”
“מה פתאום הוא יגיע?”
“שלחתי לו מכתב, הוא הבין שכדאי לו.”
“אני מפחדת ממנו, אי אפשר לדעת למה הוא מסוגל.”
“הוא לא מסוגל לכלום, שלום יבדוק אותו לפני שיכנס לכאן וגם יחכה ליד הדלת במקרה שהוא יתחיל להשתולל.”
“אדון אבישי, זה ביני ובינך, למה שני אלה כאן?”
“הם צריכים לדעת שהם לא צריכים יותר לפחד שאתה תשלח אליהם פושעים.”
“אדון אבישי,” נהניתי לשמוע את קולו המתרפס, “מה אתה רוצה ממני?”
“מר שרעבי, מי שיש לו חמאה על הראש, שלא ילך בשמש,” היה נפלא לראות את אבא שלי מתפתל. אבישי המשיך, “כמו שלך היה חוקר שהביא לך את התיק על אורי, לי היה חוקר שהביא תיק עליך, יש בתיק הזה מסמכים עוד מהזמנים לפני שעלית לארץ.”
“לא הכול אבל אורי ותמר צריכים לדעת למה לא תנסה לשלוח אליהם פושעים,” אבישי נראה נהנה מכל רגע, “אם לאורי תמר או יהושע יקרה משהו, או שברבנות יתחילו לשאול על ממזרותו של אורי, המסמך הזה יתפרסם במקומון של העיר שלך. לא יעזור לך שאתה אדם מכובד בקהילה ותורם הרבה לבית הכנסת שלך, הרב לא ייתן לך להיכנס. כשאשמדאי ייקח אותך למדור השביעי שלו, החברה קדישא תקבור אותך מחוץ לגדר. מספיק? או שאתה רוצה עוד?” האבא היהיר שלי, נראה כמו ערמת סמרטוטים לחה ומעופשת.
“מספיק אדון אבישי, אני לא שולח יותר אף אחד ולא מראה את התיק על אורי לאף אחד ואתה לא מראה את התיק שלי לאף אחד, גמרנו?” עיניו הקטנות והמפוחדות התרוצצו בכל החדר.
“עוד לא גמרנו, אני חבר קיבוץ אין לי שבע בסטות בשוק, אתה יודע כמה עולה לשלוח מישהו לתימן?”
“סטיפה של חמישים אלף דולר בשבילי ואתה תורם ספר תורה לבית הכנסת על שם אמא שלך,” אבא נראה כאילו נחתה עליו משקולת של טונה, בטוח שזה לא היה בעבור חופן של חמישים אלף דולרים עלובים.
“לא קורא על שמה שום דבר.”
“מה עם אהבה ואחוות עמים?”
“אתם בשומר הצעיר קומוניסטים, אוהבים ערבים.”
“אנחנו סוציאליסטים. אם בשמחת תורה לא תרקוד עם ספר תורה על שם אמא שלך, יהיו אנשים שישמחו לתת לה את הכבוד המגיע לה,” בפנים חמוצות כמו לימון, הוציא אבא סטיפה מהכיס, ספר ונתן לאבישי.
“יהיה גם ספר תורה על שם אמא שלי,” הוא יצא אבל וחפוי ראש מהמזכירות.
סרגל הוא עקום ליד אבישי.
“אבישי,” אמרתי, “מילא החזר הוצאות, אבל למה ספר תורה?”
“חופן דולרים לא יזיז לו, רציתי ללמד את הנבל הזה לקח שלא ישכח.”
מה משותף לספר התורה, סבתא שלי ואחוות עמים?”
“הבטחתי לו שאני לא מראה את זה לאף אחד, השומר הוא איש אמת ועומד על משמרה,” ציטט לי אבישי את הדיבר הראשון מעשרת הדברות של השומר הצעיר.
השטן הובס, כבר לא פחדנו. עברנו לגור במושבה הקטנה ליד הקיבוץ.חלק שני
מלחמה ושלוםחשרת סופה
“מה שקרה בששת הימים, הם יברחו בלי הנעלים,”
וקריין קול הרע”מ מקהיר יכריז בעברית העילגת שלו, כוחותינו מתקדמים בכל החזיתיות
,” צחקתי.
“הלוואי שזה היה כול כך מצחיק, אני עוד זוכר שהופעתי במוצבים בתעלה בתקופת ההתשה, חלק מהמעוזים נסגרו מאז, והאחרים דוללו, הכול נראה מוזנח, מנגד המצרים בנו סוללות גבוהות מהם יוכלו לירות ישירות לתוך המעוזים שלנו.“
“הם עסוקים מדי במסיבות ויחסי ציבור, את סיפרת לי על אורגיית והזלילה והסביאה המטורפת, שערך האלוף לכבוד שחרור להקת פיקוד המרכז.”
זכרתי את החגיגה המופקרת במסעדה מנקרת העיניים גן האורנים בגני התערוכה בתל אביב, מי לא היה שם? פוליטיקאים, יחצנים, נשות חברה בשמלות ממיטב מעצבי האופנה בעולם. מלצרים העמיסו את השולחנות בשרים משובחים, משקאות וסיגרים יוקרתיים. אורי המשיך,
“ואתה אומר שאנחנו לא מתכוננים ברצינות?”
“אני אומר שהמדינה האהובה שלנו מופקדת ומופקרת בידי פוליטיקאים וגנרלים יהירים, אני חושש לגורלה.”
אם שני הגברים של חיי אמרו לי את אותו הדבר, יש ממה לפחד.
“נכון, אך רוב הקהל בתהלוכה המטורפת הזאת, מדמה שהמלך לובש מחלצות הפאר.”
“ואיפה הילד שיצעק המלך עירום?”
“יש כמה ילדים כאלה, אך קולם נבלע בקול ההמון המריע, קולם מגיע רק לאלה שממילא רואים את מבושיו של המלך,” קולו של יואב נשמע לי מדוכדך.
“גם את מכירה אותו, זהו שלום, הוא כתב מקאמה נפלאה בשם צבא העם. בשיחה איתו הוא אמר לי שההשראה למקאמה באה לו לאחר ששמע מאורי על האורגיה לציון שחרורה של להקת פיקוד המרכז.”
“גם אני השתתפתי באורגיה מנקרת העיניים הזאת,” שקעתי בהרהורים קודרים והטחתי ביואב,
“הרי אתה ושלום באותה פלוגת מילואים. יחד שירתתם לא מזמן ברצועת עזה. למה אתם הקרביים, שתשלמו את המחיר במלחמה הבאה אם זו תפרוץ, לא הולכים יחד להפגין בכיכר מלכי ישראל כדי לצעוק שם המלך עירום?!!!”
“כי אנחנו אולי אריות במלחמה אבל שפנים בשלום,” שנינו שתקנו.
“את חושבת שמספיקה שנה בלעדיך כדי למצוא אותה?”
רציתי שהוא יחבק ויעודד אותי כמו אז, אך זה היה מסוכן מדי, למרות ההנקה, הוא עדיין משך אותי כמגנט, נפרדנו מרחוק, הוא הלך לדרכו, אני בטוחה שהבין. הצפירה שקרעה את השקט
“לפחות נחכה עד צאת החג.”
“עוד חג כזה ואבדנו, את לא מבינה זה פיקוח נפש!” אורי היה מרוגש כמו שלא ראיתי אותו מעולם.
“איזה פיקוח נפש זה להופיע לפני חיילים?”
“כאשר הופעתי בפני חיילים במלחמת התשה, הם היו שבורים מהפגזות בלתי פוסקות וחברים שנפלו, אנחנו הרמנו אותם מהקרשים, את מבינה למה זה פיקוח נפש?”
“מבינה, אבל מה עם יהושע?”
“נפקיד אותו בידיהן האמונות של רחל וצרויה בקיבוץ, הן יטפלו בו טוב מאתנו.”
“בבית התינוקות?” רק המחשבה על המקום הנורא הזה עוררה בי צמרמורת.
“כן בבית התינוקות, יואב ואני תוצר של בית התינוקות, יצאנו כול כך רע?”
“יצאתם הכי בעולם, אבל שמעתי על בני ובנות קיבוץ שלא יצאו כול כך טוב מבית התינוקות והחינוך המשותף, אני מודאגת.”
“הסירי דאגה מליבך, יהושע יהיה בבית התינוקות רק עד תום הקרבות ואז יחזור לבית הזעיר בורגני שלנו, הוא בקושי יריח את החינוך המשותף.”
“אני עדיין לא שלמה עם זה.”
“אם כולם יחשבו רק על עצמם וישתמטו, ליהושע לא תישאר מדינה לגדול בה,” דבריו של אורי שלי זעזעו אותי.
“אתה חושב שהמצב כול כך חמור?”
“יש סימנים לכך שהמצב הרבה יותר גרוע ממה שמשדרים לנו. ישיבת חירום של הממשלה ביום הכיפורים, המצרים והסורים תקפו אותנו בו זמנית בשתי חזיתות, לתוקף תמיד יש את היתרון של המהלך הראשון, כמו שלנו היה בששת הימים.”
“ואולי המצב הוא כמו בששת הימים, תקפנו ראשונים, אך שידרנו שהותקפנו?”
“לא בשתי חזיתות בו זמנית! ובטח שלא ביום הכיפורים!”
נפל לי האסימון, אורי שלי לא טעה בניתוח, אם כולם ישתמטו, ליהושע לא תישאר מדינה לגדול בה. 
“ומה עם הקטן?”
“מסודר הכי טוב שאפשר.”
“תמר, מלחמה היא עולם של גברים, אין שירותים מסודרים, אל תצפי למצוא מקלחות כמו במגורי בנות בפיקוד, במלחמה מתכלבים!
20”
“איצ’ה, בארבעים ושמונה נשים נלחמו והתכלבו כשהיה צריך, אני אסתדר,” איצ’ה שתק כמה שניות.
“אנחנו חייבים להתארגן מהר, להביא את יהושע לקיבוץ ולסיים את כול ההכנות.”
טלפנתי למזכירות הקיבוץ, אחרי כמה עם צליל תפוס, ענה לי אבישי, הסברתי לו את המטרה לשמה התקשרתי.
“ברור שנעזור, זה יהיה חלק מהתרומה של רחל צרויה ושלי למאמץ המלחמתי.”
“תוכל לדאוג לנו להסעה?”
“בעוד שעה המכונית אצלכם, להתראות יש לי עוד המון עבודה.” 
“ויטמין P 21
, יואב ואני ביקשנו מאבישי שיסדר את זה בעזרת קשריו במחלקת הביטחון של הקיבוץ הארצי.”
“תשמרו האחד על השני, קיבלתם כבר צווי 8?”
“בינתיים רק התראה טלפונית במזכירות, את הצווים נקבל בחטיבה.”
“לאן לוקחים אותכם?”
“לאן שצריך, אנחנו עתודה מטכ”לית.”
“ארגנתי מסיבת גיוס בקיבוץ, של הצנחנים וגם של אחרים, מחמש וחצי בערב עד שהאוטובוסים יגיעו.”
“שלום,” אמר אורי, “היית מאכר ונשארת מאכר.”
“על חטאי אני מודה, קוראים לכם צמד הצנחנים לא?”
“כן, איך אתה יודע?” שאלתי.
“אני יודע כול מה שצריך, וחוץ מזה הסגרת את הסוד לאבישי, אתם מוזמנים למסיבה, זה יהיה אימון מצוין לצמד הצנחנים,”
“בוודאי.”
“אני לא באה,” הוא מסוכן בשבילי, רק לפני חודש גמלתי את יהושע.
“שנינו באים!” אורי היה נחוש ואז לחש לי, “יואב ושלום אולי ידרשו להקריב את חייהם, אנחנו רק נדרשים להעלות את המורל שלהם.”
שלום שכנראה שמע את הלחישה של אורי אמר בקול מלודרמטי,
“ההולכים למות, מברכים אותך הקיסרית.”
“שלום, מה זו השטות הזאת?”
“קיסרית,” שוב היה שלום מלודרמטי, “כך ברכו הגלדיאטורים את הקיסר לפני שעלו לקרב על חייהם בזירה.”
התמלאתי בושה על הקטנוניות שלי, שלום ירד עלי בדרכו המיוחדת.
“מה קורה ברמת הגולן?” שאל אורי.
“הסורים הבקיעו בדרום הרמה, מתנהלים קרבות שריון כבדים, לסורים יתרון אדיר בשריון ובארטילריה, המטוסים שלהם תוקפים בתעוזה שאנחנו לא מכירים, יש לנו פצועים והרוגים רבים.”
“ואיפה חיל האוויר שלנו?” שאלתי בייאוש.
“סופג הרבה אבדות מטילי הנ”מ, ולא מצליח לבלום את התוקפים, החגיגה של ששת הימים נגמרה,” כולנו שתקנו, רחל הכינה לכולנו שחור חזק.
“כול אחד עושה כמיטב יכולתו,” אמר אבישי, “אנחנו ותיקי הקיבוץ נמלא את מקומם של הצעירים ההולכים למלחמה ואתם שניכם לכו למסיבת הגיוס, הרימו את המורל שלהם. תמר,” כול אהבתו אלי נשמעה בקולו החם, “זה הרבה יותר חשוב ממה שנדמה לך. אחד מסודות הניצחון של הצבא האדום במלחמת העולם, היו צוותי ההווי שהרימו את מורל החיילים.”
“אבישי אתה לא מגזים קצת?”
“את לא מתארת לך מה זה בשביל חייל שהתכלב, שרק אתמול קבר את חבריו, לראות אישה. זו דרישת שלום מהבית. במלחמת השחרור בה הייתי מגויס, הופיעה בפנינו יפה ירקוני, למרות שמה היא הייתה רחוקה מיפה. אילולא הייתה זמרת אלף המלחמות, אף אחד לא היה מבזבז את זמנו וממונו כדי להקשיב לקולה. למרות זאת היא הלהיבה אותנו. את לעומתה נראית כמו שושנה דמארי בצעירותה, עם קול אלוהי כמו שלה. בזכותך ובזכות נשים כמוך, ננצח.” להתראות בשש אחרי המלחמה
“איך הם יכולים לצלם ללא פלאשים?” שאלתי את אורי שלי.
“הם משתמשים בסרטי צילום בעלי רגישות גבוהה.”
“מילואימניקים גיבורים מנווה עמל, אתם הדור השלישי של ציונים סוציאליסטים, האוחז בנשק להגן על הארץ היקרה שלנו.
לפני שני דורות אלו היו טרומפלדור וחבריו בתל חי, לפני דור אחד זה היה הדור שלי שלחם והקים את המדינה, היום זו המשמרת שלכם.”
אתם גיבורי ששת הימים, מלחמת ההתשה בתעלת סואץ ובקעת הירדן, הוותיקים שבכם נלחמו גם במבצע סיני ב-1956.
ביחד עם המילואימניקים מכל שכבות העם הנפלא שלנו, ביחד עם הסדירים, היום המדינה האהובה של כולנו מונחת על הכתפיים שלכם. למרות הפתיחה הגרועה של המלחמה, אתם המילואימניקים ותיקי המלחמות תהיו אלה שיטו את כפות המאזניים לצד השני, כמו שחטיבות הפלמ”ח וצה”ל הפכו את פני המערכה ב-1948, יהיה קשה אך אין ברירה אין לנו ארץ אחרת.”
“אנחנו עם עתיק שנלחם על חייו בארץ הזאת כבר לפני אלפי שנים, אסיים בדבריו של דוד, המלך הלוחם ומשורר תהילים:
אדוני עוז לעמו יתן, אדוני יברך את עמו בשלום.”
אבישי ירד מהבמה לקול מחיאות כפיים אדירות, שלום העלה אותנו על הבמה הקטנה, נתן לאורי גיטריסט שילווה אותנו והכריז,
“התקווה.”
הובלנו את שירת ההמנון הלאומי, הקהל שר איתנו בהתלהבות עצומה את התקווה חשתי בהתרוממות נפש, כמוה לא חשתי כבר זמן רב.
יחד שרנו את שירי הפלמ”ח, ושירי מלחמה אחרים. את שירי השחץ של ששת הימים כמו ראי רחל ראי, מלכות החרמון או שארם א’ שייח השארנו בצד, הרגשנו שהם פשוט לא מתאימים.
התחלנו לשיר את השירים שלנו, אלו שאיתם הופענו מאות פעמים, מפעם לפעם שרנו שיר של השריון התותחנים או חיל אחר, הקהל הגיב נפלא, זו הייתה בכורה נהדרת. 
“להתראות בשש אחרי המלחמה.”
“להתראות שלום, להתראות יואב ושלא תעז להיהרג לי לפני שתמצא את אהבת חייך,” דמעות עמדו בעייני.
“מצאתי אותה כבר לפני שנתיים, תודה על האישור להיהרג,” ענה לי יואב בציניות הידועה שלו והוסיף, “להתראות בשש אחרי המלחמה.”
“עם חברה נפלאים כאלה חייבים לנצח,” אמרתי נרגשת לאורי.
“מהפה שלך לאוזן של אלוהים אם יש בכלל אחד כזה.”גיבורי העבר
“אבישי.” אמרתי, “המצב כנראה חמור אם גייסת בצו 8 את דוד המלך ואלוהים.”
“גייסתי את דוד המלך אף שהוא לא היה ציוני סוציאליסט, גם לא באתי איתו חשבון על כבשת הרש ועל שבעת בניהן של מרב בת שאול ורצפה בת איה.
במלחמת העולם השנייה גייס סטאלין לשירות המולדת אמא, כמו שקוראים הרוסים לארצם, את גיבורי העבר הרוסיים מהמאות הקודמות, הגנרלים של הצאר סובורוב וקוטוזוב שלא היו בדיוק מהפכנים קומוניסטים.”
“מילא דוד המלך, אך מה עם גיוסו של אלוהים למערכה?”
“במלחמה מגייסים את כולם. אם סטאלין האתאיסט גייס אותו לשירות המולדת אמא, גם לי מותר.”
“סטאלין הוא המופת שלך?”
“היום כבר לא, אך אנו חייבים להיות ישרים עם עצמנו, לצד פשעיו הנוראים, הוא עשה מעשים כבירים. בזכות הנשק ששלח לנו במלחמת העצמאות ניצחנו. לא רק מדינת ישראל חייבת לו, העם היהודי חייב לו הרבה, ברית המועצות בהנהגתו הצילה מאות אלפי יהודים שברחו מהשטן הנאצי בפולין, במערב סירבו לתת לפליטים יהודים להיכנס. המערב סירב להפציץ את אושוויץ, הצבא האדום שיחרר את אושוויץ. סטאלין הוא המנצח הגדול של השטן הנאצי. המערב מעצים את אל עלמין כנקודת המפנה במלחמה, אך זה היה קרב קפצונים לעומת נקודת המפנה האמיתית סטלינגרד. המערב מעצים את הנחיתה בנורמנדיה כאירוע ההכרעה במלחמה באירופה. ההכרעה הייתה כמעט שנה לפני כן, בקרב האדירים בקורסק.”
הבנתי את אבישי, סטאלין היה האל השני שהכזיב אותו, האם המלחמה תגמול אותו גם מהמולדת השנייה? קיוויתי שכך יהיה.
“תמר, למה את צריכה אותו?”
“כדי להשלים את רישום המאורעות שקרו היום עד לרגע זה.”
“אכתיב לך אותו.”
“תודה אבישי, כולי אוזן.”
רשמתי ביומן את נאומו של אבישי.
“תודה רחל, שתיכן לא רק האימהות של אורי, אני מרגישה שאתן גם האימהות שלי,” הפקדתי בידיה את כול מחברות היומן שלי, הייתה לי הרגשה שהן בטוחות שם יותר, מאשר להשאירן בבית הריק שלנו. דנה ראובן ונלסון
הנאום החבוט של ראש הממשלה חזר בפעם המי יודע כמה. 
טלפנתי לדנה, היא ענתה לי בקול צרוד, מתנה מנלסון היקר שלה,
“ראובן התבקש להגיע למצודת כפיר, שם אמורים לצוות אותו לצוות הווי.”
“אני מתגייסת עם אורי למלחמה,” התגאיתי, “ואת?”
“במלחמה יש די והותר אש ועשן גם בלי נלסון שלי. חוץ מזה הוא לא מרשה לי לשיר, הוא אומר שקול באישה ערווה.”
למרות הנסיבות, ואולי דווקא בגללן, היא שמרה על חוש ההומור המיוחד שלה.
“מה את בכל זאת מתכוונת לעשות חוץ מלכסוס ציפורניים?”
“כמו אימי במלחמת השחרור, אתנדב לסייע במחלקה פסיכיאטרית, שאליה יגיעו פצועי נפש מהקרבות.”
“ומה עם פצועי הגוף?”
“בהם יש מספיק אנשים שיטפלו, כולם מכבדים ומוקירים אותם ויתנו להם כול עזרה וטיפול אפשרי. על פצועי הנפש לא רואים צלקות. הצלקות הן בפנים ופעמים רבות הן הרבה יותר עמוקות מאלה של פצועי הגוף. הרבה פעמים מתייחסים אליהם כמו אל פחדנים או משתמטים, אבא שלי היה אחד מאלה, הוא לא היה פחדן ולא משתמט,” זו הייתה הפעם הראשונה שבה שמעתי כאב ועלבון כה רבים בקולה של דנה.
“את רוצה לספר לי עליו?”
“הוא לחם בשיירות לירושלים, בלטרון הוא וקיבוצניק מנווה עמל פינו נפגעים ממשוריין בוער. הדם של הפצועים וההרוגים נספג בבגדיהם. המשוריין התפוצץ שניות אחרי שהם סיימו לפנות אותו. אבא שלי התיישב רועד ולא היה מסוגל לזוז. הפלוגה שלו החלה בנסיגה, מפקד המחלקה שלו רצה להשאיר אותו בשטח, ‘יש לנו מספיק פצועים והרוגים גם בלי לסחוב את הפחדן הזה’ הוא אמר. הקיבוצניק התעקש וסחב את אבא לתחנת האיסוף על גבו.”
שתקתי, ידעתי שאנשים נפגעים בנפשם מהמלחמה, אך דנה האירה בזרקור אל מול פני, קיבוצניק מנווה עמל? מעניין, אברר זאת בתום המלחמה.
“מה אמא שלך עשתה במחלקה הפסיכיאטרית?”
“פצועי נפש רבים, מאבדים את היכולת המינית שלהם, אמא שלי הייתה מהבודדות שעזרו להם בשיקום היכולת הזאת, זה גם מה שאני אעשה, אמא תדריך אותי.”
“תשכבי איתם?”
“אם צריך, זה מה שאעשה. אמא טיפלה באבא ושקמה אותו, הם התאהבו ואחרי שלוש שנים הרו אותי, סיפרתי לך את הסיפור.”
“אבל רק את חציו השני, הייתי בטוחה שאימך הייתה מופקרת, עכשיו אני רואה שהיא עשתה מלאכת קודש. דנה ישר כוח אבל אני לא מסוגלת לכך.”
“תמר תעשי את מה שאת יודעת הכי טוב, לכל אחד יש תפקיד במלחמה.”
השעה כבר קרבה ל-22.00 קבענו לשש אחרי המלחמה. איצ‘ה 23
“מדברים מלשכתו של סגן אלוף יצחק גולן, קצין החינוך של חזית הדרום, הסעה תמתין לכם מחר בשעה 08:00 ליד ביתכם, עליכם להתייצב בחדר 28 בפיקוד הדרום בבאר שבע, אם יש ברשותכם מדי א’ או ב’, הביאו אותם, אנא אשרו.”
