כקיבוצניק ושמוצניק של הדור ההוא, שאפתי להתגייס לקרבי.
בהתחלה כיוונתי הכי גבוה שאפשר. כחובב תעופה שהטיס דאונים מבלזה בגדנ”ע אוויר, היה ברור לי שהטובים לטייס, מלחמת ששת הימים העצימה את המיתוס של נושאי כנפי הטיס. אלא שכשלתי במבדקים.
מאוכזב חיפשתי את הדבר הבא, והוא היה השריון שעשה היסטוריה. את ספרו של שבתאי טבת חשופים בצריח, ידעתי כמעט באל פה. דמויות מיתולוגיות כמו האלוף טל, קהלני, ואפילו גורודיש מילאו את דמיוני, זו גם הייתה המורשת של אבי, שריונר במלחמת סיני. זכרתי איך כאשר הייתי בן שבע לקח אותי אבי לביקור במחנה הצבאי, בו היה מוצב גדוד המילואים שלו, אפילו טיפסתי על השרמן שלו.
הייתה לי בעיה קטנה עם דמותו של גורודיש, אבי סיפר לי שהלז שהיה הרס”פ שלו והסתובב תמיד חגור אקדח. במסדר כאשר חיפש קורבנות כדי לנדבם למשימות מאוסות, היה מצביע עליהם באקדחו, אתה למטבח, אתה ואתה לשמירה וכן הלאה.
בסוף פסלתי את השריון, כובע שחור חיים שחורים ומלאי גריז, גם הרעיון שאשרף בטנק ויגרדו אותי בשפכטל מתוך הצריח, לא בדיוק קסם לי בלשון המעטה.
עברתי למיתוס הגדול הבא של מלחמת ששת הימים, הצנחנים משחררי ירושלים, גיבורי פעולות התגמול, רקע אדום לכנפי הצניחה במבצע סיני.
כאן לא נשרפים! (עדיין לא ידעתי שאפשר להישרף גם בזחל”ם או בנגמ”ש), כאן אתה חוטף צרור או רסיסים וחוזר שלם למשפחתך, אחרי הגשמת משאלתו האחרונה של טרומפלדור, מוכן ומזומן לשמש כמנת השף לרימה ולתולעה.
התגייסתי לחטיבת הצנחנים בגאווה גדולה.
לגאווה ולפטריוטיות יש מחיר, אימונים מפרכים, תעסוקות מבצעיות שלא נגמרות, שלוש מלחמות שבאחרונה שבהן,
לבנון הראשונה נפצעתי מאש כוחותינו.
טרום טירונות
מסלול פלוגה בצנחנים
