Skip to content
שלומית המלכה

שלומית אלכסנדרה, הייתה גדולה מהחיים, מלכה בחסד אלוהים, דוד המלך בישר לה את מלכותה אך גבה ממנה מחיר נורא.

זהו רומן היסטורי על תקופת מדינת החשמונאים, ישות יהודית עצמאית שהתקיימה כשבעים ותשע שנים ואז חדלה עקב מלחמת אחים, קללת העשור השמיני!

גם מדינת ישראל המודרנית הגיעה לעשור השמיני לחייה, השסע בה עמוק משהיה בתקופת ממלכת החשמונאים. חומר למחשבה.

בסיפורה של שלומית משולבים סיפורים אחרים שבהם מככבות דמויות היסטוריות, הן חווות אהבות ושנאות ומבצעות נקמות ומעשי אכזריות הכל גדול מהחיים. על אף זאת לא פסה מהם הגחמה האנושית הפשוטה והקטנה.

 

פרולוג – הכתבים האבודים

הספר מתבסס בעיקרו על ארכיונו של ניקולאוס איש דמשק, סופר, פילוסוף והיסטוריון יווני שנולד בשנת 64 לפני הספירה ומת בעשור הראשון של המאה הראשונה לספירה.

הוא חי שנים ארוכות בירושלים ושימש מחנך ילדיו של המלך הורדוס וכסופרו. ידוע היה שהשאיר אחריו ארכיון עשיר שעקבותיו אבדו לאחר מסעות הצלב.

בשנת 2016 התגלה וחולץ הארכיון מחורבות מנזר בצפון סוריה בשטח שנכבש על ידי המדינה האסלאמית (דאע”ש). והגיע לספריית הוותיקן, שם אוכסן באגף הסגור לציבור.

 

נספח 1 שבסוף הספר עוסק בארכיון. גילוי הארכיון הוא סיפור מרתק בפני עצמו וכדאי לקראו בפרק גילויו של הארכיון האבוד

מי שמעוניין להכיר את ההבדלים בין ספרי הארכיון למקורות היסטוריים ידועים, מומלץ לקרוא בפרק השוואה בין ספרי הארכיון למקורות היסטוריים ידועים.

מי שמעוניין להכיר את חישובי הזמנים במאות 1,2 לפני הספירה, ובמיוחד את לוח השנה האלוהי של חנוך לוח השנה הטוב ביותר שנוצר מאז ומעולם, מומלץ לקרוא את נספח 2.

הנספחים נמצאים בסוף הספר, אפשר לקרוא אותם לפני התחלת הקריאה או במהלכה.

 

הספר נכתב בגוף ראשון אך בשפה מודרנית. והוא משקף את רוח הדברים שנכתבו. שמו של המספר מופיע בתחילת דבריו. בגופן מוגדל ומודגש. ספר זה מבוסס על ספרי הזיכרונות הבאים מהארכיון:

 

שלומית אלכסנדרה, הידועה גם כשלומציון המלכה.

שמעון בן שטח, אחיה התאום של שלומית מחכמי ישראל, צייד ותליין מכשפות מדופלם.

יוחנן הורקנוס נשיא ואחר כך מלך (ע”פ ספרי הארכיון) יהודה.

אפרת אלקטרה אשת יוחנן הורקנוס , ספרי הארכיון הם המקור ההיסטורי היחיד לשמה.

יהודה אריסטובולוס בנו הבכור של יוחנן הורקנוס.

מתתיהו אנטיגונוס בנו השני של יוחנן הורקנוס, שמו העברי מתתיהו מופיע רק בספרי הארכיון.

אבשלום בנו הרביעי (ע”פ ספרי הארכיון) של יוחנן הורקנוס.

יונתן אלכסנדר ינאי בנו הצעיר (ע”פ ספרי הארכיון) של יוחנן הורקנוס. מלך בשר ודם (הרבה הרבה דם).

מרים בת אבשלום בספר קדמוניות של פלוויוס נזכרת כבת אבשלום, ספרי הארכיון הם המקור היחיד לשמה.

יונתן הצדוקי רֵעַ הנשיא והמלך יוחנן הורקנוס, ידוע ממקורות היסטוריים נוספים.

בנוסף לספרי הזיכרונות מבוסס ספר זה על יומנו של קוסמלך אנטיפס האדומי, מושל אדום וסבו של המלך הורדוס.

חלק ראשון
ארוכה הדרך לנינווה

שנה 14 לעצמאות יהודה – (128 לפנה”ס)

תוכן העניינים

היתומה

שלומית

אחי העירום המכוסה דם שכב על כורסת הלידה ליד אמא. שפרה המיילדת הרימה אותו בעקביו וסטרה לו על לחיו, כמו שראיתי בלידות קודמות בהן עזרתי לה. אחי לא זז לא בכה ולא נשם, הבנתי שקרה משהו רע מאד.

“אחיך מת!” אמרה לי שפרה בקול שבור, “הראש שלו ענקי.”

“כן,” השבתי לה בבכי. הסיוט עוד לא נגמר, לפתע פרץ שטף דם בין ירכיה של אמא.

“אלונטית פשתן מהר!” קראה אלי שפרה. הגשתי לה את האלונטית, רעדתי בכל גופי. שפרה הטובה במיילדות ירושלים ניסתה בכל כוחה לעצור את הדם. עיניה של אמא שקעו במהירות, רגע אחד אחר כך הייתה מוטלת ברפיון איברים, חיוורון מוות על פניה. לפני שנה ראיתי יולדת שמתה בדיוק כך בלידה, אבל הפעם זו הייתה אמא. לפני הלידה שפרה הציעה לי שהיא תיקח עוזרת אחרת בלידה של אמא, אני התעקשתי. באחת הבנתי, אחי התינוק מת, אמי מתה, אני ואחי שמעון יתומים, התעלפתי.

 

אבא והנשיא הורקנוס גללו את האבן למקומה ובכו. מבעד למסך הדמעות ראיתי את אחי התאום שמעון, הוא ואבא ראו את התועבה ושתקו שתי רכיכות מתרפסות. כלבה כינה אותי אבא וסטר על לחיי. הוא תמיד יצדיק גדול בתורה. עכשיו כשאמא איננה, מי יגן עלי מטלפי החזיר של יהושע בן פרחיה?

למרות מצב רוחי השפוף עלה בי זיכרון מבדח, בן פרחיה! גדול הדור! כשראה את החמור שלנו משלשל את אברו הענק כמעט עד אבני המרצפת, הוא צעק על אבא שזה לא צנוע, יודע צדיק נפש בהמתו.

הרהורי נקטעו כאשר שמעתי את הנשיא הורקנוס.

 

יוחנן הורקנוס

“תנחומי על אובדנכם,” אמרתי בשקט לשטח האלמן

“תודה כבוד הנשיא על הצעתך הנדיבה לקבור את אשתי בקברי המשפחה, על אף שאנו קרובים רחוקים.”

“לא היה עולה בדעתי לנהוג אחרת, אמור במה אוכל לעזור?” לא הענקתי לשטח ומשפחתו תשומת לב מספקת, הם חיים בעוני.

שטח היסס, “אינני יודע איך לומר לך, אך שלומית כבר בת שתים עשרה, כמעט אישה ואין מי שילמדה וידריכה באורחות נשים.”

“מן הראוי שאת השיחה הזו ננהל רחוק משאר האבלים, בוא נתרחק מעט ונדבר בשקט,” התרחקנו כמאתיים אמות מהאחרים.

 

“ברשותך, בתך תוכל להתגורר אתנו בארמון החדש, המינקת של בני אבשלום תוכל ללמדה אורחות נשים.”

“שלומית עובדת כדי שנוכל לממן את לימודי התורה של שמעון אצל החכם בן פרחיה.” שלומית מוכשרת וחכמה מאחיה התאום, שטח הקריב אותה למען בנו.

“אני אממן את לימודיו של שמעון.” חיוך רחב נמתח על פניו של שטח.

“האם היא לא תהיה בודדה בארמון הגדול?”

“היא לא תהיה בודדה, בני הגדולים יהודה ומתתיהו מחבבים את שלומית ויהיו חבריה.” שוב היסס שטח,

“האין זה מסוכן שנערה תהיה בחברת נערים שיצריהם גועשים? האם לא תפגע צניעותה?”

“שטח, הנערים יודעים בדיוק את המותר והאסור, יתרה מזאת היא והנערים לעולם לא יהיו לבדם,” שטח נראה מרוצה מתשובתי.

 

“האם היא תלמד?”

“כמובן, את מה שבני לומדים.”

“גם את חכמת הגויים?”

“כן! גם את חכמת הגויים!”

“אינני חושב שאישה צריכה ללמוד את חכמת הגויים.” שטח, אתה קטן אמונה ועולמך צר כעולם נמלה.

“אני מכיר את שלומית מינקותה, היא אינה ילדה רגילה, יש בה גדולה שלא הבשילה עדיין.”

“אם יש גדולה במי מילדי, הרי זה בני שמעון, הוא יהיה גדול בתורה,” החיוך על פניו של שטח העיד עד כמה התגאה בבנו, “כך אמר החכם יהושע בן פרחיה, ואשר לשלומית, יש בה פראות שהבשילה די והותר,” הבעת הכעס על פניו העידה כאלף עדים את דעתו על בתו, “היא נשכה את ידו של בן פרחיה.”

“אולי הוא היה ראוי לכך?”

“מאור התורה? ראוי לנשיכה? למה? כיצד?”

 

“אינני יודע, לא שאלתי אותה, האם אתה שאלת?”

“לא שאלתי ולא אשאל, אני בוש בה.” שטח, האם חשבת אולי שבן פרחיה, אליו אתה מתרפס, אינו הצדיק שהוא מתיימר להיות? משהו מוזר כאן, אני הרי מכיר את שלומית היטב, אינני מאמין שהיא נשכה את ידו של בן פרחיה ללא סיבה. זו עוד סיבה לחלץ אותה מביתו של שטח.

“שטח, גדולה ופראות הולכות פעמים רבות שלובות זרוע, אתה עוד תתגאה בבתך.”

“אתגאה בה רק אם תינשא לתלמיד חכם.”

“ואם היא תינשא לאחד מבני, לא תתגאה בה?”

“אתגאה בה.” שטח, הינך עלוב נפש, בת כמו שלך נולדת פעם בדור, אם היא תגדל אצלך, מה יהיה גורלה? אני חייב להוציאה מגל האשפה שאתה מועיד לה. שלומית את יהלום שעוד לא לוטש, אני אלטשו.

“אם כך היא חייבת לגדול וללמוד עם בני, היא תהיה יפה כאלה יוונית, וחכמה ממני וממך, אני צופה לה גדולות ונצורות.”

“האם היית מציע לי זאת גם אילולא הנסיבות העצובות?”

“רציתי להציע זאת קודם, אך הנסיבות הקדימו אותי.”

“תודה לך, אך אני חייב לחשוב על הצעתך.”

שלומית עברה להתגורר בארמון שלי.

הזאבה

יוחנן הורקנוס

בני אבשלום ינק בשקיקה, ריח החלב החם והמתוק עלה מפיו ומשדי המינקת.

“יוכבד הכירי, זוהי שלומית, היא תתגורר מעתה בארמון, את תלמדי אותה אורחות נשים.”

לפני שהספיקה המינקת לענות לי ראיתי את הסערה המתרגשת לבוא, אשתי הנזעמת פרצה אל החדר בצעקות.

“וכי לא מספיקים לך ארבעה בנים ושתי בנות שילדתי לך, שאתה מביא לארמון ילדת אשפתות?”

“היא אינה ילדת אשפתות, היא בת משפחה, חשוב שנגדל אותה, היא הנערה החכמה והיפה ביותר שראיתי מעודי.”

“יפה וחכמה? נשיא מזדקן מגדל פילגש צעירה.”

 

שלומית

התרחקתי מהנשיא כנשוכת נחש, פילגש צעירה? האם לשם כך הביא אותי הנשיא לארמון? אולי עדיפים כבר טלפיו המזוהמים של בן פרחיה? קיוויתי לחיים חדשים שיחליפו את עליבות חיי הקודמים, רציתי ללמוד בגלוי ולא בהיחבא, לשונה המשתלחת של אשת הנשיא, פגעה בי יותר מכל הלשונות שפגעו בי אי פעם, עדיף כבר לחזור אל אבי ואל בן פרחיה!

הנשיא התקרב אלי ואמר ברכות, “את לעולם לא תהיי פילגשי, ולא פילגשו של אף אחד אחר.”

פרצתי בבכי, אך דברי הנשיא עוררו בי אמון, אמון שלא רחשתי לאף אחד אחר ולבטח לא לאבי.

“אפרת!” את פגעת בילדה על לא עוול בכפה! אני דורש שתפסיקי לצעוק כרוכלת בשוק! באשר לשלומית, היא תישאר פה על אפך וחמתך!”

“שמעתי שהיא נשכה את ידו של יהושע בן פרחיה, היא תנשוך גם את ידך שתאכיל אותה.”

אפרת יצאה בסערה כמו שנכנסה, טריקת הדלת המשיכה והדהדה באזני.

“הנשיא הורקנוס, אולי מוטב שאחזור אל אבי?”

“שלומית,” הנשיא חיבק את כתפי במחווה אבהית, “את תישארי ותגדלי בארמון, זיהיתי בך גדולה שעוד לא הבשילה, את תלמדי עם בני הבכורים, בבוא היום תינשאי לאחד מהם.”

“איך אוכל להישאר בארמון כאשר אשתך שונאת אותי?”

“את תישארי, איזה עתיד צפוי לך עם אביך? עתידך הוא כאן, ואשר לאשתי, הארמון מספיק גדול, השתדלי לא להיתקל בה,”

כפות ידיו החמות והחזקות של הנשיא אחזו ברכות את כף ידי, אבא מעולם לא אחז בי כך, רק סטירות ספגתי מכף ידו, זו הייתה תחושה נפלאה, לאדם החשוב ביהודה שכולם משחרים לפתחו אכפת מהקורה אותי… קולו של הנשיא קטע את הרהורי,

“אני הולך עכשיו, כאשר יוכבד תסיים להניק היא תראה לך את חדרך.”

למזלו של אבשלום יוכבד היא המניקה אותו, משדי אימו אפשר לינוק רק רעל. חייכתי לעצמי, טוב שהזאבה חשפה את שיניה כבר עכשיו, החשוב הוא שהנשיא אוהב אותי.

שנה 15 לעצמאות יהודה – (127 לפנה”ס)

תוכן העניינים

המלך המיועד

אפרת אלקטרה

“את הילד הזה אשלח לגלות בגליל ביום שבו ייגמל,” אמר לי הנשיא הורקנוס אחרי ברית המילה של בננו הצעיר, שנקרא מעכשיו יונתן, על שם בנו של מתתיהו הזקן יונתן הוופסי.

“אתה לא תעז,” השבתי לו בחמת זעם, “מה חטא הילד שזה אך נולד? האם זה הכבוד שאתה נותן לדודך גיבור התהילה?”

“ביום שנולד נגלה אלי אלוהים בחלומי, שאלתי אותו מי מבין בני ירש אותי. אלוהים הראה לי את דיוקן הילד הזה. הירושה מיועדת לאחד מבני הבוגרים, הילד הזה לא יסכל זאת.”

“אם זה ייעודו דבר לא יסכל זאת, אימו של פאריס נסיך טרויה חלמה ביום בו נולד, שהוא יהיה לפיד האש שישרוף את עירה האהובה, את הסוף אתה יודע.”

“מה שנגזר משמים, לא יפר אדם, אקווה שהחלום שווא דיבר.”

“ינאי שלי,” לחשתי כאשר הינקתי אותו, “ייעודך להיות מלך יהודה, לא רק אביך חלם זאת, גם אני חלמתי כך, איש לא יסכל את ייעודך.”

היתומה ובכורי הנשיא

שלומית

כתם שחור הופיע על הטוניקה הלבנה של מתתיהו.

“ניצחתי,” קראתי בחדווה והנפתי את חרבי. זו הייתה הפעם הראשונה שניצחתי אותו בקרב חרבות, את יהודה אחיו הבכור ניצחתי כבר כמה פעמים. נהגנו להשחיר את חודי חרבות העץ שלנו בפחם כדי לראות את הפגיעות על הטוניקות הלבנות שלבשנו באימונים.

הייתי גאה בעצמי, עכשיו הוספתי לרשימת הישגי גם את הניצחון בחרב על מתתיהו. ברכיבה על סוסים כבר ניצחתי את שניהם לא פעם.

“מתתיהו נתן לך לנצח כי הוא אוהב אותך,” הלעיג יהודה.

“אחי, אני אומנם מחבב אותה, אך להפסיד במכוון זו רמאות, אין זו דרכי.”

“שלומית,” יהודה הניף את חרבו, “אני מזמין אותך לקרב, אני לא מפסיד במכוון.”

“יהודה, די לי היום בקרב חרבות, אך אשמח להתחרות אתך ברכיבה.”

“אחי, האם תוכל לשפוט ללא העדפת המין הנשי?”

“השיקול היחיד שלי יהיה מראה עיני.”

שלושתנו שמנו פעמינו לאורווה הנשיאותית. יהודה ואני בחרנו כל אחד את הסוס האהוב עליו.

 

“אחי, ראש או עיט?” מתתיהו שלף מכפלי הטוניקה שלו, מטבע טטרהדרכמה מכסף עם דיוקן תלמי מיסד השושלת במצרים.

“עיט,” מתתיהו זרק את המטבע באוויר.

“הפסדת, שלומית תבחר את המסלול.”

“גם במסלול החיצוני אנצח.”

“עשרה סיבובים,” הכריז מתתיהו.

ניצבנו על קו הזינוק במסלול האימונים של האורווה.

“זנק,” מתתיהו הוריד את הדגל שהחזיק בידו, שנינו יצאו לדרך. בישורת האחרונה דהרנו צמודים, על קו הסיום הקדמתי אותו בחצי ראש סוס.

“ניצחת אותי כי את קלה ממני, גם הסוס שלי לא היה במיטבו היום.”

“ניצחתי כי רכבתי טוב ממך היום, כאשר הפסדתי לך, לא חיפשתי תירוצים.”

“שלומית,” התרגש מתתיהו, “את תהיי לוחמת גדולה יותר ממלכת האמזונות.”

“אם היא תכרות את שדה הימני,” צחק יהודה.

שנה 16 לעצמאות יהודה – (126 לפנה”ס)

תוכן העניינים

ארטמיס

שלומית

ישבתי בספריה הנשיאותית וקראתי את האיליאס של הומרוס ביוונית, בניגוד לאלוהים היחיד שלנו חסר הצלם, ליוונים אלים רבים בעלי צלם אדם, עם רגשות ויצרים אנושיים. אני אוהבת את אתנה אלת החוכמה, אך מרגישה שכלואה בתוכי גם ארטמיס אלת הצייד האכזרית.

חייכתי לעצמי כשהדימוי עלה בראשי, בעבר היו מקרים שבהם קראתי דרור לארטמיס, אך לאחר שמילאה את יעודה, החזרתיה לכלאה, אתנה יכולה לשלוט בי, אך אסור שארטמיס תעשה זאת.

הנחתי מידי את הספר וניגשתי אל הספרן.

“יש לך תרגום של האיליאס ללטינית?”

“נערתי, כאן לא הספרייה של אלכסנדריה.” מעניין איך הרומאים תרגמו את הומרוס משפת התרבות הנשגבת, לשפה הוולגרית, שפת האספסוף שלהם. אספסוף הוא בור יצרי, האנשים המשכילים והטובים הם החייבים לשלוט ולהוביל. גם אם הטובים שולטים אך הם מובלים על ידי האספסוף, גלדיאטורים ילחמו עד מוות בזירות רומא, סוקרטס ישתה את כוס התרעלה באתונה, מכשפות יסקלו או יתלו בגבעת הגולגולת בירושלים. והאספסוף הבזוי והנקלה? תמיד יריע!

הרגשת הקבס פשטה בקרבי.

פגיונות זעירים

שלומית

“למה דווקא אנטיוכוס אפיפנס?”

“כי אני שונא אותו,” השיב לי מתתיהו, “שלא יוכל להריח פרחים,” הוא הטיל פגיון זעיר אל לוח העץ שעליו דיוקנו של אנטיוכוס. הפגיון ננעץ בדיוק במרכז אפו של האיש השנוא.

“הטלה נהדרת,” קראתי בהתרגשות.

“עכשיו תורי,” יהודה ונעמד בפיסוק קל כעשרים אמה מהדיוקן, “שיהיה עיוור בעינו הימנית,” פגיון ההטלה ננעץ על גשר אפו של אנטיוכוס.

“יהודה אתה חייב להשתפר,” התגריתי בו.

“הראי את גבורתך ולא רק במילים.”

נעמדתי מול הדיוקן, “שיהיה חרש באוזנו הימנית,” הפגיון ננעץ בלחי השמאלית.

“את חייבת להשתפר הרבה יותר ממני,” צהל יהודה.

“אני לא שונאת מספיק את אנטיוכוס, לא הכרתי אותו, והוא מת כבר לפני שלושים ושבע שנים.”

“ואת מי את שונאת מספיק כדי שלא תחפשי תירוצים?” לגלג יהודה.

“אצייר אותו כשאחזור לחדרי, מחר תראו.”

למחרת החלפתי את דיוקנו של אנטיוכוס בתמונת הדמות שציירתי.

“זה הוא?”

“כן מתתיהו זה הוא,” הוצאתי את ארטמיס מכלאה,

“שיהיה עיוור בעיינו הימנית,” הטלתי פגיון, “גם בעיינו השמאלית,” הטלתי פגיון נוסף, “אשחט את החזיר,” נעצתי פגיון בגרונו.

“למה חזיר?”

“לא עכשיו יהודה,” החזרתי את ארטמיס אחר כבוד לכלאה.

מתתיהו ניגש אל לוח העץ, “אחליף את התמונה לדיוקן אנטיוכוס הישן והטוב, אינני רוצה להסביר למישהו למה אנו נועצים פגיונות בגדול בתורה.”

הספרייה הנשיאותית

מתתיהו

נכנסתי לספריה הנשיאותית ולא במקרה, ראיתי את שלומית נכנסת לשם כמה דקות קודם לכן.

“את קוראת את האודיסיאה של הומרוס?” התפעלתי.

“אני אוהבת את סיפורי המיתולוגיה, קראתי גם את האיליאס ועוד יצירות.”

“האם כשאת קוראת יוונית, את גם חושבת בשפה זו?”

“כן וכך גם כאשר אני קוראת לטינית,” היא התגאתה

“כאשר יהודה ואני קוראים יוונית או לטינית, אנחנו חושבים בעברית,” קינאתי בה אך גם חיבבתי אותה.

“גם בשיעורים, כאשר אתם מדברים בשפות אלה, נשמע כאילו אתם חושבים בעברית.”

“המורה לשפות אומר, שהיית יכולה לנאום בסנאט הרומי וגם בכיכר השוק באתונה.”

“הספרייה אינה כיכר השוק,” העיר הספרן, “אם ברצונכם לדבר צאו מכאן.”

שלומית הניחה מידה את האודיסיאה ושנינו יצאנו אל גן הארמון והתיישבנו על ספסל, הקירבה לשלומית נעמה לי, זה היה הדדי.

“לא יכול להיות שלמדת יוונית ולטינית רק בשנתיים שאת נמצאת בארמון, לבטח למדת זאת עוד קודם.”

“אבי לא איפשר לי ללמוד כלום, ‘תפקידה של האישה’ היה מצטט את החכם האהוב עליו בן פרחיה, ‘הוא ללדת ילדים והרבה, וכל המלמד את בתו תורה, כאלו מלמדה תפלות’,” היא גיחכה.

“אבל כשהגעת לארמון, ידעת לקרוא ולכתוב עברית טוב מיהודה וממני, וגם את הספרים הקדושים ידעת, כלומר אביך בכל זאת איפשר לך ללמוד משהו.”

“למדתי מבן פרחיה, אם היה יודע…”

“איך למדת ממנו ללא ידיעתו?” קטעתי אותה.

“הוא לימד את אחי שמעון, אני ראיתי ושמעתי את שיעוריו דרך הארובה שעל גג ביתנו, גם את מסורת אבות למדתי ממנו.”

“למה הוא לימד את שמעון בביתכם ולא בבית הכנסת שלו?”

“כי שמעון היה חולה שנים ארוכות, בן פרחיה שראה בו עילוי בתורה הסכים ללמדו בביתנו. הורי היו עניים, הייתי העוזרת של שפרה המיילדת. כך מימנתי את שכרו של בן פרחיה המתועב,” על פניה הופיעה הבעת כעס וחרון אותה ראיתי רק שהטילה פגיונות על דיוקנו.

“למה מתועב?”

“כי החזיר הכשר הזה, שלח את טלפיו מתחת לשמלתי וליטף אותי במעלה ירכיי, נשכתי אותו בכח ולא הרפיתי, עד היום אפשר לראות את טביעות שיניי על הטלף הכשר שלו.” סודה הסעיר אותי, חיבקתי את כתפה, היא נרגעה.

“איך קראת בספרים הקדושים?”

“בן פרחיה היה משאיר ספרים לאחי. בלילה לאור הנר, כאשר שמעון ישן, קראתי בספרים האלה.”

הבטתי בשעון השמש,

“יש לי אימון בחנית עוד מעט, להתראות שלומית.”

“להתראות מתתיהו, אני אוהבת את חברתך.”

קשה כשאול קנאה

אפרת אלקטרה

הנשיא הורקנוס מתגאה בפילגש הצעירה שגידל יותר מאשר בבנות שילדתי לו. מי היא בכלל? ילדת אשפתות שאסף מהרחוב. נוכחותה בארמון מטריפה את דעתי.

באחד הימים לאחר שסיימתי להניק את ינאי שלי, נכנסתי לספריה הנשיאותית ולא במקרה, השפחה שלי גילתה לי שהנשיא וילדת האשפתות שוהים שם. מה שראיתי הרתיח אותי. האסופית רכנה מעל מגילה ארוכה שקועה כביכול בקריאה בעוד הנשיא עומד במרחק מה. מבט הזימה שלו חרש את הטוניקה של הפילגש והתעכב על שדיה הצעירים שלבטח היו יפים משדי אחרי שבע לידות והנקה ממושכת של ינאי שלי. אם רק ירמוז לה הנשיא, אני בטוחה שהספרן יצא החוצה ויסגור את דלת הספרייה. ושני הנואפים יתגוללו בפראות על השטיח הפרסי המפאר את רצפת הספרייה וישירו את שיר השירים אשר לשלמה.

היועצת המיועדת

שלומית

אפרת האצילה ממשפחת חשמון, בעלת גינוני מלכה הלנית, חרצה את לשון הביבים שלה כמו הרוכלת העלובה ביותר בשוק. בפעם הזו ירדה לשונה נמוך הרבה יותר מאשר בפגישתנו הראשונה, מסכן יונתן או ינאי כפי שהיא מכנה אותו בחיבה, הוא יונק משדיה רעל מזוקק, הוא יהיה מרושע כמוה.

אפרת יצאה בחימה מהספרייה. הסיטואציה הביכה אותי, הרגשתי חום בלחיי, אני בטוחה שהאדמתי כולי מאשמות הזימה שהוטחו בי ובנשיא.

גללתי את מגילת ספרו של קאטו הזקן אוריגינס בלטינית, אני מנסה בכל מאודי לא להיתקל בזאבה, אך היא מחפשת אותי בכול מקום.

הנשיא אדום כולו חייך אלי, “מצטער על מה שעבר עליך, אסור שתקרית כזאת תרפה את ידיך.”

“מה ברצונך שאעשה?” אמרתי בייאוש.

הנשיא הגיש לי ספר, ‘פרסית לדוברי יוונית’.

“אני רוצה שהיועצת שלי תדע גם פרסית.”

“ממתי אני היועצת שלך?”

“בעוד כמה שנים תהיי.” הנשיא מאמין בי, לא אאכזב אותו.

הסתערתי על הפרסית בלהט, זו נקמתי בזאבה ובלשון הביבים שלה. לא עבר זמן רב וידעתי על בוריה את שפתה של הממלכה הפרתית האדירה שירשה את ממלכת פרס הקדומה, חוץ ממני הנשיא היה היחיד בחצר שידע שפה זו.

באחד הימים עברתי על פני הזאבה במסדרון הארמון, חייכתי אליה במתיקות,

“זאבה מטומטמת, גם אם תמליטי עוד עשרה גורים, לעולם לא תנצחי אותי.”

באופן נדיר חייכה אלי הזאבה, היא לא הבינה פרסית.

שנה 17 לעצמאות יהודה – (125 לפנה”ס)

תוכן העניינים

זו שאהבה נפשי

מתתיהו

שלומית עמדה קרוב אלי חשתי את חומה, היא האזינה בשקיקה לנגינתי.

“ממתי אתה פורט על כינור?”

“מזה כשמונה שנים.”

“אתה רוצה להיות דוד המלך?”

“אני רוצה להיות מתתיהו החשמונאי, אבל דוד המלך הוא ההשראה שלי.”

זה קרה בערב קסום בפינת גן הארמון, המדורה הקטנה צבעה את פנינו באדום. חוץ משנינו ישבו שם יהודה אחי ולבנת היתומה בת דודנו.

שלומית תכופפה כאילו לקשור סנדל, מודעת למבטי לעבר שדיה הצעירים והמושלמים, שנראו ממחשוף הטוניקה הקצרה שלבשה, גם לבנת ניסתה לחקות אותה, אך לא עוררה עניין מיוחד אצלי או אצל אחי.

“מתתיהו, לווה אותי בכינור.”

“מה תשירי לנו שלומית?”

“את ארוס מהתאוגניה של הסיודוס.”

קולה הערב נשמע למרחוק, היוונית שלה הייתה צלולה כמי מעין זכים. הלהבות המרצדות צבעו באדום את ירכיה המושלמות. מבטי נע מכינורי אל ירכיה.

לבנת קמה ממקומה, “אינני מאזינה לשירי גויים,” אמרה בכעס והלכה לה.

שלומית סיימה לשיר וגם אני הנחתי את כינורי, היא נעמדה לידי כמו קודם, נשמנו האחד את השנייה, רציתי שזה לא יגמר לעולם.

“נערים,” הזכיר לנו העבד המופקד עלינו. “מאוחר עליכם לשכב לישון.”

קומי לכי אל נינווה

שלומית

“שלומית, ייעודך להיות מלכת יהודה, וללדת את היורש, קומי לכי אל נינווה.”

דוד המלך נעלם בערפל, התעוררתי. עדין במיטתי ניסיתי לנער מעלי את קורי השינה ותהיתי, האם כבר בגיל חמש עשרה מראה לי דוד את ייעודי? מה הייתה כוונתו של דוד? אלוהים שלח את יונה אל נינווה, לאן שולח אותי דוד איש האלוהים? ביהודה הרי אין מלוכה, האם כוונתו שאהיה אשת הנשיא? לא! אם דוד אומר שאהיה מלכה, זה דבר האלוהים, האם אספר את החדשות ליהודה ומתתיהו? אולי חלומות שווא ידברו? ואם אספר, אולי ישנאו אותי כבעלת חלומות מתנשאת, ממש כמו אחיו של יוסף?

דוד חזר גם בלילה הבא, החלום חזר על עצמו, אך דוד הוסיף,

“אל תיראי לשתף בבשורה את יהודה ומתתיהו, אחד מהם ימלוך איתך, השני יהיה בן בריתך, קומי לכי אל נינווה.”

“דוד עם מי מהם אמלוך? מי יהיה לי בן ברית?”

דוד נעלם גם הפעם הזו התעוררתי, חלומות לא שווא ידברו! דוד המלך הביא אלי את דבר האלוהים, הוא הטיל עלי שליחות קדושה ללכת אל נינווה. אני חייבת לספר ליהודה ולמתתיהו גם להם חלק בבשורה.

למרות חששותיי סיפרתי את החלום לבני הנשיא.

 

“הנה בעלת החלומות הלזו באה,” צחק יהודה.

“חלומות יוסף אמת דיברו,” מתתיהו היה נחוש.

“אם חלומה יתגשם, מי מאיתנו ישב על כס המלכות?” תמה יהודה.

השתררה שתיקה, מתתיהו הפר אותה.

“הינשאי לי, יחד נהיה כח שלא היה כמוהו ביהודה, נוליד יורשים, הנשיא יוריש לנו את השלטון ואנו נכתיר עצמנו למלכים, כמו בממלכות ההלניות סביבנו.”

יהודה היסס לרגע, “הינשאי לי, אני הבכור וארש את אבי, בנוסף אבא מייעד אותי לפקד על הצבא.”

היססתי גם אני, “אני מחבבת את שניכם, אך איני רוצה לבחור, לא אהיה מי שתחריב את החברות הנפלאה בין שניכם.”

“שלומית,” יהודה הביט בעיניי, “נשבענו שנינו שהרעות בין שנינו לא תיפגם ולא חשוב למי יוריש אבא את השלטון.”

“נשבענו גם,” המשיך מתתיהו, “שאף על פי ששנינו אוהבים אותך, נמשיך את חברותינו גם אם את תבחרי את האחר.”

“איך אתם יודעים שאבחר אחד מכם?”

“את תבחרי,” השיב לי מתתיהו בביטחון, “הרי תוכלי להגיע למלכות, רק אם תינשאי לאחד מאיתנו.”

“ואם אבחר, האם השני לא ינטור לי על כך?”

“שנינו נאהב אותך תמיד,” מיהר יהודה להשיב, “מתתיהו האם נשבע על כך שנינו?”

בני הנשיא הניפו את ידם הימנית, “אנו נשבעים.”

חייכתי, “אני מחליטה…” בני הנשיא חיכו בדריכות למוצא פי ונהניתי מכל רגע, “שלא להחליט עדיין, דוד יורה לי את הדרך לנינווה.”

אהבת נעורים

שלומית

על אף ששני בני הנשיא הכריזו על אהבתם אלי, חשתי שהצהרתו של יהודה היא מן השפה ולחוץ, לעומת זאת חשתי שפיו וליבו של מתתיהו שווים. חיבתי אליו העמיקה וחשתי כיצד מתגברת תשוקתי אליו, האם זו האהבה עליה כתב החכם באדם שלמה המלך?

נהגתי לצאת להליכת בוקר בחצר הארמון, מתתיהו ביקש את רשותי להצטרף לצעידה, נעניתי ברצון. הרגשת מתיקות פשתה בגופי בכל פעם שצעדנו יחד. באחד הימים הוא הפתיע אותי,

“שובי שובי השלומית שובי שובי ונחזה בך.”

לחיי בערו, הסמקתי עד שרשי שערותי האדומות, אך עניתי מיד,

“דודי לי ואני לו,” הוא התקרב אלי זרועו נגעה קלות בזרועי,

“מתי למדת את שיר השירים אשר לשלמה?”

“מהרגע שהבנתי שאני אוהב אותך.”

“אני חבצלת השרון שושנת העמקים.”

“כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות.”

 

התרחקתי מעט ממנו והמשכנו לצעוד, חלפנו בדרכנו על פני עובדים ועבדים שהשכימו לעמל יומם, נזהרנו כאילו מחשבותינו ותשוקותינו גלויים לכל.

ציפיתי בשקיקה לצעדות הבוקר, אהבתי את חילופי חידודי האהבה משיר השירים, חשתי אושר שעוד לא ידעתי כמוהו, מתתיהו הוא הנפש התאומה שלי.

“שלומית, האם אבקש מאבי את הרשות לשאתך לאישה?”

“כן, אני חולמת להיות אשתך.”

“מה עם נינווה?”

“אנחנו יכולים לצעוד יחד כל הדרך לשם,” ,”קומי לכי אל נינווה, העיר הגדולה וקראי אליה, הדהד בראשי הציווי האלוהי, מתתיהו החזיר אותי למציאות הארצית,

“הייתי רוצה לחבקך, אך פושקי שפתים מביטים בנו.”

“הייתי רוצה לנשקך רק שנינו נדע.”

“הביטי אל הגן, רואה את העץ מאחורי הסלע?” הצביע עליו מתתיהו בעודנו צועדים, “בעוד יומיים, שעה אחרי החלפת המשמרות בין האשמורת השנייה לשלישית, כל הארמון ישן, השומרים מנמנמים.”

 

מילאתי את המיכל העליון של הקלפסידרה, שעון המים שהיה בחדרי, הסתכלתי על המחוג, עוד שש שעות, ניסיתי לנמנם אך השינה הייתה ממני והלאה, קול המים הזורמים למיכל התחתון הטריף אותי, מדי פעם העפתי מבט במחוג של המצוף, הוא נע לאט מדי. כל גופי כאב חלצי בערו, האם אני כמו הנימפה אאוס שאפרודיטה הענישה אותה בכך שתשוקתה לגברים תהיה בלתי נשלטת? לא, לאאוס היו גברים רבים, תשוקתי היא רק למתתיהו.

לבסוף חלף הזמן, הורדתי את אזור חלצי ונשארתי בטוניקה בלבד, אחר כך יצאתי בחשאי מחדרי, חמקתי באפלולית לאורך קיר המסדרון, חלפתי בשקט על פני שומר מנומנם, יצאתי אל גן הארמון, והמשכתי אל העץ מאחורי הסלע.

“מישהו ראה אותך?” לחש באוזני מתתיהו.

“אני חושבת שלא. מהר מתתיהו כואב לי, אני בוערת באש יוקדת.”

 

מתתיהו

חיבקתי אותה ברכות, נשמתי אותה הרחתי את תשוקתה ואז נשקתי בעוז לשפתיה הבוערות, היא נצמדה אלי בכח, לא לבשתי אזור חלצים, תחת הטוניקה שלי חשתי את זכרותי מול מוקד תשוקותיה, היא רעדה ואחר כך נרגעה.

“תודה מתתיהו שכיבית את האש שיקדה בי וריפאת את הכאב בחלצי הבוערים.”

“תודה שהבאת מזור לתשוקה שלהטה בי,” הייתי נבוך, הזרע שלי הכתים את הטוניקות של שנינו ונטף על ירכינו, ריחות האהבה שלנו התערבבו באוויר.

“האם מישהו יכול לראות אותנו כאן?” לחשה לי שלומית.

“לא, אך זה מספיק למפגש גנוב ראשון, הארמון יתעורר בקרוב, היום אבקש מאבא לשאתך לאשה, לא נצטרך עוד לפגישות גנובות.”

שנינו חמקנו לחדרינו.

 

נכנסתי ללשכת הנשיא,

“אבא, אני רוצה לשאת את שלומית לאשה, גם היא הביעה את רצונה בכך.”

“בני, עדיין לא הגיע הזמן שתקימו משפחה, אתה ואחיך יהודה תתחילו בקרוב את הכשרתכם הצבאית.”

“למה אי אפשר לשלב בין משפחה להכשרה צבאית?”

“ההכשרה תארך כארבע שנים ותכשירכם לפקד על הצבא, היא תדרוש את כל משאביך הנפשיים, כשתסיים את הכשרתך, אשמח למלא את בקשתך אם אתה ושלומית עדיין תחפצו בכך.”

הרכנתי את ראשי ואחר כך יצאתי מהלשכה.

 

בצעדת הבוקר הייתי קודר,

“אבא לא הסכים שנינשא בעת הזאת, הוא דרש שאשלים את הכשרתי הצבאית קודם לכן.”

דמעות עלו בעיניה של שלומית,

“על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, בקשתיו ולא מצאתיו.”

“מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם.”

“מתתיהו, שמור אותי מעצמי.”

“מחר בלילה!”

וכך במשך השנים הארוכות של הכשרתי הצבאית, כאשר חזרתי לארמון, לגמנו מים גנובים, בכל פעם צללנו בהם עמוק יותר. היא נתנה בי אמון מוחלט, שמרתי על שנינו שלא נצלול עמוק מדי. לו רציתי, היא הייתה מתמסרת לי כל כולה. ידעתי מתי לעלות על פני המים וללבוש את הטוניקות על גופינו המיוזעים והעירומים.

“נלך,” לחשתי לה, “בעוד שעה יתעורר הארמון.”

אשת סוד

אפרת אלקטרה

טוב שיש לי אשת סוד חכמה העוזרת לי לסדר את מחשבותיי, אחת שלעולם לא תבגוד בי, איתה אפשר לחלוק הכל, הרהרתי בדרך הארוכה במרכבה המיטלטלת. הגעתי לביתה הצנוע, הוריתי לעגלון להמתין. אשת סודי קיבלה אותי כהרגלה, פתחנו בשיחה.

“אני חייבת למשול, זה ייעודי, כך אגשים את דבר האלוהים.”

“אבל הנשיא מייעד את הירושה לאחד משני בניכם הבכורים, כך אמרת לי.”

“כן, הם הילדים שלו, הוא מטפח אותם לרשת אותו. שלושת הצעירים שנולדו בהפרש שנה אחד מהשני, הם הילדים שלי.” אשת סודי שקעה במחשבות.

“מדבריך אני מסיקה שאת תטפחי את העוללים לירושה.”

“זאת אעשה, אך אני מודה שאת אדוניה ואבשלום אני אוהבת פחות מאשר את בן הזקונים יונתן.”

“בפגישתנו הקודמת סיפרת לי שיונתן ינאי שלך, הוא היחיד שהתענגת על הנקתו, שאר בניכם ובנותיכם ינקו משדי מינקת, האם אהבתך אליו משפיעה על שיקוליך?”

“לא רק אהבתי לינאי שלי, דוד המלך בישר לאביו וגם לי שהוא יהיה היורש. אחרי שאמשול אכתיר אותו למלך, זה ייעודו האלוהי, האם כך יהיה?”

אשת סודי עטתה עליה מסכת תנין והשמיעה לחשים, סובק-רע 1 גם ניבא לי שאהיה אשת הנשיא, אך לא ענה על שאלתי האם ארש אותו.

“סובק-רע לא ענה גם הפעם על השאלה אם את תמשלי, אך אמר שינאי יהיה מלך יהודה.”

שילמתי לה את שכרה וחזרתי לארמון במרכבתי נחושה מאי פעם, ינאי שלי אהבת חיי הוא שימלוך על יהודה!

 

שנה 18 לעצמאות יהודה – (124 לפנה”ס)

תוכן העניינים

קוראים לי ינאי

שלומית

“יונתן,” קראתי לו.

“לא קוראים לי יונתן, קוראים לי ינאי,” השיב לי הילד בן השלוש שנראה כמו היה ארוס, בנה של אפרודיטה.

“ינאי, מה תרצה להיות כשתהיה גדול?”

“אני אהיה מלך יהודה.”

“איך אתה יודע?”

“דוד המלך בישר לי זאת.”

גם לי הבטיח דוד את המלוכה, האם נגזר הגורל שאמלוך יחד עם ינאי? הבלים, שיגיונות של ילד, הנשיא מיעד את הירושה לאחד מבניו הבכורים וכך יהיה!

מכיוון שהילד התעקש ששמו ינאי, התרגלו כל דרי הארמון לקרוא לו בשם זה, האחרון שהתעקש עוד לקרוא לו יונתן היה אביו הנשיא, אך גם הוא נכנע לנוכח עיקשותו של הילד.

שמות יווניים

מתתיהו

שליח מיוחד הזעיק אותי ואת יהודה מאימוננו בעבר הירדן. אבא קיבל את פנינו בלשכתו בארמון.

“בני אתם יורדים לשנה למצרים, שם תתאמנו עם הצבא המצרי שהוא יחד עם הצבא הסלווקי הם שני הצבאות הגדולים והחזקים באזורנו. בברכת מלכי מצרים הרואים בנו בת ברית כנגד הסלווקים, נבנתה לכם תוכנית אימונים מפורטת, זהו הנדבך החשוב ביותר בהכשרתכם הצבאית.”

יהודה ואני שמחנו, מזמן רצינו לראות את מצרים, אך מחשבה עצובה התגנבה לראשי, לא אפגוש בשלומית כל השנה הארוכה הזאת.

“לקראת הנסיעה,” אבא קטע את הרהורי, “עליכם לבחור לכם שמות יווניים, כמו שאני בחרתי בשם הורקנוס כאשר יצאתי למלחמה בפרתים, כחלק מצבאו של אנטיוכוס סידטס הסלווקי.”

יהודה ואני הרהרנו, הוא דיבר הראשון, “אבחר בשם אריסטובולוס,” הרהרתי במשמעות השם בעברית, יש לו ראש טוב כאשר הוא לוגם מכד היין.

“אבחר בשם אנטיגונוס או בעברית ראוי כאביו, זו שאיפתי אבא להיות ראוי ומכובד כמוך,” אבא חייך.

“שנה לא אראה אותך,” בכתה שלומית. חווינו ליל תשוקה אחרון של מים גנובים לפני ירידתי למצרים.

שנה 19 לעצמאות יהודה – (123 לפנה”ס)

תוכן העניינים

עבדים ושפחות

ינאי

“מה זה שפחה?” הייתי אז בן ארבע.

“זו אישה שקונים ומוכרים אותה,” השיבה לי בשמת שרחצה אותי כמדי יום באמבט.

“כמו בשר בשוק?”

“כן כמו בשר בשוק,” קולה נחנק והיא הזילה דמעה, נסערתי, זה לא הוגן, בשמת היא אישה טובה, חיבקתי אותה והצמדתי את ראשי לחיקה החם כשרכנה אלי.

“באיזה שוק קנתה אותך אימא?”

“היא לא קנתה אותי בשוק, עבד הביא אותי אליה.”

“עבד קונים ומוכרים כמו שפחה?”

“כן, העבד הזה ואני היינו שייכים לאדון אינאיס, ראש הפוליס של אדורה.”

אהבתי את מגעה של בשמת בעיקר כאשר היא רחצה את האיבר הקטן שלי. לפעמים, כשנגעה בו, הייתה לי הזדקרות ילדותית, ובשמת הייתה מחייכת אלי. אני בטוח שאחי אבשלום ואדוניה לא זכו למגעה הנפלא, שהיה שמור רק לי.

בשמת הוציאה אותי מהמים במגע אוהב ניגבה את גופי עם אלונטית.

“למה אינאיס מכר אותך?”

“איני רוצה לדבר על כך, יש דברים שהם לא לילדים,” דמעות החלו זולגות על לחייה, חיבקתי את צווארה.

“ינאי אתה ילד טוב, אני אוהבת אותך.”

עליבותם של הפרושים

שלומית

“מתתיהו,” חיבקתי אותו בעוז, מתעלמת מאבק הדרכים שדבק בו, מריחה החריף של הזיעה ומרכלני הארמון המביטים בנו, “שנה שלא ראיתי אותך, האימונים הצבאיים האלה במצרים!”

“לא תאמיני יש שם חיילים ומפקדים יהודיים.”

“רק אתה מעניין אותי,” ואז לחשתי באוזנו, “הלילה מים גנובים.”

“אני מצחין כאילו טבלתי באמבט של שתן גמלים, תני לי ללכת למרחץ,” לחש לי מתתיהו בחיבה ושיחרר עצמו מחיבוקי.

הייתי מאושרת ידעתי זו האהבה שחלמתי עליה, זו אהבת יעקב ורחל, זהו שיר השירים אשר לשלמה.

מתתיהו חזר רחוץ ונקי, הרחתי את ניחוחו.

“היום יום רביעי, בוא איתי לשוק הבשמים, בחר את הבושם שאותו תריח בפגישתנו הלילה.”

ריחות שוק הבשמים אפפו אותנו מכל עבר.

“את הבושם הזה אני בוחר,” מתתיהו נישק אותי קלות על לחיי.

יצאנו מהשוק. בעודנו עושים את הדרך לארמון ירד הערב. הרחוב היה כמעט ריק. הרגשתי מוגנת יותר, על אף שגם כאשר הייתי יוצאת לבדי מהשוק, הרגשתי בטוחה, הפגיונות בחגורתי הבטיחו שמי שינסה להתנכל לי ישלם מחיר יקר.

 

“נפנה ימינה,” משכתי קלות את ידו של מתתיהו.

“הדרך הקצרה לארמון ממשיכה ישר.”

“הדרך הקצרה עוברת ליד בית הכנסת של בן פרחחיה, אני מתעבת את האיש ואת כל המסתופפים בצילו.”

“גם את אחיך?”

“במיוחד את אחי, לא אקלקל את מצב רוחי הנפלא בכך שאעבור ליד בור השופכין הזה.”

לפתע נשמעו קולות רמים מרחבת בית הכנסת.

“משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע,” הרעים קול. זיהיתי מיד, את קולו של אחי שמעון.

“אתם הבאתם מבבל, ערב רב של תורות אמגושים ועכו”ם, וקראתם להם מסורת אבות,” השיב קול של אישה. בן שטח השתתק ניכר היה שהוא מחפש תשובה הולמת.

“נתקרב, אני חייבת לראות מי האשה הזו.”

“שלומית מי הם האמגושים?”

“כוהני זרתוסתרא, קראתי עליהם בספר הלימוד של השפה הפרסית.”

 

הגענו לרחבת בית הכנסת.

“את מכנה את מסורת אבות הקדושה תורת עכו”ם?”

“חלקים ממנה, למשל לוח השנה שהבאתם מבבל והחליף את הלוח האלוהי של חנוך, הוא לוח שנה של עכו”ם.”

“כופרת צדוקית, לוח השנה העברי קדוש לאלוהים.”

“קדוש לעכו”ם, חודש תמוז נקרא בשם אל הפריון הבבלי, לכל חודש מוצמד מזל של קבוצת כוכבים, אתם מקטרים לצבא השמים, לאלוהים אחרים,” הנביא ירמיהו אמר כך.

שמעון נותר בפה פעור, לשונו יבשה, הוא הפנה את ראשו ואז הבחין בי.

“שלומית? מה את עושה כאן?”

“מאזינה לדברי אלוהים חיים היוצאים מפי האשה הזו, כמו להבלי אמגושים ועכו”ם היוצאים מפיך.”

“שלומית,” זעק אחי, “האישה הזו היא צדוקית ובזה למסורת אבות.”

“גם אני בזה למסורת אבות וגם למורה הצדיק שלך.”

“למה את בזה למורה שלי?”

“אתה יודע מצוין!” חמתי בערה בי להשחית.

שמעון המזועזע לא הוציא מילה. האם מצפונו מייסר אותו על כך שהוא ואבא ראו את בן פרחיה שולח אלי את טלפי החזיר שלו ושתקו?

“דבר אחרון שברצוני להגיד לך אחי, הנימוקים שהשמעת בוויכוח, עלובים יותר מנפיחת החמור.”

“שלומית,” צחק מתתיהו, “לשונך חדה מפגיונותיך.”

רועה רוחנית

שלומית

“קוראים לי אטלנטה,” השיבה האישה לשאלתי.

“ואת אוהבת לצוד חזירים פרושים?”

“אני צדה את האמת, אם חזיר פרושי מתפלש בצואת שקריו, אחשוף אותו לעין השמש עירום ועריה.”

“אטלנטה זו היא כופרת צדוקית!” צעק אחי בלהט ופניו האדימו, “גם אם תכחיש זאת.”

“שמעון!” קולי היה חד כפגיון ממורט, “שמור את הבלי הפרושים לאבא ולחזיר המלמד אותך, לא דיברתי איתך.”

שמעון וחבורתו התרחקו, סביב אטלנטה נשארה חבורה גדולה למדי שכללה גברים ונשים, מתתיהו הביט בהם בסקרנות,

“מי האנשים שאיתך?”

“תלמידי ובני לווייתי,” השיבה אטלנטה.

“גם שלושת הגברים המגודלים סביבך?”

“הם גם שומרי ראשי אילולא הם, היו בריוני הפרושים חובטים בי.”

הבטתי באטלנטה וחבורתה, היא אישה חכמה, מעריציה ילכו אחריה באש ובמים.

“האם את צדוקית באמונתך, כמו שאמר אחי?”

“לא צדוקית ולא פרושית, כמו סוקרטס, אמונתי היא האמת.”

“את הרי יודעת מה עלה בגורלו של סוקרטס, שופטי הסנהדרין אינם רחמנים יותר משופטי אתונה.”

“ואף על פי כן אדבק באמת.”

נפרדנו מאטלנטה וחבורתה, לילה של מים גנובים חיכה לנו.

 

התחלתי ללכת לשיעוריה של אטלנטה בביתה המרווח שבפאתי העיר. לא עבר זמן רב וראיתי בה אם רוחנית, גם את שירת סאפפו מלסבוס ואהבת נשים למדתי ממנה.

“אפרודיטה, אני אגם סוער, שתי ממנו לרוויה,” לשונה של לקטורה בת הזוג שאימצתי לעצמי בימי היעדרותו של מתתיהו, הייתה מכבה את התשוקה שבערה בי. הודיתי לסאפפו.

כאשר מתתיהו היה חוזר מאימוניו, שיתפתי אותו בתובנות שלמדתי מאטלנטה, כמה פעמים הוא הלך איתי לשיעוריה. את סאפפו שמרתי לעצמי, אל אף שמתתיהו הוא גבר מואר לא הייתי בטוחה שבעניין זה לא דבקה בו החשכה של ירושלים.

שנה 20 לעצמאות יהודה – (122 לפנה”ס)

תוכן העניינים

ברום הארובה

יונתן

“כבר מזמן לא היה שלג בירושלים,” היה לי חם באדרת המשובחת שלי העשויה פרוות דובים.

“כבר מזמן לא היה קור כזה,” שמעון רעד במעיל הצמר הפשוט שלו. שנינו הגענו לרחבת בית הכנסת של יהושע בן פרחיה. היום היינו התורנים, תפקידנו היה להכין את בית הכנסת לשיעור היומי של רבנו. השיעור תוכנן לשעות אחר הצהרים, עד אז היה יהושע עסוק בתפקידו, נשיא הסנהדרין.

הצבתי סולם על הקיר.

“אני עולה לגג לראות אם נערם עליו שלג.”

“אם נערם, קרא לי מהארובה ואעזור לך בפינויו,” שמעון חימם את ידיו על קדירת החרס הקטנה שגחלים לחשו בה.

עליתי בזהירות לגג המקומר קלות, השלג עוד לא נערם אינני חייב לפנותו עכשיו. הלכתי בזהירות למרכז הגג והצצתי דרך הארובה העגולה שקוטרה כאמה ומחצה. פתיתי שלג שחדרו דרך הארובה, נשרו הישר לתוך קדירת הנחושת הגדולה התלויה על חצובה.

ראיתי את שמעון נכנס לבית הכנסת, ונעמד תחת הארובה. הוא הרים את ראשו והביט בי.

“יונתן,” קולו הדהד באולם בית הכנסת, “כמה שלג נערם?”

“עדיין לא נערם.”

שמעון שפך את הגחלים מתחת לקדירת הנחושת ערם עליהם קש וגזרי עצים ונשף קלות האש התלקחה.

ירדתי מהסולם בזהירות, החלטתי להשאירו מושען אל הקיר כל עוד יורד שלג. נכנסתי לאולם. התלמידים החלו להגיע. הם התגודדו סביב האש והושיטו את כפות ידיהם מעל הלהבות המרצדות, גם המורה הגיע והפשיר את ידיו הקפואות. נושא השיעור היה שכר ועונש בעולם הבא. הערב ירד, עוד מעט יתפזרו כולם.

 

לפתע החל עשן למלא את אולם בית הכנסת, הנוכחים החלו להשתעל ועיניהם החלו לדמוע.

הצבעתי כלפי מעלה.

“הסתכלו, הארובה סתומה, נברח החוצה בטרם נחנק.”

פתחתי את הדלת וסייעי לרבי לצאת לרחבה המושלגת של בית הכנסת, כולם נשמו לרווחה ומילאו את ריאותיהם באוויר הקפוא.

עליתי בסולם, באור אחרון באמצע הגג ראיתי דמות אישה שוכבת על הארובה, האם היא בין החיים? ואולי קפאה בקור? התקרבתי, האישה כאילו חשה בנוכחותי, קמה ממקומה ונעצה בי עיינים, אחר כך רצה אל הסולם, הייתי ההמום ולא הספקתי להגיב, רק ליוויתי אותה במבטי. האישה ירדה במהירות לרחבה, אל בין התלמידים המופתעים והמבוהלים, אחר כך פרצה אל הרחוב תוך שהיא משאירה עקבות קטנות מוטבעות בשלג ונעלמה.

ירדתי בסולם, האנשים ברחבה הביטו בי וחיכו למוצא פי, “האשה הזו סכרה את עשן הארובה,” פתחתי את דלת האולם, העשן כבר עלה בארובה ונמוג, אך ריחו עוד שלט בחלל בית הכנסת.

“תלמידי היקרים,” חייך אלינו יהושע בן פרחיה, “מכיוון שכבר ערב, נסיים את תלמודנו, יונתן ושמעון, אתם תכבו את האש,” הוא ושאר תלמידיו עזבו את רחבת בית הכנסת.

מזימה שפלה

יונתן

פתחתי וסגרתי את הדלת מספר פעמים, “אפשר להיכנס,” שוב חיממנו את ידינו מעל האש.

“ידידי שמעון, ראיתי את אחותך עוברת סמוך לבית הכנסת, כל מי שהיה ברחבה סובב את ראשו בהתפעלות, היא היפה בבנות ירושלים.”

“מה שאף אחד מכם לא ראה הוא, שהיא גם החכמה בבנות ירושלים, היא יודעת חמש שפות על בורין, חכמת ישראל וחכמת הגויים ועוד ידה נטויה.”

“מה היא אינה יודעת?”

“לכבד את מסורת האבות,” האם היא תינוקת שנשבתה? אחותו של שמעון?

“האם היא צדוקית רחמנא ליצלן?”

“היא בדרך לכפירה הצדוקית, מכשפה בשם אטלנטה משחיתה את דרכה.”

“האם אטלנטה היא האישה שעליה סיפרת לי, שהתווכחה איתך ברחבה שלפני בית הכנסת ובדיוק אז הופיעו אחותך וידידה מתתיהו בן הנשיא?”

“כן, זו הייתה היא.” חייכתי, הרי שמעון סיפר לי, שאחותו אמרה לו אז שנימוקיו עלובים מנפיחת חמור, אולי היא באמת החכמה בבנות ירושלים?

שמעון המשיך בטרוניותיו על אחותו , “היא אינה יודעת את מקומה של האישה, הלימודים בביתו של הנשיא השחיתו את דרכה.”

“מה היא לומדת? חוכמת יוון?”

“כן, אך יותר מכל השחיתה אותה אטלנטה, אחד מתלמידיה סיפר לי שאטלנטה עורכת מפגשים לנשים בלבד, שם הן לומדות את שיריה של סאפפו מלסבוס על אהבת נשים וגם עוסקות בכך.”

 

הייתי מזועזע, “היא מתייוונת, רחמנא ליצלן.”

“כבר מזמן אינה שומעת בקולי ובקול אבא,” התלונן שמעון.

“ירושלים לא תהיה לסבוס!”

הלכתי סביב האש תוך שמוללתי בזקני, נעמדתי מרוגש כולי,

“האם היא נישאה או אורסה?”

“טרם, אך על תשחית את זמנך ברעיונות אוויליים, היא שמורה לאחד מבני הנשיא, כנראה מתתיהו, רכילות מהארמון מספרת שהם מאוהבים.”

“שמעון אחי, רק אני אצילה מהכפירה הצדוקית ומלסבוס הנלוזה.”

“איך תצילה?”

“עלה בדעתי שאם אעברה, אהיה חייב לשאתה לאישה, כאשתי היא תדע את מקומה ותהיה פרושית למהדרין.”

שמעון מולל בזקנו זמן ממושך,

“אינני יודע אם אבא יסכים.”

“אביך יסכים, אם יהושע בן פרחיה יסכים, ואתה תשכנע את יהושע שזה צורך השעה, יותר מדי כופרים משוטטים בירושלים.”

שוב שקע שמעון בהרהורים, “כן צורך השעה, תוכניתך מעניינת, אך כיצד נבצעה?”

“אני עוקב אחרי אחותך זה זמן רב מרחבת בית הכנסת, היא יוצאת משוק הבשמים בימי רביעי בערב כאשר הרחוב ריק מאנשים וחשוך, אינני יודע איך אינה פוחדת, היא עוקפת את בית הכנסת וממשיכה אל הארמון, נדחוק אותה לסמטה החשוכה, אסיים זאת מהר.”

הייתי נלהב ביותר, אני אציל נפש תועה וגם אזכה ביפה בבנות ירושלים.

“ואיך תדע שזהו זמן התעברות?” קטע שמעון את חוט מחשבתי.

“הענקתי שני שקלים לשפחתה מרגלית, בתמורה היא אמרה לי מתי פקד אותה אורח נשים, יום רביעי הקרוב יהיה זמן מצוין להתעברות.”

שנינו כיבינו את האש הדועכת.

“להתראות ביום רביעי ברחבת בית הכנסת,” חייכתי אל שמעון.

 

שלומית

שלפתי שני פגיונות זעירים מחגורתי, גם את ארטמיס הוצאתי במהירות מכלאה,

“מה אתם זוממים פרושים נאלחים?” נעצתי את עיני ביונתן הבילגאי ובאחי, פגיונותיי היו מכוונים למפשעתם,

ארטמיס שבי לא הותירה ספק בליבם שכך אעשה, הם נסוגו, פרצתי ביניהם ורצתי אל רחבת בית הכנסת והגברים אחרי, הסתובבתי אליהם,

“שמעון התרחק לקצה הרחבה,” שמעון המשיך להתקדם לעברי, ידיו שלוחות קדימה, הטלתי פגיון שחדר את כף ידו, הוא ילל בכאב,

“הפגיון הבא יסרס אותך,” שמעון נסוג לקצה הרחבה.

“יונתן הבילגאי,” אמרתי בבוז, “בכיר תלמידיו של בן פרחחיה.”

“שלומית אנא ממך תני לי ללכת, לעולם לא אטרידך עוד.”

“אתה תלך כשאומר לך ללכת.”

“לא תנעצי את הפגיון בגבי,” יונתן הסתובב והחל לרוץ, הטלתי את הפגיון השני ששרק ליד אוזנו וננעץ בגזע הזית שצמח ברחבה, יונתן הסתובב והחל לצעוד לעברי,

“אין לך יותר פגיונות.”

“דווקא יש לי,” שלפתי עוד פגיון הטלה זעיר מחגורתי. הלכתי אל עץ הזית, שלפתי את הפגיון הנעוץ בו והחזרתי אותו לנדנו, “הפגיון הבא לא יחלוף ליד אוזנך.”

“סלחי לי שלומית” קולו היה נמוך מים האספלט, “כל זה היה כדי להצילך מהכפירה הצדוקית ומלסבוס.”

“לסבוס היא אהבה אמיתית, לא כך אונס של חזיר פרושי המתיימר להחזיר שיה אובדת לעדר הפרושי המצחין.”

 

יונתן

גם מהקיצונים שבצדוקים לא שמעתי כינוי שפל מאין זה, התקוממתי בכל ליבי נגד האישה המחוצפת, אך זכר הפגיון ששרק ליד אוזני והמחשבה על אשכי מנעו ממני להתקרב אל שלומית לשלוח יד אל צוואר הברבור שלה.

אזרתי עוז, הכופרת לא תאמר את המילה האחרונה.

“אין לך שום כבוד למסורת אבות!”

“אין ולא יהיה לי כבוד לערמת הגללים הקרויה מסורת אבות!”

דמי רתח בעורקי, בקושי שלטתי בעצמי, אך זכר שריקת הפגיון גרם לי לשמור על טון דיבור מתון,

“וכל זאת למדת מהמכשפה אטלנטה?”

“היא אומנם למדה כישוף במצרים אך אינה עוסקת בכך.”

“בכל זאת כישפה אותך”

“פרושי פרימיטיבי, עבד נרצע של מסורת אבות, אם גילוי האמת היא כישוף, אז כושפתי.” גם אם הייתי מצליח לעברה, היא לא הייתה הופכת לפרושית למהדרין, אישה כמוה היא קללה לגבר הלומד תורה.

 

“אטלנטה זאת משחיתה צעירים כמוך בכפירתה.”

“גם שופטיו של סוקרטס האשימו אותו שהוא משחית את הצעירים מכיוון ששם אותם ללעג ולקלס. את האמת לא תוציאו להורג, גם אם הסנהדרין תחרוץ את דינה של אטלנטה למוות.”

מעולם לא פחדתי להתעמת עם חכמי הצדוקים, ודאי שלא פחדתי שאישה תכשף אותי, להפך זה איתגר אותי.

“אני דווקא מעוניין להיפגש עם אטלנטה.”

“כדי למסור אותה לתלייני הסנהדרין? או שמא אתה חולק עם אחי את תשוקתו לכרוך את החבל לצווארה, או להטיל את האבן הראשונה בסקילתה?”

“אני מסוגל להתמודד עם כל צדוקי או צדוקית, אינני חסיד של תליה או סקילה, גם לא של מכשפות.”

“אם כך אשאל את אטלנטה, אם היא מעוניינת לפגוש בך, ועכשיו ברח מכאן עם אחי, כל עוד אשכיכם תלויים תחת הפאלוס שלכם.”

בדרך אל האור

שלומית

חודש לאחר שסיכלתי את המזימה השפלה, כמדי יום רביעי, יצאתי פעם נוספת משוק הבשמים.

“שלומית אני מבקש ממך, אנא סלחי לי.”

שלחתי את ידי אל ניצב פגיוני, “בילגאי, לא אסבול שתעקוב אחרי כאשר אני יוצאת מהשוק, הפעם הקודמת הספיקה לי די והותר.”

על אף שהערב כמעט ירד אנשים החלו להיאסף סביבנו.

“יפהפייה, את צריכה עזרה?” שאל אותי גבר מגודל.

“אינני צריכה עזרה מאף אחד מכם, זה ביני לבינו הסתלקו כולכם.”

האנשים המשיכו להתגודד סביבנו.

“שמעתם אותה?” יונתן אזר אומץ ואמר בקול חזק, “היא יקירתו של הנשיא, אני מציע לכם להסתלק, אם אינכם מחפשים צרות,” המעגל סביבנו החל להתפזר.

“בילגאי גם את עזרתך אינני צריכה,” פניתי ללכת,

 

“חכי רגע, אני חייב לדבר איתך.” קולו של יונתן היה רך וחלש, דווקא הייאוש בקולו עצר אותי.

“אל מה אתה חייב לדבר איתי?”

הוא השפיל את מבטו הפעם נשמע קולו מלא תקווה,

“אטלנטה הראתה לי את האור, הבנתי כמה ניקלה היה המעשה שאחיך ואני ניסינו לעשות.”

“מי עוד אשם בפשעך חוץ מאחי?”

“בן פרחיה הכשיר את התועבה ואביך קיבל זאת.”

הידקתי את אחיזתי בכת הפגיון.

“החרטה שלך אינה שלמה, אתה רוחץ את ידיך בפשעי אחרים.”

“שלומית,” קולו התגבר במקצת, “אני נוסע לאלכסנדריה, שם כפי שאמרה אטלנטה, אתחזק באמונתי החדשה, אני מתחנן, אנא סלחי לי.”

“בילגאי, הפסק להתחנן, כאשר תחזור משם, אם אראה שלקחת אחריות מלאה על התועבה, אסלח לך.”

חייכתי אליו והסרתי את ידי מניצב הפגיון, זה המירב שאוכל לתת לו היום.

קיצוץ בנטיעות

שמעון בן שטח

“יונתן הבילגאי, לאן נעלמו עקבותיך? שלושה חודשים חלפו מאז מה שאירע ברחבת בית הכנסת.”

“הפלגתי לאלכסנדריה, לספרייה הגדולה, עיינתי בספרי האמגושים שתורגמו ליוונית.”

“מה לתלמיד יהודי חכם ולהבלי האמגושים?”

“הבלי העולם הבא, בדיוק כמו שאמרה לי אטלנטה.”

הייתי מזועזע עד עמקי נשמתי, רגלי רעדו ישבתי דקות ארוכות ושתקתי, האם אדווח למורי? לבסוף החלטתי.

“מחובתי לדווח ליהושע בן פרחיה על כפירתך בעיקר.”

“דווח לו כל שתרצה, לא אכנס יותר לבית הכנסת שלו.”

“יונתן הצדוקי!” אמרתי בהטעמה, “הפכת לאחר, לאפיקורוס המקצץ בנטיעות.”

“ואתה מה? מקצץ במכשפות?”

“בחודשים בהם נעדרת, למדתי מבן פרחיה את סודות הכישוף ואז הצטרפתי למדור המכשפות במשטרת הסנהדרין, יומה של אטלנטה קרוב מכפי שהיא חושבת.”

שנה 21 לעצמאות יהודה – (121 לפנה”ס)

תוכן העניינים

בחירה קשה מנשוא

שלומית

יהודה ומתתיהו סיימו את תקופת הכשרתם הצבאית ומונו למפקדי הצבא החשמונאי. מתתיהו שוב צעד אתי בהליכת הבוקר, הוא היה מתוח, לא כך ציפיתי לפגוש את הגיבור שלי.

“דיברתי עם אבא פעם נוספת על נישואינו.”

“ציפיתי שתהיה מאושר לרגל נישואינו הקרבים.”

“אני מודאג, אבא בישר לי שגם יהודה ביקש את ידך.”

“הסר דאגה מלבך, יהודה או כל גבר אחר אינם מעוררים בי תשוקה כלשהי, רק אותך אני אוהבת, רק אתה יכול להרוות את תשוקתי.”

למרות שהיה זה בוקר ואנשים שהו בחצר, נשקתי לו ארוכות על לחיו.

“פושקי שפתיים כבר לא מעניינים אותי, בין כך ובין כך כבר מזמן מרכלים עלינו, הבט גם אימך אפרת אלקטרה, עומדת ליד השער ומסתכלת עלינו,” חייכתי אליה חיוך מתגרה.

“אבא אמר שמכיוון ששנינו ביקשנו את ידך, הוא ישאל אותך, נקרא לנערה ונשאל את פיה,” חיקה מתתיהו את דבורו של אביו.

“למה אתה מודאג, האם לא ברור לך מה תשיב הנערה?” ויקראו לרבקה ויאמרו אליה התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך

“ברור לי אך תמיד משהו יכול להשתבש, נפלאות דרכי האלוהים.”

“נפלאתה אהבתך לי, יותר מזה איני צריכה.”

“אבא אמר שישאל אותך במוצאי השבת שלאחר הטקס לזכר אלעזר בן מתתיהו במודיעין.” כן, אלעזר הגיבור, הוא דקר את הפיל בבטנו וזה נפל עליו והרגו.

“אני יכולה לענות לאביך ברגע זה,” שוב נשקתי לו.

“את מכירה את הזקן, הכל יתנהל לפי רצונו.”

“אני כבר רוצה לכבות את האש הבוערת בי עם המים הגנובים.”

 

מכיוון שמפגשי המים הגנובים מביאים איתם לילות שימורים, החלטתי שאשן בצהרים.

“שלומית ראיתי את אהבתך למתתיהו, אני יודע אהבה מהי,” דוד המלך הופיע שוב, “הברירה שלך קשה מנשוא, הגעת לצומת דרכים, הדרך לתרשיש או הדרך לנינווה”

“דוד מהי הדרך לתרשיש?”

“דרך הסוגה בשושנים, דרך האהבה והאושר, בדרך זו יובילך מתתיהו.”

“ומהי הדרך לנינווה?”

“דרך קשה, זרועת קוצים ואבנים חדות, תלכי בה ברגלים יחפות, תגירי דם על הדרך, אך בסופה תוכתרי למלכה ותלדי את היורש. בדרך זו יובילך בכורו של הנשיא, יהודה.”

דוד פנה לאחור וכמעט נעלם, אחזתי בשולי אדרתו,

“האם לא אוכל לצעוד לנינווה עם מתתיהו?”

“מתתיהו יוכל להגיע לנינווה, רק אם יישא אישה אחרת, כך יוכל להיות מלך ולהוליד יורש.”

“ואם יישא אותי לאשה השנייה?”

“אף לא אחד מכם יגיע לנינווה.”

הבשורה הממה אותי, מעולם לא נדרשתי לבחירה כזו.

“דוד במה אבחר?”

“רק הפעם הזאת הרשות נתונה, אם תבחרי בתרשיש אברכך ואעלם לנצח, אם תבחרי בנינווה אמשיך ללוותך בעצה ואדע את מחשבותיך הכמוסות ביותר, זכרי, מהדרך לנינווה אין חרטה ואין חזרה.”

“דוד, מה כוונתך?”

“אם מתתיהו ידע אותך לאחר שבחרת בנינווה, אראה זאת כמרד ושניכם תענשו קשות.”

דוד נעלם ואני התעוררתי, סתורת שער ויחפה רצתי אל חדרו של מתתיהו, דפקתי על דלתו בחוזקה הוא פתח לי ונכנסתי.

“סגור את הדלת!”

“אשאירה פתוחה, עדיין אסור לנו לסגור את הדלת אחרינו,” מתתיהו מואר, אך ירושלים חשוכה.

“דוד המלך נשא את בשורתו אלי,” דיברתי כמעט בלחישה וסיפרתי למתתיהו על הפגישה איתו.

“נינווה או תרשיש?” מתתיהו היה מודאג.

“מובן מאליו שתרשיש, ואתה?”

“ארד עמך בספינה תרשישה, מלפני יהוה.”

למרות החשש שהולכי רכיל מביטים בנו מבעד הדלת הפתוחה, חיבקתי את מתתיהו בעוז ונשקתי לו.

“מים גנובים הלילה?”

“אני צמאה, גרוני ניחר.”

“לפני שתרווי את צימאונך, לכי לחדרך וסרקי את שערך.”

על מדרגות לשכת הגזית

שמעון בן שטח

“מורי ורבי,” פניתי לנשיא הסנהדרין יהושע בן פרחיה, “עלינו לעצור ולשפוט את המכשפה אטלנטה.”

שנינו עלינו במדרגות לשכת הגזית שם יושבת הסנהדרין, הלשכה נבנתה בין עזרת ישראל לעזרת הכוהנים במתחם בית המקדש.

“אם כך עצור אותה, הרי לשם כך לימדתי אותך את סודות הכישוף שבזכותם צורפת למדור המכשפות במשטרה.”

“זה לא כל כך פשוט, יקירתו של הנשיא תדאג לשחררה.”

“הילדה הזאת? אחותך שלומית?” יהושע חייך אלי בלעג. געיית הפרים המחכים לתורם בבית המטבחיים נשמעה למרחוק.

“כן היא, על אף שכביכול אין לה סמכות, מוחה הפורה כבר ימצא דרך לשחררה.”

“אתה תיתן לילדה הזאת לנהל את הסנהדרין?”

“יש דרך, בעוד שבוע, ירדו כל בני משפחת חשמונאי למודיעין, יש להם אירוע זיכרון שנתי למעשה הגבורה של אלעזר בן מתתיהו הזקן, הנשיא ויקירתו יהיו רחוקים מירושלים.”

הרוח הקלה הביאה לאפי את ריח הדם מבית המטבחיים, וגם את ריח הצואה והשתן של הבהמות המפוחדות.

“אתה תהיה רחוק בדיוק כמוהם,” יהושע המשיך לעלות במדרגות, נשארתי לצדו, ריח הקורבנות הנצלים הגיע מהמזבח.

“אגיע למודיעין על סוסי ואחמוק מהאירוע בתחילת הלילה, ארכב לאור הירח המלא ואגיע לירושלים לפנות בוקר. או אז אעצור את אטלנטה, נקיים משפט מהיר, עד שהם יבינו שם במודיעין מה קרה, הכל יסתיים.”

“תוכנית מעניינת, אתה מבקש עוד משהו?”

“כן, להוביל את המכשפה לגבעת הגולגולת.”

ערב – טקס זיכרון במודיעין

שלומית

“הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים,” הקראתי מספר הישר את קינת דוד על שאול ויהונתן. מתתיהו ליווה אותי בכינור, זה היה אחד הרגעים המרגשים בטקס לזכר אלעזר במודיעין.

 

לאחר סיום הטקס, באשמורת שניה, חמקנו לאגם בנחל, סכר אבנים הוא שיצר את האגם. מצאנו פינה חבויה בקרבתו ומתתיהו פרש שמיכה דקה על העשב האביבי. היינו אחוזי תשוקה, פשטו את הטוניקות ועירומים השתרענו על השמיכה. הלילה החמים עטף את שנינו. והתבוננו זה בזו, הוא נראה לי שווה לאלים, הגבר הזה השוכב מולי.

“מתתיהו, אני אגם סוער, שתה ממנו לרוויה,” המתנתי, מתתיהו היה נבוך, “דע אותי.” אמרתי ברכות, מתתיהו היה נסער,

“לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים, עכשיו העת לחבוק, בליל כלולותינו תגיע העת להרות.”

“אם תדע אותי ואהרה, תחסם הדרך לנינווה.”

“את בחרת בתרשיש, עזרי עוז, במוצאי השבת תבשרי לאבא על בחירתך, בעוד זמן קצר יערכו כלולותינו ואז אדעך.”

חיבקתי את מתתיהו בכל כוחי, הוא החזיר לי חיבוק בזרועות הלוחם האדירות שלו ונשק לי בעוז, נרעדתי, האש שטרפה את חלצי כבתה. מתתיהו קם על רגליו, באור הירח המלא ראיתי את גוף אפולו המושלם שלו, טבלנו באגם המים הקרירים שטפנו את הזעה מגופנו,אחר כך לבשנו את הטוניקות על גופנו העירום, מתתיהו קיפל את השמיכה.

“נחזור לאחוזת המשפחה, נישן כמה שעות עד הבוקר.”

אשמורת אחרונה – על המשמר

יונתן

מאז ששמעון בן שטוח התגייס למדור המכשפות בסנהדרין, אנחנו חסידיה של אטלנטה קיימנו משמרות של שלושה אנשים ליד בייתה. הלילה זו הייתה המשמרת שלי, באשמורת האחרונה גברה עלי העייפות ונמנמתי קלות, לפתע העיר אותי קול צעדים חרישיים. לפני שהבנתי מה קורה, התפרצו שוטרי המדור אל הבית, הערתי את שני חברי, היינו דרוכים. כעבור דקות אחדות יצאו אנשי מדור המכשפות מהבית נושאים בידיהם צלב. לחרדתי אטלנטה הייתה עקודה אל הצלב ורגליה משתלשלות תחתיו. גם באור השחר החיוור היה ברור לי שהיא מבועתת, אך מיד השתנתה הבעת פניה ומילותיה העידו שהתעשתה,

“שמעון בן שטח, האם נימוקיך עדיין עלובים מנפיחת חמור?”

למרות המצב חייכתי. היה ברור לשלושתנו במשמרת שלא נוכל להסתער על אנשי מדור המכשפות ולהציל את האישה שהערצנו, הם היו רבים מדי.

“יונתן,” צעקה אלי אטלנטה ממרומי הצלב, “רק שלומית תוכל להציל אותי.”

“היא במודיעין,” גיחך בן שטח, “וכך גם הנשיא, עד שהם ידעו, הכול יסתיים בגבעת הגולגולת,” הייתי המום.

“יונתן המקצץ בנטיעות!” הביט בן שטח בעיניי, “רכבתי כל הלילה ממודיעין, אישן כמה שעות, אני מציע לך לעשות כך כדי שתגיע רענן ללשכת הגזית,” הוא גיחך ברשעות פעם נוספת,

תחילת השעה הראשונה של היום – איש היונים

הדבר האחרון שחשבתי עליו בעת הזאת הוא שינה, עלי להודיע לשלומית ויהיה מה, רצתי מיד בכל כוחי.

הנחתי את הצרור על השולחן , “הנה חמישה עשר שקלי כסף, שלח את המכתב הזה מיד למודיעין,” הבטתי סביבי, אף אדם לא ראה או שמע אותי בבואי. האיש מעברו השני של השולחן החזיר לי את הצרור,

“אסור לי, אאבד את עבודתי ואולקה.”

הוספתי לצרור חמישה שקלים והנחתי אותו שנית על השולחן,

“אינך מבין? אסור לי,” האיש החזיר לי את הצרור בפעם השנייה.

“שלושים שקל כסף,” הכרזתי, “קח אותם, ולא, הנשיא ישמח לדעת איך איש היונים בשובך הנשיאותי בירושלים מתעשר, ישנם כמה אנשים שיעידו על כך אם יחקרו, הם לא יקריבו את עצמם למענך.”

סוף השעה הראשונה – הודעת חירום

שלומית

‘הם יהרגו את אטלנטה בגבעת הגולגולת! יונתן.’

הבנתי מיד את ההודעה שמסר לידי איש היונים, על צידה השני של פיסת הנייר הקטנה והדקה, היו שלושה קווים אדומים שהצביעו על דחיפות עליונה, נכתב שם – ‘שלומית בת שטח, מודיעין’.

 

רצתי מיד אל החדר בבית האחוזה שבו ישן מתתיהו.

“הם עומדים להרוג את אטלנטה, רוץ לאורווה הנשיאותית וצווה על הסייס להכין את שני הסוסים המהירים ביותר, אנו רוכבים לגבעת הגולגולת.”

 

אחר כך רצתי למגורי הנשיא, שומר ראשו ניסה לעוצרני, עקפתי אותו בזריזות ורצתי עוד מספר צעדים, מתנשפת הראיתי לנשיא את פיסת הנייר הקטנה, שהגיעה כמה דקות קודם לכן על כנפי יונה, והסברתי לו את משמעותה, הוא הבין מיד.