“מאשרים,” השבתי, הטלפון נותק.
בבוקר בשעה 7:50 עשר דקות לפני השעה היעודה המתנו מחוץ לבית, אחרי דקות אחדות עצרה לידינו מרצדס מהודרת, על החלון הקדמי נכתב בשירות צהל.
“אתם צמד הצנחנים?” שאל הנהג מהחלון הפתוח.
“כן,” השבתי לו.
“אז למה אתם עוד לא במושב האחורי?” נכנסנו וישבנו.
“כמו שאתם רואים, אני והמכונית גויסנו בצו 8,” חייך אלי הנהג מהראי והחל לנסוע. הנסיעה הייתה איטית וארוכה, שיירות רכב ומובילי טנקים עמוסים וריקים נעו בשני הכיוונים. לאחר כארבע שעות הגענו לפיקוד דרום בבאר שבע. איצ’ה חיבק אותנו ואז התיישבנו מולו.
“תעבדו אצלי קשה, אמנים שבאים לשעה כדי להצטלם עם חיילים, לא חסרים לי,” אורי הביט נחוש בפניו של איצ’ה,
“המפקד אתה מכיר אותנו, לא נאכזב אותך, אם אפשר תן לנו הופעות מול יחידות הצנחנים, הם מכירים את השירים שלנו טוב מכולם.”
“חטיבה 35 הסדירה יורדת לשטח, המילואימניקים של 55 יצטרפו בקרוב.”
“בשלישות הפיקודית, שם תחוילו ותקבלו צווי 8, אחר כך יסיעו אותכם לימ”ח הפיקודי, שם תחתמו על קומנדקר 24 ותקבלו תלושי דלק.
“באפסנאות הפיקודית, אתן לכם הפנייה לשם, אני מקווה שיספקו לכם שם כול מה שצריך. התעקשו על שתי קסדות, אסור לנסוע בקומנדקר בלעדיהם, גם על שני
שכפ”צים 25,”
“כן, שני מזרנים, שני שקי שינה, שמיכות ועשר חמישיות של מנות קרב. תמר התעקשי לקבל מדי ב’ במידה שלך, בשטח יהיה לך קשה להשיג אותם. מה שלא יהיה באפסנאות, תנסו לשנורר מהיחידות מולן תופיעו. אחרי שתצטיידו, סעו לרפידים, קחו אישורי מעבר, אורי אתה יודע איך לנסוע לשם?”
“כן המפקד.”
“בסדנה ברפידים תשאלו היכן הלשכה החדשה שלי, אני טס לשם עוד שעה.”
“חיילת נהרגה בהפצצה על הבסיס ברפידים, קיבלנו פקודה לא לתת לחיילות לעבור.”
“זו מלחמה,” ענה לו אורי, “גם חיילים רבים נהרגו, לא תיתן לחיילים לעבור?”
“גברים זה משהו אחר.”
“אז שתרים קודם את המורל שלי,” השיב הבראסו החצוף. עצרתי את אורי רגע לפני שחבט בו באגרופו. זו הייתה הפעם היחידה שבה הפך אורי שלי לשולף.
“נשיר לך שיר אחד ותיתן לנו לעבור,” אמרתי.
“שניים,” רציתי להתקדם, לא להמשיך את העימות עם העבד כי ימלוך הזה. החלטנו שלהבא כאשר אנו מתקרבים למחסום, אעבור לחלק האחורי של הקומנדקר ואתכסה כולי בשמיכה. לעת ערב הגענו ללשכתו של איצ’ה.
“היוזמה אצל הערבים, בדרום המצרים מכתרים את המוצבים שלנו שניים מהם נפלו, אחרים במצב נואש. המצרים מזרימים כוחות לסיני ובונים גשרים על התעלה, בצפון ספגנו אבדות כבדות. בדרום הרמה חטיבת השריון 188 כמעט הושמדה, מוצב החרמון נפל,” שתקנו זמן מה, איצ’ה המשיך, “תמר אתם תהיו באזורי סכנה, זה הרגע האחרון שלך להתחרט, אני אבין.”
“איצ’ה,” הבטתי ישר בעיניו, “באתי לתרום את חלקי, אני לוקחת על עצמי את הסיכונים, במלחמה אפשר להיפגע.”
“איצ’ה,” שוב הסתכלתי לו בעיניים, “גם אבא שלי ניסה להפחיד אותי, גם אתה לא תצליח.” איצ’ה הכיר את הסיפור שלי עם אבא.
“תמר, דינו של האויב הנלחם בך להיות מובס, את הנכס האסטרטגי של צה”ל בחזית הדרום,” הוא חייך אלי את החיוך האירוני המיוחד שלו.
“מה המשימות שלנו?” התערב אורי.
איצ’ה נתן לנו רשימת יחידות מולן נופיע והגיש לאורי מפה.
“זו מפה סודית, רשומות בה כול היחידות בגזרת המיתלה, אתה יודע לנווט?”
“כן המפקד, בקיבוץ ניווטנו מגיל עשר.”
“זכרו, יחידות זזות כול הזמן, תצטרכו לאלתר, במלחמה דברים לא הולכים לפי התכנון, השתדלו להופיע מסודרים ונקיים, זה חשוב, החיילים רואים בכם את הבית. אורי תנסה להיות מגולח. צאו למיתלה, ניפגש כאן בעוד שלושה ימים.” מפצח העצמות
שמש הצהרים של השמונה באוקטובר, הגירה ממני זיעה שהצטברה על החולצה והחזיה מתחת לשכפ”ץ המעיק. נקלענו לסופת אבק שחדרה מתחת לשכפ”ץ ולמדי הב’ המיוזעים שלנו. ענן שחור של פיח הקרבות עטף אותנו, הרגשתי שאני מתכלבת. בערב התכוננו לשינה ביחידה האחרונה שבה הופענו באותו היום. שאלתי את הרס”פ מפלוגת הצנחנים אם יש להם מקלחת.
“אז אהיה כמו ליידי גודייבה, מכיר את הסיפור?” הוא הנהן בראשו, “תגיד לחיילים שלך שמי שיביט בי יתעוור,” הוא חייך.
אחרי המקלחת המאולתרת, אמר לי הרס”פ שאף אחד לא התעוור, זו הייתה הוכחה ניצחת לכך שאף חייל לא הביט במערומי. רעדתי מצינת הערב והמים הקרים בהם התקלחתי, הרס”פ עטף את כתפי בשמיכה צבאית והזמין את אורי שגם הוא התקלח ואותי לכוס תה חם.
“ישנתם טוב הלילה?”
“כן, החדשות היו טובות,” השיב אורי.
“אז דעו לכם שבמתקפת הנגד שלנו, הם שברו לנו את העצמות,” שתינו את הקפה בשתיקה והמשכנו את סיבוב ההופעות. בסוף היום השלישי חזרנו לרפידים לתרבות. במקלחת רותחת שטפתי מעצמי את ההתכלבות שאספתי בימים האחרונים. התארגנו לסיבוב ההופעות הבא גם הוא לשלושה ימים. קיבלנו רשימת משימות חדשה הפעם לאזור בלוזה בצפון סיני, לשם הגיעו צנחני המילואים של חטיבה 55. על אף עייפותי ביקשתי מאיצ’ה לטלפן ממשרדו, הוא כמובן אישר לי. חיכיתי בקוצר רוח לשעה עשר בלילה. ביקשתי קו ממצ”א
26, לא היו קווים פנויים. הסברתי למרכזנית למה אני חייבת לקבל קו. 
לפני שנפרדנו בבוקר מאיצ’ה, הודיתי לו על שאפשר לי להתקשר ממשרדו.
“אורי מטוס צולל מאחורינו 27,” הקליעים רדפו אחרינו, אורי שבר שמאלה וחרש את החול. 
“הפגיעות של הרסיסים לא משמעותיות, נוכל להמשיך בנסיעה.”
הסדרתי את נשימתי. נערת השכונות שעדיין נותרה בי והייתה רדומה זמן ממושך, התעוררה לחיים והחלה מברכת את ברכת הגומל. אורי ששמע אותי המתין עד שאסיים ואמר בבדיחות הדעת,
“כאן במדבר יש לברך את ברכת הגמל.” סבתא במלחמה
“אורי, תוכל להסיע את הקומנדקר מאחורי הדיונה שם?” הצבעתי עליה באצבעי. אורי הביט,
“אני יכול אבל למה?”
“התכלבתי וגם אתה, אני רוצה להתקלח, בערב קר ואני לא רוצה לערוך עוד פעם מופע סטריפטיז.”
“אין בקומנדקר מתקן לג’ריקן.”
“אתה תהיה המתקן, תחזיק מעלי את הג’ריקן שאני מתקלחת.”
שטפתי מעלי את החול והפיח, במאמץ רב החזקתי את חצי הג’ריקן מעל אורי כאשר הוא שטף מעצמו את הזוהמה והתגלח, הרי איצ’ה ביקש מאיתנו להופיע נקיים ומסודרים ככל האפשר.
“זו תמונה אומנותית נפלאה,” התלהב אורי.
“אז תצלם כמה תמונות אומנותיות 28, סבתא במלחמה, יהיה מה להראות לנכדים,” עלצתי. 
הצליחה הגדולה
“אלו דוברות שלנו הנגררות לתעלה,” אמר לי אורי, “כוחותינו צלחו או עומדים לצלוח אותה, אולי זו נקודת המפנה שתביא את הקץ למלחמה הארורה הזו.”
“מזל שהגעתם, הצירים סתומים בציוד צליחה, אתם לא יוצאים לשטח עד להודעה חדשה.”
“צלחנו כבר?” שאל אורי.
“הצנחנים של 55 צלחו בלילה, גדוד שריון צלח בעקבותיהם.”
“מה המצב?”
“שביר, הכוחות שלנו באפריקה הרחיבו מעט את ראש הגשר, מנגד המצרים חסמו את הצירים שלנו לתעלה במתחם הקרוי החווה הסינית, מתנהל שם עכשיו קרב שאולי יכריע את גורל המערכה בחזית הדרום.”
“תתארגנו, לקראת סיבוב הופעות ולכו לישון. מחר ב-9.00 התייצבו בלשכתי נקיים ומסודרים.”
“מה אתה רואה שם?”
“חיילים יושבים ליד המסלול, הם נראים על הפנים.”
“אלו חיילים של 890 ששרדו את הקרב של החווה הסינית, הם חטפו שם חזק.”
אורי חשק את שפתיו,
“הכרתי את חיילי 890 לפני שלוש וחצי שנים, כשהופעתי במוצבי התעלה,” הוא פנה אלי, “באחד המוצבים פגשתי אז את יואב.”
“מספיק נוסטלגיה לעכשיו,” אמר איצ’ה, “כמו שאמרת אורי הם על הפנים התפקיד של שניכם היום הוא להרים אותם מהקרשים.”
אף כי המחיר יקר מאוד
כדי שיום יבוא אי פעם
נוכל לנשום פה ולחיות!
“את כמו שושנה דמארי שלנו, אך צעירה בשלושים שנה.” אך פגישה שכזו
“אלו מטוסי הרקולס ,” אמר לי אורי, “כנראה קיבלנו אותם מהאמריקאים.” 
צנחני מילואים המחשבה חלפה בראשי כברק ואז זיהיתי אותם את שלום ויואב. היססתי, אך אורי הוציא בשבילי את הערמונים מהאש, ניגש אליהם והחל הולך לצידם תוך כדי שיחה, גם אני הצטרפתי אליו.
“הורידו אותנו לסיני כתוספת כוח לקרב החווה הסינית.”
“אלו השרידים של 890 שלחמו בקרב הזה,” הצביע אורי על החיילים השפופים, “היו להם אבדות קשות, זה עוד לא נגמר שם.”
“890 היה הגדוד שלי בסדיר,” אמר יואב, “כמה מהקצינים שלו שחתמו קבע, שירתו איתי במסלול פלוגה, אני מקווה שהם יצאו משם בשלום.”
“יואב, אתמול צלחו צנחנים מ-55 וגדוד שריון את התעלה. הם הקימו ראש גשר, שרק יצליחו.”
“כן בשביל כולנו, אולי זה יסיים את המלחמה הארורה הזו.”
“יואב, שלום תשמרו על עצמכם,” דמעות עמדו בעיניי. המילואימניקים של הצנחנים המשיכו לצעוד אל הלא נודע.
“אתם הצוות הטוב ביותר שלי, אך אני רואה שאתם מותשים, יומיים מנוחה בפקודה!” לא עזרו מחאותיו של אורי, איצ’ה צדק היינו מותשים, אחרי מקלחת אמיתית במים כמעט רותחים ישנתי כעשרים שעות ברציפות. אפריקה
התדריך של איצ’ה
“אתמול בערב נכנסה לתוקפה הפסקת האש, כפרס על הצטיינותכם, תהיו הצוות הראשון תחת פיקודי הנשלח לאפריקה.”
לא התאפקתי, קפצתי על איצ’ה ונישקתי אותו.
“מיידלע,” הוא חייך בחביבות, “אם לא תרדי מיד לקרקע, אגיש נגדך תלונה על ניסיון אונס.”
“המרכז שלכם יהיה במפקדת חיל החינוך של האוגדה סמוך לשדה התעופה בפאיד, משם גם תוכלו ליצור קשר איתי. עד שלא מתייצבת הפסקת האש, אתם לא מתקרבים לקווים, ברור עד כאן”?
“ברור המפקד,” אמר אורי, ” האם בימים הקרובים נופיע רק בפני ג’ובניקים?”
“לא כול הקרביים יושבים בקווים, יחידות שריון ארטילריה והנדסה רבות, מרוכזות סביב פאיד, חוץ מזה גם לג’ובניקים מגיעה תרבות.” בין מזרח ומערב
“אורי”, שאלתי אותו, “לפני כמה ימים הזכרת את הפגישה שלך עם יואב במוצב בתעלה, מה היה שם?”
“שום דבר מיוחד, יואב היה חייל באחד מהמוצבים שבהם הופעתי.”
“זה הכול?”
“זו הייתה פגישה מרגשת בין קרבי לג’ובניק ותו לא!” לא הייתי בטוחה שזה הכול, האם אורי מסתיר ממני משהו? ו מה מאוד אהבתי כפרי זה הקטן
“לחץ החלב מכאיב לה,” אמר לי אורי.
“איך נוכל להקל עליה? הרי היא לא אשמה במלחמה.” 
“אני לא בוזז, אחזיר הכול למקומו ואפצה אותם,” אורי החל חולב את העז לתוך הסיר, הקיבוצניקים האלה יודעים לעשות הכול. ריחו המתוק של החלב עורר בי געגועים אל יהושע שנשאר בקיבוץ. אחרי שסיים אורי לחלוב, הסתובבה אליו העז וליקקה את פניו בחיבה.
“מה יקרה בפעם הבאה שהעטין שלה יתמלא?”
“אינני יודע, אך אני לא אוכל לעזור לה,” אורי הדליק את הפתילייה ושפת עליה את סיר החלב תוך כדי ערבוב בכף. אחרי שהחלב רתח והתקרר במקצת, הוא לגם ממנו,
“טעם גן עדן בגן העדן,” הכריז.
“אורי, מה טעים יותר, החלב של העז או החלב שלי?”
“ברור שהחלב שלך, אך הוא יבש כבר לפני כמעט חודשים.”
“לא כשהוא רתוח,” הוא הגיש לי את הסיר. אחרי כמעט שלושה שבועות של מזון משומר ומגעיל, שאפתי לנחירי פעם נוספת את ריחו המתוק של החלב הטרי, טעמתי בלגימות קטנות כדי להתענג על הטעם שהתגלגל על לשוני. העונג מגיע במנות קטנות. זה היה נקטר משקה האלים, ואני הרגשתי כאלה יוונית על פסגתו של הר האולימפוס.
“אורי, חלבי לא יבש, תינק אותי,” אורי הביט בי נדהם.
“התחרפנת לגמרי?”
“לגמרי לא, אנחנו לבד, תהיה ספונטני פעם בחיים שלך.”
אורי היה ספונטני כמו שלא היה מעולם. הרגשתי שאהבתי אליו גואה, כמו בזמן שהנקתי את יהושע, האם חלב הוא משקה האהבה? 
פאיד
מתי אנחנו נצא לחופשה?” שאלתי את אורי שלי.
“בעוד כשלושה שבועות, בסוף הסבב הראשון, לקרביים מגיע יותר מאיתנו.”
“אבל גם ג’ובניקים יוצאים לחופשה.”
“אני לא מנהל את הצבא, ב-ד’ אמותיי אני עושה מה שנכון וראוי בעיניי,” שתקתי. החלפות עם המצרים
“אני רוצה להראות לך משהו שישכיל ויתסכל אותך בו זמנית.”
נסענו בקומנדקר והגענו לשדה תעופה נטוש ובו פגרי מטוסים.
“זהו שדה התעופה המצרי כיברית ואלו פגרי מטוסים מצרים שדפקנו בששת הימים,” אמר לי אורי.
“משכיל אני מבינה, אך מה מתסכל כאן?”
“תכף תראי,” המשכנו מעט לחצי אי קטן ונעצרנו קרוב לחופו של מיצר מים בין שני אגמים, אורי נתן לי את המשקפת.
“מה את רואה מולך מעבר למיצר?”
“זה נראה כמו מוצב, מונף בו דגל מצרי ענק, על קו הרקיע רואים חיילים וטנק שרוף.”
“הופעתי במעוז הזה במלחמת ההתשה, אז קראו לו פורטר. הופעתי בו גם במילואים האחרונים שלי אז הוא נקרא בוצר. הוא היה אחד מהמעוזים המוזנחים והמדוללים עליהם סיפרתי לך. מהמעוז הזה השקפתי על פגרי המטוסים בכיברית ועל החיילים המצריים שם,” שקעתי בהרהורים,
“בעצם הכול התהפך.”
“כן, החיילים שם היום הם מצריים והטנק השרוף הוא מגח ישראלי. אנחנו חיילים ישראלים, עומדים היום בכיברית ליד פגרי המטוסים המצריים, תיאטרון האבסורד במיטבו.”
“בעצם מה שאתה אומר לי הוא, שכל המלחמה הנוראית הזאת, עם אלפי הפצועים וההרוגים הייתה בשביל לעשות החלפות עם המצרים?”
“זו בדיוק הייתה כוונתי כשאמרתי לך שזה ישכיל ויתסכל אותך בו זמנית.” צנחני מילואים
“גם שלום פה?” יואב שתק ודמעות עלו בעיניו לבסוף פצה את פיוג.
“חטף צליפה בראשו במוצב קודם שתפסנו לפני שהתייצבה הפסקת האש, הוא לפחות לא סבל,” ההולכים למות, מברכים אותך הקיסרית, המשפט שאמר שלום בבדיחות הדעת הלם בראשי כקורנס, הרגשתי שאני מתפרקת, יואב חיבק אותי שוב, כמו אז הוא היה כתף תומכת, גם אורי בכה על חברו הטוב ביותר.
“איך אפשר לשכוח? כמה פעמים שכבתי על הרצפה מרוב צחוק.”
“זוכר במסיבת השחרור לפני שנה? שלום היה מסמר הערב עם המקאמה צבא העם.”
“בטח שאני זוכר, הוא גם הקריא את זה לחברה במילואים בעזה, זו הייתה צעקת הילד ‘המלך עירום’, כולנו הקשבנו, הסכמנו איתו, אבל לא היה לנו האומץ או החשק להפריע להמון החוגג.”
אנחנו אולי אריות במלחמה אבל שפנים בשלום , נזכרתי בדבריו של יואב לפני המלחמה.
“אחרי הקו בתעלה תכננתי ללכת להצגה, אך אז כבר הורידו אותה.”
“אני עוד ראיתי אותה, אבל ההמון החוגג פוצץ את ההצגה. המקאמה צבא העם הייתה יכולה להשתלב שם לא רע.”
“בצדק, היינו השופר של הצבא שהתעסק ביחצנות ושופוני ולא בדברים האמיתיים, אלופי פיקוד בילו בנשפים מנקרי עיניים, כאילו על זה משלמים להם את המשכורות השמנות שלהם. המוצבים, הימ”חים והאימונים הוזנחו, היום כבר כולם רואים את זה,” שתקנו, איפה היה הילד שישים את האצבע בסכר?
“עדיף שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח, שר ביטחון30 שהתעוור גם בעין השנייה.”
“אבל לי יש,” אורי הצביע על ראשו.
“כול הכבוד איינשטיין, כתוב זאת ונקריא יחד,”
“תמר, מה את כותבת שם?”
“את הדיאלוג שלכם, היומן שלי יזכור אותו עוד שנים רבות אחרי שאתה כבר תשכח.”
“זה כול כך חשוב?”
“לי זה חשוב, אני גם מבקשת את הדף עם המילים של המקאמה, אחרי שתגמרו להקריא אותה. חשוב לי לצרף אותה גם כן ליומן.”
“עוד יבוא יום ותודה לי על האובססיה שלי.”
“אולי ביום שבו יורידו נכדי את הסבא הגיבור שלהם אל הבור, אקח אתי את מחברת היומן הזאת ואקריא אותה לתולעים.”
“יואב,” התערב אורי, “אתה אופטימיסט חסר תקנה.”
“כן אני אופטימיסט, הפסקת האש כאן עדיין שבירה, הברירה השנייה והפחות מועדפת עלי, היא לקריא את זה לתולעים יחד עם שלום בבארי
31,”
כששאון התותחים ידום
קטוף לי פרח כלנית אדום.
גדוש יחצנים המוכרים מרכולתם
זמרי החצר מיישרים השורות
להקות הצבא שירי שחץ שרות
כנפי הפלדה חגות על קברה 32
תותחנים משאירים מהבית גומה 33
ואנשי הצפרדע אנשי הדממה 34
כומתות אדומות כשדה של פרחים
סיירות החוצות מדבר וגם מים 36
כמו עיט עטות על אויבן משמיים
מריץ פזמונה לראשות המצעד
עורך נשפים לאנשי הצמרת
נשות החברה לבושות לתפארת
יתנו לאלוף כתבה וכותרת
כך צה”ל שלנו צבאו של העם
מכין מלחמות, לשומע ינעם
הלילה הקרב מנע מאיתנו לחזור לפאיד, קיבלנו מחפורת של חייל בחופשה להעביר בה את הלילה.
“אני בטוח שבחופשה שלך, ישנת עם יותר מאישה אחת.”
“עוד לא יצאתי לחופשה, מחר אני סוגר את הסבב.”
“גם אנחנו, רוצה טרמפ לפאיד?”
“בטח.”
“מרדכי,” קרא יואב בקול, “שאל את הרב שלך בחסידות, אם זה כשר שאוכלי החזירים והשפנים מהשומר הצעיר לקחו אותך טרמפ.”
“אומר לרבי,” השיב מרדכי, “שאוכלי החזירים והשפנים הם צדיקים גדולים מאלה שנשארו בכולל להיהרג באוהלה של תורה.”
“אם כך,” השיב לו אורי, “אתה הצדיק הל”ז, חכה עד שאחד מהל”ו יואשם בשחיתות ויתפטר.”
כול החיילים צחקו, מפקד המוצב איציק קרא,
“המסיבה הסתיימה גם מחר יש יום,” כולם התפזרו.
“אלה התנאים בלימוזינה הזו, אני מקווה שתסתדרו עד פאיד.”
“לא,” השבתי מודה ליואב שחילץ אותי מהזיותיי הארוטיות, אני הרחתי אותן, אני חושבת שגם הוא, “אורי אומר שלקרביים מגיע יותר, ניסע באוטובוס.” קופסת סרדינים
אחסנו את הקומנדקר על ציודו בבסיס שלנו. הקפיצו אותנו לטרמינל. על קיר סמוך נכתב ברוך ג’מילי ועוד משהו. פתאום נזכרתי,
“זה אותו אחד מתחנת השאיבה בבב אל וואד?” יואב חייך,
“ייתכן, יש כאלה המורחים את עצמם בכל מקום בו חירבנו או השתינו.”
המתנו לטיסה לחיפה. למרות מה שאמר לי יואב, גם הטיסה שהגענו אליה הייתה מפוצצת.
“אחרי שייסגר הכבש,” אמר איש חיל האוויר, “נושיב אתכם עליו,” הכבש החל להיסגר, לפתע צפירה, הכבש נפתח מחדש.
“אף אחד לא יורד, נידחס עוד קצת ויהיה מקום לכולם!” וכך היה. כולם קיפלו את רגליהם עוד קצת והשורות נדחסו לכיוון תא הטייס. לסרדינים בקופסה, יש יותר מקום מאשר היה לנו. הפינוי הרפואי הועלה מאחור הכבש נסגר והתמלא בחיילים עד אפס מקום. ראשיהם של האחרונים שישבו על הכבש המורם נגעו בתקרת המטוס.
זה מה שנפלא בקיבוצניקים האלה, הם מוכנים לחלוק מה שיש להם, אפילו הוא המועט שבמועט, כמו פיסת מתכת זעירה ברצפת המטוס.
“כול הכבוד יואב, בזכותך לא הורידו אף אחד מהטיסה,“ אורי ישב ביני לבין יואב, לא יכולתי להרשות לעצמי לשבת לידו, בצפיפות הזו, האם גם אורי הבין? לדעתי כן, האם קינא? אינני יודעת.
“תמר את יודעת כמה אני אוהב אותך ובדיוק מהסיבה הזאת, לא אבוא.”
“יואב, גם התשוקה אליך כבר לא תערער את המשפחה שלנו,” כבר היה ברור לי שזו משאלת לב שלא תתגשם, יואב ימשיך להופיע בחלומותיי ובהזיותיי, אני אוהבת שני גברים.
“בטח! עוד יומיים בשש בערב?”
“מוסכם,” השבנו שנינו.
“איזו אצילות,” אמר אורי שלי, “לא קשה להתאהב באדם כזה,” הרגשתי שבטון הזוגיות שלי ושל אורי נבקע לשניים. הביתה
“שמונה מבני הקיבוץ שלנו נפלו, גם הבן שלנו, הוא קבור עכשיו בבארי, כמזכיר הקיבוץ היה עלי לבשר למשפחות,” אבישי בכה ללא מעצורים, “אין לי יותר מולדת שנייה,” כולנו בכינו איתו.
“די לבכות,” אמרה צרויה, “אל תביטו לאחור, הניחו להולכים.”
“דור העתיד ישן שם,” אמרה צרויה, “תמר ואורי לא תאמינו כמה הוא גדל בחודש וחצי בו הייתם בדרום.”
נכנסנו בשקט לחדר, יהושע ישן וחיוך מלאכים על פניו.
“הוא כבר התחיל ללכת,” אמרה רחל.
“ילדים מסתגלים,” אמרה רחל, “ואת יודעת גם שאני עובדת שם.”
כשיהושע התעורר היינו בשבילו שני זרים, לקח לו יום עד שהסתגל אלינו שוב. הדבר קרע אותי, הרי בעוד ימים מספר ניפרד ממנו לכמה שבועות. ומה יקרה אם הפסקת האש השברירית תקרוס? מי יודע מתי נצא לחופשה הבאה. הרי בהכירי את אורי ידעתי שהוא לא יסכים שנצא לחופש כול עוד הקרביים אינם יוצאים. זה היה עוד תשלום קטן במלחמה הגדולה. אחרי שיהושע ירדם עלי להתקשר לכמה ממכרי ואוהבי, לדעת מה עבר עליהם בימים שעברו מאז שהסתיימו הימים הנוראים בין כסה לעשור והתחילו ימים הנוראים הרבה יותר. 
“ראובן נפל במובלעת הסורית.”
“מה הוא שובץ לקרבי?”
“לא, הוא היה בצוות הווי, נהרג בהפגזה.”
“היית אצל ההורים שלו?”
“הם לא רוצים לראות אותי, לא סולחים לי על שהתגייס ללהקה במקום להישאר במקלט האטומי בקריה, הם מאשימים אותי במותו ובכך שלא יהיו להם נכדים.”
“הרי כבר לפני שלוש שנים שכנעת אותו לא להתחתן ולא להביא ילדים?”
“כן אבל הם קיוו שניפרד והוא ימצא מישהי נורמלית, לא פסיכית בוגרת וודסטוק,” היא בכתה ללא מעצורים.
“רוצה שאבקר אותך?”
“כן בבקשה, מה עם האהובים שלך?”
“שניהם בסדר,” עשיתי עוד כמה טלפונים וחזרתי אל החדר של רחל.
החלטתי שכאשר יעבור זמן, אנסה לשדך אותה ליואב, אני מקווה שלשניהם זו תהיה אהבה חדשה. זה מגיע להם. אני חושבת ששניהם יצאו שרוטים מהמלחמה הזאת. האהבה היא מרפא. אולי זה יהיה הפתרון לתשוקתי אל יואב? הניצחון הקטן על מלחמה הגדולה
חלמנו אותו לראשונה עם שחר, בתום הקרבות.
וכשהרינו אותו באהבה בחורף שבעים ושלוש
רצינו למלא בגופנו את מה שחיסרה המלחמה.
כשהוא נולד הייתה הארץ פצועה ועצובה.
הבטנו בו, חיבקנו אותו, ניסינו למצוא נחמה.
אמרנו הילד הזה הלוואי לא ילך אל הצבא.
קראנו לו שלום, גם משאת נפש וגם מחווה לחבר יקר שלא זכה להוליד. אביו של שלום שחיסרה המלחמה, היה הסנדק בברית של שלום שמילאנו בגופנו. כמובן שמה שכתבתי למעלה הוא התכתבות עם שירו של שמואל הספרי חורף שבעים ושלוש. לשורות האלה הרגשתי מחוברת בכל נימי נפשי. להטפה הפוליטית של ‘הבטחתם יונה’ לא התחברתי, קיוויתי בכל מאודי לשלום כדי שילדי לא ילכו למלחמה, אך לא הבטחתי להם יונה עם עלה של זית. כמו כן הרעיון של להפוך אויב לאוהב נראה לי אווילי, אויבים הופכים לאוהבים רק באגדות, לכל היותר הם יכולים להפוך נסבלים זה לזה.
“האם יש אפשרות לדעת את מין העובר?”
“יש אפשרות כזאת בבדיקת מי שפיר38, אך מה תעשי אם זו תהיה בת?”
“בכל זאת הייתי רוצה שזה יהיה שלום ולא שלומית.”
“יש חמישים אחוז סיכוי שמשאלתך תתגשם.”
“נקרא לרך שייוולד על שמו של שלום.”
“אינכם יודעים איזה אושר גרמתם לנו,” אמר אריה, “מהאופל בקעה קרן אור,” שניהם התייפחו.
“תוכלו להיות הסבא והסבתא,” אמרתי להורים השכולים. חלק שלישי
זכר אלפא ושתי נקבות בטא 
צפנת פענח
חלב אם
כמעט סרט טורקי
“דנה, פרופסור לארוטיקה שלי,” שאלתי אותה, “איך הסטודנט המצטיין שלך?”
“אל תשאלי, הקאמה סוטרה קטן עלינו, הוא הזיון הכי טוב שהיה לי בחיים, אני לא מבינה איך ויתרת עליו.”
“זיונים זה לא הכול,” השימוש במילה הזאת כבר פחות הפריע לי.
“לא מגיע ליואב שתעשי לו דבר כזה.”
“אני לא בנויה לחיתולים וקקי, יואב לא יסכים, אני לא אוותר וזה יהיה ריב נורא, אני לא מוכנה לאבד אותו עכשיו”
“מה בעתיד? יואב לא יוותר על ילדים, גם אם הפעם הזאת לא ידע, בסוף תאבדי אותו. בנוסף לכך את תחיי בשקר שיעיב על היחסים ביניכם.”
“חיים בשקר הם הבעיה שלי. ובאשר ליואב אחזיק בו ככל האפשר, אני לא מסוגלת להשתעבד לילדים, למה יואב לא יכול להבין אותי כמו ראובן?”
“כי זכרי האלפא מטבעם, חייבים לעבר את הנקבות בלהקה שלהם ובמיוחד כאשר את הנקבה היחידה בלהקה של יואב.”
“יודעת יקירה, האם אינך רוצה להצטרף ללהקה של יואב וללדת לו ילד זברה? הרי אורי הוא, איך לומר זאת בעדינות, בקושי זכר אפסילון,” אחרי שזה לא קרה כבר זמן רב, דנה שוב הצליחה להביך אותי.
“אם להיות כנה איתך, אני חולמת להרגיש את יואב בתוכי וגם ללדת ולהניק את הילד שלו, שני ילדים לא מספיקים לי.”
“מה מונע ממך להגשים את שני החלומות האלה?”
“שני דברים, החינוך שלי ויואב, הוא לא יעשה דבר כזה לחבר.”
“שניכם שבויים של מוסכמות, לא מקשיבים ללב שלכם, ניאנדרטליים.”
נודע לו שדנה מאושפזת במחלקת נשים. הוא פלרטט עם האחות הראשית, רווקה מזדקנת שחיפשה קצת אהבה. זו גילתה לו שדנה אושפזה לאחר סיבוך בגרידה. נקב בדופן הרחם שגרר אחריו כריתת רחם, נדיר אך קורה. דנה איבדה את היכולת ללדת גם בעתיד. וכן זה היה בן זכר. דנה שכבה כואבת במיטתה במחלקת נשים, אני ישבתי לידה וניסיתי לעודד את רוחה. ואז התפרץ לשם יואב בסערה.
“יואב,” דנה געתה בבכי ובטנה התכווצה מכאבים, אך הכאב בנשמתה היה חזק הרבה יותר, “לא התכוונתי שכך הדבר הזה יגמר.”
“לדבר הזה קוראים הילד שלי, גם אם החלטת לזרוק אותו למזבלה. קיווית שהקיבוצניק הטיפש והתמים לא ידע כלום ותוכלי לרחוץ בשקט את הדם מעל ידיך, ילדת פרחים מפונקת מוודסטוק.”
“יואב, אני אוהבת אותך סלח לי טעיתי,” היא געתה בבכי ראיתי על פניה שמילותיו של יואב משסעות את קרביה.
“אין סליחה לרוצחת בני וגם לא לשותפה שלה,” יואב נתן בי מבט מצמית, התכווצתי כולי, “רק אל תשקרי לי שלא ידעת,” דבריו של יואב דקרו את ליבי כמדקרות חרב.
“ידעתי יואב, לא יכולתי שלא לדעת, ניסיתי להניאה מכך בכל כוחי, נכשלתי,” בכיתי כמו שלא בכיתי זה זמן רב.
“על אף בגידתך את אהבת חיי אולי שיחלוף הזמן אסלח לך, לרוצחת לא תהיה מחילה לעולם.”
כשם שנכנס כך הוא יצא בסערה, שתינו נשארנו בוכות.
ידעתי, אשמת הסיוע לרצח תוסר ממני, אך בכל מקרה יואב ינטור לי.
דנה חזרה לאהובה האדמירל נלסון. תשוקתי ליואב למרות ייסורי המצפון שלי, גברה. באקדמיה
ילדים זה שמחה
“עלינו לפתוח בפני הבנים את כול האפשרויות, הם צריכים לבחור את דרכם,” אורי כריזמטי הרבה יותר ממני, הם ילכו בדרך שיתווה להם.
“אורי, אם אחד הבנים ייהרג בקרבי, לא אסלח לך.”
“תמר, אם כולם ישתמטו מקרבי, לא תהיה לנו מדינה.”
“שהחרדים ישלחו לשם את הילדים שלהם, לכול משפחה שלהם יש עשרה ילדים.”
“הם שולחים את הילדים שלהם להיהרג באוהלה של תורה.”
“שמה נשפך כסף לא דם.”
“הסיכוי שסוד הממזרות שלי יגיע לרבנות הוא אפסי היום ואת יודעת זאת הייטב, אם זה יגיע לשם נדע להתמודד עם זה כמו שעשינו בעבר.”
“האם נגלה זאת לילדים?”
“מיותר להפחיד אותם עם משהו שכמעט בטוח שלא יקרה, זה עלול להפריע להם לגדול בצורה נורמלית. ובכלל בחיים יש סיכונים גדולים הרבה יותר שאיננו חושבים עליהם יומם וליל, הסירי דאגה מליבך ואל תציירי לילדים שדים על הקיר.”
כמו במקרים רבים אחרים, קיבלתי את היגיון הברזל של אורי. דונה תמר נשואה לשניים
אחת הדרכים להיאבק בתשוקתי ליואב הייתה לשפר את חיי הגוף עם אורי, אך הם נשארו נמוכים מים המוות. שלא כמו עם יואב שגרם לי להעפיל לאוורסט ולהישאר על הפסגה דקות ארוכות, גם מבלי שידע אותי. הרי עם אורי לכל היותר טיפסתי לדיונה הגדולה באשדוד ונשארתי שם פחות מדקה. טיפוס על דיונה כידוע מייגע והתמורה קטנה. כדי לחלץ את רגלי ששקעו בחול במעלה הדיונה, גייסתי את יואב שבכפות ידיו זרם חשמל וגבריותו כצאת השמש בגבורתו. רק כך הגעתי לראש הדיונה. הניאנדרטלית שבי יסרה אותי קשות על הבגידה באורי ולו בדמיון.
גם עם המתנה של דנה, לא הצלחתי ללמד את אורי לגעת בי ולרגש אותי. על דבר אחד לא ויתרתי, בכל לילה שבו ישנו יחד, זה היה בעירום, זו הייתה שמחת העניים שלי בהעדר הדבר האמיתי. לעתים הכריח אותי הריח החריף שלי, להתקלח בבוקר. לא קרה לי שהתעוררתי וזכרתי מה גרם לריח הזה, גם אורי התעלם ממנו משום מה.
נרצח יוליוס קיסר בתיאטרון פומפיוס מושב הסנאט ברומא.
בין הרוצחים היה בנו המאומץ של קיסר מרקוס יוניוס ברוטוס.
“זיכרון מתוק מהעבר,” חייכתי בחמיצות.
“זיכרון זועק,” ראיתי שהוא רוצה לשאול משהו אך הוא התאפק, האם הבין? אינני יודעת.
כהרגלינו שכבנו לישון, כאשר רק שמיכה דקה כיסתה את גופנו העירום,
“יואב,” צרחתי, “יהיה לנו ילד.”
שנינו ניצבנו דקות ארוכות על פסגת האוורסט.
פקחתי את עיניי, אורי שלי הביט בי משועשע, הריח החריף שלי מילא את החדר.
“ואדיניו 40 ביקר אותך?” 
“בעלה הראשון של האלמנה דונה פלור. אני מרגיש כדוקטור תיאודורו בעלה השני, כאשר דונה פלור ורוח הרפאים של ואדיניו מתעלסים בתשוקה אדירה במיטתו.”
“ואיפה יואב?” הייתי מבולבלת.
“נעלם, כמו שנעלם בלילות הקודמים שבא לבקרך,” חייך שוב אורי.
“ואתה ראית אותו?” לחיי בערו מבושה.
“רק את יכולה לראות את ואדיניו, ורק בשנתך,” באחת הבנתי, אורי צופה כבר זמן מה בטירוף החושים שלי עם יואב.
“אורי אני מתביישת, בגדתי בך, אך זה חזק ממני.”
“כככן…” גמגמתי, אורי כול כך חכם ומבין.
“מהיום את דונה תמר נשואה לשניים.”
“הראשון בשביל תרבות והשני הגורנה,” התכתבתי עם שיר הגירושים הנפלא של יחיאל מוהר ומשה וילנסקי.
“כך שומרים דונה פלור ודוקטור תיאודורו על תדמית הזוג הבורגני הנורמטיבי והמהוגן,” חייך אורי, תוך שהוא מחזיק בידו את הספר המתורגם לאנגלית. כשהתעוררתי קראתי את הספר. שנה אחר כך הלכנו לסרט דונה פלור נשואה לשניים.
“נפלא, ואדיניו מגשים את כול ותשוקותיי.”
“רק אל תגידי לי שזה כמו אמיתי.”
“את יודעת שמעולם לא חוויתי את מה שאת מכנה אמיתי,” דנה היססה, ניכר בה שהיא רוצה לומר משהו, אולי מחפשת ניסוח מתאים.
“נפגשתי עם רחל ואורי, שניהם מסכימים שהמצב הנוכחי לא בריא.”
“איזו בחישה בריאה כבר עשית בדייסה החולה שלנו?”
“אורי מסכים לא רק לואדיניו אלא גם ליואב, הוא מסכים ורחל גם תומכת בכך שתלדי ותניקי את בנו של יואב. אורי ורחל הרבה יותר מפותחים ממך ומיואב.”
“אורי רחל וגם את הומו ספיאנס, יואב ואני ניאנדרטליים.” הו רחל פעם סוציאליסטית תמיד סוציאליסטית, אבל אני בורגנית מפגרת להכעיס.
שלושים וארבע שנים אחרי שכתבתי את ההרהור הזה ביומן שלי, עלה בראשי הרהור אחר, הרי בדיקטטורה של הפוליטיקלי קורקט בה השימוש במילה מפגרת נאסר באיסור חמור, אני צפויה לביקור לילי של משטרת המחשבות. חתונה לבנה
“גם אני השתוקקתי לכך, אך הרגשתי שזו תהיה בגידה באורי. אתה ואני ניאנדרטלים, רחל ואורי הם הומו ספייאנס.”
“אנחנו מגינים על פתח המערה האפלה שלנו באלות כבדות, האלה שלי היא החתונה עם ענת.”
“אני מאחלת לכם הרבה ילדים.”
“גם אם יהיו לי עשרה ילדים כמו לחרדי מצוי, לא אסלח לדנה,” דבריו של יואב הלמו בי, כמו אז בסאנור אני שקופה לו, רק אוהב אמיתי יכול לקרוא אותי כך. לפתע הייתה לי הארה.
“יואב בוא נצא מהמערה, אלד את הילד שלך, אם תסלח לדנה.”
“ניאנדרטלי לא מוריד את האלה ובטח לא סולח לבוגדים.”
יואב התפנה לאורחיו ואני ירדתי על רבע עוף. ידעתי, יואב לא יסלח לעולם לבוגדת. האלה ענת
“ענת קיוויתי שתביאו ילדים, יואב משתוקק לכך.”
“גם אני, הריתי ארבע פעמים והפלתי, קיוויתי שאם אלד בן, יואב יסלח לדנה. השנאה אליה והעלבון מרעילים את נשמתו.”
“במה באה לביטוי ההרעלה הזאת?”
“הוא עשה פינת זיכרון לילד שלו ושל דנה וקורא לו עומרי, הוא עורך לו אזכרה כול שנה ביום שבו דנה עשתה גרידה.” הייתי המומה, יואב לא מסוגל לשחרר.
“חוץ מזה הוא מתפקד נורמלי?”
“הכי נורמלי שאפשר, הוא מרכז את הפלחה בקיבוץ בהצטיינות ואוהב אותי כמו שרק גבר כמוהו יודע. רק הסריטה הנוראה הזו בנשמתו אינה נותנת לי מנוח,” היא לא רק רצתה להכיר אותי, יש עוד משהו.
“אם יד על הלב, למה באמת רצית לפגוש אותי?”
“רציתי לשאול, האם ההצעה שלך ליואב, שתביאו ילד ובתמורה יואב יסלח לדנה עדיין תקפה?” שוב הממה אותי הישירות של ענת.
“את מסכימה לחלוק את הזרע של יואב?”
“הוא זכר אלפא, יש לו מספיק זרע לעשר נקבות.” גם ענת היא הומו ספייאנס, כמו כולם בקיבוץ הזה, רק יואב נשאר ניאנדרטלי. היססתי עוד זמן מה.
“ההצעה עדיין בתוקף,” איזה שינוי עברת מאז הכרתי את אורי שלי.
“תסכימי שלילד יהיו שני אבות ושתי אימהות?”
“מסכימה, גם לאורי יש שתי אימהות.”
“אדבר עם רחל ואורי, אולי הם ישכנעו את יואב.”
נפרדנו והבטחנו לשמור על קשר.
כעבור כמה ימים טלפנה אלי ענת,
“יואב לא מוכן אפילו לשמוע.” המלחמה הקטנה
יש שישאלו למה פורנוגרפית? ובכן המילה הזו ביוונית עתיקה פירושה כתיבה מלוכלכת, התוכנית הזו מלוכלכת מכל הזוהמה הפורנוגרפית שרצה במרשתת. הם לפחות מודים שפורנוגרפיה היא עיסוקם.
אחזור לעניין האימא הרעה. אולי אני כזאת, אך לא רעה כמו שחושבים אלה הצודקים תמיד. רחל ניצלה את עודף ימי החופשה שלה ובאה אלינו הביתה לטפל בילדים. גם דנה שכבר הספיקה להתחרט על ההפלה הגורלית שלה, עזרה והעניקה לילדים את ליבה. הרי היא שהביאה את נוזל החיים שיצר אותם, הם היו גם הילדים שלה.
לא התאפקתי והצצתי בחטף דרך חרך קטן שנותר פתוח, גבר עירום שכב שם על גבו, רגלו הימנית הייתה מגובסת וידו הימנית חבושה. אחות סמוקת לחיים רחצה אותו. על אף פציעתו, מפשעתו הצביעה אל על כמו תורן של דגל ביום העצמאות.
“יואב תירגע,” אמרה לו האחות בחיוך. הסטתי את עיני מבושה. ידעתי הוא גבר חזק שיתגבר על הפציעות בידו ורגלו. מוקד ערגתי נותר חי שלם ובועט.
עוד פעם הפגישו אותנו הנסיבות,” אמרתי.
“אני הנסיבות,” צץ לפתע איצ’ה, “כאשר הגיעה אלי הידיעה על פציעתו של יואב היקר לשלושתנו, ביקשתי מקצין החינוך שתופיעו כאן.”
“כנראה קראת יותר מדי ברומן הרומנטי, או שהחלטת להיות הנפש הטובה מסצ’ואן,” הגיב יואב.
“איזה כבוד! שתי הנשים של חיי באו למיטתי.”
“גברים,” אמרה ענת, “אשאיר אותכם ללעוס זיכרונות, אני יוצאת עם תמר לרכילות נשית.”
“בואי החוצה,” היא אמרה לי יצאנו לחלקת דשא קטנה,
“אני מרגישה שיש דברים שרק איתך אני יכולה לדבר.”
“כן זה יותר גרוע מאשר היה בזמן שסיפרתי לך על כך.”
חיפשתי דרך לעזור לענת, “אולי הוא צריך טיפול נפשי?”
“הצעתי לו אך הוא נעלב ואמר שזכותו להתאבל על עומרי, לא הצעתי זאת יותר.”
“אז הענן השחור הזה עדיין מרחף מעליכם.”