“שלומית, אני מקווה שאת טועה הפעם.”

“אתה מכיר אותי לא מהיום, אינני טועה.”

הנשיא כתב במהירות מספר מכתבים קצרים והושיטם לידי.

“אתה שולח יונה לירושלים?”

“לא! אין אף אחד בירושלים שבסמכותו להתערב בעניין. אם בן פרחיה ידע שאנו יודעים, הוא יזרז את ההליכים.”

 

במהירות שלא האמנתי שאני מסוגלת רצתי אל איש היונים.

שיגרתי את שתי ההודעות של הנשיא למפקדי תחנות המשמר בבית חורון עליון ועל דרך האבות.

הם הצטוו להכין לנו את הסוסים הטובים והרעננים ביותר הנמצאים ברשותם.

 

נטולת נשימה הגעתי לאורווה הנשיאותית, מתתיהו המתין לי בקוצר רוח,

“זה קשור לכך שאחיך שמעון חמק אתמול כמו גנב מהאירוע?”

“למה לא סיפרת לי?”

“סברתי שאין לכך חשיבות”

“יש לזה חשיבות גדולה, הוא משרת במדור המכשפות במשטרת הסנהדרין.”

הייתה זאת שעת בוקר מוקדמת, הערפילים עדיין כיסו את עין השמש, אך בראשי הצטיירה תמונה ברורה כאילו הייתה מוארת באורה של שמש הצהריים. הסייס שהוביל את שני הסוסים באפסר התערב בשיחה,

“שמעון לקח בתחילת הלילה את הסוס שלו.”

“מה פתאום הסוס שלו היה באורווה הנשיאותית?” רגז מתתיהו.

“הוא הגיע עליו לטקס וביקש לשכנו באורווה ולטפל בו, לא הייתה לי סיבה לסרב לבקשתו, הרי הוא בן משפחה של הנשיא.”

“יש לי תחושה חזקה שאחיך רכב לאור הירח המלא, והגיע לירושלים לפני עלות השחר, זה מה שהייתי עושה אם הייתי מתכנן נבלה כזאת,” דברי מתתיהו הגבירו את חרדתי.

“אם כך עלינו למהר עוד יותר,” הייתי כמעט היסטרית.

“זכרו, אינכם יכולים להריץ את הסוסים מהר מדי במעלה בית חורון.”

“סייס, אני יודע בדיוק איך להריץ את הסוסים.” מתתיהו הוא הפרש הטוב ביותר ביהודה, הוא יודע.

תחילת השעה השנייה – דהרה מזרחה

שלומית

שנינו עלינו על הסוסים והתחלנו בדהרה קלה לכיוון בית חורון תחתון, משאירים את גבעות מודיעין מאחורינו.

“אפשר מהר יותר?” הייתי מתוחה ועצבנית.

“לא, אם ברצוננו להגיע לבית חורון עליון, שם נחליף את הסוסים,” ענה לי מתתיהו בסמכותיות, בחוסר רצון אך בידיעה שזה הדבר הנכון, נתתי לו להוביל, על אף זאת לא יכולתי להתאפק,

“המשפט שלה בסנהדרין יתחיל עוד מעט, פרושים מנוולים אני בטוחה שהם רוצים לסיים הכל במהירות.”

השעה השלישית – רגליים באוויר

שמעון בן שטח

“זו המכשפה אטלנטה, הבא אותה למשפט מייד,” איש משמר הסנהדרין שמולי היה מבוהל עד איימה.

“ממתי נאשמים מובאים למשפט קשורים לצלב?”

“מכשפה אינה נאשם רגיל, חייבים לנהוג במשנה זהירות, זה לביטחונך, ולביטחון כל מי שבא במגע עם מכשפה.”

“מעולם לא הבאתי מכשפה למשפט, היא תטיל עלי כישוף.”

“הרגע, אם תשאיר אותה קשורה לצלב ורגליה באוויר, כוחות הכישוף שלה יהיו כלא היו, יש להקפיד שמצב זה ימשך עד סוף משפטה והוצאתה להורג,” הייתי גאה בפועלי.

“אני איני בטוח באשמתה כמוך,” השומר נע במקומו בחוסר נוחות, גם קולו הביע אי אמון, “הרי אם הייתה באמת מכשפה, היא הייתה מטילה עליך כישוף בטרם מעצרה.”

“לכדתי אותה בשנתה, הרמנו אותה ממיטתה וכך רגליה לא נגעו ברצפה,” לא לחינם לימד אותי בן פרחיה את סודות ההתגוננות נגד הכישוף.

השעה הרביעית – משפח הסנהדרין

יונתן

“המכשפה הזאת מסוכנת! היא כישפה את בכיר תלמידי יונתן הבילגאי,” בן פרחיה נשיא הסנהדרין, בטוח שדרוש כישוף חזק ביותר כדי להפריך את כזביו, גם אני סברתי ששלומית כושפה על ידי אטלנטה, האמת היא לחש הכשפים החזק ביותר.

“הרגע יהושע, נחקור אותה ונסיים את העניין, עוד לפני שבמודיעין הם יבינו מה קרה,” ניתאי הארבלי אב בית הדין היה רגוע ונינוח.

נשיא הסנהדרין ואב בית הדין ישבו במרכזה של לשכת הגזית בבית המקדש. משני צדדיהם בחצי מעגל ישבו עוד עשרים ואחד חברי סנהדרין קטנה מולם על הצלב קשורה בידיה וברגליה הנאשמת אטלנטה. מאחוריה ישבו תלמידי חכמים וביניהם שמעון בן שטח הקורן מאושר, מזימתו הנתעבת צלחה. אני ישבתי ביציע הקהל, אילו לא הייתי עוזב את תלמודי, הייתי יושב במקומם של תלמידי החכמים בעיני עצמם. שמעון בן שטח נתן בי מבט מנצח.

אב בית הדין הביט אל מרומי הצלב, “אטלנטה, את נאשמת בכישוף, האם את מודה באשמה?”

“מעולם לא עסקתי בכישוף, הסיבה שאני מועמדת למשפט היא כי כל חברי בית הדין הזה, פוחדים שאפיל את מסורת האבות האווילית על ראשם.” הייתי גאה באטלנטה שגאלה אותי מהחושך של מסורת אבות.

 

כל הנוכחים במושב הסנהדרין הביטו באטלנטה.

“מהיכן מכירה אישה כמוך את מסורת האבות?” ניתאי הארבלי היה נרגז ביותר.

“למדתי מהגדולים ביותר, משניכם,” אטלנטה נעצה מבט ממרומי הצלב אל הנשיא ואב בית הדין.

“הכיצד? אינני זוכר שראיתי אותך בבית הכנסת שלי, יהושע האם היא למדה אצלך?”

“ברור שלא, שום אישה אינה נכנסת לבית הכנסת שלי.”

שניהם נעצו מבט ארוך באטלנטה, “גם מכשפה וגם שקרנית,” אמר בבוז יהושע בן פרחיה.

האזנתי לדבריכם דרך הארובות בבתי הכנסת שלכם,” החכמים בעיני עצמם הביטו בה בהפתעה גמורה, “יהושע, בערב חורפי מושלג, שמעתי שיעור על שכר ועונש בעולם הבא, כמעט קפאתי על הגג בבית הכנסת שלך.”

“אני זוכר את המקרה, מה למדת על שכר ועונש ממרומי הארובה בבית הכנסת שלי?”

אדם חכם ממני וממך, קהלת בן דוד כתב דברים מפורשים על הבלי העולם הבא.”

“איך את יכולה לומר שהעולם הבא הוא הבל?” בן פרחיה ניסה לדבר בנינוחות, “ידועים הסיפורים על שאול ובעלת האוב, על עליית אליהו לשמים, ועל חנוך שלקחו האלוהים וישנם עוד!” ראיתי שהוא בוער מבפנים.

גם אם הנשמות עוברת לעולם הבא, דבר לא נכתב בספרינו הקדושים על שכר ועונש שם, נהפוך הוא, בספרינו הקדושים מי שחטא בעולם הזה, נענש בו עוד בחייו.”

היא הביטה בחיוך לעגני על אב בית הדין והנשיא. שניהם נעו בכיסאותיהם בחוסר נוחות. היא משחקת באש.

“מחקי את החיוך היהיר והמתגרה משפתיך והבהירי את דבריך,” רתח ניתאי הארבלי.

עם ישראל בחטא העגל, זמרי בן סלוא בחטא בעל פעור, דוד המלך בחטא אוריה החיתי, כולם נענשו בעולם הזה לא בעולם הבא. וגם אתם אינכם מחכים שאגיע לעולם הבא, אלא משתוקקים להענישיני עוד בעולם הזה.”

שמעון בן שטח ישב כבוי במושבו, לעומתו אני נמלאתי גאווה, אווילי הסנהדרין אינם מסוגלים להשיב לטיעוניה של אטלנטה.

היא המשיכה בדבריה, “לעומת ספרינו הקדושים, בהם נכתב על העונש בעולם הזה, הבלי העולם הבא במלוא הדרם מופיעים בספרי האמגושים, בדיוק כמו ששמעתי כשרכנתי על ארובתך באותו יום שלג.” חיוך מנצח עלה על שפתיה של אטלנטה, ראשי הסנהדרין היו המומים. ניתאי הארבלי התאושש ושאל,

היכן קראת את ספרי האמגושים?”

בספרייה הגדולה באלכסנדריה.”

האם ביקרת בספרייה, בזמן שבו למדת כישוף במצרים?”

אטלנטה נבוכה והביטה בפחד בשופטיה, “כן זה היה באותו הזמן,” אמרה בקול שפל.

נזכרתי בדבריה של שלומית ברחבת בית הכנסת, את האמת לא תוציאו להורג, גם אם הסנהדרין תדון את אטלנטה למיתה, זה מה שהם יעשו!

“שמעתם כולכם? היא מודה שעסקה בכישוף,” חיוך מנצח עלה על פניו של נשיא הסנהדרין.

“לא עסקתי מעולם בכישוף, רק למדתי אותו, אתה למדת כישוף הרבה יותר ממני,” צעקה אטלנטה בייאוש.

“אני למדתי כישוף כדי שאוכל לבער מן הארץ מכשפות כמוך, מכשפה לא תחיה כתוב בתורתנו הקדושה,” פניו של בן פרחיה האדימו. הוא לגם מים לצנן את להטו ואז המשיך בדבריו,

חברי סנהדרין נכבדים אני מאשים את אטלנטה בעיסוק בכישוף, האם מישהו מתנגד?”

כה אמר הנביא ישעיהו,” בטחונה של אטלנטה חזר אליה, “ויקו למשפט והנה משפח.”

לפנים משורת הדין,” הכריז ניתאי הארבלי, “המכשפה הקרויה אטלנטה תידון למוות בחנק במקום בסקילה.”

תלמידי המסור שמעון בן שטח,” קרא יהושע בן פרחיה, התלמיד המאושר התייצב בפני רבו, “אתה שהסגרת לידינו את המכשפה, גם תתלה אותה.”

“אמלא את חובתי לתורתנו הקדושה,” משמר הסנהדרין נשא את אטלנטה, קשורה לצלב אל גבעת הגולגולת.

“רוצח,” הטחתי בו.

“צדוקי, אני רק עושה צדק,” חייך אלי שמעון ברשעות השמורה לצדיקים שאלוהים לוחש על אזנם, גם אני הייתי כזה.

השעה החמישית – לגבעת הגולגולת

שלומית

מתתיהו ואני הגענו לסוף העלייה, בתחנת המשמר החלפנו את הסוסים בפעם השנייה ופתחנו בדהרה קלה.

מתתיהו הגביר את המהירות. אין עוד פרש כמוהו. אם אני הייתי קובעת את מהירות הרכיבה הסוסים היו מתמוטטים עוד בעלייה.

דהרנו דרומה במורד על דרך האבות לכוון ירושלים. הסוסים הזיעו וריחם דבק גם בנו.

מרחוק כבר נראו ה”עיניים” שנתנו לגבעת הגולגולות את שמה.

דרבנו את הסוסים לדהור במלוא מהירותם קצף עלה מפיותיהם.

בראש הגבעה כבר אפשר היה להבחין בדמויות זעירות,

ככל שהתקדמנו הדמויות גדלו,

מעליהם התנשאה במת התליה המוכרת ועליה עמוד התליה.

צלב היה שעון על במת הגרדום.

על הבמה ניצבו שתי דמויות.

מרחוק שמענו קולות. תחילה התקשיתי לשמוע את הנאמר, אך במהרה גברו הקולות,

“תלו את המכשפה!” שאג האספסוף.

ומנגד, “רחמים.”

התקרבנו וכבר יכולנו לזהות את פניהן של שתי הדמויות שעמדו על הבמה, אחי שמעון ואטלנטה, שעל צווארה כבר כרוך חבל התלייה.

עצרתי למרגלות הבמה ומיהרתי לרדת מגב הסוס.

השעה השישית – במת הגרדום

שלומית

“מכתב מנשיא יהודה,” צעקתי ונופפתי במכתב שבידי. קריאתי גרמה לאנשי משטרת הסנהדרין לפנות לי את הדרך לבמת הגרדום. עליתי במהירות במדרגות ומסרתי את המכתב לאחי.

“המכתב מיועד לנשיא הסנהדרין, מסרי לו אותו, הוא שהורה לי לתלות את המכשפה אטלנטה בדין תורה, והוא היחיד המוסמך לבטל זאת.”

“אז המתן עד שתקבל את תשובתו למכתב זה.”

“אינני יכול להמתין, יום שישי היום, יש לסיים הכול לפני שבת.”

“לא אתן לך לסיים את המשפח הזה,” אחזתי בידו של אחי, ארטמיס העניקה לי כח שלא הכרתי.

“שומרים, הרחיקו ממני את האישה הזאת.”

ארבעה גברתנים עלו לבמה אחזו אותי בידי וקרעו אותי מאחי, הוא מישש את הצלקת בכף ידו שעדיין הציקה לו והוסיף, “קחו ממנה את הפגיונות שעל חגורתה,” גם ארטמיס כשלה מול ארבעת הגברתנים שאחזו בי כבצבת.

סנהדרין חובלנית

מתתיהו

עמדתי סמוך לבימת התליה, ניסיתי לעלות אליה במדרגות. שומרי הסנהדרין בלמו אותי.

“שמעון בן שטח, אני בוש ונכלם שאתה בן משפחת חשמון, אתה פרושי מלשון פרעוש, קטן עלוב וצמא דם,” הרעמתי בקולי.

“משמר, עצרו את האיש הזה,” קרא בן שטח הבזוי.

הובלתי לתא מעצר סמוך המיועד למפרי סדר.

“מתתיהו, אני כאן נציג הסנהדרין, אין לנשיא גם אם גזל את הכהונה הגדולה, שום סמכות במקום הזה.”

אחזתי בסורגים בחוזקה, פרקי ידי הלבינו, “שמעון בן שטח, יבוא יום ואפרע ממך,” קשה היה לי להאמין שהנבל הזה הוא אחיה התאום של אהובתי.

“זוהי סנהדרין חובלנית,” צעק יונתן הצדוקי, “בן שטח, אני בוש שהייתי חברך, דמה יהיה בראשך.”

“משמר, עצרו גם את האיש הזה,” יונתן הצדוקי הובל גם הוא לתא המעצר.

“מישהו נוסף רוצה לבלות בתא המעצר?” הנבל צמא הדם הביט סביבו.

“עשרה תאי מעצר מלאים לא ילבינו את פשעך ופשעי הסנהדרין,” צעק אלמוני מחסידי אטלנטה.

“עשר מלקות שוט לאיש הזה,” פסק הנבל ברשות התורה. האיש הופשט משמלתו, פסי דם החלו להופיע על גבו, וצעקותיו החרישו אוזניים, האספסוף צמא הדם הריע.

גיא צלמוות

שלומית

אחי הנבל, חיוך של שביעות רצון על פניו, הפנה את מבטו לכיוון אטלנטה.

“שלומית, ההי שלום, גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי.”

רצפת העץ נשמטה תחת רגליה, היא נפלה ארבע אמות, שמעתי את מפרקתה נשברת.

“רוצח! נבל ברשות מסורת אבות! הלוואי שתמות בייסורים קשים, העולם בלעדיך יהיה טוב יותר!” הטחתי באחי ופרצתי בבכי, הייתי שבורה ומותשת והדפתי למרחוק את ריח זיעת הסוס.

“אחותי, תוכלו להביאה לקבורה עוד לפני כניסת השבת.”

“גם אם נוצרנו באותו הרחם, באותו הזמן, אין לך אחות!”

תרועת האספסוף

שלומית

מתתיהו ויונתן הוצאו מתא המעצר, חיבקתי את אהובי, ההוא שכבר אינו אחי עזב את גבעת הגולגולת על סוסו, מוקף במשמר הסנהדרין, מחייך ובוטח בעצמו. האספסוף הנקלה של שונאי אטלנטה התפזר מסופק, אוהדיה הנאצלים נשארו דוממים.

האספסוף הנתעב קיבל את מלוא תאוותו הרצחנית, האספסוף ברומא מריע כאשר הדם נוטף משפתי אריה שטרף אדם, האספסוף באתונה הריע כאשר סוקרטס שתה מכוס התרעלה. האספסוף הוא נמר רעב שעליו רוכבים מנהיגי הפרושים. כדי שהנמר לא יטרוף אותם, הם משביעים אותו בדם המכשפות האמיתיות והמדומות.

“צריך לקבור אותה,” קולו של יונתן קטע את הרהורי.

“למשפחתי יש מערת קבורה בקרבת מקום,” הציע אחד האוהדים.

“לא יהיה זה נבון לקברה בירושלים,” חלק עליו יונתן, “כאשר נרצה לכבד את זכרה יעוטו עלינו ציידי המכשפות של הסנהדרין.”

 

“מה אתה מציע?”

“לא מכבר רכשתי אחוזה ליד ענתות, בפאתי הגן ישנה מערת קבורה, היא ריקה עדיין, אם נמהר נוכל לקברה לפני כניסת השבת, מי שירצה יוכל להתארח באחוזתי במשך השבת.”

“אני חייבת לרחוץ את עצמי,” בקושי יכולתי לסבול את הריח שעלה ממני, “רק נשמתם של הפרושים מצחינה יותר ממני.”

“משפחתי ואני עדיין פרושים,” העיר מתתיהו ברוגז.

“כוונתי היא לצבועים העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס.”

“שלומית,” חייך יונתן, “היכן שמעת את הביטוי הזה?”

“לא שמעתי, הגיתי אותו.”

“שלומית ואני נלך למרחץ בארמון ונחליף את בגדינו. באורווה הנשיאותית נחליף גם את הסוסים, נחזור בעוד שעה.”

“עד אז נכין את גופתה של אטלנטה לקבורה, בעוד שעה נצא לאחוזתי בענתות.”

סליחה יקרה מפז

יונתן

שלומית ומתתיהו התקרבו סימנתי לכולם להתכונן לנוע, שלומית עצרה אותי וירדה מסוסה,

“יונתן, לפני שננוע לענתות אני חייבת לדעת משהו, נתרחק מעט מהאחרים,” התרחקנו מאה אמות.

“מה את חייבת לדעת?”

“האם אתה עדיין מכה על חזות של אחרים?”

“שלומית, חטאתי עוויתי פשעתי, טבלתי ושרץ בידי, השרץ הוא שלי ורק שלי, אינני מתנחם עוד בידיעה שגם אחרים טבלו כך.”

“יונתן, אני סולחת לך מכל ליבי, מעתה אני רואה בך חבר,” היא חיבקה אותי בעוז.

“שלומית, חברותך יקרה לי מפז, אבן כבדה נגולה מעל ליבי.”

“ננוע לענתות, חייבים לקבור אותה לפני כניסת השבת.”

מספד מדם הלב

שלומית

אחרי שנסתם הגולל נשאתי מספד מדם ליבי.

“אטלנטה, את האישה החכמה ביותר שהכרתי. רק הנשיא הורקנוס השתווה לך בחוכמתו. כולנו כאן בניך הרוחניים.”

עשתי הפסקה קלה והבטתי בעיניהם הדומעות של חסידי אטלנטה והמשכתי בגרון חנוק.

“סוקרטס שתה מכוס התרעלה לפני כמעט שלוש מאות שנה. את כמוהו, לא השארת כתבים אחריך, רק את האמת שלך. תלמידיו ומעריציו של סוקרטס כמו אפלטון, קסנופון ואנטיסתנס הם שהכניסו אותו אל הנצח האנושי.”

פעם נוספת עשיתי הפסקה בדברי והבטתי במאות האנשים שלא פחדו מעריצות הסנהדרין ובאו לחלוק כבוד למורתם הנערצת.

“תפקידינו, תלמידיך ומעריציך, הוא להכניסך אל הנצח האנושי או לפחות לנצח היהודי. עדיין אינני יודעת איך אעשה זאת, אך אני נשבעת כאן על קברך שזכרך לא ישכח.”

מצרית עתיקה

יונתן

הכוח שהחזיק את שלומית עד עכשיו אזל, היא התעלפה. מתתיהו ואני תמכנו בה והשבנו את רוחה.

אחרי שהיא התעוררה מעלפונה והתאוששה, הזמנתי את כל הקהל לחדר הספרייה והצבעתי על אחד המדפים.

“לפני שנעצרה, הפקידה אטלנטה בידי כמה ספרים, היא חששה שהם יסייעו לסנהדרין להרשיעה, מי שרוצה יוכל לקחת אחד מהם.”

שלומית בחנה את הספרים, תווית על אחד מהם משכה את תשומת ליבה, ‘מצרית עתיקה לדוברי יוונית’.

“אקח את הספר הזה, מזמן רציתי ללמוד מצרית עתיקה, אלמד זאת כהוקרה לאשה החכמה ביותר שפגשתי אי פעם.”

“שלומית, למה פחדה אטלנטה שספר זה יסייע להרשעתה?”

“יונתן האינך יודע שספרי הכישוף כתובים במצרית עתיקה?” היא הצביעה על ספר נוסף, “זה נראה לי ספר כישוף, אני מציעה שתשמיד אותו או תחביא אותו הייטב, כך שמי שהיה אחי לא ימצא אותו אם יעשה חיפוש באחוזתך.”

יותר ממאה מאוהדי אטלנטה בהם שלומית ומתתיהו, נענו להזמנתי לבלות את השבת בביתי.

הבחירה בנינווה

שלומית

הייתי עייפה ומותשת, “העירי אותי לפני ארוחת ליל השבת,” ביקשתי מקטורה שחלקה איתי חדר. אחר כך שקעתי בשינה עמוקה של אחר הצהרים.

“שלומית,” דוד המלך שוב דיבר אלי, “למרות שהבטחתי שלא אופיע בפניך אם תבחרי בתרשיש, אינני יכול להבליג על אירועי היום הנורא הזה, רק את תגאלי את עם ישראל מעוולות הפרושים, לכי לנינווה!”

דוד נעלם. חשתי טלטלה עדינה בכתפי.

“שלומית התעוררי, סעודת השבת בעוד כשעה,” לחשה לי קטורה ונשקה ברכות לכתפי. התעוררתי ושטפתי את פני, דוד המלך נושא דבר האלוהים טלטל אותי פעם נוספת. הוא דרש ממני להקריב את אהבת חיי על המזבח של נינווה. דקות ארוכות התייסרתי ופסחתי על שני הסעיפים נינווה או תרשיש. מיוסרת ובלב מנופץ לרסיסים החלטתי.

“צאי איתי אל הקבר וצפי בי מרחוק,” ביקשתי מקטורה.

“מדוע?”

“אני אהיה שם לבד וחייבת למנוע לזות שפתיים.”

“אצא איתך.”

 

רוח הערב הקרירה קידמה את פני, צעדתי יחפה, האבנים והקוצים דקרו אותי, שברי זכוכית פצעו את כפות רגלי, דיממתי על השביל. הדם והכאב המתוק שבסבל היטיבו עימי, וגרמו לי תחושת התעלות שמזמן לא חשתי. אחרי הסערה שעברתי במשך היום, הרגשתי ששוב אני שולטת במצב, שולטת במחשבותיי.

הגעתי אל מערת הקבר ונעמדתי מול הגולל, כמו סוקרטס האמת הייתה נר לרגליה של אטלנטה. כמו סוקרטס קנאים ובורים שסירבו לראות את האמת שפטו אותה. כמו סוקרטס האמת עלתה לה בחייה.

השמש השוקעת צבעה את העננים במערב באדום. “אטלנטה,” אמרתי בקול חזק ובטוח, “דמך בראשם של שמעון בן שטח, יהושע בן פרחיה וכל יתר הפרושים הצבועים העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס.”

לגמתי אוויר מלוא ראותי,

“כאשר יגיע יומו של הנשיא, אני אשלוט, אני ראויה לכך יותר מאשתו הזאבה, יותר מבניו הבכורים. אני יודעת, הבחירה בנינווה תגזול ממני את חרותי, דוד המלך ילווה אותי על כל צעד ושעל, ידע מהן מחשבותיי הכמוסות ביותר, ישלוט גם בתשוקתי למתתיהו ואולי טוב שכך, אני הולכת לנינווה!”

צעדתי יחפה לסעודת השבת.

 

“שלומית,” מתתיהו חיכה לי בפתח בית האחוזה, “את. מדממת על השביל, אביא חומרי חבישה ואטפל בך.”

בייסורים רבים סיפרתי לאהבת חיי על ביקורו של דוד ועל שבועתי מול הגולל.

“רק נינווה תביא מזור לפצעי.”

“ומה עם תרשיש?”

“מתה עם אטלנטה.”

מתתיהו היה נסער, דקות ארוכות שתק ומולל תלתל משער הזהב שלו.

“האם אין חזרה מנינווה?”

“מתתיהו, אתה אהבת חיי, אך נינווה היא יעוד חיי, תמיד אוהב אותך אך אנשא לאחיך, זה רצון האלוהים.”

שוב שתקנו דקות ארוכות.

“אם בחרת בנינווה, אבחר בה גם אני, הרי דוד המלך בישר לך שאם אשא אישה אחרת, אוכל להגיע למלוכה ולהוליד יורש, אחד מאיתנו יגיע לנינווה.”

“מתתיהו, הרשות נתונה, אך זכור את ברית הנעורים שנשבעתם אתה ואחיך.”

“לא שכחתי ואני נאמן לברית, לא אגיע לנינווה על נהר של דם.”

חיבקתי בעוז את הגבר של חיי, מבעד לטוניקות הדקות שלנו חשתי את מוקד תשוקותיי וגעגועי.

“האם תמיד תאהב אותי?”

“גם במכשולי הדרך לנינווה, תישארי אהבת חיי.”

חלומות שווא או אמת ידברו?

שלומית

ימים אחדים לאחר מות הקדושים של אטלנטה, נכנסתי ללשכת הנשיא בארמון.

“שלומית במי מבני בחרת?”

“כבוד הנשיא, לפני שאענה על שאלתך, אשאלך, האם חלומות שווא או אמת ידברו?”

“יש כאלה וגם כאלה, חלומות יוסף ופרעה אמת דיברו, חלום אגממנון מול חומות טרויה שווא דיבר. לי היו חלומות ששווא דיברו וגם כאלה שאמת דיברו.”

סיפרתי לו את חלומותיי, הנשיא שקע במחשבות ולבסוף אמר,

“דוד המלך איש האלוהים אמת דיבר אליך, הוא הטיל עליך שליחות קדושה, עליך להגשימה,” הנשיא הבין למה בחרתי ביהודה על פני אהובי מתתיהו, האדם החכם ביותר שהכרתי, תומך בבחירה הנוראה שלי.
בני אנוש שאלוהים הטיל עליהם שליחות קדושה, חוקי בני תמותה רגילים אינם חלים עליהם,
על פנחס בן אלעזר הכהן הוטלה השליחות האלוהית להציל את עם ישראל מחטא בעל פעור
ולכן הרג ללא משפט את זמרי בן סלוא ואת המדיינית הנתעבת כזבי בת צור.
אני המיועדת להציל את העם היהודי מתועבות הפרושים, דבר לא יעמוד בדרכי.

ארוסים נשיאותיים

שלומית

מתתיהו התארס ללבנת ויהודה התארס איתי. לא חשתי שום תשוקה אליו, נראה היה לי שזה היה הדדי. היתרון הגדול של הארוסים היה שעדיין לא נדרשתי לשכב איתו. בניגוד לאישי לעתיד, כל פעם שראיתי את מתתיהו או אפילו עלה בי הרהור עליו, חשתי בתשוקה מייסרת. אין ספק, זו עוד אבן חדה שאני דורכת עליה בדרך לנינווה.

שנה 22 לעצמאות יהודה – (120 לפנה”ס)

תוכן העניינים

חתונה נשיאותית

שלומית

שנה לאחר האירוסין, נערכה חתונה כפולה, שני בניו הבכורים של הנשיא, נישאו לארוסותיהם.

ירח מלא ולפידים בוערים האירו את גן הארמון, מקהלת לוויים מלווה בנבל הגיון וכינור הנעימה בשירתה.

ההחלטתי! אינני רכושו של יהודה והוא אינו האל הכנעני בעל, כמו שאמר הנביא הושע: תקראי לי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי.

“כול המסובים ירימו את גביעי הבדולח שלהם,” הורה הנשיא, “לחיי החתונה המשותפת של בני הבכורים יהודה אריסטובולוס ומתתיהו אנטיגונוס,” המסובים הרימו את גביעיהם, “לחיים,” קראו כולם ושתו. הנשיא המשיך בדבריו,

“בני הבכורים, אחד מכם ירש אותי, כידוע לכולכם במשפחתנו, הבן הראוי יורש, גם אם אינו הבכור. הנשיא הורקנוס, בכורך יהודה אריסטובולוס הוא הראוי לירושה, עלי ועל יהודה להביא יורש במהרה, כך תובטח לנו ירושת הנשיא.

הנשיא רמז לעבדים והם מילאו את גביעי המסובים פעם נוספת, “לחיי הכלות שלומית בת שטח ולבנת בת אחי הצעיר יהודה שנפל ביד רשעים,” פעם נוספת הרימו האורחים את גביעיהם. למה הנשיא מזכיר את הרכיכה? גם כך קשה לי לסבול את נוכחותו, לפחות זה שאינו אחי לא בא, שלחתי לו מסר שאם יעז להופיע אחשוף את טלפי החזיר של רבו, אני בטוחה שהחזיר הזה שלח את טלפיו המזוהמות לעוד ילדות ששותקות, אם כלת הנשיא תדברר ידברו גם הן… הנשיא קטע את הרהורי,

שלומית כלתי המיועדת להיות היועצת שלי, בעתיד תיסעי בשליחותי לארצות נכר, לכן עליך לבחור לעצמך גם שם יווני.” הנשיא הביט בעיני וציפה לתשובתי.

“אלכסנדרה!” על השם הזה חשבתי מזמן, אלכסנדר הגדול הוא אחת הדמויות הנערצות עלי, השם הזה יביא אותי אל מטרתי, וכמו אישור למחשבותיי הכריז הנשיא,

“יהודה אריסטובולוס ושלומית אלכסנדרה, זוג נשיאותי נהדר.”

“כלתי לבנת האם תרצי גם את לבחור בשם יווני?”

“אני אנהג כאשתך אפרת, אשר בחרה בשמה אלקטרה, רק אחרי שנולד בנה הצעיר ינאי.”

החלטתה של לבנת הייתה מפתיעה ביותר, כל האורחים התלחשו.

“כלתי, מדוע לא בחרת בשם יווני?”

“כבוד הנשיא, כל הנשים שהכרתי, לא ילדו אחרי שבחרו בשם יווני.”

האם לבנת היא מכשפה שהטילה בי קללה? האם זו דרכה להגיע למלוכה כיוון שגם היא מאמינה שרק בן שיוליד יורש ירש את הנשיא? הבלים, אני אלד יורש עם שמי היווני, הלילה, ליל הכלולות, אהרה את היורש המיוחל.

הלילה הראשון

שלומית

“היפה בבנות ירושלים, אינה מעוררת את תשוקתי, גם מחר אכשל, ואני אנה אוליך את חרפתי?” יהודה אריסטובולוס אישי המתוסכל עמד עירום ובעט במיטה.

דוד הזהיר אותי שהדרך לנינווה היא דרך חתחתים, זו עוד אבן חדה שעליה אני דורכת ברגל יחפה.

“אם תשמע לעצתי, רק אתה ואני נדע על כך.”

“מהי הצעתך?”

“קח את פגיונך, עשה חתך קטן בידך, ופזר את הדם באמצע הסדין הלבן.”

אריסטובולוס חתך את ידו ואז לחץ על הפצע, אחר כך הפנה את חוד הפגיון לצווארי, “רק את ואני נדע.”

“זו דרכך להתחיל את נישואינו?”

“סלחי לי,” אריסטובולוס מרח את הדם על הסדין.

“סלחתי, בוא נתלבש, אפרת אלקטרה תבוא עוד מעט לבדוק את יצוענו.”

שוב הזאבה, היא נכנסת גם לחדר המיטות שלי.

המינוי

שלומית

ההזמנה שחיכיתי לה הגיעה, נכנסתי ברגל בוטחת ללשכת הנשיא.

“ברכותי ליום הולדתך העשרים, אני מבקש למנותך ליועצת שלי.”

ידעתי שהיום הזה יגיע, ראיתי בכך אישור לשליחותי, אישור לבשורה של דוד איש האלוהים.

כרעתי ברך, “נשיאי, אקבל באהבה ובהכנעה את הצעתך.”

“קומי על רגליך! יועצי לא ידברו איתי בהכנעה! מלחכי פנכה כחושי הארכי המריעים יחי המלך, לא חסרים לי! היועצת שלי תהיה כאחיתופל הגילוני לאבשלום, גם כאשר דעתה תהייה שונה משלי.”

זה היה שיעור שלא שכחתי מעולם.

“אדוני הנשיא, אשתך, שהיא היועצת הראשית שלך, לא תראה בעין יפה את המינוי הזה.”

“זו בעיה שאתמודד איתה.”

“זו בעיה שגם אני אצטרך להתמודד איתה, חשוב על אישה, אחרי שבע לידות ועשרה הריונות שאישה לוקח לו יועצת צעירה שכולם מהללים את יופייה.”

“שלומית, שניים מהדברים שאני אוהב אצלך, הם כנותך ויכולתך להיכנס לראשו של האחר, אך הסירי דאגה מלבך, והשאירי לי לטפל בעניין”

חייכתי, הנשיא אינו צריך להחניף לי זו מחמאת אמת.

“דבר חשוב ביותר, כיועצת שלי עלייך להכיר לפני ולפנים, את טיב היחסים שלנו עם כל המדינות, הקרובות והרחוקות. כיוון שזמני מוגבל וכיוון שבני אינם בקיאים בנושא, תצטרכי ללמוד אותו בעצמך. שבי בארכיון הנשיאותי, עברי על כל דיווחי המודיעין, קראי את כל ההסכמים של יהודה עם מדינות אלה, אם תרצי להבין דבר מה לעומק, התייעצי עימי.”

 

הסתערתי על הארכיון והשקעתי בו את כל זמני. הארכיבאי עזר לי ככל יכולתו. הוא אשר הפנה אותי לברית שחתם יהודה בן מתתיהו עם רומא.

“האם הברית עדיין בתוקף?”

“היא בתוקף. וגם חודשה על ידי יונתן ושמעון אחיו של יהודה, כמו על ידי הנשיא הורקנוס.”

“הראה לי את כל המסמכים הקשורים לברית הזאת.”

הארכיבאי הניח על השולחן ערימה של מסמכים והעיר כמו לעצמו,

“רומא רחוקה מכאן אלף מייל ויותר. אינני מבין מדוע כל הנשיאים החשמונאים חתמו על הברית הזאת.”

התרגשות עזה אחזה בי ואיתה השאלה הבלתי נמנעת, למה רומא הרחוקה חשובה כל כך? שיגרתי מסר לנשיא, ‘מבקשת פגישה דחופה בעניין הבריתות עם רומא’.

עוד באותו יום קיבלתי תשובה, ‘מחר בשעה השלישית’.

גאיוס פופיליוס לינאס

שלומית

“למה יהודה המקבי ושלושת הנשיאים אחריו חתמו על ברית עם רומא?” הנשיא חייך לשאלתי.

“בזכות גאיוס פופיליוס לינאס, נציג הסנאט של הרפובליקה הרומית.” הוא כנראה היה מכשף, אם הצליח לכבוש בקסמו את כל הנשיאים לבית חשמונאי.

“האם הוא בא ליהודה והציע ברית?”

הנשיא חייך. “הוא עשה מעשה גדול בהרבה. אנטיוכוס אפיפנס, אותו מלך ארור שהטיל גזרות על עמנו, פלש בראש צבא עצום למצרים, הביס את התלמים ועמד לכבוש את אלכסנדריה,” הנשיא כחכח בגרונו, לגם מעט מים והמשיך, “לינאס זה עמד בראש משלחת מטעם הסנאט הרומאי, על אף שהם לבשו טוגות ולא היו חמושים, לינאס התייצב על דרכו של אנטיוכוס ועצר אותו ואת צבאו האדיר שצעד לאלכסנדריה.” איזה אומץ, הרי אנטיוכוס במקום להיעצר היה יכול לשפד את לינאס זה על חניתו.

“הרי הם לא היו יכולים לעמוד כך עד אחרית הימים.”

“לינאס העביר לאנטיוכוס מסר כי כיבוש הממלכה התלמית בידי הממלכה הסלווקית מנוגד לרצונו של הסנאט הרומי.”

“ומה בכך? האם לינאס כישף את אנטיוכוס?”

“לא, הוא דרש בתקיפות תשובה למסר שלו, אנטיוכוס ביקש להתייעץ עם אנשיו.” הלינאס הזה היה חצוף מאין כמותו, גם כך אנטיוכוס התרפס לפניו די והותר, לו אני אנטיוכוס, ראשו של לינאס היה מתגולל בחול.

“האם נעתר לינאס לבקשה?”

“לא, הוא שרטט במקלו מעגל על החול סביב אנטיוכוס ודרש ממנו להשיב לפני שיצא מהמעגל.”

“הוא היה מטורף לחלוטין!”

“לא היה זה מעשה של טירוף, לגיונותיה המנצחים של רומא, עמדו מאחורי לינאס ואנטיוכוס ידע זאת. זו אומנות המדינאות.” חיוכו של הנשיא התרחב. “אנטיוכוס קיבל עליו את הדין, ועזב את מצרים עם כל צבאו האדיר.”

הייתי מוקסמת והבטתי בתימהון בנשיא,

“עד כדי כך גדולה אימתם של לגיונות רומא על הסלווקים?”

“עד כדי כך, ומשום כך כרת יהודה המקבי ברית עם רומא, ואחריו חידשו כל הנשיאים החשמונאים ואני ביניהם את הברית הזו.”

“כל עוד אהיה היועצת שלך, אתמוך בברית הזו בכל מעודי.”

“תמיכתך חשובה לי, היועצת הראשית שלי, אשתי אפרת אלקטרה מתנגדת לברית הזו, היא חושבת שמגן הזהב שאותו אנו מעניקים לרומאים כשהברית מתחדשת הוא מחיר יקר מדי.”

גם בעניין רומא אתעמת עם הזאבה.

“מה שאנו מקבלים תמורת מגן הזהב, לא יסולא בפז.”

שנה 23 לעצמאות יהודה – (119 לפנה”ס)

תוכן העניינים

פרידה מבשמת של ילדותי

ינאי

כשהייתי כמעט בן שמונה ראתה אמא כיצד בשמת רוחצת אותי באהבה ופניה החמיצו. היא סילקה את השפחה והודיעה לי,

“אתה כבר גדול מכדי שאישה תרחץ אותך.”

הייתי מאוכזב. התגעגעתי למגעה האוהב של בשמת. באחד הימים ראיתי אותה לבדה ליד בריכת הכביסה, הפתעתי אותה מאחור וחיבקתי אותה. בשמת הרחיקה אותי בעדינות.

“ינאי שלי,” היה קסם נפלא בלחישתה האוהבת, “אימך אינה מסכימה לזאת. אתה רוצה שהיא תמכור אותי?”

התרחקתי ממנה כנשוך נחש.

לאחר זמן מה אמר לי אחי אבשלום,

“אדוניה ראה את פגישתך עם בשמת ורץ להלשין לאמא.”

חשתי חולשה בכל גופי. “אתה חושב שאמא תמכור אותה?”

“היא לא תעשה זאת, היא יודעת שתשנא אותה על כך. אבל אני מציע לך לנהוג בזהירות.”

קלע דוד

ביום הולדתי השמיני לקח אותי אחי אנטיגונוס לגיא בן הינום, הוא הוציא מתיקו קלע, כזה שכבר ראיתי את בני העבדים משתעשעים בו.

“רואה את היונה על הסלע במרחק מאה וחמישים אמה?”

“כן,” אנטיגונוס סובב את הקלע וירה, היונה נפלה שדודה.

“אתה יודע לירות בקלע כמו דוד?”

“אני יודע לירות כמו אנטיגונוס, אינני בטוח אם כמו דוד, או כמו הקלעים בני בנימין.”

“מי הם הקלעים בני בנימין?”

“נכתב בספרינו הקדושים, ‘שבע מאות איש בחור אטר יד ימינו כל זה קלע באבן אל השערה ולא יחטיא’ .”

קלע אל השערה לא יחטיא? התפעלתי, אבל אני ימני האם אוכל לקלוע כמותם?

“דוד היה איטר יד ימינו?”

“אינני יודע, אך אני אינני איטר יד ימיני,” אנטיגונוס הוציא מתיקו קלע ישן והעניקו לי.

 

“את הקלע הזה הוריש לי אבי ביום הולדתי השמיני כאשר לימד אותי לירות, אביו שמעון העניק לו אותו גם כן ביום הולדתו השמיני. זהו קלע המתאים לגילך, ככל שתגדל ותתחזק, תצטרך להכין לך קלע חדש שיתאים לך.”

“תודה אחי, זו המתנה היפה ביותר שקיבלתי ליום הולדתי, אשמור עליו מכל משמר,” הייתי נרגש ביותר, “האם תלמדני היום לירות בקלע?”

“היום אלמדך. כמו דוד, בחר לך חמישה חלוקים מן הנחל,” חייך אלי אנטיגונוס.

למדתי איך לאחוז בשתי רצועות הקלע ביד אחת, לשים את האבן בפיסת העור בין שני החבלים ואז לסובבו מעל ראשי ולשחררו, בתחילה יריתי את האבן הרחק מהמטרה, אך בהמשך השתפרתי.

“אנטיגונוס, למה להשתמש בקלע ולא בקשת?”

“כי את הקלע וכמה אבנים אתה שם בילקוט רועים, כך אף אחד לא רואה שאתה חמוש,” אנטיגונוס העניק לי את ילקוטו, חזרנו לארמון.

החלטתי שארה בקלע כמו הקלעים בני בנימין, לא אחטיא כחוט השערה. בכל יום אחרי לימודי הלכתי עם הסריס של אמא לגיא בן הינום והתאמנתי בקליעה.

נינווה מתרחקת

שלומית

“ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על המילה.”

מילותיו של המוהל הלמו בראשי כגרזן. מתתיהו אנטיגונוס הוליד בן יורש, לבנת ילדה לפני שמונה ימים ואני עוד בבתולי, הילד היטה את כף המאזנים של ירושת הנשיא לזכות אנטיגונוס, בן יורש חשוב עשרת מונים מבכורה. דרכו של אנטיגונוס לנינווה סוגה בשושנים, דרכי זרועת מהמורות, אבל אני חייבת להתגבר על כל מכשול, אני אלד יורש ויהי מה.

בזווית עיני ראיתי את הזאבה מחייכת באושר, אינני יודעת על מה היא שמחה יותר, על הולדת נכדה הראשון, או על כך שאני עדיין לא ילדתי. היא בטח מקווה שגם לא אלד בעתיד, או שאם כבר אלד, אני והתינוק נמות, כמו אימא שלי ואחי.

בדרכם של היוונים

שלומית

“אישי,” פניתי ליהודה אחרי עוד לילה מתסכל,

“לפני עשרה חודשים נישאנו ועדיין לא ידעת אותי, האם איני היפה בבנות ירושלים?”

“את היפה בבנות ירושלים ויהודה, אין ספק בכך.”

“האם תמיד אברך רך ורפוי כקישוא שבושל ברותחין?”

“לא, כאשר אני כורע מאחורי העבד החרש-אילם שלי, אברי זקור כאיל מצור נוגח.”

תשובתו הישירה הממה אותי. אישי סולד מנשים, האבן הזו חדה מהאבן שעליה דרכתי בליל כלולותיי, נסערת יצאתי לשוטט בגן הארמון.

 

בלילה ביקר אותי דוד המלך, “אריסטובולוס לעולם לא ירווה את תשוקתך לאנטיגונוס, תוכלי להרוותה עם לשונה של קטורה חברתך, אני אעזור לך לשלוט בתשוקתך,” דוד נעלם. קמתי מאוששת בבוקר.

“אישי, למה ביקשת את ידי? הייתי יכולה ללדת בן לאחיך אנטיגונוס.”

“ידעתי שאם לא אוליד בן, לא ארש את הנשיא, קיוויתי שהיפה בבנות ירושלים תעורר בי את התשוקה לנשים, אצל היוונים נהוג שגברים אוהבים זה את זה, והנשים יולדות ילדים.”

“אנחנו לא יוונים ואתה אינך מסוגל להוליד, מה לדעתך אני אמורה לעשות עכשיו?”

דמעות עלו בעיני, שנינו שתקנו לבסוף אמר אריסטובולוס,

“את יכולה לדרוש ספר כריתות, לא אוכל לסרב לך.”

“ספר כריתות, יהיה כרת על ייעודי להיות מלכת יהודה.”

“ללא יורש לא תהיה מלוכה.” הרהרתי דקות ארוכות, אולי יש דרך ולהוליד יורש ולהגיע לנינווה?

 

“יהודה אריסטובולוס! האם במשכבי הזכר שלך, אתה משחית זרע?”

“אני משחית זרע כמעיין המתגבר.”

“יהודה אריסטובולוס! ענג את עצמך כדרך שהיית עושה בנעוריך, אל הכוס הזאת!”

המעיין המתגבר פרץ אל הכוס, הייתי מרוצה,

“נוכל להביא בן יורש.”

“איך?”

“קראתי בספרי הרפואה של היוונים כיצד לעשות זאת, תפקידך הוא להביא את המעיין לכוס, את השאר נעשה אני והשפחה שלי.”

“מתי נעשה זאת?”

“בפעם הבאה אחרי שאחזור מהמקווה.”

 

שכבתי עירומה על גבי, כרית שהונחה תחת אחורי הגביהה אותם. שפחתי מרגלית עזרה לי להחדיר את משפך הבשמים.

“יהודה הבא את המעיין שלך.”

יהודה נתן לשפחה את הכוס, ריח זרע טרי עלה ממנה.

“צא מהחדר, סיימת את תפקידך, אין יותר צורך בך בעת הזאת.” טריקתה העזה של הדלת הדהדה בחדר.

“מרגלית, מהלי את הזרע במעט מים פושרים וערבבי, ועכשיו, צקי זאת בזהירות למשפך הבשמים.”

השפחה עשתה את אשר נצטוותה.

“מרגלית הפעילי את הקלפסידרה.”

הניעתי את אגני במעגלים וכיווצתי אותו, חזרתי על הפעולה במשך כמה דקות.

“מרגלית, הביאי לי את ספר רפואה יווני המצוי ליד מיטתי.”

 

עיינתי במגילה. היו בה הנחיות מפורטות. קראתי אותן בקפדנות, כן מילאתי את ההוראות בקפידה. גם בתולות יכולות להתעבר כך, הרי גם הדם של אורח הנשים עובר דרך הבתולים ולמה לא תעבור הטיפה הסרוחה?

“מרגלית הביאי לי את מגילת שיר השירים”

מה שעשינו היום לא היה בדיוק שיר השירים. הייתי עייפה והבטתי בקלפסידרה, מחצית השעה כבר חלפה, הספר היווני ממליץ שבתולות יישארו במקומן שעה, אני אישאר במקומי שעתיים. חזרתי לשיר השירים. כתום שעתיים התיישבתי על מיטתי.

“מרגלית הלבישי אותי.” עכשיו רק נותר לנו לחכות ולראות אם הצלחתי.

כמה ימים אחר כך, פקד אותי אורח נשים, נכשלתי!

 

“יהודה, כששוב יעלה ירח מלא, ננסה זאת שנית.”

“כשלון הניסיון הזה, הזה יכול לנבוע מאחד משלושה דברים או מכולם יחד, הראשון הוא שאלוהים לא אוהב זאת, השני שלא עשית זאת נכון והשלישי הוא שאת עקרה למרות יופייך המדהים.”

“יהודי פרימיטיבי, אצל היוונים כתוב שברוב המקרים הגבר הוא העקר. בכל מקרה, ננסה זאת עוד פעמיים ואז נחליט.”

ניסיו פעמיים נוספות וחדלנו, לא זו הדרך ליורש, זה עוד אחד מהטרשים הניצבים על דרכי לנינווה.

“דוד, איך יכולת להבטיח שאלד את היורש? אני אישי או שנינו יחד עקרים.”

“את אינך עקרה, שרה אמנו ילדה את היורש כשהייתה בת תשעים שנה, לא הבטחתי שאבי היורש יהיה אריסטובולוס, ביטחון שלומית, אין דבר הנבצר מאלוהים.”

דוד נעלם ואני התעוררתי.

שנה 24 לעצמאות יהודה – (118 לפנה”ס)

תוכן העניינים

מרגלים

שלומית

“הסירי דאגה מלבך, הם לעולם לא יביאו ילד.”

שמעתי את המשפט הזה כשעברתי במסדרונות הארמון. מיד זיהיתי את קולה הצרוד של הזאבה. נצמדתי לקיר בפינה מוצלת והאזנתי.

“עוד לא עברו שנתיים מחתונתה, היא עוד יכולה להרות,” הפעם זיהיתי את קולה של ליבנת אשת אנטיגונוס.

“האם ידעת שהיא עוד בתולה?” איך הזאבה יודעת שאני בתולה, הרי היא ראתה את הדם על הסדין, האם היא מציצה לחדר משכבנו?

“לא ידעתי, במקומה הייתי דורשת ספר כריתות.”

“היא לעולם לא תדרוש, זה יהיה סוף החלום שלה להיות אשת הנשיא.”

“הילד שלי יסכל את חלומה, בין שתדרוש ספר כריתות ובין שלא,” ענתה לבנת בביטחון.

 

“היא קראה בספרי היוונים, וניסתה להביא ילד בדרכם.” איך הזאבה יודעת כל זאת, האם קירות חדרנו שקופים?

“דרך שאינה ניאוף?”

“דרכה גרועה מניאוף, זוהי כפירה של עכו”ם, אלוהינו מכיר רק דרך אחת שבה אישה יכולה להרות.”

“מהי דרך הכפירה?”

“הדרך אינה חשובה, הכפירה היא החשובה, אשת בני הבכור, חושבת ביהירותה שהיא ממלאת מקומו של אלוהים עלי אדמות.”

בתחילה חשבתי להסתער על הזאבה ועל כלתה לבנת, ולהטיח בהן דברים קשים, אך נמלכתי בדעתי. אשמור על המצב שבו אני יודעת מה יודעת הזאבה, אך היא אינה יודעת זאת, כך אוכל לברר איך נודע לה מה שאינה אמורה לדעת.

שתי הנשים שלשיחתן האזנתי המשיכו בדרכן. התכווצתי בפינה המוצלת . רק שלא יראו אותי כאן. הנשים חלפו על פני, רווח לי.

 

“שמעתי שיחה מעניינת,” אמרתי לאישי כשישבתי איתו על הספה בחדר האירוח שלנו, “אימך דיווחה לגיסתך על המתחולל בחדר המיטות שלנו, כולל ניסיון ההפריה היווני שביצענו, מי לדעתך זימר באוזני הזאבה?”

“בטוח שלא אני, את יודעת כמה מתוחים יחסי עם אימי.”

“אם כך הברירה היא השפחה שלי מרגלית.”

“מרגלית המרגלת, את חייבת למכור אותה, היא משוטטת באגף שלנו רואה ושומעת הכול.” יהודה מזמן רצה שאפטר ממרגלית, אולי הוא צודק? אך אי אפשר למכור אותה כך סתם.

“חשד אינו הוכחה, לא אמכור אותה ללא הוכחה שפשעה.”

“היא בסך הכל שפחה, את יכולה למכור אותה היכן שתרצי, מתי שתרצי ולמי שתרצי,” שמעתי שהזאבה מחפשת שפחה חדשה.

 

נעניק אותה לאימך, מתנה מבנה ומכלתה האוהבים.”

“אימי נסעה בבוקר לבית צור, נעניק לה אותה כשתחזור.” כמו שאימו מרגלת אחרינו, הוא כנראה מרגל אחריה.

“איך אתה יודע לאן נסעה?”

“העגלון שלה, אני משלם לו עבור כל ידיעה.”

“אז אתה מרגל אחרי אימך?”

“אני מרגל אחרי כל אויבי, אימי בוחשת אצל אבי כדי לקדם את אנטיגונוס וליבנת.” חייכתי לעצמי, הם נושכים האחד את השני במחשכים.

 

“אימך היא גם אויבת שלי ולא מהיום, אנו צריכים לפעול נגדה במשותף.”

“גם אחרי לבנת אני עוקב.”

“אתה רדוף.”

“העובדה שאני רדוף, אינה אומרת שלא רודפים אחרי, זו הדרך היחידה לשרוד בארמון הזה.” בעניין הזה הוא צודק. היחידים החפים מתככים בארמון הזה הם הנשיא הורקנוס ואנטיגונוס, רק מהמחשבה עליו, חשתי חמימות נעימה בכל גופי.

“מעניין, למה נסעה אימך לבית צור?”

“זו לא הפעם הראשונה שהיא נוסעת לשם, העגלון אומר שהוא מביא אותה לבית של אישה ושמה שרח.”

“מעניין למה נוסעת אימך אל שרח בבית צור?”

“אינני יודע, זה הדבר הבא שאותו אני צריך לברר.” אני חשה בכל מעודי ששרח היא המפתח לסודות הזאבה, אנחנו חייבים לפתור את החידה , הייתי מרוגשת.

“אני חושבת שאם נדע את טיב הקשר של אימך ושרח, נוכל לדעת את מזימותיה של אימך.”

 

“אימי חזרה מבית צור,” בישר לי אריסטובולוס בחגיגיות.

“בוא איתי ויחד נעניק לאימך את המתנה.”

“אינני חושב שהיא זקוקה למתנה שלנו, היא קנתה שפחה אדומית.”

“מעניין, היא כנראה אוהבת שפחות מסוג זה, גם בשמת, שטיפלה בבניה הצעירים היא אדומית.” אישי חייך ועטה ארשת מסתורין על פניו.

“השפחה החדשה סיפרה לעגלון דבר מעניין שיתכן ויש לו משמעות.”

“חפש תמיד מה מסתתר מתחת לידיעה שקיבלת, למה השפחה החדשה סיפרה זאת לעגלון?”

 

“לא הכל מזימות, השפחה התיידדה איתו בדרך הארוכה מבית צור לירושלים, אימא ישבה בתוך המרכבה והשפחה ישבה עם העגלון על הספסל הקדמי, הם פטפטו כדי להעביר את הזמן.”

“ומה הידיעה המעניינת?”

אריסטובולוס זרח כשמש בצהרים,

“השפחה סיפרה לעגלון שראתה בביתה של שרח, ספרי כישוף ממצרים וגם אביזרי כישוף, כמותם ראתה אצל מכשפה בחברון.”

“אישי היקר,” נשקתי לו בעוז מה שלא עשיתי זה זמן רב, “הכן לשנינו טוניקות של משטרת הסנהדרין וחבלים, מחר לפנות ערב נצא ברכיבה לבית צור, עלינו להגיע באשמורת שלישית לביתה של שרח.”

המכשפה מבית צור

שלומית

“עליך לפרוץ את הדלת במהירות,” לחשתי, “לרוץ למיטת המכשפה ולהצמידה אליה בכוח שלא תצליח לזוז, והחשוב ביותר, אסור שרגליה יגעו ברצפה.”

“היא לא תצליח לזוז,” השיב לי אריסטובולוס בלחישה, “מה איכפת אם רגליה יגעו ברצפה או לא?”

“אם רגליה יגעו ברצפה היא יכולה להטיל כישוף, כך עוצרת משטרת הסנהדרין את המכשפות, אני אבוא אחריך עם החבלים שבהם נכפות אותה.”

שנינו ניצבנו באשמורת השלישית מול דלת ביתה של שרח בבית צור.

 

אריסטובולוס רץ אל הדלת ופתח אותה בבעיטה אדירה, אור הירח האיר את הבית, אריסטובולוס הסתער על מיטתה של שרח הישנה והצמיד אותה בכוח אדיר אל מיטתה, היא חרחרה.

“אל תחנוק אותה,” אמרתי, “היא עדיין דרושה לנו,” כפתתי במהירות את שרח וזו השיבה לעצמה את נשימתה, “מי אתם?” שאלה בבעתה. הוצאתי את ארטמיס מכלאה היא עטתה את חיוכה האכזרי.

“משטרת הסנהדרין,” השיבה ארטמיס שלי, היא לקחה בידה את נר השמן שדלק ליד מיטתה של שרח והחלה מחפשת.

 

“ספר כישוף מצרי, כתוב בכתב חרטומים,” הניפה ארטמיס את הספר מול עיניה של שרח, “קדרה להכנת שיקויים, מסכת התנין של סובק-רע אל הכשפים המצרי, זה יספיק כדי להביאה אל גבעת הגולגולת, מכשפה לא תחיה.”

“רק לא גבעת הגולגולת,” יללה שרח, “מאחורי האבן הראשונה בשורה התחתונה, יש מאה דינרי זהב, קחו אותם והניחו לי.”

הזזתי את האבן, מטר דינרי זהב נשפך על הרצפה, “אתה עד שהיא ניסתה לשחד אותנו, זה יתווסף להאשמה נגדה, לפני הוצאתה להורג היא תולקה בשוט בעל שבעה זנבות, הצלפה כנגד כל דינר שבו ניסתה לשחד אותנו,” גיחכה ארטמיס שלי.

“יהודים, רחמו על אישה זקנה,” בכתה שרח. ארטמיס עוד נתנה לה לבכות ולהתחנן כמה דקות תוך שהיא כורכת על צווארה של שרח עניבת חנק. כאשר ארטמיס שבי הרגישה ששרח כנועה לחלוטין אמרה לה,

 

“אנו לא משטרת הסנהדרין, יהודה הצג את עצמך.”

“יהודה אריסטובולוס בכורו של הנשיא.”

“אני היא שלומית אלכסנדרה, אחי שמעון בן שטח ישמח אם אסגיר אותך לידיו.”

“רק לא שמעון בן שטח,” בכתה שרח, “הגידי מה את רוצה ואתן לך.”

“כל דבר שאת יודעת על אפרת אלקטרה.”

“לא אוכל לבגוד בה, אני אשת סודה ושתינו חברות בנפש.”

“אם כך, גם שמעון בן שטח יהיה חבר נפש שלך,” שוב השתעשעה ארטמיס שלי בעניבת החנק על צווארה של שרח.

“מה את רוצה לדעת?”

“כל מה שאפרת אמרה לך בעבר וכל מה שתאמר לך בעתיד.”

“היא אמרה לי הרבה דברים בעבר, אני צריכה להיזכר.”

“את תזכרי הכל, במה ששכחת, תזכרי בגבעת הגולגולת.”

ארטמיס מדדה באצבעותיה את הקף צווארה של שרח.

 

“איך את רוצה שאעביר לך הודעות?”

“מחר אחרי שתנוחי, כתבי לי את כל הדברים האלה בשפה המצרית בכתב דמוטי ושלחי אלי במכתב.”

ארטמיס השתעשעה פעם נוספת בעניבת החנק על צווארה של שרח,

“באשר לעתיד, אני יודעת מתי מבקרת אפרת בבית צור גם בלעדיך, בכל פעם לאחר ביקורה, אצפה לקבל דיווח על מה דברה איתך, אם אחשוד שאפרת אלקטרה יודעת משהו על ביקורי אצלך, או אם אחשוד שהסתרת ממני משהו מדבריה, או שיקרת לי, הקערה להכנת שיקויים והמסכה של סובק-רע בצירוף כתובתך ישלחו לאחי.”

 

“היא לא תדע שום דבר, אכתוב לך הכל,” אמרה לי שרח בלחישה.

“יש דבר שאני רוצה לדעת מיד! מי סיפר לאפרת אלקטרה מה קורה בחדר המשכב של יהודה ושלי?”

שרח נראתה מהססת, ארטמיס חזרה להשתעשע בעניבת החנק שעל צווארה של שרח והראתה לה ציור המתאר כיצד סוקלים מכשפה, “תשובה ברגע זה!” ארטמיס שלי עטתה את ההבעה האכזרית ביותר על פניה.

שרח היססה עוד רגע קט, “מרגלית השפחה שלך.”

החזרתי את ארטמיס לכלאה.

 

“אני עייפה ורעבה,” אמרתי.

“בית לחם קרובה, נחנה בה, נאכל וננוח,” השיב אישי.

עצרנו את סוסינו ליד הפונדק הטוב בעיר, אכלנו ארוחה דשנה, נכנסנו לחדרנו והתיישבנו על הספה.

“הבאנו את גיזת הזהב,” הייתי מאושרת, “שרח עולה כמה מונים על כל מרגל אחר המדווח על מעללי הזאבה.”

“בינתיים אנו יודעים ממנה רק על מרגלית המרגלת.”

“חכה שיגיע אלינו המכתב מבית צור.”

“אני לא אבין את מה שהיא תכתוב, עשית זאת בכוונה.” האשמתו של אריסטובולוס הכעיסה אותי, לא די שהוא הציב את הסלע החוסם את הדרך לנינווה, הוא אינו מטה שכם להסירו מהדרך.

 

“אתה שוב רדוף,” הטחתי בו, “זה לא נגדך, תאר לעצמך מה יקרה, אם המכתב ייפול בידי הזאבה? אולי שכחת, אך אנחנו בני ברית.”

“את צודקת ואני באמת רדוף.”

הלכנו לישון והתעוררנו אחרי כמה שעות.

“מה תעשי עם מרגלית המרגלת?”

הוצאתי את ארטמיס מכלאה.

“אשלח אותה לשוק העבדים באפסוס, אדאג שתימכר לבית זונות של אחד הלגיונות הרומים בפרובינקיה אסיה.”

“רחמים על אישה יהודייה,” חיכה אריסטובולוס את תחינתה של שרח, “בכל זאת, אולי תמכרי אותה ביריד העבדים של יום חמישי?”

 

“אסור לה להישאר בירושלים או ביהודה, מה שזימרה באוזני הזאבה היא תזמר באוזניים אחרות, בנוסף לכך, מי שבגד בי לא ישכח את נקמתי.”

החזרתי את ארטמיס לכלאה.

“כרגיל את שוב צודקת, אך את צריכה שפחה אישית חדשה.”

חייכתי, “חשבתי דווקא על סריס אישי.”

“תרשי לגבר לסייע לך ברחצה?”

“סריס אינו גבר, חסר לו האבר הגברי החשוב ביותר, אם ייהנה לראות אותי במערומי שיבושם לו.”

 

“אני אינני רואה אותך במערומיך, מה פתאום הסריס?” אריסטובולוס הכעוס בעט בספה.

“אתה יכול לראותני בעירום, אם רק תחפוץ, אתה אינך שותה לרוויה מהאגם הסוער שלך.”

“הסריס יכול לכרוע על ברכיו על שפת האגם הסוער, אך לא יוכל לשתות ממנו לרוויה,” אריסטובולוס צחק במלוא פיו, “לו יהי כן, אך איך תבטיחי שלא ילהג כמו שפחתך?”

“הוא ידע שאם כך יעשה, גורל לשונו ואוזניו יהיה כגורל אשכיו.”

צחוקו של אריסטובולוס הרעיד את קירות הפונדק.

“איפה תקני אותו?”

“אחפשו מחר ביריד של יום חמישי.”

ארמיניוס וקטורה

שלומית

“תכיר את הסריס שלי ארמיניוס,” בישרתי בעליצות לאישי, “הוא משכיל יודע יוונית ולטינית שווה כל שקל.”

“עבד משכיל הוא מסוכן, לא נוכל לדבר לידו בשפה שלא יבין.”

“ארמיניוס הבא לי ולאישי מים קרים ופירות ושמור על לשונך.”

לגמתי מים קרים.

“ארמיניוס צא וסגור את הדלת אחריך, אם אגלה שהאזנת מאחורי הדלת, גורל אוזניך יהיה כגורל אשכיך.”

“רק הכרתי אותו וכבר את מוציאה אותו מהחדר?”

“יש דברים שהם בין איש לאשתו בלבד.”

“על מה רצית לדבר בפרטיות?”

סקרנותו של אריסטובולוס ניכרה היטב בפניו.

 

“חוץ מארמיניוס שכרתי משרתת, חברתי הטובה קטורה.”

“ועל זה את צריכה לדבר בפרטיות? מה הסוד הגדול?”

“הסוד הוא ששתינו למדנו אצל אטלנטה אהבת נשים.”

פלח התפוח שאכל אריסטובולוס נתקע בגרונו והוא החל משתעל.

“זה ניאוף, זו פריצות, זו זימה, זו לא תורת אבותינו,” זעמו של אריסטובולוס הרקיע שחקים.

“מה שאתה עושה עם העבד החרש אילם שלך, דינו סקילה, אין דין מוות על אהבת נשים, וכי מה רצית שאנאף עם גבר? אולי עם אחיך שאותו אני עדיין אוהבת?”

“זה דווקא רעיון טוב, הוא יוליד לנו יורש, חוץ משלושתנו אף אחד לא ידע של מי הטיפה הסרוחה.”

“אם אהרה מאחיך אימך תדע, היא הרי הכירה את ניסוי הפוריות שלנו, ותזעק בראש חוצות שהילד ממזר ושאני נואפת.”

“שתהיה זו קטורה, אינני יכול לגזול ממך את האביונה.”

מפקד מכונות המלחמה

שלומית

“אריסטובולוס, מחר נרכב אנטיגונוס אני וקטורה לאחוזתו של יונתן הצדוקי ליד ענתות, שם נכבד את זכרה של אטלנטה ביום השנה לרציחתה, התרצה להצטרף?”

“אין לי עניין באטלנטה או בחסידיה.”

“יונתן הבטיח להראות דבר מה שיעניין אותך ואת אחיך, מפקדי הצבא.”

למחרת רכבנו לענתות. האורחים התפזרו לאחר הטקס, נשארנו רק בני החבורה מארמון הנשיאות.

“ידידי היקרים,” אמר יונתן, “ברצוני להראות לכם משהו שיעניין אותכם, בואו איתי.”

יונתן הוליך אותנו לפינה הצפונית מזרחית של חומת האחוזה.

“מיניאטורות של מכונות מלחמה,” קרא אריסטובולוס בהתרגשות.

גם אנטיגונוס הסתקרן, “הן עובדות?”

“כמו אמיתיות, רואים את החומה המיניאטורית שם?”

יונתן נטל בידו את דגם הבליסטרה, מתח את כף הקלע, טען בה כדור אבן וירה אותו, שברי אבן נתזו מהחומה המיניאטורית.

“נהדר,” קרא אריסטובולוס, “אתה בנית את כל המכונות האלה?”

“אני ולא אחר,” התגאה יונתן, “כאשר הייתי באלכסנדריה, קניתי ספר על המכונות האלה ובניתי אותן, אני מכיר אותן לפני ולפנים, אפילו שיפרתי אותן.”

“יונתן,” התרגש אריסטובולוס, “האם תקבל עליך מינוי של מפקד מכונות המלחמה בצבא שלנו?”

“ידידי אריסטובולוס, לא אוכל לסרב לבקשתך.”

“יונתן הצדוקי,” קראתי בעליזות, “מפקד מכונות המלחמה של צבא יהודה, נשמע נהדר.”

מה יכתוב הנשיא בצוואתו?

שלומית

בדרך חזרה לארמון נזכרתי, הנשיא זימן את יהודה ואותי לפגישה מחר, אני כמעט בטוחה שהוא ידבר על ירושתו, משרח אני יודעת שהזאבה בוחשת בצוואה, היא הציעה לנשיא להוריש את המדינה לאנטיגונוס, תקוותי היא שההצעה שניסחתי, אותה אציג בפגישה, תפר את עצת הזאבה.

 

“ברוכים הבאים ללשכתי,” הנשיא קם מכיסאו שנראה כמו כס מלכות של מלך הלניסטי, הבעת פניו העידה על חוסר נוחות.

“אנו שמחים על הזמנתך,” עניתי. עוד שמחה כזו ואבדתי. אריסטובולוס שתק.

“כזוג נשיאותי,” אמר הנשיא, “אתם עולים על אנטיגונוס ולבנת,” עצם איזכורו של אנטיגונוס כבר הספיק כדי לגרום לי ריגושים, אך התעשתתי, אני חייבת לשלוט בתשוקותיי.

הנשיא המשיך, “אך בהתחשב בכך שהם הולידו שני בנים בריאים, ארשום אותם בצוואתי כיורשים.”

“כבוד הנשיא,” אמרתי, “יש פתרון טוב יותר לעניין הירושה,” הגשתי לנשיא דף נייר.

“גברת אחיתופל, תמיד יש לך פתרונות מעניינים, הקריאי את הדברים שכתבת, אני אעצור אותך כאשר אמצא לנכון,”

“בצוואתך, הורש את הנשיאות לבנך הבכור יהודה אריסטובולוס, מנה את אנטיגונוס לסטרטגוס של יהודה ושותף בשלטון.”

 

“עצרי, למה שותפות בשלטון?”

“יהודה ומתתיהו הם חברים בנפש ויש לשמור על כך, אם שניהם יהיו שותפים בשלטון, מדינת יהודה תהיה חזקה יותר. ראה מה אירע בממלכות סביבנו, כאשר אחים במקום לשתף פעולה נלחמו ביניהם,” הנשיא הרהר דקות ארוכות כשהוא ממולל ברעמת הלביא הכסופה שלו.

“המשיכי גברת אחיתופל.”

“אנטיגונוס יהיה הנשיא אם אריסטובולוס לא יוכל למלא את תפקידו מסיבה כלשהי, הוא ימנה את שלומית אלכסנדרה ליועצת הראשית שלו.”

הבעת הפתעה וחיוך קל עלו על פניו של הנשיא, “גברת אחיתופל, את דואגת גם לליטרת הבשר שלך.”

“לא אכחד, אך אני סבורה שזה חשוב למדינת יהודה שלאחר הנשיא הורקנוס.”

“המשיכי.”

 

“אם יהודה אריסטובולוס לא יוליד יורש, ימונו בניו של אנטיגונוס ליורשיו בסדר לידתם.”

הרמתי את עיני מהדף, “סיימתי.”

“הצעה מעניינת גברת אחיתופל, אני חייב לחשוב עליה, תני לי את הדף, אתם רשאים ללכת.”

אריסטובולוס ואני יצאנו מלשכת הנשיא.

“שותפות בשלטון? יצאת מדעתך!”

“זו ההצעה הטובה ביותר לך למדינת יהודה ולי.”

“בעיקר לך.”

“יהודה אריסטובולוס! אם עדיין לא הבנת זאת, הצעתי היא הדבר היחיד העומד בין אנטיגונוס לירושת הנשיא.”

חכם שמעון בן שטח

שמעון בן שטח

‘עליך להתייצב מחר בבוקר בשעה השלישית בלשכתו של נשיא הסנהדרין יהושע בן פרחיה’, ההודעה לא הפתיעה אותי, אחד משועי ירושלים התלונן על הדרך בה חקרתי קרובת משפחה שלו בעוון כישוף,

התברר שאותה אישה הייתה קורבן לעלילת שווא, אך בלהט החקירה עקרתי שתיים מציפורניה. ציפיתי לנזיפה מנשיא הסנהדרין, אותו שוע שילם טבין ותקילין בעבור לימוד בנו בבית הכנסת של הנשיא.

בחיל ורעדה הגעתי לפגישה, ציפיתי לראות את פרצופו הזועף של רבי. לשמחתי הוא קיבל אותי בחיוך רחב.

 

“שמעון בן שטח בכיר תלמידי, גדולתך בתורה ודבקותך בביעור המכשפות, מקנות לך את התואר חכם.”

“ומה עם התלונה נגדי?”

“סידרתי את העניין, אך כמו שאמרתי לך בעבר, מי שעושה גם טועה,” נשמתי לרווחה.

“האם אמשיך בשליחותי בביעור המכשפות?”

“תוכל להמשיך בכך אם תרצה, אין מי שעושה זאת טוב ממך.” הובלת מכשפות לגבעת הגולגולת וקטילתן שם היא שליחות אלוהית, כמו הריגתם של זמרי בן סלוא וכזבי בת צור בידי פנחס הכהן.

“האם אוכל לפתוח בית כנסת משלי?” יהושע בן פרחיה הבטיח לי שאוכל לפתוח בית כנסת כאשר אוכתר לחכם.

“תוכל גם תוכל, אשלח אליך שני ילדי גרים, יהלומים שעוד לא לוטשו, הם יחגגו בקרוב את בר המצווה שלהם, אתה גם תימול אותם, אברהם אבינו מל את בנו ישמעאל בגיל זה.”

“לכבוד הוא לי, אני אלטשם, מה שמם של היהלומים האלה?”

“שמעיה ואבטליון.”

שנה 25 לעצמאות יהודה – (117 לפנה”ס)

כמו המלך דוד

ינאי

ביום הולדתי העשירי ביקשתי מאנטיגונוס לרדת איתי לגיא בן הינום. נעמדנו באותו מקום בו עמדנו לפני שנתיים. יונה עמדה על אותו הסלע כמו אז במרחק 150 מטר וליקטה מזון, אותו הניח הסריס של אמא שעה קודם לכן.

“רואה את היונה? הצבעתי עליה.

“רואה,” חייך אלי אנטיגונוס. יריתי את חלוק הנחל, היונה נפלה, ראשה מרוסק.

“כל הכבוד אח צעיר, גדלת ושרירי ידיך תפחו, אני מעניק לך את הקלע ששימש אותי בגיל עשר, תוכל להשתמש בחלוקי נחל גדולים יותר.”

נטלתי את הקלע החדש ויריתי בציפור שחגה באוויר.

“אח צעיר, אתה קולע אל חוט השערה, כמו הקלעים מבני בנימין, כמו דוד המלך.”

לא היה גבול לגאוותי, אני אהיה כמו דוד המלך.

 

“אנטיגונוס, שמעתי שכמו דוד גם אתה מנגן בכינור.”

“אני מנגן כמו אנטיגונוס, רק דוד ניגן כמו דוד.”

ביקשתי מאימי כינור ומורה שילמדני וקיבלתי את מבוקשי. ניגנתי כמו ינאי ולא כמו דוד. בלילה לפני שנרדמתי, הייתי מוריד את כינורי מהקיר, פורט עליו מעט באצבעותיי, ואז שב ותולה אותו על הקיר, ליד חרב העץ שבה התאמנתי.

 

“ינאי יהיה מלך יהודה,” הכריזה אמנו אפרת באוזננו, בניה הצעירים. אם שני אחי הבכורים אריסטובולוס ואנטיגונוס היו הילדים של אבא, אנחנו הצעירים אדוניה, אבשלום ואני היינו הילדים של אמא. הערצנו את האדמה שרגליה דרכו עליה.

“למה ינאי? הוא הצעיר משלושתנו,” התלונן אדוניה הבוגר שבינינו.

“כי גם אני וגם אבא חלמנו כך, זה ייעודו.”

“אריסטובולוס או אנטיגונוס ירשו את אבא, איך ינאי יהיה מלך?”

“אבשלום, נפלאות דרכי האלוהים, אתה ואדוניה תסייעו לו להגשים את ייעודו.”

“כן אמא, אעזור לו ככל יכולתי,” אמר אבשלום.

אדוניה שתק, אמא, אבשלום ואני הבטנו בו.

“אדוניה, לא שמעתי אותך,” רעם קולה של אימנו אפרת.

“כן אמא.” אמר אדוניה בקול רפה, “גם אני אעזור לינאי להגשים את ייעודו.”

“הטווס משקר,” לחשתי באוזנו של אחי אבשלום, “הוא רוצה להיות מלך בעצמו, אסור לסמוך עליו.”

“מעולם לא סמכתי עליו,” השיב לי אבשלום בלחישה.

אמא מזגה ארבעה גביעי יין,

“בנים, חגגנו לינאי עשר לפני חודש, מחר הוא יתחיל את לימודיו בגימנסיון היהודי, לחיים.”

שנה 28 לעצמאות יהודה – (114 לפנה”ס)

תוכן העניינים

שמעון בן שטח הנתעב

ינאי

“ינאי,” חנניה חברי הטוב בגימנסיון כמעט בכה, “אמי נעצרה על ידי מדור המכשפות של משטרת הסנהדרין, בעוד שעה יתחיל משפטה בסנהדרין, אתה יכול לעשות משהו?”

“אנסה,” רצתי בכל כוחי אל הארמון וחזרתי מתנשף כעבור זמן קצר.

“הנשיא ושלומית רכבו לבית לחם, אמא אומרת שאין מה לעשות, הסנהדרין לא כפופה לנשיא, להפך ראשיו מתריסים נגדו.”

“אז מה אפשר לעשות?” בכה חנניה.

“נרוץ ללשכת הגזית, נראה מה קורה שם.”

תליתי אל כתפי וצווארי את ילקוט הרועים, שנינו חמקו מהגימנסיון ורצנו. כאשר הגענו מתנשפים אל לשכת הגזית, התיישבנו ביציע הקהל.

 

“תראה מה הם עשו לאמא,” בכה חנניה.

הבטתי באשה הקטנה הקשורה אל הצלב, ציפורני ידיה היו עקורות ופניה מלאות דם.

“ארטמיסיה האם את מודה בכישוף?” שאל אב בית הדין ניתאי הארבלי.

“לא,” שרקה האישה מבעד לשיניה השבורות וירקה דם.

“שמעון בן שטח, נקרא לעדות,” הכריז ניתאי הארבלי.

הרוצח, קם ממקומו במושבי תלמידי החכמים, כשחיוך מרושע משוך על פרצופו ונעמד מול השופטים.

“זה הנבל שעצר את אמא,” בכה חנניה.”

 

“האם כשחקרת את הנאשמת היא הודתה בכישוף?” שאל נשיא הסנהדרין יהושע בן פרחיה.

“לא.”

“אם כך על סמך מה הבאת אותה למשפט?”

“הזמנתי אצלה שיקוי כשפים והיא הכינה לי אותו, בנוסף לכך אחרי מעצרה ערכתי חיפוש בביתה ומצאתי ספר כישוף מצרי, אבקות וקערות להכנת שיקויים, הנה כל ההוכחות מונחות שם על השולחן הקטן,” המנוול, הוא נהנה לענות אנשים בחקירה, אנטיגונוס סיפר לי על צימאונו לדם, על ההנאה שהפיק מתלייתה של אישה שהואשמה בכישוף על לא עוול בכפה. קולו של אב בית הדין קטע את הרהורי, “אני קובע שהאישה ארטמיסיה עסקה בכישוף, היא תידון למוות בסקילה,” בן שטח הסתכל סביבו וליקק את שפתיו, דימיתי שהוא מלקק את דמה של האישה המוכה.

 

“שמעון בן שטח,” הכריז נשיא הסנהדרין יהושע בן פרחיה.

“אתה תוביל את המכשפה לגבעת הגולגולת שם תיסקל,” הנבל ישתה פעם נוספת מכוס הדם האהובה עליו.

“מה אנחנו יכולים לעשות?” חנניה היה מיואש.

“אנסה לקלוע במצחו של בן שטח, אינני יודע אם זה יעזור לאימך, אך הוא בן מוות, על מה שעולל לאימך בחקירתה, אפילו אם היא מכשפה.”

חפנתי באגרופי את הקלע וחלוק נחל. שנינו, הלכנו אחרי משמר הסנהדרין שהוביל את ארטמיסיה. היא עדיין הייתה קשורה לצלב ורגליה באוויר, ככה נוהגים במכשפות הסבירה לי אמא לאחר מכן. ניסינו לעקוף את המשמר כדי שאוכל לקלוע בראשו של בן שטח. אך גם כאשר עברנו את השער לא הצלחתי להגיע לעמדה ממנה אוכל לקלוע בראשו.

 

בהגיענו לגבעת הגולגולת, ננעץ הצלב בבור המיועד לכך.

שמעון בן שטח ידה את האבן הראשונה, “הקהל מוזמן לסקול את המכשפה,” הכריז הנבל.

האבנים החלו לפגוע בארטמיסיה שזעקה מבין שיניה השבורות לרחמים. בן שטח עדיין היה מוסתר מאחורי המשמר שלו.

“הרשה לי לגאול את אימך מייסוריה,” חיבקתי את חנניה הבוכה והרועד.