“כן, ניסיתי טיפולים ושמירת הריון שיאפשרו לי לסיים הריון, אל תשאלי כמה הגניקולוג חיטט בתוכי. שאלתי אותו אם הגרידה שעשיתי שנתיים לפני שהתחתנתי עם יואב גרמה להפלות שלי. הגניקולוג אמר שאין סימנים לכך, אך לעולם אין לדעת,” הידיעה החדשה הפתיעה אותי,
“יואב יודע על הגרידה שלך?”
“רציתי לספר לו לפני החתונה, אבל אחרי שראיתי את פינת הזיכרון לעומרי, שיניתי את דעתי, פחדתי מהתגובה שלו,” אולי יש דברים שזכר אלפא לא צריך לדעת על הנקבה שלו.
“טוב שלא סיפרת לו, אני מאחלת לך שתצליחי בטיפולים.”
“אני עוד מקווה שאלד. אולי זה יפסיק את הטקס הביזארי הזה.”
“אני מאחלת לכם שתצליחו להביא ילד, גם אם הטקס הזה ימשך.”
“תמר, האם את מוכנה להביא ילד עם יואב גם ללא סליחה לדנה?” שאלתה קוממה אותי, הניאנדרטלי שבי מסכים לעשות זאת רק למען דנה.
“זו תהיה בגידה בדנה.”
“אולי הילד שלו יביא אותו לסלוח לדנה בהמשך, אולי הוא יפרק סוף סוף את פינת הזיכרון לעומרי,” הרהרתי זמן מה.
“מסכימה,” השבתי בלב כבד.
חזרנו שתינו למיטתו של יואב.
“הוא חי והוא מתפקד,” צהלה דנה, “אני מקווה שהוא עוד יסלח לי.”
“דנה, הוא אמר לי שלא יסלח לך גם אם יהיו לו עשרה ילדים ואין לו עדיין ולו ילד אחד.”
“תמר, אני עדיין אוהבת אותו יותר מאשר אהבתי את ראובן שלי. אני חייבת לקבל את הסליחה שלו, עשי משהו,” היא התחננה בקול הצרוד שקיבלה במתנה מאהובה האדמירל הורשיו נלסון.
“דנה, אני מנסה לעשות משהו, אולי זה יצליח,” סיפרתי לה על השיחה עם ענת.
“תודה תמר, את חברה אמיתית,” שוב שמעתי את בכיה הצרוד, “מה לא הייתי נותנת תמורת האפשרות ללדת את הילד של יואב.”
“דנה, אין לך יותר מה לתת,” היא שוב בכתה, יש שגיאות שאיננו יכולים לתקן. הקריירות הצבאיות של הבנים
מצד אחד התמלאתי גאווה, מצד שני ידעתי שאם יסיים את מסלול הפנימיה, הרי זה יהיה מסלול של צבא קבע שימשך לפחות שלוש שנים, כלומר מינימום שש שנים. הייתי בטוחה שהוא יבחר במסלול קרבי.
בסיום קורס הצניחה שלו בכיתה יא, אורי ואני זרחנו מגאווה. מצד שני, היה בי רצון נסתר שהוא ישבור רגל, כדי לקטוע את הקרירה הקרבית שלו. מובן שזה לא קרה. הוא התנדב לצנחנים, שנינו נסענו עד בה”ד 1 סמוך למצפה רמון כדי לראות אותו מסיים בהצטיינות קורס קצינים.
גם יואב חזה בטקס, אורי נתן לו הזמנה. בסיום הטקס פגשתי בו.
“יש לך במה להתגאות, עומרי שלי לעולם לא יסיים קורס קצינים.” יש לי יום הולדת
“דיברתי עם כול הנוכחים כאן,” פתחה רחל, “תמר קרבה לרגע שבו יקשה עליה להרות, זה הזמן לממש את רצונותיהם של כול מי שהזמנתי לכאן.”
רחל הביטה בכולנו, אישרנו לה במנוד ראש להמשיך.
“גיבשתי הצעה לפיה תמר תהרה ותלד את הבן של יואב, ללא כול תנאי, לילד יהיו שני אבות ושתי אימהות. אני מבינה שזה מוסכם על דעת כול הנוכחים כאן.”
“אחרי שהסכמנו על המה, נשאר להסכים על האיך.”
“האיך פשוט ביותר,” אמרה ענת, “באותה השיטה שבה נכנסות מרבית נקבות היונקים להריון, אין לי התנגדות לכך.”
“לי דווקא יש,” אמרתי, “אני רוצה לדון על כך בפרטיות עם יואב.”
רחל אורי וענת יצאו למדשאה בחזית החדר של רחל.
“גם יש לי בעיה עם האיך של ענת, הרי שנינו נשואים וניאנדרטליים.”
“יש מכון פוריות בו הריתי את שני בני בהזרעה מלאכותית, זה יקל על הניאנדרטלים שצועקים עליינו מבפנים.”
“מכון הפוריות הזה מנוהל על ידי אמה של דנה, אני מתנגד.”
“זה מכון הפוריות הטוב בארץ, אמה של דנה היא האשה הנאורה ביותר שאני מכירה, בכול מקום אחר ישאלו שאלות מיותרות, ובכלל יש לך עניין עם דנה, לא עם אמא שלה.”
“מוסכם, אך את תסדירי את זה, אני לא רוצה שום מעורבות של דנה, היא הספיקה לי מעל הראש עם עומרי.”
“מוסכם, איך תרצה לקרוא לו?”
“עומרית אם זו תהיה בת ועומרי אם זה יהיה בן.”
אולי עם ייוולד עומרי חדש יואב יוכל לשחרר, מצד שני השם הזה גורם לענת ולי סיוטיים.
“אינני מוכנה לשם הזה הוא היה מלך רשע שעשה הרע בעיני יהוה, עומרית דומה מדי לעומרי,” לא ידעתי אם יואב יקבל את הנימוק הזה, אך לא רציתי לומר לו את הסיבה האמיתית.
“מסכים, אבל איזה שם אחר את מציעה?”
“לבת אני מציעה צרויה, שהיא כזכור אימך בתנ”ך, לבן אני מציעה לקרוא אבישי, שמו של אחיך בתנ”ך.”
“תמר,” צחק יואב, “את הרבה יותר מתוחכמת ממה שחשבתי, את רוצה להנציח את שמו של אחד האנשים שאותם את אוהבת, אבל אני מסכים.” קראנו לשלושה שישבו על הדשא וסיפרנו להם מה החלטנו.
יואב המשיך למצוא נחמה בעומרי שלו. האדמירל בסנטוריני
“חזור על דברי, טוב למות בעד דנה!” הוא לא חזר על דבריה, אולי ידע את גורלו ואולי ידע שהשתיקה שווה זהב. הוא רק נופף בהוד והדר במחושיו הארוכים מול פניה כאומר, גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי.
אני שלפתי את אידרתו של דג עם סנפיר וקשקשת. דנה פיצחה ברינה את צבתות הלובסטר 42 השלוק שלה תוך שהיא שרה בקולה הצרוד, לפי מנגינת פזמון השיר אחותי הקטנה של אהוד מנור ומתי כספי.
“קוראים לו לובי לובי לובי לובי,
והוא שלי לי לי לי לי לי לי לי.”
“אני לא שרה לו,” דנה הצביעה על צלחתה, “אני שרה ללובסטר המחמד שלי.”
“אינני מבינה.”
“קיבלתי אותו במתנה מאהובי האדמירל הורשיו נלסון,” היא שלפה סיגריה מהחפיסה ועישנה אותה בהנאה. ירד לי האסימון, הייתי בשוק, זה היה אולי צפוי לאור יחסיה עם הורשיו שלה, אך ברגע האמת, זה מפתיע. החלטתי לזרום איתה.
“ראיתי שקנית לו את האוכל הזה בדיוטי פרי.”
“כן הוא זללן גדול. אחרי שנחזור לארץ אני הולכת עם לובי למרפאה הלובסטרולוגית, הלובסטרולוג צריך להרוג את החמוד הזה.”
“איך תדעי שלובי החזיר את נשמתו לבוראו נלסון?”
“חמש שנים לאחר שהלובסטרולוג יחליט שתפקידו הסתיים ולובי לא יחזור לביקור נימוסין.” סיירת איוב
שוב התייעצתי עם אורי האם לגלות ליהושע את סוד הממזרות?
“זה מיותר ומזיק,” אורי היה נחרץ, גם הפעם קיבלתי את דעתו.
שלום היה בזמן הזה מפקד התאג”ד
43 בגדוד צנחנים סדיר.
“הוא מת לי בידיים,” שלום היה מרוסק.
“אני הרה, עוד שמונה חודשים יהיה לך נכד.”
“אעזור לך להשיג מעמד של אלמנת צה”ל.”
שוב חזרו הפחדים, מה יקרה אם יתגלה סוד ממזרותו של אורי?
אומרים שנשים חזקות מגברים, אני שרדתי בשביל שלום והנכד שיבוא.
אריה ומלכה, הסבים של שלום הגיעו לנחם.
“כמה חברה מהגדוד יגיעו עוד מעט,” אמר שלום ויצא מהחדר, הייתה לו תבונה רגשית גבוהה לילד שלי, הוא ידע שאנחנו צריכות לדבר לבד. גם ההומו ספייאנס ומיכל פרשו לחדר אחר.
“יהושע הוא הבן השני שאיבדתי,” דנה החלה לבכות, “את בנו של יואב איבדתי בגלל קלות דעת בלתי נסבלת, את יהושע איבדנו שתינו.”
“שתינו גם איבדנו גם את הבן הראשון שלך.”
“תשמרי על שלום, גם הוא בן של שתינו, תהפכי עולמות כדי שהוא יצא מקרבי.”
“אהפוך עולמות,” שתינו שתקנו ובכינו, “את יודעת שיואב קורא לבן שלכם עומרי?”
“הוא התחרפן לחלוטין.”
“הוא נורמלי לחלוטין, למעט הסריטה המטורפת הזאת, הוא עורך לעמרי אזכרה ביום השנה לגרידה שלך,” דנה התפרקה לרסיסים, במקום שהיא תתמוך בי אני תמכתי בה עד שהתאוששה.
“תמר, בבקשה אל תקראי לו עומרי, זה קורע אותי.”
“לא אקרא לו יותר בשם.”
מתי יואב יבוא?”
“מחר, אני רוצה לבקש ממנו שיסלח לך,” דנה שוב הייתה לדנה הישנה והטובה,
“שלא תעזי, זו סחיטה רגשית, אסכים לקבל ממנו רק סליחה מכל הלב, סליחה שאינה תלויה בשום דבר אחר,” היא צדקה ויתרתי. דנה הלכה.
שלום, שלישיית ההומו ספייאנס ומיכל חזרו וישבו אתי.
“תמר,” יואב קטע את הרהורי, “כאשר תתאוששי, אולי בתום השלושים, אולי אחר כך, ברצוני לספר לך משהו חשוב על אורי.”
“יואב, אני יכולה לשמוע זאת עכשיו.”
“אני מרגיש שזה לא הזמן, את לא במצב רגשי מתאים לשמוע אותו, זהו סיפור ארוך שאני צריך לספר לך לבד.” יותר מראוי
הייתה בי תשוקה נסתרת שהוא יחבק אותי, ילטף אותי באצבעותיו הנפלאות ואחר כך…אולי? הניאנדרטלית שלי צעקה עלי: סלחתי על ודיניו, אבל יואב? הרי הוא נשוי! ידעתי שגם הניאנדרטלי של יואב צועק עליו: לא בוגדים באשה, לא עושים דבר כזה לחבר הכי טוב שלך.
“אני מבקש שתביאי את מכשיר ההקלטה שלך, כמו שאמרתי לך זה סיפור ארוך, חשוב שגם שלום ישמע אותו, זה חלק חשוב מהמורשת של אורי.”
הבאתי מחדר העבודה שלי את מכשיר ההקלטה הגרמני הישן והטוב שלי.
“זוכרת את הפגישה הראשונה שלנו לפני יותר משלושים שנה? אמרתי לך אז שאורי יותר מראוי לכומתה ולכנפיים.”
“איך אפשר לשכוח? כול השנים האלה ניקרה בי השאלה, מה הצדיק את האמירה ההיא?”
“מה את יודעת על להקת פיקוד המרכז במלחמת ההתשה בתעלת סואץ?”
“זה היה לפני שהצטרפתי ללהקה, עוד לפני שחלק מהלהקה ואני בתוכו, הפך לצוות הווי צנחנים. הלהקה ירדה לבסיסים העורפיים, הנשים הופיעו רק שם, הגברים גם ירדו למעוזים המופגזים.”
“מה את יודעת על מעשיו של אורי בזמן הזה?”
“הוא נשאר עוד חודשיים בתעלה, לפי בקשתו.”
“מה שאולי אינך יודעת הוא שלרוב הגברברים של הלהקה הספיק ביקור אחד במעוזים. הם יצאו מהבסיס העורפי בשיירה שהופגזה אל מעוז מופגז וחזרו שוב לבסיס העורפי בשיירה מופגזת. והם חיפשו תירוצים להימנע מביקור נוסף.”
“ואורי?”
“הוא היה היחיד שהתעקש לרדת יום יום למעוזים, וכמו שאמרת הוא התנדב להמשיך ולהופיע במוצבים, אחרי שהלהקה עלתה כבר לארץ. הוא הופיע בכל המוצבים של התעלה, בסוף איצ’ה משך אותו משם באוזניים.”
“האם הוא סיפר לך מה קרה במוצב שלי?”
“הוא הזכיר את הפגישה ביניכם במוצב, אך אמר שזו הייתה פגישה רגילה בין ג’ובניק לקרבי, שום דבר מיוחד.”
“שום דבר מיוחד? אני לא עשיתי מה שהוא עשה, היה מגיע לו צל”ש!”
“צל”ש לג’ובניק? אתה אומר זאת במצוות אחרי מות קדושים אמור.”
“התכוונתי לכל מילה שאמרתי, מאז הפכנו חברים בנפש, אני חייב לו את חיי.”
“לי יש את כול הלילה, גם לך?” הוא הנהן בראשו, “ספר לי הכול.”
“באותו הזמן, הפלוגה שלנו תפסה כמה מעוזים בקו. אורי הגיע גם למעוז שלי. השיירה שאיתה הגיע חטפה הפגזה נוראית, חייל שישב לידו נהרג ודמו ניתז על השכפ”ץ של אורי ופרצופו,” יואב היה מרוגש כאילו לא עברו שלושים ושלוש שנים מאז ואז המשיך,
“אורי שטף את פניו, אחר כך הופיע בבונקר כאילו חזר מטיול בוקר מרענן על חוף הים, את לא מתארת לעצמך כמה ההופעה שלו הרימה את המורל של כולנו ובמיוחד את שלי. במעוז המופגז שלנו, זו הייתה דרישת שלום מהבית.”
“מכיוון שכל המשאיות נפגעו וגם אחד הזחל”מים, הזחל”ם השני היה צריך לקחת את כול אנשי השיירה חזרה למיתלה, הם הצטופפו כמו סרדינים וזה מצב מסוכן. אי אפשר להילחם מהזחל”ם במצב כזה. היו מקרים שהקומנדו המצרי תקף את השיירות בשטחנו, זה היה עלול להפוך למטווח ברווזים,” יואב הפסיק את דיבורו ולגם מים, אני חיכיתי בקוצר רוח שימשיך.
“הרס”פ שפיקד על השיירה חיפש מתנדבים שיישארו במעוז עד שהשיירה של מחר תצא חזרה למיתלה. אורי היה אחד המתנדבים. הזחל”ם יצא לדרכו. מפקד המעוז נתן לאורי ולג’ובניקים האחרים פקודה שהם לא יוצאים מהבונקר עד שהשיירה של מחר תצא מהמוצב. לקחתי את אורי לבונקר שלי.
בן הזוג שלי לשמירה יוסי חטף שלשול נוראי, לא משהו חריג בתנאי ההיגיינה ששררו במוצב. 
“יואב, ממש התכלבתם שם. התיאורים המסריחים שלך יחנקו גם אותי עוד רגע.”
“במוצב מתכלבים, בלילה אי אפשר לצאת לשירותים ולמקלחת הנמצאים מחוץ לשער המוצב. וגם ביום אתה מפחד שפגז קטן וממזר של 60 מילימטר, כזה שלא שומעים את היציאה שלו, ולכן אי אפשר לברוח ממנו יתפוס אותך. היה מקרה באחד המוצבים שפגז כזה תפס מישהו שישב עם המכנסים למטה מעל הבול קליעה והכניס אותו לתוך הבור שמתחת, חרא של צורה להיהרג”
“מזל שאז עוד לא היה שיר החרא.”
“ובלי השיר לא היה חרא? במקום הבול קליעה, בשמירה זרקנו שקיות לחם אנג’ל מלאות חרא ונייר טואלט על הגדרות.”
“איך מתנקים מכל החרא הזה?”
מתנקים בכאילו עם סמרטוט לח. ורק שכולך ג’יפה ואתה מסריח כמו ג’ורה במחנה פליטים בעזה, והשערות כבר נדבקות לך לתחת, אתה הולך למקלחת ומקווה שהשישים מילימטר לא יתפוס אותך עם הזין ביד.” 
הלכנו שנינו אל חיים הסמל, אמרתי לו שלימדתי את אורי שימוש בנשק ובמצב הנוכחי עדיף שהוא יעלה לשמירה במקום יוסי.
פישר! הוא אמר לי: מי הסמיך אותך להדריך על נשק? ולאורי הוא אמר:
אתה חושב שזה שטוראי מושתן הדריך אותך כמה דקות על נשק הופך אותך ללוחם? שמירה במעוז זה לא לג’ובניק. ראיתי שאורי נפגע עד עמקי נשמתו מהכינוי ג’ובניק.”
“תמר,” צחק יואב, “אם למישהו יש קושאן בטאבו על הצדק זו את. החלטתי לעשות משהו שאף פעם לא עשיתי, לפני העלייה למשמרת, אמרתי ליוסי: תן לאורי את הנשק החגור והקסדה שלך, אתה נשאר כאן! אבל קיבלתי פקודה, ענה לי יוסי. תגיד שהתעלפת ולקחו לך את הנשק, אתה חושב שאתה שווה משהו בשמירה במצבך? הוא נשאר בבונקר, אורי ואני עלינו לשמירה.”
“סיכון הרבה יותר קטן ממה שאת חושבת, ידעתי שיהיה תרגול הדיפת פשיטה מצרית באש חיה. בתרגול אימנתי אותו בירי מהמקלע והרובה ונתתי לו להטיל רימון, את הרי מכירה את כושר הלימוד שלו.”
“ברור שאני מכירה, האם שארית המשמרת עברה בשלום?”
“אם התקפה של הקומנדו המצרי נקראת שלום אז כן, הם פוצצו את הגדר מול העמדה שלנו והחלו מסתערים דרך הפרצה, יריתי בהם במקלע, אורי ירה ברובה, כמו שלימדתי אותו. בזמן שהחלפתי סרט במקלע המצרים זרקו רימון, הוא נפל מחוץ לעמדה, אבל נפצעתי ביד מרסיס שלו.”
“אז איך ירית?”
“לא הייתי מסוגל לירות, אורי החליף אותי מאחורי המקלע.”
“איך הוא תפקד?”
“מעולה אחרת, המצרים היו לוקחים שלל את הזין שלנו,” הייתי מזועזעת מתיאורו של יואב והוא צחק,
“איזה מוהר הביא דוד לשאול המלך תמורת מיכל בתו?”
“מאה עורלות פלישתים,” עניתי.
“כידוע לך אצל הערבים דוד קרוי נבי דאוד, כלומר המצרים בסך הכול רצו להחזיר עטרה ליושנה,” הוא צחק בקול גדול ומשוחרר ואני צחקתי לשנינותו, בעבר הייתי מסמיקה לשמע תיאורים כאלה, הרי החלק העליון של הפין הגברי קרוי גם כן עטרה.
“הם נסוגו, חמשה מהמצרים שחיסל אורי, נשארו בפרצה והסריחו למוחרת בשמש, בצהרים הגיעו לוחמי הנדסה עם השיירה היומית, פינו אותם בשקי פלסטיק וגידרו מחדש את הפרצה,” עוד תיאור מסריח מהמוצב.
“האם אורי הוזכר בדו”ח על האירוע הזה?”
“בדו”ח צוין שהחייל המשלשל הוא שירה במקלע, גם נרשמה לזכותו הערה בתיק האישי. יותר מדי הפרות פקודה ונהלים היו שם.”
“אתה יכול לפרט?”
“מפקד המעוז שהיה נמר
46, מילואימניק שבסדיר שלו צנח במיתלה, אחד שראה דבר או שניים בחייו, מי שכולם מכירים במנהיגות שלו גם בלי שינבח פקודות וישפיל את פקודיו, אסף בבוקר את כול המעורבים בתקרית לבונקר ואמר לנו: אני חייב לכתוב דו”ח על התקרית הזו אבל ישנן כמה בעיות.
השנייה היא של יוסי שהפר פקודה
השלישית היא שלי, נתתי פקודה לאורי להישאר בבונקר, לא וידאתי שהוא נשאר שם.
הרביעית היא של יואב שחרג מסמכות והחליף על דעת עצמו את יוסי באורי.
החמישית היא של אורי גיבור האירוע, הוא הפר פקודה, בתנאים אחרים הייתי ממליץ להעניק לו צל”ש או לפחות לרשום הערה לזכותו בתיק האישי.
את האמת! אמרתי, מי שצריך לשלם ישלם. כן! אני ואולי גם אתם חייבים לאורי את החיים שלנו, גם אם הפר פקודה מגיע לו צל”ש כמו שאמרת.
אחוות השמוצניקים מנווה עמל חייך הנמר, אורי מה אתה אומר?
אני אומר שתכתוב בדו”ח שיוסי הוא שירה במקלע, כמובן שאל תזכיר את העובדה ששלשל, אל תזכיר גם אותי וככה הפאזל הזה יסתדר נהדר, אין הפרות נהלים, אין הפרות פקודה ואין חריגה מסמכות, פתרון אלגנטי לכולם.
כל הנוכחים הביטו בהערצה באורי, הנמר נתן לו את מספר הטלפון ואמר: שתשתחרר מהשירות צור איתי קשר, אני צריך יועצים טובים בחברה שלי.
זה לא צודק! צעקתי, אולי אתה גם רוצה להמליץ על צל”ש ליוסי?
בחיים, אל תהיה צודק תהיה חכם, ענה לי הנמר.
“כול הגברים בלהקה שהיו במעוזים סיפרו עלילות גבורה חוץ מאורי.”
“כולם נאדות נפוחים חוץ מאורי. ליצנים עם כומתות אדומות וכנפי צניחה. מריחים אש ובורחים כמו שפנים.”
“אני מבינה עכשיו, מה שאמרת לי לפני שלושים ושתיים שנים, על צנחני הדמה ועל היותו של אורי היחיד מהם הראוי לכומתה וכנפיים.”
“תראה לי את הצלקת ההיא,” הוא הראה לי.
“למה לא סיפרת לי אז איך נפצעת?”
“אורי השביע אותי שלא אספר לך כלום על התקרית ההיא, אחרי שהוא נפטר הרשיתי לעצמי להפר את השבועה, הרגשתי חובה להאיר לך עוד פן של אורי.”
אז אולי הצלקת הזאת העניקה ליואב את החשמל בכפות ידיו? שוב חשתי תשוקה לכפות ידיים אלה, התנערתי מהזיותיי.
“מה קרה עם הפציעה הזאת?”
“שלפתי את הרסיס ועצרתי את הדם עם תחבושת אישית, אם לא אולי לא הייתי מדבר איתך היום. בסיום התקרית פוניתי לבונקר המרפאה, הרופא המילואימניק שהיה כירורג אלחש את היד שלי תפר וחבש אותה באופן מקצועי, הוא נתן לי מנת מורפיום ומילא אותי באנטיביוטיקה. החובש תרגל עלי אינפוזיה. לשאלת הנמר, ענה הרופא שאין צורך בפינוי דחוף, וכך פוניתי מהמעוז בשיירה שבה חזר גם אורי. פינו אותי לבית החולים בבאר שבע שם נותחתי. אחרי עשרה ימים שהיד חזרה לתפקד, התעקשתי לחזור למעוז. מי שלא היה שם לא יבין. הוא בטח יחשוב שהייתי אידיוט, אבל לא הייתי מסוגל שלא לחזור אל החברה.”
אני דווקא הבנתי את יואב, הרי פגשתי בו גם בימים של מלחמת יום הכיפורים, חברות בשבילו היא ערך עליון.
“צדקת,” היא אמרה לי, “אני מבינה עכשיו למה בחרת באורי ולא ביואב, זיונים הם באמת לא הכול,”
“שלא תעזי!” הוא אמר לי, “זו בגידה במורשת של אבא ויהושע.”
לא העזתי וכמעט שאיבדתי את שלום. נכד ראשון
הזמנתי את יואב וענת לברית של הרך הנולד. ענת הודיעה שהם יבואו בשמחה. אחרי יומיים היא טלפנה אלי שהיא מצטערת אך הם לא יוכלו לבוא.
“יואב אמר שהוא שמח על הנכד שלך, אך עומרי שלו, לא יביא לו נכדים, לא הייתי מוכנה שהוא יביא לשמחה שלך את התסכולים שלו.”
הוויתור של ענת ויואב על טקס ברית המילה איפשר לי להזמין את דנה במצפון שקט. המוהל הכריז, “וייקרא שמו בישראל, דניאל.” מלחמת לבנון השנייה
“שלום סרב להתפנות מלבנון, אך מחר הוא יוחזר לארץ בפקודת אלוף פיקוד הצפון, זו הייתה טעות מלכתחילה להכניס אותו לשם.”
דימיתי כבר את הריב עם שלום על כך שבגדתי במורשת של אורי ויהושע, הכנתי את כול הטיעונים. אבל ידעתי שבסוף הוא יבין.
טלפנתי לדנה וביקשתי שנפגש ברמב”ם. היא התייצבה, חברה אמיתית. לפני שנכנסנו אל שלום, תפסנו את מנהל המחלקה במשרדו. רציתי לדעת איזה שלום אפגוש. הייתי צריכה את דנה לצדי בשיחה איתו.
“שלום הגיע במצב קשה אחרי שאיבד הרבה דם, אך יצבנו את מצבו והוא יצא מכלל סכנה, הוא התעורר לפני שעתיים.”
“איפה הוא נפצע?”
“ביד ברגל ובמפשעה,” הדבר הדאיג אותי.
“האם הוא יוכל להביא ילדים בעתיד?”
“אינני יודע, זו שאלה למומחה פוריות, החדשות הטובות הן שטיפולי הפוריות התקדמו מאוד בשנים האחרונות.”
“אמא שלי תוכל לסייע.”
“היא כבר פרשה לפנסיה.”
“אבל היא הכשירה יורשים ההולכים בדרכיה.”
“זה הסמג”ד שלי,” הציג שלום את האיש שישב ליד מיטתו.
“אני עורך תחקיר על האירוע שבו נפצע שלום, אני מתנצל על כך שאני מטריד אותו עכשיו, אך חשוב לעשות את התחקיר קרוב ככל האפשר לאירוע.” הביתה
צל”ש
מפקד האוגדה הקריא את נוסח הצל”ש שלו.
“ביום ה-23 ביולי שנת 2006 בסמוך לעיירה הלבנונית בינת ג’בל נקרא סרן שלום גלעדי לטפל בפצוע קשה שנפגע בקנה הנשימה שלו והייתה סכנה מיידית לחייו. סרן גלעדי ביצע בקור רוח ניתוח שדה מציל חיים שסביבו נופלים פגזים. גם לאחר שנפצע בפעם הראשונה, המשיך סרן גלעדי לטפל בפצוע זה ובפצועים אחרים. סרן גלעדי מיין את פצועים שעלו למסוק הפינוי, ואז נפצע קשה, הוא הועלה למסוק מחוסר הכרה. על גילוי אומץ לב ותושייה מוענק לסרן גלעדי צל”ש מפקד האוגדה.”
שלום הרים את ידו מהקב והצדיע למפקד האוגדה שהעניק לו את הצל”ש.
“אני מקדיש את הצל”ש הזה לשישה אנשים אהובים, לאבי המנוח שהחדיר בנו את אהבת המולדת ואת השליחות של שירות קרבי, לאחי יהושע שנפל כמפקד פלוגת צנחנים ברצועת עזה לפני שלוש שנים.”
הוא קרא לי וחיבק אותי ביד שהצדיעה למפקד האוגדה, אני נזהרתי בחיבוקו כדי שלא אכאיב לפצעיו.
“הצל”ש הזה מוקדש גם ולאמי שאני ואחי טרפנו את לילותיה וגם לאריה ומלכה הסבים המאמצים שלי, שבנם שלום שאני קרוי על שמו נפל במלחמת יום הכיפורים.”
אריה ומלכה שגם הם נכחו בטקס הזילו דמעה.
“האחרונה שלה אני מקדיש את הצל”ש הזה, היא יעל, האחות שטיפלה בי וביקשה לחלוק איתי את חיי, למרות הפציעה הלא פשוטה שלי.”
יעל חיבקה אותו, היא ידעה איך, היא הרי הכירה את פציעתו טוב מכולם. יהי שלום בארץ
“אמא, יעל ואני מתחתנים בחודש הבא, קנינו בית קטן במושבה לא רחוק ממך.”
חיבקתי את שניהם.
“כאשר תחליטו להביא ילד, יש לי מישהי שתוכל לעזור לכם.”
“כמו כול זוג נשוי, אנחנו רוצים ילדים, אך מי זאת שאמורה לעזור לנו?”
“אילנה אמה של דנה.”
“מה המיוחד דווקא בה?”
“היא שילוב נדיר של מומחית לפוריות ברמה עולמית, עם אישה פתוחה ונאורה. כאשר השיטות הכתובות בספרים אינן עובדות, היא מנסה שיטות לא מקובלות שחלק מעמיתיה למקצוע תוקפים אותה עליהן גם בהיבט המוסרי, בזכותה אתה ואחיך נולדתם.
“אני צריכה לראות את התיק הרפואי שלו, בלעדיו יהיה לי קשה לדעת אילו אפשרויות טיפול עומדות בפני.”
“האם תטפלי בו במרפאת הפוריות?”
“כן, על אף שכבר פרשתי לגמלאות, הרי שהיורשת שלי בניהול המרפאה שאותה הכשרתי לתפקידה, תאפשר לי זאת בשמחה, היא כמובן תשתתף בטיפול.”
“תודה, תמיד היית גדולה מהחיים.”
“תמר, מי שבאמת גדולה מהחיים זו את.”
סידרתי לה גישה לתיקו הרפואי של שלום.
“שלום,” אמרה אילנה, “הפציעה שלך מורכבת, אין הרבה הצלחות בפציעות כאלה, אך אסור לאבד תקווה, אריאלה תדאג לעשות בדיקות פוריות ליעל, בהנחה שהכל אצלה תקין, תכנסו לסדרת טיפולים בשיטת ניסוי וטעיה. זה עלול לערוך שנים, יתכנו טיפולים כואבים במיוחד לך שלום, ההצלחה לא מובטחת. לחלופין אתם יכולים לקבל זרע מתורם או להתחיל בהליכי אימוץ.”
השתררה שתיקה, “אני חייב להתייעץ עם יעל באופן פרטי,” אמר שלום. השארנו אותם לבד בחדר. יעל קראה לנו אחרי כמה דקות.
“שלום ואני נתחיל בטיפולים, אנו רוצים ילד שיהיה כולו שלנו.” לטרון
“פשטתי את חולצתי,” שלמה היה מרוגש לא פחות מאבישי, “רק בעזרתה הצלחתי במאמץ רב לפתוח את הדלת הסרבנית.”
“ריח הבשר החרוך הזיעה החמוצה והדם הכה באפינו, גם אלה הם ריחות הקרב. הלהבות חרכו את עורנו ושער ראשנו הפיח כיסה את פנינו, דם הפצועים וההרוגים כיסה אותנו, גמרנו לפנות אותם והתרחקנו מעט, המשוריין התפוצץ.”
“התקבלה פקודת נסיגה,” אמר אבישי, “נצטווינו לקחת איתנו את הפצועים, את ההרוגים השארנו בשדה. ‘אני אפנה את שלמה’ אמרתי למ”מ.”
“לפחדן הזה מגיע שאשתין עליו, שמעתי את המ”מ מבעד לערפל בו הייתי, אם הוא לא מסוגל ללכת בעצמו, מצדי הכפריים יכולים לעשות בו לינץ’ ולהכניס לו את הזין לפה.”
“לא ויתרתי, ולמרות דברי המ”מ נשאתי את שלמה על גבי עד בית ג’יז, כפר פלסטיני שכבשנו בקרבות קודמים ונמצא שלושה קילומטר מכאן במקום שבו יושב היום קיבוץ הראל של השומר הצעיר.”
שני הגברים הקשישים שתקו.
“לפני שלושים ושלוש שנים,” אמר שלמה, “הציעה לי בתי דנה לפגוש במציל שלי, לא רציתי אז לפגוש בסיוטים שלי. עדיין הרגשתי כפחדן, זו הייתה הדעה על אנשים כמוני ב-1948. לפי ההצעה של בתי, החלטתי לסגור את המעגל הזה היום אחרי שישים שנה.”
“זו אכזריות בלתי נתפסת להשאיר פצוע בשדה הקרב,” אמרתי.
“לא הייתי מכנה זאת כך,” השיב לי אבישי, “אינך יכולה לשפוט אנשים ולא להתחשב בזמן ובמערכת הערכים שהייתה מקובלת אז. במלחמה ההיא פצועי הנפש נחשבו למשתמטים ופחדנים. התמוטטות נפשית כמו שלו נחשבה לדבר מביש.”
“גם אחרי מלחמת יום הכיפורים,” הוסיפה אילנה, “שבה היו הרבה פצועי נפש, זה עדיין לא נחשב לכבוד גדול. אך מאז החלה חודרת ההכרה שצלקות הנפש יכולות להיות עמוקות יותר מצלקות הגוף.”
“גם אני לא הייתי רחוק אז מהתמוטטות נפשית,” הוסיף אבישי, “אנחנו בני אדם לא מכונות מלחמה.”
“אבישי,” חיבקה אותו גם דנה בהתרגשות, “היית ונשארת גדול מהחיים, לא רק אבא שלי, גם אני חייבת לך את חיי.”
“ואני חייבת לך את חברת חיי,” חיבקתי ונישקתי את אבישי.
“אני גאה בך הגבר של חיי,” חיבקה אותו צרויה.
“אתה גם הגבר של חיי,” הוסיפה רחל.
“בזכות הגבר של רחל וצרויה, קיבלתי גם אני את הגבר של חיי,” אילנה חיבקה גם היא את אבישי.
“עוד מעט אסמיק מרוב תשבחות,” חייך אבישי גיבור היום הזה. שבע שנים של בדידות
שבע שנים של שינה לבד במיטה, לא ממש לבד מצד אחד שלי שכב דוקטור תיאודורו ומצדי השני ואדיניו, הראשון בשביל תרבות והשני הגורנה. שנה של מר ומתוק
פרידה מדור הנפילים
לובסטר המחמד
“שוב את אני ולובסטר המחמד שלי יחד.”
“מה שלום לובי החמוד?”
“מרגיש נהדר, אני קצת פחות, הוא הרשה לעצמו לשלוח את הרגל הארוכה שלו לציצי הימני שלי, ממש חסר נימוס, אבל אני אוהבת את החוצפה הצברית שלו.”
“ומה אמר הלובסטרולוג?”
“הוא אמר שאם אטפל בו במסירות, הוא יוכל לחיות עוד שנה שנתיים.”
“את ממשיכה להאכיל אותו?”
“כן אבל במנות קטנות, אם ישמין יותר מדי, המסכן עלול למות טרם זמנו.”
הומור עצמי שחור ומטורף היה לילדת הפרחים הזאת.
“אדבר עם יואב, אולי עכשיו יסלח לך.”
“לא אקבל סליחה ממנו רק כי אני עומדת בעתיד הלא רחוק מדי לעבור דירה למדור השביעי ולפגוש שם את הבוס אשמדאי.” מזל סרטן
“תמר, אולי זו תהיה פגישתנו האחרונה, אין לי עוד זמן רב,” עוד ידידה שלי עם המחלה הארורה, החלטתי שלא אעודד אותה בקלישאה שאף אחד לא מאמין בה בנוסח, ‘את עוד תקברי את כולנו,’ ענת המשיכה,
“יש לך בן זוג?”
“אין לי, ואני לא מחפשת.”
“יואב צריך אישה, אחרי לכתי אני מקווה שתהיי האישה הזאת,” המשאלה שלה לא הפתיעה אותי, אם לא הייתה בה היושרה והישירות של יואב, הם לא היו מתחתנים או שהיו מתגרשים אחרי זמן קצר.
“אינני אומרת לך להתראות, כי אינני חושבת שנתראה עוד.”
היא קמה והלכה. כך פשוט ללא דרמה מיותרת הסתיימה פגישתנו.
“ענת נפטרה, הלוויה מחר בשעה חמש אחר הצהרים.”
הלכתי עם יואב אחרי הארון.
“תמר, אחרי הלוויה אני מבקש שתבואי לחדרי, אני חייב לדבר איתך ביחידות.”
“אבוא.”
הלכתי לחדרו של יואב אחרי ההלוויה. הרבה מנחמים ישבו בסלון שלו. לאחר שהם עזבו, נשארנו לבד.
בפינת הסלון שלו ראיתי את פינת הזיכרון הקטנה לעומרי, כמו שתיארה אותה ענת המנוחה.
“תמר, את עדיין אוהבת אותי?” יואב הישיר והישר, היה ברור לי לאן הוא חותר.
“חוץ מאורי ז”ל, היית ונשארת הגבר של חיי, לא היה לי ולא יהיה לי גבר אחר,” הייתי חייבת להיות ישירה וישרה איתו.
“ענת ז”ל אמרה לי לפני מותה, יואב תמר אהבת חייך מחכה לך, אסור לך להחמיץ אותה הפעם.”
“היא דברה גם איתי, אך רק היום קברת אותה, אני עוד חייבת לחשוב על כך, להרגיש שזה הדבר הנכון.”
“לי היה זמן לחשוב על כך בחודשים שהיא גססה, אני מרגיש שזה הדבר הנכון. זה הזמן לאהבה אמיתית. שום דבר כבר לא מפריע לניאנדרטלים לצאת מהמערה.”
“יואב, הדרך אצה לך.”
“יש לך זמן עד תום השלושים.”
על אף שנפרדתי ממנו רק בנשיקה מרפרפת, שפתיו שלא חשתי בהן כבר כמעט ארבעים שנה הבעירו את שפתי.
“מחר, אידו של מארס, שש אחרי המלחמה, אצלי בבית.” אידו של מארס – בפעם השלישית
נרצח יוליוס קיסר בתיאטרון פומפיוס מושב הסנאט ברומא.
בין הרוצחים היה בנו המאומץ של קיסר מרקוס יוניוס ברוטוס.
“בוודאי, אך עכשיו הוא יהיה הווירטואלי וואדיניו יהיה האמיתי, האם זה יפריע לואדיניו?”
“ואדיניו אינו קנאי יותר מדוקטור תיאודורו. ועכשיו אידו של מארס נלך לפגוש בדוקטור.”
זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי את הדבר האמיתי בא בשערי.
יואב בוגר הפקולטה לארוטיקה של פרופסור דנה, היה עכשיו הדייקן. ואני הסטודנטית המצטיינת, או אולי המזדיינת. מה הפלא? הרי הייתי היחידה בפקולטה.
למוחרת על הקפה של הבוקר פניתי ליואב,
“אני מציעה שתעזוב את הקיבוץ ותעבור לגור איתי במושבה,” יואב שקל בדעתו ארוכות.
“אקבל את הצעתך בתנאי שאוכל להעביר לבית המשותף שלנו את פינת הזיכרון לעומרי,” הייתי בהלם.
“זה תנאי בל יעבור?”
“כן, תנאי בל יעבור, אם לא, כול אחד יגור בבית שלו ונפגש מפעם לפעם,” הרהרתי ארוכות, רציתי לחוש את יואב לצדי כול לילה, כול הלילה, הכלתי את הגחמה שלו. גברים
“אלו החדשות הנפלאות ביותר ששמעתי בשנים האחרונות, אני מאושרת בשביל שניכם, מה ההבדל בין יואב לואדיניו?”
“יואב התבגר, ואדיניו יישאר צעיר לנצח.”
“את מי את מעדיפה?”
“ברור שאת יואב, זו תחושה אחרת לגמרי לחוות אותו בתוכי, אני רק מדמיינת לי את התחושה עם יואב הצעיר,” כן יואב הצעיר, חשקתי לחוש אותו בתוכי מאז אידו של מארס הראשון לפני שלושים ושמונה שנים.
“אני חוויתי את יואב הצעיר, אמרתי לך הוא היה הזיון הכי טוב שהיה לי בחיים.”
“מה קורה איתך עכשיו?”
“רווקה זקנה כמו שאת יודעת, אפילו בלי זיון הגון.”
“את? הפרופסור לארוטיקה?” דנה חייכה אלי במרירות.
“את יודעת שהיו לי סטוצים, אבל אהבה אמיתית לא הייתה, אחרי יואב קשה למצוא גבר אמיתי.”
“ידעת הרי שהקשר ביניכם יסתיים במוקדם או במאוחר.”
“ידעתי, ההפלה הייתה השגיאה הגדולה של חיי.”
“הרי לא רצית קקי וחיתולים,” היא יצאה למרפסת לפגישה עם נלסון וחזרה.
“לי יש נכד אחד שאביו נהרג ובן אחד שנפצע קשה ואינני יודעת אם יביא לי עוד נכד.”
“תמר הבנים שלך הם גם הבנים שלי, הם כואבים לי, אבל בן שהיה יוצא מרחמי? אין מצב שהייתי נותנת לו ללכת לקרבי.”
“ראובן שלך היה ג’ובניק ונפל במלחמה, אם היית מנסה למנוע מהבן שלכם ללכת לקרבי, יואב היה נאבק בך, כמו שאורי נאבק בי,” דנה שתקה ונראתה מהורהרת כמו בפעמים קודמות היא גייסה את האדמירל האהוב למערכה.
“לובי, אבא נלסון קורא לך לארוחת צהרים,” דנה יצאה החוצה. כשחזרה, גם תרסיס הפה שלה לא מנע את הריח הכבד שעלה מריאותיה עם כול נשימה.
“לפעמים אני חושבת שגברים רוצים להריח פרחים מלמטה, יש להם משאלת מוות, אולי גם לי יש.”
ישבנו שתי נשים, חברות בנפש כבר ארבעים שנה. עברנו כמעט הכול בחיים, אהבות מוות של יקירים, ניצחונות, תבוסות, חלומות שהתגשמו ותקוות שנכזבו, שתקנו ספל קפה נוסף.
“הכול.”
“אני חייבת לקבל את סליחתו של יואב, אבל לא סליחה מהשפה ולחוץ, לא סליחה של רחמים, סליחה מכל הלב, רק את יכולה להגשים את המשאלה הזאת,” היא השתעלה עוד שיעול כבד.
“יואב יודע על המחלה שלך?”
“לא, ואסור לו לדעת, אמרתי לך לא רוצה רחמים.” סליחות
“אין סליחה למי שרצחה את עומרי.”
“יואב, אתה אלמן, אני אלמנה ואם שכולה, אהובינו מתמעטים והולכים, מי יודע מתי יבוא תורנו? האם תרצה לרדת אל הקבר עם שנאה בלבבך?”
“עם שנאה אחת אפשר ואפילו רצוי אחרת הכול מושלם מדי,” יואב, אני הרי מכירה אותך, אתה אדם נפלא, אבל איך אני מורידה את האבן הזאת מהלב שלך?
“זו לא הייתה טעות, זה היה רצח של ילד חף מפשע שגירדו אותו לאשפת בית החולים. נמנע ממנו מה שלא נמנע מאף תינוק שנולד, לבכות,” יואב היה נסער ואני בכיתי ללא הפסק.
“יואב, אלפי ילדים מגורדים כול שנה בלי יכולת לזעוק.”
“אני יכול לבכות רק על הילד שלי,” יואב הראה לי באייפון שלו תמונה שאותה עיבד בפוטושופ. התמונה הייתה של אלוף משנה עם כומתה אדומה וכנפי צניחה, אך עם פרצוף מחוק ועליו כתוב עומרי, “הוא היה יכול לצמוח ולהיות גבר, קצין בצה”ל, אולי אלוף משנה, מפקד חטיבת הצנחנים.”
“או כמו יהושע שלי ליפול במלחמה, בוא ונניח להולכים.”
“עומרי לא הלך, הוא אפילו לא בא, לילדים שלך קראו בשמות, לילד שלי רק אני קראתי בשם, הוא סיים את חייו כגוש בשר מדמם במזבלת בית החולים,” שנינו בכינו דקות ארוכות ללא הפסק.
“יואב, אתה חייב לטהר את עצמך מהרעל הזה, זה מחלחל גם אלי.”
“ובצדק, לא מנעת את הפשע הנתעב הזה, הדם של עומרי גם על ידיך.”
“עשיתי כול מאמץ להניעה מתוכניתה, למרות זאת אני מרגישה אשמה על עומרי שלא נולד.”
“לא עשית הכול, לא שיתפת אותי, זה לא היה סוד רגיל בין חברות, זה היה פיקוח נפש,” חברות בנפש יכולה להיות נוראה, גם אני איבדתי את עומרי.
יואב התחבט עוד דקות ארוכות לבסוף פצה את פיו,
“תמר סלחתי לדנה מכל ליבי,” קפצתי עליו וחיבקתי את מותניו ברגלי, כמו אז שאיצ’ה החזיר לי את הסולו. יואב הוסיף מבודח,
“לך לא סלחתי, לא הותרת לי ולו שנאה אחת לרפואה, איך אפשר לחיות ככה?” הוא נישק אותי כמו שלא נישק אותי מעולם, לשפתיו היה טעם של סליחה אמיתית.
“החמצן הזה הוא חנקן בשבילי,” היא אמרה לי, “אפילו להאכיל את לובי שלי אסור, המסכן גוסס, לובי שלי, גם המוות לא יפריד בינינו,” שום פחד לא נראה על פניה של הנידונה, רק צחוק כמעט מטורף.
“דנה,” יואב ניגש למיטתה, “סלחתי לך על הכול, מכל ליבי.”
“שסלחת לי, ידעת שאני סופנית?”