“עשה מה שצריך,” קולו החנוק מבכי של חנניה בקושי נשמע.

אחזתי בימיני את שתי רצועות הקלע בשמאלי שמתי חלוק נחל בפיסת העור, בעוד כולם מביטים בנסקלת, סובבתי את הקלע מעל ראשי ויריתי את האבן במצחה של האשה האומללה, האבן שקעה במצחה והיא התמוטטה על הצלב.

“תודה,” חנניה היה נרגש ביותר ובכה ללא הפסק.

 

כל העיניים הופנו אלי, הוצאתי חלוק נחל נוסף ושמתי אותו בקלע, בן שטח נחשף, התחלתי לסובב את הקלע מעל ראשי והבטתי בשנאה בעיניו.

“שומרים תפסו אותו,” הוא צעק בפחד.

שומר גברתן תפס את ידי הימנית, רגע לפני שיריתי את האבן. שומר שני אחז בידי השמאלית.

“שמעון בן שטח,” הטחתי בו, בעוד ארבעה שומרים אוחזים אותי הייטב בזרועותיי, “יבוא יום ואפרע ממך ומכל חברי הסנהדרין הנתעבים.”

“הפשיטו אותו,” פקד בן שטח המבועת, נשארתי באזור חלציים בלבד.

“שלוש עשרה הצלפות שוט,” הוא ציווה, “לכל אחת משנות חייו.”

השריקה הראשונה נשמעה, חשקתי את שיני.

לא אתן לאדם הנתעב הזה את ההנאה לשמוע אותי בוכה ומתחנן.

“חזק יותר הוא פקד. המשכתי לחשוק את שפתי.

“כאן לא יעזור לך אביך שגזל את הכהונה הגדולה וגם לא היועצת שלו.”

חכה בן שטח, חכה שאגיע למלוכה. ההצלפה השלוש עשרה הסתיימה. התגאיתי שעמדתי בסבל וחשקתי את שיני.

“רופא טפל בו,” פקד בן שטח. לאחר טיפולו של הרופא הוא פקד על מפקד המשמר, “הבא אותו לארמון הנשיא, מסור שם את המכתב הזה המסביר מה אירע, אתה עד שהנער ניסה לרצוח אותי,” חבל שלא הצלחתי מנוול בן מוות.

יחסים בין לאומיים

שלומית

זה היה המבחן האמיתי הראשון שלי כיועצת הנשיא. הוזמנתי ללשכתו.

“בעוד חודש יגיע לירושלים השגריר המצרי החדש, שמו נערמר נסטור,” התבשרתי.

“זהו שילוב שמות מצרי יווני, כמו ששמך יוחנן הורקנוס הוא שילוב שמות יהודי יווני. אפשר להניח שמוצאו של השגריר מצרי, והוא השתלב בממשל ההלניסטי, כמו מצרים רבים אחרים.”

“טוב ששמת לב למוצאו של השגריר, אינני יודע אם יש לזה חשיבות, אך חשוב לשים לב לפרטים,” ראיתי זאת כמחמאה.

 

“כבוד הנשיא מהו תפקידי באירוע זה?”

עליך להכין מסמך עם הצעה לברית בינינו לבין מצרים. את יודעת מה הן עמדותיי, המסמך אמור לייצגן, אם יש לך רעיונות משלך התייעצי אתי. כאשר השגריר יגיע, את תציגי בפניו את המסמך.”

הגשתי הצעות ייחודיות שלי לנשיא, הוא שיבח ואישר את מרביתן, יחד עם עמדותיו הידועות של הנשיא, כתבתי את המסמך אותו נגיש לשגריר. כמו כן ציווה עלי הנשיא להכין את טקס הגעת השגריר. הזאבה רגזה על כך שהאירוע הוא באחריותי והלכה לנשיא לנהום ולילל. משרח נודע לי שהנשיא הבהיר לה שלו הייתה יודעת מצרית כמוני, היה מטיל עליה את המשימה.

 

כרזה גדולה קישטה את קיר לשכתו של הנשיא, ‘השגריר נערמר נסטור, ברוך הבא לירושלים’ הכרזה הייתה כתובה בשלוש שפות, עברית יוונית קווינה ומצרית עתיקה בכתב הירוגליפי מפואר.

“מי כתב את הכרזה?” השגריר כהה העור התרגש עד דמעות, “לא ציפיתי שמישהו בממשל שלכם ידע מצרית עתיקה.”

“היועצת המיוחדת שלי, היא שכתבה את הכרזה,” הנשיא הציג אותי לשגריר אשר נעץ בי עיניים נדהמות.

“אדוני הנשיא, היועצת שלך מרשימה ביותר.”

“אדוני השגריר, יהודה רואה במצרים את אחותה הגדולה,” הנשיא יודע לומר את המילים הנכונות.

“אדוני הנשיא, מצרים רואה ביהודה שותפה נאמנה לדרך.” הגיע זמני לומר את דברי,

“כדי שדרכנו המשותפת תצלח, אני מעניקה לך אדוני השגריר, את הצעתנו להסכם הברית בין מצרים ליהודה.”

חוץ מאשר ביוונית קווינה כצפוי, היה המסמך כתוב גם במצרית בכתב דמוטי.

“אדוני הנשיא, אעביר את המסמך למלכה קליאופטרה אאורגטיס, היא רואה עצמה כהתגלמות האלה איזיס, בטוחני שהיא תאהב את המסמך הזה.”

הצלחת הטקס עלתה על ציפיותיי האופטימיות ביותר, הבסתי את הזאבה, אחכה לדיווח הבא של שרח לדעת מה היא יללה באזני הזאב הטוב הלא הוא הנשיא הורקנוס.

 

חודש לאחר מכן הביא השגריר מכתב מקליאופטרה אאורגטיס מלכת מצרים. הנשיא הקריא לי אותו. המלכה הזמינה אותי לביקור במצרים, ספינה מלכותית תשיט אותי מאשקלון לאלכסנדריה. המכתב הסתיים במחמאה לנשיא, אשרי השליט היודע לבחור את יועציו.

“אסור לסרב למלכת מצרים,” אמר לי הנשיא בחיוך.

בקושי הסתרתי את שמחתי, קליאופטרה אאורגטיס היא המלכה שממנה רציתי ללמוד, אלכסנדריה היפהפייה נושאת הדגל של התרבות בעולם היא העיר בה רציתי לבקר יותר מכל.

בהמשך השיחה אמר לי הנשיא, “אני גאה בך שלומית כאילו היית בתי, חילוצך מעליבות חייך הקודמים, היה אחד הדברים הטובים שעשיתי בחיי, השקעתי בך מניבה פרי לתפארת.”

“כבוד הנשיא, אני רואה בך אב רוחני,” לא הייתה זו מליצה או חנופה, הנשיא ולא בעל הטיפה הסרוחה היה אבי האמיתי.

“שלומית, אני מכיר את תשוקתך לידע, מה תרצי ללמוד בספרייה הגדולה של אלכסנדריה?”

“בעיקר ברצוני להעמיק את הידע שלי על רומא.”

“הייתי רוצה שתעמיקי את הידע שלך גם על פרתיה. ממלכה זו היא היורשת של מלכות פרס האדירה, בעבר לחמתי בפרתים כבעל ברית של אנטיוכוס סידטס, אך אני צופה להם גדולות ונצורות.”

“אלמד גם על פרתיה.”

 

ידיעה מאדום

שלומית

“אני רוצה להשתמש בכישרונך לשפות,” הנשיא והגיש לי צרור דפי נייר מצרי, ימים ספורים לפני הפלגתי למצרים, “הם הגיעו מהאיש שלנו במארשה, זה נראה כמו כתב עברי עתיק שמזמן לא קראתי בו, אין לי את הזמן לפענח זאת, אני מבקש שתכתבי לי את התוכן בעברית עכשווית בכתב העברי החדש.”

“אמלא את בקשתך במהירות האפשרית,” נטלתי את הדפים בידי.

“אני מעריך את נכונותך למלא את המשימה על אף הכנותיך להפלגה.”

“תודה על האמון נשיאי,” הרגשתי שזה עוד מבחן לכישורי כיועצת מיוחדת. למחרת הגשתי לנשיא את מבוקשו.

“הדפים נכתבו בכתב אדומי עתיק הדומה לכתב העברי העתיק,” הנשיא קרא מה שכתבתי,

“קוסגבר ראש הפוליס של מארשה, ואינאיס ראש הפוליס של אדורה עוד ישלמו על זה, תודה יועצת.”

מלכה הלנית

שלומית

הפלגתי לאלכסנדריה בספינה המלכותית של קליאופטרה, מלווה בשתי ספינות מלחמה, הגנה מפני שודדי ים הסביר לי הקברניט. קטורה המשרתת האישית שלי הפליגה איתי. ככל שרחקה הספינה מאשקלון, הרגשתי שהקשר שלי עם דוד המלך פוחת והולך. בלילות ההפלגה ביקשתי את עצתו ונעניתי במעומעם, בליל ההפלגה האחרון, הוא לא ענה כלל. האם הוא יכול לייעץ לי רק ביהודה? ואולי טוב שכך, יש לי לאן לברוח מעריצותו.

 

“את תהיי מלכת יהודה,” אמרה לי המלכה קליאופטרה אאורגטיס לאחר השיחה הראשונה בינינו.

“ביהודה אין מלכים ולבטח לא מלכות.”

“איזיס בישרה לי זאת, היא גם בישרה לי שאת תלדי את היורש לממלכה.” בשורתה של איזיס זהה לבשורתו של דוד המלך, נועדתי למלוכה, נועדתי ללדת את היורש.

“מלכה נאדרת, האם תלמדיני הלכות מלכות?”

“אלמדך, מצרים ויהודה יהיו ממלכות אחיות, מה תרצי ללמוד בראשונה?”

“הלכות צבא ומלחמה.”

“צבא ומלחמה הם עניינים מורכבים, עליך לקרוא קודם ספרים שאתן לך ולהבינם על בורים, רוב האנשים צריכים לפחות חמישה ימים למלא משימה זאת.” אני אבצע זאת בהרבה פחות זמן, אפתיע את המלכה קליאופטרה.

למחרת בישרתי למלכה שקראתי והבנתי. היא לא האמינה.

“זה בלתי אפשרי, אני חייבת לוודא שאת באמת יודעת את הדרוש.”

“בחני אותי.”

המלכה בחנה אותי משך שעות, על יתרונותיהם וחסרונותיהם של כלי נשק, על תמרונים צבאיים, קרבות מפורסמים בהיסטוריה, הבדלים בין תורות לחימה ועוד כהנה וכהנה. עניתי לה בביטחון, היא לא הסתירה את התפעלותה.

 

“מה אחרי שהוכחתי בקיאות?”

“דרושים לפחות עשרה ימים בשטחי האימון, וגם כמה לילות במחנות הצבא. התנאים שם פחות נוחים מאשר בארמון, האם את מוכנה לכך?”

“מוכנה, מרתק יהיה לבלות כמה לילות במחנות הצבא.”

“בעשרת הימים הללו תקבלי הבנה על הצבא. לפיקוד ממש דרושה הכשרה של שנה ויותר, כמו שעברו בניו של הנשיא שלכם לפני תשע שנים.

“האם היית ממנה אותם למפקדים בצבאך?”

“הייתי שמחה אם הם היו בצבאי, שניהם מפקדים מצטיינים, את אנטיגונוס הייתי ממנה לסטרטגוס של מצרים.” הזכרתו של אנטיגונוס אהובי גרמה לי ריגושים שהתגברתי עליהם, קליאופטרה המשיכה,

“לכי עכשיו למחסן הנשק המלכותי בחרי לך שריון, מגן, קסדה וגם חרב וחנית. אחר כך לכי לאורווה המלכותית ובחרי לך סוס, נפגש מחר בשער הארמון.”

 

הלכתי למחסן הנֶּשֶק, הנַשָּק עזר לי בבחירה, לא מצאתי מערכת נשק שתתאים לי באופן מושלם, כמו מערכת הנשק שלי ביהודה שהותאמה בדיוק למידותי ולאחיזת ידי, אין ברירה, אאלץ בעת הזאת להסתפק בכך.

באורווה המלכותית עברתי בין עשרות סוסים נהדרים, אך לא מצאתי את האחד שאותו חיפשתי, כאשר חשבתי להתפשר על סוס כפי שהתפשרתי על הנשק, ראיתי אותו, סוס שחור ונהדר וכוכב לבן מעטר את מצחו. קרבתי אליו וליטפתי ברוך את צווארו, הסוס השיב לי בנשיפה חמה על לחיי.

“סייס, את זה אני רוצה!”

“בחירה מעולה גבירה, בוקפאלוס הוא הטוב בסוסים שכאן, אך אני מזהיר אותך, הוא צעיר מאוד וקצת פראי.”

“אותו אני אוהבת והוא יאהב אותי, אצא איתו לרכיבה בהיפודרום.”

“גבירה, אצא איתך לרכיבה.”

“כרצונך.”

חשתי את רטט הסוס בין רגלי, מעולם לא חשתי שאני אוהבת סוס כמו שאהבתי אותו, ידעתי, הסוס אוהב אותי. אלכסנדר הגדול רכב על בוקפאלוס, גם שלומית אלכסנדרה הגדולה רוכבת עליו, הייתי מאושרת.

“הסוס הזה באמת אוהב אותך,” אמר לי הסייס אחרי שהשלמנו דהרה של עשר הקפות בהיפודרום, “הוא לא ניסה להפילך ולו פעם אחת.”

 

למחרת, רכובה על בוקפאלוס פגשתי את המלכה קליאופטרה אאורגטיס בשער הארמון, רכבנו אל שער השמש, הדרך משם הובילה מזרחה.

“אני רואה שלא מצאת נשק התואם בדיוק את מידתך.”

“אבל מצאתי את הסוס הנפלא בעולם.”

לאחר ארבעה מייל הגענו לאחת מזרועות הדלתה של הנילוס האדיר.

“שלומית, את יודעת מהו הפסל הזה?”

“האם זהו פסלו של גאיוס פופיליוס לינאס?”

“אכן זה פסלו.”

“אם כך אנו נמצאים באלאוסיס.”

“ידע וחוכמה הם כח,” שמחתי שהמלכה מעריכה אותי.

אנטיגונוס הנערץ

שלומית

פגשנו את יחידות הצבא, גבר חמוש התקרב לעברנו.

“זהו חלקיה, יחד איתו בניתי לך תוכנית אימונים, הוא יהיה החונך שלך.”

“האם חלקיה הוא יהודי?”

“אכן כך, הוא ואחיו חנניה, בניו של הכוהן הגדול במקדש הם מפקדים בכירים בצבאי.” משפחת חוניו בנתה מקדש ליהוה במצרים , נזכרתי.

“לפני תשע שנים הייתי חלק מצוות מפקדים שהכשיר את בני הנשיא שלכם לפיקוד.” מעניין מה הוא חושב על אנטיגונוס?

“בימים הקרובים,” המשיך חלקיה, “את תסתערי עם החיילים, תחווי את פילי המלחמה, תפקדי על הקמת מחנה לילי ועל תמרון צבאי.”

לא אלאה אותכם בפירוט כל האימונים הללו אתעכב רק על לוחמת הפילים, הסתערות הפלנקס המקדוני והפיקוד בתמרון.

 

שלושים חיות ענק משוריינות ניצבו בשורה, נהגי הפילים הלבישו על חיטיהם חרבות מיוחדות. עמדתי במגדל שעל הפיל המרכזי, לצדי עמד חלקיה.

“פילים הם חיות מסוכנות, אינני יכול להפקיד בידיך את ההסתערות, את רק תחווי זאת ממרום המגדל.”

“האם אנטיגונוס פיקד על הסתערות פילים?”

“כן, זו הייתה הסתערות הפילים המרהיבה ביותר שראיתי מעודי, עד היום מלמדים את ההסתערות הזאת בחיל הפילים, מכנים זאת הסתערות אנטיגונוס.”

“האם נסתער כך היום?”

“לא, זה מסוכן מדי.”

על אף אכזבתי מכך שלא אחווה את הסתערות אנטיגונוס, לא אשכח את החוויה הייחודית הזאת, הפילים הסתערו והעלו אבק, ואני במרומי המגדל, זה היה משהו חדש, חוויה מסעירה. אומללים החיילים והסוסים העומדים מול הסתערות כזאת.

“הפילים הם כוח אדיר, אך בקרב זאמה הביס סקיפיו אפריקנוס עם לגיונותיו את הפילים של חניבעל,” אמרתי לחלקיה בסיום התרגיל.

“אין ספק, הרומאים למדו להביס את הפילים, אך אני סבור שהסתערות אנטיגונוס הייתה יכולה להפוך על פניו את קרב זאמה.” אין ספק, אנטיגונוס נערץ כאן.

 

אחר הצהרים, תפשתי את מקומי בשורה הראשונה של הפלנקס, מימיני עמד חלקיה. שנינו יחד עם החיילים האחרים אחזנו את החנית הארוכה הסריסה. שכרון כוח אחז בי בהסתערות. אלכסנדר הגדול כבש את ממלכתו האדירה עם הפלנקס המקדוני.

מיוזעת סיימתי את ההסתערות וחזרתי עם חלקיה אל קליאופטרה.

“תפקדת יפה בהתחשב בכך שלא הסתערת מעולם בפלנקס,” העיר חלקיה.

“מלכה, אף על פי שהרגשתי בלתי מנוצחת בהסתערות, הרי במגנסיה הביסו לגיונות רומא את הפלנקס המקדוני של הסלווקים.”

“את צודקת, אך במגנסיה לא באו לביטוי יתרונותיו של הפלנקס. מפקד כמו אנטיגונוס שידע כמו אלכסנדר הגדול איך להביא לביטוי את יתרונותיו של הפלנקס, היה יכול להביס את לגיונות רומא.” שוב הייתי נפעמת מההערצה לאנטיגונוס במצרים.

“האם יתכן שכדי להביא לביטוי את יתרונות הפלנקס דרושים מפקדים מוכשרים ויחידי סגולה, לעומתם לפיקוד בהצלחה על הלגיונות דרושים מפקדים הרבה פחות מוכשרים?”

“שלומית, לא חשבתי על כך, אך יתכן ואת צודקת,” קליאופטרה חייכה אלי, “אני מקנאה בנשיא שלכם, שיש לו יועצת עם חשיבה מקורית כמו שלך.”

 

כשחזרו למחנה הוטל עלי לתכנן קרב מול כוח שדימה אויב, קליאופטרה וחלקיה היו מרוצים מהתכנון שלי.

“התכנון שלך דומה לתכנון של אנטיגונוס, מחר בבוקר את תפקדי על הקרב, מולך יעמוד קצין מנוסה, אחי חנניה, על תצפי שהוא ייתן לך לנצח, בגלל היותך אישה או יהודייה.”

“זו תהיה מלחמת היהודים,” העירה קליאופטרה בבדיחות הדעת.

“מלחמת אחים,” חייכתי.

בבוקר למחרת ניצבתי על גבעת הפיקוד, סביבי אנשי מטה רצים ודגלנים, קליאופטרה וחלקיה עמדו איתי. אף על פי ששניהם חלקו לי שבחים, חנניה המנוסה ניצח. אני לא מפקדת כמו אנטיגונוס וגם לא אהיה, על אף הישגיו המופלאים הוא מעולם לא סיפר לי על כך,

הערצתי ואהבתי אליו עלתה על גדותיה.

“דעי לך שלומית,” אמר חנניה, “ישנו דבר החשוב לניצחון בקרב לא פחות מפיקוד טוב, זהו המודיעין, הוא יכול להיות ההבדל בין ניצחון מפואר לתבוסה משפילה.”

כשתמו עשרת ימי האימונים המפרכים, הרגשתי שאני מבינה את שדה הקרב ואוכל לתרום לצבא יהודה. יש דבר שאוכל לעשות טוב יותר מכל גבר שאני מכירה, גם מאנטיגונוס, לפקד על המודיעין שהוא המפתח לניצחון בקרב ובמלחמה!

החייט המלכותי

שלומית

חזרנו אל הארמון והלכתי למרחץ לשטוף ממני את עשרת ימי האימונים.

“המלכה מבקשת שתתייצבי אצל החייט המלכותי,” אמרה השפחה שסיעה לי במרחץ. התייצבתי לפני החייט.

“למה המלכה ביקשה ממני להתייצב אצלך?”

“היא רוצה להעניק לך במתנה בגד מיוחד.”

“איזה בגד?”

“זאת לא אוכל לומר לך, לבשי את הטוניקה הזו ונבצע מדידות.”

החייט הנשיאותי בירושלים מדד אותי כבר מספר פעמים, אך הפעם היו המדידות מדוקדקות הרבה יותר, נמדדו גם כפות ידי הפתוחות והמאוגרפות וכן שוקי, לא הבנתי את כל המדידות האלה אך החלטתי לא לשאול.

אלף ספינות

שלומית

“אני רוצה להראות לך משהו מיוחד,” קליאופטרה הוליכה אותי אל אולם המיתולוגיה היוונית בארמון המלכות, האולם היה מדהים, כל ציורי הקיר נעשו על ידי אמאסיס גדול ציירי אלכסנדריה. חלק מהציורים עדיין לא הושלמו, ביניהם אפרודיטה העולה מהים, ארטמיס הצדה איילה, ואתנה אלת המלחמה והחוכמה. רישומיהם היו על הקיר בקווים כללים ושמותיהם באמצע הרישום.

נשימתי נעתקה, אמאסיס בכבודו ובעצמו עמד שם, מצייר את אפרודיטה. צעירה יפהפייה בעלת שיער ארוך ובהיר, ניצבה עירומה על מה שנראה כצדף, אמאסיס צייר את דמותה על בד קנבס, כהכנה להעלותה על הקיר. עמדתי מוקסמת.

 

הצייר עשה הפסקה קלה ומתח את אבריו, לפתע הבחין בי עיניו הביעו תדהמה, “קליאופטרה,” הוא לא יכול היה להסיר את מבטו ממני, “האם אוכל לציירה?”

“שאל אותה, היא יהודייה, אינני יודעת אם תסכים.”

הצייר המשיך לנעוץ בי את עיניו, הסמקתי, אף גבר אפילו מתתיהו אהובי מעולם לא נעץ בי כך את עיניו.

“אני רואה שאת יפה כאפרודיטה, מהמלכה שמעתי שאת חכמה כאתנה, בהבעת פניך יש מאכזריותה של ארטמיס.”

“אמאסיס יכול לראות את נפש האדם פנימה, ולכן הוא גדול ציירי מצרים,” אמרה קליאופטרה.

“שלומית,” הצייר המשיך לנעוץ בי את עיניו, “האם תסכימי להיות אחת מהאלות האלה?”

 

היססתי, אלה? אני? הוא יכול לצייר אותי, אך לא אתן לו את תשוקתו לראות אותי עירומה, הדבר עלול להגיע לידיעת הזאבה, והיא תפיץ זאת בכל רחבי ירושלים. אפרודיטה המופקרת חביבה עלי פחות משתי האלות הבתולות. אתנה חמושה, חובשת קסדה ורוכבת על סוס אני רוצה שיראו את פני ואת שערי.

“אבחר בארטמיס.”

“דרושות לי כשלוש שעות כדי לציירך, מתי תוכלי לעמוד לפני?”

“מתי תסיים לצייר את אפרודיטה?”

“בעוד שעה.”

“אתייצב מולך בעוד שעתיים, מחר אני חייבת להיות בספרייה הגדולה, הספרן היודע פרסית ייסע בעוד יומיים.”

 

בתום שעתיים התייצבתי מול אמאסיס, לבושה בטוניקת צייד, אייל חנוט המתין לי שם, שוב נעץ בי הצייר את עיניו המהפנטות.

“נסי לעטות את ארשת פניה של ארטמיס, כאשר היא הופכת את אקטיון הצייד שחזה במערומיה לצבי רדוף”

אשחרר לשעות מספר את ארטמיס הכלואה בתוכי.

אמאסיס הביט בי, “ארטמיס שלך עצורה מדי, שחררי אותה, אני רוצה לראות את ההנאה האכזרית על פניה, כאשר כלבי הצייד קורעים לגזרים את אקטיון.”

ארטמיס המשוחררת, מדמיינת מה הייתה רוצה לעולל לזאבה.

“לא מספיק אכזרי, ארטמיס דורשת מהנביא קלכס להקריב לה את אפיגניה הבתולה.”

ארטמיס מטילה פגיון בכף ידו של שמעון בן שטח היא נהנית לראות את ידו המדממת ולשמוע את יללותיו של הפרושי הצבוע.

“עדיין לא מספיק אכזרי, ארטמיס מאיימת שאם לא תשתה את דמה של אפיגניה, הרוח לא תשתנה והספינות יישארו באאוליס.”

ארטמיס נושכת בכל כוחה את ידו של בן פרחחיה, היא אוהבת את טעם דמו בפיה, ושמחה לראות את טביעת שיניה על טלף החזיר שלו.

“נהדר,” צהל אמאסיס בהתרגשות, “הישארי בהבעה זו, ארטמיס ניצחה, קלכס שוחט את אפיגניה על המזבח, אלף הספינות מפליגות עכשיו לטרויה!”

הספרייה הגדולה

שלומית

בכניסה למוזיאום, שם שכנה הספרייה הגדולה של אלכסנדריה, ראיתי את שעון המים הקרוי ביוונית קלפסידרה, אותו תכנן קטסיביוס גאון הפנאומטיקה מאלכסנדריה, שלא כמו שעון שמש המראה את הזמן רק בשעות האור, הקלפסידרה יכולה להראות את הזמן גם בשעות החשכה. היו קלפסידרות עוד לפני כן, אך הדבר המיוחד בקלפסידרה הזאת היה הדיוק שלה, שהושג בעזרת סיפון וגלגלי שינים.

החלטתי, קלפסידרות כאלה יבנו בירושלים במקומות החשובים. ביקשתי מהספרן את הספר על הקלפסידרה ועיינתי בו. אחר כך ביקשתי לשכור סופר שיעתיק אותו. אין צורך בכך אמר לי הספרן, הספר פופולרי אצל תיירים הרוצים לבנות קלפסידרה כזאת בעריהם, תוכלי לקנות אותו אצלי תמורת עשרה דינרי כסף. קניתי את הספר.

ישבתי בספרייה הגדולה של אלכסנדריה שבוע ויותר. ניסיתי לבלוע אותה, כמה עלובה הספרייה הנשיאותית לעומתה. מחר איפרד מקליאופטרה ואפליג ליהודה, מעניין למה הפרידה תהיה בגן הארמון ולא באחד האולמות שלו? לקליאופטרה הפתרונים.

פרידה מקליאופטרה

שלומית

הבוקר עלה על היום האחרון לביקורי באלכסנדריה, הגעתי לגן הארמון, המלכה קליאופטרה אאורגנטיס הגיעה לגן ברב הדר.

“לסיום ביקורך,” אמרה המלכה “אני מעניקה לך מערכת נשק חדשה.”

עטיתי עלי בהתרגשות את מערכת הנשק המפוארת, כל פריט בה התאים לי בדיוק, השריון, הקסדה, החרב שעוצבה בהתאמה מדויקת לאחיזת ידי הימנית, המגן ומגיני השוקיים

“איך מערכת הנשק שהכנתי לך?” שאל הגבר שמדד את מידות גופי.

“נהדרת, אך ממתי חייט תופר מערכות נשק?”

“ממתי שהוא חרש הנשק המלכותי,” חייך הגבר.

“במה אגמול לך?”

“גמולי הוא שעיצבתי מערכת נשק ליפה בנשות תבל.”

“תודה קליאופטרה, לא היית יכולה לתת לי מתנה יפה יותר.”

“ומה תגידי על המתנה הבאה?”

אל גן הארמון הגיע הסייס מוביל סוס באפסר.

“בוקפאלוס,” קראתי בהתרגשות.

הסוס התקרב אלי ונשף בידידות על עורפי.

“עלי על גבו,” אמרה קליאופטרה בעליצות.

עליתי על גבו עולצת.

 

“אתנה המושלמת,” קרא אמאסיס, רק אז הבחנתי בנוכחותו, “אני חייב לצייר אותך.”

“אני מבקשת, תני לאמאסיס לציירך כאתנה.”

“לא אוכל לסרב, אך הספינה אמורה להרים עוגן בעוד שעה.”

“הסירי דאגה מליבך, מחר תפליגי לאשקלון.”

“איך אוכל לגמול לך על כל מתנותיך?”

“דמותך כאתנה באולם המיתולוגיה, תהיה גמולי.”

למחרת הפלגתי בספינה מלכותית. גם בוקפאלוס הפליג איתי בתא מיוחד.במשך ההפלגה חזר דוד להופיע בחלומותיי. ככל שהתקרבתי לאשקלון הוא נהיה ברור יותר, בליל ההפלגה האחרון, כבר ברך אותי לשובי למולדת. יומיים לפני שהגעתי לאשקלון, שילחתי יונה לירושלים לבשר על חזרתי.

אדומיאה בפעם הראשונה

שלומית

כאשר ירדתי לרציף, המתין לי יהושע מפמליית הנשיא והגיש לי איגרת.

‘מהנשיא יוחנן הורקנוס לשלומית אלכסנדרה יועצת מיוחדת. בדרכך לירושלים רכבי למארשה, ראש הפוליס קוסגבר יארח אותך, עמדי על כוונותיו, זכרי הוא ניסה להקים ברית של ערי אדום עם הנבטים נגד יהודה’.

“חמישה פרשים ממארשה ששלח ראש העיר קוסגבר, ילוו אותך כמשמר כבוד,” בישר לי גבר זר שעמד ליד יהושע והציג עצמו כמפקד המשמר.

רכבתי על סוסי החדש בוקפאלוס, לפתע ראיתי את אחד הפרשים עוזב אותנו ועולה לראש גבעה נמוכה לצד הדרך.

“מדוע הוא עזב אותנו?” הבטתי בחשד אל מפקד המשמר.

“אל תדאגי גברתי, הוא עלה לגבעה כדי לאותת בדגלים על בואנו.”

זמן קצר אחר כך, לפנות ערב, הגענו לשער העיר, שם המתין לי אדם לבוש טוגה מהודרת. לידו עמד נער צעיר לבוש טוניקה לבנה ממשי.

“שלומית אלכסנדרה,” הכריז הגבר בחגיגיות, “ברוכה הבאה בשערי עירנו, אני ראש העיר קוסגבר אנטיפטר וזהו בני קוסמלך אנטיפס.”

 

ראיתי שהנער נע במקומו בחוסר נוחות, כרוצה לומר משהו, אך מבטו המצמית של אביו השתיקו. קוסגבר ובנו עלו על סוסיהם וכולנו רכבנו לווילה המפוארת של קוסגבר.

הוא הזמין אותי לטרקליניום המפואר בווילה שלו, שם ערך לי ארוחה כיד המלך, בהשתתפות חברי מועצת העיר.

“מדוע בנך אנטיפס אינו משתתף בארוחת הערב?”ידעתי את התשובה.

“הוא צעיר מדי,” השיב קוסגבר, כמה מחברי מועצת העיר חייכו.

“רצית לומר שהוא עלול לומר דברים שאביו וחברי מועצת העיר אינם רוצים שיאמר.”

“אני מבין למה מינה אותך הנשיא הורקנוס ליועצת המיוחדת שלו.”

שפחה יפהפייה מזגה יין לגביעי הבדולח שלנו, הרחתי את ניחוחו של יין חברון, המשובח ביינות אדומיאה, מהבציר של השנה העשירית לעצמאות יהודה, המשובח בבצירים.

“אני מתנצלת קוסגבר אך איני יכולה לשתות יין גויים.”

“כל עובדי היקב בחברון שיצר יין זה הם יהודים, היקב מוכר את מרבית תוצרתו לירושלים, את יכולה לשתות ממנו ללא חשש ערלה, גם המעשר הופרש כדין.”

“לכבוד מה נשתה?”

“לחיי הידידות בין יהודה לפוליס מארשה.”

היין המשובח החליק לגרוני.

 

“בשמי ובשם חברי מועצת העיר וכל אזרחי מארשה, מסרי לנשיא שלך את איחולינו לאריכות ימים ולבריאות טובה.”

“קוסגבר אני מאחלת גם לך בריאות טובה, ואשר למארשה אזכיר לך שהיא הייתה עיר בנחלת יהודה, כל חבל הארץ שאתם קוראים לו היום אדום היה נחלת שבטי יהודה ושמעון, בחברון הוכתר דוד מלכנו.”

“כשהגענו לארץ הזאת, היא הייתה ריקה, לא אנחנו גרשנו את היהודים מאדמתם, אזכיר לך רק שיעקב אביכם ועשו אבינו היו אחים.”

“לעת הזאת הננו עדיין אחים, אך יהודה רואה בחומרה את ניסיונך להקמת ברית ערי אדום, מעשה זה היה עוין ליהודה ולא אחוות אחים.”

קוסגבר נע בחוסר נוחות ומסר לי מגילת קלף, “זוהי בקשה לנשיא יהודה לחתום על ברית עם מארשה, הגדולה והחשובה בערי אדום,” קוסגבר הושיט לי גם כד יין קטן, “זהו אותו היין ששתית פה, אני מקווה שנשתה אותו בטקס חתימת הברית.”

“אמסור לנשיא את בקשתך, תודה על האירוח, על הארוחה ועל כד היין, אך אני עייפה.”

למחרת נפרדתי מקוסגבר ומבנו. חמשת הפרשים ליוו אותי עד בית זכריה בתחום יהודה ומשם רכבתי עם משמר יהודי לירושלים.

ברית השלושה

שלומית

באגף שלנו בארמון המתין לי אריסטובולוס.

“כבר שבוע שאני ממתין לדעת מה כתבה לך המכשפה מבית צור.”

נטלתי את דף הנייר הכתוב מצרית בכתב דמוטי.

“כצפוי הזאבה בוחשת בצוואתו של הנשיא, עלינו להכות בה, ולא מזימתה תצליח.”

“נכה בה, מזימתה לא תצלח.”

 

“ברוכה השבה למולדת,” ברך אותי הנשיא, “מה את יכולה לבשר לי מביקורך במצרים?”

“הברית עם מצרים נחתמה, יהודה עכשיו בטוחה יותר, לקשר האישי שנוצר בין המלכה לביני יש חשיבות רבה.”

“מה היה בביקורך במארשה?”

“הבהרתי לראש הפוליס את עמדתינו בעניין ברית ערי אדום שנכשלה, הוא מנסה עכשיו מדיניות אחרת.”

הושטתי לנשיא את בקשתו של קוסגבר.

“אני מציעה לא לחתום ברית איתו, לא כדאי ליהודה לכבול את עצמה בעת הזאת.”

“גם אני סבור כך.”

הייתי מרוצה, אנחנו חייבים לשחרר את דרומה של נחלת יהודה מהערלים השולטים בה, בראש צבאנו עומד מפקד מוכשר אריסטובולוס ולידו המצביא הגאון אנטיגונוס.

 

“מה למדת מהמלכה?” דברי הנשיא קטעו את הרהוריי.

“למדתי שנשים יכולות לשלוט ולהנהיג צבאות.”

“במצרים כן ביהודה לא.”

“כבוד הנשיא ברצוני לבקש דבר מה.”

“מה לך שלומית ומה בקשתך – עד חצי הנשיאות ויינתן לך,” התפייט הנשיא כהרגלו”.

“במצרים למדתי שמודיעין צבאי הוא אחד הדברים החשובים במלחמה, אני מבקשת מינוי כמפקדת המודיעין.”

הנשיא נראה מהסס וחוכך בדעתו, “מעולם לא מילאה אישה תפקיד מאין זה ביהודה.”

“כבוד הנשיא, אם תמצא ביהודה, גבר מוכשר ממני לתפקיד זה, מנה אותו.”

“אין אף גבר מוכשר ממך, אך מה יגידו על כך בני הבוגרים שהם עכשיו מפקדי הצבא?”

“אם אתה תקבל זאת, גם בניך יקבלו זאת, יחד אתך ועם בניך יהיה צבא יהודה חזק הרבה יותר.”

 

שוב שקע הנשיא בהרהורים תוך שהוא ממולל באצבעותיו.

“אם תקבלי את המינוי ותיכשלי, זה יהיה סוף למינוי נשים לתפקידי פיקוד בצבא.”

“אם גבר יכשל, תאמר שיותר לא ימונו גברים?”

הנשיא הרהר שנית, “יהודה אינה ממלכת האמזונות, זה מקרה שונה.”

“נשים יכולות למלא כל תפקיד שאינו דורש כוח של גבר, אם הן מוכשרות למלא אותו.”

הנשיא חכך בדעתו עוד זמן קצר,

“בקשתך התקבלה, כמו כן תצורפי למועצת המלחמה ותקבלי לשכה במצודת הבירה.”

“תודה אדוני הנשיא.”

“אני גאה בך שלומית, שמח שגאלתי אותך מחיי עליבות שהועידו לך אביך ואחיך.”

“כבוד הנשיא אני מודה לך מקרב לב על כל מה שהענקת לי, הדבר היחיד המצער אותי, הוא שלא הענקתי לך נכד.”

הנשיא חיבק אותי חיבוק אבהי.

 

“הבאת לי דברים רבים אחרים, הצוואה שכתבתי היא לפי ההצעה שלך, היה בכוונתי לכנס מועצה מיוחדת כדי להודיע על צוואתי.”

חשתי בחוסר נוחות אצל הנשיא, הדבר הדאיג אותי, הזאבה בוחשת בצוואה, אני חייבת להכשילה.

“כבוד הנשיא, אמרת היה בכוונתי לכנס מועצה מיוחדת, מה כוונתך עכשיו?”

“לאחרונה עברה עננה שחורה בין בני הבכורים, הצוואה הזו מבוססת על ברית האחים ביניהם, יתכן שאצטרך לשנותה.”

“מישהו רוצה להפר את ברית האחים! מישהו רוצה צוואה אחרת! מישהו גילה לבניך את סוד הצוואה הזו, מי היה שותף לסוד?”

“רק אשתי אפרת אלקטרה.”

“לא אוסיף מילה, אך אני מבקשת שעדין לא תשנה את צוואתך, כנס את המועצה המיוחדת עוד כשבוע, אתה תראה שברית האחים תהיה חזקה מאי פעם.” נפרדתי מהנשיא והלכתי לראות את לשכתי החדשה, לסדרה ולציידה כראות עיני.

 

“אישי היקר,” התרווחתי בלשכתי במצודת הבירה, “מה קורה בינך לבין אחיך מאז נודע לכם על הצוואה?”

“היחסים מתוחים, אנטיגונוס מרגיש שנגזל, לא החלפנו מילה מאז שנודע לנו.”

“אם לא נציל את הצוואה הזו, לא אתה ולא אחיך תירשו את הנשיא.”

“ומי ירש אותו?”

“מי שדאגה לסכסך ביניכם, מי שבוחשת בצוואת הנשיא.”

אריסטובולוס התהלך בלשכתי, בוחן את ריהוטה ואת אביזריה. לבסוף הביט לעברי.

“ומה יציל את הצוואה?”

“עליך ועל אנטיגונוס להצילה יחד, עליכם להוכיח לנשיא מדי יום שהשותפות בינכם מבוססת על אהבת האחים לה נשבעתם בנעוריכם.”

“ומה את צריכה להוכיח לנשיא.”

“מה שהוכחתי לו עד עכשיו, לי על תדאג, מעמדי אצל הנשיא חזק מאי פעם.”

שוב קם אריסטובולוס ממקומו והתהלך בלשכה מהורהר.

 

“כמו שאני מכיר אותך, יש לך הצעה איך לחזק את תקפותה של הצוואה.”

“אפגש עם אנטיגונוס, עלי לשכנעו שצוואה זו טובה לכולם.”

“למה שלא נפגש איתו שנינו?”

“כי אנטיגונוס כועס, פגישה משולשת בעת הזאת יכולה להגביר את העויינות בינכם.”

“מתי והיכן תיפגשי אותו?”

“בלשכתו, אני רוצה שזה יהיה במקום בו הוא מרגיש בנוח, לשכתו היא מבצרו, הפגישה תיערך בעוד חצי שעה.”

 

“על מה רצית לדון איתי?” אנטיגונוס הכעוס קיבל את פני בלשכתו, התיישבתי מולו השתדלתי להיראות נינוחה ככל הניתן, זמן רב שלא התראינו, חום נעים החל מתפשט בגופי. אני חייבת להשתלט על החום הזה לפני שחלצי יבערו.

“על ברית האחים שנשבעתם בנעוריכם, הברית שעליה מבוססת צוואת הנשיא,” אנטיגונוס הרהר תוך שהוא משתעשע בקת פגיונו.

“הצוואה עוד יכולה להשתנות.”

“אם היא תשתנה זו לא תהיה הצוואה שחלמת עליה, היא לא תביא אותך אל נינווה.”

“מה כוונתך?”

“אנטיגונוס, אתה תמים, הנשיא ואתה הינכם היחידים בארמון שלא חורשים מזימות.”

פניו של אנטיגונוס האדימו והוא דפק באגרופו על השולחן.

“אני אולי תמים אך איני טיפש, הבהירי את דבריך ולא אסלקך מלשכתי.”

ישבתי מתוחה בכיסאי, איך אגרום לכך שהוא יראה את האמת המונחת למרגלותיו? רציתי להחמיא לו, אך הוא פירש זאת כהתנשאות, מעכשיו רק עובדות.

 

“אנטיגונוס, איך נודעה לך צוואת הנשיא?”

“לבנת היא זו שסיפרה לי.”

“ואיך היא ידעה?”

“מכתב אלמוני אל יהוידע מפקד משמר הארמון ואחיה של לבנת, הוא טען שברור שמה שנכתב בו היה אמת, שאם לא כן לא היה טורח לידע את לבנת.” מהלך מחוכם של הזאבה. החום בחלצי גבר, עוד רגע ואאבד שליטה, אסור לי.

“הנכתב היה אמת, אבל חשוב מי היה הכותב, זו הייתה אימך.” השנאה לזאבה ציננה במקצת את גופי.

“למה חשוב מי כתב וכיצד את יודעת שזו הייתה אמי?”

“כי מטרתה של אימך הייתה לסכסך בינך לבין אחיך כדי לשכנע את הנשיא שהיא זו שתירש אותו, יש לה בן שהיא מעדיפה על שניכם, זהו ינאי והוא שירש בסוף.”

“את משקרת לי, את היא חורשת המזימות.”

 

הייתי נסערת, האשמתו של אנטיגונוס פגעה בי במקום הרגיש ביותר, אהבתי הגדולה.

“אנטיגונוס, מעולם לא שיקרתי לך, אתה הגבר של חיי.” החום בחלצי עלה במהירות.

“את האישה של חיי, אך אהבת השררה שלך ניצחה את אהבתנו”

“יש דבר חשוב משררה, נינווה היא ייעודי בחיים, לא הייתי מוותרת על הגבר האהוב שלי רק למען השררה.”

געיתי בבכי, האיפור על פני החל לנזול. אנטיגונוס שם על השולחן קערית מים וניקה את פני ברכות עם אלונטית.

“לא שיקרת לי,” אנטיגונוס הושיט את ידיו לחבקני.

“אנטיגונוס אני מתחננת אל תחבקני, שמור עלי מעצמי.” אנטיגונוס התרחק מעט ממני.

“אחרי שתרשיש מתה, נינווה היא גם ייעודי בחיים, לא אוותר עליה.” הצלחתי להשיב לעצמי את השליטה בתשוקותי.

 

“עליך לא הוטלה שליחות, אין מי שמורה לך את דרכך, אתה רוצה את נינווה רק למען השררה.” אנטיגונוס שתק והרהר ארוכות.

“את צודקת, אלוהים מורה לך את דרכך, הוא רוצה שתהיי מלכה.”

“רק ברית בינך לבין אחיך תבטיח זאת, אם לא תתאחדו, אימך תצא ומלוא תאוותה בידה.”

“ברצוני להציע תרומה חשובה מאין כמוה לברית.”

“מה הצעתך?”

“אני מכיר הייטב את אחי, הוא יסכים שאעניק לכם את היורש.” אנטיגונוס הציע לי לשכב איתו, כבר שנים אני חולמת על כך, כמעט איבדתי שליטה, שוב התעשתתי, התשוקה הזו היא עוד אבן חדה הפוצעת את רגלי בדרך לנינווה

“הוא לא יסכים, דנו על כך שנינו והגענו למסקנה שזו תכנית גרועה, לא אסביר לך עכשיו למה.”

“שלושתנו נקבל את צוואת הנשיא כלשונה וכרוחה,” אנטיגונוס היה שקט ומפוכח, “רק כך נבטיח את תהילתה של יהודה.”

“אקרא לאחיך עלינו להחליף דברים.”

 

אריסטובולוס ואני נכנסנו ללשכתו של אנטיגונוס והתיישבנו מולו,

“שלושתנו,” הבטתי בעיניהם, “הסכמנו לקדם את צוואת הנשיא, הדבר הוא לטובתנו לטובת יהודה.”

“שלומית,” אנטיגונוס הביט בי בעיניו הכחולות מני ים, , “מה אנחנו צריכים לעשות כדי לשכנע את הנשיא להשאיר את צוואתו על כנה?”

“הנשיא יכנס מועצה משפחתית מיוחדת על צוואתו, עליכם להפגין אחדות ולשכנע את הנשיא שהעננה שעברה ביניכם היא זמנית, ואתם עדיין אוהבים זה את זה כמו בנעוריכם.”

“הנשיא עוד צעיר,” אנטיגונוס רואה רחוק, “אם לא יקרה הבלתי צפוי, הרי שיחלפו עוד שנים רבות לפני שצוואתו תתממש, הצעתך היא לטווח קצר ביותר.” הוא צודק, יתכן שיחלפו עשר שנים ויותר עד מימוש הצוואה, זה יציב לי בעיה של לידת היורש, הרי אני כבר בת עשרים ושש. דיה צרה לשעתה, ברגע זה עלי להציל את הצוואה.

 

“ברור ששיתוף הפעולה בין שלשתנו חייב להמשך עוד שנים ארוכות, הצעתי לגבי המועצה המשפחתית נועדה לטהר את האוירה העכורה שנוצרה ביניכם לאחר שנודע לך על צוואת הנשיא.”

“מה הייתה כוונתך באמירה ששיתוף הפעולה בינינו חייב להמשך עוד שנים ארוכות?” הפעם היה זה אריסטובולוס. לגמתי מים.

“שלושתנו חברים במועצת המלחמה, במועצה הקרובה ובאלה שיבואו אחריה, עלינו לשתף פעולה, אני מציעה שנתאם מראש את הצעותינו, אין זה אומר שאנחנו חייבים להסכים בכל, אך התנגדות צריכה להיות עניינית וחפה מיצרים.”

“מוסכם עלי,” הבעת פניו של אנטיגונוס העידה שהצעתי היא לרוחו, “מה עוד?”

חשתי חמימות וחייכתי , אנטיגונוס הוא הטוב בינינו, הוא איש אמת, פיו וליבו תמיד שווים, אם דוד המלך היה בוחר בו כדי שנלך יחד לנינווה, זה היה מושלם, אולי מושלם מדי, נפלאות דרכי האלוהים. שוב נעצבתי אך התנערתי מהגיגי.

“שלושתנו גם מפקדים בכירים בצבא, שיתוף הפעולה תקף גם שם.” אנטיגונוס הרהר,

“גם זה מוסכם עלי,כהוכחה לתום ליבי, אני מציע ששלושתנו נישבע שנעשה הכול כדי שבבוא היום תוגשם צוואת הנשיא ככתבה וכלשונה.”

“אני מקבל בשמחה את הצעתו של אחי.”

 

“רציתי לכנס מועצה משפחתית חגיגית בה אודיע על צוואתי,” אמר הנשיא, “אך לצערי, ניצים שני בני הבכורים כמו שני נסיכים סלווקים, מה יש לכם לומר על כך בני?”

את השתיקה הפר אנטיגונוס,

“אבי, אנו שני בניך הבכורים ושלומית אלכסנדרה, נשבענו שנגשים את צוואתך כרוחה וכלשונה, גם בדור הבא תגשים יהודה את יעודה.”

“אני שמח לשמוע זאת, חשבתי לשנות את צוואתי ולהוריש את השלטון לאשתי, שהיא זו שתמנה נשיא וכהן גדול, מה יש לך לומר על כך אשתי היקרה?”

“אישי היקר, הברית הזאת תתפרק לאחר מותך, בניך ילחמו ביניהם כמו נסיכים סלווקים ויחריבו את יהודה. שנה את צוואתך, אני שילדתי את חמשת בניך, אהיה חפה מיצרים ואדע למנות את בניך המתאימים ביותר לכל תפקיד, ייתכן שבניך הצעירים יוכיחו עצמם בעתיד כמתאימים יותר מאשר הבוגרים.”

הזאבה שוב חושפת שיניים, עלינו להיזהר מנשיכתה.

“כבוד הנשיא, הברית הזו תוביל את יהודה לעתיד מזהיר, שני בניך ואני נוכיח לך זאת יום אחר יום, הרי תמיד תוכל לשנות את צוואתך. מאחר שצפויות לך שנות כהונה רבות, לא בטוח שאשתך תאריך ימים אחריך וגם אם כן, ייתכן שזקנתה תבייש את צעירותה.”

אפרת אלקטרה נראתה מרוגזת, אך שמרה על ארשת מכובדת

“הדיון בצוואתי הסתיים, לעת עתה אשאירה על כנה, אך ידעו חברי הברית שאני עוקב אחריהם, אשנה את צוואתי אם אחשוב שהברית היא למראית עין בלבד או שאינה משרתת עוד את יהודה.”

“אבי לא נאכזב אותך,” שלא כהרגלו, אריסטובולוס היה נרגש

 

“ניצחנו,” קראתי בהתלהבות.

“ניצחנו,” החרו והחזיקו אחרי בכורי הנשיא.

שלושתנו התכנסנו בלשכתי במצודת הבירה. אנטיגונוס בקולו השקט הוריד אותנו ממרומי ההיבריס שלנו,

“שלומית, לא קראת לנו לכאן כדי לצעוק ניצחנו, מה תוכניתך?”

“עלינו להיות הכוח שיוביל את יהודה לחזור לתהילת ממלכת דוד, כל עוד הנשיא שולט, אתם תהיו בשבילו בני צרויה.”

עיניו של אנטיגונוס נצצו, “האחים בני צרויה לחמו והרחיבו את מלכות דוד מנחל מצרים ועד הנהר הגדול פרת, זו גם כוונתך?”

חשתי שוב את אהבתי לאנטיגונוס, הוא יהיה יואב בן צרויה החשמונאי, גדול המצביאים בתולדות עמנו.

“זו בדיוק כוונתי, תהילתה של יהודה ותהילתנו שלנו ילכו שלובות זרוע. כך ידע הנשיא שברית השלושה היא הדבר הנכון עבור יהודה.”

 

“מי שבחיים לא ראתה מעיים שפוכים במלחמה, מנדבת אותנו להילחם עבור תהילתה,” לחש אריסטובולוס באוזני אחיו.

שמעתי את הלחישה הארסית והישרתי את מבטי באישי, “גם אני אצא למלחמה, כמפקדת המודיעין, תפקידי יהיה לחסוך מעיים שפוכים בצבא שלנו.”

“אחי, הלחישה שלך הייתה מורעלת.” חשתי שבתוך הברית המשולשת ישנה ברית קטנה ביני לבין אנטיגונוס.

“אשתי היקרה,” דבריו של אריסטובולוס נאמרו במתיקות מעושה ומאוסה, “אני מבקש את סליחתך, עדיין קשה לי להתרגל לרעיון של אישה במלחמה.”

“כאן אינני אשתך היקרה, אלא שותפה לברית, ואשר לרעיון של אישה במלחמה, יהיה לך זמן להתרגל אליו,” הרגשתי שפני בוערות באש. את האש שלי כיבה אנטיגונוס, “שלושתנו הבטחנו שחילוקי הדעות בינינו יישארו עניינים, בואו נעשה הפסקה קצרה ונשתה מים קרים.”

נטלתי כד בידי ומזגתי מים לספלי קרמיקה מהודרים. כולנו שתינו ונרגענו.

 

“ימה, קדמה צפונה או נגבה?” אנטיגונוס הנלהב הידק את אחיזתו בניצב פגיונו.

“נגבה!” נעצתי בלהט את פגיוני בשולחן העץ, “שחרור נחלת יהודה הדרומית, או אדומיאה בלשון הגויים, הוא הדחוף ביותר וגם הנוח ביותר מבחינה מדינית.” אנטיגונוס הרפה מניצב פגיונו.

“בהסכם שלנו, יש הבנה שנציג עמדה אחידה במועצת המלחמה, עלינו להסכים מה נציע למועצה ומי יציע כל דבר.”

“אני אציג את הצורך לשחרר את דרום נחלת יהודה, אני בטוחה שהנשיא יקבל את הנימוקים שאעלה, האם שניכם מסכימים?”

“אני הבכיר בינינו זאת משימה שלי!” אריסטובולוס היה כעוס.

“אחי, שנינו מכירים בבכירותך אך אין מי שיעשה זאת טוב משלומית.”

“שיהיה כך,” הוא רטן, “כמפקד הצבא, אציג את דרישותיי שיכללו גדודי שכירים.” אינני אוהבת את הרעיון.

“תוספת גדודים יהודיים לא תספיק?”

“לא! אוכלוסיית יהודה קטנה בעת הזאת, אם יוצאים למלחמה, אין ברירה.” אנטיגונוס הלך הפעם עם אחיו, אקבל זאת.

“מסכימה.”

“אני סבור שאין מתאים ממני לפקד הגדודים היהודיים.” אין מתאים מאנטיגונוס לפקד על הצבא, הרי קליאופטרה אמרה לי שהייתה ממנה אותו לסטרטגוס של צבאה.

אריסטובולוס ואני הנהנו בראשנו. אנטיגונוס צנוע וחף מרהב.

“אחי, מתי אנו אמורים לצאת למלחמה?” אריסטובולוס הרהר זמן מה בסוגיה.

“כמפקד הצבא אני קובע!” עבד כי ימלוך הרוצה שנריע לו יחי אדוני המלך, “שלא נספיק לסיים את ההכנות עד עונת המלחמה הבאה, אני מציע את עונת המלחמות שלאחריה.”

אנטיגונוס ואני הנהנו בראשנו.

“מפקד הצבא!” כאשר אני מכירה במלכותו, הוא עושה כרצוני, “אליך לבקש מהנשיא, להקדים את ישיבת מועצת המלחמה, כדי שנוכל להתחיל בהכנות כבר עכשיו.”

לשחרר את דרום יהודה

שלומית

“יעודה של מדינת יהודה הוא לחזור לתהילתה של מלכות דוד ושלמה,” כך נפתח נאום הבכורה שלי במועצת המלחמה. “המצב המדיני מאפשר זאת, יש לנו עכשיו בריתות עם רומא ומצרים, שחרור חבלי המולדת הכבושים, לא יגרמו להתערבותם לטובת אויבינו. עלינו לפרוץ ימה וקדמה צפונה ונגבה, אם לא נסיים את המשימה בדור הזה, נסיימה בדור הבא.”

הבטתי במשתתפים, הנשיא ואנטיגונוס הפגינו אהדה כמו שצפיתי, אישי אריסטובולוס נראה נרגן אך שתק, גם הזאבה נראתה נרגנת, הכול כפי שציפתי. הנשיא לגם מים כהרגלו וכחכך בגרונו.

“נאום נהדר ומלא השראה שלומית, אך אמרי לי, מתי עלינו להתחיל בשחרור חבלי המולדת הכבושים?”

“בעונת המלחמות בעוד כשנה ומחצה, עלינו להכין את הצבא ואת המודיעין לפני שאנו פותחים במלחמה.”

“יציאה למלחמה היא אחריות כבדה, היא עולה בחיי אנשים ובממון רב. אני רוצה לשמוע כל אחד מכם מתייחס לעניין, נתחיל מאשתי שהיא הממונה על ענייני הכספים של המדינה.”

 

“בקופת המדינה אין את המשאבים הדרושים למלחמה, תהילתם של שלומית אלכסנדרה ושני בניך הבוגרים יקרה מדי.”

זאבה שום דבר לא יעזור לך, הנשיא אוהב את הרעיון, אחרת לא היה מקדים את מועצת המלחמה, בניך הבוגרים וגם אני נעטור זרי דפנה על אפך ועל וחמתך.

“מכיוון שאני הוא הכהן הגדול, אקח הלוואה מכספי בית המקדש, נחזיר אותה משלל מקדשי האלילים המשוקצים.”

הנשיא איתנו, הזאבה הובסה במערכה הראשונה, הברית תביס אותה גם להבא.

“מפקד הצבא, יהודה אריסטובולוס, הצג את צרכי הצבא למערכה.” הנשיא הורקנוס מנהל היטב את מועצת המלחמה.

“כדי לצאת למלחמה, עלינו להגדיל את צבאנו, הצבא של היום מספיק להגנה, אך לא כדי לצאת למלחמת שחרור.”

“כמה להגדילו?”

“עלינו לגייס עוד שני גדודים של חיילים יהודים, בנוסף עלינו לשכור עשרה גדודים של חיילי רגלים מקצועיים, קיליקים ופיסידים, גדוד פרשים קלים סקיתים, כמו גם מפעילים של מכונות מלחמה, למזלנו מצוי בקרבנו מומחה למכונות מלחמה, יונתן הצדוקי.”

“תוכניתך מאושרת, תקבל את המימון הדרוש, אנטיגונוס, אני רוצה לשמוע גם אותך.”

“אני אקח על עצמי את האימון והפיקוד על הגדודים היהודיים,” אמר אנטיגונוס, “אני מציע לשנות את שמם לגדודים העבריים.”

“שם נהדר,” הנשיא היה נלהב, “הגדודים העבריים, טוב שם משמן טוב.”

הייתי מאושרת, ידעתי שהנשיא יאהב את השם הזה, אני שמחה שהצעתי זאת לאנטיגונוס.

אריסטובולוס זעם, אך לא אמר מילה.

“ההסכמה בין חברי הברית מוחלטת,” רגזה אפרת אלקטרה, “הם תיאמו הכול לפני המועצה, עוד מעט הם ישליכונו לעת זקנה.”

“אני דווקא רואה זאת בחיוב, השלושה יודעים לעבוד יחד, ייתכן ששנינו, הסוסים הזקנים, נוכל לפרוש עוד בחיינו ולתת את המדינה לרמכים הצעירים.”

 

“לא יקום ולא יהיה,” להטה אפרת אלקטרה, “אם עייפת, תוכל לפרוש, אך תן בידי את השלטון, עדיין לא הגשמתי את ייעודי.”

“מובן שלא אפרוש בעת הזו, אך אימרי לי אשתי, מה ירצה אותך בזמן הזה?”

“אני רוצה ששלושת בנינו הצעירים ימונו לשרי מאה, הם צריכים להיות מוכנים לפקד על הצבא בעתיד.”

“מה דעתך אנטיגונוס, מפקד הגדודים העבריים?”

“הם עדיין צעירים וחסרי כל ניסיון לחימה, אך אני מבטיח להפכם ללוחמים חשמונאים קשוחים שאתה ואימא תתגאו בהם.”

“הם שוב מתואמים,” רטנה אפרת אלקטרה.

“איך הם מתואמים, האם דיברת עם מישהו על הצעתך לפני שהעלית אותה?”

“לא דיברתי עם אף אחד, אך אני מרגישה בעצמותי שהם מתואמים.”

“את רדופה, נעשה הפסקה קצרה, הסתכלו בקלפסידרה, עוד חצי שעה נמשיך.”

יצאתי אל גן הארמון להינפש, הייתי מרוצה, התיאום בין חברי הברית עבד נפלא, גם בעניין הבנים הצעירים, אין כמו המכשפה מגבול אדום.

 

חזרנו לחדר המועצה.

“הסעיף האחרון להיום,” הכריז הנשיא, “ימה או קדמה צפונה או נגבה?”

“נגבה!” הכרזתי נלהבת, “זו נחלת שבטי יהודה ושמעון, שם עיר האבות והאימהות חברון, שם הוכתר דוד למלך, אין מקום מתאים מזה לפתוח בו את שחרור חבלי המולדת השבויים.”

“האם כולם מסכימים?” גם הזאבה לא התנגדה.

“אם כן, בעונת המלחמות בעוד שנה ומחצה, נשחרר את דרום נחלת יהודה הידועה היום כאדומיאה.”

“המתינו רגע,” פתחתי את דלת חדר המועצה, ארמיניוס הסריס האישי שלי והעבד האישי של אנטיגונוס נכנסו, הם הניחו על השולחן כד יין קטן וחמשה גביעי בדולח, אחר כך יצאו וסגרו את הדלת אחריהם.

פתחתי את כד היין, ריח ניחוח התפשט באוויר.

“יין חברון מהבציר של שנה עשירית לעצמאות יהודה,” הכריז אריסטובולוס.

“צדקת,” מזגתי יין לגביעי הבדולח,

“את היין הזה קיבלתי מקוסגבר ראש הפוליס מארשה, נשתה לשחרור עירו מעול הכיבוש האדומי.”

“אינני שותה יין גווים,” אפרת אלקטרה הייתה כעוסה. אני עלצתי,

“יין זה הוא כשר למהדרין, הרימו את הגביעים,” רק הגביע של אפרת אלקטרה נשאר מיותם על השולחן, “לחיי שחרור מארשה וכל דרום יהודה,” ברך הנשיא.

שנה 29 לעצמאות יהודה – (113 לפנה”ס)

תוכן העניינים

גיוס תלמידי חכמים

שמעון בן שטח

עוף השמים הוליך אלי את הקול, המלחמה בה תשוחרר דרום יהודה או אדום בפי הערלים, קרבה והולכת. קניתי כד של יין חברון משובח והזמנתי את אריסטובולוס ללגום איתי. הוא היה היחיד ממשפחת הנשיא איתו הייתי עדיין בידידות. אחרי שלגם את הגביע השביעי הותרו חרצובות לשונו.

“יש בעיות היו כמה עריקות בזמן האחרון, אתמול תפסנו שני עריקים מהגדוד העברי החמישי.”

“מה בכוונתכם לעשות בהם?”

“לפי הצעת אחותך הרחומה שלומית, יצלוב אותם מחר מלאכי התליין הנשיאותי בגבעת הגולגולת.”

“בלתי אפשרי, מחר אני אמור להביא לשם מכשפה לסקילה.”

“המכשפה שלך הרוויחה עוד יום חיים, המלחמה היא בעדיפות עליונה.” אריסטובולוס לגם עוד כמה גביעים.

“הגיוס לגדודים העבריים מתנהל בעצלתיים, כמעט ולא נותרו גברים צעירים שלא גויסו.”

“ומה אתם מתכוונים לעשות?”

“בפגישה המקדימה של ברית השלושה, הציעה אחותך שנגייס את תלמידי החכמים מבתי הכנסת, וגם את מוריהם הכשרים לצבא.”

“האם זה יעבור במועצת המלחמה הקרובה?”

“מובן מאליו, אין החלטה המקובלת על ברית השלושה שאינה עוברת במועצה.” הגלגלים במוחי נעו במהירות מסחררת.

“הרי סבך הנשיא שמעון, פטר את תלמידי החכמים ומוריהם משרות בצבא.”

“אבי הנשיא הורקנוס יבטל את הפטור, אין ברירה זהו מאגר כוח האדם האחרון שנותר לגדודים העבריים.” לאן הטירוף הזה מוביל?

“האם תלמידי ואני נגויס?”

“מובן מאליו, אנטיגונוס אמר שכבן גאה של משפחת חשמון, תהיה מאושר לעמוד בשורת הלוחמים הראשונה, כמו בניו הצעירים של הנשיא.”

“מהי משמעות שורת הלוחמים הראשונה?”

“אלו הלוחמים המתעמתים ראשונים עם האויב, להם גם כמות הנפגעים הגדולה ביותר בקרב.” אנטיגונוס ושלומית שונאים אותי, יחד הם חפרו לי בור.

“האם הנשיא יכול לפטור אותי מגיוס?”

“אינני מציע לך אפילו לבקש, הנשיא מתעב משתמטים ובטח מבני משפחתו.”

אריסטובולוס חזר מתנדנד לארמון ואני הרהרתי בדברי הנביא ישעיהו, עוצו עצה ותפר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל.

סוגיית גיור האדומים

שלומית

“שלומית אלכסנדרה,” דוד המלך, שוב פקד אותי מתוך הערפל, “אתם עתידים לשחרר את נחלת יהודה הדרומית, את חברון, העיר שבה הוכתרתי למלך. העם היהודי במדינת יהודה קטן בעת הזאת. כדי שמלכות יהודה תצלח עליכם להגדיל את מספר היהודים. לשם כך עליכם לגייר את האדומים, ירצו בכך או לאו.”

התעוררתי, החלטתי שאיזום פגישה מקדימה נוספת של הברית לקראת מועצת המלחמה כדי לדון בדברי דוד, לתימהוני אריסטובולוס ביקש גם כן פגישה מקדימה נוספת. האם הוא רוצה דיון נוסף בגיוס תלמידי החכמים?

 

“במלחמה עלינו לגייר את האדומים, ירצו בכך או לאו.”

הצעתו של אריסטובולוס בפגישה המקדימה למועצת המלחמה הייתה מפורטת למדי.

מעניין, דוד המלך הציע לי בדיוק מה שהציע אריסטובולוס, אינני מבינה איך הגה זאת, בדרך כלל הוא אינו כה יצירתי.

“אם מוסכם, אני דורש להעלות את ההצעה במועצה,” סיכם אריסטובולוס את דבריו.

אנטיגונוס ואני השבנו לו במנוד ראש. אריסטובולוס העולז כלל לא העלה בקשה לדיון נוסף בגיוס תלמידי החכמים.

 

אריסטובולוס

בשמלה לבנה כמעט מלכותית שהדגישה את שערה האדום, נכנסה שלומית לאולם המועצה, בירכה בשמחה את הנשיא, אנטיגונוס ואותי. היא כמעט נחנקה שברכה את הזאבה ואז התיישבה במקומה.

הנשיא הורקנוס חייך אליה.

“ברוכה הבאה לישיבת המועצה.” הזאבה הביטה בה במבט טורף.

היה זה היום השני לדיוני המועצה. היום הראשון הוקדש להיבטים מבצעיים, היום השני הוקדש לשאלה מה עושים עם האזרחים, הנשיא פתח את הדיון.

“נגרש אותם! כמו שעשה אבי שמעון התרסי לתושבי הערים ההלניות שכבש.” חיוך טורף עלה על פניה של הזאבה.

“יש לי רעיון טוב יותר, האדומים יצטרכו לבחור, להתגייר ולהישאר על אדמתם או להיעקר ממנה.”

 

שלומית

אנטיגונוס ואני הבטנו האחד בשנייה, האם הזאבה שמעה את הדיון המקדים שלנו? לא ייתכן, אריסטובולוס הציע זאת בדלתיים סגורות, אני בטוחה שהוא לא הדליף לה.

“טובה עצת אשתי מעצתי, עלינו להגדיל את מספרם של היהודים בארצנו.” פני הזאבה זרחו כצאת השמש בגבורתו. הנשיא הביט לעברי,

“שלומית אלכסנדרה, מה את מציעה?” חייכתי אל הזאבה בחביבות, למרות שהשתוקקתי לנעוץ פגיון ארוך ולסובבו, במקום ממנו הגיחו גוריה,

“אני חושבת, שאין עצה טובה מעצת אשתך.”

“אם כן, אנו מסכימים כי יש לגייר את האדומים,” הנשיא סימן לסופרו לכתוב את הדברים.

“אפרת, כיצד נעשה זאת?”הזאבה זרחה בפעם השנייה,

“אני חושבת שיש להקים כוח משימה שיתלווה אל הלוחמים ויבצע זאת.” כבר לא הייתי המומה, מוזר, גם הרעיון את הרעיון הזה העלה אריסטובולוס בדיון המקדים. הזאבה המשיכה,

“בכל עיר שנכבוש נשאיר חיל מצב וכמה חכמים. הם ימולו את הגברים ויפיצו בקרבם את תורתנו, יקימו בית כנסת ומקווה ויקבצו סביבם חבורת לומדים, “

תוכנית מעולה, זאבה, לא הייתי הוגה טובה ממנה, כנראה חשבת עליה מזה זמן רב, האם גם אתך דיבר דוד המלך? הנשיא חייך.

“תוכנית טובה מאוד, אשתי. האם מי מיושבי השולחן מתנגד לה?” השתיקה של כולנו השיבה לו.

“תוכניתה של אפרת אלקטרה התקבלה,” הזאבה כבר לא זרחה כמקודם, אך קולה היה בטוח,

“האדם המתאים ביותר לעמוד בראש כוח המשימה לגיור האדומים, הוא שמעון בן שטח.”

ראיתי על פניו של אנטיגונוס שהוא מופתע כמוני אריסטובולוס לא נראה מופתע, האם הוא בגד בברית?

הבעת תיעוב עמוק הופיעה על פניו של אנטיגונוס, החלטתי להשאיר לו את הזירה בשלב זה.

“שמעון בן שטח? הרוצח הנתעב הזה? לא יקום ולא יהיה! אמא, האם שכחת איך הלקה בן שטח את ינאי?”

“לא שכחתי, אבל גם אם איננו אוהבים את מעשיו של בן שטח, הוא עשה זאת ברשות ובסמכות, העונש שקיבל ינאי היה קל ביחס למה שהוא תיכנן לבצע, אני מייחסת זאת לעובדה שעל אף הכל בן שטח הוא בן משפחה.”

“אחי הולקה על ידי הנבל הנתעב ביותר ביהודה, חבל שינאי לא הרג אותו אז, הוא היה ראוי לכך.”

“אנטיגונוס,” קולו של הנשיא היה חד מחרב, “ממפקד הגדודים העבריים הייתי מצפה להתייחסות עניינית ולא מתלהמת. אריסטובולוס מה דעתך על מינוי בן שטח?”

“דעתי שזה מינוי מצוין, אין לנטור לבן משפחה עד קץ הימים.” האם הזאבה ואריסטובולוס משתפים פעולה? האם זהו ניסיון של הזאבה לפרק את הברית? אני חייבת לדעת.

הנשיא החל לסמן לסופרו, אך תנועת ידו קפאה כאשר התרוממתי ממקומי, על אף הבחילה שעוררה בי הצעת הזאבה, החלטתי לשמור על איפוק, ההתלהמות של אנטיגונוס גרמה לתוצאה הפוכה מציפיותיו, הרי יחד תכננו לגייס את בן שטח לגדודים ולהציבו בשורת הלוחמים הראשונה.

“אני מתנגדת למינוי. משימה כזו חייבת! להיות מופקדת בידיו של חכם צדוקי.” הזאבה טרפה אותי במבטה, הנשיא הביט ישר בעיניי,

“שלומית, נסי לשכנע פרושי כמוני שהתנגדותך היא עניינית ולא אישית, למה משימה חשובה זו חייבת להיות מופקדת בידיו של חכם צדוקי?”

“מסורת אבות היא תורה שבעל פה, חסרת תיעוד כתוב, כל חכם פרושי מעניק לדברים פירוש משלו. אל לנו לסבך את האדומים. להפך, ככל שנציג להם תורה פשוטה אחידה וברורה, כך ייטב.” פניה של הזאבה אדמו מכעס. הנשיא הביט באשתו,

“אפרת, האם יש לך טיעון שיכול לסתור את דבריה של שלומית אלכסנדרה?”

הזאבה שתקה בחריקת שן. התיישבתי ונתתי בה במבט מנצח, הנשיא הביט בי במבט אוהד,

“ובכן, כרגיל, שלומית אלכסנדרה צודקת, בתי, עלייך למצוא חכם צדוקי ראוי שיעמוס את המשימה על כתפיו, את כמובן תפקדי עליו במלחמה.”

“אתה תמיד מקבל את עצתה,” התפרצה הזאבה ואני הייתי מאושרת, “נשיא מזדקן גידל פילגש צעירה,” הוסיפה בארסיות מתלהמת. הנשיא רעד מזעם, הורידים על מצחו חשבו לפקוע, הוא איבד את קור רוחו הידוע,

“אפרת צאי מיד מהאולם, את מושעית מישיבות המועצה עד להודעה חדשה.”

 

“אם תמשיך לשתף פעולה עם הזאבה נגד הברית, לא תירש את הנשיא,” הטחתי באישי כאשר יצאנו מאולם המועצה.

“לא שיתפתי איתה פעולה.”

“אז איך קרה שאותם דברים שאימצנו מהצעתך בפגישה המקדימה, הוצעו למועצה על ידי הזאבה?”

“לא הצעתי בפגישה המקדימה שאחיך יבצע את גיור האדומים.”

“על תעז לכנותו כך, מאז רצח אטלנטה הוא אינו אחי,” רתחתי מזעם, אחזתי בניצב פגיוני אך הרפייתי ממנו במהירות.

“זאת הסיבה שלא הצעתי אותו בפגישה המקדימה, ידעתי שאת ואנטיגונוס שונאים אותו, אך הרעיון שלו לגיור האדומים היה נכון, עובדה שהסכמתם לו.”

“אז דיברת עם שמעון בן שטח?”

“הוא בן משפחה, דיברתי אתו, אך לא עם הזאבה.”

“אם כך, בן המשפחה כמו שאתה מכנה אותו, דיבר איתה גם כן.”

“כנראה שכן.” מי שהיה אחי אינו רק רוצח נתעב, הוא גם בוחש בקדרה, אלמדו לקח שהוא לא ישכח עד שהרימה והתולעה יכרסמו אותו.

“יהודה אריסטובולוס, הסתרת מאיתנו שרעיון גיור האדומים אינו שלך. הזאבה ניסתה לפרק את הברית והיא עוד תמשיך ותנסה זאת גם להבא, אני דורשת שבעתיד תאמר לנו את כל האמת, חצי אמת גרועה משקר.”

“אקח זאת לתשומת ליבי.”

“דבר נוסף, אתה אינך נפגש יותר עם שמעון בן שטח בלי שאנו נדע על כך, הוא איש של הזאבה.”

אהבת אחים

שמעון בן שטח

כמדי בוקר ישבתי בבית הכנסת שלי, הבוקר הזה לא הצלחתי להגות בדבריו של מורי ורבי, יהושע בן פרחיה. לתלמידי הודעתי שלא אוכל ללמדם היום, הצרתי על ביטול דבר תורה, אך הגיתי בדבר אחד בלבד, מה הם החליטו שם במועצת המלחמה? מחשבתי נקטעה כשדלת בית הכנסת נפתחה, שליח מסר לי הודעה, ‘עליך להתייצב בלשכתה של אפרת אלקטרה בארמון החשמונאים’.

מיהרתי אל הארמון ועברתי בשערו, בדרכי ראיתי את אריסטובולוס, ניסיתי לקבל ממנו ולו ברמז מה הוחלט במועצת המלחמה, הוא התעלם ממני והפנה לי את גבו. עמדתי מתוח מול דלת הלשכה. מקצה המסדרון התקרבה אחותי ועיניה רושפות,

“חיכיתי שתבוא תככן עלוב,” אמרה לי בקול מתנשא, “הלוואי ותדבק לשונך לפנכה שאתה מלחך.”

הסופר של אפרת אלקטרה הכניס אותי ללשכתה ויצא ממנה. חשש כבד מילא את ליבי בראותי את פניה של אשת הנשיא. האם אחותי הצדוקית סיכלה את המינוי שלי גם הפעם? לא ייתכן, הרי אריסטובולוס דיבר עם הנשיא, על הצורך שלא לנטור לנצח לבני משפחה והנשיא הסכים איתו, האם הצדוקית שולטת בנשיא?

“האם העלית את שמי כמי שיגייר את האדומים?”

“העליתי אותו, אנטיגונוס התנגד בחריפות כצפוי, אחותך הייתה מנומסת שלא כצפוי.”

“והנשיא?”

“ביטל את התנגדות אנטיגונוס כצפוי.”

 

נשמתי לרווחה. “גבירתי,” אמרתי בחשש, “דבריך כטעם הדבש, אך אם לשפוט לפי מראה פניך – נדמה כי נחיל צרעות עקץ אותך.”

“רק צרעה אחת, אך עקיצתה כואבת כנחיל של אלפים.”

“איני מבין.”

“הנשיא אישר את המינוי שלך, אך אז עקצה הצרעה הצדוקית.”

“מהו העוקץ?”

“היא טענה שאין לתת לפרושי לעמוד בראש כוח המשימה לגיור האדומים, אלא למנות חכם צדוקי.”

האוויר אזל מריאותיי, חולשה הזדחלה באיברי ורגלי רעדו, אחרי סקילת ארטמיסיה הטיחה בי אחותי: היית גיבור גדול שסקלת מכשפה, אבל העלוב בפחדנים שניצבת מול קלע הצדק של ינאי, נאלצתי לשבת על אחד הכיסאות בלשכה.

“מה שמרגיז עוד יותר הוא,” המשיכה אפרת אלקטרה, “שהנשיא הורה לה למצוא את האיש המתאים לתפקיד.”

בהיתי בתקרה. “אני חייב לקבל את התפקיד, אסור שמי שאינו מאמין במסורת אבות יעשה זאת.” עלי לסכל את מזימתה של אחותי, אינני מסוגל לעמוד בשורה הראשונה של הלוחמים.

“אז אין לך ברירה אלא ללחך את פנכתה של אחותך הצדוקית,” קולה הזועם של אפרת אלקטרה נשמע כלחישת נחש ארסי.

“מתי הזמן הטוב ביותר לדבר איתה?” רעדתי בכל גופי וקולי כמעט שלא נשמע.

“אחרי רחצת הבוקר שלה היא תמיד במצב רוח מרומם.”

“אפגוש אותה אז,” אמרתי בקול רפה.

“אם אתה רוצה להשיג משהו מאחותך, אינך יכול להפגין עליבות ורפיסות כזאת. הפר את עצת גברת אחיתופל,” אפרת הסתכלה בי בעיניים רושפות, “על תחשוב ששכחתי את הלקאתו של ינאי, ברצון הייתי מזמינה לכאן שני שומרים מגודלים שישברו את כל עצמותיך, זה מה שאעשה אם תישאר בלשכתי דקה נוספת.”

למחרת בבוקר, התייצבתי בפתח לשכתה של שלומית אלכסנדרה במצודת הבירה. שנת הלילה היטיבה עימי והייתי מאושש, עטיתי הבעה מלאת ביטחון על פני. הסופר של שלומית הזמין אותי להיכנס.

 

שלומית

מי שכבר אינו אחי נכנס ללשכתי

“אחותי…” קטעתי אותו באחת,

“אין לך אחות! לפניך ניצבת יועצת הנשיא ומפקדת המודיעין.”

“יועצת נכבדה, שמעתי שהנשיא מעריך מאוד את עצותייך ומקבל פעמים רבות את דעתך,” אמרה הנמושה בחיוך מתרפס.

“כיצד יודע מי שאינו מוסמך לשמוע את הנאמר בדיוני המועצה, את מי מעריך הנשיא ואילו דעות הוא מקבל? האם עוף השמיים מוליך אליך את הקול?” הנמושה נבוכה במקצת.

“אין זה חשוב מי הוליך אליי את הקול, חשוב מה ברצוני לומר לך.”

“למזלך, אני במצב רוח טוב. אף שדבריך חשובים בעיניי כקליפת השום, תוכל להשמיעם,” מי שאינו אחי כחכך בגרונו, הבטתי בקלפסידרה חסרת סבלנות,

“זמני יקר, אמור מה מבוקשך ואל תלך סחור-סחור.”

“אם כך, אגש ישר לעניין. אני האדם המתאים ביותר לגיור האדומים, היתרון הגדול שלי הוא שיש לי תלמידים רבים שמוצאם אינו יהודי, את רובם מלתי וגיירתי, תלמידיי המסורים יעזרו לי במשימה.”

 

שמעון בן שטח

צחוק לגלגני קטע את דברי.

“אתה רוצה לזהם את נפשם של אדומים חפים מפשע בהבלי מסורת אבות?”

“מסורת אבות היא הפירוש האמיתי לתורה,” אמרתי נחרץ. אחותי גיחכה ברשעות,

“למשימה הזאת אני מחפשת צדוקי היודע מהי התורה האמיתית. גם כך יותר מדי רפש פרושי מטנף את יהודה.”

ניסיתי לשמור על שלוות רוחי אבל דמי געש.

“גם הנשיא ובניו הם פרושים, והרי את יודעת שהאמונה הפרושית מבוססת על אלף שנים ויותר של מסורת אבות – משה קיבל תורה מהשם, ומסרה ליהושע וכך עד ימינו אנו. והלוא כולנו צאצאיו של יעקב הוא ישראל. מדוע את בזה לאמונתי שהיא גם אמונתו של רוב העם הזה? האם כך דיברת בארמונות מצרים אל המאמינים באלי יוון?” היא הסתובבה אליו בחדות.

“לא! כך אני מדברת אל הצדיק התולה וסוקל מכשפות להנאתו, מי שהיה פעם אחי.”

“האישה העלובה הזאת…”

“אינני רוצה לשמוע אותך,” קטעה אותי אחותי בחימה, “רוצח היית ורוצח תישאר, אתה וכל הצבועים מהסנהדרין,” פניה של שלומית היו סגולות כסטולה שאותה לבשה.