“לא ידעתי, האישה הנפלאה שעם שנינו לא גילתה לי, סלחתי כי היא שכנעה אותי שזה הדבר הנכון לשלושתנו, סלחי לי גם את על עשרות שנות שנאה.” יואב נשק לשפתיה הסדוקות. חיוך עלה על פניה.
“יואב, יותר משלושים שנה חיכיתי לרגע הזה, אינך צריך לבקש את סליחתי, תמיד הבנתי ואהבתי אותך. אני הולכת בנפש חפצה לפגוש את אשמדאי.”
“אני קוראת מיד לדוקטור,” יואב אחז בידה,
“הניחי לה, זה הזמן הנכון בשבילה, זה הרגע אליו השתוקקה יותר מכל.”
יואב בכה כמו שלא ראיתיו מעולם.
“תודה תמר על שהצלת אותי מהשנאה לילדת הפרחים הנפלאה הזו.” אפילוג
בסיום ההריון ילדו אותה בניתוח קיסרי יזום, זה היה בן. על דעת כול המעורבים ולפי בקשתו של יואב, הוא קיבל את תפקיד הסנדק בברית המילה של הילוד.
לאחר שהתינוק נרגע אמר המוהל “וייקרא שמו בישראל,” שלום הושיט לו פתק, ראיתי שהמוהל המזוקן בעל הפאות המסתלסלות מרים גבה, ברור שהוא לא אהב מה שנכתב בפתק, “עומרי בן שלום ויעל.” חלק רביעי
שלושת סודות השטן
הקדמה
אינני מאמינה בהבלים האלה אבל נעים לי לחשוב שאשמדאי צולה אותו שם במדור השביעי, חלק מהעינוי הוא שאשמדאי מספר לאבא שלי מה הקשר בין אמא שלו לאחוות עמים. 
הרגשתי שאני פוסעת יחפה ואבנים חדות פוצעות את כפות רגלי.
לבסוף הייתה בידי התמונה השלמה המפורטת עד כאב. פרק ראשון – הכלא הבלתי נראה
הייתי אסירה שלא ידעה אם תשתחרר אי פעם, לכלא שלי לא היו קירות, סורגים או דלתות ברזל הנטרקות מאחוריך, אפילו מדי אסירה לא לבשתי. לכאורה יכולתי ללכת ברחוב ואף אחד שהלך שם לא ידע שאני אסירה. הכלא שלי היו חוקי אישות אפלים בני יותר משלושת אלפים שנה. הסוהרים היו הרבנים החשוכים של המאה העשרים. כלא בלתי נראה אך מוחשי מאין כמוהו.
חסכתי מעט כסף והלכתי להתייעץ עם עורך דין ידוע. הוא אמר לי:
“לפי חוקי המנדט הבריטי בפלשתינה א”י, לכול קהילה דתית יש אוטונומיה בתחום האישות, כול עוד את יהודייה את נתונה למרותה של הרבנות שאת חוקיה את יודעת. תוכלי לצאת מהכלא שלך אם תצהירי שאת אתאיסטית או תמירי את דתך.”
אף שההלכה היהודית והרבנים פשעו בי, הרגשתי שאם אאמץ אחת מההצעות הללו, אבגוד במהות היהודית שלי, לזה לא הייתי מסוגלת.
החלטתי לעזוב את השכונה הקרתנית בה גרתי שהייתה גם היא חלק מהכלא שלי, שכונה שבה כול אחד מרשה לעצמו לחטט לך בתחתונים ובמיוחד לאשה במצב עדין כמוני.
כסף לקנות או לשכור ולו דירה קטנה לא היה לי, המשכורת הצנועה שהרווחתי כמוכרת בחנות בקושי הספיקה לי לשכור חדר בדירת מגורים שבו לא הייתה לי פרטיות.
פחדתי פחד מוות שאם אתרועע עם גברים, הדבר יגיע לידיעת הרבנים החשוכים שיקשרו בין שמי הישן לחדש, הרי מספר הזהות שלי נשאר כשהיה.
תמר, גם לי יש סודות שאני שומרת רק לעצמי. גם צרויה חברתי בנפש, לא יודעת את השם הזה והסוד האפל מאחוריו. גם אבישי ואפילו אורי, אינם יודעים אותו. אני מבקשת כבדי אותי ואל תנסי לגלותו.
בימים שבהם עבדתי במשמרת הבוקר, הלכתי לספריה העירונית. הקריאה הייתה קרן אור שחדרה לכלא האפל שלי. בערב שנסגרה הספרייה חזרתי לחדר שלי, כדי לישון בודדה עד הבוקר, כך בזבזתי את חיי הצעירים.
באחד הימים שבהם ישבתי בספריה נכנסה אליה אישה נאה, נעולה סנדלים תנ”כיות ולבושה מכנסיים קצרים וחולצה כחולה עם שרוך לבן. מיד חשבתי היא פרוצה מהשומר הצעיר, לבטח זוללת חזירים ושפנים, בשכונה שלנו היא הייתה מוקצית מחמת מיאוס! רציתי לחזור ולקרוא אך משהו שאיני יכולה להסביר גרם לי להמשיך ולהביט בה.
“לספר הזה יש ריח דפוס טרי,” אמרתי לאישה.
“זהו הכרך הראשון של הקפיטל מאת קרל מרקס , כמו מרבית הגאונים בעולם מוצאו יהודי.” 
“על מה הספר הזה?”
“זהו ספר הגות הפורט אחד לאחד את העוולות והפרדוקסים של המשטר הקפיטליסטי, אלו נושאים מורכבים שלא כאן המקום להיכנס אליהם. ועכשיו הרשי לי להעתיק כמה ציטטות מהספר, עוד כחצי שעה אסיים ואז אשמח להמשיך בשיחתנו.”
שבתי לשולחני ועשיתי עצמי כמעיינת בספר שהיה מונח עליו, אך הבטתי כול הזמן באישה המעתיקה ציטטות למחברתה, לבסוף הוא סיימה והזמינה אותי במנוד ראש ובחיוך לשולחנה.
“שמי רחל ואני אסירה בכלא של ההלכה היהודית, אולי אסירת עולם.”
“בלי חידות, ספרי בפשטות.”
“תני לי לנחש, גיסך תבע את זכותו ליבם אותך כדת משה וישראל.”
“איך ידעת?” הייתי המומה, היכן אוכלת השרצים הזו הכירה את ההלכה?
“סיפור ארוך, תני לי לנחש פעם נוספת, סירבת לתביעתו ודרשת חליצה.”
“נכון,”היא נשמעה כמו דיין בבית דין רבני, לא כמי שחיה במעוז הפריצות.
“אנחש בפעם האחרונה, הייבם סרב, הרבנים לא הצליחו לכפות זאת עליו ואת עגונה זה שלוש שנים.”
“אם היית מנחשת כך את מספרי הלוטו האנגלי היית מיליונרית.”
“אני בזה לעושק ולרמאות הקפיטליסטים האלה, אבל יש לי את המפתח לכלא שלך,”
“ומהו?” הייתי מלאה תקווה, השמוצניקית הזאת היא אישה טובה, אולי היא זו שתוציאני מכלאי?
“אצלנו בשומר הצעיר הפיגור המנטלי של הרבנות אינו מעניין אף אחד, בואי לקיבוץ שלי ותוכלי לחיות כרצונך, תוכלי להכיר גבר ולחיות איתו גם בלי חופה וקידושין, ואפילו להביא ילד. אצלנו לא מחטטים בתחתונים בדברים האלה.”
“וגם את חייה עם גבר ללא חופה וקידושין?” האישה חייכה,
“לא, אני נשואה כדת משה וישראל לבעלי האוהב אבישי ויש לנו ארבעה ילדים נפלאים,” היא הביטה בשעונה, “אני חייבת לזוז.”
זה היה חבר הקיבוץ יצחק איצקוביץ’ הוא היה צעיר ממני בשמונה שנים. למרות שהוא לא היה הגבר שאיתו רציתי לחלוק את חיי התפשרתי, הייתי כמהה לבן וניסיתי להרות ממנו. לדעתי הוא היה עקר ולכן נפרדתי ממנו, לא הייתה לי סיבה להישאר בת זוגו. כנראה צדקתי באשר לעקרותו, יצחק התחתן ולאחר עשר שנים התגרש, ילדים לא היו לו. פרק שני – אלוהים אחרים
דמדומי האל
“כלל גדול הוא ‘איש בחטאו יומת’, לא יומתו בנים על אבות ואני מוסיפה גם על אימהות, ממזרות גרועה מארבע מיתות בית דין גם יחד.”
“האם את כופרת בתורתנו הקדושה?” הקשיתי עליה.
“אני כופרת בקיבעון מחשבתי, התנאים ידעו לשנות את תורתנו הקדושה כאשר הייתה מכשול, הלל הזקן תיקן את תקנת הפרוזבול שנגדה את שמיטת החובות הכתובה בתורה.”
“הלל הזקן מת לפני אלפיים שנה, אין עוד גדולים כמוהו בימינו.”
“הקיבעון המחשבתי החל עם החתם סופר שקבע ‘חדש אסור מן התורה’, מאז הרבנים הקטנים מתקוטטים מי ימציא חומרה מטופשת יותר, הם אינם מסוגלים לפתור את בעיות דורנו.” מות האלוהים
“אלוהים שלי נשרף בטרבלינקה,” אמרתי לאדל.
“אלוהים שלי כבר נדרס על ידי פרש רומאי בחורבן המקדש, בוא ונעזוב את החסידות המעופשת הזו הממשיכה להאמין באלוהים שנרקב כבר מזמן.” תחיית האלוהים
יערי פתח בדבריו, הרצאתו הייתה מחשמלת. האיש הזה היה חכם מהאדמו”ר שלנו שברח כשפן עלוב מהתופת בפולין והשאיר את משפחתו ואת משפחותינו להישרף בטרבלינקה, מנהיג אמיתי היה נוהג כיאנוש קורצ’אק שיכול היה למלט את נפשו אך בחר ללכת עם ילדיו למשרפות.
“יוסף סטאלין מנהיג המהפכה העולמית והמנצח הגדול של השטן הנאצי, הוא האדם הנערץ עלי. הוא שמש העמים שלאורה יאור ישגב אדם, ברית המועצות היא הלפיד הסוציאליסטי המאיר את הדרך לעולם, היא המולדת השנייה שלי.”
דבריו הפנטו את כול הקהל. וגרמו לי ולצרויה לראות בסטאלין את התחליף לאלוהים שלנו שמת טרם זמנו. בברית המועצות ראינו את המולדת השנייה שלנו.
יערי סיים את דבריו:
“פה בארץ חמדת אבות, אנחנו השומר הצעיר 49, 
אנו מזמינים את כול מי שמאמין בחזוננו, לבנות ולהיבנות בקיבוצים שלנו.”
הרי סטאלין רצח יותר אנשים מהיטלר וברית המועצות היום היא המעצמה האימפריאליסטית הברוטאלית ביותר, איך התמודדת עם זה?
תמר שלי, לפני שלושים שנה לא ידענו, וגם שהסתננו אלינו ידיעות פתרנו אותן באמירה ‘כשחוטבים עצים ניתזים שבבים’, כשסטאלין מת בכיתי כילד שאיבד את אביו האהוב, שמש העמים שלי שקעה.
היו גם הרבה סיבות אחרות, האימפריאליזם הבריטי חסם את חופי וגבולות הארץ בפני פליטי חרב יהודיים. נלחמתי בלטרון, קצינים בריטים פיקדו על הלגיון הערבי שהיה חמוש עד שיניו בנשק בריטי. האימפריאליסטים הבריטים והאמריקאים הטילו על המדינה שלנו המתבוססת בדמה אמברגו נשק. מנגד ברית המועצות באמצעות צ’כוסלובקיה סיפקה לנו את הנשק שהכריע את המערכה. למרות זאת בן גוריון חבר לאימפריאליזם המערבי, הוא נשך את היד שהאכילה אותו. 
האם השאיפה הזו לא גבלה בבגידה?
ראינו בכך פטריוטיזם ציוני סוציאליסטי, האמנו במדינה דו לאומית.
זה היה תהליך שנמשך כמה שנים. האירוע הראשון אשר קרה עוד בראשית שנות ה-50 בשלהי שלטונו של סטאלין, משפט הרופאים קראו לו. זה היה ליקוי חמה של שמש העמים.
האירוע השני היה חשיפת נאומו הסודי של חרושצ’וב בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית, התוודעתי לראשונה להיקף פשעיו הנוראים של שמש העמים שלי ששקעה במצולות ולא זרחה מאז. זו הייתה הפעם השנייה שחוויתי את מות האלוהים, אך המולדת השנייה המשיכה להאיר את דרכי.
הגמילה מהמולדת השנייה החלה בשני מאורעות בשנת 1956. בהתחלה כרגיל הצדקתי את ברית המועצות. כמה שנים אחר כך בניתוח לאחור הבנתי שברית המועצות המולדת השנייה שלי החלה לנקוט מדיניות אימפריאליסטית דורסנית לא פחות מהאימפריאליזם המערבי המתועב.
את האירוע השני חוויתי בעצמי, גויסתי למילואים במלחמה שבה חברנו לאימפריאליסטים הבריטים והצרפתים במלחמתם נגד מצרים, מה שידוע היום כמבצע סיני. האצטלה המהפכנית סוציאליסטית המזויפת של נאצר נשיא מצרים לא הפריעה לו לאיים בהשמדתנו. במלחמה הזאת ראיתי לראשונה שברית המועצות חימשה את אויבינו שמטרתם להשמידנו. זו הייתה חזרה על המדיניות של בריטניה האימפריאליסטית, ליבוי הסכסוך היהודי ערבי, זה לא היה סוציאליזם, זה היה אימפריאליזם חסר בושה במרעו.
את גט הכריתות למולדת השנייה נתתי אחרי המלחמה הזאת בה נהרג בני, נשארה לי רק המולדת הראשונה על כול פגמיה, אין לי ארץ אחרת.
אבל הן היו מוקצות מחמת מיאוס מלכתחילה, ולכן גם לא התאכזבתי. סטאלין וברית המועצות היו לפידים שהאירו לי את הדרך, כאשר כבו, חשתי בגידה נוראה כמו שחשתי בבגידה של האדמו”ר מגור.
במעשה הזה הייתה גלומה במיטבה גדולת רוח האדם.
לא היה לי ספק, אין מתאים מאבישי למעשה של גדולה כזאת. אבישי אישר לי שהוא זה שסחב על גבו את אביה של דנה. פרק שלישי – לציונות לסוציאליזם ולאחוות עמים.
לא, כמו שכתב מנהיגינו הדגול מאיר יערי…
האדמו”ר ממרחביה, קטעתי אותה בחיוך כאשר נזכרתי איך כינה אותו אורי שלי.
את יכולה לכנותו כך, השיבה לי צרויה בחיוך, ובכן האדמו”ר כתב שהעירום והמיניות הם מרכיבים חשובים בהוויה האנושית, ולכן המקלחת תהיה משותפת, שתי הבנות שלי התקלחו עם הבנים עד גיל שמונה עשרה, הדבר לא הביך אותן. אותו הדבר עם הבנים, שההורים שלמים עם הדרך גם הילדים שלמים איתה.
ומה עם עובדות החינוך העירומות שהתקלחו עם הילדים בהמלצת האדמו”ר?
גם כאן אין בעיה, כשעבדתי בגן הילדים, התקלחתי איתם, הם הביטו בסקרנות אך זה טבעי, לצערי התחילו לחלחל ערכים בורגניים לחברה שלנו, המקלחת המשותפת כמעט נעלמה.
בספריית הקיבוץ קראתי את שלושת כרכי הקפיטל של קרל מרקס וגם את המניפסט הקומוניסטי באנגלית. 
את חושבת שהרבנים הבורים והחשוכים שלנו, היו מכניסים צלם כזה להיכל?
כנערה השתוקקתי ללמוד את שפתה של האימפריה הבריטית, ראיתי באנגלית את השער לעולם הגדול. למזלי פגשתי מורה לאנגלית מהמושבה האמריקאית. הייתי מתגנבת לדירתה. היא ראתה את צימאון הדעת שלי ולימדה אותי שיעורים פרטיים בהתנדבות. בתמורה עזרתי לה בניקיון הבית. אחרי כשנה של התגנבויות, הגעתי כמעט לרמה של שפת אם. האנגלית עזרה לי להשכיל הרבה מעבר לתכנים העלובים של בית הספר לבנות. בתקופת נערותי הייתי הולכת בסתר לספריה העירונית וקוראת שם.
כן, הפכנו למומחים לענייני הלכה ואישות. הייתה ברשותנו ספריה הלכתית מגוונת, גברים ונשים מכל רחבי הארץ בין שהיו קיבוצניקים ובין שלא, והיו להם בעיות עם מנגנוני החושך של הרבנים, באו להתייעץ איתנו. היינו בצד שלהם, אף שבאנו מלב המאפליה. הכנתי אפילו תיק בו ריכזתי את כול מסמכים אותם כתבנו עבור אלו שיעצנו להם. זה הקל עלינו כאשר נתקלנו בבעיות דומות לאלו שעליהם כבר ייעצנו.
מודעה גדולה על לוח המודעת הזמינה את חברי הקיבוץ לסמינר שיערך בקיבוץ בנושא מלחמת המעמדות, רשמתי אליו גם את אבישי.
רחל כמונו ברחה מהכלא שלה אל החופש בקיבוץ והשתלבה בו להפליא. הפכנו לחברות בנפש, חדרה הקיבוצי היה סמוך לחדרנו ולא במקרה. גם אבישי היה מיודד איתה וחש אליה חיבה עמוקה. מדי פעם ראינו גברים הנכנסים לחדרה. לא היה בכך שום דבר חריג בקיבוץ שלנו. עודדנו אותה למצוא גבר שאותו תאהב. היא סיפרה לנו בתסכול על מערכות יחסים שניסתה ליצור ולא צלחו. כחברה בנפש שלה הייתי מוכנה לחלוק איתה הכול. פרק רביעי – אורי שלי
האב
גם לפני הפגישה הזאת אבישי ואני היינו מאוהבים וקיימנו יחסי אישות בהסכמתה של צרויה האצילה, אך באבישי עוד נשאר קמצוץ מהחניוק של חסידות גור, הוא לא העז ללכת עד הסוף. צרויה יזמה מהלך, היא ואבישי באו לחדרי לאחר שהשכיבו את ילדיהם בבית הילדים.
“אבישי, אתה בן זוג כלבבי,” לא האמנתי שהמלים יוצאות מפי, צרויה אשר רקחה את התבשיל הזה הגניבה אלי חיוך מעודד, “אני הולכת ומתבגרת וכמהה לילד, אורי אקרא לו.”
רך וצלול הוא השם הקצר
רסיס נהרה לילדי השחרחר
אורי אקרא לו
אורי אקרא.
“מעולם לא חוויתי חוויה מיסטית כזאת בשיר שלך, הקול שלך הוא אותו קול נפלא שאני זוכר מאז שמעתי אותך לראשונה בהופעה של צוות הווי צנחנים, כמו קולה של האחת והיחידה שושנה דמארי.”
אעזוב את הנוסטלגיה ואחזור לתמליל.
“אבישי, אני רוצה שתהיה האבא של אורי!” לא האמנתי, אמרתי זאת! צרויה הגניבה אלי חיוך מעודד פעם נוספת.
“אשתי כאן ויש לי ילדים,” אבישי הסמיק כולו.
“חזרת להיות החניוק של האדמו”ר מגור?” לעגה לו צרויה, “בקיבוץ זה לא פשע, אני אתמוך בך, תעשה מצווה גדולה.“
“מבינה ולא איכפת לי,” השבתי, “בקיבוץ לא מחטטים לך בתחתונים.”
“לך אולי לא איכפת, אך אורי וצאצאיו יהיו פסולים מלבוא בקהל ישראל עד דור עשירי.“
“זה עונש נורא למי שלא חטא,” קראתי בזעם.
“את תמימה,” השיב לי אבישי, “ברגע שתלדי אותו בבית החולים, ירשם שאת אימו ומכאן שאת נואפת והוא ממזר.“
“ומה עם הרישום במשרד הפנים?” אבישי היה מודאג.
“שכחת שאני המזכירה הטכנית של הקיבוץ?“
“לא שכחתי, אך מה זה עוזר?“
“המזכירה הטכנית, היא גם נציגת משרד הפנים, לפני שלושה חודשים רשמתי את הלידה של שלום שהתרחשה במרפאה, גם את הלידה של אורי ארשום. אני האימא, אתה כמובן האבא וחסל סדר הניאוף והממזרות של חוקי האופל.“
הקיבוץ היה סובלני והכיל את המשפחה המיוחדת שלנו באהבה. אף אחד לא חיטט לנו בתחתונים.זה תאם את הרוח החופשית של הקיבוץ באותם זמנים.
חשבנו על כך אךהחלטנו לא לעשות אף אחת מהפעולות הללו. כדי שלכול אישה יישאר המרחב הפרטי שלה. הביני שלא כמו היום, באותו הזמן החדרים היו קטנים מאוד. גם שירותים ומקלחת לא היו ונאלצנו ללכת לשירותים הציבוריים ולמקלחת הציבורית גם אחרי ליל אהבה.
או במילים אחרות צרויה ואיתה רחל ואבישי הם הומו ספיאנס. אני ניאנדרטלית או אולי אורנג אוטנג.
החלטנו לא לקבוע מראש, הסדרים ממוסדים גורמים בסוף לאובדן הספונטאניות. בקפה של הערב, שתינו הבענו את רצוננו, אם היו רצונות מנוגדים, אבישי הוא שהחליט. בהיותו סוציאליסט, הוא לא קיפח אף אחת מאיתנו. ההסדר הזה נשאר עד היום. אני מאחלת לכול המשפחות המונוגמיות את האושר של המשפחה הביגמית שלנו. הבן
לפני הלידה הראתה לי החובשת/מיילדת, תמונת תבליט רומי של לידה שהיה תלוי על קיר המרפאה.
“זהו תבליט על הסרקופג של סקרוביונה אטיקה 53 מיילדת רומאית. 
“אלד עירומה.”
“התמונות מתחת לסקרוביונה הן מלידות אחרות שהתרחשו במרפאה.”
“אבל כול היולדות לבושות בחלוק.”
“וכי מה רצית שאתלה על קיר המרפאה?”
“איך תדעי מתי לסגור את המרפאה לשאר החברים?”
“לפני התאריך הצפוי ללידה אני אבדוק אותך יום יום ואפילו בהפרשים של שעות. אני יודעת מה הם הסימנים המקדימים ויכולה לצפות בטווח של שעות מתי יתחילו הצירים, אם צריך אני מזרזת אותם בשיטות העתיקות, ללא תרופות מודרניות.”
“מה עושים חברי הקיבוץ הנזקקים לשירותי המרפאה בזמן הלידה?”
“מודעה על לוח המודעות של הקיבוץ ועל דלת המרפאה, מפנה אותם לאן שיוכלו לקבל טיפול,” היא הוסיפה בצחוק, “חברי הקיבוץ כבר התרגלו לכך שהמרפאה הופכת מדי פעם לחדר לידה.”
“מהפכה כמוה כלידה, ראשיתה בדם, אך כמו תינוק היא הדבר היפה בעולם.”