כן, אטלנטה, הכל התחיל ממנה. רציתי להציל את אחותי מכשפיה. ירושלים לא תהיה לסבוס. במקום שאמונתה של אחותי במסורת האבות תתחזק – היא נעשתה צדוקית להכעיס. אלוהים יורה בקשת והשטן מוליך את החץ. ניסיתי ניסיון אחרון,

“בואי ונחזור לעניין שבגללו הגעתי לכאן, לא תמצאי חכם צדוקי מסור כל כך שיתנדב למשימת קודש זו. הצדוקים מפונקים, יהירים ושונאי גרים.”

“אולי אתה תעזור לי למצוא את החכם הצדוקי שאני מחפשת?”

“אין בנמצא חכם כזה, כל הצדוקים וגם את תירשו גיהינום,” רתחתי.

“והיכן אפגוש אותך, אמגושי שלי? במדור השביעי בגיהינום? ליד תנורו של אשמדאי?”

“אוי, עד מתי רשעים יעלוזו?”

“אעלוז כל עוד דרכי צולחת,” היא צחקה בפני ואני עזבתי את לשכתה אבל וחפוי ראש.

 

רוחי סערה בקרבי, שלושה ימים לא אכלתי ולא שתיתי, גם לישון לא הצלחתי. כשנרדמתי לבסוף ראיתי בחלומי שאני עומד בשורה הראשונה של הלוחמים ולוחם אדומי מבקע את בטני בחרב ומעי נשפכים על האדמה. התעוררתי בבעתה. שוב נרדמתי, הפעם ראיתי אלפי גרים אדומים, כולם צדוקים, צועדים לעבר ירושלים ומחייכים אלי בבוז. והנה ניגש אלי חכם צדוקי ממוצא אדומי, גירש אותי ממקום מושבי בלשכת הסנהדרין והתיישב במקומי. “אני הוא עשיו בן יצחק,” צחק האדומי בפני. “לך-לך מארצך, שמעון בן שטח, זמנך עבר.”

דפיקות ממושכות על דלתי העירו אותי. ראשי כאב, לרגע דימיתי שזהו גר אדומי הרוצה לרשת את ביתי.

כשלתי אל הדלת. שליח נשיאותי עמד שם ומסר לי אגרת:

‘עליך להתייצב בלשכתה של שלומית אלכסנדרה במצודת הבירה בשעה הרביעית’.

התייצבתי בפתח הלשכה בשעה הנקובה, אך חלפו יותר משעתיים עד שהורשיתי להיכנס.

“שמעון בן שטח,” קולה של אחותי היה קר ורשמי, “שקלתי את התאמתך לתפקיד מפקד כוח המשימה לגיור האדומים, תוכל לקבל את התפקיד אם תחתום על החוזה הזה.” היא הגישה לי מגילת קלף. קראתי וחשתי זעם אין אונים.

“לעולם לא אחתום על החוזה הזה. מה קרה? לא מצאת צדוקי שיבצע את המשימה?”

“דווקא מצאתי, זהו יהונתן הצדוקי ידידך משכבר הימים, מי שהיה לפניך תלמידו הנבחר של בן פרחיה, הוא היה נלהב ביותר כאשר הצעתי לו את התפקיד.”

“ליונתן תפקיד חשוב במלחמה.”

“סגנו המוכשר ימלא את התפקיד, והוא יתמסר כל כולו להגבהת גבעת הערלות 2 .”

“אז למה קראת לי?”

“כי רציתי שיונתן יישאר בתפקידו, והגעתי למסקנה שאם אתה תבצע את התפקיד במגבלות החוזה, תעשה זאת טוב כמעט כמו יונתן,” היססתי, אחותי המשיכה להתעלל בי, “אין מקום למשא ומתן. קח את הנוצה וחתום.” העריצה לא תכניע את רוחי!

“הנה לך חתימתי,” קרעתי את הקלף והשלכתי את פיסות העור על הרצפה.

אחותי הביטה בי בזלזול, “סיימת?”

“כן.” אחותי הגישה לי דף נייר מצרי, ‘בשעה השמינית יסיעו אותך למחנה האימונים של הגדוד העברי השביעי בבית זכריה’, הייתי המום, זה הרי הסיוט שגרם לי להגות את תוכנית גיור האדומים.

“ואם אסרב להתגייס?”

“תהיה עריק, ראשית כל תולקה חמישים וארבע צליפות שוט, שתיים לכל אחת משנות חייך.” האם אשלם בריבית קצוצה על הלקאתו של ינאי? אחותי המשיכה בהנאה מרובה, “שנית כמו שכבר ראית, מלאכי צולב עריקים בגבעת הגולגולת. כאן לא יעזרו לך חכמי הסנהדרין, שגזלו את תורתנו הקדושה מעם ישראל, והחליפו אותה ברפש של מסורת אבות, היא הפכה על פניו מה שאמרתי לינאי במעמד הלקאתו.

הבנתי, אחותי חפרה לי בור עמוק, רק, קבלת דרישתה תחלץ אותי מבור זה. הרגשתי שרוחי נמוכה מים האספלט.

“אחתום על החוזה.” אחותי חייכה חיוך מנצח.

“יודעת צדיקה נפש בהמתה.”

“הלוואי שהייתי בהמתך בוקפאלוס, שאותו את כל כך מכבדת.”

“אתה צודק,” חיוכה של אחותי התרחב,

“כיוון שקרעת את החוזה, תצטרך לכותבו מחדש.”

“הרי יש לך סופר!”

“הוא כבר כתב את החוזה, איני צריכה להענישו על מעשיך הנלוזים.” הסופר שלה הגיש לי חרט ולוח שעווה. אחותי חייכה את חיוכה המרושע והנבזי,

“סופר, קרא לו את החוזה, והוא יכתוב אותו בחרט על לוח השעווה” הסופר העלה ארשת חשיבות על פניו וכחכך בגרונו,

אני הקטן שמעון בן שטח מתחייב לגייר את האדומים בדרך הצדוקית בלבד, אני ותלמידיי מתחייבים ללמד בבתי הכנסיות שנקים באדומיאה אך ורק את התורה הקדושה, כפי שניתנה למשה במעמד הר סיני, ומספרי התורה הקדושים בלבד. אני נשבע באבי שטח שאני ותלמידיי לא נלמד את התורה המכונה ‘מסורת אבות’. ידוע לי כי אם אפר את הכתוב בחוזה, יוחרם כל רכושי, תלמידיי הנבחרים, שמעיה ואבטליון, יגורשו לארצות שמהן באו ובית הכנסת שלי ייסגר לתמיד.

החוזה הנורא שוב הלם בליבי. הסופר הגיש לי קלף, נוצה וקסת דיו.

“כתוב את החוזה על הקלף, מילה במילה,” הורתה לי אחותי והסופר שלה הצניע חיוך קטן ונבזי.

כאשר הדיו יבש הורתה לי אחותי לחתום על העותק החדש ועל העותק שנשאר בידיו של הסופר.

בייסורי שאול הצלחתי להניע את ידי הכבדה כעופרת וחתמתי.

“הסתלק מפה.”

תלמידי הנבחרים

שמעון בן שטח

יומיים נדרשו לי להתאושש מהמרורים שהאכילה אותי אחותי. כאשר שבה אלי שלוות רוחי זימנתי אלי את תלמידי הנבחרים שמעיה ואבטליון וסיפרתי להם על השליחות שהוטלה על כתפי ועל רצוני למנותם כחכמים בערים האדומיות המגוירות לעתיד לבוא.

“מורי, אני גר מבחירה, גיור בכפייה לא עולה כלל על דעתי!” שמעיה לא הסתיר את מורת רוחו.

“זו המשימה שהטיל עלינו הנשיא הורקנוס, הוראת שעה. גם מתתיהו החשמונאי נתן הוראת שעה והתיר להילחם בשבת.”

“מורי, זה היה פיקוח נפש, גיור האדומים אינו פיקוח נפש והוא מנוגד לדין תורה.” הגם אתה אבטליון?

“זהו פיקוח נפש של העם היהודי!!!” את הנימה הזאת שמרתי לפסקי הלכה, אשא עיני אל שמעיה, הממנו יבוא עזרי?

“מורי, יש בכלל דבר כזה פיקוח נפש של העם היהודי’?!” סייח הפרא הזה בעט בי, מרוגז עניתי לו.

“עם ישראל שב לארצו מהגלות קטן ונתון לחסדי האומות. כדי לחזור לתהילת מלכות דוד, עלינו להיות עם גדול,” שמעיה! כאן בבית הכנסת שלי, גם אתה לא תשפיל אותי, המשכתי, “רק כך נוכל לשוב אל גבולות ההבטחה האלוהית לאברהם, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת!” שמעיה לא פסק מקטרוגו,

“מורי, מתגייר חייב לרצות להיות יהודי בכל נפשו ובכל מאודו, השכחת מה לימדת אותנו?”

“אחרי שיצאו מהחושך האלילי ויראו את האור של בורא עולם, האדומים יהפכו ליהודים בכל נפשם ובכל מאודם.”

“מורי, מי שאונסים אותו, לא יראה את אורו של בורא עולם, ולא יהפוך יהודי בכל נפשו ומאודו, הוא ירכין ראש עד יעבור זעם.” אבטליון אתה נועץ בי את החרב שנתתי בידך.

“מורי, שמעתי שאתמול גייסו לגדודים העבריים תלמידי חכמים מבית הכנסת של יהודה בן טבאי, זו הדרך בה ארצה להשתתף במלחמת המצווה.”

“שמעיה, בגדודים אתה עלול להיהרג, רחמנא ליצלן.”

“מורי, כל חייל עלול להיהרג,” אמר אבטליון בלהט, “גם אני רוצה להתגייס לגדודים, חשוב שהחיילים הפשוטים יראו בני תורה לוחמים איתם שכם אל שכם, כמו בתקופתו של מתתיהו החשמונאי, ההשגחה העליונה תשמור על כולנו.” הסייחים הפראים והנועזים בועטים ישר במפשעתו של הסייס הפחדן שלהם. כמו שאמרה לי אחותי הטיעונים שלך עלובים מנפיחת חמור, בכל זאת המשיך החמור לנפוח.

“תלמידי היקרים, גיור האדומים חשוב מהמלחמה לכיבוש ארצם.” שמעיה הכה בי שוב,

“מורי, כיצד נלמדם מסורת אבות?”

“חשבתי על כך רבות,” אמרתי, “כיוון שאין בידינו ספרים של מסורת אבות וכיוון ששבעים פנים לתורה, כל אחד מאיתנו עלול ללמד בצורה שונה, ונמצא שם שמיים מתחלל,” אבטליון הלם בי באגרוף ברזל,

“מורי, אתה לימדת אותנו שמסורת אבות חשובה לא פחות מספרי הקודש.”

“צורך השעה הוא שנלמדם את הכתובים בלבד. כשיכנסו לעמנו כבר תימצא עבורם הדרך להיוודע למסורת אבות המפוארת, לכל חייל תפקיד במלחמת המצווה. תפקידי ותפקידכם למלא ככתבה וכלשונה את פקודת הנשיא הורקנוס.” שמעיה ואבטליון שתקו, צלחתי את הים הסוער של תלמידי הנבחרים.

שנה 30 לעצמאות יהודה – (112 לפנה”ס)

תוכן העניינים

למות על רגלינו או לחיות על ברכינו

אנטיפס

הסוס התרומם על רגליו האחוריות והפיל אותי מגבו, ארבע אמות מנחש הצפע שהרים את ראשו ושיגר לחישת אזהרה מלשונו המפוצלת. הייתי אחוז איימה והבטתי משותק בעיניו של הנחש הארסי, רגע אחר כך, נעלם הצפע בשיחים שלצד הדרך בין מראשה לאדורה. הסוס שלי נמלט.

האם האל קוס הוא שהביט בעיניי ושלח לי ולאבי אזהרה? ידוע הוא שהאל קוס לובש צורת נחש צפע כאשר הוא מזהיר אנשים.

מבועת הסדרתי את נשימתי. אבי עצר את סוסו, קשרו לעץ קרב אלי והביט בי בדאגה, “אתה בסדר?”

“כן, הצלעות שלי קצת כואבות,” עניתי חלושות.

אבי קוסגבר אנטיפטר שרק את שריקתו המיוחדת וסוסי חזר ונקשר גם הוא לעץ.

“נעשה הפסקה, נאכל משהו ואתה תתאושש, עברנו כבר יותר ממחצית הדרך.”

התיישבנו על פיסת אדמה יבשה ופתחו את אמתחותינו.

“אל תשמח לבואו של האביב הקרוב,” אמר אבי, “חודש ניסנו הוא פתיחת עונת המלחמות, עם האביב יבואו החשמונאים.”

פלטתי גלעין זית מפי, “כבר שנים אתה אומר שהחשמונאים יבואו.”

“נכון, ולצערי תחזיותיי יתגשמו. יוחנן הורקנוס נשיא יהודה שכר עשרה גדודים של קיליקים, פיסידים וגאלים, המהנדסים הצבאיים שלו בנו מכונות מלחמה. התחמשות כזו לא נועדה להגנה על יהודה לבדה,” אבי הכניס לפיו פרוסת לחם ועליה חריץ גבינת עיזים חמוצה.

“האם אתה בטוח שהם יפלשו לאדומיאה?”

“אין לי ספק בדבר, יש לי אנשים בירושלים.”

אבי מצוי היטב בעניינים כגון אלו. מהלכים לו ביהודה ואף בממלכות רחוקות, אפילו מעבר לים.

 

“נילחם בהם!” תליתי בו מבט מצפה.

הוא השפיל את עיניו, “אין לנו צבא המסוגל להילחם בצבא החשמונאי המאומן והחמוש עד שיניו, ניאלץ להיכנע.”

המילים הממו אותי. לא כך הכרתי את אבי, האדומי הגאה, הוא שלימדני גם את שפתנו העתיקה והכתב העתיק שלנו, דבריו חרוטים על לוח ליבי: ‘עם השוכח את עברו, אין לו עתיד’, מסיבה זו החלטתי שלהבא אכתוב את יומני בשפה העתיקה ובכתב העתיק, כך אשמור על מורשתי בתוך הים ההלניסטי החמים והנעים העוטף אותנו ברכות.

“אבא, האם האל קוס לא הזהיר אותנו מבגידה באדום?” הוא צחק,

“קוס הזהיר אותנו שגם ביום שמש חורפי, יוצאים הנחשים ממחילותיהם כדי להתחמם בשמש.”

הבדיחה לא הצחיקה אותי, החלטתי לשאול אותו את השאלות הקשות ביותר,

“אינני מבין. אם חזית את הגעתם של החשמונאים, מדוע לא פעלת להקים צבא שיגן עלינו מפניהם?”

“פעלתי, אך הייתי מוקף פוליטיקאים קטנים בעלי היבריס ענק,” הבעת תיעוב עמוקה נראתה הייטב על פניו.

“למה אתה מתכוון אבא?”

“עם היבחרי לראש הפוליס כינסתי בעירנו את ראשי הערים החשובות באדום, והצעתי תוכנית הגנה מפורטת, שילוב כוחות וכריתת ברית בין כל ערי אדום, הקמת צבא חזק וכריתת ברית עם הנבטים. קיוויתי שהמהלכים הללו ירתיעו את החשמונאים.”

“ומה היו מפעלותיה של הברית האדומית?”

 

“אין ברית!” נגעתי בפצע מדמם בנפשו של אבי.

“אינני מבין מדוע? הרי הדעת מניחה שברית כזו נחוצה ביותר.”

“משום שלא הייתה הסכמה מי יעמוד בראש הברית,” הושטתי לו תמר שימתיק את המרירות שנשמעה בקולו.

“מארשה היא הפוליס הגדולה והחשובה בערי אדום, אתה האיש העשיר באדום, מובן מאליו שהיית צריך להנהיג את הברית.”

“אכן כך, אך כיוון שבקי אני בנפשם של הפוליטיקאים, ויתרתי על זכותי והצעתי שאינאיס, ראש הפוליס של אדורה, יעמוד בראש הברית. אך כל ראש עיר טען שזכותו לעמוד בראש הברית. ראש העיר של חברון, למשל, טען שכיוון שעירו היא המבוצרת והחזקה בערי אדום, מן הראוי שהוא יעמוד בראש הברית. הזכרתי לו את נפילת טרויה, על אף שהאלים בנו את חומותיה. ראשי הערים המשיכו להתקוטט כחולדות מורעבות הנתקלות בערמת אשפה.”

“ההיבריס חרץ גם את גורל מלכות אדום הקדומה לפני כתשע מאות שנים,” אבי חייך הרי הוא שלימד אותי את תולדות עמנו.

“כן, הכינוס התפזר בקול רעש גדול, הבנתי שהדבר הנכון עבור עתיד משפחתינו הוא ללמוד עברית.” זו הסיבה שאבי הקפיד שאלמד שפה זו! ניסיתי לעודד את רוחו,

“למזלנו עברית ואדומית הן שפות אחיות, המורה היהודי ששכרת היה מובטל אחרי כמה שבועות.”

אספנו את חפצינו, עלינו על הסוסים והמשכנו בדרכנו.

 

כאשר נכנסנו בשערה הראשי של אדורה אמר לי אבי,

“פניי כעת לפגישה עם אינאיס. לך ובקר את סבא. אצטרף אליכם מאוחר יותר.”

שמתי פעמי לאקרופוליס במרומי העיר, אל מקדשו של האל קוס. ריח הבשר הצלוי דגדג את אפי. צעדתי בעקבות הריח וראיתי את סבי עומד ליד המזבח, לבוש במדי הכוהן הגדול של קוס, ידיו מטפלות במיומנות בחזיר הצעיר שהעלה כקורבן התמיד.

“שלום סבא,” הוא האיר לי את פניו, הניח נתחים מבשר הקורבן בצלחות חרס וסימן לי להתיישב לאכול איתו.

“אגן על האל קוס ועל מקדשו עד נשמת אפי האחרונה!”.

“אבא סיפר לי על החדשות מיהודה ואמר שאנו ניכנע לחשמונאים.”

“אני בוש ונכלם באביך, על אף שהוא בני, נכסיו חשובים לו יותר מכבודה של אדום. החמדנים הופכים פחדנים.”

“אבי אומר שכלב חי טוב מאריה מת,” נעצתי את שיני בנתח העסיסי,

“גם את זה הוא למד מהיהודים, זה חלק מהתרפסותו בפניהם.”

שומן החזיר טפטף על סנטרי ניגבתי אותו באלונטית והישרתי מבט אל סבי,

“סבא, האם אפשר לפעול אחרת? החשמונאים הרי חזקים בהרבה מאיתנו.”

“עדיף למות על רגלינו ולא לחיות על ברכינו,וכך גם פועלים בעיר זו. אינאיס גייס גדודים מקרב האזרחים שיגנו על העיר. אפילו בנו, שהוא צעיר ממך, גויס ללחום בחשמונאים. זו הדרך.”

 

מילותיו נקטעו משום שצילו של אבא נפל על השולחן.

“סיימת לאכול?” הנהנתי בראשי.

“גש לסוסך. אנחנו חוזרים הביתה,” אבא לא החליף מילה עם סבי שנתן בו מבט עוין ומלא בוז.

הודיתי לסבי ורצתי בעקבות אבא. רכבנו בדרך המתעקלת, שתיקה מעיקה הפרידה בינינו. כאשר מקדשו של קוס במארשה נגלה לעינינו, הפר אבא את השתיקה,

“אינאיס מתנהל כפר שקשרו את עיניו ביריעת אוהל, הוא רוצה להילחם בהורקנוס עם גדודי המתנדבים העלובים שגייס מתושבי העיר. אין בכך כל היגיון.”

“מדוע? מה בעצם רוצים החשמונאים?”

“כמו כולם, שטחים וכוח. בכיבושיהם בעבר הם גירשו את תושבי הערים והתנחלו בהן.”

“אם כך, צודקים אינאיס וסבא, אין ברירה אלא להילחם בפולשים.”

“לא כאשר כוחם ומספרם עולים על שלנו בהרבה. פטריוטיות אווילית יכולה להוביל רק לאסון. אני מקווה שאם ניכנע, הם ינהגו בנו מנהג אחים, כפי שנהג עשו אבינו באחיו יעקב.”

הערצתי את סבא על אומץ רוחו, דבריו של אבא העציבו והכעיסו אותי.

“גם סבא הוא פטריוט אווילי?!”

“לצערי, כן. לפעמים הזיקנה, במקום להוסיף חוכמה, גורמת לאנשים להפוך לשוטים.” סבא אינו זקן שוטה! הוא פטריוט אדומי אמיתי! אולי קוס באמת הזהיר אותנו מבגידה באדום? האם חמדנותו של אבא מעוורת את עיניו?

“האם מנוי וגמור עימך להיכנע לחשמונאים כאשר יבואו עלינו?”

“כן. ועד אז – התעלס עם הלנה אהובתך ועם הנערים האחרים עד כלות כוחותיכם.”

 

הצעירים מתכוננים למלחמה

ינאי

שני אחי אדוניה ואבשלום נאבקו בזירת ההאבקות, הפליאסטרה בלשון היוונים על תואר אלוף הגימנסיון היהודי בירושלים. ידעתי אבשלום יזכה בתואר, הוא היה זריז ובעל חושים חדים, ואילו אדוניה השחצן הסתמך על כוחו הפיזי בלבד.

אבשלום הצליח להפיל את אחיו על בטנו, והמדריך היווני התכופף כדי לראות אם הקרב הוכרע. הוא נראה מהסס. שמעתי אותו לוחש ברוגז בשפתו, “היהודים הברברים האלה, במקום להיאבק בעירום כבני תרבות הם לובשים אזור חלציים. איך אפשר לשפוט כך?”

קולות הנערים גברו, “אבשלום, אבשלום, אבשלום.”

אני כמו כל הנערים עודדתי את אבשלום שהיה לא רק אחי אלא גם חברי בנפש, המדריך עדיין בחן את הניצים. לפתע חצה אנטיגונוס את מעגל המעודדים ופקד על אחיו, “חדלו מייד.”

 

אבשלום הרפה את אחיזתו, ואדוניה ירק את החול שמילא את פיו. מחאות הנערים שחזו בקרב הושתקו במבטו המצמית של אנטיגונוס. הוא פנה אל מדריך ההיאבקות היווני, “אבשלום הוא אלוף הגימנסיון בהיאבקות. ועכשיו, פנה את כל הנערים מהפליאסטרה והסתלק גם אתה. רק בניו של הנשיא יישארו כאן.”

המדריך נקש באצבעותיו והוא והנערים האחרים עזבו את המקום מרוגזים.

“כמעט ניצחתי,” קרא אבשלום בתסכול.

“אם אנטיגונוס לא היה מפסיק את הקרב, הייתי מנצח וזוכה באליפות הגימנסיון.”

“ואדוניה בן אפרת מתנשא לאמר: אני אמלוך,” לעגתי לו.

“סיימתם, להקת תרנגולות?” קולו הרועם של אנטיגונוס קטע באחת את ההתקוטטות שלנו. “ואשר לך, אדוניה,” אנטיגונוס היה חד כתער, “כאשר תרד ממרומי ההיבריס שלך לחול של הפליאסטרה, תהיה לוחם מצוין.”

התאפקתי לא לפרוץ בצחוק רם. ידעתי שבמקרה כזה אחוש בהצלפת לשונו של אנטיגונוס ואולי גם בנחת זרועו.

“בעוד שעה יתקיים אימון גדודי בהר הזיתים.”

 

התייצבתי יחד עם אבשלום ואדוניה בעמק הקדרון למרגלות הר הזיתים. אנטיגונוס תדרך אותנו,

“אנחנו נתרגל הסתערות במעלה ההר. אתם תובילו את ההסתערות כתף אל כתף. זכרו, כל אחד מחפה במגינו על מי שמשמאלו.”

“אני רוצה להסתער מימינו של ינאי,” אמר אבשלום.

“אינני מוכן שינאי יסתער מימיני, הוא ילד של אימא,” שנאתי את אדוניה היהיר.

“אדוניה, ינאי יסתער מימינך ואבשלום משמאלך. בהסתערות אתם תלויים זה בזה, אם לא , תהיו תלויים זה לצד זה.”

אדוניה מלמל דבר מה, אך הקפיד שהדברים לא יגיעו לאוזניו של שום אח.

כעבור שעה של אימוני הסתערות אמר אנטיגונוס “לכו למרחץ ובעוד שעה הגיעו ללשכת אבינו. נקבעה לכם פגישה ואינכם יכולים להתייצב בפניו מלוכלכים ונוטפי זיעה.”

 

ידעתי! לא סתם הוגברו האימונים, יש סיבה לזימוננו בשעת ערביים ללשכת הנשיא, מה מבין חרושת השמועות שהתרוצצה בקרב חברי נכון ומה גוזמה? חיכיתי בנשימה עצורה לפגישה עם אבינו. על אף ששיבה זרקה בשערו ובזקנו, תנועותיו היו נמרצות ומראהו היה כשל זאוס האולימפי.

שלשתנו בניו הצעירים של אבא, יפים כאלים יוונים כיאה למשפחת חשמון. שרירינו אותם רכשנו בגימנסיון היהודי, השתרגו מבעד לטוניקות המשי הלבנות שלנו. אבא עמד זקוף וגאה מולנו והביט בנו בגאווה,

“אתם נוטפים נעורים עבריים,” התפייט אבא כדרכו וחיבק כל אחד מאתנו חיבוק עז.

“בניי הצעירים, בעוד כחודש ימים אתם עתידים להיכנס להיכל התהילה של מורשת החשמונאים המפוארת. אנו נחושים בדעתנו להשיב לעמנו את חבל הארץ הכבוש הנקרא היום ‘אדומיאה’, ולגאול את אדמות הקודש.”

 

השמועות היו אמת לאמיתה, הייתי נרגש, כמוני אבשלום שעמד לידי, הטווס, כך כינינו אבשלום ואני את אדוניה נראה אדיש עושה עצמו כמי שידע זאת מכבר.

הנשיא המשיך, “זכרו את מתתיהו, סבי המהולל, את דודיי גיבורי התהילה, יהודה המקבי, אלעזר החורני, יוחנן הגדי, יונתן הוופסי וכן את אבי שמעון התרסי. כולם לחמו במלחמות ישראל והביאו תהילה למשפחתנו. הצלקות שעל גופי יעידו שגם אני שבע מלחמות.”

אבא שלנו גיבור הוא לחם על נהר הפרת עוד לפני שנולדתי.

“בניי, בקרוב גם אתם תצטרפו ללוחמים המהוללים של משפחתנו. אני בטוח שיחד עם אחיכם הלוחמים, יהודה אריסטובולוס ומתתיהו אנטיגונוס, תביאו גם אתם תהילה לעם היהודי ולמשפחתנו.”

 

“חיכיתי לזה, אבא,” פניו של אבשלום נהרו, “עשיתי ככל יכולתי להיות ראוי לצאת למלחמה בהנהגתך, לא אאכזב אותך.”

“ואתה, אדוניה?”

“אני מסכים לכל מה שאמר אבשלום.”

“זכור, אתה הבוגר מבין בניי הצעירים, שמור על אחיך.”

“אשמור עליהם.”

אבשלום ישמור עליי ואני עליו.

“ינאי, צעיר בניי, האם גם אתה מוכן למערכה? האם תשמור על אחיך?”

“מוכן, אבא, אשמור על אחיי והם ישמרו עליי.”

“בניי, אני יודע שיש מתחים ביניכם, הדבר טבעי אצל נערים. אך במלחמה חייכם תלויים באחדותכם. הישבעו לי שכל המחלוקות ביניכם ייעלמו במלחמה, ובסיומה חזרו לריבים האהובים עליכם.” אבא חייך.

“נשבעים,” אמרנו פה אחד.

אינני מאמין לשבועתו של הטווס.

“גשו לעניינכם,” אמר לנו אבא, “והישמעו להוראות של אחיכם הבוגרים.”

 

בשמת אהבת חיי

ייצאתי מלשכת הנשיא שקוע בהרהורים. לפתע חשתי טפיחה על כתפי. היה זה אהליאב, נער שעבד במטבח ודאג לי לכוס שיכר בעת הצורך. “בוא איתי, אראה לך משהו,” לחש לי אהליאב.

שנינו התגנבנו אל חלון המרחץ של אגף השפחות וצפינו בנשים העירומות מתרחצות. נרות אחדים היו פזורים סביב אגן הרחצה והשלהבות האירו באור קלוש את חדר המרחץ ואת השוהות בו, אור מרצד ואדמדם.

הייתי מרותק וכמעט לא נשמתי. לראשונה בחיי צפיתי ביפעתם של האיברים הנשיים ומוחי סער. איברי הזקור נגח בטוניקה שלי. גם בשמת הייתה בין הנשים. תחושה חמימה הציפה אותי. זכר מגעה הנפלא של בשמת בגופי עוד מהזמן שהייתי ילד קטן עלה בי.

“בטלן, שוב אתה מציץ למרחץ השפחות? אלקה אותך,” נשמע קולו הגס של הטבח. אהליאב נמלט מייד.

לשמע הצעקות, הרימו השפחות את ראשיהן לחלון המרחץ, עיניה של בשמת פגשו בעיני. היא חייכה. לחיי בערו והסתלקתי בריצה.

 

נכנסתי לחדרי, הגפתי את הדלת, הצמדתי אליה את הכיסא הכבד, ומיהרתי למיטה העליתי בעיני רוחי את גופה העירום והרטוב של בשמת, ועינגתי את עצמי, תשוקתי הייתה חזקה מאיסור השחתת זרע.

הזיותיי נקטעו בנקישה בדלת. שמעתי את קולה, “פתח לי את הדלת, ינאי שלי, אימך פקדה עלי לנקות ולסדר את חדרך.”

פקחתי את עיני. הנקישה התחדשה וגם הקול. ניערתי את הטוניקה שלו, שכעת הדיפה ריח זרע טרי, כיסיתי את מבושי וזינקתי מהמיטה במהירות. הזזתי את הכיסא ופתחתי את הדלת.

 

בשמת עמדה שם, רעננה ומבושמת מהרחצה והדיפה ריח תשוקה. היססתי לרגע, בשמת העומדת בפתח הייתה חזקה מכל היסוס. מרוב התרגשות לא הצלחתי לדבר. אחזתי בידה, בידי השנייה סגרתי את הדלת ועטפתי את גופה הריחני בחיבוק.

בשמת הצמידה את שפתיה לשפתי ונפלנו למיטה.

“מעולם לא ידעתי אישה,” לחשתי.

“אלמד אותך כל מה שצריך,” בשמת והפשילה את הטוניקה שלי מעל אזור חלצי. מבטה לא ידע שבעה. “גדלת ילד שלי,” היא משכה את הטוניקה מעל ראשי, נותרתי עירום כביום היוולדי. אחר כך השילה את שמלתה על הרצפה ונשכבה עירומה במיטתי.

“בוא,” ריח התשוקה שעלה ממנה הטריף את חושי, הזיותיי החלו קורמות עור וגידים. כל פיסת עור בגופי הייתה מתוחה.

כל מה שהכרתי עד לאותו רגע הפך חסר משמעות, חשתי התעלות שמעולם לא חוויתי, שיר השירים, שירת הלויים, קודש הקודשים.

שכבנו עירומים ורגועים במיטה, בשמת הצביעה על כינורי התלוי על הקיר, “אפשר לנגן בו?” לחשה בשקיקה.

“מה תנגני?”

“הקשב, אסביר לך אחר כך, אך אני מבקשת שתלבש את הטוניקה שלך, אין זה יאה שתקשיב בעודך עירום.”

שנינו התלבשנו ובשמת פצחה בשירה בקול פעמונים, מלווה עצמה בכינור, העצב הנורא בשיר גרם לי להזיל דמעות. בשמת החרישה.

 

“את דוברת יוונית?” הייתי נרגש ביותר

“כן.”

מי חיבר את השיר הנפלא הזה?”

“אני חיברתי אותו, שמו אנדרומאכה.”

“השיר הוא על אשתו של הקטור גיבורה של טרויה?”

“השיר הוא עלי, אך הוא בהשראת גורלה של אנדרומאכה.”

“מה היה משותף בגורלכן?” הייתי מזועזע.

“שתינו הפכנו לשפחות ולפילגשים של הגברים שרצחו את בנינו.”

“האם נאופטולמוס שלך הוא אדונך הקודם אינאיס?”

“הוא ולא אחר, הריתי לו. חודשיים לאחר שנולד בני הוא הרג אותו ומכר אותי.” דמעות מילאו את עיניה של בשמת,

“הייתי בת חמש עשרה כשקנתה אותי אימך, אתה הייתה תינוק יפה כבן אלים, ראיתי בך את בני שנרצח, אהבתי אותך, בתמימות של תינוק השבת לי אהבה,” בכיתי איתה ולבסוף שאלתי,

“מה היית לפני שהפכת לשפחתו של אינאיס הבזוי?”

 

“נערה אדומית יפהפייה, בת לאציל וסוחר עשיר שלא חסר לה כלום, הייתי מאוהבת בנער בן גילי והוא אהב אותי, דיברנו על כך שנתחתן ונביא ילדים רבים לעולם.”

“איך נפלת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא?”

“אבי לקח הלוואת עתק מאינאיס ולא יכול היה להחזירה, אינאיס תבע לקבל אותי כשפחתו ופילגשו בתמורה למחיקת החוב. היום אני יודעת שבסכום החוב, יכול היה אינאיס לקנות לפחות תריסר פילגשים.”

“את חושבת שלאינאיס היה מניע אישי?”

“היה לו, הוא רצה לנקום בנער שאהב אותי,” היא בכתה, כל כמה שניסיתי לשאול אותה על מה הייתה הנקמה נכשלתי, היא בכתה עוד יותר לבסוף ויתרתי ושאלתי.

“ואביך לא יכול היה להתנגד לחרפה הזאת?”

“שנינו ברחנו אל הנבטים, אך הם הסגירו אותנו לאינאיס, אבי ברח וקפץ אל מותו מצוק גבוה, אני הפכתי לשפחתו ופילגשו של אינאיס.” בשמת שתקה ארוכות, “עכשיו אתה יודע למה גורלי הוא כגורל אנדרומאכה.”

 

חיבקתי בחום את בשמת.

“אני יוצא בקרוב למלחמה באדומיאה, כשאפגוש באינאיס אשפד אותו על חניתי.”

“גבר שלי, שפד אותו מאשכיו ועד פיו, הוא ראוי לכך,” אמרה בשמת, חיבקה אותי ונשקה על שפתי. התאהבתי בה עד כלות, הפעם כגבר צעיר שמצא את אשת חלומותיו.

“וכשאחזור מהמלחמה אשא אותך לאישה.”

“אתה בן הנשיא, אני שפחה אדומית, אסור לנו אפילו לאהוב,” אמרה לי בשמת חרש.

“ואם יהיה לנו ילד?”

“אהיה מאושרת ללדת את ילדך, אוהב אותו כי אסור לי לאהוב אותך,” שוב עלו דמעות בעיניי שנינו.

“את אישה אצילה ואני אחזיר אותך למעמד שאת ראויה לו, יהיו לך שפחות וגם סריס שירחץ אותך,” הושטתי לבשמת את אצעדת היד המוזהבת שלי. “ענדי אותה על ידך, כך תזכרי אותי כשאצא למלחמה.”

“ינאי שלי אינני חפצה בשפחות ובסריסים, די לי שאהיה חופשיה כציפור,” בשמת הוציאה מקפלי שמלתה טבעת ארד פשוטה. “הכנתי אותה בעצמי. ענוד אותה כאשר תצא לאדומיאה, היא תגן עליך.”

“טבעת זו יקרה לי מכל תכשיט זהב,” הכרזתי וענדתי את הטבעת, פעם נוספת הצמדתי את בשמת לחזי ונשקתי לה ארוכות.

כמתעוררת מחלום מתוק התעשתה בשמת, ניקתה וסדרה בבהילות את חדרי.

“אני חייבת להסתלק מכאן לפני שאימך תחשוב שלוקח לי יותר מדי זמן לנקות ולסדר את חדרך,” אמרה ומיהרה לעזוב את החדר.

 

שחזור הרגעים הנפלאים עם בשמת נקטע בקול צחוקו הרע של אדוניה. “הילד המאוהב של אימא שכב עם הזונה האדומית שלו.”

זינקתי אל דלת חדרי. “מנוול,” צעקתי והתנפלתי על אדוניה.

אדוניה הפיל אותי לרצפה והשעין את ברכו על צווארי, חרחרתי.

אבשלום צץ לפתע כמלאך מושיע, ידיו הדפו את אדוניה וריתקו אותו לרצפה. “טווס, אם תיגע פעם נוספת בינאי אאכיל אותך בכל החול של הפליאסטרה.”

“מי אתה חושב שאתה?” צעק אדוניה.

“אני זה שניצח אותך בכל קרב, ועכשיו, הסתלק מפה לפני שאשבור לך צלע.”

אדוניה קילל, קם, ירק פעמיים והלך.

 

“אבשה, אני אוהב את בשמת, אחרי המלחמה אשא אותה לאישה.”

“ינאי, שמור את העניין בסוד, וזכור מלחמה אינה זמן לאהבה.”

“אתה חושב שהטווס ילשין?”

“הוא יאכל עשר גבעות חול בחוף אשקלון אם ילשין,” צחק אבשלום.

“ינאי, אני אוסרת עליך לכנות את אדוניה בשמות גנאי, אתה בן הנשיא ולא בן עבדים.”

הייתי מבוהל, כמה זמן היא מאזינה לנו?

“סליחה, אימא,” אמר אבשלום ואני כבשתי את פני בקרקע.

“ינאי, עליי ללבן איתך דבר מה, אולם אני נוסעת עכשיו בעניין דחוף. כשאחזור בעוד יומיים נשוחח.”

“כן, אימא,” ליבי ניבא לי רעות, אמא התרחקה.

“אתה חושב שהיא יודעת שאני אוהב את בשמת?”

“אינני יודע,” משך אבשלום בכתפיו.

 

את היומיים הבאים העברתי ספון בחדרי. שנתי הייתה טרופה, לא אכלתי וכמעט לא שתיתי.

דפיקה נשמעה על דלת חדרי. לא עניתי.

“מה קורה לך, אחי?” קולו המודאג של אבשלום הגיע לאוזני מבעד לדלת הסגורה.

“עזוב אותי במנוחה, אני רוצה להיות לבד.”

“אהליאב שלח לך אוכל.”

“אני לא רעב.”

“אניח את האוכל בפתח חדרך.”

“הנח לי!”

הדפיקות התחדשו. “ביקשתי שתניח לי!” צעקתי.

“בני אהובי, פתח לי,” נשמע קולה של אמא.

נאנחתי ופתחתי את הדלת.

 

אמא נכנסה כרוח סערה, התיישבה על הכיסא הכבד ובלי הקדמות אמרה,

“ינאי, ענייניך בבשמת חייבים להיפסק.”

“לא, אימא. אני אוהב את בשמת וכשאשוב מהמלחמה אשא אותה לאישה.”

“זו לא אהבה אמיתית אלא תשוקת נעורים. אינך יכול לשאת לאישה שפחה אדומית. אשתך חייבת להיות בת למשפחת חשמון או משפחה נכבדה אחרת.”

“אמא, בשמת היא בת אצילים ומשכילה, רק אותה אשא לאישה,” הודעתי בתקיפות.

“גם אם היא אצילה כדבריה, הרי היא אינה יהודייה.”

“בן שטח הנקלה יגייר את כל האדומים, הוא יגייר גם אותה.”

אמא קמה ממקומה, אימצה את ראשי אל חיקה ואמרה בקול רך, 

“אני שמחה שידעת אהבת אישה בשר ודם, אך לא עוד. עליך להתמסר לאישה אחרת. המלחמה היא אישה קנאית, עריצה ואכזרית, היא דורשת התמסרות מוחלטת, ולא – היא תהרוג אותך.”

“אני יכול להיות בעלן של שתי הנשים הללו, אהבה ומלחמה.”

“האהבה והמלחמה הכריעו גיבורים חזקים ממך, הן יכריעו גם אותך.”

“אני חזק, הן לא יכריעו אותי.”

אמא התנתקה ממני באחת,

“שמעתי כי הזנחת את כל חובותיך ביומיים האחרונים. העניין סגור. בשמת עוזבת את הארמון ברגעים אלו ממש, ואתה, עליך לשוב לאימונים.”

גרוני נחנק הרכנתי את ראשי ועזבתי את חדרי בריצה.

 

חצר הארמון המתה, אך את בשמת לא ראיתי. לפתע טפיחה על שכמי,

“האם אתה מוכן למסדר?”

“המסדר לא מעניין אותי.”

“מה קורה איתך, ינאי? המסדר בעוד שעה, עלינו להתייצב במדי הקרב ובכלי נשק מצוחצחים.”

“אמרתי לך, המסדר לא מעניין אותי, לא נגעתי בכלי הנשק שלי מאז האימונים שלנו.”

“גרוע מאוד,” נד אבשלום בראשו. “החרב שלך וראש החנית מן הסתם כבר העלו כתמי חלודה. אנטיגונוס אמר שיבדוק אותנו בדקדקנות, הרבה יותר מאשר את החיילים האחרים – ‘עליכם להיות דוגמה ומופת’,” הוא חיקה את קולו של אנטיגונוס.

“אם כך, אין טעם שאתייצב למסדר.”

אבשלום טלטל אותי, “אינך יכול לוותר על חובתך. חשוב על כעסו של אנטיגונוס, או גרוע מזה, על לגלוגו של אדוניה.”

“לא אכפת לי לא מזה ולא מזה.”

“אתה מאכזב אותי, לא אסלח לך אם לא תתייצב.”

דבריו של אבשלום הכו בי אך השבתי לו, “אין שום סיכוי שאספיק להתכונן למסדר ולהתייצב בזמן.”

“הסר דאגה מליבך,” חייך אלי אבשלום. “אעזור לך. אני כבר מוכן. גש להתרחץ ואני אטפל בכלי הנשק שלך. אדוניה הנבל יתקנא בשבחים שתקבל מאנטיגונוס.”

חיבקתי את אחי בחום, “אינני יודע מה הייתי עושה בלעדיך.”

 

שלומית

“העגלון של אמי הודיע לי שהיא ביקרה בבית צור אצל מכשפה שרח,” בישר לי אריסטובולוס.

“כמפקד הצבא,” השבתי, “הכרז על מצב צבאי בכל ערי הגבול עם אדום ובית צור בכללם.”

“למה כל ערי הגבול? הרי רק בית צור מעניינת אותך.”

“אימך תחשוד אם זו תהיה רק בית צור.”

ניכר היה על פניו של אריסטובולוס שהוא אינו מרוצה מהרעיון.

“האם אמצעי המעקב הרגילים אחרי אימי אינם מספיקים עוד?”

“לא, המלחמה באדום תחל בעוד פחות מחודש, העגלון לא יוכל לדווח לך ומכתביה של שרח יגיעו לארמון ולא אלי.”

“איך מצב צבאי יעזור לך במעקב אחרי אימי?”

“כל כניסה ויציאה מהערים האלה תרשם, מי שירצה לצאת מערים אלה יצטרך לבקש זאת יומיים מראש, כל הדוחות האלה ישלחו ישירות אל מפקדת המודיעין, שזו כידוע לך אני,” פניו של אריסטובולוס הביעו התפעלות.

“מזלי שבעת הזאת את בצד שלי.”

“אני מחכה למכתבה של שרח המכשפה, עלינו לדעת על מה היא דברה עם הזאבה הפעם, המכתב אמור להגיע לארמון עוד לפני שנצא למלחמה.”

 

“קראי לי את מכתבה של שרח,” ביקש אריסטובולוס,

עיינתי במכתב הכתוב מצרית עתיקה בכתב דמוטי והקראתי,

“ינאי שכב עם השפחה בשמת, הוא מאוהב בה, השפחה תשלח לביתי בבית צור כדי להרחיקה מינאי וכדי לוודא אם היא הרה.”

“למה אהבותיו והרבעותיו של ינאי צריכות לעניין אותנו?”

“כל פרט הקשור בזאבה מעניין אותי, במודיעין אתה אוסף ידיעות, גם אם אינך מפיק מהן תועלת מיידית.”

היציאה למלחמה

יוחנן הורקנוס

אלפי חיילי הגדודים העבריים, חמושים ודרוכים, עמדו ברחבת בית המקדש וציפו למוצא פי. השמש שקעה במערב ומאות לפידים האירו את הרחבה.

“הציגו את הנשק,” רעם קולו של אנטיגונוס מפקדם.

כניסתי לרחבה לוותה בקרקוש מתכות. צעדתי אל הבמה וסקרתי את מאות טורי החיילים. פתחתי בנאומי.

“גדודים עבריים, אריות יהודה, מכאן, ממעוז צורנו, בית מקדשנו נצא בבוקר לשחרר את חבל הארץ הקרוי בפי הערלים ‘אדומיאה’. לא ארץ זרה היא לנו, כי אם נחלת אבותינו. נחלתו של שבט יהודה, שכולנו קרויים על שמו. כשחרב בית המקדש בידי הבבלים גלינו מארצנו ואדמותינו ניתנו למשיסה בידיהם של בני עשו.”

השתתקתי והבטתי בעיני החיילים.

 

“גדודים עבריים, האם זו ארצם של האדומים?”

“לא!” זעקתם של החיילים נשמעה בכל חוצות ירושלים. “לא!” צעקו שוב והקישו בחרבותיהם על המגינים.

הנפתי את ידי, הקריאות וקרקושי החרבות פסקו באחת.

“הארץ אשר נשוב לרשתה אחוזת אבותינו היא, ואין לאיש זר חלק ונחלה בתוכה. אויבינו שדדו נחלתנו ויאחזו בה באון ובעוול, ועתה כי הצליח אדוניי את דרכנו לקחנו את נחלת אבותינו וישבנו בה,” ציטטי את דבריו של אבי, שמעון, בנו של מתתיהו כוהן גדול והנשיא הקודם של יהודה.

דברי התקבלו בהרכנת ראש של כבוד. שוב הבטתי בעיני החיילים.

“אנו נחזיר עטרה ליושנה, בחברון קבורים אבות ואימהות האומה, בעיר זו נוסדה מלכות דוד. אמרו לי, גדודים עבריים, אריות יהודה, האם חברון שלנו היא?”

“כן!” שאגו החיילים. נפנופי החרבות הרעידו את להבות הלפידים והופסקו בהרמת ידי, המשכתי,

“מארשה עירו של הנביא מיכה המורשתי, האם נירש אותה?”

“נירש אותה!” רעש קרקוש החרבות על מגיני החיילים המשולהבים החריש את האוזניים, ולא פסק גם כאשר הנפתי את ידי. עוזרי נדרכו, אך הרגעתי אותם בחיוך קל. רק כשהנפתי את ידי בפעם השלישית נדמו הקולות.

 

“שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם,” רעמתי בקולי בצטטי את ספר דברים, ואז כמתוכנן, יצאו חמשת בני משורת החיילים הראשונה ונעמדו משני צידי.

“אני ובניי הגיבורים נובילכם במערכה, אמרו לי, מי הגיבורים שיצעדו איתנו לבאר שבע, עירו של אברהם אבינו?”

“כולנו!” שוב קרקשו החרבות. אבני המרצפת האדירות רעדו.

“מי יחזירנו אל בורות המים בחברון?”

“כולנו!”

“אכן, כולנו נטה שכם ונשחרר את נחלת יהודה מעול זרים. גדודים עבריים, אריות יהודה, חזקו ואמצו כי אתם תירשו את הארץ הטובה הזאת, רק חזקו ואמצו מאוד.”

החיילים הריעו ארוכות וקרקשו בחרבותיהם על המגינים, דומה היה שהר הזיתים והר הצופים מריעים איתם.

“הבה נקריב קורבן להצלחתנו,” קראתי

פר צעיר הובא אל המזבח. שני עוזרי פשטו את גלימתי ומיהרו להלביש אותי בבגדי הכוהן הגדול. העשן עלה למרומים, לא היה סימן טוב מזה.

 

שמעון בן שטח

גם אני ותלמידי הקשבנו לדברי הנשיא.

“עשה טוב הנשיא שהחליט להפיח עוז והדר בנפשם של הלוחמים ערב היציאה למלחמה,” שמעיה נפעם, “ועוד יותר טוב שידע לחברם להבטחות שניתנו לאבות האומה.”

“מה היה בנאום, ומה לא היה בו?” הבטתי בעיני תלמידי הבכירים.

“היו בו מובאות מספרי התורה המקובלים על כל ישראל, אבל לא היה בו זכר ליותר מאלף שנות מסורת אבות,” התפעמתי מאבטליון.

“למה נשיא פרושי לא הזכיר בנאומו את מסורת אבות?” תמה שמעיה.

“כנראה שאחותי הצדוקית כתבה את הנאום, היא יועצת בכירה של הנשיא ומפקדת עלינו במלחמה. על פיה יישק דבר, חשוב שנדע זאת.”

 

ינאי

התעוררתי לפני עלות השחר, לבשתי את הטוניקה הצבאית וחגרתי את נשקי. אבשלום כבר חיכה לי, דרוך ושש אלי קרב.

“זכור את היום הזה,” אמר לי אבשלום וטפח על שכמי, “היום שבו יצאנו למלחמה הראשונה שלנו.”

מיהרנו אל החצר של מצודת הבירה.

אנטיגונוס סימן לנו והתקרבנו אליו בריצה קלה.

לפתע ראינו מולנו מראה עוצר נשימה: שלומית אלכסנדרה נכנסה לחצר, רכובה על סוסה בוקפאלוס, זוהרת ונוצצת בשריונה ובכלי נשקה.

“גם היא יוצאת איתנו למלחמה?” התפעלתי, “היא האישה הכי חכמה שאני מכיר, חכמה אפילו מאימא, אבל אישה בשדה הקרב?”

“אני לימדתי את שלומית לחימה בחרב ורכיבה על סוסים, כאשר אבשלום ינק משדי אמנו, ואתה עדיין לא נולדת,” צחק אנטיגונוס, “היא גם למדה פיקוד על חיילים במצרים, ואשר לאישה בשדה הקרב, שלומית אינה אישה רגילה, מעבר לתפקידה כמפקדת המודיעין, היא היועצת הטובה ביותר שהייתה לאבא מעולם, אני בטוח שעצותיה הנבונות יצילו חיי חיילים רבים.”

אבשלום הפנה את תשומת ליבי ליחידת השירותים. “ראה, גם אהליאב עוזר הטבח יוצא למלחמה.”

חשתי אי-נוחות, אהליאב הזכיר לי את חטאי הקטנים, התנהגות שאינה הולמת לוחם חשמונאי, קיוויתי שאנטיגונוס לא יודע על כך מאום.

“למה הם באים איתנו?”

“כי צבא לא יכול לתפקד ללא אנשי שירותים,” השיב לי אנטיגונוס.

 

אנטיגונוס

הבטתי סביבי בחוסר סבלנות. “היכן אדוניה?”

“השומר אחי אנוכי?” חייך אלי ינאי.

“מחה את החיוך האווילי משפתיך,” אמרתי לו בחומרה. “אל תשכח, במלחמה אתם תלויים זה בזה, ועכשיו רוץ לארמון והבא את אדוניה תכף ומייד. הוא כבר ייענש על האיחור הזה.”

לפני שהוא הספיק לרוץ ראיתי את אדוניה עדיין מנומנם ומרושל מגיע לאיטו.

“אדוניה הצבא מאחר ביציאה בגללך, יש לך הסבר טוב לכך?”

הוא החל מגמגם, “אדוניה, אני לא בשמת שתרחץ את מבושיך, בעבירת המשמעת הבאה, תיענש בגירוש בחרפה מהגדוד העברי הראשון, ינאי מחה את החיוך האווילי מפרצופך, מזלכם שהיום אנו יוצאים למלחמה.”

 

רכבתי על סוסי, הגדודים העבריים צעדו אחרי בדרך האבות דרומה, הובלנו אחרינו את כל הצבא. שומרי בית לחם נופפו לנו לשלום וזקרו את אגודלם כלפי מעלה, גם מגיני בית צור הריעו לצבאנו הצועד.

באחת המנוחות כינסתי את אחי הצעירים.

“אתם אינכם חיילים רגילים, המלחמה הזאת תכשיר אתכם להיות מפקדים בעתיד, אני מתכוון לדרוש מאבא ומאריסטובולוס ששלושתכם תשתתפו בדיוני המטה, הוכיחו לי שאתם ראויים לכך, אבשלום השאר כאן אדוניה וינאי אתם משוחררים.”

“כן המפקד,” אמרו שלושתם.

“אבשלום, אתה החייל הטוב ביותר שאני מכיר זה רק אומר שאדרוש ממך יותר ממה שאני דורש מחיילים אחרים.”

“כן המפקד,” אמר אבשלום הגאה.

 

פרצנו לתחומה של אדום. ערי הפרזות נכנעו לנו בלא-קרב; הערים הבצורות פתחו לנו את שעריהן.

נראה היה שאדומיאה כולה תיפול בידינו בלי שתישפך ולו טיפת דם אחת. נבלמנו באחת. חברון הגאה, הבוטחת, עמדה מולנו בחומותיה האדירות, שעריה נותרו נעולים, מתריסים מול צבאנו כאומרים, איננו פוחדים מכם.

חברון עיר האבות

אנטיגונוס

הנשיא השקיף על העיר הקדושה.

“אריסטובולוס, הכן תוכנית סיור סביב חומות העיר. אנטיגונוס, הקם מחנה מבוצר במרחק ארבעה ריס 3 משער העיר הראשי. מייד לאחר מכן כנס דיון דחוף באוהל המטה.”

“אבא, מי ומי המשתתפים בדיון?”

“אני, אתה, אריסטובולוס ושלומית אלכסנדרה.”

“אני חושב שמן הראוי לצרף את הצעירים לדיון זה, ולכל דיון מטה בעתיד, הם אינם חיילים רגילים, בעתיד הם יהיו מפקדים בצבא. דיוני המטה הכרחיים להכשרתם.”

“אין בכך שום צורך,” התערב אריסטובולוס.

“הצעירים ישתתפו בדיוני המטה,” פסק הנשיא.

 

המטה התכנס ואריסטובולוס הציג את תוכניתו. “הסיור יהיה רכוב, ישתתפו בו הנשיא, אני ואנטיגונוס, שלושים פרשים יאבטחו אותנו. לא נתקרב יותר משלושה ריס מהחומות”

“אני חייבת להשתתף בסיור, זה חיוני לגיבוש התוכנית לכיבוש העיר,” קטעה שלומית את דבריו.

“הסיור אינו מתאים לאישה.”

“אם שלומית אלכסנדרה דורשת להשתתף בסיור, היא תשתתף,” פסק הנשיא. אריסטובולוס רטן.

“אני מציע שגם אבשלום ישתתף בסיור, הוא הטוב בחיילי וסייר מלידה היכול לראות דברים שאף אחד אחר אינו רואה.”

אבשלום זרח מגאווה. ינאי חייך אליו והרים מולו את אגודלו. אדוניה בעט באדמה ברוגזה.

“אולי תצרף לסיור גם את בנך בן השבע?” סנט בי אריסטובולוס.

“הצעתו של אנטיגונוס הגיונית,” פסק הנשיא, “אריסטובולוס, אם יש לך נימוק טוב נגד השתתפותו של אבשלום – אמור אותו.”

 

הסיור יצא לדרכו. כשחצינו ערוץ היוצא מהעיר אמרה שלומית. “הסתכלו לכיוון החומה, במרחק שני ריס מכאן, מה אתם רואים?”

שתיקה כללית השתררה, אבשלום הפר אותה, “מאחורי השיח מסתתרת סבכת ברזל חלודה.”

“יפה,” אמרה שלומית, “נמשיך ברכיבתנו, לא טוב שהצופים על החומה יראו אותנו מתעכבים פה יתר על המידה.”

אריסטובולוס השאיר את ההובלה לנשיא וחיכה עד שאגיע אליו.

“אבשלום מדמיין,” אמר אריסטובולוס, “לא היה שם כלום.”

“הוא לא מדמיין,” השבתי, “גם אני ראיתי את הסבכה.”

“תמיד תגן על בן טיפוחיך.”

“אכן, הוא בן טיפוחיי ואני אכשיר אותו להיות גדול הלוחמים החשמונאים.”

אריסטובולוס דהר אל ראש הטור.

 

שלומית

הנשיא עצר את סוסו וחיכה לי.

“מה היא הסבכה הזו?”

“זנבו של סוס העץ, אסביר בפירוט בדיון המטה.”

הנשיא חייך, “פעם נוספת אני מברך את אלוהים על שנתן לי יועצת כמוך.”

 

התכנסנו באוהל המטה.

“אין כל ברירה אלא להטיל מצור על העיר, יש לנו מכונות מלחמה, ובאמצעותן נוכל להבקיע אל העיר.”

“אריסטובולוס, מצור והבקעה דורשים זמן ויעלו בחיי חיילים,” השיב לו הנשיא, “אני רוצה לשמוע את דבריה של היועצת שלי.”

כל העיניים הופנו אלי. אישי נראה כאריה רעב שטרפו נחטף מפיו. קמתי ותליתי מפה של העיר על יריעת אוהל המטה. “זוכרים את הסבכה שראה אבשלום?”

שומעי הנהנו בראשיהם.

“הנה, היא כאן במפה,” הצבעתי בפגיוני, “הסבכה סוגרת על אחד ממוצאות המים של העיר. אבשלום עין הנץ, תאר בדיוק מה ראית.”

“כמו שאמרתי בסיור, הסבכה חלודה. נראה היה שהוזחה ממקומה.”

“תודה, עין הנץ. תחילתה של מנהרת המים המסתיימת בסבכה זו נמצאת בתוך העיר, סמוך לצומת הרחובות הזה,” הצבעתי על הנקודה בפגיוני.

 

“שלומית, מאיפה המפה והידע הזה?” אנטיגונוס נשמע מופתע

“ערבי היושב בחברון ואחראי על מנהרות המים סיפק לי כל מה שביקשתי ממנו, לפני שבוע הוריתי לו להזיח מעט את הסבכה ממקומה.”

“שלומית, המשיכי,” אמר לי הנשיא.

“אני מציעה שכוח קטן ייכנס בלילה למנהרה, בפיקודו של אנטיגונוס”

“למה אנטיגונוס? אני בכיר ממנו,” התפרץ אריסטובולוס.

“כי אנטיגונוס קטן ממך בגופו כך שיעבור במנהרה ביתר קלות,” השבתי

הנשיא חש להציל את כבודו של בנו הפגוע,”אריסטובולוס, המלחמה עוד ארוכה, גם זמנך יגיע. שלומית, המשיכי.”

“הערבי שסיפרתי עליו קודם יפתח את השער של מנהרת המים בתוך העיר.”

“איך את יודעת שלא יבגוד בנו?” הנשיא היה חשדן.

“מאה מטבעות זהב שיקבל הם תרופה בדוקה נגד בגידה. נוסף על כך, אימו ואשתו עצורות בירושלים, אומנם בתנאים נוחים, אך הוא יודע היטב מה יהיה גורלן אם יבגוד.”

 

“איך ידע מתי לפתוח את השער?” שאל אנטיגונוס.

“הוא יצפה עלינו מהחומה החל באשמורת השלישית. לפני שנצא לדרך אאותת לו סימן מוסכם, והוא יתחבא ליד שער המים. כשהכוח יגיע לקצה מנהרת המים הוא יעביר איתות נוסף, והערבי יפתח את השער. הלוחמים ינועו בדממה אל השער הראשי ויכבשו את העמדות.”

התווייתי באצבעי על המסלול במפה.

“זה יהיה ליל הפגיונות. אחר כך יפתחו הלוחמים את השער, כמו בטרויה. אז ייכנסו הגדודים ויכבשו את העיר בקלות.”

“כפתור ופרח,” אמר הנשיא. “אריסטובולוס, אתה תעמוד בראש הגדודים שיעברו בשער. עליך להדריך אותם להתקדם בשקט גמור.”

 

אריסטובולוס נראה מרוצה.

“אנטיגונוס, בחר את החיילים שיבואו איתך והצג לי את שמותיהם לאישור.”

“כן, אבא, אני רוצה לקחת איתי את אבשלום. אין מיומן ממנו בפגיון. כמו כן, אני רוצה לערוך סיור מקדים עם אבשלום, אחרי רדת החשכה, כדי לוודא את מצב הסבכה.”

“מוסכם,” אמר הנשיא.

הטלתי את פגיוני ונעצתי אותו במוט האוהל. “גם אני רוצה להצטרף לאנטיגונוס. אני לוחמת מיומנת בפגיון וגופי קטן.”

“שלומית, בקשתך נדחית,” פסק הנשיא, “את כאודיסאוס החכם, ערכך כיועצת עולה עשרות מונים על ערכך כלוחמת. את הגית את סוס העץ שבאמצעותו נכבוש את העיר, לא אסכנך שלא לצורך.”

 

באותו הלילה כמו בטרויה, טבחו לוחמיו של אנטיגונוס את חיילי המגן בשערה הראשי של חברון. ופתחו אותו לרווחה, אל השער הפתוח צעדו בשקט הגדודים העבריים בפיקודו של אריסטובולוס. טיפה דם יהודי לא נשפכה בעת כיבושה של העיר.

 

צפיתי בהנאה בגדודי החיילים העוברים חרישית בשער העיר. התוכנית שרקמתי הצליחה מעל ומעבר למשוער.

ציווית לקרוא לשמעון בן שטח.

“מי מכוח המשימה מיועד לחברון?”

“לעיר האבות אני מייעד את בכיר תלמידיי, שמעיה. אליו יתווספו שני תלמידים פחותים ממנו.”

“בחירה מצוינת. אחרי שיתמקמו, צא עם אבטליון לחלחול לראות איך מתקדם שם הגיור.”

בן שטח נראה מהסס. “האם נרכב לחלחול בגפנו?”

“אעמיד עשרה פרשים ללוותכם. כשתסיימו עברו כאן ובדקו שעניין הגיור מתנהל כשורה, ומכאן המשיכו לאדורה.”

 

בית צור

שלומית

בבוקר כאשר התעוררתי משנתי, קיבלתי הודעה חשובה.

“אריסטובולוס, הקצה לי עשרה פרשים, אני רוכבת לבית צור, אשן הלילה במצודה שם, אחבור אליכם מחר בערב ליד אדורה.”

“מה קרה בבית צור?”

“אינני יודעת עדיין, אך קיבלתי ידיעה שהזאבה הגיעה לשם, אני חייבת לברר מה מעשיה.”

 

אחר הצהרים דפקתי בדלת ביתה של שרח בבית צור.

“מי שם?”

“חיילים של הגדוד העברי הראשון, ” עניתי בקול הנמוך ביותר שהצלחתי לגייס.

הדלת נפתחה, הסרתי את קסדתי.

“הייתי צריכה לדעת שזו את,” אמרה לי הזאבה בשאט נפש.

הבטתי ברגלה האזוקה של בשמת, הזבובים הצטופפו על הפצע מתחת לאזיק.

“שחררי אותה מיד מאזיק הרגל,” פקדתי על הזאבה

“היא שפחתי ואעשה בה כרצוני.”

“אפרת, גם שפחה נבראה בצלם.”

ביקשתי מאחד הפרשים את שוט הרוכבים שלו, אני לא נשאתי שוט רוכבים, בוקפאלוס שלי לעולם לא יושפל עם שוט. הוצאתי את ארטמיס מכלאה והצלפתי באוויר.

 

“אם לא תשחררי אותה מיד, אצליף בך כבאחרונה שבשפחות.”

“את לא תעזי גם כך עברת כל גבול, אם הנשיא ידע מה עשית…”

“הנשיא ידע גם מה את עשית, אינני יודעת מה יכעיס אותו יותר. גם ינאי שלך ידע.” רתחתי מכעס, הזעם והשנאה לזאבה הציפו אותי, הצלפתי פעם נוספת באוויר.

“אל תנסי אותי אפרת אלקטרה.”

אפרת פתחה את האזיק, “את מרוצה עכשיו?”

“עדיין לא, טפלי בפצע שלה.”

“שרח, טפלי בה,” צוותה הזאבה, שרח טיפלה בפצע וחבשה אותו.

“את מרוצה עכשיו?” שאלה אפרת.

“עדיין לא, שני פרשים ילוו אתכן למצודת העיר, עלי לדבר עם בשמת ביחידות.”

שתי הנשים הנרגנות יצאו מהבית, הפרשים ליוו אותן למצודה, ארטמיס הוחזרה לכלאה.

 

“הן רצחו את הילד שלי ושל ינאי,” התייפחה בשמת, “שרח המכשפה הכינה שיקוי ושתי הנשים המרושעות הללו כבלו אותי, פתחו את פי בכפיה והשקו אותי בעל כורחי, אפרת המנוולת תמכור אותי באפסוס,” בשמת לא הפסיקה להתייפח, חיבקתי אותה והיא סיפרה לי את כל קורותיה, מילדותה ועד היום. לבסוף היא שרה לי את אנדרומאכה. דבריה שבאו מדם ליבה, והשיר שבא מתהומות העצב, ריגשו אותי עד דמעות. הסיפור הזה חייב להסתיים כמו סיפורה של אנדרומאכה.

“בשמת, ינאי שלך בדרכו לעירך אדורה, גם הנער שאהבת בנעוריך והיום הוא גבר מתגורר שם קרוב לוודאי. אני משחררת אותך את רשאית ללכת לעירך אם תחפצי, אך הזהרי לנפשך, זהו אזור מלחמה, אורה למפקד המצודה לא להפריע לך בדרכך.”

“למה את עוזרת לי?”

“בשמת, זו פשוט ההרגשה שאני עושה את הדבר הנכון, זה אולי יפתיע אותך,” חייכתי אליה, “אך אני מקנאת בך.”

“מקנאה בי? על מה? על כך שיש לי גבירה מרשעת המתעמרת בי? על כך שהילד שלי נרצח?” הדמעות שוב הציפו את לחייה של בשמת.

“אני מקנאה בך, כי מעולם לא חוויתי ליל אהבה נפלא ומושלם כמו זה שחווית עם אהובך,” חיבקתי את השפחה פעם נוספת וניגבתי את הדמעות מלחייה.

 

“בשמת כמעט ערב, בואי איתי למצודה שם תישני, תוכלי לצאת לדרכך מחר עם שחר, שתי המכשפות יישארו הלילה עצורות במצודה.”

“שלומית, את החזרת את האמונה שלי בבני האדם,” שוב החלה בשמת לבכות, גם אני הזלתי דמעה.

פרשי, בשמת ואני עזבנו את ביתה של שרח. הרכבתי את בשמת על בוקפאלוס ואני צעדתי לפניו והובלתי אותו באפסר. הגענו למצודת העיר.

השאר את הנשים במעצר הלילה ושחרר אותן מחר בתחילת השעה השנייה.” פקדתי על מפקד המצודה.

“כן המפקדת שלומית.”

“פרשי ואני נישן כאן הלילה, הקצה לי חדר יחד עם השפחה בשמת.”

“כן המפקדת שלומית.”

“דבר אחרון, האם יש עגלון היוצא עם שחר לאדורה?”

המפקד בדק ברשימותיו, “כן יש עגלון כזה.”

“פקוד עליו לקחת איתו את השפחה בשמת, אסור לך או למי מאנשיך להפריע לה בדרכה לאדורה.”

“כן המפקדת שלומית.”

 

למחרת עם שחר נפרדתי מבשמת.

“בהצלחה בדרכך לאדורה,” טפחתי על כתפה.

“תודה על כך שדאגת לעגלה שתיקח אותי, רגלי עדיין מציקה לי.”

בשמת עלתה על העגלה וישבה לצידו של העגלון, העגלה החלה לנוע.

“להתראות,” קראתי לה.

“להתראות,” השיבה בשמת.

 

חיכיתי עם פרשי לתחילת השעה השנייה שבה שוחררו הנשים

“כאשר הנשיא יחזור מהמלחמה,” התגוללה עלי הזאבה, “אז אפרע ממך, את תגורשי בחרפה מהארמון.”

“מעניין מה יעשה הנשיא אם ידע על הנבלה שעשית, רוצחת ילדים מתועבת, או אם ידע על אפסוס, ועכשיו התרחקי ממני לפני שבוקפאלוס שלי ידרוס אותך בפרסותיו.”

 

רכבתי עם פרשי דרומה, ליבי עלץ בקרבי, עשיתי את הדבר הנכון, לפעמים אתה צריך לנהוג לפי צו מצפונך, גם אם תשלם מחיר כבד על כך. מעולם לא הייתי שלמה עם עצמי כמו ביום הזה. עברתי ליד העגלה שעליה ישבה בשמת ונופפתי לה בידידות, בשמת השיבה לי בנפנוף אסיר תודה.

אדורה ועונשו של אינאיס האוויל

שלומית

באור אחרון חזרתי למחנה שהוקם מול אדורה כמה שעות קודם לכן. סוסי בוקפאלוס עדיין התנשף אחרי הרכיבה הארוכה מבית צור. מסרתי את מושכות הסוס לסייס, והלכתי לאוהל המטה.

“גברת אחיתופל חזרה,” קרא אריסטובולוס בחדווה, “אפשר לזמן דיון מטה.”

“אני עייפה, רכבתי שעות, אני מבקשת לדחות את הדיון למחר בבוקר.”

“אי אפשר לדחות את הדיון,” רתח אריסטובולוס, “האדומים החזירו לנו את ראשו הערוף של השליח שלנו.”

“בקשתה של שלומית התקבלה,” פסק הנשיא. “אני זקוק למוחה הרענן. נתכנס לדיון בבוקר בשעה הראשונה.”

בבוקר תקפו אותנו גדודי המתנדבים העלובים של אדורה, טבחנו בהם. כבשנו והענשנו את העיר המחוצפת שנשרפה עד היסוד ותושביה הוגלו.

 

אנטיפס

את היום הזה זכרתי לדיראון עולם, זה היה ה- 14 לחודש ניסנו שנה 427 לעצמאות אדום, מזה שבועיים פלשו החשמונאים לארצנו, אבי אמר לי שזו השנה האחרונה לעצמאותנו.

היום דווקא התחיל נפלא ובהמשכו חיי השתנו מקצה לקצה. בבוקר שכבתי על צידי בחורשת האלונים והבטתי בהלנה אהובתי השוכבת מנומנמת על גבה, קרני השמש שחדרו מבעד לצמרת עץ הזית העתיק, שיחקו משחקי אור וצל על גופה העירום. חורשת האלונים הזאת, שבמרכזה עץ זית עתיק חלול גזע, במזרח הפוליס מארשה, הייתה המקום החביב עלי ועל הלנה אהובתי לתנות בו אהבים. כדי שהלנה לא תתעבר, עטיתי על הפאלוס שלי חתיכה של מעי חזיר הקשורה בקצהה. זו הייתה אחת ההמצאות של הרומאים חובבי התענוגות.

 

רוב הנערים שהכרתי, בהם גם חברי הטוב קוסענל, חיזרו בעבר אחרי הלנה, אך היא דחתה את כולם. רק לחיזורי היא נענתה.

“גיל שבע עשרה הוא גיל נפלא לאהבה,” לחשה לי הלנה לפני שעצמה את עיניה.

נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם אבי,

“כיצד הגיע עץ הזית ללב חורש האלונים?”

“זהו שריד למטע זיתים עתיק, שהיה כאן בתקופה שהאזור היה בשליטת היהודים,” השיב אבי. 

המשכתי להביט בגופה השרוע של הלנה, דמיינתי שנקים משפחה אדומית לתפארת. ציוץ הציפורים נישא באוויר, פרפרים בכל הצבעים עפו סביב, רוח מערבית קלה הביאה לאפי את ניחוח פרחי האביב. קמתי ממקומי, קטפתי כמה פרחים וקישטתי את גופה האלוהי של הלנה. נעצתי בעדינות גבעול של פרח אדוניס אדום בגבעת ונוס שלה, היא חייכה, פרשה אלי את ידיה וחיבקה אותי.

 

לפתע התחלף כיוון הרוח, וכעבור כמה רגעים כוסיתי בפיח וגרוני נשנק. כתמים שחורים כיסו גם את גופה הצחור של הלנה. היא השתעלה, פקחה את עיניה ואחזה בידי מבוהלת עד איימה.

“אנחנו נישרף חיים.”

התלבשנו בזריזות וברחנו מהחורשה כל עוד רוחנו בנו. כשהתרחקנו מעט מהחורשה, עצרנו, הסדרנו את נשימתנו והפנינו את ראשנו לאחור.

ענן עשן שחור וכבד נישא ברוח המזרחית. שנינו בהינו בו המומים.

כשהגענו לעיר מיהרנו אל האגורא, אזרחים עמדו שם וצפו בענן השחור המתקרב. לפתע הסבה הלנה את תשומת ליבי למראה מוזר: על הדרך היורדת מאדורה רץ אדם במהירות שאינה תואמת בן אנוש. הרץ נכנס בשער המזרחי של העיר, כשהגיע לאגורא הוא צנח לקרקע, מתנשף.

“אדורה בוערת,” מלמל האיש, “כל תושביה גורשו, הם בדרך לכאן.” קצף עלה בזווית פיו, הוא חרחר ולא יסף.

 

הראקלידס הרופא זינק לעברו ובדק אותו, “הוא מת,” כל העומדים באגורא הזדעזעו. חזרתי לצפות בענן השחור תוך שהחזקתי בידה של הלנה. ניסיתי להיות חזק בשבילה, אך ליבי נקרע בקרבי.

אבי קוסגבר ראש הפוליס הגיע במהירות לאגורא ומייד עודכן בחדשות הקשות.

“עלינו לארח בכל הכבוד והחמלה את אחינו תושבי אדורה,” רעם קולו, “בווילה שלי אארח חמש משפחות, אני מבקש מתנדבים נוספים.”

אבי החכם, הוא תמיד יודע מה לעשות . חמימות מילאה את ליבי. מאות תושבים התנדבו, והסופר של ראש הפוליס רשם את שמותיהם על לוח שעווה.

“נערים, קרבו אליי,” קרא אבי כעבור דקות מספר. הלנה ואני, כמו נערים אחרים שהתגודדו באגורא, מיהרנו אליו.

“הסופר ייתן בידכם רשימות של אזרחים שלא התנדבו לארח, עליכם לעבור בבתיהם ולבקש תרומות של מזון ושמיכות.”

 

כל אחר הצהרים עסקנו באיסוף התרומות, התגאיתי באבי המנווט את ספינת העיר בבטחה בים הסוער מרוחות המלחמה. חזרנו אל האגורא עם עגלות עמוסות סלי מזון ושמיכות צרורות.

עמדתי באגורא יחד עם הלנה ואזרחים אחרים. שעת בין הערבים הגיעה, האופק במערב האדים – ובניגוד לכל הערבים שקדמו לו, גם האופק במזרח נראה כמו בשעה שלפני הזריחה.

באור האחרון נגלה לעיניי נחשול אדם מתקרב, מקצתם צעדו רגלית, מקצתם רכבו על סוסים או חמורים ומקצתם נסעו בעגלות או בכרכרות. דבר אחד הוא לשמוע על הגירוש מפי אדם גוסס ודבר אחר הוא לראות את המחזה הנורא.

 

“גירוש אדום!” קולו של אבי קוסגבר נשבר.

“זה גם יהיה גורלנו?” הלנה נצמדה אלי ובכתה.

הידקתי את אחיזתי בידה של הלנה. “גורלנו יהיה שונה!” קולי היה מלא ביטחון שלחלוטין לא היה לי, אך ידעתי שאיני יכול לתת לה לצלול לתהומות הייאוש.

“בתי, נלך הביתה,” אביה של הלנה אחז בידה, “עלינו להכין את הבית לאירוח של פליטי אדורה.”

הלנה נפרדה ממני והלכה עם אביה, בוכה על כתפו ונתמכת בו.

חישקתי את שפתי, התאפקתי שלא לפרוץ בבכי, עליי להיות חזק בעת הזאת.

 

שולחנות ועליהם גביעי יין כדי מים לחם ומלח, המתינו לפליטי אדורה כדי שישיבו את רוחם. תושבי מארשה חיכו לקבל את פני שיירת האדם שהלכה וקרבה. אבי הסב את תשומת ליבי,

“התדע מי נוסע בעגלה הראשונה?”

אימצתי את עיניו אבל האיש ששכב פרקדן בעגלה היה שחור מפיח, בדיוק כמו כל שאר האנשים בשיירה,

“לא אינני יודע.”

“זהו אינאיס, ראש הפוליס באדורה, הוא נראה חלש ותשוש מאוד. סוסו קשור מאחורי העגלה, סימן מובהק למצבו הקשה, שאפילו לרכוב עליו לא היה מסוגל.” אבי משך בידי, “בוא עימי, נסייע לאינאיס האומלל.”

 

אבא ניגש אל העגלה והושיט לאינאיס יד איתנה, סייע לו לשבת והגיש כוס יין לשפתיו.

הוא לגם באיטיות. “תודה, קוסגבר,” קולו החלש כמעט ולא נשמע, “באדורה קרה דבר נורא, אני האשם בכול.”

“אינאיס, אין זה הזמן לחשבון נפש. בתי המרחץ פתוחים עבורכם כל הלילה, ואזרחי מארשה יארחו אתכם.”

“תודה לך, קוסגבר האציל,” מלמל אינאיס, “תודה שאינך שמח לאידי.”

 

“אינאיס, גש לבית המרחץ ושטוף מגופך את אבק הדרכים ואת הפיח, נדבר אחרי הארוחה.”

נימת קולו של אבא הייתה תערובת של כעס ורחמים, ואילו אצלי הסקרנות בערה: למה סבא, הכהן הגדול של קוס, לא נמצא לצידו של אינאיס?

האיימה שלחה את אצבעותיה הקרות אל עורפי.

מיהרתי לביתי וכתבתי ביומני את אשר אירע, בתקווה שעד שאסיים לכתוב, אינאיס יגיע לאחר הרחצה. רציתי לשמוע כל מה שיספר הפליט שהיה ראש עיר עד לא מכבר.

ידידי וגם שונאי, ציינו תמיד את הזיכרון המופלא שלי, “בור סיד שאינו מאבד טיפה,” היה אבי מחמיא לי.

ידעתי שהלילה אשמע דברים שעלי לזכור לנצח, ועל כן התעתדתי לרשום בזיכרוני כל פרט שאשמע ולהעלותו על הכתב ביומני.

 

נכנסתי לאולם האירוח ושמעתי את אבי אומר, “אני מצטער שביכולתי להגיש לכם רק ארוחה צנועה.”

חמש משפחות הסבו לשולחן. לא הכרתי איש מהם, פרט לאינאיס, אשר הרכין את ראשו,

“הכנסת האורחים שלך נפלאה, אין לנו טענות.”

התיישבתי ליד אבי וכולנו אכלנו בשתיקה.

בתום הארוחה קם אדם שהציג את עצמו בשם תסאלוס, הודה לראש העיר בשם כל המשפחות, וכמו לפי סימן מוסכם הכל קמו, חוץ מאינאיס, הנהנו בראשם ויצאו בדממה.

 

“אינך פורש לישון?” שאל אותי אבא.

“לא, אני רוצה לשמוע מה בפיו של האורח שלנו.”

“אני משער שהדברים שתשמע יהיו קשים, אבקש אותך לכבד את המעמד ולשמור על שתיקה!”

“אני דווקא רוצה לשמוע את דבריו של האיש הצעיר,” התערב אינאיס. “בטוחני שאתה, קוסגבר האציל, תשמור על איפוק ועל נימוס, אולם אני רוצה לשמוע דברים הנאמרים מדם הלב.”

“כרצונך,” הפטיר ראש העיר, אך במבטו סימן לי, אני אביך, עשה כדבריי.

“קוסגבר האציל,” פתח אינאיס, “כל כך צדקת, באיוולתי המטתי אסון על עירי. כל מה שקרה שם הוא באשמתי.”

מה קרה באשמתך? רציתי לשאול, אך אינאיס הקדים אותי, “שליח מטעם הורקנוס נשיא יהודה הביא לי איגרת עם הצעה לכניעה מכובדת למדי. אני השבתי לחשמונאים את ראשו הערוף של השליח. למוחרת פקדתי על גדודי המתנדבים שלי לתקוף את צבאו האדיר והחמוש של הורקנוס ברגע שהשמש תעמוד מול עיניהם. אך החשמונאים היו מיומנים וחכמים מאיתנו. הם הגיעו מצוידים היטב, הסתערו עלינו, כבשו את העיר וטבחו בנו ללא רחם, גם זקנים, נשים וילדים נטבחו באכזריות חייתית.” אינאיס, למה ציפית אחרי שהשבת לחשמונאים את ראש השליח שלהם?”

 

קולו של אינאיס נשבר. “בני היה בין ההרוגים. הקרבתי אותו כמו אברהם, אלא שאת יצחק הציל המלאך, את בני הרגה נמסיס.”

אינאיס, קוס לא אמר לך קח את בנך, את יחידך אשר אהבת והעלה אותו לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך בארץ שעיר, אתה שלחת ידך אל הנער ואל בני אדורה האחרים, ולמה תלין על אכזריות החשמונאים? למה רק לאבא מותר לדבר?