“כמו שכבר ראית, בסיום כול לידה במרפאה, נהוג לצלם תמונה של היולדת ותינוקה עם האנשים האחרים שנכחו בלידה. ברשותך אתלה את התמונה הזו על קיר המרפאה מתחת לתמונתה של סקרוביונה אטיקה, ליד תמונותיהן של היולדות האחרות במרפאה.” מובן שהסכמתי, אף אחד לא חשב אז שהתמונה הזאת עלולה לגרום נזק נורא כול כך. היינו שאננים מדי בקיבוץ. פרק חמישי – אוושה בלב
הילד
גדלתי בחינוך המשותף של השומר הצעיר. הייתי עוף מוזר. כאמי הייתי שחרחר, רוב הילדים סביבי היו בהירים מיפי הבלורית והתואר. היו לי לא מעט חברים וחברות שאהבו אותי ונעזרו בידע שלי, תמיד הייתי ידען גדול מהאחרים. הבנות גם אהבו אותי על צבעי השונה. הייתי ילד מופנם שחי בעולמו שלו, עולם של מילים. האמא השנייה שלי צרויה לימדה אותי קריאה וכתיבה בעברית ובאנגלית החל בגיל ארבע. קראתי המון וגם כתבתי שירים. הנער
היינו קבוצת ילדים המורכבת משני גילאים. זו הסיבה ששלום ויואב חברי הטובים שהיו מבוגרים ממני בשנה ואני, היינו באותה כיתה. עד סוף כיתה ו’ עוד הייתה לנו מקלחת משותפת. הילדים המבוגרים בקבוצה היו בני 13 ויותר, אני חושב שאין צורך לתאר לך איך נראות בנות 13 עירומות, רוב הבנים שהחלו להתמלא הורמונים, היו מרוגשים כשראו אותן.
זה דווקא התאים ליואב, צחקתי בפה מלא וחיבקתי את אורי שלי.
בכיתה ז’ עלינו למוסד החינוכי שהיה שייך לכמה קיבוצים, לשמחתי כבר לא הייתה שם מקלחת משותפת. גם כאן השתתפתי בשמחה בפעילות החברתית והייתי סולן המקהלה הפעם בקול טנור עמוק, היו שהשוו אותי לאנריקו קרוזו הגדול. למזלי לא הייתי במקהלת ילדים נוצרית וכך לא סירסו אותי כדי לשמור על קול החוזליטו שהיה לי.
בטח שאני זוכרת. כמעט פרצתי בבכי שנזכרתי איך קראו אותה אורי ויואב לזכרו של שלום, במוצב של הצנחנים מול איסמעיליה.
“בלשכת הגיוס,” אמרה רחל אמי הביולוגית, “ובכל מקום אחר שבו תידרש למלא פרטים אישיים, עליך לכתוב שצרויה היא אימך ואבישי הוא אביך, זה חשוב מאוד,” צרויה הנהנה בראשה.
“אבל למה?”
“אתה סומך על שתינו שאנו עושות ונעשה הכול לטובתך?”
“סומך בעיניים עצומות.”
“בבוא היום תדע,” אמרה צרויה, “בינתיים עשה מה שאמרה רחל.” הגבר
כמו כול בן קיבוץ השואף בכל מאודו להיות חייל קרבי, זו גם הייתה מטרתי, אך בלשכת הגיוס גילו אצלי אוושה בלב והורידו לי פרופיל. ערערתי ונדחיתי, פעם נוספת ערערתי וכשלתי שנית. בלב נחמץ ראיתי את בני כיתתי מתקבלים למיטב היחידות בצה”ל, טייס, שייטת, סיירות. שלום חברי התקבל לסיירת שקד, יואב החליט להתנדב לצנחנים, היה ברור לי שהוא יעבור את הבוחן בבקו”ם54 בקלי קלות. כמה קינאתי בהם.
הלכתי, נציגי הלהקות הצבאיות רבו עלי והציעו לי הצעות מפתות. נציג להקת הנחל מלכת הלהקות הצבאיות, להקה שלהצעה שלה אי אפשר לסרב, הציע לי סולו מיד עם גיוסי. בכל זאת היססתי, מישהו שהתיידדתי איתו במיון אמר לי:
“אתה אידיוט מושלם, אם הייתי מקבל את ההצעה הזאת לא הייתי מהסס שנייה, בסוף מישהו אחר ייקח את המקום שלך.”
הייתי כבר בדרך אל נציג להקת הנחל ואז תפס בכתפי איצ’ה קצין החינוך של פיקוד מרכז, לימים נודע לי שהוא עשה עלי תחקיר מקדים וידע על תשוקתי ללכת לקרבי, הוא הציע לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה:
“אני מציע לך להצטרף ללהקת פיקוד המרכז. בקרוב נקים ממנה את צוות הווי צנחנים, אני מציע לך כבר עכשיו לעבור קורס צניחה ולקבל כומתה אדומה וכנפי צניחה.”
“חמור! אתה הומו?” שמעתי את חברי בלהקה, “אתה יכול להשכיב עשר בנות ביום, רק תבחר את מי שאתה רוצה.” אהבת חיי
נשארתי להופיע במוצבי התעלה המופגזים גם אחרי שכל חברי הלהקה עלו לארץ, איצ’ה שידע שזו תשוקתי, נתן לי אישור מיוחד להופיע שם חודשיים נוספים. ואז פקד עלי לעלות לארץ. בלב נחמץ עזבתי את התעלה. איצ’ה אמר לי שהוא זקוק לי במיון הבא ללהקות הצבאיות. אני חושב שזה היה תירוץ להוציא אותי ממוצבי התעלה. איצ’ה ידע את העבודה שלו ולא היה זקוק לאף אחד לידו. אבל מהאכזבה על נטישת התעלה, זכיתי באהבת חיי.
במיון, ראיתי אותך בשיר יש לי אהוב בסיירת חרוב וחשתי מכת ברק.
“אנחנו חייבים לצרף אותה ללהקה,” אמרתי לאיצ’ה, “הביצוע שלה היה כושל כי היא ביישנית, אך תהיה כוכבת אם נטפח אותה, אני אקח זאת על עצמי.”
“אחוות הימנים,” חייך אלי איצ’ה, “אלחם עליה אם יהיה צורך בכך.”
המלחמה לא הייתה קשה, רק התותחנים שחורי הכומתה רצו בך וגם זה בערבון מוגבל. אבל הנשק הסודי של הצנחנים כומתה אדומה והאפשרות לעבור קורס צניחה, הכריעו את המערכה. היית ימנית תמימה ומתוקה מהשכונה, התאהבתי בך זה לא קרה לי מעולם, החלטתי שאגן עליך מפני הזאבים בלהקה. גם את התאהבת בי. זו הייתה אהבה אפלטונית מטורפת. שכנעתי את איצ’ה לתת לך סולו חודשיים אחרי שהגעת, לקנאתן של הוותיקות. בשעות הפנאי שלנו שרנו יחד שירים תימניים ששנינו למדנו מאימותינו.
מנערה שגדלה בשכונה קרתנית רוויה באמונות תפלות, שלמדה בבית ספר שטוף מיתוסים אוויליים, שלימד את סיפור ששת ימי בראשית ובריאת האדם כאמת של כזאת ראה וקדש, קנית ידע שלא היה מבייש סטודנט של שנה שנייה באוניברסיטה במדעי הטבע, מדעי החברה, פילוסופיה וספרות.
“ההורים שלי לא אוהבים שאני יוצאת עם גבר ללא נישואין.”
לא יכולתי לסרב, האמנתי שיש לי פתרון לכל בעיה.
“אמא רחל, אמא צרויה, אני מתחתן עם תמר שלי בעוד חודשיים, לחיים.”
“האם כבר נרשמתם ברבנות?” צרויה הייתה מודאגת.
“עדיין לא.”
“זוכר מה הורינו לך לפני שהלכת ללשכת הגיוס?”
“איך אפשר לשכוח.”
“אז ברבנות זה הרבה יותר חשוב, בנפשך ובנפשנו הדבר.”
“אמא ואמא, אני כבר ילד גדול.”
דנה שרקחה את הפתרון הזה, הציעה שאימה המנהלת מכון פוריות, תעזור לנו, בתהליך הקרוי הזרעה מלאכותית. זוגות נשואים מקבלים את הטיפול הזה בקלות, אנחנו שטרם נישאנו, היינו צריכים ועדת חריגים שזה תהליך שעלול לקחת חודשים ולנו אצה הדרך. אימה של דנה קיבלה אותנו בפרוטקציה. לצורך התהליך הייתי צריך לספק זרע, אך כשלתי בטכניקות הרגילות שהיו נהוגות במכון הזה ובשאר המכונים הדומים בארץ ובעולם. דנה לקחה על עצמה להביא לך את הזרע הנכסף, אימה הדריכה אותה ונתנה לה את הציוד המתאים. דנה הצליחה היכן שכשלו השיטות האחרות, לנערת הפרחים הזו. לא היו עקבות מתחסדות. השאר היסטוריה.
אגו גברי הוא דבר אווילי, הייתה בעיה, היינו צריכים להתמודד איתה והצלחנו. להרגשתי זה רק העצים את האהבה בינינו.
אני מסכימה איתך לא היו מאורעות שהעצימו את אהבתינו כמו ההריונות של שני הבנים. ההקלטה השנייה
אחרי שיהושע נגמל, התחלת לחלום חלומות ארוטיים בהם קראת בשמו של יואב והדפת ריח חריף של אהבה. גם במסיבת הגיוס הרחתי את הריח הזה. דבר דומה קרה כשצעדנו ליד הצנחנים ברפידים. במוצב מול איסמעיליה כאשר ישנו יחד במחפורת, חלמת על יואב, צעקת את שמו והדפת ניחוחות אהבה.
התקף קנאה אווילי אשר גרם לי לבקש ממרדכי שיתלונן על כאב גב. כך יכולתי להשכיב אותך ואת יואב קרובים על רצפת הקומנדקר. ידעתי שזה יכאב לשניכם. אבל כבר בטיסה הפנמתי שזה היה התקף קנאה מטופש והתחרטתי עליו. ישבתי בין יואב לבינך, לא רציתי להעמיד אתכם בניסיון קשה מנשוא.
זה רק דחה את הבלתי נמנע שהגיע אחרי אירוע דונה פלור, יותר משנתיים אחרי תום המלחמה. הגעתי לתובנה שמשיכתך ליואב אינה רק תשוקה לגבר אלא אהבה טהורה. את אוהבת שני גברים. שתי אימותיי שהתייעצתי איתן על כך, אמרו לי שהאהבה בינך ליואב היא צורך חיוני של שניכם ואין סיבה הגיונית שלא תתממש. ראה, אמרה לי צרויה, רחל ואני חולקות עם אבישי את לילותינו גם היום, וכולנו מאושרים. אולי תקימו משפחה של שני גברים ואשה? יואב ותמר גם יביאו ילדים שלהם שני אבות, כמו שלך היו שתי אימהות. הרעיון נראה לי נכון. דנה שאנחנו חבים לה את שני הבנים שלנו הסכימה גם היא שזה הרעיון הנכון. משפחה ביגמית היא דבר נכון, אם כולם מסכימים לכך.
כולנו הומו ספיאנס, צרויה אבישי אמא ואני סוציאליסטים, דנה היא ליברלית וחופשית. במערכת ערכים בורגנית קפיטליסטית חזירית ומתחסדת כמו שאת דוגלת בה, לא הייתי נולד.
ולי לא הייתה את אהבת חיי. פרק שישי – בכור השטן
התמלול המורכב ביותר
“הדרך הפשוטה היא לגלות איך לאחוז אותו בביצים ואז לסחוט חזק, החיסרון של הדרך הזו, שהוא לא ידבר חופשי וינסה להסתיר ולעוות מידע ככל שיוכל.”
“האם יש דרך בה אפשר לקבל את המידע מרצונו החופשי?”
“יש, אך היא דורשת ציוד יקר, ציוד המצוי ברשותם של שירותי ביון, אך אפשר להשיגו תמורת תשלום מתאים.”
“אני בוחרת בדרך הזו! ”
“הדרך הזו דורשת סבלנות והתוצאה לא מובטחת.”
“אז במקביל תעבוד גם על הדרך השנייה.”
“זה יעלה לך הרבה.”
“זו בעיה שלי, לא שלך!”
“הקלטתי כמה שיחות בין הנבל שלך לשותפו הזוטר במשרדם. הבן זונה הדריך את שותפו הצעיר איך לעשות מה. הוא התגאה בעלילותיו כמו טווס ונשמע כמו שרלוק הולמס האומר לשותפו ‘אלמנטרי ווטסון’.”
שמענו יחד את הקלטות והתלהבתי.
“לא הייתי יכולה לצפות למשהו טוב מזה, מגיע לך בונוס מיוחד.”
“אין לי צורך בבונוס, גם אני נהנה מהעבודה הזו, יש כאן כמה היבטים פליליים, היכולים לגרום לפחות לשלילת רישיונו, אם לא מעבר לזה.”
הערה שלי: גם כן נכתבה בהדגשה. והרי התוצאה לפניכם, הכותרות הן כמובן שלי, כתבה אותן תמר המשוחררת של העשור השני במאה העשרים ואחת. זונות וגובה האתנן
יכולתי לסיים את החקירה כאן, אך בהכירי את הבסטיונר, הייתה לי הרגשה שיש כאן מכרה זהב.
“יש לי חשד כבד שאימו של אורי אינה צרויה,”
זה הדליק את כול הנורות האדומות בראשה של הבהמה, היא הורתה לי לברר מי היא אימו של אורי ויהי מה. מה שלא רשום בתיקים, נמצא בראשם של האנשים. לא בטוח שבן קיבוץ יודע מיהו אביו האמיתי, אך בטוח שהוא יודע מי היא אימו האמיתית. להחזיק את הזונה בביצים
שרלוק: עליך להתחבר עם אורי ולשאוב עליו אינפורמציה.
השטינקר: לא מוכן לעשות את זה, זו כבר בגידה באורי ובחברי הלהקה.”
שרלוק: אם לא תשתף איתי פעולה, אחשוף אותך, חבריך בלהקה ינדו אותך ויש סיכוי שתודח מהלהקה, אתה לא כזה סופרסטאר.
הערה שלי: הייתה הפסקה של כחצי דקה.
שרלוק: אכפיל את התשלום שאתה מקבל.
השטינקר: בסדר מה עלי לעשות?
שרלוק: זו מצלמה מיוחדת של חוקרים, וזה מכשיר הקלטה זעיר. העוזר שלי ידריך אותך אחר כך איך להשתמש בהם, צלם והקלט כול דבר שאתה חושב שיש לו קשר לזהות הוריו של אורי, אנשים לפעמים מחזיקים ברשותם תמונות מעניינות. כדאי לך להביא לי מה שאני מבקש, תקבל בונוס מיוחד ואל תשכח שאני מחזיק אותך בביצים.
ההקלטה הסתיימה.
ד”ר ווטסון: לא.
בשיחה שתשמע עכשיו יושבים אורי והשטינקר ומדברים על התמונות.
הערה שלי: לא כללתי בתמלול זה וגם בתמלולים אחרים אינפורמציה לא רלוונטית.
השטינקר: מה התמונה הזו?
אורי: מהלידה שלי, על המיטה יושבת אימי רחל ומחזיקה אותי בזרועותיה.
השטינקר: ומי הם האחרים בתמונה?
אורי: החובשת במרפאה שילדה את אמא, האמא השנייה שלי צרויה ובעלה אבישי שהוא גם ידיד קרוב של אמא.
השטינקר: מי צילם את התמונה?
אורי: אבישי, הוא השתמש בכפתור ההשהיה כדי שיספיק להיכנס לתמונה.
השטינקר: יש לך עוד תמונות?”
אורי: בטח, הנה אמא ואני כשהייתי בערך בן שלוש.
הערה שלי: נשמעה שריקה ככל הנראה של השטינקר.
השטינקר: הדמיון ביניכם מדהים!
אורי: כולם אומרים את זה.
ההקלטה הסתיימה.יודע צדיק נפש בהמתו
הערה שלי:נשמעה צהלה ככל הנראה של סעדיה.
סעדיה: אז אורי הוא ממזר מהשומר הצעיר, תקבל בונוס.
שרלוק: מה אתה רוצה לעשות עם הממצאים האלה?
סעדיה: להראות אותם לאורי ולהגיד לו שאם הוא לא מוריד את הידיים מהבת שלי, אני מביא את זה לרבנות.
הערה שלי: נשמע קול גיחוכו של שרלוק.
שרלוק: אורי ילך לעורך הדין של הקיבוץ, אתה יודע מה יגיד לו האדבוקט?
סעדיה: מהו כבר יכול להגיד?
הערה שלי: גיחוכו של שרלוק נשמע ביתר שאת.
שרלוק: לקוף הזקן יש אקדח בלי כדורים, בית הדין הרבני לא יקבע ממזרות על סמך הוכחה נסיבתית בלבד. אם תרצה אוכל להגיש נגדו תלונה על סחיטה באיומים. אתה חייב תודה לקוף הזקן על האזהרה, אעביר אותה למזכיר הקיבוץ, הוא כבר ידאג לכך שבחיים הקוף הזה לא ימצא ההוכחה למה שהוא מחפש.
הערה שלי: נשמע שקט כמה דקות, סעדיה היה כנראה המום ושתק לבסוף אמר:
אז מה שווה כל מה שהבאת?
שרלוק: שנינו יודעים שאורי ממזר, אני אביא הוכחה קבילה לבית הדין הרבני.
סעדיה: בסדר תביא הוכחה.
שרלוק: סטיפה של חמשת אלפים דולר עכשיו ביד.
ההקלטה הסתיימה.מל”מ (מודיעין לפני מבצע)
הערה שלי: זהו כנראה אותו יצחק איצקוביץ’ שרחל הזכירה.
שרלוק המשיך בדבריו: ניסיתי לשחזר בזיכרוני את השיחות איתו. אולי יש רמז למה שאני מחפש? ואז נזכרתי.
“יש לנו מרכזת משק תותחית על, גבר אמיתי עם ביצים, לא תאמין היא ובעלה גם הוא תותח על, היו חניוקים מירושלים.”
“ואיך קוראים לצמד תותחי העל?”
“צרויה ואבישי.”
זה היה קצה החוט שהייתי צריך לפגישה שלי עם יצחק, אסור היה לו כמובן לדעת שזו פגישת מל”מ. שיחה כזאת אתה צריך לתכנן ולהוביל בלי ששותפך לשיחה ירגיש מובל. עליך לבנות את השיחה כך שאם היא תסטה מהמסלול שתכננת, תוכל להחזירה למסלולה.
שרלוק: זוכר אז במילואים הזכרת מרכזת משק שהיא גבר עם ביצים? שכחתי כבר איך קוראים לה.
איציק: צרויה, מה פתאום נזכרת בה?
שרלוק: אסוציאציה, היום מדברים על כך שראש הממשלה גולדה היא הגבר היחיד בממשלה שיש לו ביצים.
איציק: שכחתי כבר את הכושר האסוציאטיבי המשובח שלך.
שרלוק: נזכרתי, אמרת שבעלה נקרא אבישי ושניהם תותחים.
איציק: תותחים אטומים, הם מילאו את כול התפקידים המרכזיים בקיבוץ, נשלחו לחו”ל על ידי התנועה, משהו מיוחד.
שרלוק: ואיזה בני אדם הם?
איציק: שונאים את החניוקים שמהם באו, מאוד אידאולוגים ו.. כן סרגל הוא עקום לידם.
הערה שלי: שרלוק יוזם להטות את השיחה לעבר רחל.
שרלוק: הם אשכנזים?
איציק: כמו רובנו כאן.
שרלוק: רובכם? כולכם ווזווזים! ועדת הקבלה שלכם בטח מנפה את המזרחים!
איציק: זו השמצה של שונאי הקיבוצים, אין אצלנו אפליה כמו אצל החניוקים.
שרלוק: לא מאמין, תן לי דוגמה למזרחי או מזרחית שקלטתם בקיבוץ.
הערה שלי: נשמעה שתיקה נראה שאיציק חשב.
איציק: לפני שנה קלטנו זוג עיראקים צעירים.
שרלוק: עיראקים לא נחשב, הם כמעט אשכנזים, אני מתכוון לאיזה תימני אסלי.
הערה שלי: איציק היה יכול להטות את השיחה לעיראקים, אך שרלוק החזיר אותה למסלולה.
איציק: לפני עשרים וחמש שנים בערך קלטנו אלמנה ימנית. היא הייתה אז חתיכה לא רעה, היה לי רומן קצר איתה, זיון על הכיף כיפאק.
שרלוק: מה קרה אחרי שרומן ביניכם הסתיים? היא התחתנה? יש לה ילדים?
איציק: אצלנו לא צריך להתחתן בשביל ללדת, יש לה בן שחור כמו אמא שלו, חכם כמו איינשטיין ושר כמו אנריקו קארוזו.
שרלוק: בן כמה אנריקו היום?
איציק: עשרים? עשרים ואחת? משהו כזה.
שרלוק: היא ילדה בבית החולים של העמק?
איציק: לא! היא ילדה את הבן שלה אצלנו במרפאה.
שרלוק: מי ילד אותה?
איציק: החובשת שלנו, היא גם מיילדת.
שרלוק: כול נשות הקיבוץ יולדות במרפאה?
איציק: מה פתאום! כמעט כול הנשים יולדות בבית החולים של העמק, אבל יש נשים שהעדיפו ללדת במרפאה, הן אמרו שהחובשת שלנו היא מיילדת טובה יותר מרוב המיילדות של בית החולים. וגם האווירה בלידה הרבה יותר טובה.
הערה שלי: נשמעה שריקת התפעלות של שרלוק והוא היטה את השיחה לחובשת.
שרלוק: טיפוס מעניין החובשת/מיילדת הזאת.
איציק: היא מכורה לעבודה, לא החסירה יום כבר עשרים או שלושים שנה.
שרלוק: ומה עם משפחה וילדים?
איציק: רווקה זקנה, גם בקיבוץ היא סובלת ממחסור חמור בוויטמין זי.
הערה שלי: נשמע צחוק גברי משוחרר של שני השוביניסטים המגעילים הללו.
איציק: בזמנו הזנתי אותה בוויטמין, הימנית הייתה הרבה יותר טובה. אתה יודע בקיבוץ אף אחד לא מתרגש מדברים כאלה.
הערה שלי: הם שוב צחקו באופן מבחיל והמשיכו להחליף זיכרונות עד שנפרדו.
ההקלטה הסתיימה.
ד”ר ווטסון: לשפוט אתה אומר מיד מה אתה רוצה ממנו תוך שימוש במקל ובגזר, עם אדם חופשי, אתה הולך סחור סחור ומושך אותו בלשונו עד שהוא בולע את הקרס שלך.
שרלוק: קיבלת 100 במבחן.
הזונה: מה אתה רוצה לדעת עליה?”
שרלוק: מה הן שעות העבודה שלה?”
הערה שלי: הפוגה ורשרוש ניירות
הזונה: בכול יום חול משש בבוקר עד אחת בצהרים ובימי שני וחמישי גם משש עד שמונה בערב.
שרלוק: האם היא מחסירה ימי עבודה?
הזונה: היא לא החסירה ולו יום עבודה אחד בחמש עשרה השנים האחרונות, שמונה פעמים היא קיבלה תעודה של עובד מצטיין.
שרלוק: תודה.
נשמעה טריקת טלפון ההקלטה הסתיימה.
שלחתי את עוזרי לקיבוץ והוא צילם במצלמה נסתרת את סביבת המרפאה, הייתה קבוצת עצים קטנה כחמישים מטר מהדלת שלה. מבצע ויקטורי
שרלוק: אני מבקש שתחבשי את אצבעי.