“קבל את תנחומיי, אינאיס.”

 

שתיקה ארוכה השתררה. אבא אפשר לאינאיס לשהות בחברת מחשבותיו ולא האיץ בו.

נפלאות דרכיה של נמסיס, הרהרתי בעודי מצפה להמשך הדברים, אך אני בטוח שהיא תנקום גם בחשמונאים, גם באלכסנדר הגדול היא נקמה על ההיבריס שלו, הוא מת צעיר ומעבר לנהר הסטיקס, הוא ראה בעיניים כלות איך מפעל חייו נחרב.

כעבור דקות מספר שוב נשמע קולו הרועד של מושל אדורה, “החשמונאים לא הסתפקו בטבח רבתי, אלא חדרו ברגל גסה למקדשו של קוס וטימאו את ההיכל.”

שוב השתררה דממה. אבא כבש את ראשו בין שתי ידיו.

“מות בני וחילול ההיכל סימאו את עיני מלראות, התמלאתי כעס נורא,” המשיך אינאיס.

“הכעס הוא יועץ רע,” העיר אבא בשקט.

אינאיס נאנח. “כן, הכעס הוא יועץ רע. באותו לילה שכנעתי את אביך לטהר את היכל קוס, אך למחרת שבו החשמונאים, וטימאו אותו.”

מקדשו של קוס עלה לנגד עיניי, למה היהודים הברברים פוגעים באלים אחרים? הרי כשבאו ההלנים הם לא פגעו בקוס, האלים שלהם יכולים לשכון בהרמוניה עם קוס, שמעתי שגם במצרים חיים האלים היוונים לצד האלים המצרים הקדומים, מי יבין נפש ברברים?

 

דבריו של אינאיס קטעו את הרהורי,

“הם ערפו את ראשם של כל עשרת כוהני קוס, לעיני תושבי העיר – למען יראו ויראו. הברברים הללו העניקו את ראשו של אביך הכהן הגדול כפרס לבנו הצעיר של נשיאם.”

זעם התעורר בי, אינאיס נושא באחריות למותו של סבי הדגול לא פחות מאשר החשמונאים.

“כאשר היה ראשו מונח על הסדן, צעק אביך הגיבור, ‘אל נקמות קוס,’ אני בטוח שקריאתו תהדהד בקורותיה של אדום עד סוף כל הדורות.”

“קוס נתן, קוס לקח,” דמעות נקוו בעיניו של אבי. למראה חריג זה כבר לא יכולתי להתאפק עוד,

“סבי הגיבור מת ואתה חי,” הטחתי באינאיס.

אבא ניגב את עיניו ונעץ בי מבט מקפיא.

“הנער צודק,” אמר אינאיס בשקט, “אני במקומו הייתי נועץ פגיון בבטני.”

“אם כך, ענה לו.”

 

אינאיס הרדוף פנה אלי, “רציתי כל כך להצטרף לסבך, תכננתי שכאשר יונח ראשי על הסדן אצעק, ‘טוב למות בעד אדום’ אך נמסיס תכננה עבורי עונש נורא הרבה יותר.” אינאיס השתתק.

הבטתי באבי וראיתי בעיניו אישור ללחוץ על אינאיס להמשיך בדבריו,

“על מה אתה מדבר, אדוני ראש העיר?” התרסתי, “איזה עונש יכול להיות נורא ממוות. הלוא אתה חי.”

“לאחר שראשי הכוהנים התנוססו על החניתות סביב האגורא, הודיתי שאני הוא שעודד את הכוהן הגדול לטהר את מקדשו של קוס. בין השופטים הייתה אישה יפהפייה, והיא חרצה את דיני: עליי להוביל בחרפה את שיירת הגירוש של תושבי אדורה בעוד האש האוחזת בעירנו מזנבת בנו. אלו שלא יסכימו להתגייר, וגם אני, יגלו מאדום לאשקלון.”

“להיות ראש הגולה נחשב בעיניך עונש קשה ממוות?” התפרצתי לדבריו, והפעם מבלי לבקש מאבי סימן הסכמה. “אם אתה דובר אמת ובליבך קיננה גם כך משאלת מוות, יכולת לסרב ולהיענש.”

“לא יכולתי,” השיב אינאיס, “משום שאותה יפהפייה הציבה לי שתי ברירות, להסכים להוביל את השיירה או שבגלל סירובי אלפיים מתושבי אדורה יוקעו על צלבים לאורך הדרך בין אדורה למארשה.”

אין ספק שהחשמונאים ברברים, אך הם גם בקיאים בדברי הימים, אני בטוח שאותה חשמונאית יפהפייה קיבלה השראה לפסק הדין ממעשהו של נושא התרבות, אלכסנדר הגדול, לאחר שאנשי צור החזירו לו את ראשו הערוף של השליח שלו.

 

אינאיס המשיך, “ישבתי על סוסי בראש שיירת הפליטים בשער העיר, לפתע הופיע לידי בנו של הנשיא החשמונאי, זה שערף את ראש סבך, ובישר לי בגאווה שהוא היה חרבה של נמסיס, שהרגה את בני כנקמה על המעשה הנורא שעשיתי בפילגשי בשמת ובנה,”

מה עולל אינאיס לפילגשו ולבנה? אין זה הזמן לשאול אותו.

“נפלתי מסוסי,” המשיך אינאיס, “העבד שלי טיפל בי על העגלה שהובילה מקצת מרכושי, כך הגעתי למארשה,” הוא התייפח ללא מעצורים.

“וכעת החשמונאים בדרכם הנה,” קולו של אבי החזיר אותי למציאות המרה.

“אכן,” אינאיס הושיט לאבא אגרת. “זה מהורקנוס, נשיא היהודים.”

אבא קרא את האגרת בפנים חתומות.

“בעוד ימים אחדים הם יגיעו לשערי עירנו.” האיימה הקרה זחלה פעם נוספת על גבי.

“מה נעשה?”

“בדיוק מה שאביך הציע, ואני באיוולתי דחיתי, להרכין ראש בפני הכובש החשמונאי. התגיירו, רק כך תוכלו להחזיק ברכושכם ולהישאר על אדמתכם.”

 

ליבי הלם בחוזקה. להרכין ראש לפני התליין?

“אתה מציע לנו,” אמרתי בארס, “לנטוש את קוס האלוהי ולהאמין ביהוה חסר הצלם?”

אינאיס הנהן בראשו, “אין כל ברירה. תוכלו להטמין את צלמו של קוס בביתכם ולהתפלל אליו בסתר, ואילו בחוצות התפללו ליהוה.”

“כן, אין ברירה,” השלמה מרה נשמעה בקולו של אבי, “נהיה יהודים גאים בפרהסיה ואדומים אנוסים בביתנו.”

הדם רתח בעורקי , האם נחביא את קוס במחשכים? האם נתחנף אל יהוה חסר הדמות, שאפילו את עכוזו איננו יכולים לנשק? לא יקום ולא יהיה!

“לחלופין, מארשה תעלה באש ואתם תגלו עימנו לאשקלון,” סיים אינאיס בשקט.

הגורל האכזרי ריחף מעל בחדר האירוח כצל גדול ומעיק. לא יכולי לשאת זאת יותר, קמתי ממקומו וזעקתי,

“אני אהיה חרבה של נמסיס שתשמיד את החשמונאים.”

“שתוק, אוויל,” רעם קולו של אבי, “איך תנקום אחרי שראשך יתגולל בחול? אוזניים לכותל, הרי עבדינו יכולים לשמוע אותך ולמכור אותך לחשמונאים תמורת נזיד עדשים.”

נאלמתי דום. אבי צודק, העבדים – אין נאמנות או חסד בליבם.

לפני הכניעה

בבוקר אמר לי אבא, “בוא איתי לאגורא, ברצוני לשאת דברים בפני התושבים.”

ידעתי, נאומו של אבי יהיה החשוב ביותר מכל נאומיו. החלטתי לקחת עימי לוחות שעווה וחרט, כדי שלא אסמוך רק על זיכרוני.

באגורא כבר הצטופפו תושבי העיר והפליטים. כשאבא הגיע פינו לו את הדרך עד לדוכן. אינאיס השתרך בעקבותיו, צעדתי אחריהם. אבי השתהה מעט לפני שעלה לדוכן, מקיף במבט עגום את אלפי האנשים שסבבו אותו. נעמדתי קרוב לאבי, נכון לתעד כל מילה שתצא מפיו.

“אזרחי ותושבי מארשה הנכבדים, כולנו ראינו את גורלם המר של תושבי אדורה. בעוד שבעה ימים יגיעו גייסות החשמונאים אל עירנו. זכרו את משלו של איזופוס על הקנה ועץ הזית. לא נהיה עץ הזית שזקף את צמרתו מול הסערה – ונשבר, אלא נהיה כקנה, נכוף את ראשנו בפני הסערה החשמונאית, ונזקוף אותו כשהסערה תחלוף. אני מפציר בכם לנשוך שפתיים כאשר תראו את קלגסי החשמונאים מטמאים את מקדשי עירנו. לעת עתה, עד יעבור זעם, עבדו את קוס האלוהי, או כל אל אחר שבו אתם מאמינים, בסתר בביתכם. כאשר יגיעו החשמונאים הם יצוו עלינו לקבל את דתם ולהטיל מום בזכרותנו, כמנהגם. כראש העיר גמלה בליבי ההחלטה, אני אהיה הראשון לעשות זאת.”

המום מהדברים העברתי את החרט לידי שאחזה בלוח השעווה, והושטתי את ידי מתחת לטוניקה. לא אתן ליהודים לגעת בפאלוס שלי.

 

אבא המשיך, “אני מבקש מכל מי שאינו מקבל את רוע הגזרה, תושבים ופליטים, להצטרף לאינאיס במסעו לעיר החופשית אשקלון. משם תוכלו להפליג למצרים, אם תחפצו בכך. מי שיבחר בגלות יוכל למכור את ביתו לקרן העיר במחיר הוגן. קרן העיר תקצה חלק מהבתים הללו לשיכון החיילים החשמונאים, השאר יימכרו למגורשי אדורה שיסכימו להתגייר וירצו להישאר במארשה.”

“ומה אם יהיו יותר קונים מאשר בתים ברשות קרן העיר?” שאל אחד המגורשים.

“נאפשר בניית של בתים על חלקות אדמה לא מיושבות,” השיב אבא. “עד שתסתיים הבנייה, חסרי הבית יתגוררו בבתי התושבים.”

אינאיס ביקש את רשות הדיבור,

“אנו מודים לך, ראש הפוליס, ולכל תושבי מארשה על האירוח החם. בעוד שישה ימים אוביל את השיירה לאשקלון. אלו המתכוונים להצטרף, אנא הסדירו את עניינכם בימים הקרובים.”

אבא אחז בידו של אינאיס ושניהם הניפו ידים.

“נתפלל לקוס, עדיין כאנשים חופשיים,” הם הכריזו. אלפי האנשים באגורא כרעו על ברכיהם והתפללו, גם ההלנים והפיניקים שלא עבדו את קוס. אחווה נפלאה, קרן שמש אחרונה של אדום לפני שקיעתה.

 

התפילה הסתיימה ואת מקומה תפסו ויכוחים עזים בין המצדדים בדעתו של קוסגבר ובין המתנגדים לה. ההלנים החליטו לצאת לגלות, הרוב האדומי בעיר יתגייר ואילו הפיניקים הסתודדו ביניהם במשך דקות ארוכות.

“מה בכוונתכם לעשות?” שאל אבא את תיאודורוס, מנהיג הפיניקים.

“אינני משתף בוגדים ופחדנים בתוכניותיי,” השיב תיאודורוס בשקט.

“אני מתחנן, אנא אל תתנגדו לכיבוש, ראית מה עלה בגורלם של תושבי אדורה.”

שוב לא יכולתי לשלוט ברוחו, ונשבעתי קבל עם ועדה שאנקום בהורקנוס ובבניו. אבי סטר לי בחוזקה לעיני האזרחים הנדהמים. לוח השעווה נפל מידי ונשבר. בלעתי את הדם החם משפתי, השפלתי את עיניי והחרשתי.

“אסוף את השברים ובוא איתי,” הורה לי אבא, אחז בכתפי והרחיק אותי ממקום ההתגודדות.

“מצטער שהייתי חייב לסטור לך, אתה יודע שזו אינה דרכי, אך עליי להצילך מעצמך.”

השבתי בניד ראש ורצתי לווילה, לטמון את שברי הלוחות במקום בטוח.

מחנה יהודה

מתתיהו

העתקנו את המחנה שהיה ליד אדורה למישור שבצפון מערב מארשה, במרחק שישה ריס מחומות העיר. חיכינו לנשיא שיחזור מירושלים לאחר שהקריב את קורבן הפסח, אריסטובולוס מילא את מקומו בזמן זה.

למחרת הגיע למחנה שליח רכוב מהעיר. שלומית ואני קיבלנו את פניו לאחר שאבשלום וידא שאינו חמוש.

“בעוד יומיים יצאו הפליטים לאשקלון, ראש העיר קוסגבר מבקש לא להפריע להם.”

“לא נפריע להם,” השבתי.

“כאשר תגיעו יום אחר כך, יחכו לכם ראש העיר וחברי המועצה מחוץ לשער הראשי, פנינו לשלום.”

“נבוא אל השער, גם פנינו לשלום” השבתי.

 

שלומית מסרה לשליח איגרת חתומה, “זהו מסר סודי לראש העיר,” השליח רכב חזרה אל העיר.

“שלומית, לא תיאמת את זה אתי, מה הדבר הזה?”

“משהו ביני לבין מצפוני, מחר בלילה אפגש עם קוסגבר, הסברתי לו היכן, אני אבוא לבדי ולא חמושה וגם הוא אמור לבוא כך, אני מבקשת שחוץ ממך אף אחד לא ידע על כך.”

“שלומית, האם שכחת את בגידת האדומים באדורה?”

“לא שכחתי אם תהיה בגידה, טבח את כל הפליטים ההולכים לאשקלון, ולאחר כיבוש העיר, מכור את כל תושביה לעבדים, את קוסגבר ובנו, צלוב, כל זה כתוב באיגרת.

“שלומית לא אתן לך לעשות זאת, למרות שבחרת בנינווה את האשה של חיי.”

“אתה גם הגבר של חיי, כבד אותי, אני חייבת לעשות זאת, אם לא אייסר את עצמי כל חיי.”

 

ציוריו המופלאים של אמאסיס

אנטיפס

מחר יגיעו צבאות החשמונאים.

עם שחר יצא אינאיס מהווילה שלנו והתייצב בראש שיירת הגולים. צעדתי בעקבותיו. בין הרבים שסירבו להמיר את דתם ולחיות כאן כאנוסים ראיתי את סלווקוס ובנו פרסאוס, נער שלמד אתי בגימנסיון. נזכרתי בווילה המפוארת שלהם ברובע ההלני, בקירות הטרקליניום המעוטרים בציורים מופלאים מהמיתולוגיה היוונית, פרי מכחולו של גדול ציירי אלכסנדריה אמאסיס שציירם לפני פחות משנה.

ניגשתי אל פרסאוס וחיבקתי אותו הלכנו יחד כברת דרך.

“מי יתגורר בווילה שלכם?”

“לצערי, הווילה שלנו הוקצתה לחשמונאים,” השיב חברי בקול חנוק.

הזעזעתי! “הברברים ישחיתו את הציורים הנשגבים שלכם! אתחנן לאבי שישנה את ייעודה של הווילה.”

“נסה, אך גם בווילות אחרות יש יצירות אומנות נפלאות. אינני מקנא באביך שהיה חייב להכריע אילו יצירות להציל מהברברים.”

 

חיבקתי את פרסאוס פעם נוספת ונפרדתי ממנו לשלום.

“אני מקווה שניפגש בעתיד,”

דמעות חנקו את גרוני, רצתי לעבר שער העיר. אבי עמד שם ונפרד ממכריו.

“אנא,” לחשתי באוזנו, “שנה את ייעוד הווילה של סלווקוס.”

“מצטער בני, אחרי אין סוף התלבטויות איתרתי את הווילות למחנה החשמונאי המיועד, והווילה הזו ניצבת במרכזן.”

“האם גורל יצירות האומנות המופלאות הללו נחרץ?”

“אני מקווה שלא, היום יכסו את הציורים בבד. אבקש מהחשמונאים לשמור עליהם. זה המירב שביכולתי לעשות.”

“אבא, לפני שיכסו את ציורי האהבה, ברצוני לחגוג תחתם עם חבריי חגיגת אהבה אחרונה.”

לראשונה מאז נשרפה אדורה חייך אבי.

“הווילה תעמוד לרשותכם עד שעה לפני השקיעה.”

 

לא ידעתי אם נערי מארשה אוהבים אותי בגלל הפאלוס שלי, שמחזיק מעמד יותר מהפאלוס של נערים אחרים, או בגלל שאני בנו של ראש הפוליס והאיש העשיר באדומיאה.כך או כך, חברי תמיד נענו להזמנותיי. החלטתי שהפעם אתנה אהבים רק עם נערים ולא אזמין נערות. נער אינו יכול להתעבר ולכן אתה פטור ממעי החזיר.

כל חברי הגיעו לווילה, והביאו כדי יין ושיכר, פשטנו את בגדינו, שתינו ותינינו אהבה לסירוגין. קוסענל ואני שכבנו על גבנו, הפאלוס שלנו הצביע לתקרת הווילה.

“הסתכל על הציור מימין,” אמרתי, “אתה יודע מה כתוב בתורת היהודים על זה?”

“אינני יודע ותורת הברברים אינה מענייני.”

“כתוב אצלם, ‘ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה, תועבה עשו שניהם. מות יומתו דמיהם בם.’ ממחר זה מאוד יעניין אותך.”

 

לקראת כניעת העיר

מתתיהו

שלומית חזרה מפגישתה הלילית עם ראש העיר קוסגבר, נשמתי לרווחה. בבוקר עברו סמוך למחנה שלנו הפליטים מאדורה ומארשה בדרכם לאשקלון, לא הפרענו להם, הרי כך הבטחנו. קראתי לחייל הטוב ביותר שלי.

“אבשלום, מחר אנו עתידים לפגוש את קוסגבר ראש הפוליס מארשה בשער עירו ולקבל את כניעתו.”

“אין לסמוך על האדומים, זיכרון השליח הערוף שלנו באדורה עוד טרי אצלי.”

“גם אצלי, אך דעתי היא שקוסגבר למד את לקח אדורה ולא ינסה להיות פטריוט אוויל כמו אינאיס.”

“ומה תפקידי בטקס הכניעה?”

“אנו חייבים להיות מוכנים לאפשרות שפטריוט אדומי אווילי ינסה לפגוע בנשיא, אתה תהיה מפקד המשמר האישי של חבורת הפיקוד שלנו שתכלול את הנשיא, אריסטובולוס, שלומית ואותי.”

“אני דורש שינאי יהיה איתי במשמר.”

“הוא יהיה איתך.”

כניעת מארשה

אנטיפס

עם שחר לבשתי טוניקה חדשה וצעדתי למצודת העיר. רבים מאזרחי מארשה עמדו שם וחיכו דרוכים לבאות.

בשעה השלישית נראה ענן אבק והצופה על מגדל המצודה הודיע,

“הם באים.”

אבא ציווה לפתוח את שערי העיר.

רצתי לווילה שלנו, אספתי את קשתי ואשפת החיצים שלי ומיהרתי למגדל השער. איתרתי עמדה חבויה, החזקתי את הקשת בידי והשקפתי.

אבא יצא מהשער ונעמד מחוץ לו כמאה אמות, נכבדי העיר מאחוריו. ידעתי שהוא נושא מעט מלח בידו, כך על פי המסורת נחתמה הברית בין עשו ליעקב. החשמונאים התקרבו מול השער בראשם ארבעה רוכבים חמושים שנעצרו מול אבי ואנשיו. הרוכבים הסירו את קסדותיהם. נשימתי נעתקה, אלו היו האנשים היפים ביותר שראיתי בחיי. כאילו האלים בכבודם ובעצמם ירדו מהאולימפוס והגיעו לשערי מארשה. דימיתי שהמבוגר בהם הוא זאוס, מלך האלים, השני, בעל פנים אכזריות ועיניים אפלות, נראה לי כהרקלס הגיבור. השלישי דמה בעיני לארס, אל המלחמה חסר הרחמים. הדמות הרביעית הייתה המפתיעה מכולם, ההתגלמות האנושית של אתנה אלת החוכמה והמלחמה. באחת נזכרתי, הרי לפני שנתיים ראיתי אותה בדיוק בשער הזה על אותו הסוס שהיא רוכבת עכשיו, שמה הוא שלומית, האם היא האישה היפהפייה שגזרה את דינו של אינאיס?

מבטי נדד בין האלים לבין הקשת. המחשבות התרוצצו במוחי, אוכל לפגוע לפחות באחד, אולי בשניים, אך זה יהיה הדבר האחרון שאעשה בחיי, מארשה תיחרב וכל אנשיה יוצאו להורג, יוגלו או ימכרו לעבדים. בעוד עיניי משוטטות מבטה של אתנה פגש במבטי. ראיתי אותה אומרת דבר מה לארס שגם הוא הביט לעברי.

 

ינאי

חוליית האבטחה שלנו עמדה מוכנה ליד מפקדי החשמונאים. אנטיגונוס אותת לאבשלום שניגש אליו.

“אבשה, שלומית ראתה מישהו על מגדל השער, רוץ לשם עם החולייה שלך והבא אותו לכאן, רצוי בחיים.”

“אחרי,” קרא אבשלום, רצנו אחריו, אנטיגונוס שלח אחרינו עוד חיילים לאבטח את השער. החולייה שלנו עברה בשער ורצה במעלה המדרגות למגדל. ראינו דמות נמלטת מהמגדל אל החומה.

“ינאי, קלע אבן ברגלו, אנטיגונוס רוצה אותו חי.”

הנער תפש בשוקו הירויה והסתובב אלינו בידיים מורמות.

“ינאי ויהודה, תפשו אותו וקשרו את ידיו, אחר כך חכו איתו ליד מדרגות המגדל, אני אערוך חיפוש.”

כמה דקות אחר כך, קרא לנו אבשלום, חיוך על פניו והוא מנופף בידו בקשת ואשפת חיצים.

“נחזור,” אמר אבשלום. ירדנו במדרגות המגדל, עוד פעם עברנו בשער הפתוח והמאובטח ומסרנו את הנער ונשקו לאנטיגונוס.

“אבשה, עבודה טובה,” חייך אנטיגונוס.

 

אנטיפס

ראיתי חיילים רצים לעבר השער. התמלאתי פחד, ומיהרתי להטמין את הקשת והחיצים ושעטתי במדרגות למטה. מאוחר מדי. שמעתי את קולות החיילים ואת הלמות רגליהם, רצתי בחזרה לראש המגדל והתחלתי לרוץ לאורך החומה. אבן פגעה בשוקי בחזקה, נעצרתי והבטתי אחורה, חייל עמד במרחק לא רב מאחורי וסובב קלע מעל ראשו. הרמתי את ידי. אם הייתי ממשיך לרוץ הוא היה פוגע בראשי.

הובלתי כפות אל האלים. אני והקשת נמסרנו לארס שמסר את קשתי לאתנה.

“מה היו מעשיך על המגדל?” אתנה דברה יוונית ונתנה בי מבט מצמית.

“רק צפיתי בכם,” גמגמתי, בזווית עיני ראיתי שאבי חיוור כסיד.

אתנה הרימה את הקשת ואשפת החיצים מולי.

“זה שלך?” היא נעצה בי מבט ממעמקי השאול.

לשוני יבשה, רעדתי בכל גופו והשתנתי בטוניקה החדשה שלי. הזרם ירד במורד רגלי לסנדלי.

“קרא למלאכי,” הורתה אתנה לאחד החיילים.

כעבור כמה דקות הופיע גבר ענק, בידו האחת אחז גרזן ובשנייה סדן משומש ומוכתם בדם, האם על סדן זה הותז ראשו של סבי? שני חיילים אחזו בי בחוזקה, מלאכי השחיז את גרזנו. החיילים שאחזו בי והניחו את ראשי על הסדן.

“אבא, הצל אותי,” בכיתי.

“בני הוא רק נער! אני מתחנן חוסי עליו גברתי רבת החסד,” קיוויתי שההתרפסות של אבי בפני האלה האכזרית הזאת, תציל את ראשי.

 

שלומית

קריאתו הנואשת של קוסגבר החזירה את ארטמיס שלי לכלאה, אתנה חזרה לשלוט בי, נזכרתי בפגישה הלילית שלי עם קוסגבר לפני יומיים, לא הייתי מסוגלת להוציא להורג את אנטיפס בנו למרות שכמעט והרג אותי. אותתי למלאכי להרפות מגרזנו.

לא הייתי יכולה לפטור את אנטיפס ללא עונש.

“ראש העיר,” פניתי אל קוסגבר, “עליך לעמול יותר בחינוך בנך. חוסך שבטו שונא בנו, כך על פי ספרות החוכמה שלנו.”

“בהחלט, גברתי.”

“פנינו לשלום, ועל כן אשחרר את בנך לנקות את המחראה הציבורית באקרופוליס. אבדוק את ניקיונה בעצמי.”

“תודה גברתי הנדיבה.”

“ראש העיר לווה את בנך כאשר הוא מרצה את עונשו, זכרו שניכם, חייו ניתנו לו לשלל. אחר כך, המתן לי בלשכתך. עלינו לשוחח.”

“כן, גברתי,” אמר קוסגבר בראש מושפל.

 

אנטיפס

אבי ואני הלכנו לאקרופוליס בראש מושפל. אתנה אף היא רכבה על סוסה והפקידה אותי בידיו של העבד האחראי על ניקיון המחראה, אותו עבד כונה על ידי ועל ידי חברי מלך הצואה.

“דאג שאנטיפס ינקה את המחראה למשעי,” אמרה אתנה למלך הצואה, “אם הוא לא ינקה אותה לרצוני, אתה תנקה את המחראה למשעי בלשונך.”

פניו של מלך הצועה נהרו באור מרושע. הוא הראה על ערמת סמרטוטים ופקד עלי, “נקה הכול.”

היו שם עשרה מושבים שתחתם תעלת שופכין מצחינה.

“אל תעז להתנגד,” שמעתי את דברי אבי, “שמח על כך שראשך עדיין מחובר לכתפיך.”

התחלתי לנקות.

“לא טוב,” אמר מלך הצואה שוב ושוב, “נקה עוד פעם,” עבד כי ימלוך אין חסד בליבו. הטוניקה החדשה שלי הצחינה.

מלך הצואה בישר לאתנה שהמחראה נקיה, היא בדקה והייתה מרוצה.

יצאתי מהמחראה, כולי מצחין והטוניקה הלבנה שלי מנומרת.

“אנטיפס,” אמרה לי אתנה, “הפעם הבאה לא תסתיים בניקוי מחראה.”

“כן גברתי,” עניתי בקול שקט.

שמעתי את חיילי החשמונאים מטמאים את היכלו של קוס הסמוך, צוחקים צחוק גס ומקללים את קוס, ועוד שמעתי קולות ניפוץ זכוכית ואבן.

כאשר השתררה דממה הבנתי שהחיילים סיימו את מלאכתם הבזויה. חמקתי להיכל. הבנתי מייד, קוס הושפל הרבה יותר ממני, היכלו המפואר נודף ריח שמן המור, הפך למקום מצחין משתן וצואה ושורץ זבובים. פרצתי בבכי.

 

שלומית

“האם מצאת את המלאך?” שאלתי את קוסגבר בלשכתו.

“מצאתי אותו,” קוסגבר הוציא קנקן יין ומזג שני גביעים,

“נשתה להצלחת שליחותו של המלאך.” מעולם לא התפללתי למען משהו, כמו שהתפללתי להצלחת השליחות הזאת. אם יכשל המלאך, איסר את עצמי כל חיי.

“האם הקצית שלושים ווילות למחנה שלנו?” חזרתי לדבר בשבילו באתי ללשכתו של קוסגבר.

“כן, גבירה.”

“הראה לי אותן, אני מקווה שאהיה מרוצה מבחירתך.”

יצאנו מלשכת ראש העיר, מלווים בחיילי המשמר. קוסגבר הוליך אותי לרובע ההלני שמרבית תושביו סרבו להתגייר וגלו לאשקלון ולמצרים. הוא הראה לי את הווילות.

“בחרת טוב, אין לי טענות,” אמרתי.

“גבירה, יש לי בקשה.”

הייתי במצב רוח נדיב. “עד חצי המלכות.”

קוסגבר הוביל אותי לווילה במרכז המחנה המיועד שלנו.

 

“מתחת לבדים האלה נמצאים ציוריו המופלאים של אמאסיס, אני מבקש שתשמרו עליהם.”

תלשתי את הבדים. “ציורים נפלאים, אהבתי את ציוריו של אמאסיס עוד בביקורי באלכסנדריה. אני מבטיחה לך שהם יישמרו. אדאג לכך באופן אישי.”

“זו את!,” זעק קוסגבר בהפתעה מעביר את עיניו ביני לבין ציורה של ארטמיס.

“גם אתנה על הסוס היא אני,” השבתי בגאווה.

“מתי צייר אותך אמאסיס?”

“כאשר הייתי באלכסנדריה, זמן קצר לפני שאירחת אותי בוילה שלך.”

“לא ייאמן, אתנה כבשה את עירי,” הוא הביט בי בהערצה, “האם אמאסיס צייר אותך גם כאפרודיטה?”

 

“הוא ביקש, סירבתי לעמוד עירומה מולו.”

“למרות הנסיבות העצובות של פגישתנו, זו הייתה פגישה מאלפת.”

“ראש העיר, מדוע פרוטוקול הפגישה לכינון ברית ערי אדום, נכתב באדומית עתיקה?”

“זה היה אחד הדברים שעשיתי כדי לעורר את הרוח האדומית, קיוויתי שזה יעזור אך כשלתי.”

“אני היא מי שפענחה את הפרוטוקול הזה,” אמרתי בגאווה. קוסגבר העיף בציורים מבט נוסף, “האם לשלוח אנשים שיתלו שוב את כיסוי הציורים?”

“האם אתה רוצה להסתיריני שוב?”

“חלילה, אך אני יודע מה יחסם של היהודים למראות המיתולוגיה.”

“יש יהודים פרימיטיביים, אני אוהבת את המיתולוגיה בלי להאמין באלי יוון.”

“ברשותך, אני סבור שסיימתי את תפקידי בעת הזאת.”

“כמו ששיתפנו פעולה בפגישתנו לפני כניעת העיר, אני מקווה שנמשיך לשתף פעולה,” סימנתי לקוסגבר שילך.

זה יכול להיות מעניין, אצווה על בן שטח ותלמידיו לכסות את הציורים בבד, הם ישוכנו באולם הזה תחת הציורים, הרהרתי וחייכתי לעצמי, אני אדאג לכך שהפרושים הברברים לא יפגעו ביצירות המופלאות הללו.

כוח המשימה למילת האדומים

שלומית

קראתי את כתובת הפחם על לוחית החרס הקטנה, שהעביר לי שומר לשכתי, רגע אחר כך הייתי בדרכי למגורי כוח המשימה, בטרקלין של סלווקוס.

צליל הסטירה שהנחתתי על לחיו של שאול, תלמידו של בן שטח, הדהד ברחבי הווילה כולה.

שאול שמט מידו את דלי הסיד, והרצפה כוסתה מרבד לבן, נוזלי.

“אתה יכול להסביר לי את מעשיך?” צעקתי.

“מכסה את התועבה,” מלמל התלמיד ואחז בלחיו הבוערת.

“אני הוריתי לו לעשות זאת,” מי שהיה אחי צץ מאי שם והתייצב לצד תלמידו.

“ואני פקדתי עליכם לא להשחית את יצירותיו של אמאסיס, הוריתי לכם לכסותם בבד.” רתחתי מזעם.

“הכיסוי נשר.”

 

“אז מה? שאול זכה להביט ביצירה מופלאה!”

“זו אינה יצירה מופלאה, זו ערמת זימה וזוהמה.”

הבטתי בשאול האומלל, פסי דם טרי נראו על הטוניקה שלו.

“האם הלקית אותו ופקדת עליו להפר את הנחייתי המפורשת ולצבוע את הציור יקר הערך הזה.”

“אכן.”

“מה שווה המורה, אם התלמידים אינם מסוגלים לעמוד בפני אכילס ופטרוקולוס העירומים, בלי לגעת בברית המילה הקדושה?” לעגתי.

בן שטח לא הניד עפעף. “התורה שבה גם את מאמינה, אוסרת על משכב זכר.”

“איזה משכב זה?” הצבעתי על ציור של לדה והברבור.

“אינני יודע.”

“אינך יודע הרבה דברים. כל הציורים בטרקליניום הזה הם יצירות של גדול ציירי אלכסנדריה, ואני אוסרת עליכם לפגוע בהם.”

 

שמעון בן שטח

“שלומית אלכסנדרה, תלמידיי ואני לא נוכל למלא את תפקידנו כשהפריצות הזאת זועקת מהקירות.”

“פרושים עלובי נפש,” אחותי עיוותה את פניה, “נקו את הסיד מהרצפה, השתדלו שלא להשחית זרע, הקימו לכם אוהל בחצר הווילה, אינכם ראויים למגורי אנשים תרבותיים.”

“מוטב להתגורר באוהל כשר מלרבוץ במשכנות הפאר של הרובע ההלני,” סימנתי לתלמידי לארוז את חפציהם.

“הרשה לי להזכיר לך, אתה ותלמידיך נמצאים כאן לא כדי להשחית יצירות אומנות, אלא כדי למול את האדומים. מתי בכוונתכם לעשות זאת?”

“מחר נתחיל במבצע. חכם אבטליון יהיה ראש צוות המוהלים והחכמים שאול ובנימין יהיו כפופים להנחיותיו.

“שאול ובנימין נראים לי טיפשים למדי, ובכלל ממתי תלמידיך נושאים בתואר חכם?”

הזלזול של אחותי בי בתלמידי ובפרושים בכלל הרתיח אותי, אך התאפקתי,

“אני החלטתי שהם יהיו חכמים!”

“ואני חשבתי שהתואר חכם מגיע לאנשים שלמדו והוכיחו בקיאות.”

“זהו צורך השעה, כך אני מציגם בפני אדומים עוד מתחילת המלחמה, הם מספיק חכמים כדי ללמד את הספרים הקדושים.”

 

“צורך השעה,” אמרה אחותי בבוז, “כל נוכלות פרושית היא צורך השעה, אונס הוא צורך השעה, רצח הוא צורך השעה.”

שוב עמדתי מול החרפות של אחותי, ניסיתי לשמור על שלוות רוחי ככל הניתן.

“שלומית, באתי לכאן למול את האדומים, לא כדי לשמוע חרפות ממך.”

“כן המילות, היכן תבצעו אותן.”

“אינני יודע. תלמידיי ואני נצא יחדיו למצוא מקום ראוי לביצוע המצווה. אני צופה שאבטליון יירש אותי ועל כן ברצוני לתת לו את הכבוד לבחור את המקום בעצמו.”

“אצטרף אליכם, גם אני רוצה לבדוק מקומות.”

 

הייתי נבוך ונעתי באי נוחות, “את האישה היחידה במחנה הזה, את עלולה להסיח את דעתם של תלמידי ממשימתם.”

“פרושים, תמיד ידעתי שאתם עלובי נפש, עכשיו אני יודעת עד כמה.”

“אחותי.”

“שכחת שכבר איני אחותך, אני המפקדת שלך.”

לו בעלה אריסטובולוס היה מפקדי הייתי יכול לעשות כרצוני.

“שלומית אלכסנדרה, אני מעדיף בכל זאת לעשות זאת ללא נוכחותך.”

“העדפותיך מעניינות אותי כקליפת השום. דע לך, יהיו כיבושים בעתיד וגם גיורים, אם אתה רואה את עצמך כמי שיבצע אותם, אל תמשיך להכעיסני,” פניה ושערה האדום של שלומית אלכסנדרה להטו.

“מחר בבוקר אפגוש אתכם בפתח האוהל שתקימו בחצר. האם אני ברורה עלובי נפש?”

 

למחרת התייצבה אחותי בחצר הווילה, רכובה על סוסה בוקפאלוס ומלווה בעשרים רגלים ועשרה פרשים. אני ותלמידי ניגשנו אליה.

“לאן פנינו מועדות?” היא הביטה בנו במבט יהיר ממרום סוסה.

“אם המקום יתאים,” אמר אבטליון, “עלינו לערוך את המילות בהיכלו של קוס, זה יבהיר לאדומים שאין חזרה לעבודת האלילים.”

“גם אם המקום מתאים, נצטרך להשקיע עבודה רבה בהכשרתו. נודע לי שחיילנו הותירו בו הרס וחורבן. שמא נסתובב כאן ונמצא וילה שנותרה נטושה?” שאול, למה הראית לצדוקית שהתואר חכם אינו למידתך?

“רעיון טוב, המחנה משוכן ברובע ההלני, כך נהיה מוגנים יותר.” בנימין התואר גם אינו למידתך.

“החומר אומר הרובע ההלני, הרוח אומר היכלו של קוס, עוד אומר הרוח, בהיכל קוס, יקום בית הכנסת.” זה ההבדל בין עילוי לפחותים ממנו.

“אבטליון יודע להשקיף רחוק,” ציינה אחותי, “תלמידיך האחרים רואים רק עד קצה אפם. אולי יהיה גם גר אדומי חכם כמו אבטליון?”

“כן, שני התלמידים הבכירים שלי הם גרים,” הייתי גאה בעילויים שלי.

 

אסטלת הליודורוס

שלומית

עלינו להיכל קוס המחולל. ריחות צואה ושתן מעורבבים בריח שמן המור קידמו את פנינו. אטמתי את נחירי בפיסות בד ונכנסנו להיכל. על הרצפה התגוללו שברי פסלו של קוס, ושברי זכוכית.

“אלו הם שברי אסטלה,” קראתי והתכופפתי לבחון אותם. קראתי את הכתוב על השברים וחייכתי. הנחתי למי שהיה אחי ולתלמידיו להסתובב בהיכל ולהתפלפל כרצונם, ציוויתי על שלושה מחיילי הרגלים שהתלוו אלי לאסוף את שברי האסטלה ולנקותם, אחר כך כתבתי אגרת דחופה לנשיא הורקנוס ושלחתי אותה בידי הפרש המהיר שבאנשי.

החיילים סיימו לנקות את השברים והניחו אותם ברחבת המקדש, התחלתי לחבר את השברים. מי שהיה אחי הבחין במעשי ומיהר אלי.

“מה זאת, אחותי?”

“שוב שכחת שאין לך אחות, ועכשיו זוז, אתה מסתיר לי את השמש.”

“מה כל כך חשוב בשברי האסטלה הזאת?”

“פרושי בור שכמותך,” מלמלתי, מרוכזת כולי בשברים, “עוד מעט תדע.”

 

בדיוק כשסיימתי לחבר את השברים כולם הופיעו ברחבת המקדש הנשיא הורקנוס, אנטיגונוס, אבשלום וינאי רכובים על סוסיהם ומלווים בעשרה פרשים. ההוא שלא אקרא בשמו ותלמידיו מיהרו לקבל את פניהם.

הזדקפתי וקראתי את הכתובת בקול.

“זהו מכתב מלפני כשישים ושש שנים. הכותב הוא המלך סלווקוס, במכתב הוא מודיע לאחיו הליודורוס על מינויו של אולימפיודורוס לאחראי על המקדשים במחוז קוילה-סוריה ופניקיה.

“אסטלה דומה הוצבה בבית המקדש שלנו,” הנשיא הורקנוס היה נרגש ביותר, “כאשר טיהר דודי יהודה את המקדש, הוא ניתץ במקבת את האסטלה ההיא ואת פסלו של זאוס. מכך בא לו שמו ‘יהודה המקבי’. אבי סיפר לי זאת ואני הקפדתי שסיפור גבורה זה ייכתב ויישמר בארכיון החשמונאים.”

“שמעתי ממך את הסיפור המרגש הזה,” חשתי התעלות, “בביקוריי התכופים בארכיון זכיתי לקרוא אותו מן המגילות החשובות.”

“אסטלות רבות כאלה,” המשיך הנשיא, “הוצבו במקדשים שונים. תאריך כתיבת המכתב החקוק על האסטלה הוא כשלוש שנים לפני שהחלו הסלווקים להתערב במינוי הכוהן הגדול. זו עדות היסטורית לתהליך שפירותיו הבאושים היו גזירות אנטיוכוס אפיפנס והוא הסתיים בטיהור בית המקדש והקמת מדינת יהודה בידי אבי שמעון.”

הגנבתי אל מי שהיה אחי חיוך מנצח כאומרת, פרושי בור שכמוך, עכשיו אתה מבין למה חשובה הכתובת הזו? “סגרנו מעגל בניתוץ האסטלה הזאת,” הכרזתי בקול חגיגי. מי שהיה אחי בלע את רוקו.

 

“אנטיגונוס, מי פקד על ניתוץ האסטלה הזאת?” האופוריה של הנשיא הסתיימה.

“אני הוריתי לאבשלום לנתצה, אדוניה ניתץ אסטלה דומה במקדש קוס באדורה,” השיב אנטיגונוס במבוכה. הנשיא נראה כעוס.

“בן שטח, התרחק עם תלמידיך ריס מכאן, אבשלום וינאי התרחקו גם אתם. עליי לדבר עם אנטיגונוס ושלומית ביחידות.”

“אבשלום,” לחשתי, “דאג לכך שינאי ישאיר את החלאה בחיים, אך אפשר להתעלל בו קצת.”

“הוא יישאר בחיים,” חייך אלי אבשלום.

 

“אנטיגונוס, איך לא הבחנת בייחודן של האסטלות? הרי סיפורו של יהודה המקבי הדגול ידוע לך.” זעם שקט נשמע בקולו של הנשיא.

“אכן, אבי, הסיפור מוכר לי, אך בלהט העשייה לא התעכבתי לקרוא את הכתוב על האסטלות.”

“בני, אתה איש צבא מצטיין, אך יכולת מנהיגות צבאית אינה חזות הכול. למפקד הגדודים של יהודה חייבת להיות גם ראייה היסטורית ומדינית, כמו לגיסתך שלומית.”

אנטיגונוס הרכין את ראשו, הייתי נבוכה גם כן, בלהט הגילוי שלי לא חשבתי על האפשרות שאביך את אהובי.

“כבוד הנשיא אינני בטוחה שהייתי מבחינה בחשיבותה של האסטלה אם הייתי במקומו של אנטיגונוס.”

“על תנסי לחפות על מחדלו של אנטיגונוס, הוא כשל, אני מקווה שהוא ישכיל להתייעץ איתך, אם יהיה צריך לעשות זאת.”

“אני מתייעץ עם שלומית פעמים רבות, הפעם כשלתי.”

“מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם,” ציטט הנשיא כהרגלו, “כעת קרא לחייליך שיאספו את שברי האסטלה ויעבירו אותם לירושלים, לארכיון החשמונאים.”

 

“כבוד הנשיא,” התפרצתי, “אני חולקת על דעתך. השברים חייבים להישאר כאן, לאות ולמופת, להיות מוצגים לצד שבריו של הפסל הנתעב ומעל עלינו להציב אסטלה מפוארת שעליה חקוקים עשרת הדיברות.”

הנשיא הרהר קלות ונד בראשו.

“שלומית, כמו תמיד את צודקת. אשלח שליחים לאדורה, שיאתרו את שברי האסטלה שם ויעבירו אותם לארכיון הנשיאותי. כולי תקווה שאלו לא הושחתו לחלוטין בשריפה ולא נבזזו. חובה עלינו לשמר את תהילת ניצחוננו עבור הדורות הבאים.”

הנשיא הניח יד מנחמת על כתפו של אנטיגונוס.

“ראה בני, היועצת שלי אינה מתרפסת בפניי ועומדת על דעתה. וגם אני, יודע להקשיב כאשר חולקים על דבריי ומקבל לבסוף את העצה הטובה ביותר. ראה בכך שיעור לחיים ולעולם אל תיתן לגאוותך לשבש את שיקול דעתך.”

אנטיגונוס הנהן. “למדתי הרבה מהמעמד הזה. תודה, אבא.”

הנשיא עלה על סוסו ורכב למחנה עם פרשיו.

הבטתי מלאת אשמה באנטיגונוס, “סלח לי אהובי שהבכתי אותך מול אביך.”

“הייתי ראוי ללקח הזה אהובתי, הייתי מנשק אותך אילולא כל האנשים סביב.”

אין ספק, אנטיגונוס הוא הטוב שבבני הנשיא עלי לנצור אותו. שוב חשתי בתשוקתי אליו ושוב השתלטתי עליה.

להעניש את החלאה

ינאי

הוצאתי את הקלע מילקוטי שמתי אבן בפיסת העור והתחלתי לסובבו קלות מעל ראשי, נעצתי מבט מלא שנאה בבן שטח,

“עכשיו אשלים מה שמנעת ממני לפני שנתיים,” בן שטח רעד מפחד והתחנן על חייו, תלמידיו קפאו במקומם.

“ינאי,” תפש אבשלם בידי, “מספיק.”

“אבשה, רק אבהיל קצת את החלאה, כבר שנתיים אני מחכה לכך.”

“רק להבהיל!” אבשלום הרפה מידי, התחלתי לסובב את הקלע במהירות הולכת וגוברת ואז שחררתי את חלוק הנחל ששרק ליד אוזנו הימנית של בן שטח, הרכיכה רעדה מפחד, זה לא הספיק לי. סובבתי את הקלע פעם נוספת.

“מספיק,” בכתה הרכיכה, הפעם שפשפה האבן את אוזנו השמאלית והוא דימם קלות.

“תגיד שנפצעת מחרב אדומית בקרב,” לעגתי לו. נעצתי בחלאה מבט שנאה אחרון. ראינו את הנשיא מתרחק על סוסו ואז חברנו כולנו אל שלומית ואנטיגונוס.

הנמושה ותלמידיו היו מבועתים, אבשלום ואני חייכנו לאידם, רגליו של שמעון בן שטח רעדו והוא השתין בטוניקה שלו, אחותו ששנאה אותו עוד יותר ממני, הביטה בהנאה בזרם היורד על רגליו ולא הצליחה להסתיר את שמחתה לאידו.

שומר סוד

שלומית

ראיתי שמי שהיה אחי אינו מסוגל להקשיב ולכן אמרתי לאבטליון,

“מה שאומר לך מיועד לאזני רבך, עליכם לדאוג להכשיר את המקום הזה עד יום ראשון. כאן,” הוריתי באצבעי, “תתנוסס אסטלה של עשרת הדיברות, ותחתיה יוצגו שברי הפסל של קוס ושברי האסטלה.”

“מי ידאג לכך שהאדומים לא יגנבו את השברים המקודשים להם?” שאל אבטליון.

“אני אדאג לחיילים שישמרו על השברים לאורך כל היום, ואתם, התחילו במלאכה תכף ומייד. שלחתי רץ לקרוא לראש העיר, עליכם לוודא עימו כי תהליך המילה יתנהל באופן מסודר ורגוע.”

בלי להמתין לתשובה הסתובבתי, סימנתי לשומר שלי להביא אלי את בוקפאלוס, אני, אנטיגונוס, ינאי ואבשלום, עלינו על סוסינו. בדרך למחנה ראיתי את קוסגבר ראש העיר רכוב על סוסו. רוח של נדיבות ירדה עלי, סימנתי לאחרים לעצור ואני התקדמתי אל ראש העיר.

“קוסגבר כתודה על מעשה החסד שעשית, אני מרשה לך להימנע מברית המילה, תוכל להיכנס להיכלו של קוס בו יבוצעו הבריתות ולצאת ממנו, אף אחד מבני עירך לא ידע שלא עברת את הברית.”

“גברתי, את כמוני ההיית שותפה למעשה החסד הזה, אך הבטחתי לתושבי עירי שאהיה הראשון לעבור את הברית, אני איש של אמת ואקיים את הבטחתי.”

נפרדנו ורכבתי עם האחרים למחנה, ההייתי מלאת הערכה לראש העיר, אין ספק הוא איש של כבוד, הוא ינצור את סוד החסד בליבו.

 

גיור האדומים

שמעון בן שטח

אחרי שהתאוששתי מהמרורים שהאכיל אותי ינאי, סיפר אבטליון לכולנו את מצוותה של שלומית.

“זו גזרה שלא נוכל לעמוד בה!” קרא שאול, “הכיצד נקיים את מצוותה של שלומית? הלוא יום שישי היום.”

“לך וגייס עשרה אדומים,” אמרתי בקול חלש, “הם ינקו ויכשירו את מקדשם הטמא. כל עוד הם גויים מותר להם לעבוד בשבת.”

אבטליון ואני פנינו לבחון שוב את ההיכל וניסינו לדמיין אותו נקי ומסודר, מוכן למילות ולמקום לימוד.

רץ ניגש אלי. “ראש הפוליס קוסגבר אנטיפטר ממתין לך ברחבה שלפני ההיכל.”

“המשך לסרוק את המקום,” אמרתי לאבטליון תלמידי, “עליי להחליף כמה מילים עם ראש העיר.”

 

קוסגבר קיבל את פני בנימוס קריר.

“כבוד ראש העיר, ברצוני לעדכן אותך בתוכנית הגיור שתתבצע בעירך החל ביום ראשון.”

“עשה כרצונך,” השיב קוסגבר בהבעת פנים חתומה.

“שיתוף פעולה מצידך ומצד התושבים יעזור לשני הצדדים.”

“אנחנו משתפים פעולה, אך אל תצפה שנעשה זאת בששון ובשמחה, אתם כובשים,” התעלמתי מדבריו של קוסגבר,

“תלמידיי חכם שאול וחכם בנימין יבצעו את המילות כאן, במקום שהיה מקדשו של קוס. איש הקשר שלך הוא חכם אבטליון, והוא יפקח על עבודת המוהלים.”

“אני מודה לכם ששמרתם על כבודו של קוס.”

“לא אסבול עזות פנים מאדומי!” אחזתי בניצב חרבי.

“לא כל דבר תשיג בלהב החרב. גם לנו יש כבוד. לטובת הצלחת המשימה שלך, שמור עליו.”

אפילו גוים עובדי אלילים צודקים לעיתים,

הרפיתי מניצב חרבי.

קוסגבר המשיך, “כדי להוכיח לך את שיתוף הפעולה שלי, אהיה הראשון לעבור את ברית המילה שלכם. אל תצפה ממני ליותר מכך.”

 

היכל קוס לשעבר בהק מניקיון, הריחות הקשים נעלמו, אסטלת עשרת הדיברות התנוססה בגאון מול הכניסה להיכל, תחתיה הוצב דוכן ועליו הוצגו שברי האסטלה והפסל.

שאול ובנימין השחיזו את כלי המילה והמתינו לבאים.

ברחבת ההיכל התאספו כל הגברים שנותרו בעיר. קוסגבר עמד לפניהם ונשא נאום קצר.

“תושבי מארשה, נגזר עלינו להמיר את דתנו. התחייבתי בפניכם שאהיה הראשון להטלת המום, הראשון להתגייר, כך מכנים היהודים את ההצטרפות לדתם. כמו תמיד אעמוד בהבטחתי. לצערי, מופצת שמועה מרושעת, שאיני מתכוון לעשות זאת באמת, אלא רק להעמיד פנים, להיכנס בהיכל ולצאת מהדלת האחורית. כדי להזים את השמועה, יישארו דלתות ההיכל פתוחות, שהכל יוכלו לראות את שמתרחש בפנים. נוסף על כך, חברי מועצת העיר ייכנסו עימי להיכל ויעידו עליי שנימולתי. וכמובן, בעוד כמה ימים, כשאחלים, כל מי שיגיע לבית המרחץ בזמן שהותי בו יוכל לראות את סימן הברית.”

קוסגבר נכנס להיכל.

 

“לכבוד הוא לי להכניסך בבריתו של אברהם אבינו,” בישרתי לו, הגשתי לקוסגבר כוס יין חברון משובח,

“שתה, כך יקל עליך לעבור את הברית.”

קוסגבר דחה את הכוס המושטת, “לא אשתה, אהיה במלוא חושי כאשר אתה מבצע את העוולה הזאת.”

“אני מזהיר אותך כבוד ראש העיר הכאב יהיה קשה מנשוא.”

“ואף על פי כן לא אשתה.”

“כרצונך, אך אל תאמר שלא הזהרתיך.”

חברי מועצת העיר הביטו בראש העיר שלהם, מי ברחמים ומי בהערצה.

“שכב על גבך,” קוסגבר נשכב על רצפת ההיכל, “החזיקו אותו הייטב בידיו וברגליו,” הוריתי לארבעה גברים מגודלים, הם כרעו על ברכיהם נכונים לאחוז את קוסגבר.

“אף אחד לא יחזיק אותי, אני אחזיק את עצמי.”

“ראש העיר, עלול להגרם לך נזק, אם תזוז מפאת הכאבים.”

“אף אחד לא יחזיק אותי,” קוסגבר חשק את שפתיו, אגרף את ידיו ולחש, אל נקמות קוס, הוא חזר על לחישתו בכל אותה דקה ארוכה מנשוא, בה קצצתי את עורלתו וחבשתי את פצע הברית, אף גניחה או צעקה לא יצאו מפיו.

שאר חברי מועצת העיר לא היו אמיצים כמוהו, או טיפשים כמוהו, כפי שאמרו הלצים. הם שתו לשוכרה, ביקשו שיחזיקו אותם, יללו וגנחו כאשר הסכין חתכה בבשרם.

הערב ירד והכרוז הכריז שהמשך המילות יבוצע למחרת.

 

שלומית

מי שהיה אחי נקרא לישיבת המטה שם מסר דיווח על ביצוע המילות.

“אני חייב לציין את עוז רוחו של ראש העיר שסרב לשתות יין וסרב שיחזיקו אותו בידיו וברגליו, בזמן ביצוע הברית הוא לא נע ולא זע ולחש כל הזמן אל נקמות קוס.”

“זה אחד הדברים המפחידים אותי” אמר הנשיא, “הוא עוד יהפוך לגיבור אדומי.”

“תנוח דעתך, שאר חברי מועצת העיר לא היו גיבורים כמוהו, הם שתו לשכרה ויללו מכאב, כמו שזה אמור להיות.”

“דעתי שראש העיר אינו גיבור, אלא טיפש.” העיר אריסטובולוס.”

“גיבור או טיפש, זה אינו משנה מאום,” התערבתי בשיח, “כוחם של מיתוסים הוא אדיר, ראה את המיתוס שלנו על יציאת מצרים, עלינו לגדוע מיתוס זה עוד באיבו.”

 

“לערוף את ראש העיר?” הצעתו הברברית של אריסטובולוס הרתיחה אותי, זכרתי לקוסגבר את החסד של מעשהו, הוא כמוני עשה זאת שלא על מנת לקבל פרס, אלא רק על מנת להיות אדם טוב יותר. לא הייתי יכולה להפגין בפני המטה את אהדתי וחיבתי אליו אך הייתי חייבת לקטוע את הצעת אריסטובולוס בעודה באיבה.

“זו הדרך הבטוחה להפוך מיתוס קטן לענק.”

“אולי ניתן לו פרס?” לגלג אריסטובולוס.

“בדיוק כך, ניתן לו פרס, נשאירו כראש העיר, המודיעין שלנו מספיק טוב כדי לדעת אם הוא הופך למסוכן, בכל שלב נוכל לערפו.”

“כמו תמיד,” סיכם הנשיא, “שלומית אלכסנדרה צודקת, ועכשיו,” הוא מחא כף, שני עבדים הכניסו לחדר שני קנקני יין חברון, מזגו אותם לגביעים שחולקו הנוכחים.

“המלחמה הסתיימה,” הכריז הנשיא, “שחררנו את נחלתו הדרומית של שבט יהודה. אל חיילות המצב שנשארו בערים המשוחררות, יצטרף גדוד קיליקי שיישאר במארשה ויבטיח את גיור האדומים בעיר, שאר צבאנו יחזור מנצח לירושלים, לחיים.”

 

מילה של אנטיפס

אנטיפס

התעוררתי שטוף זיעה. נותרו לי שעתיים להתייצבות במקדשו המחולל של קוס, כל הלילה פקדו אותי סיוטים. אף שאבי ניסה להסתיר ממני כמה נורא הדבר אותו עבר לפני חמישה ימים.

על אף שהחל להתאושש ראיתי שהליכתו אינה כתמול שלשום. שמעתי אותו גונח מכאבים כשהיה לבדו. ארוחת הבוקר נתקעה בגרוני.

אחרי הארוחה צעדנו אבי ואני ברגליים כושלות לאפריון שלנו. ארבעה עבדים חסונים נשאו אותנו, לעבר מה שהיה עד לכיבוש היהודי היכלו של קוס האלוהי.

מחוץ להיכל ניצבו עשרה שכירי חרב קיליקים אימתניים, מזוינים מכף רגל ועד ראש, מוכנים לשסף בחרבותיהם כל מי שינסה לעורר מהומה. חמישה נערים אדומים ניצבו בטור, רועדים מאיימה.

“אתה רוצה לעמוד ראשון?” שאל אותי אחד מהם, האחרים שתקו. נעמדתי ראשון. לא היה אכפת לי אם הנערים האחרים פחדו יותר ממני, או שפינו לי את מקומם כי אני הוא בנו של ראש הפוליס, העיקר לסיים עם זה ומהר.

 

לפתע נעמדה מולי הלנה היפה, וכרכה סביבי את זרועותיה בחיבוק ארוך,

“אוהב אותך גם אחרי הטלת הפגם,” היא נשקה לי בחום. דבריה עודדו את רוחי הנכאה.

מתוך ההיכל נשמעה צרחה, ואחריה בכי חנוק. כמה דקות אחר כך יצא משם חברי הטוב קוסענל, גוו כפוף, ידיו מכסות על מבושיו. אביו תמך בו.

“הבא בתור,” הכריז קול גס. אבא הוביל אותי פנימה, הלנה ליוותה אותי במבטה. רעדתי מפחד.

באולם היו שתי לשכות, באחת מהן שכב ידידי קוסברק, ולצידו ראיתי יהודי כורע על ברכיו, סכין חדה בידו. קוסברק צרח ובכה.

 

בלשכה השנייה המתינה לי חבורה של חמישה גברים יהודיים. חכם בנימין, הגבר שנראה הבכיר בהם, הציג את עצמו ואמר לי, “אם תתנגד עלול להיגרם לך נזק,” הוא מילא כוס ביין שריחו העיד על טיבו הזול, ופקד עלי, “שתה.” לגמתי בהיסוס. גל של בחילה גאה בי. כמעט והקאתי.

“יותר מהר,” פקד חכם בנימין, “עליך ללגום את הכוס עד תומה. והזדרז. היום קצר ומלאכתנו מרובה.” אטמתי את אפי באצבעותיי ורוקנתי את כוס התרעלה.

חכם בנימין מילא את כוסי פעם נוספת וציווה עלי לרוקנה, ואז מילא את הכוס בפעם השלישית. הרעד בגופי גבר, ראשי הסתחרר. קרסתי ארצה.

ארבעת הגברים החסונים שעמדו ליד חכם בנימין מיהרו לאחוז בידי וברגלי. דבר מה חד ננעץ בגבי, חשתי את הדם ניגר מהפצע, לא יכולתי לזוז. מבעד לערפל שמעתי את חכם בנימין קורא בקול,

“ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על המילה.”

יד מחוספסת אחזה במבושי. היין המגעיל לא הצליח לשכך את תחושת הסכין החותכת בבשרי. היהודים המטונפים חותכים את הפאלוס הנהדר שלי! הלנה, האם באמת תרצי אותי עכשיו?

בכיתי. הכאב היה נורא. הערפל שמילא את ראשי נעשה סמיך מרגע לרגע. עצמתי את עיני ושמעתי את חכם בנימין מדריך את אבי בעניין החבישה. ידיים חזקות אחזו בידי והושיבו אותי. הרגשתי זרזיף חם ניגר במורד גבי. פקחתי את עיני והבחנתי במבטו המרוצה של בנימין. לפתע השתנתה ההבעה שעל פניו.

 

“הוא פצוע בגב,” צעק.

מישהו הפשיל את הטוניקה שלי וחפץ חד נשלף מגבי.

“רסיס זכוכית,” הכריז חכם בנימין, וסטר לאחד הגברים. “אמרתי לך לדאוג לכך שהרצפה תהיה נקייה משברי הזכוכית. אני מקווה שלא נפצעו אנשים נוספים.”

“אני נפצעתי לפני חמישה ימים,” אמר אבי בשקט.

“למה לא אמרת מילה?”

“במילה, למי יש כוח להגיד מילה?” אבי תמיד שמר על חוש ההומור שלו.

חכם בנימין פנה אל ארבעת הגברים, “אם יימצא על הרצפה רסיס זכוכית נוסף, תולקו כולכם.”

“מצטער,” אמר לי חכם בנימין וניגב את פני במטלית רטובה. לאחר שהתאוששתי עזר לי אביו לקום ושנינו כשלנו לעבר האפיריון שלנו. קול גס קרא, “הבא בתור!”

הלנה הלכה לצד האפריון ונעצה בי מבט אוהב.

 

מחיר הנקמה

“אבא,” אמרתי כאשר נכנסנו לווילה שלנו, “זה לא רק כואב, זה משפיל.”

“לפחות עכשיו, כמו שאומרים היהודים, נוכל לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו,” השיב אבי וסייע לי להתיישב על כרית תפוחה.

“האם נכונה השמועה שהיהודים יקימו בית כנסת במקום מקדשו המחולל של קוס?”

“השמועה נכונה. חלק מהחכמים היהודים יישארו כאן וילמדו אותנו את תורתם.”

המחשבה שהיהודים הרוצחים, שגזלו ביד גסה את היכלו המקודש של קוס, יהפכו אותו לבית כנסת תסכלה אותי.

“לעולם לא אלמד את תורתם הנתעבת!”

“בני, לעולם אל תגיד לעולם.”

“אבא, בשם קוס האלוהי, אנקום בחשמונאים, אחריב את ממלכתם, אם לא אספיק זאת בחיי, בניי ימשיכו בכך אחרי מותי.” הייתי נסער, דמעות זלגו מעיני מרוב זעם.

 

“בני, מחיר הנקמה יהיה נורא, תצטרך להקריב את עתידך למען הנקמה הזאת. גם את שאיפתך להיות פרקליט בעיר גדולה, וזה עוד הדבר הקל.”

“מה הדבר הקשה, אבא?”

“הנקמה מרעילה את נפש האדם, תצטרך לחיות בשקר מתמיד, גם מול ידידיך הטובים ביותר, לא תדע מי ילשין, מי ייחקר ומי יישבר בחקירה.”

“גם מול הלנה?”

“אהבתך להלנה היא הקורבן היקר ביותר שתקריב על מזבח נקמתך, אסור לך להינשא לה ולהביא ילדים, חשוב על המחיר הנורא שהם ישלמו אם תוכניתך תיחשף על ידי החשמונאים או על ידי עושי דברם.”

 

שקעתי בהרהורים. אני רוצה להינשא להלנה ולהקים איתה משפחה. יש לי כישרון למילים, אוכל להיות פרקליט מצטיין, נוכל לחיות באושר ובעושר בכל עיר תרבותית גדולה, איננו חייבים לחיות תחת שלטונם של היהודים הברברים.

מאידך גיסא, קוס ואדום שנרמסו על ידי הקלגס חשמונאי זועקים לצדק ולנקמה. זו גם מורשתו של סבי שצעק, ‘אל נקמות קוס’, כאשר ראשו היה מונח על הסדן.

איננו יכולים להביסם בשדה הקרב, אך אסור שהרשעים האלה, הורקנוס ובניו, ימותו בשלווה במיטתם, אסור שמדינתם הנתעבת תתקיים. אם אבחר בחיי נוחות בעיר תרבותית, לעולם לא אהיה מאושר. בריחתי תמיד תייסר אותי, גם אם אנחיל את מורשת אדום לבניי ולנכדיי. מה אומר להם כשישאלו אותי, מה עשית כאשר חוללו היכלנו? למה ברחת לאחר עריפת ראשו של סבך הנערץ, הכוהן הגדול של האל קוס? כיצד זה לא נקמת את נקמת אדום הרמוסה? 

 

“אבא, הרחתי באפי את אדורה השרופה, ראיתי בעיניי את שיירת הפליטים ואת היכל קוס המחולל, בעיני רוחי אני רואה עדיין את ראשו המשופד של סבי. לא אוכל שלא לנקום את נקמתם.”

“בני, אנחנו והיהודים אחים אנו. אבינו עשו מחל ליעקב אחיו על שעשק אותו.”

“איני מוכן ללכת בעקבותיו. לא אגיש את הלחי השנייה ליד שסטרה לי. אני תובע נקמה, בשמו של קוס האלוהי.”

“אם ברצונך לנקום, נקום. אל תדבר. אנשים כבר שמעו אותך מאיים בנקמה, ייתכן שיושת עליך מעקב.”

דבריו של אבי ציננו את מוחי הלוהט והחזירו אותי למציאות הקשה.

“מה אני צריך לעשות, אבא?”

 

“עליך להסיר ממך כל חשד של מרד או נקמה. למשל, כשיפתח בית הכנסת, לך ללמוד בו. החכם הראשי שמו אבטליון. יהיה לך קל לשכנעו בכנות כוונותיך. הוא עצמו גר. הוכח לו שאתה יהודי בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך.”

“אבי, מהיכן הביטוי הזה?”

“מתורת היהודים. תצטרך להכיר את ספריהם, כדי שיחשבו שאתה אחד משלהם.”

אחד משלהם?! ההכרה שהנקמה תדרוש ממני להתחזות ליהודי נאמן חלחלה לראשי.

אבא שקע במחשבות, וכשדיבר קולו היה מדוד.

“ראה, בני, אינך בטוח כאן במארשה. איימת בנקמה בארוחת הערב עם אינאיס ואחר כך שוב, ועוד בראש חוצות באגורא. נוסף על כך, נתפסת עם קשת ואשפת חיצים כמטחווי קשת ממנהיגי החשמונאים. אני חוזר בי מהצעתי שתלמד בבית הכנסת היהודי. הכיוון צריך להיות אחר.”

“אינני מבין…”

 

“עליך לנסוע ליוון וללמוד רטוריקה באקדמיה של אתונה.”

“למה רטוריקה? למה דווקא אתונה?”

“רטוריקה היא הדבר שבו אתה מצטיין יותר מכול. אתונה היא האקדמיה הטובה ביותר בעולם התרבותי, והיא רחוקה מיהודה. כך תוכל להיעלם מעיני מבקשי נפשך.”

חשדתי שאביו מבקש להרחיקני ממארשה בתקווה שרוח החופש של אתונה תגבר על תשוקתי לנקמה.

“איך זה יעזור להסיר את החשד מעליי?” היתממתי.

 

“האם אתה מכיר את התרגיל ברטוריקה הפוכה, שבו אתה מגן על אמונה המנוגדת לאמונתך?”

“שמעתי עליו. כיצד תרגיל זה קשור לעניינו?”

“קוס נתן לך מוח, השתמש בו.”

שקעתי בהרהורים.

“מצאתי!” קראתי לבסוף וזינקתי ממקומי בהתרגשות, כמו ארכימדס שקפץ מהאמבט בסירקוז. כאב חד בפאלוס שלי בלם את התלהבותי. התיישבתי כאוב, המחשבה המשיכה לדהור במוחי. רטוריקה הפוכה, היא תהיה סוס העץ שבאמצעותו אפרוץ את חומות טרויה, “תודה על העצה, אבי.”

למרות דרך החתחתים המצפה לי, ידעתי היטב לאן פני מועדות. הובא לי יין אדומי משובח. לגמתי מלוא הנאד ועליתי על יצועי, מקווה לשנת לילה שלווה.

 

בחצי הלילה העיר אותי כאב חד. התהפכתי על משכבי, הפאלוס שלי כאב נוראות. חשבתי ללגום כוס יין נוספת, אך אז עלה במוחי המכשול הראשון שיעמוד בדרכי: מה אומר להלנה? אינני מסוגל לשקר לה. ההפכתי והפכתי בעניין, שום פתרון לא עלה בראשי שכאב מרוב מחשבות. אם איני יכול להתגבר על המהמורה הראשונה, איך אוכל להוציא את תוכניתי לפועל?

באין עצה שתיתי שתי כוסות יין ונרדמתי.

בבוקר העירני רופאו האישי של אבי. הוא הסיר את התחבושת מהפאלוס שלי. אף שעשה זאת בעדינות, חשתי כאב.

כשעה אחרי שהלך הרופא הגיעה הלנה.

 

“אני נוסע ללמוד באתונה,” בישרתי לה ללא הקדמות.

“אסע איתך,” היא ענתה בלא היסוס.

“לא תוכלי לנסוע איתי. אל תשאלי מדוע, אל תשאלי עד מתי, אל תדברי על כך עם אף אחד.”

עיניה מלאו דמעות. גם עיניי.

“יש דברים שאסור לך לדעת, ואסור לאף אחד לדעת,” קולי רעד.

שתקנו ארוכות.

“מתי אתה נוסע?”

“כשהפאלוס שלי יתרפא.”

“אוכל לראות אותו?”

הנהנתי בראשי והפשלתי את הטוניקה שלי.

“הוא נראה משונה,” אמרה הלנה בזהירות.

השפלתי את מבטי. הפאלוס שלי היה נפוח, אדום ומראהו חסר. שקעתי בייאוש.

“אני מקווה שהוא עוד יזדקר,” אמרה הלנה בקול רפה.

“היהודים פרים ורבים, זה אומר שהפאלוס המקוצץ שלהם מזדקר,” עניתי בקול בוטח, אף שלא ידעתי איך ינהג הפאלוס שלי. חייכנו. 

 

הלנה ביקרה אותי מדי יום, ובכל פעם שאלה, “האם כואב לך?”

היום תשובתי הייתה שונה. “כבר לא.” הפשלתי את הטוניקה והראיתי לה. צבעו הרגיל של אברי שב אליו, וגם שאר יכולותיו.

“הוא מזדקר,” קראה הלנה בשמחה.

“כן. כשאני חושב עליך או כשאת לידי.”

הלנה הביטה ארוכות בפאלוס הזקור שלי. “אני רוצה לשכב איתך.”

“אסור, את עלולה להרות.”

“נשתמש במעי חזיר.”

“כבר אין חזירים במארשה, היהודים, את יודעת.”

הלנה הרהרה תוך שהיא מביטה בפאלוס שלי. “אענג אותך בידי.”

“בזהירות, זה אולי יכאב.”

הלנה ליטפה אותי בעדינות, וכעבור כמה דקות נשטפה ידה בפרץ הזרע שלי

“אלך למרחץ לשטוף את ידיי,” אמרה וקמה במהירות. היא חזרה לחדר כעבור דקות ארוכות,

“כל כך הרבה זמן נדרש לשטוף ידיים?” תהיתי בקול. הלנה הסמיקה.

“התזת גם על הטוניקה שלי, הורדתי אותה ושטפתי את הכתמים. אינני יכולה לצאת מהווילה שלך מדיפה ריח זרע טרי.” חייכתי.

 

מה קרה לבשמת?

ינאי

הגדודים העברים ובראשם העברי הראשון חזרו לירושלים וערכו מצעד ניצחון. חיכיתי בקוצר רוח לסיום המצעד ואז רצתי לארמון ופרצתי מיוזע ללשכתה של אמא. היא חיבקה אותי למרות הריח הרע שעלה ממני.

“אני שמחה שחזרת בשלום מהמלחמה.”

“איפה היא?”

“ינאי שלי, אתה נסער, שב בבקשה, השפחה תביא לך שתייה ועוגות.”

“תחנקי בעצמך משתייה והעוגות! איפה היא?”

במקום תשובה אמא הביטה בי במבט מוכיח, “היכן נימוסיך? אתה מיוזע ומצחין.”

“לא אירגע עד שאדע מה קרה לה.”

“ראשית, לך לבית המרחץ והירגע. כשתחזור נקי נשב כבני תרבות ונשוחח.”

התביישתי בהתפרצותי על אמא, הלכתי למרחץ וכעבור שעה קלה חזרתי ללשכתה של אמא, רחוץ ומדיף ריח ניחוח.

“איפה היא?” ניסיתי להיות רגוע.

 

” ברחה. מזמן ברחה.”

“לאן?”

“אינני יודעת, היא קמה והלכה ועקבותיה לא נודעו.”

“את מסתירה ממני את האמת!” זעקתי. “הלוא בשמת היא רכושך.”

“ינאי, אני דורשת שתתנצל, אינך בן עבדים וגם לא שוליית טבח.”

כבשתי את ראשי בידי.

“אני מבקש את סליחתך אמא. קיוויתי לפחות לפגוש את בשמת ואני נסער מהיעדרותה”

אמא ניגשה אלי וחיבקה אותי. “איך לא אסלח לגיבור המלחמה שלי, שחזר הביתה.” יצאתי מהלשכה.

 

“הילד של אימא גיבור מלחמה,” נשמע קולו הלועג של אדוניה, הוא צלע על רגלו וחשף בגאווה את אריה הארגמן שלו.

“טווס, קיבלת עוד נוצה? חבל שאבשלום חיסל את האדומי שדקר אותך, אם היו מביאים אותך על המגן 4 , אימא הייתה מקבלת את אריה הארגמן שלך.”

“בנים,” צעקה אמא, “אני מזועזעת, לא אסבול דיבורים כאלה. התנצלו זה בפני זה תכף ומייד!”

“לא אתנצל בפני הטווס,” אמרתי ויצאתי אל גן הארמון. שוטטתי בין העצים וניסיתי להרגיע את רוחי הסוערת.

 

לפתע ראיתי מולי התקהלות. אהליאב עמד במרכז וסביבו התקבצו עבדים ומשרתים. התקרבתי.

“את הצלקת הזו,” הכריז אהליאב והצביע על הצלקת בלחיו, “קיבלתי מדקירת חרבו של אדומי שהרגתי במו ידיי!” המשרתים והעבדים נעצו בו עיניים מעריצות. אהליאב המשיך להתפאר, “מי שנפצע בקרב מקבל את העיטור הזה, אם חייל נהרג מקבלת אותו משפחתו,” הוא הציג לראווה את אות אריה הארגמן שלו.

 

המתנתי עד שהחבורה תתפזר ואז ניגשתי אל אהליאב ואחזתי בצווארו.

“ערמת גללים שכמוך, חיילים אמיתיים שפכו את דמם בשביל אריה הארגמן. אספר לכל המעריצים האוויליים שלך איך באמת נפצעת.”

אני בוש בעצמי על שבעבר הייתי חברו של עלוב נפש זה.

אהליאב האדים כולו. “ינאי, אני מתחנן בפניך לא לעשות זאת. אני מבטיח שלא אחזור על כך.”

“איך בכלל קיבל עוזר טבח עלוב, המחפש פירורי תהילה, את אריה הארגמן שאינו ראוי לו?”

“אימך דאגה לכך.”

“מאיזו סיבה?” אהליאב משך בכתפיו.

“היא מחבבת אותי.” עוד אחת מגחמותיה של אימי.

“אני כבר לא מחבב אותך,” התרחקתי ממנו בתיעוב.

 

ראשי כאב, ואף שהייתה זו שעת צהרים עליתי על יצועי.

“ינאי שלי,” קולה של בשמת היה שבור ומרוסק. “אימך מכרה אותי, הצילני.”

“היכן את, בשמת שלי?” היא לא הספיקה לענות.

“ינאי, קום, כבר בוקר,” קולה של אמא חדר אל חלומי. הסתובבתי לצד השני. אמא המשיכה לטלטל את כתפי.

“הנח לבשמת, הנח לחלומותיך.”

“לא די בכך שמכרת אותה,” עניתי נרגז, “לא נתת לה לומר לי היכן היא!”

“ינאי שלי, חלומות שווא ידברו.”

“רק לבשמת מותר לקרוא לי ינאי שלי. חלומות לא שווא ידברו,” צרחתי ועצמתי את עיניי.

“עליי לחזור לשנתי, בשמת מחכה לי בחלום והיא תאמר לי היכן היא.”

 

אמא ניערה אותי נמרצות.

“אינך חוזר לישון. קום, לך להתרחץ והתלבש. אני ממתינה לך בלשכתי. עלינו לשוחח.”

“על מה? את רוצה לשדך לי קופה מבנות ירושלים כדי שאשכח את בשמת?”

“בנות ירושלים אינן קופות וגם לא שפחות, הן היפות, החכמות והאצילות בבנות יהודה.”

רטנתי, אך קיבלתי את הדין. התרחצתי, התלבשתי, אכלתי ארוחה קלה וניגשתי ללשכתה של אמא.

“סגור את הדלת, זה לא לאוזני עבדים, משרתים והולכי רכיל למיניהם,” הבטתי בה בתימהון, “יש לי ידיעה על בשמת,” נדרכתי באחת.

“היא ברחה לאדומיאה כמה ימים לאחר שהראשון ליהודה צעד לאדום.”

“לאן באדומיאה?”

“לאדורה.”

“מה עלה בגורלה?” הייתי מתוח כפי שלא הייתי אפילו בקרב.

“היא נהרגה בכיבוש העיר.”

 

ליבי נפל בקרבי, “אדורה? גם אני הייתי שם.”

האם גווייתה הייתה מוטלת ברחוב שבו ישבנו לאכול?

בכל כוחו התאמצתי שלא לפרוץ בבכי.

“היא הגיעה לשם כדי לחפש אותי. עליי לעלות לקברה.”

“היא נקברה בקבר אחים עם יותר ממאתיים אדומים.”

“מניין לך?”

“אהליאב, סיפר לי.” כן הוא היה אחראי על קבורת האדומים, הייתה שם עגלה עליה היה מוטל הנער שהרגתי בבוקר, אהליאב אמר לי שאבי עשה מחווה ואפשר לאינאיס הניקלה לקבור את בנו באופן מכובד, כעסתי על אבא.

“אהליאב?” נשפתי בבוז. “הרי הייתי איתו במערכה. אם זו הייתה אמת, השקרן הזה היה מספר לי כבר אז. הדבר היחיד הנכון הוא שהיו הרבה הרוגים אדומיים שנקברו בקבר אחים. את בדית את הסיפור הזה כדי לכסות על פשעך במכירת בשמת.”

“ינאי, מעולם לא העלבת אותי כך. לא מכרתי את בשמת, וגם אם הייתי עושה זאת, אין זה פשע למכור שפחה, לפני שתכנה אותי בכינויי גנאי, שאל את אהליאב. אולי בכל זאת דבריו אמת?”

 

קמתי מבלי להיפרד מאימי והלכתי אל מטבח הארמון.

“החוצה, שקרן,” צעקתי על אהליאב.

הטבח פתח את פיו לומר דבר מה, אך ברגע שזיהה אותי, בן הנשיא, מיהר לסגור אותו.

“אימי אמרה לי שראית את בשמת הרוגה באדורה.”

“מה שאמרה אימך נכון. ראיתי אותה גוססת ואז היא מתה.”

“איך אתה יודע שזו היא ולא מישהי דומה לה? “

“כאשר ראיתי אותה היא הייתה מוטלת ברחוב, פצועה בבטנה, מדממת וכואבת. היא הביטה בעיניי וראיתי שהיא מזהה אותי.”

המחשבות דהרו במוחי, אולי השקרן הזה בכל זאת אומר אמת? זה פשוט מדי, יש לו עוד הרבה מה להסביר.

“איזה רחוב זה היה?”

“הרחוב המוליך מהשער, אתה זוכר שהבאתי לכם אוכל ומים לשם?” אחרי שקמנו ממקומנו, העורבים והנשרים שחגו מעלינו, עטו על גוויות האדומים לידן ישבנו.

“באיזה מרחק מהמקום בו ישבתי מצאת את בשמת?”

“כארבע מאות אמה, גירשתי את העורב שניקר את בשרה,” חשתי כאב חד כאילו את בשרי ניקר העורב, אהליאב המשיך, “היא התקשתה לדבר פציעה בבטן, אתה יודע, אך נתנה לי את האצעדה שהייתה על ידה וחרחרה, ‘מסור אותה ליונתן ינאי’.”

 

אהליאב פתח צרור בד שהיה קשור לחגורתו, שלף ממנו אצעדת את היד המוזהבת שהענקתי לבשמת והושיטה לי. ביטחוני התערער באחת, כמעט פרצתי בבכי, אך הצלחתי לשלוט בעצמי. אסור לי לאבד שליטה מול עלוב הנפש הזה.

“אתה משקר! אינני יודע איך השגת את האצעדה, אך אם זה היה נכון, היית מוסר לי אותה בפעמים הרבות שראית אותי בזמן המלחמה. תפסתי את אהליאב בצווארו והידקתי את ידי, הוא החוויר והשתנק.

“אם תמשיך לשקר לי, אחנוק אותך,” צעקתי והרפיתי מצווארו, “ועכשיו, דבר.”

“בשמת ביקשה ממני למסור לך את האצעדה רק בתום המלחמה. היא חששה שהבשורה על מותה תסיט את תשומת ליבך ממשימותיך ותביא למותך.”