החובשת: אחבוש אותך ברצון, ממה נפצעת?
שרלוק: קילפתי תפוז ונחתכתי.
החובשת: אינני מכירה אותך, אתה לא מפה.
שרלוק: באתי לבקר חבר.
שרלוק: יצחק איצקוביץ’.
החובשת: מחר אשאל את יצחק אם הוא באמת מכיר אותך.
הערה שלי: קולו נשמע כצפיחית בדבש.
הערה שלי: קולה נשמע שמח, כנראה מעט אנשים אם בכלל התעניינו בתעודות האלה.
החובשת: כבר עשרים וחמש שנים, כול עבודתי מתועדת ביומן המרפאה.
הערה שלי: .גאווה נשמעה בקולה
החובשת: טקס חגיגי שבו אני מקבלת תעודת עובד מצטיין.
שרלוק: מי הוא הילד הצורח הזה ומה קרה לו?
החובשת: יובל, אני נראית כאן מטפלת בו לאחר עקיצת עקרב.
שרלוק: והגבר הזה עם הרגל הנפוחה כמו של פיל?
החובשת: יהודה הרפתן, פר נגח אותו, יומיים לא נפטרתי מהסירחון.
הערה שלי: נשמע צחוקה של החובשת גם שרלוק הצטרף אליה. מכאן מגיע שרלוק אל מטרתו העיקרית.
החובשת: זהו תבליט על הסרקופג של סקרוביונה אטיקה מיילדת רומאית, היא ההשראה שלי.
שרלוק: ומהן התמונות מתחת לרומאית הזאת?
החובשת: תמונות משמונה לידות שקיבלתי במרפאה, ללא סיבוך או תקלה.
הערה שלי: הגאווה נשפכה מקולה, שרלוק שרק בהתפעלות.
שרלוק: ומה התמונה הזו?
שרלוק: למה אימו לא ילדה בבית חולים?
החובשת: זו הייתה תקופת הפדאיון, אימו פחדה לנסוע בכביש וידעה שאני מיילדת מצוינת.
שרלוק: את כנראה באמת מיילדת מצוינת, שמונה לידות, שמונה תעודות עובד מצטיין, מה עוד אפשר לדרוש?
החובשת: אני אוהבת את עבודתי וגאה בה.
שרלוק: אין ספק, את גאוות הקיבוץ הזה, מי ייתן וירבו כמוך.
החובשת: לא כולם חושבים כך.
החובשת: כן, רחל ובנה אורי, שנה לאחר ששלום נולד.
הערה שלי:היא בלעה את הקרס.
שרלוק: למה היא לא ילדה בבית חולים?
החובשת: אמא שלה הזהירה אותה מבתי חולים, חוטפים שם תינוקות תימנים ומוכרים אותם לאשכנזים ולאמריקאים.
החובשת: שמועות מטופשות של אנשים פרימיטיביים, לא היה כלום!
שרלוק: את צודקת לא היה כלום, מה קרה שהסתיימה הלידה?
החובשת: רשמתי אותה כמו את הלידות האחרות ביומן המרפאה.
שרלוק: אפשר לראות את הרישום הזה?
החובשת: לא, סודיות רפואית, אני צריכה לסגור עכשיו, אני מזמינה אותך להמשך השיחה על כוס קפה בחדרי.
שרלוק: איך אפשר לסרב לאישה נאה ומוכשרת כמוך.
החובשת: ומה עם יצחק איצקוביץ’?
שרלוק: הוא לא יודע שהגעתי, אבקר אותו בפעם אחרת.
ההשמעה הסתיימה.
הערה שלי: צחוקם הבהמי של שרלוק וד”ר ווטסון נשמע שוב, איך הם מסוגלים להוריד לביוב את הדבר הנשגב בעולם?
קמנו ושתינו קפה, הרי זו הייתה הזמנת החובשת מלכתחילה.
הערה שלי: הצחוק הגברי הבהמי חזר על עצמו. גיזת הזהב
פרק שביעי – עוצו עצה ותופר
“אזהיר אותו שאם בכלל יחשוב על כך, הרי שאתראיין לכל העיתונים לרדיו ולטלוויזיה, ואפילו לעיתונים בעולם, אאיים עליו שתמונתו ותמונתי יופיעו בשער האחורי של העולם הזה.”
“אבישי האבא שלך, וצרויה האמא השנייה שלך, הבטיחו לי שיעזרו לנו להתקבל לכל קיבוץ שנרצה. אני מעדיפה קיבוץ של האיחוד, שם אין לינה משותפת ולא מקלחת משותפת,” אורי השתכנע הריתי ממנו והתחתנו כדת משה וישראל. פרק שמיני – החלקים החסרים בפאזל
התייעצתי עם החוקר שלי.
“אז מה עושים?”
“Plan B, עלינו לסחוט את הלימון הזה עד שהגרעינים שלו יחרקו.”
חייכתי, נזכרתי בביקור שלנו בלונדון, על מדרגות הפרלמנט, ציטט אורי שלי את לויד ג’ורג’ ראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם הראשונה, שנשא נאום בחירות פופוליסטי ב-1918, בו התבטא כך לגבי האויב הגרמני. האם גם החוקר שלי הוא חובב היסטוריה?
“בהקלטות הרלוונטיות, יש כמה מעשים פליליים בעליל שהלימון ביצע לכאורה, כגון שימוש בלתי חוקי בכלורופורם, פריצה למרפאה, גניבה של מסמך חסוי ועוד, אם תפתח חקירת משטרה, הוא עלול לאבד את רישיונו ואולי גם ללכת למאסר, לא אזיל דמעה אם זה יקרה.”
כמו שאמר לי אבישי, אליה וקוץ בה. אם תפתח חקירה הרי גם המסמך המוכיח את ממזרותו של אורי ייחשף, אין יודע לאן כדור השלג הזה יתגלגל.
“כן,” הוא חייך, “הסרט שהראיתי לך.”
“אז הוא ניבלס את ההומו הזונה שלו שניבלסה אותו גם כן. אלפים עושים את זה ואין פוצה פה ומצפצף.”
היה נפלא בזמנים ההם, יכולת לכתוב כול מה שעל דעתך, היום אני מצפה שהקומיסרים של הפוליטיקלי קורקט ימרחו עלי זפת ויגלגלו אותי בנוצות. כן לגבי בכור השטן הזה הייתי מוכנה לנקוט גם בזמנים ההם בביטויים החריפים והגסים ביותר, מעניין איך הייתה לשונה המשתלחת של דנה מכנה אותו? החוקר שלי קטע את הגיגי.
“לפי פקודת החוק הפלילי המנדטורי שעדיין תקפה, השוכב עם אדם שלא כדרך הטבע, דינו מאסר עד עשר שנים. כמו כן או לחליפין את יכולה לאיים עליו באשתו הקנאית.”
“אלך על זה, צריך להנות קצת לא?”
“אורי בטכניון היום, בוא אלי הביתה, יש לנו כמה דברים לדסקס.”
“את לא חוששת שאהרוג אותך?”
“עותקים נוספים של הסרטון והתצהיר, בצרוף עוד כמה תצהירים של נשים אתן שכבת, רק מחכים אצל כמה אנשים האמונים עלי, כדי להישלח אל אשתך הקנאית, אם יקרה לי משהו,” עניתי בשלווה.
“מאין את יודעת שאשתי קנאית?” הוא נשמע מודאג.
“מחוקר פרטי ששונא אותך וקיבל בשמחה את הג’וב, קיבלתי ממנו הנחה מיוחדת, לידיעתך הוא מת לדפוק אותך, הוא אסף מספיק מידע.”
“אם הוא אסף מספיק מידע, מה את יודעת על אשתי הקנאית?”
“האשה הקנאית שלך היא בעלת הבית והרכוש אצלכם, היא תזרוק אותך מהבית כמו כלב. הרי לך אין גרוש על התחת, אשתך מממנת אותך, בזבזת הכול על הימורים.” הוא השתתק, שמעתי את נשימותיו.
“את מבטיחה שאם אשביע את רצונך, את וגם החוקר שלך לא תשתמשו נגדי בחומרים שברשותכם?”
“מבטיחה,” הוא ידע שבניגוד אליו אני אעמוד במילתי. כמו שהוא עצמו אמר באחת ההקלטות, חוץ ממקל בראש, רצוי לתת לשפוטים שלך גם גזר בפה.
“לא הצעת לי אפילו כוס מים.”
“אם הייתי מגישה לך כוס מים, היא הייתה עם סטריכנין.”
ישבנו משני צידי השולחן, הפעלתי את הרשמקול.
“למרות מה שאת חושבת עלי, ובצדק, בדבר הזה אני מתבייש וקשה לי לדבר עליו, אני מתחנן רחמי עלי, מה כבר תרוויחי מזה?”
“עדיין אינני יודעת מה ארוויח, אך אני יודעת מה אתה תפסיד,” 
“אין לי את כול היום בשבילך.”
“כשהיית בהריון עם הממזר הראשון, עקבתי אחריך וחיכיתי שתיכנסי לאכול,” הוא שוב עשה הפסקה בדבריו.
“דבר כבר! כמו שאתה רואה אני בהריון עם הממזר השני, יש לי בדיקת רופא עוד שעתיים.”
“ממי קיבלת את התרבית?” כמעט שהפלתי מרוב תדהמה.
“שיחדתי בהרבה כסף לבורנט במכון הביולוגי בנס ציונה.”
“אתה יודע שזה גובל בבגידה במדינה? ברצון הייתי מסגירה אותך לשב”כ.”
“את לא תעשי זאת! ראשית כול הבטחת ושנית אני אהיה כול כך מיואש שאהרוג אותך ואת הממזר שלך ואחר כך אתאבד, אל תמתחי את החבל.”
“הבנת נכון.”
“איך היית מוכן לבצע זאת? הרי יכולת לגרום לנשים אחרות להפיל.”
“כמו שאמר החבר לנין ‘שחוטבים עצים ניתזים שבבים’, חוץ מזה אני מתחרט על כך, זה היה הדבר המביש ביותר שתכננתי בחיי, תתפלאי אך בדיעבד אני שמח שנכשלתי.”
“מביש יותר משליחת פושעים שיזריקו לי פיטוצין ויגרמו לי להפיל ואולי גם יהרגו אותי?”
“זו לא הייתה יוזמה שלי, אחרי שנכשל הרעיון עם הליסטריה, אמר לי אבא שלך שרופא הציע לו את הדרך הזו ודרש ממני לארגן את זה. אלוהים כבר שילם לו על זה לפני כמה חודשים, אני לא רציתי לעשות את זה.”
“אבל בסוף עשית את זה צדיק הדור, מעניין מתי אלוהים ישלם לך.”
“באמת לא רציתי לעשות את זה, אבל שבוע אחר כך הפסדתי עשרת אלפים דולר על הרולטה, לא הייתה לי ברירה.”
“משאית מלאה תעודות מסכן מחכה בחוץ,” גיחכתי, “מה יודע האומלל שלא היית לו ברירה, על המנוולים שניסו לפגוע בי?”
שמעתי ששלום אלוף צה”ל בקרב מגע, זה ששמר עלי בפעם הראשונה, גמר את החברה האלה.”
“אתה יכול להירגע ולהגיע לנווה עמל ללא חשש, שלום נפל במלחמה.”
“אני מצטער לשמוע על כך.”
“שקרן, הדבר היחיד שאתה מצטער עליו, זה עשרת אלפים הדולר שהפסדת ברולטה.”
“אני לא רע כמו שאת חושבת, אני באמת מצטער על שלום ושמח שהוא סיכל את הפשע נגדך.”
“הילד שאני נושאת ברחמי יקרא על שמו. לך לא מגיע שיקראו על שמך אפילו גור חזירים. ועכשיו עוף מפה,” כיביתי את הרשמקול. פרק תשיעי – סופו של הסוד הארור
יש אלוהים או השופט…
תבוסת השטן
“לפני שתסתובב על השיפוד של אשמדאי במדור השביעי בגיהינום, תכיר את הנכד והממזר השני שלך,” הצבעתי בשמחה על הבטן הקטנה שלי. לשמחתי ליבו לא עמד בממזר השני. הצטערתי שאבישי לא פרסם במקומון של העיר, את הסיפור על אבא שלי. הרי אבישי איים עליו שזה יגרום לחברה קדישא לקבור אותו מחוץ לגדר, כמו שמגיע לו.
הלכתי להלוויה שלו רק כדי להיות בטוחה ששמו עליו מספיק אדמה כדי שלא יצא לשוטט. לא ישבתי עליו שבעה, בשבילי זו היה נשף הפורים השמח ביותר שחגגתי. בשלושים באתי לבית הקברות. שמחתי ששמו על קברו מצבת גרניט מפוארת וכבדה, זה יקשה עליו עוד יותר לצאת מהקבר ולשוטט בעמק הבכא שלנו.
קיבלתי בוכטה רצינית, ממנה מימנתי את החקירה שלי על סודו של אורי. עם אמי ואחותי הבכורה פתחנו את הכספת של אבא בבית והשמדנו את תיק הממזרות, כך עשינו עם העתקים שנשמרו בתאי הכספות בסניפי בנק שונים. גם אם החוקר המנוול השאיר עותק ברשותו וחשב על נקמה, הרי הוא מורתע. האיום היחיד שנשאר הוא יומן המרפאה בקיבוץ. החלק שלו שבו מתוארת לידתו של אורי מאוחסן עכשיו בכספת מיוחדת. בכל מקרה לא נראה לי שמישהו מעוניין לנבור בו. קבורת חמור
“רחל, האם את קרובת משפחה שלי?”
“אני הדודה שלך, בעלי המנוח היה האח של אביך.”
“האם אבא שלי…?”
“כן הוא תבע את זכותו ליבם אותי ולהקים זרע לאחיו, הוא אמר ‘אני היחיד שיכול לעשות את המצווה’.”
“הוא היה ראוי ליריקה בפניו גם ללא חליצה,” אמרתי בתיעוב עמוק.
“תמר, אינני יודעת אם תהיי זקוקה לכך, אך אני מעניקה לך את המסמכים המוכיחים זאת,” היא הפקידה בידי מעטפה.
שתינו גדלנו בשכונה שהייתה הכלא שלנו ושתינו ברחנו ממנו.
שתינו ברחנו מהכלא של ההלכה היהודית, כול אחת בדרכה שלה.
השטן, הלו הוא אבי, היה הסוהר של שתינו. אני ברחתי ללהקה צבאית, רחל ברחה לקיבוץ.
אלוהים ירה בקשתות של שתינו והשטן הוביל את החיצים עד שנפגשו לבסוף.
“הרב של בית הכנסת שלו כבר לא ימנע ממנו להיכנס לתפילה והוא נקבר בתוך הגדר,” אמרתי בחוסר סבלנות.
“את צודקת, ההבטחה שלי אליו כבר לא תקפה, אני יכול לספר לך הכול במצפון נקי.”
“במקרה שתצטרכי זאת, זה התיק שהגיש לי החוקר הפרטי.”
“תודה אבישי.”
“זה שאביך הוא מוסלמי, כמובן לא משפיע עליך ועל אחיך שנולדו לאם יהודייה כשרה למהדרין. לחיי האהבה ואחוות העמים היהודית ערבית.”
“אבישי, אחוות עמים היא לא ערובה לאהבת אדם.”
“במקרה הזה את צודקת, לפחות סבתא שלך זכתה לספר תורה על שמה.”
“האם אינכם מבינים?”
“מבינים מה?” שאלתי.
“רחל, נבעלת על ידי גוי, ומכאן שלפי ההלכה היהודית מעמדך נשאר רווקה, מכאן שלא היית עגונה כאשר האיש שלך נפטר,” כולנו היינו המומים מלבד צרויה שמיהרה ככל שגילה איפשר לה והביאה את התיק העתיק שבו כתבו היא ואבישי את מסמכי הייעוץ שלהם, כאשר היו מומחים לענייני הלכה. היא עיינה בתיק עד שמצאה את אשר חיפשה.
“אני מרגיש שאני הוא האדם,” אמר אבישי.
“אתה ולא אחר. קידשת את רחל הרווקה בביאה גם ללא חופה טבעת ועדים, מכאן שהיא אשתך, המסמך הזה נכתב על מקרה דומה מאוד לשלנו, טוען רבני ייצג את המעורבים, בית הדין הרבני פסק בדיוק לפי הכתוב במסמך זה.”
“עוד יאשימו אותי בביגמיה,” חייך אבישי.
“גם אשתו השנייה של הביגמיסט היא אשתו ובנה הוא יהודי כשר לפי כול דין.”
“ומכאן,” מעולם לא ראיתי את רחל מרוגשת כול כך, “שבני, נכדיי והנין שלי אינם ממזרים.”
“איך לא עליתי על כך בחקירה שלי על עברו של סעדיה שרעבי? צרויה את גדולה ממני בתורה כמוך כברוריה, אשתו של התנא רבי מאיר בעל הנס.”
הבסתי את הרבנים החשוכים בנשקם הם!נספחים
משטרת המחשבות
מלחמה נגד כול הפוליטרוקים של התרבות, הז’דאנובים56 המודרניים, שהקימו את משטרת המחשבות של הפוליטיקלי קורקט, הם גרועים מהקומיסרים במשטרת המחשבות של האח הגדול בספר 1984 של אורוול, הללו לפחות נשארו רק בספר. יורשיהם הצדקניים השתלטו באלימות על השפה וחופש הביטוי. כול העולם רוקד לצליליי החליל הצורם שלהם. 
האמא של הספר מרים ברטוב, לא הייתה מסוגלת בזקנתה לעמוד במכבש הפוליטיקלי קורקט, הכובש ערוגות פרחים תרבותיות לאספלט משמים.
שנית שחרחרון
ושלישית הוא יודע לרכב על פילון
שנית יש לו אמא
ושלישית יש לו פיל שקוראים לו במבימא
מה עשו הפוליטרוקים הנבזים
קטפו פרח פורח בסלעים
רמסו אותו ברגלים גסים.
‘היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו’. אמת ובדיון
חלק ראשון
גרעין של אמת
2. אני בן קיבוץ של השומר הצעיר.
3. סיימתי מסלול פלוגת צנחנים של 14 חודש לחמתי במלחמת ההתשה בתעלת סואץ.
4. שירתתי כמש”ק ידיעת הארץ קודם בפיקוד המרכז (מצודת כפיר) ואחר כך בבסיס ההדרכה סאנור, בו התאמנו הטירונים וקורס המ”כים של הצנחנים. שם הייתי גם סמל מבצעים.
5. בפיקוד המרכז הייתי תחת פיקודו של יצחק גולן (איצ’ה) קצין החינוך של הפיקוד.
6. צוות הווי צנחנים ולהקת פיקוד המרכז היו גם כן בפיקודו של איצ’ה.
7.הייתה לי חברה ימנית מצוות הווי צנחנים. זו הייתה אהבה אפלטונית.
8. בביקור בבית הוריה טעמתי בשחצנות מהסחוג של אביה. כול התסמינים הגופניים שתוארו בעקבות אכילת הסחוג אמיתיים.
9. במצודת כפיר, הייתה לביאה בשם רותי, טיפל בה מש”ק אריות. ציפה של בדיון
חלק שני
גרעין של אמת
1. אלוף פיקוד המרכז ערך נשף מפואר לשחרורה של להקת הפיקוד.
2. איצ’ה מונה לקצין החינוך של חזית הדרום במלחמת יום הכיפורים.
3. לחמתי במלחמת יום הכיפורים, חלק מהמאורעות המתוארים על ידי תמר הם אירועים שאני עברתי. כולל הנחיתה עם ההרקולסים ברפידים ושרידי גדוד 890 על המסלולים, חציית התעלה על גשר הדוברות, השהיה בכפר מצרי נטוש עם העז והפשפשים, חייל במחלקה שנהרג מצליפה בראשו. ההחלפות עם המצרים והמוצב מול איסמעיליה.
4.
לפי כתבה במעריב 28.4.1974 הנציח ברוך ג’מילי את שמו סמוך לשדה התעופה בפאיד טור ראשון מימין למטה בכתבה. ציפה של בדיון
חלק שלישי
גרעין של אמת
לחמתי במלחמת לבנון הראשונה בה נפצעתי מאש כוחותינו ואושפזתי באורטופדית א’ ברמב”ם בחדר שבו היו כעשרים פצועים, אחיות או אחים רחצו אותנו, כאשר נמנע מאתנו לרדת מהמיטות. ציפה של בדיון
חלק רביעי
גרעין של אמת
2. הסרקופג של סקרוביונה אטיקה.
3. כמה מאורעות רקע התרחשו:
אין ספק, אח שכול שאחיו ולא השאיר אחריו זרע, חייב במצוות ייבום של אלמנת אחיו, אם יסרב למלא את חובתו הקדושה, יוקע במסדר ביזיון של החליצה. אלמנה שתסרב למלא את חובתה הקדושה, תישאר עגונה עד סוף ימיה. אם תנאף, ילדיה יהיו ממזרים המנועים לבוא בקהל ישראל עד דור עשירי.
יש להרתיע נואפים ונואפות בפוטנציה, זאת הדרך!!! אין אחרת!!!
שנזכה כולנו למצוות ובא לציון גועל נפש. ציפה של בדיון
לוח זמנים
1951 – אורי נולד במרפאת הקיבוץ.
אוקטובר- תחילת הזוגיות בין תמר ליואב, אורי משתחרר מאשפוז ומשוחרר מהצבא על סעיף פסיכיאטרי.
(תאריך משוער) מסיבת השחרור של להקת פיקוד המרכז (אמיתי).
מרץ- תמר ויואב מחליטים להינשא, הסחוג הקטלני, אידו של מארס הראשון, תמר נחשפת לסוד האפל, המכשפה, יואב מוצב בסאנור.
אפריל – תמר הרה לאורי בעזרת דנה.
ספטמבר- החוקר של סעדיה עוקב אחרי תמר בקיבוץ.
14.10 הצפירה(אמיתי). הפצצת שדה התעופה רפידים חיילת נהרגת (אמיתי).
15.00 – דובר צה”ל מוסר (אמיתי)
17.00רחל וצרויה מקבלות את יהושע, השיחה בסלון של רחל.
8.00 נוסעים לפיקוד דרום בשבע.
היו כפרים חקלאיים נטושים עם חושות מבוץ, לאורך תעלת המים המתוקים בגדה המערבית של תעלת סואץ, בכפרים היו משאבות מים ידניות ופרעושים שמצצו את דם חיילינו ששהו בכפרים אלה (אמיתי).
אמצע החודש – ביקור תמר ויואב בשדה התעופה הנטוש כיברית (בדוי), ההחלפות בין כיברית לפורטר/בוצר (אמיתי).
סוף החודש – תמר ואורי נפגשים עם הוריו של שלום ומבטיחים להם שהילוד יישא את שמו, שלום או שלומית.
יוני- תמר מאלצת את החוקר לחשוף את מעשיו, אורי נבחן על ידי ועדת קבלה של הטכניון ומתקבל ללימודים ללא בגרות. הערות
אתם יכולים להיכנס לקישורים ולהערות, באופן זה אתה תקבלו המחשה נוספת לזו הכתובה. לדוגמא:
קישור לשיר
אין לי ארץ אחרת יוביל אותך לאתר יו טיוב בו תשע את השיר.
לחיצה על הערה תוביל אותך להסבר קצר, או קישור ואולי שניהם.
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
↑