“האם ראית במו עיניך את בשמת נקברת בקבר האחים באדורה?” נאחזתי בתקווה אחרונה.

“כן, כמה דקות אחרי שפגשת בי שם, הגיעה עגלה מהעיר ועליה גוויות. בשמת הייתה ביניהם, הוריתי לאדומים שפיקדתי עליהם להורידה בזהירות לבור.”

“שקרן, ראיתי איך זרקתם את הגוויות לבור, כמו שקי חיטה.”

“לא את בשמת.”

 

“נניח לזאת. עוד לא אמרת לי, כיצד היא מתה.”

אהליאב נע במקומו בחוסר נוחות. “ינאי, הדבר כואב לי.”

“הדבר היחיד שכואב לך הוא שלא שמרת את אצעדת הזהב לעצמך.”

“ינאי, פעם היינו חברים, אם תמשיך להעליביני, לא תדע איך היא מתה.”

שלפתי את פגיוני והצמדתי את החוד לאניצי זקנו של אהליאב, תחת סנטרו.

“את האמת, את כל האמת ורק את האמת. ולא, אשחט אותך כמו חזיר במקדשו של קוס.”

“אחרי שמסרה לידי את האצעדה, חשפה בשמת את חזה. ‘דקור אותי בליבי’, חרחרה. עשיתי עימה חסד של אמת, היא מתה בשלווה. לא הייתה לי ברירה, אתה הרי יודע שהפקודה הייתה להרוג את הפצועים.”

הבטתי בו המום. אחר כך השבתי את פגיוני לנדנו.

“לעולם לא אסלח לך,” אמרתי בשקט, ענדתי את האצעדה על זרועי והסתובבתי חזרה לארמון.

 

מצפוני הציק לי, לא על שכיניתי את אהליאב “שקרן,” שכן בעניין אריה הארגמן שיקר, גם לא עלה בדעתי להתנצל בפני הרוצח של בשמת, אבל המילים הקשות שהטחתי באימי לא היו ראויות.

כעבור כמה ימים רוחי נרגעה וניגשתי לאימי.

“אני חייב לך התנצלות על שחשדתי במניעיך. אני מבקש את סליחתך בכל ליבי.”

“בני האהוב, הבנתי לליבך וכלל לא כעסתי,” אמרה אמא וחיבקה אותי בחום.

“בחלומי ראיתי אותך מלך יהודה, גם אביך חלם על כך.”

“דוד המלך בכבודו ובעצמו בישר לי זאת,” הייתי נרגש ביותר.

“רואה אתה, חלומות לפעמים לא שווא ידברו, יש בך גדולה שעדיין לא הבשילה, גם באנטיגונוס אין את הגדולה שיש בך, בחזוני אני רואה אותך לובש את גלימת הכהן הגדול, עוטר על ראשך את כתר יהודה.”

 

“על סמך מה את אומרת זאת?” ניצוץ ניצת בעיניי.

“את כל בני גידלתי מהרגע שיצאו מרחמי, אין מי שמכירה את כולכם כמוני, אני יודעת לזהות גדולה גם אם טרם הבשילה.”

מה אעשה עם הגדולה הזאת?”

“אינני יודעת עדיין, אך נועדת למלכות. זה העתיד בני האהוב, בשמת היא העבר.”

לא שכחתי את העבר. לפני שעליתי על יצועו ניגנתי בכינורי ושרתי את שירה של בשמת אנדרומאכה, אותו צרבתי בזיכרוני כמה חודשים קודם לכן.

גורלה של בשמת היה מר מגורלה של אנדרומאכה שאריכה ימים, זכתה לחזור למלוכה וללדת ילדים אחרים. למרות זאת מעולם לא שכחה את הקטור שלה.

בשמת נהרגה בעודה צעירה, קבורתה הייתה משפילה, האם הלוחם שדקר אותה בבטנה, דקר גם את הילד שלנו? דמעות עלו בעיניי,

כאשר אעלה למלוכה אשיב לבשמת את כבודה האבוד. זו סיבה נוספת מדוע עלי למלוך.

 

אודיסאוס ופנלופה

אנטיפס

מועד ההפלגה לאתונה הגיע, אף שהלנה אהבותי קיוותה לנס, שהאונייה לא תגיע לנמל, שאחזור בי מתוכניתי, או שאסכים שהיא תתלווה אלי לאתונה.

“אסע איתך לאשקלון,” אמרה לי הלנה.

“אינני רוצה פרידה דרמטית ברציף, ניפרד כאן,” אמרתי לה בצער.

“אודיסאוס שלי, פנולופה שלך תחכה לך כאן, באיתקה, אחרי ניצחונותיך והרפתקאותיך בטרויה.”

“פנלופה שלי, האחת והיחידה, גם אם אחזור לאיתקה לא אוכל לחזור אליך. ושוב, אל תשאלי מדוע.”

נפרדנו בדמעות.

 

נסעתי עם אבי לאשקלון בכרכרה רתומה לשני סוסים. אחותי הצעירה אדלפי הצטרפה אלינו. נפרדתי מהם בדמעות. צדקתי שבחרתי להיפרד מהלנה במארשה. אילו הייתה כאן אינני יודע אם הייתי מסוגל לעזוב את הרציף.

עליתי לספינה ונופפתי לאבי ולאחותי. הספנים ניתקו את החבלים, הרימו עוגן, והספינה עזבה את הנמל. המפרש המרובע נמתח, כך בדיוק נהגתי, ניתקתי את החבל שקשר אותי להלנה, יצאתי מנמל הבית במארשה אל הים הפתוח, לאתונה.

 

מחר נגיע לפיראוס, הנמל של אתונה. אף שהקאתי פעמים מספר, נהניתי מהמסע. על הסיפון פגשתי מלומד מאלכסנדריה.

“איזו מגילה אתה קורא?”

“אקסודוס, מתרגום השבעים. זהו חלק מהמיתולוגיה היהודית, שתורגמה ליוונית קווינה.”

ביקשתי לקרוא במגילה.

“שמור עליה מכל משמר, ספרים הם יקרי ערך,” אמר לי המלומד.

ידעתי לקרוא מהר וסיימתי את קריאת המגילה תוך כמה שעות. התרשמתי עמוקות מהסיפור על משה, המכשף המצרי, ששחרר את בני עמו העבדים. שמם הקדום של היהודים היה “בני ישראל,” ואותו משה היה מנהיגם. סיפור הסנה הבוער הסעיר את דמיוני.

 

כשנעגון באתונה עליי למהר לביתו של קסטור. אבי הציע שאשהה אצלו בימים הראשונים.

“ואל תשכח לכתוב לי ביום שאתה מגיע אליו,” הוא הביט בי בעיניו הטובות.

 

אנטיפס החדש

קסטור הגיש לי מגילה חתומה. “אגרת מאביך,” קראתי.

‘חששי התממש וכמעט גרם לאסון. הפיניקים סירבו לקבל על עצמם את גזרת המילה. הם תקפו את השומרים הקיליקים והרגו חמישה חיילים. בתגובה הגיע לעיר יהודה אריסטובולוס’, המנוול, גם אותו אוריד ביגון שאולה, ‘הוא צלב את תיאודורוס ועוד תשעה ממנהיגי הפיניקים. ראשיהם של מאה פיניקים אחרים נערפו, והשאר גורשו לאשקלון. הרובע הפיניקי בעיר נשרף ונהרס עד היסוד. נוסף על כך הוטלו עלינו מיסים כבדים, כפיצוי על הריגתם של השכירים הקיליקים. לקח מר בני, זהו מחירה של איוולת פטריוטית חסרת תוחלת…’

החדשות הקשות עוררו בי זיכרונות מרים. הזעם על החשמונאים הברברים גאה בי. בקושי הצלחתי לשלוט בעצמי. שקעתי בהרהורים, ולבסוף הבנתי שאבי צדק. מנהיג שמתנהל כפטריוט אווילי וחושב מאשכיו ימיט אסון על קהילתו, החרטה תגיע מאוחר מדי. נזכרתי באינאיס שהוביל את פליטי עירו והתייפח בבכי מול אבי. מחשבות חרטה דומות ודאי עברו בראשו של תיאודורוס לאחר שתלייניו עזבוהו במרומי הצלב, בעוד העורבים מנקרים את בשרו. נקמתו של פטריוט חכם תבוא מראשו, לא מאשכיו, אני אהיה הפטריוט הזה. החל מרגע זה אבנה את דמות האדומי שנשבה בקסמה של היהדות. בחוכמה, לאורך שנים, שלב אחר שלב, אבנה את אנטיפס החדש.

 

בשורה מהמלאך

שלומית

יונה ממארשה הביאה לי את הידיעה לה ציפיתי יותר מכל,

‘שליחותו של המלאך צלחה, אך הוא נותר חסר כל וחי בעוני מחפיר, אני אוסף עכשיו כספים, גם השטן תרם את חלקו. רק כך יוכל המלאך למלא את ייעודו’.

רכבתי במהירות למארשה ופגשתי את קוסגבר ראש העיר, הייתי נרגשת והזלתי דמעה,

“קח שטר של אלף דרכמות כסף ממקדש אפולו באשקלון ומסור אותו למלאך במהירות האפשרית.”

“מחר יצא שליח אל המלאך.”

שנה 31 לעצמאות יהודה – (111 לפנה”ס)

תוכן העניינים

עת המעצמות

שלומית

“עת מלחמה ועת שלום,” הכריז הנשיא במועצה של ראש השנה למלחמות, “חברי הברית, הוכחתם עצמכם בעת מלחמה, הגיעה העת שתוכיחו עצמכם בעת שלום.”

שקט מתוח השתרר, שני בני הנשיא הביטו בי. מה את יודעת? שאל מבטם.

אינני יודעת מאום, השבתי במבט נבוך.

הנשיא נראה נהנה מהמתח שנוצר. הוא השתהה מעט ואז אמר,

“כדי לשפר את קשריה המדיניים של יהודה, נוציא מכאן שתי משלחות, לרומא ולפרתיה.”

“אני חש בכל עצמותי,” לחש אריסטובולוס באוזנו של אנטיגונוס, “שהמוח הקודח תכנן משהו שאני שונא.”

הנשיא נעץ באריסטובולוס מבט קשה כאומר, שתוק כאשר אני מדבר ואז המשיך, “אני מזכיר לכולכם שמדינות אלה הן החשובות והחזקות ביותר במרחב בו אנו חיים, האם למישהו יש שאלות?” הנשיא עשה הפסקה קלה בדבריו.

 

הרמתי את ידי והנשיא השיב לי במנוד ראש, “מה תפקידן של המשלחות האלה?”

“תפקידן הוא קודם כל להכיר את המדינות שאליהן ייסעו ואת אנשי המפתח בהן,” הנשיא לגם מכוס המים שלו.

“אילו אנשי מפתח?”

“סבלנות שלומית, עוד אגיע לכך.”

הנשיא המשיך, “תפקיד נוסף של המשלחות וזה נוגע לבני הבכורים מפקדי הצבא, הוא להכיר וללמוד את הצבאות ואת שיטות ההלחימה של המדינות שבהן תבקרו. המדינות האלה מעוניינות שבעלות בריתן יכירו את כוחן הצבאי.”

אריסטובולוס ואנטיגונוס חייכו והחליפו מבטים. הנשיא כחכח בגרונו.

“משימה אחרונה, בשתי מדינות אלה משגשגות קהילות יהודיות גדולות, עליכם להכיר קהילות אלה, ולהביא אליהן את בשורת המדינה היהודית, אך עשו זאת בזהירות, אל לכם להכעיס את השליטים במדינות שאליהן אתם נוסעים.”

 

הנשיא חייך חיוך רב משמעות לגם מים ואז המשיך,

“למשלחת לפרתיה תפקיד נוסף, לכרות ברית ידידות עם מדינה אדירה זו, יש שאלות?” הנשיא הביט בנו, “רק לשלומית יש שאלה?”

“האם בברית עם פרתיה לא נפר את הברית עם רומא?”

“זה הזמן הטוב ביותר, המדינות הללו אינן עויינות בעת הזו, לאף אחת משתיהן אין סיבה להתנגד לברית עם המדינה השנייה, יש שאלות נוספות?”

כולם החליפו מבטים אך אף אחד לא שאל. הנשיא הביט בבנו הבכור, “בראש המשלחת לרומא יעמוד יהודה אריסטובולוס.”

אריסטובולוס הנזעם לחש דבר מה באזניו של אנטיגונוס, הנשיא נתן מבט מצמית בבנו הבכור,

“ראיתי את לחישתך קודם לכן והבלגתי, לא קיבלת זכות דיבור ואף לא זכות לחישה, כאשר אני מדבר, אף אחד לא יפריע, גם אם הוא בכורי ומפקד הצבא.”

“כבוד הנשיא אני מבקש את סליחתך, לא אדבר יותר.”

“תדבר כאשר אורה לך לעשות זאת, ועכשיו אמשיך בדברי, בראש המשלחת לפרתיה יעמוד מתתיהו אנטיגונוס. את יקירתי שלומית, תצטרפי לשתי המשלחות, יש שאלות?”

 

הרמתי את ידי, הנשיא סימן לי לדבר.

“מה יהיה תפקידי בשתי המשלחות?”

“עלייך לתכנן את המסעות, עם ראשי המשלחות, ולשמש להם יועצת במסעות עצמם. עליך לאתר את אנשי המפתח במדינות היעד ולקבוע פגישות איתם.”

כאן עשה הנשיא הפסקה והביט בנו חברי הברית שישבנו בסמוך זה לזה, “מובן שכל אחד מהמשתתפים יישא באחריות על תוצאות המסע.”

הנשיא לגם מים, ניצלתי זאת ללחישה מהירה באזנו של אישי, “בתום ישיבת המועצה אנחנו חייבים לדבר ביחידות.”

אנטיגונוס הרים את ידו, “מתי יצאו המשלחות?”

“המשלחת לרומא תצא בחודש סיוון, ואילו המשלחת השנייה תצא בסתיו לקטסיפון, בירת החורף של פרתיה.”

שוב זעמו פניו של אריסטובולוס.

“הדרך לקטסיפון עוברת דרך ממלכת הסלווקים, “העיר אנטיגונוס.

“הנבטים יוליכו אתכם דרך המדבר. יש לך מספיק זמן להתאמן ברכיבה על גמל, כאשר שלומית תחזור מרומא, אתה תלמד אותה את תורת הרכיבה על הגמל. אם אין שאלות נוספות הפגישה הסתיימה.”

 

“על מה רצית לדבר, אישה?” אריסטובולוס היה עדיין נרגז ביציאתנו מאולם המועצה.

נעצתי בו מבט מלא משמעות. “אמתין לך באגף שלנו. למען עתידנו, כדאי שתגיע.”

הוא הגיע כעבור כמה דקות. על השולחן המתינו לו קערת פירות יבשים, אגוזים, שקדים וקנקן יין.

“ארמיניוס,” פניתי לסריסי הנאמן, “צא וסגור אחריך את הדלת.”

“למה אני חייב בעת הזאת להפליג לרומא?” כעס אישי.

“העתיד של הברית תלוי בשליחויות לרומא ולפרתיה, אביך בוחן את שלשותינו, אם מישהו מאיתנו יכשל הוא עלול לשנות את צוואתו.”

אישי התחבט בינו לבין עצמו.

לא אסע לרומא. רציתי השנה להנות מתענוגות ערי החוף ההלניות, הפלגה בים מחלישה את הגוף ואת הדעת, אם כבר שליחות, למה לא לפרתיה?”

“כי אביך חושב שרומא חשובה יותר, לכן נתן לך את השליחות לשם, אתה הרי עתיד לרשת אותו, פרתיה חשובה פחות ולכן ניתנה לאנטיגונוס.”

“למה הנשיא לא התייעץ איתך כהרגלו?”

“כי אני עומדת למבחן בדיוק כמוך וכמו אנטיגונוס.”

“מה יקרה אם לא אסע לרומא?”

“זה יהיה כשלון של הברית, הזאבה רק מחכה לכך.”

אריסטובולוס הרהר ארוכות.

 

“הבה נתחיל לתכנן את צעדינו לקראת המסע. מה בדעתך לעשות?”

“אשגר יונה לשגריר ברומא, אכתוב לו מי האנשים אתם נרצה להיפגש, כמובן שאבקש גם את עצתו, מכיוון שאתה יורשו המיועד של הנשיא שהוא בן ברית של רומא, יהיה קל יותר להשיג פגישות אלה.”

“למרות שאני מבין הייטב יוונית ולטינית, הרי דיבורי בשפות אלה עילג, בפגישות אני אשים עצמי ללעג ולקלס,” כן זו בעיה שצריך לפתור אותה.

“נבהיר לבני שיחנו בפגישות, שאתה מבין את דבריהם אך מדבר עברית בלבד, אני אתרגם את דבריך.”

“זה מקובל?”

“כן, זה מקובל,” לשמחתי ראיתי את החיוך שבע הרצון של אישי ואז הוספתי, ”

אנטיגונוס יתמוך בפרתיה לאחר המסע לשם, אני רוצה שתהיה משוכנע כמוני שרומא היא העתיד. במסע תחזה במו עינייך בעוצמתה של רומא,” סיכמתי.

אריסטובולוס מזג יין לגביעינו.

“לחיי עוצמתה של רומא.”

שנה לכיבוש

אנטיפס

ריח העשן, שיירת הפליטים וראשו הערוף של סבא, התערבלו במוחי, התעוררתי מזיע בבוקרו של יום השנה הראשון לאסון באדורה. הוצאתי את הפסלון של קוס מתחת לטוניקה שלי והתפללתי לזכרם של עשרת קדושי אדורה. שנה חלפה, היו רגעים של חולשה בהם חשבתי לנטוש את הנקמה, ידעתי שגם אבי קיווה שכך יקרה, אך פסלו של קוס הצמוד תמיד לליבי, הזכיר לי כל הזמן למה אני כאן.

לפני מספר ימים קיבלתי מכתב מהלנה,

‘אודיסאוס החכם שלי, האם אתה כבר בונה את סוס העץ? מקווה שמסעך הביתה יהיה קצר מעשר שנים. ביום אני אורגת את התכריכים ללארטס, ובלילה פורמת אותם. מחכה לך באיתקה, אי השפיות שלנו, אוהבת פנלופה.’

הלנה אינה פנלופה, היא הסירנה. אני קשור לתורן של ספינת נקמתי ושומע את שירתה המאיימת לנפץ את הספינה לסלעי איתקה. עלי לאטום את אוזני, אחרת ספינתי תתנפץ לסלעים. 

 

כתבתי לה מכתב,

‘פנלופה, העתרי לאחד ממחזריך, בעת הזאת הנך סירנה, אני מתחנן חדלי משירתך ולא, תיטרף ספינתי במצולות.’

שירת הסירנה פתחה מחדש את הפצע בליבי, קיוויתי שיותר לא אשמע את שירתה והפצע יגליד בשנית.

 

כבר כמעט שנה מאז התחלתי ללמוד באקדמיה באתונה. זו הייתה חוויה מהממת, של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, נזכרתי בפסוק מאקסודוס. למדתי את כל מקצועות הפילוסופיה בשקיקה והחלטתי לשים את יהבי על תרגיל הרטוריקה ההפוכה,  ידוע הוא שרבים המבצעים את התרגיל הזה, הופכים את דעתם, אהיה אחד מהם, כך אסיר מעלי כל חשד של מרידה, זה יהיה סוס העץ איתו אבקיע את חומות טרויה. אך לפני שאוכל להפוך את דעתי עלי להכיר את האמונה שעלי לאמץ. שמתי פעמי לתסלוניקה.

החכם היהודי

ההגעתי לתסלוניקה מטרתי הייתה ללמוד אצל החכם היהודי פילון. הסברתי לו מה רצוני.

“אני גוי אדומי שגויר בכפיה, אני שונא את היהודים.”

“אז למה באת אלי?”

“אני לומד רטוריקה באקדמיה ומתכונן לתרגיל הרטוריקה ההפוכה. הנושא בו בחרתי הוא, יהוה הוא האל האמיתי היחיד, קוס ושאר האלים הם רק פסלי עץ ואבן.”

פילון חייך ואמר, “ברצון אלמדך מיהו יהוה ומי האלים האחרים, אני הרי גר ביוון ארץ האלים, קרוב להר האולימפוס.”

חיוכו של פילון הפתיע אותי, מה יש לו לחייך? הרי אמרתי לו שאני שונא יהודים.

פילון המשיך, “לפני שאתחיל ללמדך, אני מזהירך שבעקבות הלימוד, יתכן שתגלה את האור של יהוה, כמו גויים רבים המגלים את האור ומתגיירים,” אני חושב שהבנתי את חיוכו.

“אין סיכוי, פשוט בחרתי בנושא המנוגד לחלוטין לאמונתי.”

 

“אתה עוד תראה שהרטוריקה ההפוכה, תהפוך להגנה על דבר שאתה מאמין בו.”

התחלתי ללמוד אצל פילון, נימוקיו היו משכנעים, כדי לא לשכוח מי אני ומה אני, הייתי מוציא בלילה את פסלו של קוס שחיזק את רוחי. הראיתי התלהבות עצומה בלימודי, פילון היה בטוח שחל אצלי מהפך, חיזקתי את בטחונו שכך הוא, הרי זו הייתה מטרתי מראש. התחלתי להפנים את מה שאמר לי אבי שאאלץ לחיות בשקר. אחד הדברים שלמדתי אצל חכם פילון הוא צופן אתב”ש, צופן לא מחוכם מדי, אך משעשע, כדי לא להרגיז את מלך בבל שהרס את בית המקדש הראשון, כינהו הנביא ירמיהו בצופן אתב”ש מלך ששך.

 

עברו שלושה חודשים מאז הגעתי ללמוד אצל חכם פילון. ביום חמישי האחרון לשהותי בתסלוניקה למדתי ממנו את הנימוק המנצח נגד האלים האחרים, משל המערה של אפלטון. עם משל המערה אוכל להסביר לכל מי שיחשוד במניעי, את המהפך שעברתי.

הגיע יום השבת אכלתי עם החכם פילון ומשפחתו את סעודת השבת. למדתי אפילו כמה שירים לשבת. האוכל היהודי לא היה בדיוק לטעמי. בשר שאינו מבושל בחלב הרבה פחות טעים. כל השבת לא כתבתי ביומני מפאת כבודו של חכם פילון. ביום ראשון נפרדתי ממנו והזמנתי אותו לתחרות הרטוריקה שתערך באקדמיה. נושא התחרות יהיה יהוה היהודי מול האלים האחרים. מכיוון שלכאורה עברתי מהפך בדעותיי, זו כבר לא הייתה תחרות רטוריקה הפוכה.

הניצחון הרטורי הראשון

היום תתקיים תחרות הרטוריקה. על היום השלישי לבריאת העולם במיתולוגיה של היהודים, נאמר פעמיים כי טוב. הרגשתי עשר פעמים כי טוב. חכם פילון בא מתסלוניקה לצפות בתחרות בה השתתף בן טיפוחיו,  הרגשתי כמו שמשון הגיבור היהודי, היכיתי את מתחרי שוק על ירך וזכיתי במקום הראשון ללא עוררין. אחרי התחרות ניגש אלי פילון ולחץ את ידי בחום. הוא היה גאה בי כאילו בנו האהוב ניצח בתחרות.

ביקשתי ממנו,

“כתוב לי בבקשה מכתב המתאר את לימודי אצלך, את המהפך שעברתי, ואת ניצחוני בתחרות הרטוריקה מול עובדי האלילים.”

“בשמחה אכתוב לך את המכתב, אך קודם אני רוצה להציג לך את חברי, חכם יהודי שצפה כמוני בתחרות הרטוריקה.”

הוא הציג לי את חברו, “אלכסנדר, חכם יהודי מביזנטיום.”

“אנטיפס, גר אדומי.”

“אני מארגן בעירי תחרות רטוריקה דומה, תהיה מוכן להשתתף בה?”

“ברצון רב, אשמח לנצח פעם נוספת את הערלים.”

“להתראות בעוד שנה בביזנטיום.”

קיבלתי מכתב מלא מחמאות מפילון, אימצתי את קוס לליבי, והודיתי לו על שהורה לי את הדרך אל הצלחותיי, מי כמוך באלים קוס.

עוצמתה של רומא

שלומית

כמו שקרה במסעי למצרים שלוש שנים קודם לכן, ככל שרחקה הספינה הנשיאותית מיהודה, כך נחלש הקשר שלי עם דוד המלך, נפלא להשתחרר ולו לזמן קצר מעריצותו של דוד.

הספינה גלשה בנינוחות למעגן בנמל ניאפוליס בבוקרו של יום, אריסטובולוס ואני עמדנו על הסיפון סמוך לחרטום.

“הבטחת לי את עוצמתה של רומא,” רטן אישי המאוכזב, “כשנכנסתי לנמל אלכסנדריה התרשמתי הרבה יותר

“אישי, אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.”

“ומה יש בו?”

“עוד מעט תדע.”

על רציף הנמל המתינו לנו סוסים. מורה דרך הוביל אותנו אל גבעה המשקיפה לנמל.

“שוב שמעתי את הטרוניה והאכזבה, “הנמל הזה קטן מנמל אלכסנדריה, היכן עוצמתה המוחלטת של רומא?”

“שם תכולתו של הקנקן,” הצבעתי, “זהו מעגן צי המלחמה הרומי. הצי הגדול והחזק ביותר בים הזה, שתחילתו בחוף יהודה במזרח וסופו בעמודי הרקלס בהיספניה במערב.”

הבעת פניו של אריסטובולוס השתנתה באחת. הוא ספר יותר ממאה ספינות.

“זהו רק חלק מהצי,” הערתי כבדרך אגב.

 

חזרנו לספינה והפלגנו לעיר החוף טראקינה, לא הפלגנו לאוסטיה הקרובה לרומא כי רציתי להראות לאישי עוד מעוצמתה של רומא.

בעיר שיגרתי יונה לסוכן שלי ברומא, ‘מחר בחצי הדרך בין אלבנום לטראקינה שיבולת.’

למחרת רכבנו על הדרך המובילה לרומא.

“הבט לפניך,” אמרתי, “זהו ביטוי נוסף לעוצמתה של רומא.”

“אני רואה דרך יפה וגבעות מיוערות. מה לזה ולעוצמה?”

“אישי היקר, למד להביט על התמונה הגדולה. זוהי ויה אפיה, מלכת הדרכים של הרפובליקה הרומית, היא מוליכה מהעיר רומא ועד לנמל ברינדיזיום בדרום איטליה.”

“דרך רחבה,” העיר אריסטובולוס, כוחות צבא יכולים לנוע עליה בנוחות.”

חייכתי, הוא מתחיל לראות את התמונה הגדולה.

“גם מסחר ודואר עוברים בדרך, שתי עגלות יכולות לחלוף אחת מול השנייה בלא לרדת מהדרך.”

“מה קורה בחורף כאשר יורדים גשמים?”

“הדרך סלולה כך שיהיה אפשר לעבור בה גם בחורף.”

אריסטובולוס עצר וירד מהסוס, הלם ברגלו האדירה בדרך מספר פעמים, “אכן נראה שהיא סלולה הייטב.”

“כל איטליה מרושתת בדרכים המובילות לרומא. גם מחוץ לאיטליה סללו הרומאים אלפי מייל של דרכים, להיספניה במערב, לביזנטיום במזרח ועוד.”

“מעולם לא חשבתי על דרך כמייצגת עוצמה,” הרהר אריסטובולוס בקול.

 

ספרתי את אבני המיל, עברנו כמחצית הדרך לאלבניום.

חבורת לוחמים התקרבה אלינו. האהלתי על מצחי.

“זו קוהורטה של לגיון קונסולארי, אני מזהה את הסמל שלהם. הבה נרד מהדרך ונצפה בהם.”

סטינו מדרך המלך כסטדיה, וצפינו בלוחמים בעניין.

הלגיונרים עברו על פנינו. קול תקיעת קרן נשמע, הקוהורטה נעצרה, חייליה פנו לעברנו, נעמדו מאחורי מגיניהם, חניתותיהם הבוהקות בשמש נראו מאיימות. לא עבר רגע וכבר הסתערו לעברנו כשלושים פרשים בחניתות שלופות.

“נברח!” אריסטובולוס היה מבוהל.

“הירגע, לא נוכל לחמוק מהם.”

הפרשים הגיעו אלינו ועצרו באחת.

“ערכנו תרגולת התגוננות נגד מתקפה מהאגף. אני מתנצל אם הבהלנו אותכם,” הבהיר מפקדם.

הקרן הריעה בשנית, הפרשים חזרו למקומם בשדרת המסע והקוהורטה המשיכה בדרכה.

“ישנם ארבעה לגיונות קונסולריים קבועים, ובכל לגיון יש עשר קוהורטות. בזמן מלחמה רומא יכולה לגייס לגיונות נוספים, מאזרחיה ומבעלות בריתה באיטליה,” אמרתי וסימנתי לפמליה להמשיך ברכיבה.

השיבולת עלתה לאוצר יהודה בממון רב, אך הצדיקה את עצמה, מפקד הצבא החשמונאי התרשם ביותר.

רומא שלי

שלומית

יומיים אחרי שיצאנו מטראקינה ניצבה המשלחת שלנו מול חומת רומא. בשער פורטה קפאנה. התארחנו בווילה המפוארת של השגריר בגבעת הפלטינום.

מעמדו של אריסטובולוס כבן ברית לרומא, פתח לנו את כל הדלתות. בימים הבאים חווינו את רומא במלוא הדרה.

ישבנו במקום כבוד בזירה בקרבות גלדיאטורים, אריסטובולוס היה נלהב, אני חשתי בחילה כאשר גלדיאטור הרוג נגרר והשאיר שובל דם על החול בזירה.

נפגשנו עם בעלי התפקידים הרמים ביותר, ביניהם שני הקונסולים וגם קונסולים לשעבר. לקראת סוף הביקור ברומא הייתה לנו פגישה שבדיעבד הייתה החשובה ביותר לדעתי.

בערב נכנסנו אישי ואני ללקטיקה מפוארת שנישאה על ידי שמונה עבדים חסונים, עבד תשיעי הלך לפנינו, פעמון בידו, כדי לפנות לנו את הדרך.

העבדים הורידו את הלקטיקה מכתפיהם בפתח הווילה המפוארת של גאיוס מאריוס.

 

מאריוס, אדם בעל תווי פנים מרשימים, קול סמכותי ושפת גוף מלאת ביטחון, קיבל אותנו בכל הכבוד הראוי, ערך לנו סיור בגן המפואר שלו, אחר כך הגישו לנו עבדיו ארוחה מפוארת בטרקליניום.

בסיום הארוחה, לאחר שהחלפנו מילות נימוסין תלה מאריוס על הקיר מפה גדולה.

“עד המלחמות הפוניות הייתה קרתגו שליטת הים, שהיום אנו קוראים לו מארה נוסטרום,” הוא הסביר.

“הם מכנים את ים יפו ‘מארה נוסטרום’, הים שלנו,” לחשתי על אזנו של אישי.

מאריוס המשיך, “רומא הייתה חייבת להשתלט על חופי הים כדי לנצח את קרתגו. כבשנו את המושבות של קרתגו בסיציליה ובהיספניה, לרבות חוף גאליה, שהוא הנתיב היבשתי להיספניה. כיום אנו שולטים גם בחוף פרובינקיה אפריקה שבו שכנה העיר קרתגו.” מאריוס העביר מקל מחודד על המפה, בין המקומות שהזכיר.

“המשכנו להשתלט על חופי המארה נוסטרום, ניצחנו במלחמות המקדוניות והשתלטנו על החופים שם, ניצחנו את הסלווקים והשתלטנו על חופי פרובינקיה אסיה.”

מאריוס עשה הפסקה קלה בדבריו, נותן לנו לעכל את דבריו.

 

“אילו חופים נוספים מעניינים את רומא?” נשאלתי בעברית ותרגמתי ללטינית.

“בשלב כלשהו, נהיה חייבים להשתלט על חופי קיליקיה, מהם פועלים שודדי ים.”

“קיליקיה קרובה מאד לחוף יהודה,” ציינתי, “האם רומא שואפת לשלוט בכל חופי המארה נוסטרום?”

מאריוס הרהר, “אין תוכנית כזאת, אך זה קורה בפועל.”

החלפנו מבטים רבי משמעות.

“האם רומא לא בלעה יותר מאשר היא מסוגלת לעכל, האם אין זו הסיבה לחולשתה בשנים האחרונות?” מאריוס הביט בי, נראה היה שלא ציפה לשאלה הזאת.

“אכן כך, רומא נמצאת בשלב שבו כיבושיה יצאו זה מכבר מתחום איטליה, אך הצבא והמערכת הפוליטית, עדיין לא התאימו עצמם למציאות החדשה.”

 

“למה כוונתך?” את השאלה הקצרה הזו העז אישי לשאול בלטינית.

“הפטריקים מתעקשים להחזיק במשרות הבכירות, במיוחד במשרות הקונסולים, אך אינם מסוגלים לבחור אנשים ראויים. רק לפני כשנתיים הובס גנאיוס פאפיריוס קארבו בנוריקום, הוא איבד כמעט שישה לגיונות בקרב עם הקימברים, וכל זאת בגלל תשוקתו למצעד ניצחון.”

מאריוס הראה לנו על המפה את מסע הקימברים מצפון גרמניה לנוריקום.

שישה לגיונות? מניינם עולה על שלושים אלף חיילים, כמעט כמו כל הצבא החשמונאי גם יחד.

 

אישי החליט לאתגר את מאריוס הפעם הוא שאל דרכי, “אולי החיילים שלכם אינם טובים כמו שאתם חושבים?”

“חיילינו הם הטובים בעולם, הם הביסו את הקרתגים, את מוקדון ואת הממלכה הסלווקית. חיילנו אינם הבעיה כי אם המצביאים הכושלים, שמקריבים לחינם את חיי הלוחמים האמיצים ומרוששים אחרים.”

דבריו התמיהו אותי, “האם החיילים אינם שותפים לביזה?”

“הם שותפים, אך ישנן פרובינציות עניות בהן אין מה לבזוז.”

 

מאריוס הישיר מבטו, “האם אתם יודעים מי הם חיילי הלגיונות?”

“כמובן,” השבתי, “אלו אזרחים בעלי רכוש, רובם איכרים. הם קונים את נשקם בכספם, מתגייסים בפתיחת עונת המלחמות וחוזרים לשדותיהם בסיומה.”

מאריוס חייך. “אכן כך. כל עוד לחמנו בתחומי איטליה ובסמוך לה, החיילים היו יכולים לשוב בזמן לשדותיהם ולעבד אותם בעונה המתאימה. ואילו כיום, כיוון שהלגיונות לוחמים הרחק מאיטליה, החיילים מגויסים לכמה שנים, שדותיהם נזנחים והם שוקעים בחובות ומאבדים את רכושם למתעשרים חמדנים. חלקם אף נמכר לעבדות עם נשיהם וילדיהם.”

הזדעזעתי עד עומקי נשמתי. יהודה לעולם לא תפקיר את חיילי הגדודים העבריים שלה.

 

מאריוס המשיך, “נוסף על העושק, בגלל ההחלטות השערורייתיות של המצביאים, סיכוייהם של הלוחמים לשוב מהמלחמה פוחתים והולכים. משום כך נשחק בסיס הכוח של הלגיונות.”

“מה התרופה למחלה הזו?” שוב העז אישי לשאול בלטינית.

“יש לגייס את הפרולטריון, אך הפטריקים, ביהירותם, מסרבים לכך.”

הפרולטריון, אותם חסרי מעש ורכוש המתגלגלים בביבי הסובורה 5 , הדורשים חיטה זולה למלא את כרסם, מרוצי מרכבות וקרבות גלדיאטורים למלא את זמנם, פורנוגרפיה כדי למלא את תאוותם, אני יכולה להבין את הפטריקים.

 

“כיצד יוכלו אנשי הפרולטריון לממן את רכישת הנשק שלהם?” תהיתי.

“הצעתי היא שהרפובליקה תרכוש עבורם את נשקם ואף תשלם להם שכר.”

“האם אתה מציע שהלגיונות יהפכו לצבא שכירים?”

“כן, הפרולטריון הוא כוח האדם היחיד שנותר מקרב אזרחי רומא. עם אימון ופיקוד טוב הם יהיו חיילים טובים, לפחות כמו האזרחים בעלי הרכוש.”

לחיילים שכירים אין לאן לחזור, הרהרתי בחשש, האם מאריוס מתכנן להקים להם מושבות חיילים משוחררים?

“ומה לפי הצעתך יעשו הפרולטרים הבורים לאחר שיסיימו את שירותם? ישובו להתגולל בביבי הסובורה?” אינני חושבת שמאריוס החסיד הנלהב של הפרולטריון, אהב את שאלתי.

“לא. לאחר שיפרשו, נעניק להם חלקות אדמה, הם יהפכו לאזרחים מועילים ובעלי רכוש,” מזה אני חוששת יותר מכל.

“על אילו קרקעות בדיוק יתיישבו החיילים?”

“באיטליה, בפרובינציות שכבשנו ובאלו שעוד נכבוש. בפרובינציות הם יהיו חיל מצב וגם שגרירי התרבות של רומא.”

שגרירי תרבות? הקימברים הברברים עדיפים עליהם, הרהרתי בתיעוב בפרולטריון.

 

“לאורך זמן יגמרו הקרקעות בפרובינציות, וגם שטחי העולם כולו,” הערתי בבדיחות מעושה.

מאריוס חייך. “העולם מספיק גדול ויש עוד שטחים רבים שנוכל לכבוש.”

מושבות חיילים הלנים משוחררים פזורות ברחבי סוריה וארץ ישראל, ביניהם סמאריה השנואה עליי, אם הרומאים יגיעו לחופי יהודה…

מאריוס קטע את הרהורי,

“כל עוד תשמור יהודה על הברית עם רומא,” הוא אמר בחיוך מרומז, “מובן מאליו שוותיקי הלגיונות שלנו לא יקבלו נחלות בתחומי יהודה.” “

 

הוא הוריד את המפה מהקיר ומסרהּ לי, לאריסטובולוס מסר מגילה מגולגלת. “הרשה לי להעניק לך, מפקד צבא יהודה, ספר שכתבתי-על אודות הלגיונות. אני בטוח שתמצא בו רעיונות טובים כדי לחזק את צבאך כדי שיהיה הצבא החזק באזורכם. אני רואה ביהודה בעלת ברית נאמנה ומקווה שתהיו שגרירי רצון טוב של רומא ביהודה.”

“ואני מקווה שתהיה האוזן הרומאית הקשבת ליהודה. אנא קבל מתנה צנועה, הספטואגינטה,” אמרתי והענקתי למארח מגילה מהודרת של תרגום השבעים.

 

עיינתי בספרו של מאריוס והתלהבתי. “הספר הזה הוא אוצר עבורך. אין לי ספק שאם תכיר אותו לעומקו תוכל להשתמש ברעיונות המובאים בו, כדי להפוך את הגדודים העבריים לכוח בלתי מנוצח. זו תהיה עוד הוכחה לאביך שהברית שאתה עומד בראשה, היא הברירה הנכונה לרשת אותו.”

אריסטובולוס הושיט את ידו, אך לא מיהרתי להניח בה את המגילה.

הנח לי לתרגם את המגילה יהיה לך קל יותר לקרוא בעברית.”

 

הוא נאנח. “גם כשארש את אבי, כך אני מרגיש, איאלץ לחסות תחת שמלתך.”

“למד מאביך, שליט טוב יודע לקבל עצות טובות, במיוחד היכן שידיעתו אינה מספקת, רק אלוהים יודע הכל.”

“אני כבר משתוקק ללמוד מאבי, רומא נמאסה עלי וגם את היודעת כל דבר טוב מאלוהים.”

דבריו של אריסטובולוס הלמו בי, אך השבתי לו בחריפות. “אישי, דבריך עלי ועל האלוהים הם כפירה, אינני מוכנה לשמוע זאת יותר!”

 

“סלחי לי אני פשוט מתוסכל,” מבטו הביע חרטה, סלחתי לו על משוגתו.

“עוד מאמץ קטן,” חייכתי אליו, “מחר ובימים הבאים נהיה אורחיו של הפראיטור פרגריני, יחד איתו נפגוש קהילות יהודיות בעיר רומא וסביבתה.”

“מה קשור הפראיטור הזה ליהודים ברומא?”

“מתפקידו לעסוק בענייני משפט בין זרים לבין תושבי רומא.”

“היהודים האלה כאן,” אמר אריסטובולוס בתיעוב, “במקום לעלות למדינת יהודה ולסייע בשגשוגה, הם יושבים על סיר הבשר ברומא. הייתי מוכר אותם שיאבקו בחיות טרף בזירה.”

שלום לך רומא

שלומית

הספינה הנשיאותית הפליגה מנמל אוסטיה. היה שלום חופש, בקרוב אחזור להיות שפחתו הנרצעת של דוד, אני מחכה בכל מעודי לחופש בפרתיה, שם יהיה איתי אנטיגונוס אהובי.

אבשלום המתין על הרציף בנמל יפו לבואה של הספינה הנשיאותית.

“ברוכים השבים מרומא,” הוא בירך את אנשי המשלחת שחזרה מרומא, “אחי היקר סוסך ממתין לך באורווה.”

היכן בוקפאלוס?” שאלתי.

“ממתין לך באורווה הנשיאותית בירושלים,” השיב אבשלום בבדיחות הדעת.

“ואיך אגיע לירושלים לפגוש את יקירי?”

“בואי איתי.”

 

אבשלום הוביל אותי לקצה הרציף, גבר בעל חזות נבטית עמד שם, שלושה גמלים רבצו לידו, הערבי עלה על אחד הגמלים והתרחק מאיתנו. גמל אחר העלה גרה ונפח נפיחה אדירה ומצחינה .

“הגמל הזה מסריח יותר מחזיר,” העוויתי את פני בתיעוב.

“והוא יביא אותך לפגישה עם בוקפאלוס, תפקידי ללמדך לרכב עליו.”

“מתי למדת לרכב על גמל?”

“אנטיגונוס למד רכיבה על גמל הצטרפתי אליו, זמננו קצר, בעוד חודשיים תצאי לקטסיפון.”

“אלמד מהר אין בי שום רצון לבלות ולו רגע מיותר אחד בחברת היצור המצחין הזה.”

העווית צחוק עלתה על פניו של אבשלום.

“תבלי בחברת הגמלים יותר מרגע בדרך לקטסיפון.”

“הייתי כבר מעדיפה להסתכן ולעבור דרך ממלכת הסלווקים.”

“הנשיא חושב אחרת.”

“לפעמים אני רוצה להיות אישה רגילה ולא יועצת הנשיא.”

“את לא אישה רגילה, ותהיי מוכנה לשאת דברים גרועים מנפיחתו של גמל כדי לשמור על מעמדך,” גיחך אבשלום, “ועכשיו עלי על הגמל הריחני שלך.”

 

אבשלום הבריך את הגמל וירדתי ממנו.

“אשתי היקרה, את מצחינה כמו הביוב בסובורה, האם תוכלי להזמין כך למיטתך את המשרתת שלך קטורה?”

“מספיק עם התקפי הקנאה האלה, זכור יש לי משימה לסיים את ההכנות למסע בפרתיה.”

“אני כבר משתוקק לקרוא את ספרו של מאריוס בעברית.”

“עד המסע לפרתיה אסיים לתרגמו, תפקידך יהיה לדאוג שהסופר שלי יעתיקו עשר פעמים את הראשון קח לעצמך, את השני הענק לאביך, שמור מכל משמר על ספרו של מאריוס.”

המסע לפרתיה

שלומית

באמצע חודש חשוון. אנטיגונוס ואני יצאנו בראש המשלחת לפרתיה. רכבנו על סוסינו בדרך לבאר שבע.

“הנשיא ביקש ממך ללמדני רכיבה על גמל, למה השארת את המלאכה לאבשלום?”

“כיוון שתפקידי לשמור עליך מעצמך, גם כך תהיה לנו דרך ארוכה יחד לקטסיפון.”

בבאר שבע הפקדנו את סוסינו באורוות חיל המצב.

“טפל בבוקפאלוס הייטב,” ציוותי על הסייס.

לאחר שנחנו בסוף השבוע, המתינו לנו עשרה נבטים ועשרים גמלים. עלינו על הגמלים והתחלנו לנוע לפרתיה.

למדתי לקרוא כשישבתי על גב הגמל וניצלתי את הזמן לקריאת ספרים ומסמכים שיסיעו לנו בפרתיה. אנטיגונוס עקב אחרי הדרך, בורות המים ומקומות החניה נרשמו במוחו.

“אנטיגונוס,” פניתי אליו, “אתה רוצה לנווט בדרך חזרה במקומם של הנבטים?”

“לא, אנחנו נזדקק לנבטים גם אם אדע לנווט טוב מהם, אמנם נוכל לקנות גמלים בקטסיפון, אך בורות המים שייכים לנבטים, הם יהרגו כל מי שישתמש בהם ללא רשות.”

“לפחות תדע את הדרך, אני שונאת את ההרגשה שאנשים זרים מוליכים אותי מבלי שאדע לאן.”

כמו שקרה בפעמים הקודמות שבהן התרחקתי מיהודה, בכל יום היה הקשר עם דוד המלך עמום יותר ויותר, חיכיתי בקוצר רוח לרגע שבו יתנתק הקשר ואזכה בחירותי לזמן קצר. ביום השנים עשר למסע זה קרה.

 

בחנייה הלילית הזמנתי את אנטיגונוס לטיול לאור הירח.

“קח איתך את הכינור, זמן רב עבר מאז ניגנת לי.”

“האם אני צריך לשמור עליך מעצמך?”

“כן אהובי, אני חייבת ללגום מים גנובים.”

הלכנו עם כיוון הרוח הקלה והתיישבנו על דיונה במרחק של סטדיה ומחצה. אנטיגונוס החל פורט על כינורו, שנינו שרנו את המלים הקסומות משיר השירים. למרות שלא היה סיכוי שמישהו במחנה ישמע אותנו, דיברו לטינית, היינו בטוחים למדי שהנבטים אינם מבינים שפה זאת.

אנטיגונוס נשם אותי עמוקות,

“לא תוכלי להסתיר את תשוקתך אלי.”

גם אני שאפתי את אנטיגונוס מלוא ראותי,

“גם אתה אינך יכול להסתיר את תשוקתך אלי.”

שנינו שתקנו ונשמנו האחד את השנייה דקות ארוכות. זמן רב מדי נאלצתי להסתפק בלשונה של קטורה, שוב כאב גופי וחלצי בערו.

“חבק אותי, השקני מים גנובים לרוויה, אך שמור אותי מעצמי.”

ההקלה הייתה מיידית.

“תודה אנטיגונוס, נמלטתי אל זרועותיך מרודנותו של דוד.”

“אינני מבין.”

“דוד אינו רואה אותי כאשר אני מתרחקת מיהודה, כך קרה במצרים וברומא, וכך קורה עכשיו.”

נשמנו עוד כמה דקות האחד את השנייה ואחר כך חזרנו למחנה הלילה.

ביום החמישה עשר למסע, נראו מרחוק חומותיה האדירות של קטסיפון. ככל שקרבנו אליהן הן נראו גבוהות ומרשימות יותר.

“יועצת,” פנה אלי אנטיגונוס, “האם במסעותיך בעולם ראית חומות מרשימות כאלה?”

“גם חומותיהן של רומא ואלכסנדריה, אינן מרשימות כחומות אלה,” השבתי ממרומי דבשת הגמל.

מול השער האדיר ביותר שראיתי מעודי, המתינו לנו מספר אנשים, ירדנו מהגמלים.

העיר האדירה בעולם

שלומית

“ברוכים הבאים לקטסיפון,” קיבל פרָאשָׁסְטְרָה האחשדרפן של בבל את המשלחת שלנו. אנטיגונוס העניק לו מגן זהב, ובתמורה קיבל חרב מזהב משובצת אבנים טובות. מרכבות מפוארות הובילו אותנו לארמון האירוח.

כשהתרווחנו בחדר המפואר שהוקצה לנו, שאל אנטיגונוס, “יועצת, מה טיבו של האיש שקיבל את פנינו?”

“לפי תוארו הוא מושל בבל, לפי שמו הוא אמגושי.”

“אני נזכר, כשראינו את אטלנטה בפעם הראשונה, הסברת לי שאמגושי הוא כהן של דת זרתוסתרא.”

“זו דתם של הפרתים ושל ממלכת פרס שמשלה כאן לפניהם.”

בשלושת ימים הבאים הכרנו את הכרך הענקי קטסיפון, הגדול מרומא ואלכסנדריה גם יחד. ברחובות הרחבים של העיר השוכנת בין מזרח למערב, הילכו אנשים מכל העולם, הודים, סינים, ערבים, יוונים, רומאים ואפילו יהודים. הגנים היו גדולים ומפוארים מגניה של אלכסנדריה. שווקי העיר הענקיים הכילו כל טוב, מבחר הבשמים מהודו וערב היה רב יותר מאשר בשווקי אלכסנדריה ורומא ומחירם פחות ממחצית.

הצטיידתי במלאי בשמים האהובים עלי, בשוק המשי ראינו אלפי גלילי משי, מכול הסוגים והצבעים גם הם במחירים זולים מכל שהכרתי. לא יכולתי לעמוד בפיתוי וקניתי כמה גלילים מהמשי המשובח ביותר.

“העיר הזאת גדולה ומפוארת מרומא ואלכסנדריה,” התפעלתי, “אם עוצמתה של מדינה הייתה נקבעת לפי מראה בירתה, היית פרתיה המדינה האדירה בעולם.”

“העיר הזאת מפגינה עוצמה שאין דוגמתה,” השיב אנטיגונוס, “דעתי היא שפרתיה היא המדינה האדירה בעולם.” פרָאשָׁסְטְרָה שליווה אותנו חייך.

יריה פרתית

שלומית

ביום הרביעי לאחר הגיענו לקטסיפון, הזמין אותנו האחשדרפן לראות אימון של הצבא הפרתי. בניגוד לצבא החשמונאי ולצבאות אחרים שהכרנו, הצבא הפרתי ברובו היה צבא של פרשים.

התמרון הראשון שתראו היום,” אמר פרָאשָׁסְטְרָה, הוא הסתערות הפרשים הכבדים.”

במישור שלפנינו הסתדרו בשורות פרשים מוגנים בשריון מכף רגל ועד ראש, סוסיהם הענקים היו מוגנים גם הם בשריון, הפרשים אחזו ברומח ארוך אותו הפנו לפנים, לקול תרועת קרן הסתערו השורות קדימה. פרשים קלים שמרו עליהם באגפים. התפעמתי מהמראה.

“עד היום, חשבתי שתקיפה חזיתית של הפלנקס המקדוני במישור תכריע כל חיל פרשים, היום נוכחתי שהסתערות הפרשים הכבדים יכולה להכריע את הפלנקס.”

הפרשים הקלים,” השיב לי אנטיגונוס, “מגינים על אגפי הכבדים טוב יותר מאשר הפרשים המקדונים מגינים על אגפי הפלנקס.”

“אכן כך.”

התמרון השני שתראו היום,” אמר פרָאשָׁסְטְרָה, “הוא ירי בקשת על ידי הפרשים הקלים.”

הפרשים רכובים על סוסים קטנים מאלו של הפרשים הכבדים, הדגימו ירי לכל הכיוונים בקשת גדולה.

“זוהי הירייה הפרתית המפורסמת,” קראתי בהתרגשות כאשר הפרשים הפנו את גופם לאחור וירו.

מהיכן את מכירה את הירייה הפרתית?” התפלא פרָאשָׁסְטְרָה.

“קראתי עליה בספריה באלכסנדריה.”

מה דעתך על הפרשים שלנו?”

הם הטובים ביותר שראיתי מעודי, כל צבא יכול להתברך בקשתים כמו הפרשים הקלים שלכם, ניידות הצבא שלכם, עדיפה על כל צבאות הרגלים.”

אנטיגונוס ואני המשכנו לצפות בהתפעלות בירי שביצעו הפרשים הקלים.

“יועצת, האם חייל פרשים מסוג זה יתאים ליהודה?”

לדעתי לא, אין דין פרתיה הענקית כדין יהודה הקטנה, חייל הפרשים יקר בהרבה מחיילות הרגלים, הרגלים מסוגלים לבצע משימות רבות שהפרשים אינם מסוגלים או מוגבלים בביצועם.”

כל הכבוד יועצת,” אמר פרָאשָׁסְטְרָה, “ידע הוא נשק, את משתמשת בו הייטב,” למשמע המחמאה חייכתי, פרָאשָׁסְטְרָה הלך אל מפקדי הצבא, והשאיר אותנו לבד.

“לדעתי, אנו יכולים להתאים את צבאנו לתורת הלחימה של חייל הפרשים הפרתי,” אמר אנטיגונוס הנלהב.

“אני חושבת שתורת הלחימה של הלגיון הרומי מתאימה לנו הרבה יותר.”

“שמעתי את דעתך יועצת, דעתי שונה.”

“זו זכותך, כל עוד אתה יכול לנמק זאת הייטב, אנא ציין זאת בדין וחשבון שתכתוב בסיום ביקורנו. אני אעזור לך ככל יכולתי.”

“איך תעזרי לי? הרי דעתך הפוכה.”

“אני מסוגלת לייצג דעה מנוגדת לדעתי, כמו בתרגיל רטוריקה הפוכה.”

חזרנו לארמון האירוח לאחר היום המפרך. לפני ארוחת הערב הזכרתי לאנטיגונוס, “הימים הבאים הם זמן יהודי.”

מלך היהודים

שלומית

למחרת התלווה אלינו פרָאשָׁסְטְרָה, לקראת הערב הגענו לעיר גדולה.

“שמה של העיר הזאת אל יהדו,” אמר פרָאשָׁסְטְרָה, “זהו שמה הבבלי של ירושלים, כלומר העיר הזאת היא ירושלים אשר בבבל, בעיר זו שוכן מלך היהודים של בבל.”

ארמון מפואר קיבל את פנינו באור יקרות. תוך שהסבנו לסעודת המלכים שהוכנה עבורנו, והציג המארח את עצמו.

“אני שאלתיאל, ראש הגולה, צאצא של יהויכין מלך יהודה,”

“יהויכין גלה לכאן בתקופתו של נבוכדנצר מלך בבל,” ציינתי, “אחת עשרה שנים לפני חורבן בית המקדש, לפני כמעט חמש מאות שנים.”

“לפני שלושים ואחת שנים,” התערב מתתיהו בשיחה, “הקים דודי שמעון את מדינת יהודה העצמאית, כארבע מאות וחמישים שנה אחרי שנגדעה מלכות בית דוד בירושלים.”

“‘שאלתיאל,” אמרתי, “הסבר לנו מהו תפקיד ראש הגולה שאתה אוחז בו?”

“תפקידו הוא לעמוד בראש הקהילה היהודית בבבל, לייצג את הקהילה אל מול השלטונות, כך היה מתקופת הבבלים, אז נגדעה מלכות דוד בירושלים, וכך זה נמשך עד ימינו אלה.”

“שאלתיאל, האתה הוא מלך היהודים?”

“את אמרת,” חייך אלי שאלתיאל והוסיף,

“אנו מרוצים מהשלטון הפרתי, כמוכם ביהודה סבלנו גם אנו מרדיפותיו של אנטיוכוס אפיפנס בימי הכיבוש הסלווקי.”

בניגוד לרומא ולערים ההלניות,” אמר פרָאשָׁסְטְרָה, “שם היהודים בקושי נסבלים, הרי בארצנו הם תושבים רצויים, ונהנים משלטון עצמי של ראש הגולה, הממשל שלנו אינו מתערב בענייניהם.”

“מה דעתך יועצת?”

“האמגושי צודק, אך הוא יודע גם עברית.”

פרָאשָׁסְטְרָה חייך לעצמו תחת זקנו.

“כבוד האחשדרפן,” פניתי אליו, “האם תתלווה אלינו גם בימים הבאים?”

“מצטער, אך יש לי גם משימות נוספות. הלילה נלון כולנו בארמונו של ראש הגולה, מחר אחזור לקטסיפון, אתם תמשיכו ותפגשו קהילות יהודיות נוספות, ראשיהן יארחו אותכם.

הנביא יחזקאל

שלומית

פרָאשָׁסְטְרָה נפרד מאיתנו בבוקר.

“ראה,” אמרתי לאנטיגונוס, “פרָאשָׁסְטְרָה לא עזב אותנו רק בגלל המטלות שלו, אף נציג רשמי של הממלכה לא החליף אותו, הוא רוצה שנציגי היהודים ידברו אתנו ללא מורא השלטון עליהם.”

“ומה בכך?”

“עלינו להיזהר בדברינו, אנחנו חייבים להניח שבין היהודים שנדבר אתם, יהיו כאלה שידווחו לשלטונות, הם גם עלולים לנסות למשוך אותנו ואחרים בלשון. לטובת הצלחת המשלחת וגם לטובת היהודים בפרתיה, עלינו להיזהר בלשוננו.”

רכבנו לאורך תעלת מים גדולה, ספינות שטו בה ודייגים פרסו את רשתותיהם. מהתעלה הגדולה התפצלו תעלות קטנות יותר שהשקו את השדות הרחבים.

“תעלה זו נקראת נרו כברי,” הסביר לנו מורה הדרך שנלווה אלינו, “בשפה האכדית פירושו הנהר הגדול, שני מיל מלפנינו העיר היהודית תיל אבובי, לשם מועדות פנינו.”

ואבוא אל הגולה תל אביב היושבים אל נהר כבר,” ציטטי מספר יחזקאל, “זהו נהר כבר, שם תל אביב.”

ראש העיר תל אביב ארח אותנו לשעות מספר, ממנו ומראשי קהילות יהודיות נוספות שמענו, כמה שפר גורלם של היהודים בפרתיה.

“למרות המגבלות שגזרנו על עצמנו,” אמרתי, “אני מתרשמת שהיהודים כאן נהנים משגשוג, מחופש ומביטחון. לא שהיהודים באלכסנדריה ורומא סובלים, אך ישנה שם שנאה כבושה ליהודים, שאין יודע מתי תתפרץ.”

המלכה אישתר

שלומית

לסיום הביקור ערך לנו המלך מיתרדת סעודה מפוארת. בסעודה השתתף גם פרָאשָׁסְטְרָה.

“למדינות שלנו יש עניין משותף,” פתח פְרָאשָׁסְטְרָה, “שתיהן נשלטו על ידי הסלווקים והן היום עצמאיות, שתיהן חייבות תודה לרומאים שהביסו את הסלווקים בקרב מגנסיה.”

“סלח לי שאיני בקיא בהיסטוריה כמוך, ברשותך, היועצת שלי תסביר לי מה אירע בקרב המדובר,” אנטיגונוס זהו משא ומתן, לעולם אל תחשוף את חולשותיך.

קמתי ממקומי בביטחון.

“בקרב מגנסיה הביסו לגיונות רומא את הפלנקס המקדוני של הסלווקים.”

“כול הכבוד יועצת,” אמר פְרָאשָׁסְטְרָה, “האם תספרי לכולנו מה היו תוצאותיו של הקרב הזה?”

אם האמגושי חושב שיביך אותי הוא טועה.

“בעקבות התבוסה נחתם שלום אפמיה. הסלווקים ויתרו על שליטתם באסיה הקטנה, נסוגו לסוריה, צבאם הוקטן, נאסר עליהם להחזיק פילי מלחמה והם חויבו בפיצויי עתק לרומא.”

“יועצת כוונתי הייתה לשאול איך זה השפיע על שתי המדינות שלנו.”

“מאז התבוסה, לא חזרו הסלווקים לכוחם, מה שאפשר את הקמת המדינה שלנו והרחבת המדינה שלכם, עד לנהר הפרת.” לפחות חיפיתי על החולשה שהפגין אנטיגונוס.

“מזלך שיש לך יועצת חכמה כמו המלכה אישתר,” אמר המלך לאנטיגונוס, “עד חצי המלכות הייתי נותן לה, אילו הסכימה להיות היועצת שלי.”

הנוכחים פרצו בצחוק רם.

“אינני חומדת את חצי מלכותך, אלא רק הספר על חיל הפרשים שלכם ותורת הלחימה שלו.”

“תוכלי לקבל את הספר הזה, לאחר שנחתום על הברית, אך עלי להזהירך, הוא כתוב בשפה הפרסית, זו שפתו של הצבא.”

כתגובה פצחתי בשיר תהילה למלך פרהאט, סבו של מיתרדת, בפרסית קולחת.

המלך הנלהב מחא כף.

“רומא היא ידידתנו, יש לנו ברית איתה מזה כחמישים שנה.” אנטיגונוס, פְרָאשָׁסְטְרָה יודע זאת, תן לו להוביל את השיחה.

“גם לנו יחסים טובים עם רומא בעת הזאת,” פְרָאשָׁסְטְרָה הציל אותי מהמבוכה, “אך הרומאים מתקרבים לנהר הפרת, מה שעלול להוביל לעימות בינינו בעתיד.” 

“מה אתם עושים כדי לקדם את פני העתיד?” הייתי צריכה להדריך את אנטיגונוס בניהול משא ומתן.

“מה שאנו עושים עכשיו, כורתים בריתות.” למזלנו הפרתים להוטים לא פחות מאתנו לכרות את הברית.

“עם מי כרתתם ברית עד עכשיו?” היית יכול לשאול אותי.

“עם ארמניה פונטוס והממלכה הסלווקית.”

“הסלווקים הם אויבינו!” אנטיגונוס! גם את זה יודע פְרָאשָׁסְטְרָה.

“אם תהיו בני בריתנו, אנחנו נערוב לכם מול תאבונם של הסלווקים, אך זכרו, נערוב גם לסלווקים מול התיאבון שלכם. זו חובתנו כמדינה החזקה בברית.” פְרָאשָׁסְטְרָה החזיר את אנטיגונוס למקומו.

אנטיגונוס נשא עיניו, מן הקיר נבטה אליו תמונתו של פרש המבצע יריה פרתית.

“האם הפרשים שלכם יכולים להביס את לגיונות הרומאים?” לפחות הפעם הוא שאל את השאלה הנכונה.

“פרשינו הם הטובים בעולם, לבני בריתנו חיילות רגלים מעולים, אם יהיו לנו פיקוד ומודיעין טובים אנחנו מסוגלים לנצח.”

בסיום הארוחה חתמו אנטיגונוס ומיתרדת על ברית בין מדינותינו, שאותה ניסחתי יחד עם פְרָאשָׁסְטְרָה

המלך העניק לי את ספר חיל הפרשים. הוצאתי מגילה.

“זהו ספר שכתב החכם באדם מלכנו שלמה לפני כשמונה מאות שנים. לפני כשלוש מאות ושבעים שנה תרגמה אותו לפרסית המלכה אישתר.”

יום אחרון בקטסיפון

שלומית

לאחר שחזרנו לארמון שבו התארחנו, אמר אנטיגונוס,

“דעתי שעתידה של יהודה תלוי בברית עם פרתיה הקרובה, לא עם רומא הרחוקה, אם בעתיד נצטרך להפר ברית, אני אתמוך בהפרת הברית עם רומא.”

“דעתי הפוכה,” אמרתי.

בבוקר קמנו כולנו ליום האחרון בקטסיפון המופלאה, ערכתי קנייה אחרונה בשוק הבשמים, אחר כל יצאתי עם אנטיגונוס לסיור על החומות הענקיות שהקיפו את העיר. למחרת הגיעו הנבטים עם הגמלים.

שנה 32 לעצמאות יהודה – (110 לפנה”ס)

תוכן העניינים

הביתה

שלומית

המשלחת יצאה לדרכה. אני עומדת לעבד את חירותי פעם נוספת, העריץ ישוב.

להבדיל מהמסע לקטסיפון, בדרך חזרה לא חשתי שאני מובלת כעיוורת באפלה על ידי הנבטים, אנטיגונוס הכיר את הדרך על בוריה, והיה לי לעיניים.

הגמלים על נפיחותיהם היו לי לזרא, תיעבתי את החיות המצחינות, אך לא אמרתי ולו מילה אחת על כך. בעודי ישובה על גב הגמל קראתי את הספר על חיל הפרשים הפרתי. הקריאה סייעה לי להתעלם מעט מהריח.

חמישה עשר ימים אחרי שיצאנו מהשער המפואר של קטסיפון, נכנסנו לשער העלוב של באר שבע. מיד אחרי שנפרדנו מהנבטים הלכתי למרחץ בעיר, היה זה מרחץ קטן ועלוב אך הוא שטף ממני את צחנת הגמלים. התבשמתי במיטב הבשמים מקטסיפון, שהשכיחו ממני ולו לרגע את עליבותה של באר שבע. איך אברהם, אבי האומה, חי במקום עלוב כזה?

חמישה עשר ימי המסע במדבר עוררו בי געגועים לארמון בירושלים, אמנם הוא אינו מפואר כארמונות קטסיפון, אך הוא ביתי. למחרת, אחרי יום מנוחה הלכנו לאורווה של חיל המצב.

“בוקפאלוס,” טפחתי באהבה על צווארו של הסוס שצהל לקראתי, “אני רואה שהסייס טיפל בך הייטב.” הענקתי דינר כסף לסייס.

 

“אנטיגונוס, אני חייבת לפגוש את קוסגבר מושל אדום ביחידות, האם נוכל לעבור במארשה?”

“זה אפשרי, אך יאריך את הרכיבה בחצי יום. למה שלא תזמני אותו לירושלים?” ניכר שהבקשה אינה לרוחו.

“בירושלים אי אפשר להסתיר כלום, ככל שפחות אנשים ידעו על כך, כן ייטב.”

“לא אוכל לסרב לבקשת מפקדת המודיעין.”

לפני שעלינו על סוסינו, שיגרתי יונה לקוסגבר, לקראת ערב הגענו למארשה. אחרי מרחץ וארוחת ערב, נשארתי איתו לבד.

“האם הכסף שהעברנו למלאך סייע לו בהגשמת ייעודו?”

“שלומית, המלאך הגשים את ייעודו והבטיח שלא יישכח את החסד שלך עד יומו האחרון, את הצלת נפש מעונה שלא חטאה מגורל מר ממוות.”

“זכור ידידי, רק שנינו יודעים את הסוד וכך זה חייב להישאר,” טוב שהלכתי עם הלב, זה היה הדבר הנכון לעשותו.

 

למחרת לפנות ערב הגענו לירושלים.

“מה אעשה עם ספר חיל הפרשים?” אנטיגונוס היה מתוסכל, “אינני שולט בפרסית.”

“אתרגם אותו לעברית, אתה תקבל את העותק הראשון, תפקידך יהיה לחלק את שאר העותקים לחברי מועצת המלחמה.”

“שמעתי מאחי שתרגמת גם ספר על הלגיון הרומאי.”

“תוכל לקבלו מאחיך הבכור.”

הלגיון הראשון ליהודה

שלומית

מועצת המלחמה התכנסה לדיון מיוחד על המסעות בניכר. הזאבה הזועמת עדיין הייתה מושעית מדיוני המועצה.

“ראשי המשלחות מסרו דין וחשבון על שליחותכם,” ציווה הנשיא הורקנוס, “אריסטובולוס בכורי, אתה תהיה הראשון.”

אריסטובולוס מסר את דיווחו, לפי עצותיי. אחריו מסר גם אנטיגונוס את דיווחו, גם כן על פי עצותיי. הנשיא היה מרוצה משני הדיווחים והוסיף,

“תודה מיוחדת לשלומית אלכסנדרה שיעצה לשתי המשלחות, תודה לשני ראשי המשלחות שידעו להתגבר על גאוותם ולקבל את עצותיה המועילות של שלומית.”

“אבא, לא אמרת איזו ברית נפר, אם יתעמתו רומא ופרתיה,” אמר אנטיגונוס.

“אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום,” ציטט הנשיא את בן סירא האהוב עליו.

“הלוואי ששתי מדינות ענק אלה לא יחמדו את ארצנו הקטנה.”.

“שלומית אני מצטרף לתקוותך, אך נחזור לעניינינו. אריסטובולוס ואנטיגונוס, האם קראתם והבנתם את הספרים שתרגמה שלומית, ואת הסיכומים של ראשי המשלחות שעניינם תורות לחימה?” בני הנשיא אישרו שקראו והבינו.

“שלומית האם לדעתך יש לשנות את השיטה בה אנו נלחמים?”

“דעתי שכן, אנו כמו כל הממלכות סביבנו משתמשים בשיטות המלחמה המקדונית, אלו הן שיטות מיושנות שהובסו על ידי לגיונות רומא כמו על ידי חייל הפרשים הפרתי.”

“אנו נבנה את צבאנו לפי ספרו של מאריוס, עם התאמות ליהודה,” סיכם הנשיא, “כך נהיה המדינה החזקה במזרח ים יפו.

“מכיוון שהנשיא הכריע,” אמר אנטיגונוס, “אני מצטרף בלב חפץ לתוכניתו ומציע להפוך את הגדודים העבריים ללגיון הראשון ליהודה.”

“שניכם הוכחתם בגרות,” החמיא הנשיא לבניו, “הדיון הזה היה ענייני וחף מיצרים, אני רואה את תוכנית הלגיון הראשון ליהודה כמשותפת לשניכם. אנטיגונוס, אתה תמונה ללגאט של הלגיון, אריסטובולוס כמובן ימשיך להיות הסטרטגוס של יהודה.”

“ומה על הצעירים?” אנטיגונוס מאמין לפחות בשניים מהם.

“הם ימונו לשרי מאה או סנטוריונים בלשון הרומאים.”

ביזנטיום

אנטיפס

תשעה חודשים נוספים התעמקתי ברזי הרטוריקה ובמהותו של האל יהוה. כל כמה שלמדתי את הנושא, עדיין לא מצאתי נימוק משכנע יותר ממשל המערה, אותו כמובן השארתי תמיד כנימוק אחרון ומנצח. כל דרכמה ששילמתי לחכם פילון, הייתה שווה ולו רק בשביל משל המערה. התייצבתי לתחרות בביזנטיום, בטוח ביכולותיי. השמועות על נצחוני בתחרות באתונה, הגיעו כנראה גם למתחרי והטילו עליהם מורא, שניים פרשו בתירוצים שונים ומשונים. גם בתחרות זו הבסתי את יריבי ללא תנאי. על ניצחוני קיבלתי פרס כספי קטן, זו עדיין לא הייתה תחרות של הגדולים באמת. קיבלתי מכתב מחכם אלכסנדר שהתווסף למכתב אותו קיבלתי מחכם פילון.

בעודי מתענג ניצחוני, ניגש אלי אחד האנשים שצפו בתחרות והציג את עצמו כהירונימוס, חכם יהודי מאלכסנדריה.

“עד עכשיו עמדת מול רטוריקנים צעירים וחסרי ניסיון, אני מציע לך אתגר שבפניו עוד לא עמדת.”

“אני תמיד נכון לאתגר חדש,” עניתי. 

“בשנה הבאה בחודש דיסטרוס תיערך באלכסנדריה תחרות רטוריקה על הנושא מיהו העם היהודי, בתחרות ישתתף אפולוניוס מולון מרודוס.”

שמעתי על אפולוניוס, שהוא רטוריקן מחונן, משונאי העם היהודי. אפולוניוס היה מבוגר ממני בשנים מספר.

“הצבת לי אתגר רציני, אך ידיעותיי על העם היהודי, ועל מה שטוענים שונאיו, אינם מספיקות כדי לנצח רטוריקן כמו אפולוניוס מולון.”

“אני מזמין אותך לאלכסנדריה, שם אארח אותך בוילה שלי, אדריך אותך איזה ספרים לקרוא, ספרייתי תעמוד לרשותך ומה שלא תמצא בה, תמצא בספריה הגדולה.”

שנה 33 לעצמאות יהודה – (109 לפנה”ס)

אלכסנדריה

אנטיפס

נעניתי לאתגר, אהבתי את אלכסנדריה העיר התרבותית בעולם. הירונימוס הדריך אותי באילו מהספרים הקדומים של היהודים עלי לקרוא, חשוב לא פחות, אילו ספרים של שונאי היהודים לקרוא. קראתי ספר של אפולוניוס עצמו ואת הספרים מהם שאב את ידיעותיו על היהודים, ספריהם של הקטאיוס איש אבדרה ומנתון על ההיסטוריה של מצרים. חשתי בעצמותי שאני מוכן לנצח את אפולוניוס מולון.

הגיע יום התחרות, שוב יום שלישי, היום האהוב עלי, עשר פעמים כי טוב. הבסתי את אפולוניוס מולון, הוכחתי כמה עלובים ושקריים טיעוניו והצגתי אותו ככלי ריק. הצופים בתחרות דיברו בהתרגשות ואמרו שאפולוניוס מעולם לא הובס כך על ידי מתחרה צעיר ואלמוני, כמובן שאחרי התחרות הפסקתי להיות אלמוני.

קיבלתי מכתב מהחכם הירונימוס. נכתב בו שרק מי שמאמין בתורת ישראל בכל נפשו ומעודו יכול היה לנצח את אפולוניוס מולון. 

שנה 34 לעצמאות יהודה – (108 לפנה”ס)

בעל הטיפה הסרוחה

שלומית

“אחותי אנחנו חייבים לדבר.”

“אין לך אחות ואיני חייבת לדבר איתך.”

המשכתי בדרכי, ועקפתי כהרגלי את בית הכנסת של בן פרחיה, מי שהיה אחי המשיך אחרי.

“אם לא תסור ממני אסרס אותך.”

“אבא גוסס, ברגעי פקחונו, הוא מתחנן לדבר איתך.”

“הוא אינו אבי, הוא רק בעל הטיפה הסרוחה. ואשר לשיטיונו, אל נקמות מענישו עוד בעולם הזה, הרי כידוע לך עונש בעולם הבא הוא מהבלי הפרושים והאמגושים.”

המשכתי לצעוד במהירות, הוא התנשף אחרי.

“שלומית, אלה ימי תשובה, כל מה שרוצה בעל הטיפה הסרוחה, כפי שאת מכנה אותו הוא לדבר איתך, ואז להשיב את נשמתו בשלווה.”

“מכיוון שיום הכיפורים קרב, אשמע אותו, אך זמני קצוב.”

“אינך יכולה לקצוב זמן, רוב הזמן הוא שוטה, אין לדעת מתי יהיה פיקח.

“אינני יודעת אם הוא ראוי לכך, אך אבוא לביתו בשביעי לחודש בבוקר, גם אתה תהיה שם, אני מקווה שבימים עד יום הכיפורים הוא יהיה פיקח ולו לזמן קצר.”

אני ושמעון ישבנו ליד מיטת חוליו של בעל הטיפה הסרוחה זה היום השלישי, הוא לא פסק מלדבר הבלים.

“מחר שיגיע מועד יום הכיפורים אלך לדרכי, גם כך השחתתי עליו זמן רב מדי.”

“האישה המטפלת בו, השקתה אותו לפני שעה, שיקוי שיש האומרים שהוא עוזר לחולי השיטיון לחזור לפיקחות לזמן מה.”

ריח שתן וצואה עלה ממיטת הזקן.

“נצא מחדרו, המטפלת שלו תרחץ אותו ותחליף לו סדינים וכותונת,” שמעון סתם את אפו.

“כמה עלובה זקנתו,” אמרתי בשאט נפש. המתנו מחוץ לדלת חדרו.

“שמעון הוא מדבר,” המטפלת יצאה אלינו בהתרגשות ושנינו מיהרנו פנימה.

“שמעון זה אתה?” נשמע קולו החלש של הזקן.

“זה אני אבא, גם שלומית כאן”

“שלומית אני מבקש סליחה על הכול, גם על שהסכמתי שהבילגאי יעברך, חטאתי לך.”

“אני סולחת לך אבא, על הכול.”

“שלומית גם אני מבקש את סליחתך, על שהייתי שותף לבילגאי במזימתו,” התחנן שמעון.

“אולי על ערש הדווי שלך, לפני שתושלך אל תנורו של אשמדאי בגיהינום הפרושי.”

“שלומית, על ערש הדווי שלי, אני מתחנן, סלחי לאחיך, יש לי דבר חשוב לומר לשניכם.”

איך אסלח לנבל הזה? אבל אבא מבקש, לא אוכל להוריד את נשמתו ביגון שאולה.

“שמעון! אינך ראוי לסליחה, אך לא אוכל לסרב לבקשתו של אבא, סלחתי לך על הבילגאי, אתה יכול לקרוא לי שוב אחותי.”

“ילדי, לפני לכתי הישבעו לי שתמיד תעזרו זה לזה ככל יכולתכם, אינני יכול לדרוש שתשרור ביניכם אהבת אחים.”

“נשבעת לך אבא.”

“נשבע לך אבא”

“תודה לכם ילדים, גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע…” שוב שקע שטח בהזיות שיטיון.

“נלך אחי.”

“אחותי אני מבקש, סלחי לי גם על שאר החטאים שחטאתי לך.”

“על ערש הדווי של אבינו סלחתי לך על שהיית שותף ליונתן הצדוקי במזימתו הבזויה, על רצח אטלנטה אני מתקשה לסלוח. אולי תזכה במחילתי כאשר תהייה על ערש דווי,” יצאנו בפעם האחרונה מביתו של אבא.

שנה 35 לעצמאות יהודה – (107 לפנה”ס)

תוכן העניינים

ליבה של ממלכת ישראל

שלומית

מלחמות אינן קורות בחורף, בחורף קר וגשום והדרכים בוציות. אבל בחורף מתכננים את מלחמות האביב.

כמו כל שנה כינס הנשיא הורקנוס מועצת מלחמה. המועצה הייתה צריכה להכריע אם יוצאים השנה למלחמה באביב ונגד מי. כמו בשנים האחרונות, מלבד הנשיא ישבו במועצה זו גם חברי ברית השלושה לאחר שקיימו דיון מקדים והגיעו להסכמות.

כמו בשלוש השנים האחרונות הצעתי גם השנה לשחרר את ארץ השומרונים.

“השומרון הוא חלק חשוב של מולדתנו ההיסטורית, ליבה של ארץ עשרת השבטים. חבל הארץ שחוצץ בינינו לגליל ארצם של נפתלי, זבולון, דן אשר ויששכר. מולדתנו לא תהיה שלמה ללא ארץ השומרון,” עשיתי הפסקה רבת משמעות, אני בטוחה שכל משתתפי המועצה ידעו שגם השנה, אסיים במשפט, “מלבד זאת אני סבורה שיש להרוס את סמאריה.”

 

“ממש כמו קאטו הזקן,” אמר הנשיא, ספק בצחוק ספק בהתפעלות אך הוסיף, “אני חושש שהסלווקים יתערבו לטובת הערים ההלניסטיות בשומרון, רומא שקועה עדיין במלחמתה באפריקה, היא לא תוכל להתערב. אני מציע לחכות עדיין.”

“כבוד הנשיא,” אמרתי, “כבר שלוש שנים אתה דוחה את המלחמה, כשחזרנו מפרתיה אמרת שנחכה שנה, כי הברית איתה עדיין לא הבשילה ולא תרתיע את הסלווקים.”

“זה היה נכון אז,” השיב הנשיא.”

“לפני שנתיים,” אנטיגונוס הצטרף לדיון, “אמרת שלגיון יהודה עדיין אינו מוכן, אני מבטיח לך שעכשיו הוא מוכן למלא כל משימה.”

“לפני שנה,” גם אריסטובולוס הצטרף ללחץ שברית השלושה החליטה להפעיל, “הצעת לפטר את גדודי השכירים, אמרת שעלותם גבוהה מדי כל עוד אין מלחמה.”

 

“הצעתי זאת אז ואני מציע זאת עכשיו,” הנשיא היה נרגז.

“התנגדתי לכך אז ואני מתנגד לכך עכשיו,” השיב אריסטובולוס, “אם נפטר את השכירים, נאבד את האופציה לצאת למלחמה,” שלושתנו חברי הברית היינו נחרצים בדעתנו.

“אבי,” אנטיגונוס המשיך בלחץ, “תמיד אפשר למצוא סיבה למה לא לצאת למלחמה, יהודה חזקה עכשיו יותר משהייתה מאז הרים סבך מתתיהו את נס המרד בסלווקים.”

“הרמכים הצעירים רוצים לשלוח את הסוס הזקן לבורסקאי,” הנשיא כמעט ונשבר.

“חס וחלילה,” הייתי מזועזעת, דחף בלתי נשלט גרם לי לחבק את הנשיא, “אנחנו רוצים להילחם למען תהילתך, המעז מנצח.”

“הסוס הזקן מצטרף לרמכים הצעירים.”

 

חמש שנים עברו על ממלכת יהודה מאז שחרור נחלת יהודה הדרומית. הרפורמה צבאית שהנהיגה הברית, נתנה את אותותיה. עשרת הגדודים העבריים אוגדו ללגיון בנוסח רומאי, כאשר כל גדוד מקבל מבנה של קוהורטה רומית. שלושת בני הנשיא הצעירים מונו לקנטוריונים, או שרי מאה, אבשלום מונה לפרימוס פילוס, החנית הראשונה בפי הנשיא, הבכיר משרי המאה של לגיון יהודה. אדוניה וינאי מונו לשרי מאה גם הם בגדוד הראשון.

קירני

אנטיפס

בשנתיים שאחרי אלכסנדריה, המשכתי לחיות כאתלט של רטוריקה, חיי היו טובים ונעימים, תמיד ניצחתי, הקהילות היהודיות הרעיפו עלי כל טוב, קטפתי פרסים ומכתבים שהתווספו לפרסים והמכתבים שכבר צברתי. כמעט שכחתי למה למדתי רטוריקה, והתחלתי אפילו להיות פטריוט יהודי. ישבתי בשמש החורף הנעימה של קירני, צופה אל הים הכחול, בערב הלכתי למשתה שערכה לכבודי הקהילה היהודית. במשתה, הסבתי על צדי, הפסלון של קוס שהיה חבוי בקפלי הטוגה שלי, דקר את צלעותיי. באחת נזכרתי מי אני ומה אני.

 

נשבעתי שהשנה הזו אציין את יום השנה לכיבוש אדום בעירי מארשה, אך סערות החורף מנעו מהספינות להפליג מזרחה, כל יום הייתי הולך לנמל, מחפש ספינה, הייתי מוכן לשלם הרבה תמורת מקום לאלכסנדריה. אתמול אמר לי קברניט של אחת הספינות בנמל, שאם לא תהיה סערה הוא יפליג למחרת. עליתי על הסיפון והתיישבתי בתא הקטן אותו שכרתי. הספינה התנודדה קלות במי הנמל. בבוקר היו רק גלים קטנים בים, הספינה הפליגה לאלכסנדריה.

מארשה אהובתי

אנטיפס

הגעתי לאשקלון בהפלגה מאלכסנדריה. סוס ששלח אבי, המתין לי באורווה הציבורית. רכבתי למארשה. העצים לבלבו בירוק אביבי עז, גם פרחים ריחנים צבעו את המישורים והגבעות הרכות. חזרתי לעירי האהובה מארשה. ארבעה ימים לפני יום השנה החמישי לחורבן אדורה.

הזמן כאילו עצר מלכת מאז הפלגתי לאתונה לפני כמעט חמש שנים. כמו שכתב לי אבי הרובע הפיניקי עמד בשיממונו שרוף והרוס. ברובע ההלני התמקם חיל המצב הקיליקי, הגימנסיון גם הוא עמד עדיין בשיממונו. רק היכלו המחולל של קוס האלוהי השתנה, שכן בו עכשיו בית הכנסת של חכם בנימין.

פגשתי את קוסענל חברי שהביט בפליאה בזקן היהודי המטופח שלי.

 

“חזרת למולדת, האם נשמתך נותרה עדיין אדומית?”

“קוסענל, אני גר אדומי המאמין ביהוה בורא העולם.”

“הפכת למלחך פנכתם של היהודים!” בוז עמוק נשמע בקולו.

“קוסענל, יש דברים שמוח פשוט כשלך אינו יכול להבין,” חברי החל להעיק עלי, התחלתי להתרחק.

קוסענל לא הניח לי ואחז בכתפי, “בגידה אני יכול להבין, בגדת באדום, הנה שם עומדת הלנה, לך אליה או שגם בה בגדת? פחדן!”

“אינני בוגד, גם בהלנה לא בגדתי, למרות שלא אוכל ללכת אליה.”

“גם בוגד וגם שקרן, אינך ראוי לאהבת האמת של הלנה, אינך יודע מה היא הקריבה עבורך.”

“מה היא הקריבה עבורי?”

“אינך ראוי שאומר לך, אולי תגלה זאת בעצמך.”

 

קוסענל ירק על מרצפות הרחוב. ראיתי את הלנה מרחוק, אך עשיתי את עצמי כלא רואה והלכתי משם שפוף, זה מחיר החיים בשקר, זהו עוד תשלום מראש על הנקמה שעוד לא החלה.

חזרתי לווילה של אבי מושל אדומיאה. אבי חיבק אותי, בחיבוקו נדקרנו שנינו מהפסלון של קוס שהיה חבוי תחת הטוניקה שלי, על לוח ליבי. הוצאתי את הפסלון החוצה.

“חזרת להשלים את נקמתך?” הנהנתי בראשי.

“מה עשית כדי להזים את החשדות נגדך?” הראיתי לו את המכתבים על ניצחונותיי הרטוריים.

“תמיד האמנתי בכשרונך, לא ציפיתי שתעשה זאת בצורה כה מושלמת,” טפח אבי על שכמי, הוא פקד על העבד להביא לנו שתייה ועוגות. 

“לפני שתמשיך לפסוע בנתיב הנקמה אני רוצה שתפגוש בהלנה, היא עדיין מחכה לך.”

העוגה כמעט חנקה את גרוני, “אבא, הלנה היא פצע מדמם בלבי שהגליד רק לאחרונה, לא אפתח אותו שוב.”

“סליחה שהעליתי את העניין, מהן תוכניותיך לזמן הקרוב?”

הרהרתי, מה באמת תוכניותיי לזמן הקרוב? ואז נזכרתי, בקרוב ימלאו חמש שנים לשריפת אדורה.

“אעלה לחורשה הקסומה בעוד שלושה ימים.”

 

“מה תעשה אחרי שתעלה לחורשה הקסומה?”

“אלך לירושלים, הלא לשם כך חזרתי.”

“הגיעה אלי ידיעה שהאלים היווניים, כמו שכינית אותם לפני חמש שנים, ייצאו למלחמה בארץ השומרונים אחרי חג הפסח שלהם, אין זה זמן טוב להגיע לירושלים.”

“עד מתי?”

“עונת המלחמות מסתיימת לפני בוא החורף, אז תגיע לירושלים.”

להישאר במארשה? להסתגר בבית מהפחד להיתקל בקוסענל או הלנה?

“אבא, לא אוכל להישאר במארשה, הלנה עדיין כואבת לי.”

“תוכל להתגורר בוילה שלי באשקלון.”

“תודה אבא.”

טלמכוס

חמש שנים חלפו מאז כיבוש וחורבן אדורה. שמתי פעמי לחורשה הקסומה ממזרח לעיר, שם הבחנתי לראשונה בעשן העולה מאדורה. עמדתי שם ליד עץ הזית העתיק, מריח ורואה כמו אז את האביב, שום עשן שחור. לפתע נגעה יד רכה בכתפי, הסתובבתי, הייתה זו הלנה היפה, לידה עמד ילד יפה כבן ארבע או חמש.

“התגעגעתי אליך, אתה מתעלם ממני.”

“עקבת אחרי?” 

“כן, מאז שחזרת אני צופה מרחוק על שער הווילה של אביך, ראיתי אותך הולך לשער העיר, הייתה לי הרגשה שתלך לחורשה.”

האם יתכן שאבי אמר לה שאלך היום לחורשה? אבי הזהיר אותי שיעקבו אחרי, אולי הלנה היא העוקבת אחרי? לאיזה מצב נורא הביאה אותי הנקמה, אני חושד גם באהובי.

“מי הילד הזה?”

“טלמכוס, אני מבקשת שתתרחק, אמא רוצה לדבר ביחידות עם האיש הזה.”

טלמכוס! השם ירד על ראשי כמו פטיש כבד, אודיסאוס, פנלופה, טלמכוס הוא בני, גם הגיל מתאים.

הבטתי בעיניה של הלנה, מבטי שאל איך, מתי?

“זוכר שעינגתי אותך? לא שטפתי אותך מכף ידי, שכבתי על גבי והעריתי אותך אל תוכי.”

“למה?” זו הייתה המילה היחידה שהייתי מסוגל להוציא מפי.

“רציתי משהו ממך אם לא תחזור.”

התחלתי לבכות, גם הלנה בכתה, הילד הביט בנו בסקרנות.

“הילד נימול?”

“כולנו יהודים.”

“למה באת לכאן?”

הלנה הביטה בי באהבה ונשקה על שפתי.

“רציתי שתזכור את הרגעים הנפלאים שלנו כאן, יש בי עדיין תקווה שחזרת לאיתקה.”

“ספינתי עדיין מפליגה במשברי הים, את עדיין הסירנה המאיימת לנפץ את ספינתי לסלעי איתקה.”

“האם טלמכוס יגדל ללא אביו?”

“אולי יגדל עם אחד ממחזריך, אולי בחלוף עשרים שנה אחזור לאיתקה.” חיבקתי אותה בחום, מבעד לטוניקה הדקה שלבשה, חשתי את ליבה הפועם.

“האם אתה רוצה לחבק את טלמכוס?”

“כן.” היא קראה לטלמכוס חיבקתי אותו בפעם הראשונה ואולי האחרונה.

“אמא, אני רוצה להיכנס לגזע העץ.”

“טוב ילד שלי.” טלמכוס נבלע בגזע העתיק.

“מאז שהלכת, כל שנה ביום הזה אני באה לכאן מתחת לעץ הזית, טלמכוס גילה את הגזע החלול והוא אוהב לשחק בו.”

נפרדנו, אהובתי ובני התרחקו, עמדתי עוד זמן מה תחת עץ הזית, שלם עם החלטתי ושבור מגעגועים, מהסוד והשקר שאני חייב לחיות בהם, מעכשיו ועד שאשלים את נקמתי.

חזרתי לעיר, קוסענל חיכה לי סמוך לשער.

“אנטיפס, בכל זאת נשארת קצת אדומי בנשמתך.”

“עקבת אחרי?”

“לא, עקבתי אחרי הלנה, היא לא ידעה על כך דבר, אך הייתי חייב להגן עליה, לעולם אין לצפות מעשיו של בוגד.”

“ועכשיו לך אל איש הביטחון היהודי, ספר לו שהלכתי לחורשה לזכר חורבן אדורה, קבל ממנו דמי הלשנה.”

“אני לא בוגד ולא מלשין, מה שאינני בטוח לגביך.”

קוסענל גבה ממני תשלום נוסף במחיר נקמתי.

מארשה את חונקת אותי

אנטיפס

החשד שאבי זימן את הלנה לחורשה, כדי לגרום לי לוותר על נקמתי ניקר בי. עלה בי גם חשד שהצעתו שאגור בוילה שלו באשקלון מטרתה לעקבני. כעסתי עליו, אולי חשדתי בכשרים. כשחיים בשקר כולם חשודים, כל הזמן, גם הקרובים והיקרים ביותר.

בכל זאת בחנתי את הצעתו של אבי, קודם כל הוא צודק, אין זה הזמן המתאים להגיע לירושלים.

דבר שני הפגישה בהלנה ובבני, ערערה את שיווי משקלי, אני חייב זמן להתאושש מהפגישה הכואבת הזו.

דבר שלישי אין לי שום ידיעות על הקורה בירושלים, בלא ידיעות איני יכול לתכנן תוכניות טובות, אם תוכניותי יהיו גרועות, מירב הסיכויים שאכשל ואגיע לגרדום.

מכל הסיבות הללו, החלטתי שבילוי הקיץ באשקלון הוא הדבר הנכון לעשותו. נשארו כמה ימים עד שאעזוב את מארשה.

לא יצאתי משערי הווילה, פחדתי לפגוש את חברי ילדותי ונערותי, את קוסנהר קוסברק במיוחד פחדתי לפגוש את קוסענל ויותר מכל פחדתי לפגוש את הלנה וטלמכוס.

מארשה חנקה אותי, בבית אכלתי רק מצות גם הן חנקו אותי, פחדתי שאחד העבדים ילשין. גרוע מזה מוצאותיי עצרו מזה שלושה ימים.

היום המיוחל הגיע, סוף סוף נסעתי לעיר החופשית אשקלון, אלך למאפיה, אקנה לחם טרי, דמיינתי את ריחו הנפלא, את שיני הננעצות בחמץ החם. הריר כמעט נזל משפתי.

האלים בפעם השנייה

אנטיפס

אשקלון על הים, כמו אלכסנדריה, כמו קירני. נחתי בשמש האביבית ימים מספר, התאוששתי מהפגישה הכואבת עם הלנה וטלמכוס. התחלתי לאסוף ידיעות על המתרחש בירושלים. העיר החופשית אשקלון היא מקום טוב לאסוף ידיעות, נוסעים המגיעים מירושלים כדי להפליג למצרים, מלהגים בלשונם בפונדקים ומי שיודע להקשיב ולפעמים לשאול כבדרך אגב שאלה נכונה, יכול לקבל ידיעות חשובות. גם מאבי שבא לבקרני שאבתי ידיעות חשובות.

 

ערכתי מסע לליקוט ידיעות, התחלתי  בפונדקי נמלה של יפו. המשכתי צפונה למגדל סטראטון. העיר קרובה לארץ השומרונים. באחד הימים ישבתי בפונדק שם, קשוב לשמוע ידיעות על המלחמה בארץ השומרונים והמצור על סמריה.

משולחן סמוך שמעתי אדם נרגש,

“האלים לוחמים לצד היהודים, במו עיני ראיתי את זאוס שולח ברק ומרעים רעם ואתנה עומדת חמושה לצידו, אין להלנים שום סיכוי מול היהודים.”

יושבי כל השולחנות הביטו בו, ריח שיכר נדף מפיו, האנשים לעגו לשכרותו,

“מבעד למסך השיכר, כל סרסור הוא זאוס, וכל פרוצה היא אתנה ואולי אפרודיטה.”

הצחוק בפונדק הלך וגבר. גם אני הצטרפתי לצחוק, אך מהסיבה ההפוכה לשאר יושבי הפונדק, צחוק הגורל לפני חמש שנים גם אני ראיתי את זאוס ואתנה.

חזרתי לאשקלון עיר החופש, העיר היחידה בה לא יעזו החשמונאים לפגוע, הרי היא בת ברית של מצרים האדירה.

בחודשים שקדמו לחזרתי המשכתי לאסוף ידיעות על משפחת החשמונאים, על ירושלים, על תככים בארמון ועוד. שלחתי חבר נאמן לירושלים שישיג לי ידיעות. חוץ מידיעות הביא לי חברי ציורים מירושלים והחשוב מכל, מפה יקרה מפז של העיר. למדתי את הציורים והמפה, בעייני רוחי ראיתי את עצמי מהלך בחוצותיה.

כל המידע הנחוץ היה בידי, תכננתי במפורט, איך אחדור לארמון החשמונאים בלי לעורר חשד. הרעיון היה להשתמש בכמה שיטות שלמדתי ברטוריקה, וכמה שפיתחתי בעצמי בקרבות הרטוריקה. אסור למהר, יש לעשות הכל בצורה זהירה ומחושבת, לא להראות נלהב משום הצעה, להביא את יריבי לכך שהם יציעו לי את מה שאני רוצה לשמוע ממילא.

וחוץ מזה על סמאריה להיחרב

שלומית

חודש האביב הגיע ימי הפסח עברו. עונת המלחמות החלה הצבא החשמונאי, יצא למלחמה, לשחרר את ארץ אפרים וחצי המנשה מעול הכיבוש השומרוני. להחריב את הערים ההלניות ובראש ובראשונה את סמאריה השנואה עלי. את הצבא בפיקוד יהודה אריסטובולוס, הוביל הלגיון הראשון ליהודה בפיקודו של הלגאט אנטיגונוס.

 

היה זה רגע מכריע, מגדל המצור החדש קרב על חומת סמאריה. ניצבתי בעמדת הפיקוד, חשתי דאגה עמוקה, האם היום לאחר שלושה חודשי מצור עקרים ומגדל מצור שרוף תצלח תוכניתי?

מגיני העיר נושאי לפידים ניסו להטילם על המגדל, הם נפגעו בחלקם מחצי הקשתים, חלק אחר נפגע מחצי מכונות הסקורפיון או מאבני הקלע של הבליסטראות.

יונתן הצדוקי, המפקד על מכונות המצור, עמד מימין למסלול המגדל, בסמוך למכונות הירי, קרוב לעמדת הפיקוד. הוא נראה מרוצה. הכול עבד לפי התכנון שאותו התוויתי.

המגדל המשיך לנוע על גלגלי העץ הגדולים שלו, לפתע נראה חייל נושא לפיד על החומה, כל חצי הקשתים, כל החניתות ואבני הקלע של מכונות הירי הופנו לעברו, הוא כבר נפגע משני חיצים, אך בשארית כוחותיו הטיל את הלפיד על מגדל העץ, אבן הבליסטרה העגולה שריטשה את מוחו פגעה מאוחר מדי. המגדל החל לבעור.

 

לפתע כמשום מקום הסתערה קבוצת לוחמים סמאריטנים על עמדת הפיקוד מאחור. בעמדה שהו הנשיא הורקנוס אריסטובולוס מפקד הצבא ואני. הסמאריטנים הרגו כמה מחיילי המשמר הנשיאותי, עוד רגע ויגיעו אלינו.

נשמעה זעקה מקפיאת דם, יונתן הצדוקי הסתער על הסמאריטנים מאחור, והרג שניים מהם, השאר עצרו את הסתערותם ופנו לעברו, הזעקה גרמה לנו המפקדים ולמשמר שלנו להסב את פנינו.

דקרתי בחניתי סמאריטן, רגע לפני שדקר אותי, אריסטובולוס נדקר ברגלו, פצעו היה עמוק למדי, המשמר עם המפקדים ויונתן הצדוקי, הרגו את שאר הסמאריטנים, אריסטובולוס הפצוע טופל על ידי הרופא.

 

“הוא יהיה בסדר,” אמר לי הרופא. נשמתי לרווחה, אישי המלך המיועד ניצל וכך אני המלכה המיועדת. דוד המלך הוא אשר שלח את יונתן להציל את מלכותי בטרם נולדה, הוא גם שישמור את הבטחתו שאלד את היורש. האש שאחזה במגדל כובתה.

המגדל חזר לנוע והגיע קרוב לחומה, “כבש הורד,” פקד אבשלום הפרימוס פילוס 6 . מן הכבש המורד הוא זינק בראש חיילי הקנטוריה הראשונה על החומה, שאר חייליו טיפסו ועלו במגדל, בעקבותיהם עלתה הקנטוריה של אדוניה ואחריה הקנטוריה של ינאי. לאחר שהשתלטו על החומה הם ירדו ופתחו את השער, דרכו הסתערו שאר הגדודים של לגיון יהודה.

הקרב הוכרע, סמאריה נכבשה. העיר שפעם נקראה שומרון והייתה בירתה של ממלכת ישראל הקדומה, העיר שהייתה שנואה עלי נפלה בידי לגיון יהודה המנצח. תושביה ההלנים של העיר סירבו כמובן להתגייר. העיר נחרבה ונשרפה, אזרחיה נמכרו לעבדים, רק ארמון המושל נשאר עומד על כנו, היה לו יעוד.

 

מסיבת ניצחון נערכה בארמון המושל. הנשיא ביקש מכל המסובים למלא את גביעיהם יין, 

“לחיי יונתן הצדוקי שהציל את חיי ואת הקרב, הוא מהיום רע הנשיא, לחיים.”

“נרים גביע שני, לחיי הסטרטגוס שלנו, בני הבכור יהודה אריסטובולוס, נאחל לו כולנו החלמה מהירה, יהודה המלחמה עוד לא הסתימה, אנו זקוקים לך,” לחיים קראו כולם ושתו.

“גביע שלישי, לחיי הלגאטוס של לגיון יהודה, בני השני מתתיהו אנטיגונוס,” לחיים קראו המסובים.

“גביע רביעי, לחיי בני הצעירים והגיבורים, שרי המאה שפרצו אל העיר והכריעו אותה,” לחיים הריע הקהל.

“גביע אחרון, לחיי היועצת המיוחדת שלי, שלומית אלכסנדרה, יחד עם בני הבכורים, היא יזמה את הרפורמה בצבאנו, שאת פירותיה קטפנו היום, היא זאת שגם תכננה את הפריצה המפוארת לעיר, הריעו לה שלוש פעמים,” לחיים, לחיים, לחיים, הריעו כולם.

למחרת הנשף, נשרף גם ארמון המושל שבו נחוג הניצחון. חשתי התעלות סמאריה השנואה עלי היא עכשיו גל אבנים עשן, התעלות עזה יותר מאביונה בעזרת לשונה של קטורה.

לאחר כיבוש סמאריה, הושלם שחרור השומרון, גולת הכותרת הייתה שחרורו של הר הברכה, הר גריזים.

הוד קדומים

שלומית

לסיום עונת המלחמות ולפני יום התרועה, הצעתי לכנס את מועצת מלחמה במקדש השומרונים על ההר. על הפרק עמדה השאלה מה יעשה במקדש. 

“מכיוון שהשומרונים קרובים לנו במנהגיהם בדתם ואף נימולים,” טען אנטיגונוס, “יש סיכוי שיתגיירו מרצון. יש להשאיר את המקדש על כנו, כדי לא לעורר התנגדות, כמו שקרה לאחר הריסת המקדשים באדומיאה.” 

“אינני פוסלת את נימוקיו של אנטיגונוס, אך המקרה של המקדש השומרוני שונה. זהו מקדש ליהוה והוא מתריס נגד המקדש בירושלים, כמו המקדשים בבית אל ובדן שהקים ירבעם בן נבט.”

הבטתי בנוף הנהדר, הר עיבל הר הקללה התנשא מולי, הנה שם על צלע ההר המזבח שבנה יהושע בן נון . למטה נראתה העיר שכם , בירתה הראשונה של ממלכת ישראל , הוד קדומים שרה עלי.

המשכתי בדברי, “חמור ממקדשיו של ירבעם, השומרונים טוענים שהר גריזים הוא הר המוריה שעליו נעקד יצחק.”

“זה לא חמור, זה חמור,” העיר אנטיגונוס בבדיחות הדעת, “בבקעה שלמרגלותינו אנס שכם בן חמור את דינה בת יעקב.”

“להזכירך, ” רגזתי, “היא הייתה גם בתה של לאה, אני בטוחה שהיו להם בנות נוספות, אשר לא נאנסו ולכן דבר לא נכתב עליהן,” הייתי נסערת.

“שלומית,” צינן אותי הנשיא, “עדיין לא אמרת מה יעשה במקדש השומרוני.”

“עלינו למחות את המקדש מעל פני האדמה, הר גריזים חייב לחזור ולהיות הר הברכה ותו לא,” חשתי כנביא מטיף בשער.

“אני מציע לגייר את השומרונים בכפייה כמו שעשינו באדומיאה,” אמר אריסטובולוס, אני בטוח ששמעון בן שטח ותלמידיו ישמחו לבצע זאת שוב, הם בסך הכול צריכים להקיז דם. 

הנשיא הורקנוס הקשיב לכולנו ובסוף פסק, “בעניין מקדש השומרונים, הוא ימחה מעל פני האדמה, כמו שהציעה שלומית אלכסנדרה. באשר לגיור השומרונים, אקבל את עצתו  של אנטיגונוס שלא יהיה גיור כפוי, לפחות בשלב הראשון.”

“כמו תמיד,” לחש אריסטובולוס באזנו של אנטיגונוס, “הנשיא מקבל כשה כנוע את עצתה של שלומית.”

הבטתי בעיני אישי במבט האומר, שמעתי אותך! אך לא אמרתי דבר.

הצבא החשמונאי חזר לירושלים במצעד ניצחון, הלגיון הראשון ליהודה אשר פרץ את חומות סמאריה הוביל בראש. כהרגלי רכבתי על גבו של בוקפאלוס האהוב שלי. 

כהוקרה על שהציל את הנשיא מונה יונתן הצדוקי למנהל הארמון.

אבשלום גיבור הפריצה לסמאריה, מונה לטריבון בלגיון הראשון ליהודה.

המטרה ירושלים

אנטיפס

בסיום עונת המלחמות חזרתי למארשה, היו לי עוד כמה עניינים לסיים לפני שאגיע לירושלים. החורף הקדים השנה, גשמי עוז ירדו כבר בחודש ארחשמנו.

שמתי פעמי לבית הכנסת של חכם בנימין. אסטלת עשרת הדיברות עדיין השפילה את שברי אסטלת הליודורוס ושברי פסלו של קוס. שני קיליקים מחייל המצב ניצבו שם כדי למנוע מפטריוטים אדומים כדוגמת קוסענל, לשנות את המצב.

כאשר עזבתי את מארשה, היה אבטליון החכם הבכיר שם. ידיעות שקיבלתי מאבי דיברו על כך שאבטליון חזר לירושלים לפני שנתיים והמשיך ללמוד בבית הכנסת של חכם שמעון בן שטח. חכם בנימין הפחות ממנו נשאר בבית הכנסת במארשה,אנשים אינם ששים ללמוד אצלו, חכם שמעון בן שטח, שקל לא פעם להחליפו.

חכם בנימין קיבל את פני בחשדנות יהודית אופיינית. הראיתי לו את המכתבים שקיבלתי. אין ספק, חכם בנימין התרשם עמוקות. 

“האם תהיה מוכן לנאום על יהוה וקוס בבית הכנסת הצנוע שלי?”

“בשמחה, אם תעזור לי למצוא בית כנסת בירושלים, בו אלמד מהגדולים באמת.”

ידעתי בדיוק היכן ואצל מי אלמד, אך רציתי שחכם בנימין הוא שיציע לי זאת, השיחה התנהלה טוב יותר מציפיותיי.

“מהגדולים ביותר יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי, עדיין לא תוכל ללמוד, אך תוכל ללמוד אצל בכירי תלמידיהם.”

 

“מי הם בכירי תלמידיהם?”

“יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח שהוא גם מורי.”

“אני גר, כידוע לך לא כולם אוהבי גרים, למרות המצווה בתורה, האם מישהו מהשניים באמת אוהב גרים?” כמובן שידעתי את התשובה, אך רציתי לשים אותה על קצה לשונו של חכם בנימין.

“אין כמו שמעון בן שטח לאהבת הגר, כמה מתלמידיו הטובים ביותר הם גרים.”

“אם כך אבחר בבן שטח, האם תוכל לצייד אותי במכתב המלצה?”

“מובן מאליו, אך מה תועיל לך המלצתי הצנועה אל מול המכתבים שהראית לי?”

“חשוב לי לקבל מכתב מהחכם של עירי.”

הטיפש הזה שכנראה לא היה רגיל לקבל מחמאות, התמלא חשיבות עצמית, הרהר ארוכות ולבסוף אמר,

“אחרי שתישא את נאומך בבית הכנסת, אכתוב לך מכתב המלצה ובו גם תיאור נאומך והשפעתו על הקהל.”

“החורף קרב ואני רוצה להגיע במהרה לירושלים, קבע את הנאום מוקדם ככל האפשר.”

“בעוד שלושה ימים יהיה זמן טוב?”

“זמן מצוין, אכתוב לך כרוז המודיע על האירוע, תן לאחד מתלמידיך להעתיקו  מספר פעמים ודאג שיתלוהו במקומות הנכונים.”

כתבתי את הכרוז.

 

הזמנה לכל תושבי מארשה

 

הרטוריקן המחונן אנטיפס בוגר האקדמיה באתונה

האיש שהכה שוק על ירך את הרטוריקן המפורסם

אפולוניוס מולון מרודוס בתחרות רטוריקה באלכסנדריה

ינאם בבית הכנסת של חכם בנימין על הנושא מיהו האל האמיתי

המועד 20 לחודש כסלו (כיסלימו, אפליוס) לפנות ערב

 

הגשתי את הכרוז לחכם בנימין, וזה קרא אותו בעיון. 

“האם אתה מתבייש על היותך בן מארשה?”

“חס וחלילה אך הקהל מחפש את העולם הגדול, האנשים רוצים לחוש רוח מרחקים, לנשום אוויר פסגות, מראשה היא היום יום האפרורי שלהם.”

“אני מקווה שאתה צודק.”

 

היום אני אמור לנאום בפני תושבי מארשה. גשם ירד, ישבתי עם חכם בנימין ליד האש המבוערת, העשן התאבך מבעד לארובה, הגשם נטף לקדירה.

“אני חושש,” אמר חכם בנימין, “שתושבי העיר יסתגרו בבתיהם ולא יבואו לשמוע את הנאום.”

“עדיין מוקדם, אני אנאם בפני כל מספר של אנשים, אם יהיה צורך נקבע מועד חדש,” המשכנו ללהג על הא ועל דא.  

“לפני כמעט שש שנים,” אמרתי, “הבאת אותי בבריתו של אברהם אבינו, בדיוק במקום הזה.”

“סלח לי אם אינני זוכר אותך, מלתי אז מאות ילדים נערים וגברים.”

“אתה זוכר נער שנפצע מרסיס זכוכית בגבו?”

“זה היית אתה?” הוא הביט בפני כלא מאמין, “כן זה היית אתה, בסוף היום כאבה ידי כל כך, שהייתי חייב להפסיק את המילות ליומיים.”

 

אנשים החלו להגיע, כדי שלא ילכו, שעשעתי אותם בסיפורים על מסעותיי בעולם הגדול ועל ניצחונותיי הרטוריים. אנשים המשיכו להגיע טיפין טיפין, סיפרתי להם על היותי בן מארשה גאה ואמרתי שכל אחד יכול להצליח. אנשים אוהבים להיאחז בתקוות שווא שהם שומעים ממספרי סיפורים.

לפתע פסק הגשם, ראיתי בכך אות מקוס שהמעשה שלי הוא לרצונו. אולם בית הכנסת התמלא במהירות.

פתחתי בנאומי, בניגוד לקרבות הרטוריים שעברתי, כאן הייתי השחקן היחיד. נואם חייב להיות בקשר עם קהלו, עליו לדעת לספק את רצונו. לאט לאט ראיתי שהקהל שחלקו התנגד לכך שיהוה הוא האל היחיד, מסכים איתי, תהיתי אם גם קוס מסכים לדברי. כרגיל סיימתי את דברי במשל המערה המנצח. המלצתי לאנשים ללמוד אצל חכם בנימין בבית הכנסת שלו. המלצתי זו הייתה בלב ולב, כולי תקווה שתלמידיו החדשים יינטשו את הוראתו המשמימה. מחיאות כפיים של הסכמה ואהדה נשמעו ואנשים קמו ללחוץ את ידי. חכם בנימין כתב לי את מכתב ההמלצה החם ביותר שקיבלתי.

כשיצאתי מבית הכנסת, פגשתי בקוסענל, לא הבחנתי בו בזמן נאומי.

“אתה הנער הנלהב שקרא לנקום בחשמונאים?” אמר לי בבוז, “אתה קרוי קוסמלך על שם מלכי אדום המפוארים, נותרת אנטיפס משתף פעולה עלוב עם היהודים.”

“יש דברים שאינך מבין,” דבריו של קוסענל דקרו את ליבי כמו חרב.

“אני לא מלומד ומתוחכם כמוך, אך מיהו בוגד אני מבין הייטב, בגדת בקוס, בגדת באדום, בגדת בהלנה,” הוא ירק בפני. ניגבתי את הרוק והלכתי. יש דברים שאנשים פשוטים כמו קוסענל אינם מבינים. למזלי קוסענל יהפוך לעוד זיכרון בלתי נעים, מחר אצא למסע לירושלים.

20 לחודש כיסלימו יצאתי לדרך

אנטיפס

נתתי לאבי את יומני וביקשתי שיסתירו במקום בטוח. התחלתי לכתוב בדפים חדשים, ליתר ביטחון החלטתי להצפין את הכתוב בצופן אתב”ש. מרבית היהודים שהכרתי אינם יודעים את הכתב העברי העתיק ולא יבדילו בינו לכתב האדומי העתיק. אם היומן ייפול בידי שירותי הביטחון של החשמונאים סביר שהם יחשבו שהשימוש שאני עושה בכתב זה מצביע על פטריוטיזם יהודי. עד שיבינו שזוהי אדומית עתיקה מוצפנת, אוכל להיעלם. 

קיבלתי מאבי סוס וסכום כסף. מצויד בכל המכתבים יצאתי מוקדם בבוקר לדרך. כשעברתי באדורה השרופה, עצרתי ליד מקדשו המחולל של קוס האלוהי. חיפשתי את האסטלה של הליודורוס, היא לא הייתה שם, מי צריך אסטלה מנופצת? לחשמונאים פתרונים. ירדתי לאגורא, היכן שנערפו כהני קוס. יד אלמונית הקימה שם גל אבנים, עליו היו כתובים שמות עשרת הכוהנים הקדושים בכתב האדומי העתיק. שמו של סבי קוסמלך היה בראש הרשימה. התייחדתי עם זכר סבי ושאר הקדושים.

המשכתי בדרכי, שלג החל לרדת, דבר נדיר ביותר בחודש כיסלימו. מיהרתי להגיע לחברון, סופת השלגים הייתה בעיצומה. קפוא עד לשד עצמותי הגעתי לפונדק זמן קצר לפני כניסת השבת, אנשי הפונדק טיפלו בסוסי. עשיתי אמבט חם והזמנתי קנקן של יין חברוני משובח, אכלתי ארוחת שבת טובה ושכבתי לישון עייף ורצוץ. 

מלך לשופטנו

שלומית

“אם הנשיא הורקנוס ימשח למלך, הוא יוריש את כתרו לבנו הבכור,” בישר לי דוד המלך. עם הבשורה המרגשת פגשתי בנשיא.

“אתה הבאת את יהודה למקום שרק המלכים הגדולים דוד ושלמה הביאו אותה למקום טוב ממנו.”

הוא שקע בהרהורים, אני חושבת, שהמאורעות ביהודה לא הותירו לו זמן לחשוב על הדברים האלה.

“תוארי הוא נשיא, ועל צווארי תלויות אבני ריחיים, מועצת הזקנים וגם ראשי הפרושים.”

אני אחשל את החרב שתחזיר את המלוכה ליהודה.

“תאר לך לאן יהודה יכולה להגיע אם תהיה מלך כמלכי הגויים, ללא אבני ריחיים.”

“בכל זאת אינני רוצה להתעמת עם המועצה ועם ראשי הפרושים בעת הזאת, העם אוהב אותם.”

“העם אוהב את דרכם, אך הם בני בלייעל כחפני ופנחס, העם אוהב אותך, הנשיא היוצא למלחמות העם.”

הנשיא שקע בהרהורים, אני חייבת להמליכו, ואשר לאבני הריחיים, גם זמנם יבוא.

 

הלילה ירד, השלג החל להיערם בחוצות ירושלים. ראיתי בכך אות משמים. כשאני הולכת יחפה בשלג, מחשבותיי הן הבהירות ביותר.

יצאתי אל השלג, הצלפות הפתיתים הלבנים על פני, גרמו לי להתעלות רוחנית. רגלי היחפות השאירו עקבות שנמחו לאיטם. כפות רגלי החלו כואבות, כמו בהליכה על קוצים ואבנים, אהבתי את הכאב המתוק הזה. אך התחלתי מאבדת את התחושה בכפות רגלי.

זה היה הזמן לחזור אל הארמון. ארמיניוס כבר הדליק את האש בחדר האירוח שלי, קדירת הנחושת התלויה על החצובה מעל האש בעבעה, פתיתי השלג שירדו דרך הארובה, נמסו בדרכם אל הקדרה.

שכבתי על גבי, רגלי מורמות על ההדום קרוב ללהבות המרצדות. התחושה בכפות רגלי חזרה לאיטה. הייתה לי עכשיו תוכנית סדורה, הלכתי לישון.

 

“עלי והצליחי בדרכך,” אמר לי דוד המלך, “עשי זאת מהר, על תתני ליריביך זמן להפר את עצתך, יונתן הצדוקי הוא שיעזור לך.

טלטול קל בכתפי העיר אותי, “גבירה, שוב דיברת עם דוד המלך?”

“כן ארמיניוס, קח אותי למרחץ.”

 

יונתן הצדוקי היה יד האלוהים, שהצילה את מלכותי שעדיין לא נולדה. הרי אם היה אריסטובולוס נהרג, תקוותי להיות מלכה הייתה נגוזה.

“ארמיניוס עסה את כתפי.”

זו הייתה עוד אחת הדרכים שסייעו לי לחשוב ברגיעה.

יונתן הצדוקי הצטיין גם במלחמה, הוא מחברי הטובים ביותר, רמזתי לארמיניוס.

הוא הוציא אותי מהאמבט, ניגב את גופי באלונטית ועיסה אותי, “ארמיניוס הלבש אותי.”

כשהייתי לבושה, פקדתי, “קרא ליונתן הצדוקי ללשכתי.” הלכתי לשם והוא המתין לי.

 

“אנחנו חייבים למשוח את הנשיא למלך,” אמרתי לו.

“גם אני סבור כך, אך לא היית פונה אלי, אלמלא הייתה לך תוכנית.”

“הנשיא רוצה למלוך אך מהסס, עלינו לשכנעו שזהו רצון העם.”

“איך משכנעים אותו שזה רצון העם?”

רצון העם הוא נהמת ליבו של האספסוף, אפשר לעצבו כמו שקדר מעצב כד לתפארת מבוץ.

“נשלח אנשים מול ארמון הנשיא, כל אחד מאיתנו יפעיל את אנשיו.”

“מה יעשו אנשים אלה?”

“הם יניפו כרוזים ויצעקו, יוחנן מלך יהודה חי וקיים וגם הכה שמעון באלפיו ויוחנן ברבבותיו.”

“זה יספיק?” זה לא יספיק, זו רק תחילת הסיבוב של האובניים.

“לא, יש לשלוח אנשים אחרים אל מול לשכת הגזית שימתינו עם הכרוזים, עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים.”

“מתי נעשה זאת?”

“מחר, היום נפעיל את אנשינו.”

“מדוע מחר? רחובות ירושלים עדיין מושלגים,” האם לבבך נמס שאתה מחכה לשלג שימס?

“זה הזמן! יש לבצע זאת מהר! המזל הוא הפכפך! אסור לתת ליריבינו זמן להפר את תוכניתנו!” יונתן המשיך להסס,

“מחר חג החנוכה!” הבטתי בעיניו, “מה מתאים יותר מאשר למשוח מלך חשמונאי ביום כזה?” יונתן השתכנע.

כ”ה כסלו ראש השנה למלכים

שלומית

בוקר חדש הפציע, יונתן ואני התייצבנו בלשכתו של הנשיא, מהחלון נשמעו הקריאות. שלושתנו הלכנו למרפסת. אל הרחבה בכניסה לארמון נהרו עוד ועוד אנשים, הם נשאו כרזות וקראו בקצב, ‘יוחנן מלך ישראל חי וקיים’, ו’הכה שמעון באלפיו ויוחנן ברבבותיו’.

פני הנשיא נהרו. 

“לבש את בגדיך הטובים ונצא אל האנשים.” אמרתי לו.

יצאנו אל ההמון, הנשיא, אשתו, חמשת בניו, יונתן ואני, כולנו בבגדינו הטובים. כולנו חשנו את אהבת ההמון. הגיע הזמן לשלב השני בתוכניתי.

“יונתן, שלח רץ לאנשים מול לשכת הגזית שיניפו את הכרוזים ויתחילו לקרוא קריאות.” 

“ללשכת הגזית,” קראתי. התחלנו לצעוד, ההמונים הלכו אחרינו, בקריאות קצובות. השלג הנמס חרק תחת רגלינו, על אף זאת, יותר ויותר אנשים הצטרפו לתהלוכה. 

“מה יהיה אם אנשי משטרת הסנהדרין ינסו לפזר את ההמון?” שאל אותי יונתן בחשש.

“הם לא יעזו, הקיליקים הנאמנים ממתינים שם גם כן.”

 

התאחדנו עם האנשים מול לשכת הגזית. “מלך לשפטנו.” קראו כולם. נשיא הסנהדרין, יהושע בן פרחיה, הציץ מהחלון.

“היכנס ללשכת הגזית, מסור לנשיא את האיגרת הזו וחזור מיד,” אמרתי ליונתן. הוא הלך וחזר.

“הבט אל דלת לשכת הגזית,” אמרתי לו, “אם יעצרו אותי, אתה יודע מה לעשות.”

הוא הנהן בראשו, הלכתי לבדי אל דלת לשכת הגזית. זמן קצר אחר כך יצא ממנה נשיא הסנהדרין, ברק מלחמה בעיניו.

“שלומית בת שטח, את האחראית לכתב הפלסתר הזה?” קרא בן פרחיה בחימה ונופף באיגרת.

“אני,” השבתי לו.

“שוטרים עצרו את האשה הזו.”

שני שוטרים קרבו אלי.

“אם איעצר, יקריא כרוז את האיגרת הזו בעזרת ישראל, קיליקים ישמרו עליו, השוטרים שלך לא יוכלו לעשות מאום.”

“שוטרים הניחו לאישה הזו,” השוטרים התרחקו.

“את רוצה להרוס אותי?”

“אני רוצה שתכתיר מלך, נוח לי שתישאר נשיא הסנהדרין, הרי אני מכירה את כל השרצים שאתה מחביא תחת שרוולך.”

 

“אעשה כל מה שדרשת באיגרת,” בן פרחיה היה מובס, הוא

הביא מלשכתו קרן פר מצופה זהב וניגש אל הנשיא הורקנוס, רק עכשיו ראיתי כמה גבוהים הנשיא ובניו, משכמם ומעלה גבוהים מכל העם, יפים כאלי יוון.

הנשיא הורקנוס כרע ברך בשלג הנמס, ונשיא הסנהדרין משח את השמן על ראשו. כל העם הריע. יונתן הצדוקי, נושא כתר זהב ושרביט מלכות. הגיש את הכתר לנשיא הסנהדרין וזה עטר את ראשו של הורקנוס אחר כך מסר יונתן את השרביט לידיו של המלך הורקנוס, וזה אחזו בו ביד בוטחת.

הכהן הגדול הקריב את הקורבן היומי בבית המקדש, הפעם כמלך. כמעט חמש מאות שנה חלפו מאז פסקה המלוכה מיהודה. מנורת המקדש האירה היום יותר מאשר בכל יום.

 

הקיליקים ערכו מצעד ברחובות, דופקים את חניתותיהם באבני המרצפות בקצב הצעדה. הפרושים לא העזו לעשות דבר חוץ מלרטון תחת זקנם.

כולנו חזרנו לארמון.

“במכתב לבן פרחיה כתבת לו מה יעשה?” שאל אותי יונתן.

“בדיוק את מה שהוא אכן עשה.”

“ומדוע הוא ציית לך ככלב מוכה השומע את שריקת המקל?”

“כי המקל הזה הם השרצים שהחביא תחת שרוולו”

“ומה הם השרצים שהחביא בן פרחיה תחת שרוולו?”

“עלילות ניאופיו עם אשת איש, ולא אחת בלבד, כמו כן את לקיחות השלמונים שלו.”

“האם אלו הם שרצים אמיתיים?” בוודאי אמיתיים, ספקן וחשדן שלי, אני אשת אמת!

“אלמלא היו השרצים אמיתיים, לא היה נשיא הסנהדרין מושח את יוחנן למלך.”

“מאיפה נודע לך כל זה?”

“מצאתי את הרשימה מוסתרת בבית הכנסת של אחי שמעון, אני חושבת שהוא תכנן להשתמש בה ביום מן הימים, כדי לאלץ את יהושע בן פרחיה לפרוש מתפקידו ולרשת את מקומו.”

“מה עכשיו?”

“תורן של אבני הריחיים.”

25 לחודש כיסלימו העיר הלבנה

אנטיפס

אחרי שני ימי סופה הפציעה השמש. חיכיתי יום נוסף שהשלג יפשיר במקצת ואוכל לראות את הדרך. יצאתי לדרכי, הכל סביבי היה לבן. בדרכי עברתי בבית לחם. זו הייתה העיר בה נולד דוד המלך, גדול המלכים של היהודים, עוד לפני שקראו להם יהודים. לפי עצת ידיד, לא נכנסתי לירושלים מדרך חברון אלא עליתי על הר הזיתים משם נשקף אלי המראה המדהים של העיר הלבנה. למרות שמעולם לא הייתי בעיר, הכרתי אותה מהציורים והמפות. ישר מולי התנשא בית המקדש של יהוה האל היהודי. ביום הזה לפני חמישים ושבע שנים, טיהר יהודה המכבי, המצביא הראשון של החשמונאים את בית המקדש ואת המזבח. לפני פחות משש שנים טימאו יוחנן הורקנוס ובניו את מזבחו של קוס האלוהי וערפו את כוהניו. הם לא למדו מטוביה שאמר,

‘בני! שים ליבך לכל מעשיך. ואשר תשנא לנפשך – לא תעשה לאחרים

מאחורי המקדש התנשא ארמון החשמונאים, שם גרים האנשים שאת נפשם אני מבקש.

ירדתי מההר, מהרגע הזה קוסמלך מת, רק אנטיפס נשאר. באור השמש השוקעת נראה השלג הנמס ההופך לבוץ, שמעתי המולה גדולה, כשנכנסתי אל העיר נודע לי שההמולה היא שמחת ההמון על הכתרתו של הנשיא הורקנוס למלך היום בחג החנוכה. את סוסי שיכנתי באורווה ציבורית, אהבתי לצאת לרכיבה מדי פעם.

אחרי שרחצתי עצמי בבית מרחץ, שכרתי לי חדר באכסנייה הקרובה לבית הכנסת של שמעון בן שטח, לא רחוק מארמון החשמונאים. בדקתי בקירות החדר, מצא אבן רופפת ונענעתי אותה קלות, הצלחתי להוציא את האבן ממקומה, הטמנתי את דפי יומני ואת הפסלון של קוס בחלל שנוצר, החזרתי את האבן למקומה ובדקתי אותה, היא הייתה יציבה למדי, אי אפשר היה להבחין במשהו שונה. ליתר ביטחון מתחתי שערה באחת הפינות של האבן, אם מישהו יזיז אותה אבחין בכך.

שנה 36 לעצמאות יהודה – (106 לפנה”ס)

תוכן העניינים

גורל אבני הריחיים

שלומית

“מועצת הזקנים היא מסורת הלנית,” אמרתי למלך הורקנוס, “בזמן מלכויות ישראל ויהודה לא היו מועצות כאלה.”

“מה את מציעה לעשות?”

“חזור להדר מלכות בית דוד, מועצת הזקנים היא אבן ריחיים על צווארך, בטל אותה.”

“מה יעשו בפרושים?”

“הם יסתפקו בדיבורים נרגנים, גם על היותך כוהן גדול ומלך הם נרגנים, מצעדי הקיליקים ברחובות העיר ישמרו על השקט.”

המלך שמע בעצתי. נרגנות הפרושים נשמעה תחת כל עץ רענן, אך מצעדי הקיליקים עשו את שלהם.

“ערוך משתה,” ייעצתי למלך, “בו תיישר את ההדורים מול הפרושים, ובין הפרושים לצדוקים.”

גם הפעם קיבל המלך את דעתי ונתן הוראה ליונתן להכין את המשתה.

מאושרת הלכתי אל יונתן,

 

“בנשף גם המלך יהפוך לצדוקי כמונו.”

“שלומית, מה את זוממת הפעם?”

“האם אתה מכיר את אלעזר בן פועירה הפרושי?”

“אינני מכיר אותו, גם כך רב לי מהפרושים בירושלים,” גם לי רב מהפרושים, הם מצטופפים בירושלים כמו זבובים על גללי בקר, וכך גם מריחים.

“הוא איש טיפש ורע לב המפיץ שמועה שהמלך הוא בן אישה שבוייה ממודיעין, לכן אימו חללה ובנה אינו ראוי לכהונה הגדולה.”

“למה את מספרת לי זאת?”

“כי הוא יהיה בנשף של המלך ואני רוצה שהוא יאמר שם את הבליו, כך נביס את ראשי הפרושים ונסיר את אבני הריחיים מצווארו של המלך, או לפחות נפחית ממשקלן,” הו פרושים, מחר יגיע ליל הפגיונות הארוכים.

 

“איך יהפוך המלך לצדוקי?”

“בעזרת השם ואלעזר בן פועירה.”

“אני בטוח שבנשף הוא ישתוק כדג.”

“הוא איש נמהר וטיפש, מצא אותו, שאל אותו אם השמועה נכונה, ואז אמור לו שאתה בטוח שהוא אינו אמיץ מספיק לומר זאת בפניו של המלך בנשף.”

“אם הוא בכל זאת ישתוק בנשף?” ספקן וחששן שלי הוא יזמר כציפור שיר מאוהבת ביום אביב נפלא.

“לעג לו על פחדנותו, אם לא ידבר, אמור אתה את השמועה ששמעת מפיו, אם יכחיש, יהיה בנשף מי שאני שמעתי מפיו את החרפה הזאת, שניכם תכנו אותו שקרן,” עשיתי הפוגה קלה בדברי כדי שיפנים את התוכנית, אחר כך המשכתי להפיג את חששותיו,

 

“כמו שאמרתי לך אני סבורה שהוא אוויל מספיק שלא יעמוד בפיתויי. כפרושי הוא מרגיש בטוח, לחרף את המלך, הרי הפרושים שולטים בסנהדרין שישפוט אותו.”

“אם יאמר זאת, מה אמור לקרות?”

“המלך יסער, עליך ללבות את כעסו, אומר לך כל מה שיש לומר למלך.”

“שלומית אלכסנדרה, אני מאושר ששנינו באותו הצד, אתעורר מסויט בלילות אם זה לא יהיה כך.”

“אם בכלל תזכה להתעורר,” שנינו צחקנו והרמנו כוסית להצלחת מזימתנו.

 

שמעון בן שטח

“שמעון יקירי בחיר תלמידי,” אמר לי יהושע בן פרחיה, “אנו מוזמנים לנשף שיערוך מחר מי שגזל את המלוכה והכהונה הגדולה.”

“למה נועד הנשף?”

“פיוס בין הגזלן לביננו, ופיוס בין הפרושים לצדוקים הרשעים.”

“וכי למה לנו להתפייס עם הגזלן? הסנהדרין עדיין שלנו, כאשר יסתיימו מצעדי הקיליקים, אז בעזרת השם תשלוט כאן מועצת הזקנים.”

“אנו לא נתפייס איתו, אנו נראה לו את מקומו.”

נתקפתי חרדה, זה לא הזמן להתעמת עם הגזלן, אני מקווה שהוא לא יראה לנו את מקומנו.

“מי יראה לו? אתה? ניתאי הארבלי?”

 

“לא אנחנו, יש מישהו שיעשה זאת טוב משנינו, הוא אינו פוחד מאיש, הוא יעמיד את הגזלן במקומו.”

“אנחנו משחקים באש.”

“חששותיך מתאימים לסוס זקן כמוני, לא לרמך צעיר.”

מורי ורבי האם שכחת מה כתב קהלת בן דוד? אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו ייפול ברעה.

“לא הייתי חושש אלמלא הייתה אחותי הצדוקית יועצת הגזלן.”

“הבסנו אותה עם המכשפה ונביס אותה עם הגזלן.”

“אל תשכח שהיא הביסה אותך בהכתרת הגזלן.”

“לא שכחתי ולכן נביס אותה הפעם.”

 

סקרתי את כל משתתפי הנשף. המלך הגזלן ישב באמצע, הפרושים ישבו בצד אחד, הצדוקים הנבלים ישבו בצד האחר. עם הנבלים ישבו צמד הצדוקים הרשעים, שלומית אחותי ויונתן רע המלך, מי שהיה לפני בכיר תלמידיו של יהושע בן פרחיה, אבל קיצץ בנטיעות והפך לאחר. צדוקי להכעיס כמו אחותי, הצמד הזה הוא סימן רע בשבילנו.

בין הפרושים צדה עיני את אלעזר בן פועירה , שרק ישמור על מוצא פיו, ואז הכתה בי ההכרה, הוא הוא האיש שעליו דיבר בן פרחיה, אשר יעמיד את הגזלן במקומו, אוי לנו מיצרו ואוי לנו מיוצרו.

שוב הבטתי בצמד הרשעים הצדוקים העולץ ושמח.

מה לכם כי תעלצו? או אולי הם עולצים כי הם יודעים, מה מפיץ האוויל הזה בן פועירה תחת כל עץ רענן, הם יאספו את המרגליות שיפיק פיו, כאסוף ביצים עזובות.

 

יהושע בן פרחיה פתח בדברי חלקות למלך, דבש וחלב תחת לשונו. 

מה זומם הסוס הזקן? האם הפך לסוס עיוור?

המלך התרצה, “פרושים אמרו לי את אשר על לבבכם,”

בן פועירה! גם אוויל מחריש חכם יחשב.

הנורא מכל אירע, בן פועירה פער את לועו, “רב לך שאתה מושל בעם, הנח את הכהונה הגדולה,” דרך אוויל ישר בעיניו.

“למה אניח מידי את הכהונה הגדולה?” המלך עוד היה נינוח, מוכן להקשיב.

“שמענו מפי זקנים שאימך הייתה שבוייה במודיעין בימי אנטיוכוס אפיפנס,” אוויל משריש!

 

“שקר,” רתח המלך, בן פרחיה וניתאי הארבלי עשו עצמם זועמים על אותו בן פועירה. שקט מתוח השתרר באולם המשתה.

ואז הקיש הנחש הצדוקי, יונתן רע המלך, “מה שאמר אלעזר הוא על דעתם המוסכמת של ראשי הפרושים,” ראיתי את אחותי מחייכת את חיוכה המרושע ביותר, נפלנו למארב שצמד הרשעים טמן לנו.

המלך נעץ את עיניו ביונתן, “איך אתה יודע?”

“שאל את ראשי הפרושים מה העונש הראוי לאלעזר, לפי תשובתם תדע אם דברי אלעזר הם על דעתם.”

המלך ניסה לשמור על קור רוחו אך ראיתי שהוא מאבד את שלוותו.

“אמרו לי יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי, שופטי ישראל, איזה עונש יש לגזור על מחרף מלך?”

“מלכותך אינה על דעת תורה,” אמר ניתאי הארבלי,

אנחנו נופלים לבור שצמד הצדוקים הזה חפר לנו. פניו של המלך האדימו מזעם.

“אף על פי שאני משחתיך למלך,” הוסיף יהושע בן פרחיה, “עלי לומר לך, שדינו של מחרף המלך, אינו שונה מדינו של מחרף חוטב עצים או שואב מים, אלעזר ידון לשלושים ותשע מלקות.”

אנחנו חופרים את קברנו במו ידינו. חמת המלך בערה כאש במדור השביעי בגיהינום.

 

“אתם ראשי הפרושים, מורדים במלכות, כל התקנות שתיקנתם וכל חוקי מסורת אבות בטלים ומבוטלים מעכשיו, אני ובני שהיינו פרושים, נהיה מהיום הזה צדוקים, צאו כולכם מעלי, בעוד שעה עליכם לצאת מלשכת הגזית, ולא תחושו את חניתות הקיליקים בישבנכם.”

יהושע בן פרחיה הבין את שעולל בלשונו ואמר, “סלח לנו אדוני המלך, אנו נדון את אלעזר לסקילה,” הבור עמוק מדי, הוא לא יצליח לטפס על הקירות החלקים.

“אחרת את המועד,” עיני המלך ירו ברקים, “הוזה, לך ברח לך מארץ יהודה, שם תאכל לחם.” אשר יגורתי בא לי. המלך יוחנן הורקנוס זכור רק זאת! אשרי האיש אשר בעצת רשעים לא הלך ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב. שלומית אחותי נתנה בי מבט מנצח. יחד עם שאר הפרושים עזבתי בשקט את המשתה, אבל וחפויי ראש.

 

שלומית

יהושע בן פרחיה גלה למצרים ואיתו עוד כמה מראשי הפרושים. הם לא נראו בירושלים שלושים שנה עד שהוריתי לאחי שמעון להחזירם ממצרים. לכאורה ניצחון המלך על הפרושים היה שלם.

הלוח האלוהי של חנוך

שלומית

“ניצחונך על הפרושים אינו שלם,” אמרתי למלך, בעודנו יושבים בלשכתו ומביטים במפת השמים, “הם עדיין שולטים בזמנים, כמו ששלטו בחוקים עד עכשיו.”

“אינני יורד לסוף דעתך.”

“ביטלת את חוקי מסורת אבות הטמאים שרק חכמי הפרושים יודעים אותם, וחזרת לחוקי התורה הקדושים, שאותם יכול לדעת כל היודע לקרוא.”

“ומה לזאת ולשליטת הפרושים בזמנים?” הבטתי במפת השמים, טלה, פר, תאומים. סרטן…

“לוח השנה של עכו”ם, אותו הביאו הפרושים מבבל.”

“למה את קוראת לו לוח עכו”ם?”

“שמות החודשים בלוח הזה הם שמות אכדים או בבליים, הגרוע ביותר הוא חודש תמוז, שהוא כידוע לך אליל בפנתאון הבבלי.”

 

“האם זה מה שהופך את לוח השנה הזה ללוח עכו”ם?”

“ראה את מפת השמים,” הצבעתי על המזלות במפה, “לכל חודש המזל שלו בצבא השמים, אם זה לא עכו”ם, אינני יודעת עכו”ם מהו.”

“ומה כל זה שייך לשליטת הפרושים בזמנים?”

“הם גם קבעו חוקים של בני אנוש לקביעת מועדים שרק הם שולטים בהם.”

“הבהירי את דבריך,” פשעי הזמן של הפרושים יכולים למלא עשר מגילות, אילו פשעים אביא לידיעת המלך?

“לפי חוקי הפרושים, מועד קורבן הפסח לא יחול בימים שני, רביעי ושישי, חוק זה גובר על מועד ארבעה עשר בחודש ניסן, שנצפה ממולד הירח, ישנם עוד חוקים שנהגו במוחם הקודח שמטרתם לשלוט בזמנים,” המלך הרהר זמן מה,

“כן אב בית הדין הוא המכריז על המועדים, אין אנו יודעים מתי יחולו המועדים ללא מוצא פיו.”

 

“התחלת לחשוב כמו צדוקי אמיתי.”

“איך נבטל את שליטתם בזמן?” יש פתרון אלוהי לסוגיה זו, לוח הלוחות, טוב בהרבה מלוחות העכו”ם של בבל ומצרים.

“בטל את הלוח העלוב שהגו בני אנוש וחזור ללוח השנה הקדוש שקיבל חנוך בן ירד החכם מאלוהים. זהו לוח מפואר ומושלם שבוטל על ידי הרשע אנטיוכוס אפיפנס, שכפה עלינו את הלוח שלו. הוא כמו הפרושים, רצה לשלוט בזמנים שלנו.”

“אבי שמעון ביטל את הלוח הסלווקי כאשר יסד את יהודה העצמאית.”

“אבל הוא שמע לעצת הפרושים הנוכלים והנהיג את הלוח שלהם, כך הם החליפו את הסלווקים בשלטון על הזמנים במדינת יהודה. ביטול הלוח שלהם הכרחי לשלטונך.”

“אבי שמעון, אימץ את הלוח הפרושי מכיוון שהוא דומה ללוח הסלווקי, רק שמות החודשים שונים, וכך המעבר ללוח זה היה פשוט, אני חושש שהמעבר ללוח של חנוך יהיה מורכב הרבה יותר.”

“יתכן שהמעבר יהיה קשה יותר, אך יהיה לנו לוח שבו שולט רק האלוהים, הפרושים לא יבחשו בזמנים בטלפי החזיר המזוהמים שלהם,” עצם הזכרתם של הפרושים המתועבים גרמה לי לבחילה.

 

“לפני שאחליט, “הזכירי לי את ההבדל בין הלוחות.”

“לוח עכו”ם שהביאו הפרושים מבבל, כמו גם לוח עכו”ם הסלווקי, מבוסס על שנים עשר מולדי ירח עם עיבורי השנים, כדי להתאימו ללוח המצרי שבו 365 ימים ועוד רבע יום.”

“זאת אני יודע, אך שכחתי כבר מהו הלוח של חנוך,” הפרושים השואפים לשלוט במחשבותיו של כל אדם חופשי, השכיחו גם מהמלך את הלוח האלוהי של חנוך.

“בלוח של חנוך 364 ימים, בדיוק חמישים ושניים שבועות, לכל חג ומועד יום קבוע בשבוע, שום חג ומועד לא חל בשבת. כמו שאמרתי, לוח אלוהי שאינו צריך שבני אנוש יבחשו בו.”

 

“מעניין מאוד, אך איך מתאימים אותו לשנה המצרית?”

“ישנה שנה נכונה יותר מהשנה המצרית, הלא היא השנה שאותה למד חנוך בן ירד מפי האלוהים,” הנשיא הרהר זמן מה,

“האם אלוהים לימד את חנוך את סוד עיבור השנים?”

“כן, העיבור בלוח של חנוך פשוט הרבה יותר מהעיבור בלוח הפרושי, גם נער היודע לקרוא יכול להבין זאת בנקל.”

“באילו ספרים יכול נער להכיר את נפלאות הלוח האלוהי?”

“בספרים הקדושים המקובלים רק על הצדוקים, ספר חנוך וספר היובלים. ספרים אלה ואחרים שנואים על הפרושים מכיוון שכל בר דעת יכול להבינם, זה מנוגד לעריצות הידע של מסורת אבות, לא בשמים היא, אומרים הפרושים, כדי להצדיק את שליטתם בהמון הנבער.”

 

“בכל זאת אני סבור שאין לעבור בעת הזאת ללוח של חנוך,” הכל חומר, היכן הרוח? היכן ישראל סבא? היכן מסורת האבות האמיתית? לא הרפש הפרושי.

“אתן לך את הסיבה החשובה ביותר להחלפת הלוח, זהו הלוח האמיתי של עם ישראל בארצו. לפיו חיו אבותינו אברהם יצחק ויעקב. בחודש הראשון הוא חודש האביב, נברא העולם, בחודש זה יצאו צבאות בני ישראל ממצרים. זהו הלוח הקדוש שעל פיו שרתו במקדש משמרות הכהונה ובהם משמרת יהויריב, משמרת אבותיך. עלינו להחזיר עטרה ליושנה.”

המלך הרהר ארוכות, החלטה לא קלה עמדה בפניו, לבסוף פסק,

“חציתי את הנהר, ביטלתי את עריצות הפרושים על החוקים, אבטל גם את עריצות שלטונם על הזמנים. יהודה תחזור ללוח האלוהי של חנוך. את תכיני את המעבר ללוח החדש. “

“כדבריך מלכי.”

“זכרי כ”ה בכסלו הוא יום קדוש, לכן החודש התשיעי ימשיך להיקרא כסלו והיום העשרים וחמישה בו ימשיך להיקרא כ”ה. בחודש האביב הבא, נחזיר עטרה ליושנה.”

“כדבריך מלכי,” סוף סוף מלך.

שיהיה לפרושים מה לאבד

שלומית

“מלכי, על אף שהפרושים נתעבים, הם ימשיכו לחיות בארץ הזאת, אני מבקשת בהכנעה שתשקול פעם נוספת את החלטתך שהתקבלה בעידנא דריתחא, להדיחם מכול עמדות הכוח שלהם.”

“איזה מלך אני אם אבטל את ההחלטה שקיבלתי רק לפני זמן קצר.”

“מלכי, החלטתך טובה אך גורפת מדי, עליך להשאיר לפרושים נכסים שהם יכולים לאבד, מצעדי הקיליקים אינם יכולים להימשך לנצח.”

המלך שקע בהרהורים, ראיתי שהוא נאבק עם עצמו לבסוף הביט אלי,

“מה את מציעה?”

“העבר את משרת נשיא הסנהדרין לחכם צדוקי שאותו אתה תבחר, השאר את אב בית הדין ניתאי הארבלי הפרושי במקומו, דאג לכך שתמיד יהיו בסנהדרין הגדולה שלושים ושישה צדוקים, מול שלושים וחמישה פרושים.”

“שלומית אלכסנדרה, פעם נוספת אני מברך על כך שאת היועצת שלי, אני מרגיש שאבן הריחיים ירדה מצווארי, רק עכשיו אני מלך אמיתי, עלי להודות ליונתן הצדוקי שפקח את עיניי,” אני היא זו שפקחה את עיניו של יונתן.

יהודה לפני הכל

אפרת אלקטרה

“המלך הורקנוס,” ברכתי אותו, “מן הראוי שאשת המלך תוכתר למלכה.”

“יש לעניין זה השלכות רבות, אני חייב לחשוב על כך ולהתייעץ.”

“כן, השלכות על מעמדה של היועצת המיוחדת שלך שזוממת להיות מלכה בעצמה.”

“היועצת הזאת נאמנה לי, ותיתן לי תמיד את העצה הטובה ביותר.”

“את העצה הטובה ביותר לעצמה.”

יצאתי מרוגזת מלשכת המלך, כפי שלא הייתי מעולם.

 

שלומית

אפרת אלקטרה פרצה כרוח סערה היישר ללשכתי.

“ביקשתי מהמלך להכתירני, את לא תעזי להכשיל זאת.”

“תודה על שנתת לי את הזמן להכין את הטיעון, מדוע אין לתת לך את מלוא תאוותך בידך.”

“ילדת האשפתות רוצה למלוך.”

“ילדת האשפתות יודעת מי רצח את בנם של ינאי שלך ובשמת אהובתו, אולי הגיע הזמן להשלים עוד כמה פערים בידע של הבן היקיר לך ינאי? אולי אפסוס?” הדיבור כאילו ניטל מפיה של אפרת אלקטרה, “אם אין לך דבר אחר לומר, צאי מלשכתי.”

 

המלך זימן אותי ללשכתו.

“האם אכתיר את אשתי למלכה?”

“הכתרתה תהיה אבן ריחיים על צווארך.”

“נמקי את טיעונך זה.”

“נימוק ראשון, עם מלכה אתה חולק את השלטון, מכיוון שעד לפני זמן קצר חלקת את השלטון עם מועצת הזקנים, אינני חושבת שנחוצים לך שותפים, אתה צריך יועצים טובים, גם אשתך היא יועצת כזו.”

המלך הרהר זמן מה ושאל, “יש לך נימוקים נוספים?”

“כן, הכתרת המלכה תגביל אותך בצוואתך, קשה יהיה לך שלא להוריש לה את השלטון, עליך לשמור על החופש שלך למי להוריש את המלוכה.”

“שלומית האם תתני לי את עצות נכונות, גם כאשר הן יהיו נגד טובתך האישית?”

 

החשדנות שנשמעה בדברי המלך פגעה בי עד עמקי נשמתי.

“המלך הורקנוס, אתה הוא אבי האמיתי, אני חייבת לך את מה שהגעתי אליו. לא אכחד אני שואפת להיות מלכת יהודה, אך אם הייתי חושבת שטובת יהודה היא שאשתך תירש את המלוכה, זה מה שהייתי מייעצת לך.”

“סלחי לי שלומית על חשדותיי.”

“כמו שאמרתי לך, יהודה לפני הכל.”

המלך הרהר ארוכות, לגם כוס מים ולבסוף אמר, “שני הנימוקים שהבאת מספיקים כדי לא להכתיר את אשתי למלכה, אך היא תחשוד שאת היא שיעצת לי ותנטור לך, גם כך אתן יריבות מרות.”

“ולכן אני יכולה לייעץ לך כפי הבנתי, הרי בכל מקרה לא אקנה את ידידותה.”

 

“אני צריך לפצות את אשתי בדבר מה.”

הרהרתי רגע ומצאתי את הפתרון הגואל,

“החזר את אפרת למועצת המלחמה, כמעט שש שנים היא נעדרת משם.”

“זה לא יספיק.”

“מנה למועצה המלכותית את הבן יקיר לה ינאי, מובן שרצוי למנות למועצה גם את אדוניה ואבשלום, הם צריכים ללמוד אורחות שלטון, אולי אחד מהם יגיע למלוכה.”

המלך נראה מופתע למדי מהעצה, הוא בחש בידו בשער הסיבה שלו.

“דעי לך שלומית, עד היום לא הכנסתי את בני הצעירים למועצה, כי לא רציתי שכוחם של תומכי פרתיה יגבר.”

“דעתך היא הקובעת, גם בפולמוס הזה, ולכן תוכל להכניס את בניך הצעירים למועצה ללא חשש.”

דרישת שלום מהמלאך

שלומית

שליח של קוסגבר מושל אדום הגיע ללשכתי ומסר לי מספר ניירות. ביניהם היו שטרות לפדיון במקדש אפולו באשקלון. השטרות נשלחו אלי על ידי המלאך, אחרי שמילא את שליחותו. הוא לא רצה להרגיש חייב לאלה שאפשרו את שליחותו, אכן נפש אצילה. לשטן הוא לא החזיר את כספו, הוא לא היה ראוי לכך.

כל הדרכים מובילות לרומא

שלומית

בראש השנה למלחמות שאחרי ההכתרה כינס המלך מועצה.

“אני רוצה לברך את חברי המועצה החדשים, הלוא הם שלשת בני הצעירים. גם אשתי שהייתה מושעית מן המועצה חזרה אליה, החברים החדשים צריכים להודות לשלומית אלכסנדרה שיעצה לי לצרפם.”

“תמיד עצתה של שלומית אלכסנדרה,” רטן אריסטובולוס.

המלך נתן באריסטובולוס מבט נוזף, “אריסטובולוס, הגיע הזמן שתפסיק לרטון בכל פעם שאני מקבל עצה טובה מאשתך.”

אפרת אשת המלך לא הודתה לי, אלא נעצה בי מבט של הלוואי שתשרפי ברגע זה.

 

“נושא הדיון היום הוא חידוש הברית עם רומא,” המלך הביט סביבו, “מאז ימי יהודה המכבי, קיימת ברית בין יהודה לרומא, זו אבן הראשה בביטחונה של יהודה. שלומית ואריסטובולוס, אתם שביקרתם ברומא ומכירים אותה, הסבירו למועצה מהי רומא ומה מטרותיה.”

תליתי על הקיר את המפה שקיבלתי ממאריוס לפני שש שנים.

“רומא היא המדינה החזקה ביותר היום, גם במקרים בהם הובסה בקרבות, היא ניצחה לבסוף במלחמה, כמו במלחמתה נגד קרתגו.”

הצבעתי על המפה, “זהו הים שאנו מכנים ים יפו, מאז החריבו הרומאים את קרתגו, הם מכנים את הים הזה מארה נוסטרום.”

“או בעברית הים שלנו!” הדגיש אריסטובולוס, “הרומאים רואים בים הזה את האגם הפרטי שלהם ומשתלטים על חופיו, גם יהודה שוכנת לחוף האגם הזה, הם מתקרבים אלינו.”

“תודה אריסטובולוס שהבהרת לנו את העניין,” אמר המלך, “שלומית המשיכי.”

“רומא של היום חזקה מרומא שיהודה המכבי חתם אתה את הברית, היא שואפת לשלוט בכל חופי המארה נוסטרום. הברירות שלנו הן להיות בת ברית שלהם כמו מצרים, או להיות פרובינציה שלהם, כמו אפריקה שנוסדה על חורבות קרתגו. יש שאלות?”

 

אנטיגונוס כחכח בגרונו,”האם הברית הפרתית תוכל לעצור את התקדמות הרומאים מזרחה, אם תידרש לכך?”

“ייתכן שיעצרו את הרומאים לזמן מה, אני מאמינה שלא לאורך זמן.”

“מתי יהיה עלינו להכריע באיזו ברית להישאר?”

“כאשר יתפתח עימות ישיר בין הרומאים לפרתים ובעלות בריתם.”

אנטיגונוס נראה מהרהר, “אם וכאשר נאלץ להכריע, אעדיף את הפרתים.”

“אנטיגונוס זו הייתה הבעת דעה, לא שאלה,” נזף בו המלך, “אך אני נענה לאתגר, מי שמסכים עם אנטיגונוס, ירים את ידו,” אפרת ובני המלך הצעירים הצביעו.

“שלומית אלכסנדרה, מה דעתך?”

“אם וכאשר נאלץ להכריע בין רומא לפרתיה, אעדיף את רומא, בסוף היא מנצחת.” אנטיגונוס נראה כעוס,

“למה עלינו לחדש ברית שהיא עדיין בתוקף? הרי כל פעם שאנו מחדשים את הברית הזאת, אנו משלמים במגן זהב.”

“כי אני רוצה לאשרה מחדש בתוקף היותי מלך, גם המחיר כדאי.”

 

“האם תיסע אתה לרומא?”

“לא! אתה אנטיגונוס תעמוד בראש המשלחת, חשוב שתלמד את רומא כמו שלמדת את פרתיה. יחד אתך תיסע כמובן שלומית אלכסנדרה,” למרות שאני הייתי הראויה לעמוד בראש המשלחת, ידעתי המלך צדק, רומא לא תקבל אישה בתואר זה.

אולי גם אנטיגונוס ישתכנע שרומא היא הברירה הנכונה? חשוב שכל חברי הברית יתמכו ברומא. המלך המשיך,

“שלומית אלכסנדרה חייבת להיות בכל הדיונים, כך נשיג את ההסכם הטוב ביותר, אני מסיים את הדיון.”

 

נוצרו שתי מפלגות במועצה, המפלגה הפרתית הגדולה כללה את אנטיגונוס שהושפע מביקורו בפרתיה, אפרת תמכה בפרתיה מכיוון שאני תמכתי ברומא, שלושת בני המלך הצעירים התיישרו תמיד עם אימם הנערצת.

המפלגה הקטנה הרומית כללה את המלך, אותי ואת אישי אריסטובולוס. מכיוון שהמלך הוא המכריע, לא הפריע לי הדבר לעת הזאת.

פנלופה והמחזר

אנטיפס

הגיע אליו מכתב מהלנה היפה במארשה. 

‘אלוף נעורי, אני יודעת שאתה אוהב אותי, אך איני יודעת מה הסיבה שדחית את אהבתי והשארת את בננו טלמכוס לגדול ללא אב.

אודיסאוס שלי, אאחל לך רק טוב. כאשר תשלים את מסעותיך, איתקה תחכה לך, אך פנלופה לא חיכתה עד שתירה את החץ דרך שנים עשר הגרזינים, היא כבר נישאה לאחד המחזרים.

קוסענל חברך הציע לי נישואין והבטיח לי שיהיה אב אוהב לבני. נעניתי לו, חכם בנימין השיא אותנו כדת משה וישראל בבית הכנסת שלו. קוסענל הוא אב נפלא. אני נושאת עכשיו את ילדנו המשותף.

אוהבת אותך לנצח הלנה.’

המכתב גרם לי להרהר, עוד לא התחלתי בנקמה וכבר איבדתי את אהובתי ובני. מה עוד תגזול ממני הנקמה?

מסורת אבות

אנטיפס

מחר יום השנה לשריפת אדורה תתחיל השנה השביעית לכיבוש אדום, עכשיו גם אפשר להגיד שזהו גם יום השנה לרצח של עשרת הרוגי מלכות החשמונאים הרשעה. מחר קורבן הפסח של היהודים. מחכם שמעון למדתי לאפות מצות לפי מסורת האבות. עד שהגעתי לבית הכנסת של חכם שמעון, לימודי על היהודים ותורתם, היו בעיקרם לפי תרגום השבעים. מסורת אבות היא דבר אחר לחלוטין. הפרושים טוענים שאת מסורת האבות העביר משה ליהושע ומכאן הדברים עברו כמסורת בעל פה עד לחכמים מסוגו של שמעון בן שטח. 

“אנטיפס, “קרא לי שמעיה, “תורך לעמוד ליד תנור המצות.” בחוסר חשק מוחלט תפסתי את מקומי ליד התנור העשן.

אני שונא את מסורת האבות, שונא את שמעון בן שטח, שונא את כל החכמים בעיני עצמם. מאז שהמלך הורקנוס המיר את אמונתו והפך לצדוקי, אני שונא גם את הצדוקים. אני שונא כל מה שהוא יהודי. גם חג המצות שנוא עלי, בעיקר שנואות עלי המצות הנוראות שאהיה חייב לאכול שבעה ימים.

“אנטיפס,” רגז אבטליון, “אתה שורף את המצות,” שתישרף גם אתה. היכן את אשקלון עיר החופש? אהיה חייב לשבת עם שמעון בן שטח לסעודת החג, הרי אני תלמידו הנבחר והאהוב. אהיה חייב לספר ביציאת מצרים. למה המכשף הזה משה הוציא את היהודים ממצרים? דווקא התאים להם להיות עבדים.

העשן כמעט חנק אותי, אבטליון תפס את מקומי ליד תנור המצות.

הסיפור על משה שגאל את עמו דומה לסיפור במיתולוגיה שלנו. דוד ושלמה היו הפרעונים של היהודים. כאשר שר צבאו האכזרי של דוד יואב,  כבש את אדום, הוא הרג כל הזכר שם.

“אנטיפס,” גער בי מורי שמעון בן שטח, “מדוע אינך עוזר לחבריך באפיית המצות?”

“הרהרתי ביציאת מצרים.”

כנער ניצל הדד ממזימת הרצח וברח למצרים. בבגרותו הפך למשה שלנו והוביל את עמו לשחרור מהנוגש שלמה שרדה בעמו ובנה ערי מסכנות. חגגנו את העצמאות הקדומה ההיא עד שהנוגשים היהודיים החדשים אסרו עלינו זאת, כמו שאסרו עלינו את כל החגים האדומיים הקדומים.

“אבטליון, אחליף אותך ליד התנור,” יהודי טוב אופה מצות בחדווה.

המרד בעריץ

שלומית

אנטיגונוס ואני הפלגנו בספינה המלכותית לרומא. התארחנו במעון רשמי של הסנאט. הזמנתי את שגריר יהודה ברומא שייתן לנו סקירה. תליתי על הקיר את המפה שהבאתי מיהודה.

“הסבר לנו מה המצב ברומא עכשיו.” ביקשתי מהשגריר, הוא הביט במפה ואז אמר,

“רומא נמצאת עכשיו בתקופה לא טובה, המלחמה בנומידיה נמשכת שנים, יוגורטה מלך נומידיה, חומק כבר שנים מהלגיונות.”

“איך אתה חושב תסתיים המלחמה שם?”

“היום המצביא הוא הפרוקונסול גאיוס מאריוס שהוא כנראה המצביא הגדול ברומא, לצידו עומד מפקד חיל הפרשים המוכשר לוקיוס קורנליוס סולה, אני חושב שפני המלחמה ישתנו בקרוב,” כן מאריוס, הרגשה חמימה מלאה את ליבי . הוא וסולה יביסו את יוגורטה, אין לי ספק בכך.

 

“שמעתי שהשבטים הגרמנים, הביסו כבר כמה פעמים את הלגיונות הרומיים,” התערב אנטיגונוס, ברור שהוא רוצה להמעיט בדמותה של רומא.

“זה נכון,” השיב השגריר, “אם יוגורטה אינו מהווה איום ישיר, הרי הקימברים, הטווטונים והגאלים יכולים לשאוב עידוד מניצחונותיהם ולפנות לגאליה האיטלקית מצפון לנהר פאדוס, זה יהיה איום ישיר על איטליה ועל רומא עצמה,” הוא מאשש את דעתו של אנטיגונוס, בפגישה מקדימה עם השגריר ביקשתי שלא יפריז בערכן של התבוסות הרומאיות לגרמנים.

“יש עוד משהו שאתה רוצה למסור לנו?” טון הדיבור שלי היה רגוז במקצת

“לא,” ביקשתי מהשגריר לצאת.

“את רואה!” אנטיגונוס היה נלהב, “רומא היא משענת קנה רצוץ, הם לא תמיד מנצחים.”

“דווקא בגלל המצוקה הרומית נוכל לקבל הסכם טוב יותר, רומא צריכה בת ברית חזקה במזרח המארה נוסטרום, ההסכם הזה יהיה חשוב בעתיד, זכור בסוף רומא תמיד מנצחת.”

 

נשארנו עוד זמן ברומא, למדתי אותה לפני ולפנים, הכרתי חברי סנאט, קונסולים לשעבר, וגם את אלה שניבאו להם שיהיו בעתיד קונסולים. כתבתי מכתב לפרוקונסול מאריוס בנומידיה, הסברתי לו את חשיבות הברית עם יהודה דווקא בעת הזאת, כאשר לגיונות רומא במזרח מדוללים ואיחלתי לו הצלחה. להפתעתי, למרות מטלותיו הרבות הוא כתב מכתבים למקורביו, שבהם ביקש לתמוך בהסכם טוב ליהודה, הוא הרי האוזן הקשבת של יהודה ברומא.

 

רומא הייתה לזרא לאנטיגונוס, הוא תיעב את רחובותיה הצפופים ולעתים מצחינים.

“שלומית, רומא כה עלובה לעומת קטסיפון.”

“אנטיגונוס, איננו תיירים כאן, יש לנו משימה, גורל יהודה תלוי בהצלחתנו כאן.”

“את עושה את המשימה מצוין, אני רק יכול להפריע, תזדקקי לי רק לחתימת הסכם הברית, אצא לטייל על סוס לאורך ויה אפיה, אחזור בעוד ארבעה ימים.”

אנטיגונוס חזר נלהב,

“רכבתי עד טראקינה, זו עיירת חוף נפלאה השוכנת בצילם של צוקים.”

“אני זוכרת אותה מהפעם הקודמת שהייתי ברומא.”

 

“אנטיגונוס התקרב אלי, חמימות החלה להציף אותי, הוא יודע שלא אוכל לעמוד בפניו, אנטיגונוס התקרב צעד נוסף, חלצי החלו לבעור.

“כאן רומא, דוד המלך אינו רואה אותנו בעת הזאת.”

“מאסתי בעריצותו של דוד.”

“אם כך נרכב שנינו לטראקינה, שנינו כמהים לאהבה.”

הייתי המומה מהצעתו הנועזת של אנטיגונוס, למה שלא נבלה שם מספר ימים, רק הוא ואני, ללא עריצותו של דוד, האם אינני ראויה לאהבה?

“אנטיגונוס, בעוד שלושה ימים תצא לבדך לשם, אני אצא כמה שעות אחריך, נפגש ליד מקדש יופיטר הצעיר.”

 

נפגשתי עם אנטיגונוס, “שכרתי לנו וילה לשלושה ימים, בוילה יש מאכל ומשקה, עבד ושפחה שישרתו אותנו וגם כינור, זמן רב אני מתגעגע לנגן לך.”

אנטיגונוס חיבק אותי בעוז ונשק לשפתי. כל גופי כאב כפי שלא כאב מעולם.

“בוא נמהר אל הווילה אינני יכולה עוד.”

“האם את עדיין בתולה?”

“אנטיגונוס, רק לך שמרתי את בתולי.”

כל שנות התשוקה שלנו התפרצו כהר געש, דם הבתולים שלי צבע את הסדין הלבן. אנטיגונוס ביקש לצאת,

“אינני רוצה לעבר אותך.”

“אל תצא אני משתוקקת לילד ממך.”

“ומה על הברית המשולשת? על הירושה?”

“הפעם אקשיב לליבי לא לדוד המלך”

אחזתי את אנטיגונוס בשתי ידי ובשתי רגלי בעוצמה שנתנה לי אהבתי אליו, הוא נכנע לי בשמחה, איני יכולה לתאר במילים מה חוויתי, סחטתי אותו עד הטיפה האחרונה.

“אל תצא, אני רוצה שנישאר כך, לא אשטוף אותך ממני,” חיבקתי אותו באהבה.

אלו היו יומיים של אושר כמותם לא ידעתי מעולם.

 

התעוררתי בבוקר וליטפתי באהבה את גופו העירום הוא התעורר גם כן.

“נקום ונתלבש, התגעגעת לנגן לי בכינור.”

אנטיגונוס החל פורט על הכינור.

עלצתי והתחלתי לשיר, “ספינת חירותנו מפליגה לתרשיש, עריצים לא יטביעוה, לווה אותי בכינור אהובי.”

ניגנו ושרנו במשך שעות, חווים את שיכרון החופש שירד עלינו. אנטיגונוס חיבק אותי ברכות בזרועות הלוחם האדירות שלו.

“והיה אם תתעברי?”

“אם זה רצון האלוהים אלד את הילד שלנו,” לא ארצח אותו כמו שהזאבה רצחה את ילדם של בשמת וינאי.

 

חזרנו לרומא, חודש אחר כך השלמתי את הסכם הברית, אנטיגונוס הוא שחתם עליו בשמו של המלך הורקנוס. כמו אחרי חתימת כל הבריתות עם הרומאים, הענקנו להם מגן זהב.

אורח הנשים שלי אחר, לא גילתי זאת לאנטיגונוס. אלוהים רוצה את הילד שלנו, האושר חשוב מן השררה.

אחרי שבוע נוסף ברומא, נסענו במרכבה לאוסטיה, שם המתינה לנו הספינה המלכותית שבה הפלגנו ליהודה. שוב כמו בכל החזרות שלי מארצות נכר, התחלתי לאבד את חירותי, ככל שקרבנו ליהודה חזר דוד לחלומותיי בכל פעם ברור יותר. הספינה עגנה בפטולמיאוס, מעבר למפרץ השקיף עלינו הר הכרמל.

“אנטיגונוס, אני רוצה שנרד לחוף נשכור סוסים ונרכב לירושלים, יש לי הרגשה רעה, כמו אז בלילה לפני רצח אטלנטה.”

“לרדת בעיר נוכרית ולרכב? זו רכיבה ארוכה וקשה, לא כל הדרכים בטוחות, מחר נפליג ונגיע לנמל יפו, כמו שתכננו מראש.”

“אנטיגונוס, אני פוחדת.”

“הסירי דאגה מלבך, נפליג מחר עם אור ראשון, הכל יהיה בסדר.”

 

נאבקתי להישאר ערה, שרק לא יופיע דוד בחלומי, לבסוף נפלתי שדודה.

“שלומית, מרדת בי, כמו יונה הנביא את מנסה לברוח מייעודך, אנטיגונוס הוא הספינה ההולכת תרשישה, אך ממני לא תברחי, דין הילד שאת נושאת ברחמך נחרץ. קומי לכי אל נינווה, זה ייעודך.”

בשעה העשירית יצאתי לחרטום הספינה, הסלע שאליו נכבלה אנדרומדה נראה קרוב, עוד זמן קצר נעבור לידו ונעגון בנמל יפו. לפתע התחלף כיוון הרוח, סערה עזה פרצה, הספינה חשבה להישבר. אחזתי בכל כוחי במעקה המדרגות כדי לא ליפול ואז חשתי התכווצויות עזות בבטני, לרגלי שטוף בדם צנח הילד הזעיר. הים שקט.

כזאת קרה כאשר השליכו המלחים את יונה אל הים. נוסעי הספינה ומלחיה אינם יודעים שחייהם ניצלו בזכות הילד הזה שלא חטא, כשה לטבח הובל, כדי לכפר על חטאי.

הייתי מיואשת בכיתי וחשתי ריקנות נוראה. לא היית זקוקה לשמוע את תוכחתו של דוד המלך. המרד בעריץ נכשל, התאוששתי וחזרתי לצעוד באון בדרך לנינווה.

 

חזרנו לירושלים סמוך ליום השנה לחורבן בית המקדש. המלך הורקנוס היה מרוצה,

“זהו הסכם הברית הטוב ביותר שהיה לנו עם רומא, הוא מבטיח את עצמאות יהודה כאשר תגיע רומא למזרח המארה נוסטרום שלהם.”

“ההסכם הזה מבטיח שבית המקדש לא יחרב בשנית,” הוספתי.

להקריב את יקירי

שלומית

הקלפסידרה שתכנן קטסיביוס, הרהרתי בעברי ליד מכשיר הפלא שהיה מוצב בגן הארמון, בניגוד אליה שהיא מתמלאת מעצמה, המים בקלפסידרה שלי הולכים ואוזלים, אני כבר בת שלושים וארבע ועדיין אינני מלכה, חמור מזה אני מתקרבת לזמן שבו לא אוכל להביא ילדים.

בלילה ביקר אותי דוד המלך ואמר, “שלומית זכרי את ייעודך האלוהי. מי שיש לו יעוד אלוהי, חוקים החלים על בני אנוש רגילים אינם חלים עליו. להגשמת ייעודך יהיה עליך להקריב אנשים שאותם את אוהבת יותר מכל. אל תיראי כי אני איתך, רק חזקי ואמצי מאוד, נינווה קרובה כמטחווי עין.” דוד נעלם.

קמתי מבועתת, גם את המלך הורקנוס ואת אנטיגונוס האהובים יש להקריב על מזבח הבשורה של דוד.

ההכרה הזו זעזעה אותי, שלושה ימים הייתי חולה אך לבסוף התעשתתי, כמו יונה לא אוכל לברוח מפני האלוהים. אנשים פשוטים ונבערים אינם מבינים את הגדולה של מי שעושה את דבר האל, תולדות עמנו רצופים במעשיהם של אנשי גדולה שמעשיהם יכולים להתפרש על ידי קטני אמונה כפשע.

פנחס ואליהו יכולים היו להיחשב כרוצחים על ידי קטני אמונה.

דוד גדול המלכים, נאף עם בת שבע, ושלח את אוריה החתי בעלה למות במלחמה. אילולי עשה זאת, לא היה נולד המלך החכם באדם שלמה. דוד הגשים את רצון האלוהים.

אני היא בת דוד שברוח. הוא ניגלה אלי בחלומות, נושא את דבר האלוהים אלי, דרכי מוארת גם במאפליה, כל שאעשה בדרכי להגשמת ייעודי, יבורך על ידי האלוהים.

יהודי טוב מקים בית בישראל

אנטיפס

בסוכתו של שמעון בן שטח, דלקו נרות חרס, פירות הארץ הנפלאים הוגשו לנו, ענבי חברון המתוקים מכל הענבים, תמרי יריחו המתוקים מכל התמרים, רימונים שריחם משכר ועוד. שמעיה אחותו תרצה והוריו הגרים עלצו, רק אני מכל הקרואים הרגשתי כנידון למוות שראשו מונח על הסדן.

בעשרת ימי תשובה קרא לי חכם שמעון.

“עדיין ישנו דבר בינך למקום עליו עליך לכפר.”

“אינני יורד לסוף דעתך.”

“אתה הטוב שבתלמידי, אך יהודי אינו נמדד רק בלימוד תורה הוא חייב להקים בית בישראל.”

דבריו של מורי באו לי בזמן הגרוע ביותר, הייתי כבר מעבר לכל חשד, שקוע כולי בתכנון חדירתי לארמון החשמונאים, אישה ובית הם אבן ריחיים על הצוואר בזמן כזה. בכל זאת לא יכולתי לסרב סתם כך למורי שמעון.

חיפשתי נואשות סיבה למה אינו יכול להקים בית בישראל בעת הזאת, אך מה יכול הייתי לומר לו? לא אוכל להתחתן עכשיו כי אני מתכנן לרצוח את המלך הורקנוס בניו וכלתו?

 

“זו גם תשוקתי הגדולה,” השבתי כמי שכפאו שד, “אך לא מצאתי עדיין שידוך מתאים,” בסתר ליבי קיוויתי שתשובתי זו תספק את מורי, אך ידעתי שחכם שמעון לא היה מעלה את העניין, אם לא הייתה לו הצעה מבושלת די הצורך.

“אציע לך שידוך מעולה, תרצה אחותו של שמעיה.” עולמי חרב עלי , דווקא העלמה חסרת החן והכבויה הזו? בדם ליבי דחיתי את אהובתי הלנה היפה, עכשיו מאוחר מדי, הבאתי על עצמי הצעה שאינני יכול לסרב לה. מחיר הנקמה הוא תשלומים של דם ליבי, זה כנראה לא יהיה האחרון. אבי צדק, הנקמה מרעילה את נפש האדם. התעוררתי משרעפי,

“לא הייתי מצפה לשידוך טוב מזה,” השבתי בחיוך שחיי השקר שלי לימדו אותי, “אך הייתי רוצה להתארס עכשיו ולהתחתן בעוד שלוש שנים,” רק קוס יודע מה יהיה עוד שלוש שנים, אולי אצליח עד אז למצוא דרך למלט את עצמי מהשידוך העלוב הזה.

“הצד של הכלה דורש חתונה בתוך שנה, בוא לסוכתי בחול המועד י”ח תשרי בשעת הערבים.”

 

בסוכה חיכיתי להוצאתי להורג, כמו אז בשער מארשה כשראשי הונח על הסדן.

שפחתו של בן שטח עברה בינינו כד יין בידה ומזגה אותו לגביעים. ניחוחו של יין חברון המשובח ביינות אדום ויהודה נישא באוויר, באפי הרחתי נפיחה לאחר אכילת קטניות.

“נשתה לאירוסיהם של אנטיפס ותרצה,” הכריז בן שטח. כולם הרימו את גביעיהם ולגמו. יין חברון האציל הפך בפי לשתן גמלים.

“החתונה תתקיים בעוד שנתיים,” הכריז שמעון.

חכה שמעיה חברותא שלי, אמחץ אותך אשפיל אותך, עד שתבקש חברותא חדש ונחות ממני, אולי את אבטליון?

לאחר החג ביחד עם שמעיה ואבטליון ועוד כמה תלמידים, פרקנו את סוכתו של בן שטח. חשתי צורך עז לחבוט אחת מקורות סוכת דוד הנופלת על ראשו של שמעיה.

מורה לחוכמת יוון

אנטיפס

הנחתי להרהורי חסרי התוחלת, והחלטתי לזרז את חדירתי לארמון. ביקשתי פגישה עם חכם שמעון,

“הכסף שהבאתי ממארשה הולך ואוזל, איני מתכוון לבקש עוד כסף מאבי.”

“מה ברצונך לעשות?”

“חשבתי לעזור לבניהם של עשירי ושועי ירושלים, המתקשים בלימודי חכמת יוון.”

“רעיון מבורך, ‘אם יאמר לך אדם: יש חכמה בגוים – תאמן, ואם יאמר לך אדם יש תורה בגוים – אל תאמן,’ אשלח לך תלמידים.”

“האם אוכל לכתוב כרוז חוצות שבו אציע את כישורי?”

“תבורך גם על רעיון זה.”

הרי למלך הורקנוס יש שלושה בנים צעירים הלומדים חכמה יוונית. אני יודע שאבשלום ואדוניהו מתקשים בלימודיהם.

מיהו אנטיפס?

שלומית

יצאתי משער הארמון לרחוב. מול השער ראיתי מישהו תולה כרוז, הוא נראה לי מוכר. כשראה אותי הוא חמק לפני שהצלחתי לברר מיהו. תלשתי את הכרוז מהקיר וקראתי:

 

מורה לחוכמת יוון

 

תלמיד של חכם שמעון בן שטח ובוגר האקדמיה באתונה

יעזור לבניכם בלימודי חכמת יוון בתחומים הבאים

שפת יוון, מתמטיקה, לוגיקה, רטוריקה ועוד

המחיר שני דינרים לשעה

לבקש את אנטיפס בבית הכנסת של שמעון בן שטח

 

אנטיפס, מיהו? השם הזכיר לי משהו. הרהרתי בכך במשך היום, אך לא הייתי יכולה לקשר את השם והאיש שתלה את הכרוז עם מישהו מוכר.

בלילה שוב פקד אותי דוד המלך, “אנטיפס כותב הכרוז, הוא הנער שחסת על חייו בשער מארשה, הוא שיובילך למלכות.” התעוררתי, דוד המלך מורה לי את דרכי גם הפעם הזאת.

 

בבוקר נכנסתי לבית הכנסת של אחי.

“מהו הכרוז הזה?” יריתי בו שאלה ושמתי את הכרוז מול זקנו.

“אנטיפס האדומי, תלמידי הנבחר פרסם אותו בברכתי.”

“דווקא מול הכניסה לארמון?”

“הוא תלה את הכרוז בעוד מקומות, שבהם גרים עשירי ושועי ירושלים,” מחוכם מצדו לפרסם במקומות אחרים לפני שהוא תולה כרזה מול הארמון.

“לפי המחיר שפרסם, הוא לא מתכוון ללמד את עניי עירנו.”

“הוא חייב לקחת מחיר גבוה, זו הכנסתו היחידה.”

“את מי הוא לימד עד עכשיו?”

“בן של משפחת ביתוס לומד אצלו לוגיקה, ובן של משפחת בילגה לומד מתמטיקה, רק שבחים שמעתי מהם,” הגר האדומי הזה חכם בהרבה מהחכם הפרושי שמלמד אותו.

 

“הוא כתב שהוא מלמד רטוריקה”

“כן, יש לו השכלה רחבה בחוכמת יוון, למה זה חשוב?”

“אבשלום בן המלך, אמור להציג בעוד חודש במסגרת לימודיו, תרגיל ברטוריקה הפוכה, שבו עליו להגן על עמדה המנוגדת לאמונתו, האם אתה מכיר את התרגיל הזה?”

“הכרתי ושנאתי אותו, לא הייתי יכול לעשות שקר בנפשי, לכן כשלתי בו,” פעם אחר פעם אתה כושל בהבנת המציאות.

“מה הייתה הסוגייה ברטוריקה הפוכה שבה כשלת?”

“היה עלי להגן על התזה באמונת הצדוקים שאין עולם הבא ומכאן שאין גם שכר ועונש,”

“מעניין, אבשלום בהיותו צדוקי קיבל תרגיל, בו עליו להגן על האמונה בעולם הבא ובשכר ועונש.”

“זו כנראה סוגיה אהובה על המורים היהודיים לפילוסופיה יוונית.” באמת מעניין, אחרי ששכנעה אותי אטלנטה באיוולת של מסורת אבות, היא נתנה לי להגן עליה בתרגיל רטוריקה הפוכה.

 

“מוזר מאוד, אישי פקד לערוף את ראש סבו הכהן הגדול של קוס באדורה, אני כמעט ציוויתי על מלאכי לערוף את ראשו בשער מארשה, הייתי חושדת במניעיו.”

“גם אני חשדתי בו בהתחלה אך שוכנעתי בטוהר כוונותיו.”

“אחי האם אהבת הגר שלך, לא משבשת את דעתך?”

“אחותי, האמיני באדם ולא בנחש, נפלאות דרכי אלוהים,” נפלאתה סכלותו האלוהית של חכם פרושי.

“השמע לי דברי אלוהים חיים.”

“אחרי מה שראה ושמע בזמן כיבוש אדומיאה על ידי הנשיא הורקנוס ואחרי ברית המילה הכפויה שעברו הוא ואביו, הוא נשבע לנקום בחשמונאים, נשבע שיהרוג את הנשיא הורקנוס ואת בניו אריסטובולוס ואנטיגונוס, גם את היית ברשימה שלו.”

“זה מה שהייתי מצפה מאדם צעיר שדמו רותח.”

 

הקשיבי בסבלנות, זמן קצר לאחר גיורו, הלך ללמוד באקדמיה באתונה.”

“גוי נשאר לנצח גוי,” אותי הגוי הזה לא יאכיל בענבים הבאושים של אתונה.

“חכי רק רגע, הכול יתבהר, בלימודי הרטוריקה, בתרגיל רטוריקה הפוכה, הוא היה אמור להגן על האמונה שיהוה הוא האל האמיתי היחיד וקוס ואלים אחרים הם רק פסלי עץ ואבן.”

“אני בוערת מסקרנות לדעת איך השפיע עליו התרגיל.”

“כאשר הוא למד את סוגיית האמונה היהודית, הוא הגיע לתובנה שהאמונה שעליה הוא אמור להגן היא הנכונה.”

“כל כך צפוי, בכל זאת מה גרם לו לגלות את האור?”

“אני מציע שתשאלי אותו, הוא יסביר לך טוב ממני את המהפך שעבר.” האדומי הזה מדמה שהוא אודיסאוס החכם הבונה את סוס העץ שבעזרתו יכבוש את טרויה.

“מעניין למה הוא בחר כמורהו, דווקא בחכם ממשפחת חשמון?”

“באמת למה?”

“תוארך הוא חכם, אתה צריך לדעת זאת בעצמך.”

“את רדופה כמו אישך יהודה אריסטובולוס, רואה צל הרים כהרים,” אתה אינך יכול לראות לא את הר הלבנון הבוהק בלובנו ולא את צילו השחור והענק.

 

“תאר לי את נפלאותיו של האדומי הזה.”

“אנטיפס הוא הטוב בתלמידי, הזיכרון שלו מדהים, בור סוד שאינו מאבד טיפה. בשעה אחת הוא לומד מה שאחרים לומדים ביומיים. יש לי עוד שני תלמידים גרים שאני מנבא להם עתיד מזהיר, שמם שמעיה ואבטליון, אך האדומי הזה עולה עליהם. שידכתי לו את תרצה אחותו של שמעיה.”

“ואני חשבתי שהמשימה החשובה של גדולי התורה בירושלים, היא לשחרר מבתוליה את בת הזקונים המכוערת של אב בית הדין של הסנהדרין ניתאי הארבלי.”

“אסרי מעט את לשונך המשוחררת. ואשר לשאלה המשתמעת מדבריך, גר נושא גיורת, כך הוא סדר העולם.”

“שכנעת אותי בטוהר כוונותיו של האדומי, שלח אותו לארמון להדריך את אבשלום, אשאיר כאן מכתב הזמנה ממני לעוד עשרה ימים, כדי שיוכל להיכנס לארמון,” שמעון בן שטח, אתה אולי חכם בקודש אבל אוויל משריש בחול.

גדליה אשר על הביטחון

שלומית

חזרתי מבית הכנסת של אחי, הישר ללשכת מפקד הביטחון בארמון.

“גדליה ידידי,” פניתי אליו, “אני זקוקה לכישוריך וקשריך, עלי וגם עליך לדעת כל מה שאפשר על אנטיפס ומשפחתו.”

“בשמחה אשיג לך את המידע הזה.”

ליהגנו עוד זמן מה על שירותו של גדליה במודיעין תחת פיקודי באדום ובשומרון.

כעבור יומיים הגיש לי גדליה את הדין וחשבון.

 

“אנטיפס זה הוא אדם מעניין, מנער שנשבע לנקום בחשמונאים, הוא הפך לגדול הפטריוטים היהודיים בדורנו.”

“על סמך מה אתה קובע זאת?”

“על סמך מכתבים מחכמים יהודיים בתפוצות המעידים על כך.”

“מה נכתב בהם?”

גדליה נטל בידיו את העתקי המכתבים ועיין בהם,

“המכתב הראשון הוא מהחכם פילון מתסלוניקה, זה שאנטיפס למד אצלו את סוגיות הדת היהודית כהכנה לתרגיל הרטוריקה ההפוכה, הוא מעיד על המהפך הרוחני שעבר אנטיפס,” הכל מתוכנן אצל הגוי הזה, הוא תכנן מראש להיכשל בתרגיל הרטוריקה ההפוכה ולהפוך לפטריוט יהודי.

“המכתב השני הוא של חכם אלכסנדר מביזנטיום הוא פחות מעניין, זה המכתב המעניין ביותר,” קולו של גדליה הפך דרמטי, “מחכם הירונימוס באלכסנדריה,” הירונימוס? הוא בן משפחת חשמון, ענף של המשפחה שהיגר לאלכסנדריה. “הירונימוס מעיד שבתחרות רטוריקה שנושאה מיהו העם היהודי, הביס אנטיפס את הרטוריקן המצטיין מרודוס אפולוניוס מולון,” אפולוניוס מולון? הרי הוא שונא יהודים מאין כמוהו.

“הירונימוס מסיים את מכתבו, רק מי שמאמין בתורת ישראל בכל נפשו ומעודו יכול היה לנצח את אפולוניוס מולון.”

“מרשים ביותר” ציינתי.

“מרשים מדי, שלומית למה אנחנו דנים באיש הזה?”

“אתה עוד תראה.”

סוס טרויאני מאולף

שלומית

כמה ימים אחר כך בישר לי איש משמר הארמון,

“אנטיפס מחכה בשער.”

“הנח לו להמתין שעה ואז שלח אותו אלי.”

לבשתי את מיטב מחלצותיי, ענדתי את היקרים בתכשיטי והתבשמתי בריחניים שבבשמיי.

שני שומרים ליוו את אנטיפס לאגף המגורים שלי ושל אריסטובולוס.

“אנחנו חייבים ללוות אותו כל זמן שהותו בארמון,” אמרו לי השומרים, “פקודה מהמפקד גדליה.”

הוא הציג את עצמו, “אנטיפס, בן מושל אדום קוסגבר.”

“שלומית אלכסנדרה, אשת יהודה אריסטובולוס, כובש אדומיאה.”

 

הסתכלתי ישירות בעיניו, הוא רעד, מיד ידעתי שאיני יכולה לסמוך על טוהר כוונותיו, חוש נשי, לא משהו שהייתי יכולה להסביר, ידעתי שחייבים להשגיח על מעשיו.

“אנטיפס, לפני שאני מפקידה בידך את הנסיך אבשלום, כדי שתלמדו אני חייבת לבחון את כישורך, אמור לי, מהי מטרת התרגיל של רטוריקה הפוכה.”

אנטיפס הרהר לרגע והשיב בביטחון, “מטרתו להגן על סוגייה המנוגדת לאמונתך, עליך לעשות זאת בלהט ולשכנע את שומעיך, כאילו זו הייתה אמונתך מימים ימימה.”

“מה עליך לעשות כדי שזה יקרה?”

“עליך ללמוד היטב את הסוגייה הזו, להציג בלהט את נימוקיה החזקים, ולהתעלם מחולשותיה עד כמה שניתן, וללעוג לאמונה שבה אתה מאמין, אם לאחר סיום התרגיל נשארת באמונתך הקודמת הצלחת, אם אימצת לך את האמונה עליה הגנת, כשלת.”

 

“אני סקרנית לדעת על איזו אמונה היית צריך להגן בתרגיל הזה?”

“על האמונה שיהוה הוא האל האמיתי היחיד וקוס ואלים אחרים הם רק פסלי עץ ואבן,” כן הוא סיפר את אותו הסיפור לאחי המכתבים שהביא תומכים בגרסתו.

“כלומר, היית חייב ללמוד את הסוגיות האלה באמונה היהודית.”

“למדתי אותן הייטב.”

“האם המשכת להאמין בקוס?”

“לא, הלימודים האלה גילו לי את האור, הבנתי שקוס הוא בסך הכול גוש של עץ או אבן,” הקול שלו קצת רועד, אך הוא דבק בגרסתו.

“איך הגעת לתובנה הזו?”

“כמו במשל המערה של אפלטון, הבנתי שאני וכל האדומים היינו האסירים במערה, קוס וכל האלים האחרים הם הצללים שאנו רואים, אני הייתי האסיר שנמלט מהמערה, שיצא מחושך לאור,” איזה סיפור נפלא, לא הייתי יכולה להמציא טוב ממנו, הוא גם נתמך במכתב מהחכם מתסלוניקה.

 

התקדמתי לעברו של אנטיפס, מודעת היטב לשני החיילים שניצבים מאחורי. הישרתי אליו מבט, מנסה לחדור אל צפונותיו הוא השפיל את מבטו ונסוג מעט.

“עם כל הכבוד לידענותך ברטוריקה הפוכה כשלת בשעת האמת.”

“זה היה כשלון מפואר, בזכותו גיליתי את האמת,” התכונתי להנחית את מכת המחץ.

“אישי ואחיו שרפו את אדורה, ערפו את הכהן הגדול של קוס, קוסמלך,” נעצתי מבט נוקב בעיניו, כל גופו רעד, עיניו רשפו, נראה היה לי שעוד רגע ינשור ממנו השריון שעטה על עצמו והוא יישאר עירום ועריה, המשכתי, “האם לא רצית לנקום?” להפתעתי אנטיפס הנסער התעשת ובטחונו חזר אליו.

“הנקמה בערה כאש בעצמותי,” הוא המשיך בקול יציב ובטוח, “נשבעתי להרוג את הנשיא הורקנוס ואת בניו אריסטובולוס ואנטיגונוס ואפילו אותך,” הוא חוזר על סיפורו פעם אחר פעם קשה להבקיע את החומה שלו.

“נקמה!” אמרתי, “האם לא לשם כך באת לארמון? הרי כאן מתגוררים אלה שנשבעת להרוג.”

“חס וחלילה,” הוא ניסה להוסיף לקולו נימת בעתה, “אמונתי החדשה, גרמה לי לראות את האור בהיר יותר, הבנתי שהמלך הנאדר יוחנן הורקנוס, שני בניו הנאצלים, וגם את, כולכם שליחי יהוה שבאו להוציא את האדומים מחשכת המערה.”

 

הפכתי והפכתי בראשי, אינני מצליחה לערער אותו, ניסיתי פעם נוספת,

“בכל זאת, סבך האהוב והנערץ, נערף ואדורה הועלתה באש.”

“מה שעשו הורקנוס ובניו וגם את,” ענה אנטיפס בקול רועד, “היה כורח השעה, אם חטאתם, ישולם לכם כגמולכם בעולם הבא,” תלמיד חכם, תשובה מושלמת.

“ולמה הגעת לירושלים?”

“רציתי לראות עוד אור ואז לחזור אל בני עמי ולהוציא לאור את אלה שעדיין בחשכת המערה,”

איך מערערים אותו? נראה שהוא נהנה מהמשחק. ניסיתי ניסיון אחרון.

 

“למה בחרת ללמוד אצל אחי.”

“מהחכם בנימין במארשה, נודע לי שאחיך אוהב גרים ויש לו כמה תלמידים גרים,”

הוא התכונן הייטב, הכיסוי שלו מושלם, אך אני בטוחה למדי שהוא משקר, הוא לא בא לירושלים לראות את האור. אולי היה כדאי לחקור אותו בעינויים? מצד שני על גלגל העינויים אתה יכול להוציא מבן אדם הודאה שהוא רצח את גדליהו בן אחיקם הנציב הבבלי לאחר חורבן בית המקדש. דוד המלך אמר לי שהוא האיש שיובילני למלוכה, דרך החתחתים להגשמת מטרתי, היא אותה הדרך להגשמת מטרתו, אפתה אותו להישאר בארמון.

“אני מאמינה בטוהר כוונותיך, אם תרצה, משרת סופר המלך פנויה, אני מציעה לך אותה, תוכל לקבל חדר מגורים בארמון.”

 

“תודה על הצעתך הנדיבה, אך באתי לירושלים ללמוד תורה אצל אחיך.”

“אני מציעה לך עבודה מאתגרת ומתגמלת, הרבה יותר מאשר ללמד ילדי עשירים מפונקים.”

“גבירתי השיחה איתך הסעירה אותי כמו שראית, יקשה עלי לעבור זאת פעם נוספת, בשלב זה אני מעדיף להמשיך וללמד ילדי עשירים מפונקים.”

“ומה יהיה על לימודיו של אבשלום?”

“גם זאת אעדיף שלא לקחת על עצמי, אני מתחנן לסיים את הפגישה הזאת.”

“אם תחליט אחרת, הצעתי עדיין בתוקף.”

אנטיפס היסס לרגע, ואז יצא מהחדר בצעד בטוח, שומריו יצאו אתו,

הוא השקרן הטוב ביותר שפגשתי בימי חיי, הוא יסודי מאוד, דאג שלא יהיה חור בכיסוי שלו, כשהצעתי לו את תפקיד הסופר, הוא דחה אותה כמעט בשעט נפש, אף על פי שאני בטוחה שלבו התרונן בקרבו.הוא עוד ישוב.

 

אחזתי בידי את מכתבו של אנטיפס, ליבי התרונן בקרבי,

‘אל הגבירה שלומית אלכסנדרה, מאת אנטיפס בן קוסגבר. אני מתנצל על שהייתי נסער ומבקש לדון בהצעתך להיות סופרו של המלך הורקנוס, שגאל את האדומים מחשכת המערה האלילית’,

ידעתי שיחזור לכאן ככלב השב אל קיאו.

כתבתי לאנטיפס הזמנה חדשה לארמון. השגרה חזרה על עצמה ואנטיפס מלווה שני שומרים הגיע לאגף המגורים שלי ושל אריסטובולוס.

 

אני שמחה שנמלכת בדעתך,” אמרתי, “האם תהיה סופרו של המלך הורקנוס ומורו של אבשלום?”

“הבטחת שעבודתי תהיה מתגמלת יותר מעבודתי בלימוד בני עשירים מפונקים.”

“אכן כך, אתה תקבל את אותם שני שקלים לשעה, אך מכיוון שתעבוד יותר שעות, לא תצטרך להתרוצץ בין בתי העשירים, ותקבל חדר בחינם, יצא תגמולך גבוה יותר.”

“אני דורש שלושה שקלים לשעה.”

“שני שקלים ומחצה וזה מחיר אחרון, אתה אינך היחיד בירושלים היכול למלא תפקידים אלו,” הייתי מוכנה לשלם לו עשרה שקלים, אך אסור לי להיות נדיבה מדי.

אנטיפס נראה מהסס אך לבסוף אמר, “מוסכם,” אני בטוחה שהיה מוכן לעבוד בחינם כדי להיכנס לארמון, אך הוא אינו יכול להראות נלהב מדי.

“אדבר עם האחראי על הביטחון בארמון, הוא יחקור אותך. אינני צופה בעיות, לאחר מכן תוכל להלך בארמון ללא ליווי, המתן כאן עם שומריך.”

 

הלכתי ללשכתו של גדליה.

“אנטיפס יקבל את משרת סופר המלך!” הייתי נחרצת, גדליה נראה כמי שנחנק.

“הוא אדומי שאיים לנקום, זה מסוכן מדי.”

“אנחנו חייבים לשלב את האליטה האדומית בממשל שלנו, כמו שהשושלת התלמית במצרים, שילבה את האליטה המצרית.”

“מדיניות גבוהה אינה מענייני, אך בטחון המלך הוא על כתפי, כסופר המלך הוא ישהה לבד במחיצתו.”

“כל עוד אתה מפקפק בו, הצמד לו שומר וודא שאינו חמוש, גם אני עדיין אינני בטוחה בו לחלוטין, אך אינני יכולה לוותר על שירותו של האיש המוכשר הזה.”

 

“זה אינו מספיק.”

“שכן אותו בחדר המיוחד. המיועד לאנשים שנחוץ להשגיח על מעשיהם, אתה תהיה אחראי למעקב אחריו מחורי הצפייה וההאזנה בקירות ובתקרה.”

“ומה אם נגלה שהוא מטמין דברים מאחורי האבנים הרופפות בקירות החדר?”

“דווח לי על כך, אך רק אני אבדוק מאחורי האבנים, אם יהיה דבר מה חשוד איידע אותך,” הבטתי בגדליה במבט רב משמעות,

“אתה מכיר אותי, אם תשים מעקב אחרי כאשר אבדוק מה הטמין אנטיפס מאחורי האבנים אדע על כך.”

“כמפקד הביטחון בארמון אני כפוף למלך בלבד, אינך יכולה להפחידני.”

“אל תשכח, אני מיניתי אותך לתפקידך בארמון בירושלים, למרות שלכאורה אינך כפוף לי, עדיין אני יכולה להחזירך לתפקידך הקודם בשכם עם השומרונים, על תעמידני בניסיון, אני ברורה מספיק?”

“ברורה המפקדת שלומית,” הוא לא יוותר על מנעמי הארמון ולא יעז לעקוב אחרי. חזרתי אל אנטיפס והובלתי אותו לחדר המיוחד.

שנה 37 לעצמאות יהודה – (105 לפנה”ס)

תוכן העניינים

צופן אתב”ש

שלומית

גדליה דיווח לי על שתים מהאבנים הרופפות בקיר, מאחורי אחת מהן הוא הסתיר מגילה, דפי נייר מצרי וכלי כתיבה. מאחורי השנייה הוא הסתיר דבר מה שהעוקבים לא זיהו. כמו כן דיווח לי גדליה על השערה שהוא מותח בפינות האבנים.

עם הידיעה הזו, חיכיתי שאנטיפס ילך לבית הכנסת של אחי. מובן שהוריתי לגדליה לעכב אותו אם יחזור מוקדם מהצפוי. מצאתי את האבנים, בראשונה הייתה שערה מתוחה בפינה השמאלית התחתונה של האבן. הסרתי בזהירות את השערה ושלפתי את האבן ממקומה. לנגד עיני צץ הפסלון של קוס, כל הצהרות הנאמנות שלו ליהוה הן שקר.

מאחורי האבן השנייה הוחבאו דפים מלאים וגם ריקים, מיד זיהיתי את הכתב האדומי העתיק, אך זו לא הייתה אדומית, זה נראה כמשהו מוצפן. כמעט חשבתי לפנות לשירותו של מומחה צפנים, אבל אמרתי לעצמי, לא הגיוני שזה צופן מסובך, הרי זו אינה הודעה קצרה, יש כאן דפים כתובים רבים, הצפנה מסובכת וגם הפיענוח יערכו זמן רב מדי. זה כנראה צופן פשוט למדי. גייסתי את הידע שלי בצפנים והרהרתי לפתע ידעתי, זהו צופן אתב”ש של האלף בית האדומי העתיק, אנטיפס אתה בטח חושב שאתה חכם גדול, למזלך הרע אני חכמה ממך.

חייכתי בשביעות רצון, הכתבים היו דפי יומן מהשנה האחרונה, קראתי ביומנו, סיפור האודיסאה על אנטיפס ואהובתו הלנה ריגש אותי, כמעט הזלתי דמעות על הדפים, האהבה הובסה בידי השנאה, טרגדיה יוונית במיטבה.

היה ברור לי שאנטיפס מתכנן לרצוח את המלך הורקנוס ובניו וגם אותי.

החזרתי את הכתבים בדיוק בצורה שבה היו מונחים, גם את פסל קוס החזרתי באותה צורה. אחר כך החזרתי את האבנים למקומן ומתחתי עליהן את השערות. אי אפשר היה להבחין בחיפוש שעשיתי, איזו צדיקה אני שמלאכתי תיעשה בידי אחר.

המלך וסופרו

שלומית

באחד הימים כשביקרתי את הנשיא בלשכתו, הוא אמר לי, 

“הסופר החדש שמצאת לי הוא הטוב והיעיל שהיה לי אי פעם, שלא לדבר על צניעותו ועל נועם הליכותיו.”

“אני שמחה לשמוע,” אמרתי, “האם אתה מכתיב לו את זיכרונותיך?”

“כן, אתמול הוא כתב על כיבוש אדורה ועריפת כהניו של קוס.”

“מעניין, האם ידעת שסבו הוא קוסמלך הכוהן הגדול של קוס?”

“לא, לא ידעתי, אך עכשיו אני מבין למה הוא התכווץ שהכתבתי זאת.”

אימון יומי

שלומית

הרמתי את ראשי מהשולחן, “אנטיפס,” קראתי אליו בעליצות, “עמוד לפני לוח עץ הארז שם ועל תזוז,” אנטיפס עמד במקום שהוריתי לו, עדיין לא הבין למה, לפתע שרק פגיוני ליד אוזנו וננעץ בלוח הארז. הוא רעד כולו, “אנטיפס, אל תזוז אחרת אחטיא.” בעל כורחו הפסק אנטיפס לרעוד ונעמד. פגיון שרק ליד אוזנו השנייה וננעץ בלוח הארז. 

“גבירה אני מתחנן שתפסיקי.”

“אנטיפס, אינך אוהב להשתעשע?”

הוא לא הספיק לענות ופגיון ננעץ סמוך לצווארו.

“גבירה, מספיק,” אנטיפס כמעט בכה.

פגיון נוסף ננעץ בצד השני של צווארו, “עכשיו יש סימטריה,” הייתי מרוצה. זה היה אימון יומי מצוין, אני שומרת על כושרי גם בגיל שלושים וחמש

“התרחק מלוח הארז!,” אמרתי לאנטיפס, הוא התרחק.

שלפתי באדישות את ארבעת הפגיונות מלוח הארז, ונעצתי אחד מהם במופגן בנדן שבאבנטי, אם יש לו כוונות שלפחות ידע מי עומדת מולו.

מכשפת הבית

שלומית

“אנטיפס, על מה רצית לדבר איתי?” הוא נראה מבולבל, אך התעשת.

“אחותי אדלפי נעצרה על ידי משטרת הסנהדרין במארשה, היא נחקרת פה בירושלים על ידי אחיך, אני מתחנן שתתערבי ותפעילי את השפעתך, כדי שהיא תשוחרר,” הוא לא יודע שאני העברתי לצייד המכשפות הזה את המכתב האנונימי על אדלפי. הוא לכוד ברשת שלי.

“אעזור לך,” קולי היה רך, כמעט האמנתי בטוב ליבי, “אך אני חייבת לדעת כמה פרטים.”

“אענה על כל שאלה, אך מהרי, אינני יודע מה מעוללים לה במעצר,” הוא מפרפר ברשת.

“סבלנות אנטיפס, אמור לי איך נודע לך על מעצרה?”

“קיבלתי מכתב אנונימי,” אני שלחתי לך אותו.

“על מה היא נחקרת?” שאלתי בקול אוהד ומבין.

“מאשימים אותה בכישוף,” בגלל זה הרי הסגרתי אותה.

“ספר לי על אחותך אדלפי,” ידעתי את כל התשובות, אבל נעים לשחק בעכבר לפני שטורפים אותו.

“היא בת אשתו השנייה של אבי קוסגבר, היא צעירה ממני, אבל בבקשה, תדרשי מאחיך שישחרר אותה ומהר,” הוא לחוץ, זה בדיוק מה שקיוויתי שיקרה.

 

“אנטיפס, תתחיל לחשוב בהיגיון, גם מאחי אינני יכולה לדרוש דבר כזה, ייתכן שלא הוא מי שיכול לשחרר אותה, ככל שאדע יותר פרטים, כך אוכל לדעת אל מי לפנות, מתי לפנות ואיך לפנות, אם ביקשת את עזרתי, סמוך עלי.”

“סליחה שהתפרצתי, אשתדל לשמור על קור רוח,” אהדק את הלחיצה על צווארו,

“מה הם כישורי הכישוף שלה?”

“אינני יודע אם יש לה כישורי כישוף,” אין ספק, הוא אוהב את אחותו ומחפה עליה.

“אתה יודע מצוין, אם היא הייתה חפה מפשע, לא היית רץ אלי מבוהל.”

“היא יודעת להטיל קללות לרקוח שיקויים ועוד כאלה,” סוף סוף הוא מדבר לעניין.

“איפה למדה את אומנות הכישוף?”

“במצרים ארץ הכשפים.”

“אני חושבת שאוכל לשחרר אותה.”

“תודה לך על נכונותך לעזור לי.”

שלושה ימים אך כך שוחררה אדלפי, הייתי יכולה לשחררה אחרי שעה, אך נתתי לאנטיפס לכסוס את ציפורניו. עכשיו היו בכף ידי, אנטיפס אסיר התודה ואדלפי הרועדת מהסנהדרין.

לאחר שחרורה של אדלפי, הזמנתי את אנטיפס פעם נוספת ללשכתי.

“אנטיפס,” אמרתי לו כממתיקת סוד, “אני מציעה שאחותך תעבור להתגורר בירושלים, כאן תוכל להיות איתה בקשר ולהתערב מהר אם הסנהדרין יתנכלו לה.”

“תודה לך גברתי רבת החסד, אעשה זאת.”

צוואת המלך

ינאי

אבא המלך הורקנוס כינס מועצה משפחתית ובה קרא מחדש את צוואתו. הפרט החשוב ביותר בצוואה היה, הורשת המלוכה לבכורו אריסטובולוס ולאשתו שלומית אלכסנדרה. לאחר המועצה נכנסתי ללשכתה של אימי.

“אמא, מה ניתן לעשות כדי שאני אהיה מלך, כמו שאת חלמת וכמו שדוד המלך בישר לי.”

“כרגע איני רואה דרך לשנות זאת, אנסה לשכנע את המלך לשנות את צוואתו, לפני שמונה שנים הצלחתי, אך שלומית אלכסנדרה סיכלה זאת כשיסדה את הברית הטמאה של השלושה.”

“אם כך שלומית אלכסנדרה היא האויב.”

“כן היא ובעלה הם האויבים, הייתי שמחה לראות את ראשיהם מתגוללים בחול,” אני שונא את שניהם, הייתי שמח לנעוץ את ראשיהם הערופים על חניתות, כמו שעשינו לכהני קוס באדורה.

“ומה עם אנטיגונוס?”

“הייתי שמחה אם היה מצטרף אלינו, אך הוא ושלומית אלכסנדרה מאוהבים, עוד מנעוריהם, הוא ויתר על שאיפתו למלוכה עבור אהובתו והצטרף לברית המשולשת.”

“האם היא נואפת איתו?”

“אינני יודעת בוודאות, אם כן הם מסתירים זאת הייטב, אם הייתה לי הוכחה לניאופיה, היה לי נשק חשוב במלחמה נגדה.”

שנה 38 לעצמאות יהודה – (104 לפנה”ס)

תוכן העניינים

מחלת המלך הנערץ

שלומית

המלך הורקנוס צם ביום חורבן המקדש, אף על פי שרופאו התחנן שלא יעשה זאת. בערבו של היום החם הזה הוא נפל למשכב, בריאותו הורעה, זכרונו החל לבגוד בו, וכך גם נקביו. כאשר קם ממשכבו הוא כבר לא היה האיש הנמרץ שהכרתי. כשהגיע ללשכתו היה האוויר סביבו מתמלא בתרועות ובריח נפיחותיו, העבד שלו היה צריך להחליף כמה פעמים ביום את בגדיו ספוגי השתן והמרוחים בצואה.

כמעט בכיתי, הגבר הנמרץ שהכרתי, אבי הרוחני, היפה והחכם כמו זאוס, עושה את צרכיו כתינוק שאך נולד, השיטיון מכה בו כמו שהיכה באבי מולידי.

בלילה פקד אותי דוד המלך,

“שלומית, ראיתי שאת משתהה בדרך לנינווה ובאתי לעזור, אני הוא שגרמתי למחלת המלך, תפקידך לגאול אותו מייסורי נקביו ומשיטיונו, אל תיתני לו להתבזות שבע שנים כמו אביך, הוא זכאי למות בכבוד ולא בצואתו.”

“דוד אתה עריץ מרושע.”

“אני איש האלוהים ואת אשת האלוהים. זכרי, המצב החדש יעיר מרבצם את אוכלי הנבלות, ובמיוחד את הזאבה שעדיין לא ויתרה על חלומות הירושה שלה.”

“תודה דוד על אזהרתך.”

דוד נעלם בערפל, התעוררתי.

טירוף הצוואה

אנטיפס

נפיחתו של המלך נשמעה כתרועה אדירה והזכירה לי שמחר יום התרועה אותו מכנים הפרושים ראש השנה.

המלך ישב בוהה בלשכתו והבעת טמטום על פניו. קוס אל תיקח אותו בלעדי. אפרת אלקטרה הגיעה, סותמת את אפה מהריחות, ומפזרת בושם סביבה. היא אמרה לי,

“ימיו של המלך קרובים, אך מוחו עדיין צלול, הוא הכתיב לי צוואה חדשה, הנה היא, החלף את הצוואה הישנה בחדשה.”

“צוואתו החוקית של המלך נמצאת בארון זה, לא אוכל לאפשר לך להחליף את צוואתו, ללא נוכחות כל בניו ושלומית אלכסנדרה.”

“תמיד שלומית אלכסנדרה,” רטנה אפרת אלקטרה והלכה נרגזת.

 

שלומית

כמו לאשר את דבריו של דוד, בא אלי אנטיפס הנרגש אחר הצהרים ובישר לי שאפרת אלקטרה אשת המלך ניסתה להחליף את צוואתו. הצוואה שכנה אחר כבוד בארון אבן בעל דלת עץ כבדה, הנעולה בשני מנעולים. רק בשני מפתחות ניתן היה לפתוח את הארון, אחד היה ברשותו של המלך והשני ברשות סופר המלך אנטיפס.

“אנטיפס,” אמרתי לו, “שמור על המפתח מכל משמר, הוא יהיה איתך בלשכת הנשיא, וילך איתך לחדרך כאשר תסיים את עבודתך, אם יקרה דבר ולו הפעוט ביותר למפתח, ידע אותי.”

 

ינאי

“לא הצלחתי להחליף את הצוואות,” בישרה לי אמא, “אנטיפס הוא איש של שלומית אלכסנדרה, יתכן שאחרי מות המלך נאלץ לכבוש את הארמון כדי להגשים את ייעודי ייעודך.”

“מה את מתכננת אמא?”

“אבשלום יסתער עם הגדוד הראשון ויכבוש בהפתעה את הארמון, ניקח בשבי את אנטיגונוס ונערוף את אריסטובולוס ושלומית אלכסנדרה, כך תיכון מלכותך.”

“ואם לא נצליח לכבוש את הארמון בהפתעה?”

“ישנן שתי מנהרות סודיות לארמון שרק אני יודעת על קיומם, נחדור דרך אחת מהן,” איך יכול להיות שרק אמא יודעת? אמא ראתה את הבעת ההפתעה על פני.

“אני הייתי האחראית על בניית הארמון, שכרתי את אדריכל הארמון ועוד מספר אנשי מקצוע בכרתים והם נשבעו לשמור את סוד המנהרות.”

“אז את לא היחידה היודעת את הסוד.”

“היום רק אתה ואני יודעים, בסיום בניית המנהרות הפליגו אנשי כרתים לדרכם. ספינתם עלתה על שרטון בלילה, כאשר כל נוסעי הספינה ומלחיה נמו את שנתם, רק הקברניט שאחז במשוט ההגה ניצל, זה היה רצון האלוהים!”

 

“אמא, האם עזרת לאלוהים להגשים את רצונו?” היא חייכה,

“זמן קצר לאחר שטבעה הספינה, נשלחתי על ידי הנשיא הורקנוס לקפריסין, בעיר פאפוס פגשתי את הקברניט ומסרתי לו את תנחומי על אובדן ספינתו.”

האם רק תנחומים מסרה אמא לקברניט? ידעתי יש דברים שהיא שומרת לעצמה בלבד.

אולי יש דרך לא אלימה בה לא ישפך דם חשמונאי? דרך שבה אנטיגונוס שאני ואבשלום אוהבים, יצטרף אלי ויקבל עליו ברצון את תפקיד הסטרטגוס של יהודה?

“אמא יש דרך אחרת! אנו נחליף את הצוואה ללא ידיעתו של אנטיפס.”

“איך נחליפה?”

“יש לך הרי את מפתח לשכת המלך, השיגי את מפתח הארון בו מחזיק המלך, אני אשיג את המפתח השני בו מחזיק אנטיפס. בלילה באשמורת שלישית נחליף יחד את הצוואה, נחזיר את המפתחות למקומם, אף אחד לא ירגיש.”

כתבנו את הצוואה מחדש, נכתב בה גם שאנטיגונוס ימונה לסטרטגוס של יהודה. הצלחנו, הצוואה הוחלפה.

“אסור שאבשלום ואדוניה ידעו על החלפת הצוואות!” אמא הייתה נחרצת, “הם ישמעו את הצוואה אחרי מות המלך, כאשר יקריא אותה הכרוז ברחבת המקדש.”

 

שלומית

למחרת בבוקר הגיע אנטיפס ללשכתי, נושא את המפתח הכבד על צווארו.

“אינני יודע אם זה חשוב, אך הבוקר מצאתי את המפתח מונח בצורה אחרת מאשר הנחתי אותו כשהלכתי לישון.”

“תודה לך אנטיפס שהיית עירני, המתן לי בלשכת הנשיא.”

אנטיפס יצא, הוצאתי מפתח דומה ממקום מחבוא, פשטתי את שמלתי, תליתי את המפתח הענקי על צווארי ולבשתי מעליו שמלה רחבה, אחר כך הלכתי ללשכת המלך, הברחתי את דלת הלשכה הכבדה מאחורי.

“אנטיפס פתח את ארון הצוואה.”

“גם אם אפתח אותו אין לי את המפתח השני.”

“לי יש.”

פתחנו את הארון.

“זו לא הצוואה שהייתה כאן,” אמר אנטיפס מיד, “עור הקלף כהה יותר ומריח ריח של עור חדש.”

“יש לך עותק של הצוואה שהייתה כאן?”

“יש לי, אך היא אינה חתומה.”

“הראה לי אותה.”

 

קראתי בעותק הצוואה, “כן, זוהי צוואת המלך, אותה קרא בכנס המשפחתי האחרון לפני זמן קצר.”

“את חושבת שאפרת אלקטרה החליפה את הצוואות?”

“אני בטוחה בכך, שבור את החותם.”

“אסור לי.”

לקחתי את הצוואה בידי, שברתי את החותם וקראתי,

“כל כך ברור, אפרת אלקטרה.”

אנטיפס בהה בי, “מה יהיה עם הצוואה?”

“חתום את העותק של הצוואה המקורית בחותם הנשיא והחזר אותו לארון.”

הארון ננעל מחדש בשני המפתחות.

“אנטיפס, שמור על המפתח שלך מכל משמר.” יצאתי מלשכת המלך.

 

אנטיפס

נשארתי לבדי בלשכת המלך. בהיותי רדוף, הבטתי לכל הכיוונים. כמו במחבואים של יומני ופסל קוס, מתחתי שערות על שתי פינות בדלת של ארון הצוואה, כך אדע אם מישהו ינסה לפתחו, כל כך פשוט וכל כך יעיל.

יונתן ידידי היה שלום

שלומית

ברור היה לי שניסיונותיה של הזאבה לחמוס את הכתר ימשכו, החלטתי שהגיע הזמן להאיץ את העניינים, , הדבר הראשון שעלי לעשות הוא לגאול את המלך הורקנוס מייסורי זכרונו ונקביו שבגדו בו, הוא לא יתבזה כמו אבי. כמו שדוד המלך הקריב את ידידו אוריה החיתי למען שליחותו האלוהית, אקריב אני את ידידי יונתן הצדוקי.

שלחתי את ארמיניוס רעול פנים לכתובת עלומה, שם הוא מסר מכתב, יומיים אחר כך, בדרכו מיפו לירושלים, נרצח יונתן הצדוקי מנהל הארמון על ידי שודדים, תיבת האוצר המיועדת לתשלום משכורות משמר הארמון נגזלה. השודדים נתפסו למחרת ונצלבו, גם הגזל הושב.

לפי צוואתו נקבר יונתן באחוזתו ליד ענתות. כל חסידיה של אטלנטה נאספו ללוות את יונתן בדרכו האחרונה. הוא נטמן באותה המערה ובאותו ארון אבן מפואר שבו נטמנה מורתו הרוחנית. עצמותיה של אטלנטה לוקטו לגלוסקמת אבן מפוארת ביום השנה הראשון למותה. הגלוסקמה שכנה אחר כבוד בכוך הסמוך לארון. גם עצמותיו של יונתן יאספו בעוד שנה לגלוסקמה שתונח ליד זו של אטלנטה.

קראתי בהתרגשות את צוואתו של המנוח, אשר תרם את האחוזה להקמת האקדמיה לפילוסופיה על שם אטלנטה, זו הייתה תרומתו של התלמיד להנצחת זו שהראתה לו את האור. גם את רכושו ועבדיו תרם לאקדמיה.

אריסטובולוס ואנטיגונוס הכריזו שבאחוזה תוקם גם האקדמיה הצבאית למכונות מלחמה על שם יונתן.

ספדתי למנוח בנאום מרגש בו שיבחתי אותו על יעילותו ועל ונועם הליכותיו ובמיוחד היללתי את אומץ ליבו בהגנו בחירוף נפש על תיבת האוצר, כמו כן הזכרתי שהמנוח הציל אותי ואת המלך בזמן המלחמה.

יונתן ידידי היה שלום. סיוטך התגשם, הפעם הזאת איננו באותו הצד, לא זכית להתעורר.

התפקיד החלומי

אנטיפס

יונתן הצדוקי נרצח. גם אני השתתפתי בהלווייתו, הייתי נרגש ונסער והזלתי דמעות רבות, גם אני אהבתי את המנוח.

למחרת הלוויה באה אלי שלומית בהצעה מפתיעה.

“האם תרצה להחליף את יונתן ולהיות מנהל הארמון? תקבל כמובן מגורים משופרים כיאה למעמדך החדש,” תודה לך קוס זה התפקיד עליו חלמתי.

“כבוד הוא לי, להחליף את האיש הנפלא הזה.”

“יש לי הצעה שתעזור לך להיכנס לתפקידך ברגל ימין.”

“הציעי הצעתך ונשמענה.”

“היו פעמים שהלכתי לחדרו של המלך הורקנוס בשעות לילה, לא פעם ראיתי שומרים עייפים ומנומנמים, אני מציעה שכמנהל הארמון תדאג לחלק להם משקה חם במשמרתם, כך תזכה באהדתם ותשמור על ערנותם,” נפלא, זה יאפשר לי להלך בארמון בכל שעות היום והלילה מבלי לעורר חשד.

“רעיון מצוין, אומר לשומרים שהם חייבים זאת לך.”

“אני אינני צריכה את אהדת השומרים, אתה כן, קח לך את התהילה.”

“תודה לך, מה דעתך שמדי פעם אחלק להם את המשקה בעצמי? אם השומרים ידעו שמנהל הארמון בודק אותם הם ישמרו יותר על ערנותם.”

“אנטיפס, זו יזמה ברוכה, ידעתי שאתה האיש הנכון לתפקיד.”

“תודה לך, מעולם לא פגשתי אישה חכמה כמוך.”

 

האם לא הייתי נלהב מדי? כנראה שלא.

הייתי מאושר, הצעתה של שלומית הייתה בדיוק מה שחלמתי עליו, התפקיד יאפשר לי להלך ברחבי הארמון בלא לעורר חשד, מי כמוך באלים קוס, האישה הזאת מוליכה אותי למטרותיי מבלי שהיא יודעת על כך.

נכנסתי לתפקידי החדש במלוא המרץ, כולם היו מרוצים, שמעתי שבחים שכמוהם לא שמעתי מימי. על אף כל זאת לא שכחתי לרגע למה הגעתי לארמון. התכנון קרם עור וגידים.

 

שלומית

כמו דג פותה בלע אנטיפס את הקרס. דאגתי לתת לו את מערכת החדרים המפוארת בה שוכנו אורחים בעלי מעמד שהיה צורך לעקוב אחריהם. כיאה למעמדו החדש, היה צורך באמצעי מעקב משופרים אחריו. הוא הרי אמור לגאול את המלך מייסוריו.

לקיים את המצווה

אנטיפס

החכם שמעון בן שטח הזמין אותי לבית הכנסת שלו.

“אנטיפס יקירי,” אמר לי, “שנתיים חלפו מאז אירסת את תרצה אחותו של שמעיה, נדרת לשאתה לאישה, הגיע הזמן לקיים את נדרך.”

לרגע הייתי המום, המאורעות בארמון השכיחו ממנו את נדרי ואת תרצה המאוסה. לא נשאר לי פתח למלט את נפשי, בלא להחריב את כל שבניתי עד עכשיו.

“בשמחה אקיים את נדרי,” אמרתי בקול השמח ביותר שהצלחתי לגייס.

“החתונה תתקיים מחר יום שלישי, בו נאמר פעמיים כי טוב, בבית הכנסת, אתם תכנסו לחדר הייחוד, אבטליון ואני נהיה העדים.”

אחרי החתונה, נכנסנו לחדר הייחוד, רציתי שזה יגמר מהר, מכיוון שהיא הייתה בתולה, ניסיתי להיות עדיין, זה לא עזר, היא צרחה מפחד וכאב. כדי לעבור את הסיוט דמיינתי שהלנה היפה נמצאת במיטתי. לבסוף בתסכול נורא הלמתי, היא צרחה פעם נוספת, קיימנו את מצוות פרו ורבו, היא בכתה. מצפוני ייסר אותי, אני אשם במה שעבר עליה, היא אינה אשמה במאומה.   אמרתי לה להתלבש וקראתי לשני העדים שעמדו בפתח. הם בדקו את הסדין והיו מרוצים. לאף אחד מהעדים וגם לאחיה שמעיה לא היה איכפת שתרצה מייבבת ובוכה. היא נשארה לגור בבית הוריה הגרים, לא הייתי יכול להרשות לעצמו שהיא תפריע בתוכניותיי.

הראשון לשלם את נקמת אדום

אנטיפס

שלושה ימים לפני חג החנוכה של היהודים, אשמורת שלישית. כדרכי מפעם לפעם, חילקתי משקה חם לשומרי הארמון. כך גם לשומר בפתח חדרו של המלך. נשארתי איתו כמה דקות והחלפתי עימו דברים, כפי שנהגתי גם עם שומרים אחרים. לאט לאט כבדו עפעפיו של השומר עד שנפל שדוד ונרדם.

מיהרתי להיכנס לחדר משכבו של המלך, הכל סביב היה שקט. התגברתי על הצחנה שהדיף הזקן החולה, נטלתי את אחד הכרים ממיטתו שמתי אותו על פניו ולחצתי בכל כוחי. המלך הזקן והחולה ניסה להיאבק אך לא היה לו סיכוי מול צעיר בריא כמוני. חרחוריו הלכו ופחתו. חשתי התעלות, הקרבתי את אהבתי ושמונה שנים מחיי כדי להגיע לרגע הזה, זו תחילתה של נקמת אדום. החרחורים פסקו, המשכתי ללחוץ על הכר עוד מספר דקות.

הבטתי סביבי, הכל המשיך להיות שקט. ייצבתי את המלך על גבו, סידרתי את הכרים והשמיכות וחמקתי מהחדר, בדרכי החוצה דרכתי על דבר מה רך, לא ייחסתי לכך חשיבות. השומר מחוץ לדלת החל להתעורר. הגעתי למערכת החדרים שלי, חלצתי את נעלי במבואה, והלכתי למרחץ לשטוף מעליו את צחנת המלך. נשכבתי במיטתי וניסיתי לישון עד הבוקר.

 

נשמעה דפיקה חזקה על דלתי.

“משהו קרה למלך,” קול עבדו הנאמן של הורקנוס היה מבוהל.

קפצתי ממיטתי, לבוש בכותונת הלילה, חיפשתי את הנעליים במבואה, הן לא היו שם, העבדים הארורים גנבו את נעלי. החלטתי שאסור לי להיכנס לבדי לחדר משכבו של המלך. לא היה זמן, מיהרתי לאגף של שלומית אלכסנדרה ובעלה אריסטובולוס.

“את שלומית אלכסנדרה, זה דחוף,” אמרתי לשומר שדפק בחוזקה על דלתה. שלומית פתחה את הדלת מנומנמת, למרות ששערה היה סתור מהלילה ופניה לא היו מאופרות, נראה יופייה האלוהי, עדיין דימיתי אותה לאתנה.

“מה קרה?” שאלה בקול מנומנם.

“משהו קרה למלך הורקנוס,” השבתי. היא התעשתה במהירות והביטה בכפות רגלי היחפות שבצבצו מתחת לכותונת הלילה שלי, 

“היכן נעליך?”

“מיהרתי, אין זמן, בואי נלך מהר.” היא הצטרפה אלי יחפה ובכותונת לילה, אך לא שכחה לחגור את פגיונה.  נכנסנו לחדר משכבו של המלך. הוא שכב שליו ושקט על גבו, הכר למראשותיו והשמיכה מונחת עליו, כאילו הוא עדיין ישן בשלווה.

“המלך מת,” קולה של שלומית נחנק מבכי. 

“כן הוא מת,” חזרתי אחריה בשקט.

לוויה מלכותית

שלומית

שלושה ימים חלפו ממות המלך הנערץ, אנטיפס מנהל הארמון ארגן את הלווייתו המפוארת, משפחת החשמונאים, אצילי וכוהני ירושלים ושגרירים השתתפו בה. הספדים רבים נשמעו. קוסגבר מושל אדום ואביו של אנטיפס הגיע גם הוא לאירוע. הוא השאיר את ההספד בשם תושבי אדום לבנו. קוסגבר הוא איש אמת שאינו מסוגל לשקר, האם הוא יודע על נקמתו של אנטיפס? לא זה הזמן לחקור זאת, אנטיפס טרם סיים את משימתו. כמי שכבר חי שנים ארוכות בשקר, לא הייתה לו בעיה לשקר גם בהספד בלא להניד עפעף. הוא הודה למלך החשמונאי הדגול, על שגאל את האדומים מחשכת הבערות האלילית של קוס והראה להם את האור של יהוה.

 

שמעון בן שטח

הייתי מאושר, גנב המלוכה קיבל את עונשו בעולם הזה, הוא מת כשוטה גמור בצואתו, אני סמוך ובטוח שיקבל עונש כפול ומכופל בעולם הבא. גם הרשע הזה יונתן הצדוקי קיבל את עונשו, כן יאבדו כל אויביך יהוה. גם אחותי נענשה בעולם הזה, אלוהים מונע ממנה פרי בטן, למען אבינו שטח, אני עדיין מקווה להחזירה בתשובה שלמה ולהצילה.

מרידה במלכות

ינאי

צוואת המלך הוקראה על ידי הכרוז ברחבת המקדש, ‘אני הכהן הגדול ומלך יהודה יוחנן הורקנוס, מוריש בזאת את כל תארי לבני הבכור יהודה אריסטובולוס, שיישא את התואר מלך יהודה וכהן גדול, אשתו שלומית אלכסנדרה תישא בתואר מלכת יהודה…’ הקראת הצוואה נמשכה, אך אני כבר לא הקשבתי.

אמא ואני היינו המומים לא זו הצוואה שלה ציפינו. אני התעשתתי ראשון.

“אמא, קראי מיד לאבשלום ולאדוניה, אנו חייבים לסכל את הכתרת אריסטובולוס ושלומית אלכסנדרה.”

התכנסנו בלשכתה של אמא, היא הקריאה באזננו את הצוואה שבה נכתב כי המלך הוריש לה את הממלכה.

“זוהי צוואת המלך האמיתית!” אמרה אמא.

“אבל הצוואה שהוקראה ברחבת המקדש, היא הצוואה שהקריא לנו המלך בכנס המשפחתי,” אמר אבשלום.

 

“כן,” השיבה אמא, “אך המלך החליף את צוואתו לפני שחלה, שלומית אלכסנדרה ניצלה את מצבו הבריאותי והחליפה את הצוואה בעזרת מלחך הפנכה שלה, אנטיפס, בתמורה הוא קיבל את המינוי להיות מנהל הארמון.”

“מתי ואיך כל זה נודע לך?”

“אבשלום! זה נודע לי היום אחרי הקראת הצוואה, לא אפרט איך זה נודע לי.”

“אבשה, אנחנו מבזבזים זמן,” הייתי קצר רוח, “עלינו לעזור לאמא להשיב את הגזלה ולא לעסוק בחשדות מיותרים.”

“אבשלום,” אמרה אמא, “אתה תוביל את הגדוד הראשון לארמון, תכבוש אותו כך אשיב לעצמי את הגזלה.”

 

“זכרו מה שאמר לנו אנטיגונוס,” הייתי נלהב, “המעז מנצח.”

“מעניין אחי הצעיר! אין פלא שאתה כה נלהב להשיב את הגזלה, הרי אימא הבטיחה לך את המלוכה, אתה מנדב את ראשינו כדי שיהיו הדום לכס מלכותך,” הוא שואף למלוכה וישלם על כך.

“התבייש לך טווס,” קרא אבשלום בלהט, “יש דברים נעלים יותר מנוצותיך וההיבריס שלך, איך אתה מעז לפקפק בדבריה של אמא?”

אבשלום זינק על אדוניה והכריעו לרצפה,

“ינאי, הבא לי חבלים כדי לקשור אותו ופיסת בד כדי לסתום את פיו, הוא יישאר כבול כאן עד שנשיב את הגזלה.” כאשר נשיב את הגזלה אערוף את ראשו.

 

“אבשלום,” פקדה אמא, “שחרר את אדוניה מיד, הוא יהיה שותף נאמן להשבת הגזלה, הלא כן אדוניה?”

“כן,” חרחר אדוניה. אבשלום שחרר אותו והוא קם על רגליו, מיישר את טוניקת המשי המפוארת שלו. כל עוד אמא בחיים גם הטווס יחיה.

“שלושתנו נתכנן את כיבוש הארמון,” אמר אבשלום, “אני אוביל את הגדוד הראשון, לגזלנים אל תהי תקווה.”

 

שלומית

מיד בתום הלווייתו של המלך יוחנן הורקנוס בכ”ה כסלו לפי הלוח החדש, שישים שנה לאחר שטוהר בית המקדש, שלוש שנים לאחר שהוכתר המלך החשמונאי הראשון ליהודה, נערך ברחבת בית המקדש, טקס ההכתרה של יהודה אריסטובולוס ושלי.

מאה פרים צעירים הוקרבו ובשרם ניתן להמון המריע. צדוק, מחליפו של הכהן הגדול, נטל קרן פר מצופה זהב ומילא אותה בשמן זית. יהודה אריסטובולוס ואני, כרענו ברך, הכהן הגדול משח אותנו למלכים ושם כתרים על ראשינו. יהודה אריסטובולוס ואני ישבנו על כיסאות המלכות, אריסטובולוס עטר את כתרו של אביו, אני עטרתי לראשי כתר שעיצבתי. חלומי מלפני עשרים ואחת שנים התגשם. אלוהים בחר בי למלכות. המון העם יצא מגדרו. ממלכת יהודה חיה וקיימת. אני חייבת ללדת את יורשי העצר, אני כבר בת שלושים ושש, המים בקלפסידרה שלי הולכים ואוזלים.

 

למחרת ההכתרה, השרים, הנגידים, מפקד משמר הארמון וגם מנהל הארמון, כרעו ברך לפנינו ונשבעו אמונים.

שבועת האמונים החשובה ביותר, הייתה של אנטיגונוס, יורש העצר ומפקד הצבא לפי צוואת המלך הורקנוס, הוא כרע ברך מולנו ונשבע אמונים, אבן נגולה מליבי. אחרי אנטיגונוס הייתה אפרת אלקטרה אמורה להישבע אמונים, היא נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. גם הנסיכים הצעירים שאמורים היו להישבע אחרי אימם, נעלמו כלא היו. הייתי מודאגת, מה הזאבה זוממת הפעם?

“קרא לאנטיגונוס ומהר,” אמרתי לסופר שלי.

 

“אנטיגונוס, אימך ואחיך הצעירים לא באו להישבע אמונים, מה משמעות הדבר?”

“אינני יודע, אך אנו חייבים לנקוט כמה אמצעי זהירות.”

“אילו אמצעים?”

“הזמן קצר, אין זמן להסברים, אם אתם סומכים עלי תנו לי לנהל זאת.”

“אנחנו סומכים עליך.”

“את מדברת גם בשמי?” אריסטובולוס היה כעוס.

“אישי! אין זה הזמן למשחקי גאווה, אנטיגונוס הוא האיש הנכון במצב זה, רק ברית השלושה תציל את מלכותך, הזמן דוחק.”

“כרגיל את צודקת,” רטן המלך.

“חכו לי בחדר המועצה, דאגו לכך שיהיו שם טוניקות קרב וכן הנשק האישי של כל אחד מאיתנו.”

אנטיגונוס עזב במהירות את חדר הכס.

 

ינאי

למחרת ההכתרה בתום התכנונים וההכנות, היה הגדוד הראשון במחנהו בהר הזיתים, חמוש ומוכן לתנועה, הטריבון אבשלום סימן בדגל לשרי המאה וביניהם אני ואדוניה להתחיל בתנועה מהירה אל שער שושן, השער המזרחי של הר הבית. הקנטוריה הראשונה השתלטה על השער, כל הגדוד זרם לרחבת המקדש. אמא חיכתה לנו שם.

“אמא,” שאלתי, “למה לא שיתפת את אנטיגונוס בתוכנית, לפני שהלך להישבע אמונים?”

“הצלחת התוכנית תלויה בהפתעה, אנטיגונוס היה יכול להכשילה, בכל מקרה הייתי צריכה להציע לו את המלוכה, אני מקווה שנלכוד אותו ואז יצטרף אלינו ויקבל אותך כמלך.”

 

אנטיגונוס

“סגור מהר את כל שערי הארמון, והצב את אנשיך במגדלי השער ועל החומות, על כל חיילי המשמר להיות מוכנים ללחימה,” מפקד משמר הארמון אץ למלא את פקודתי.

עליתי למגדל השער הראשי והשקפתי, חיילים נראו מתקרבים אל הארמון משני כיוונים, מתחת לציצת הקסדה של החייל המוביל לשער הראשי זיהיתי את אחי אבשלום אחד מששת הטריבונים הצבאיים של לגיון יהודה. הוא התקרב עד למרחק של כמאה אמה מהשער ונעצר שם.

“קיווית שהשער יהיה פתוח ותכבוש את הארמון בקלות,” רעמתי בקולי, “גם החיילים ששלחת לשערים האחרים, ימצאו אותם נעולים.”

 

אבשלום הרהר זמן קצר, ואז הסיר את קסדתו ופקד על הקשתים, “היסוגו מאתיים אמה והניחו את קשתותיכם ואת אשפות החיצים שלכם על אבני המרצפת.”

גם אני פקדתי על הקשתים שאתי להניח את קשתותיהם.

“אחי, מה מביא אח לקום על אחיו?” שוב רעם קולי,

“אחי, “רעם קולו של אבשלום, “אמא, שהיא המלכה החוקית לפי צוואתו החוקית של אבא, נשבעה שתכתיר אותך למלך ואת אשתך למלכה, אם תגיעו לרחבת בית המקדש.”

“אחי מסור לאמא שנשבעתי אמונים למלך החוקי לפי הצוואה החוקית של אבא. בשם המלך החוקי וכמפקדך, אני פוקד עליך ועל כל החיילים בפיקודך להניח את נשקכם.”

 

“אנטיגונוס, אני מציית רק למלכה החוקית וגם אתה חייב לעשות זאת, אם לא תעשה זאת אחי, אראה בך אויב.”

“אבשלום, לעולם לא אראה בך אויב, אתה אח שטעה, אני עוד מקווה שתכיר בטעותך.”

“לא תוכלו לצאת מהארמון.”

“ואתה לא תוכל להבקיע אליו,” אבשלום והקנטוריה הראשונה סבו על עקבותיהם, הקנטוריה השלישית נשארה בעמדותיה מול השער.

ירדתי במדרגות מגדל השער שם חיכה לי מפקד המשמר.

“אני אהיה בחדר המועצה עם המלך והמלכה, אתה נשאר המפקד כאן על החומה והשערים, הכן רצים לדווח לי על כל שינוי במצב, אפילו הקטן ביותר, שלח חמישה רצים שימתינו ליד דלת חדר המועצה.”

“כן המפקד,” העפתי מבט חטוף בפניו של מפקד המשמר, במצב הזה עלולות לצוץ מחשבות בגידה אצל הטובים שבאנשים, צעדתי לחדר המועצה בארמון.

 

שלומית

“אנחנו במצור של הגדוד הראשון ליהודה, בפיקודו של אבשלום,” דיווח לנו אנטיגונוס בחדר מועצה.

“זה מעשה ידיה של הזאבה,” לחיי בערו, “הגורים לבדם אינם מסוגלים לכך.”

“גם אני גור של הזאבה,” הגיב אנטיגונוס בחריפות, “וכך גם אישך, אני דורש שלא נשתמש בכינויים שאינם ראויים.”

“סלח לי אנטיגונוס, אני עדיין נסערת, אך אתה צודק.”

 

אנטיגונוס מסר דיווח על שיחתו עם אבשלום.

“לא הבנתי למה סירבת להצעת המלוכה?” אריסטובולוס היה חשדן ורדוף כהרגלו.

“נשבעתי לך אמונים ואני שואף בכל ליבי למנוע שפיכת דם יהודי ובמיוחד דם חשמונאי.”

“אחי הצדיק, איך תמנע זאת?”

“עדיין אינני יודע, אך אעשה כל מאמץ.”

“אנטיגונוס,” הבטתי בו באהדה, “עד עכשיו פעלת נכון, אישי ואני נותנים בך אמון מוחלט.”

“דברי בשמך בלבד,” רטן אריסטובולוס.

“אישי!” נתתי בו מבט קשה, “לאנטיגונוס הוצעה המלוכה והוא בחר בך,” עשיתי הפסקה קלה בדברי, “בהכירי את אימך, אני יודעת שאילולא אנטיגונוס, היו הראשים של שנינו מתגוללים עכשיו בחול,” אריסטובולוס נתן באחיו מבט מלא חרטה ובקשת סליחה, אנטיגונוס הביט בו במבט האומר סלחתי על חוסר האמון שלך.

 

“אנטיגונוס מה המצב עכשיו?” חששתי אך גם הייתי סקרנית.

“נכון לעכשיו, אבשלום נכשל בניסיונו לכבוש את הארמון, אך הארמון במצור, לצידנו עומד משמר הארמון בלבד, לצידם עומד הגדוד הראשון ליהודה, הגדוד המובחר של לגיון יהודה.

“מה עם השני ליהודה במצודת הבירה?” זיק של תקווה ניצת בעיניו של אריסטובולוס.

“אין לדעת, הם כנראה שולטים בהר הבית, הרי אבשלום הציע לי להגיע לשם, אם כך ייתכן שהם שולטים גם במצודת הבירה הסמוכה, ואז הגדוד השני איתם,” אכזבה נראתה בעיני אריסטובולוס.

“מה קורה עם שאר שמונת הגדודים העבריים?”

“הם חונים מחוץ לירושלים ועוד לא הושבעו, אנחנו חייבים לאתר ולהשתלט לפחות על ארבעה מהם, אין דרך אחרת!” השיב אנטיגונוס.

“יש לך דרך לצאת מהארמון הנצור?”

“עדייו לא,” אנטיגונוס הביט במלך הנואש, “אחי, שנינו סוסי מלחמה וותיקים ולרשותנו עומדת היועצת החכמה בעולם.”

 

ישנן שתי מנהרות סודיות לארמון, הזאבה סליחה אפרת היא שתכננה אותן בזמן בניית הארמון, היא סבורה כנראה שרק היא יודעת עליהן.”

“איך את יודעת עליהן?” חשדנותו הרדופה של אריסטובולוס שוב הרתיחה אותי.

“למפקדת המודיעין יש מקורות חסויים משלה!” התרסתי מולו.

“שלומית, מאין ולאן מובילות המנהרות הללו?” אין ספק! אנטיגונוס הוא האיש הנכון לפקד, הוא שואל את השאלות הנכונות ולא עוסק בהבלים.

“הראשונה למגדל סטראטון במצודת הבירה והשנייה לגיא בן הינום, באחד ממרתפי הארמון בשני קירות מנוגדים יש קיר חלול שאמור להתפרק בכמה מכות מקבת.”

 

“אחי ומפקדת המודיעין,” אריסטובולוס דיבר בקול נמוך, “איני במיטבי היום ואני מרגיש שאני רק מפריע לכם, לכן רק אקשיב,” לפחות הוא הגיע להחלטה הנכונה.

“אחי, אני מכבד את החלטתך, לא כל אדם יכול לנצח את ההיבריס שלו,” השתררה שתיקה קצרה ואנטיגונוס המשיך,

“ומה בפתח החיצוני של המנהרות?”

“במגדל סטראטון, קיר דומה במרתף, בגיא בן הינום קיר אבנים של טראסה האמור להתפרק גם הוא במכות מקבת.”

“האם המנהרות האלה מספיק גבוהות ורחבות כדי להוליך סוס באפסר?”

“כן, גם המדרגות למרתף בנויות לפסיעת סוס.”

“מפקדת המודיעין עשית מלאכה מצוינת, כמו בכיבוש חברון, המנהרה לגיא בן הינום היא המפתח לניצחוננו, כתבי למפקד המשמר מכתב בהול,
הכן מאה ועשרים רגלים ולהם עשרים לפידים דולקים ומקבת. בנוסף עוד עשרה פרשים, וכן גם את הסוס שלי. את כל הכבודה הזאת עליך לשלוח לדלת המרתף,
את כמובן תסבירי לו היכן היא.” כתבתי את המכתב ושלחתי אותו עם רץ למפקד המשמר.

 

“כולנו נחגור את נשקנו,” פקד אנטיגונוס.

חגרתי את נשקי, זו אותה מערכת נשק התואמת את מידות גופי שניתנה לי במתנה על ידי קליאופטרה אאורגנטיס מלכת מצרים לפני כעשר שנים. גם אנטיגונוס ואריסטובולוס חגרו את נשקם.

“שלומית, “פקד אנטיגונוס, “את תובילי את החיילים לפתח של המנהרה בגיא בן הינום.”

“מה עם הקנטוריון שלהם?”

“אין לדעת מה יקרה אם אבשלום יפגוש בו בפתח המנהרה, יתכן שהוא יציע לו הצעה מפתה, כמו שהציע לי…”

“על שלומית אתה סומך יותר מאשר עלי?” אריסטובולוס כבר לא יכול היה להבליג והתפרץ.

“אתה המלך, הסמל, במצב הנוכחי אסור לך להיפגע.”

“ולמלכה מותר להיפגע?”

“במצב הזה היא חשובה פחות מהמלך.”

אריסטובולוס!” זעמתי, “אנטיגונוס הוא המפקד כאן, הבטחת להחריש בעת הזאת.”

“אשתדל להתאפק, אך בכל זאת אולי יש לך תפקיד בשבילי חוץ מאשר להיות האתרוג בסוכה שכולם שומרים עליו?” קולו של אריסטובולוס היה שקט.

“יש,” השיב אנטיגונוס, “קח פיקוד על משמר הארמון, אך אל תסכן את עצמך.”

“ומה עם מפקד המשמר הנוכחי?”

“הוא יהיה סגנך, נוכחותך תרתיע אותו ממחשבות בגידה,
אני אצא עם עשרת הפרשים מהעיר, אני חייב לעבור במחנות של הגדודים מחוץ לירושלים, להשביעם ולגייס אותם לציידינו.
עלינו למהר, אם אבשלום יגיע לפתח המנהרה לפני שלומית, נאלץ לסגת חזרה לארמון ולמנוע מאבשלום לכובשו.
אריסטובולוס צא עכשיו וקח את הפיקוד על משמר הארמון.”

 

אפרת אלקטרה

אבשלום חזר עם הקנטוריה הראשונה לרחבת המקדש בהר הבית, הוא חזר מהר מדי לא יתכן שהשלים את משימתו.

“אנטיגונוס סגר את השערים, הוא שולט במשמר הארמון,” בישר לנו אבשלום המאוכזב, הרהרתי רגע קצר,

“האם העברת לו את המסר שתכננו למצב הזה?”

“הוא דחה את ההצעה ופקד עלי להיכנע.”

 

התשוקה שגרמה לי להרים יד בחומסי המלוכה בערה בי בכל עוז. אף על פי שלא הצלחנו לשבות את אנטיגונוס, או לשכנעו לעבור לצידנו, נמשיך בתוכנית.

“האם נוכל לכבוש את מגדל סטראטון?” יש שם מנהרה סודית לארמון, דרכה נוכל להיכנס ולכבוש אותו.”

“שלחתי סיור למגדל סטראטון, הוא מלא חיילים של הגדוד השני, אין לנו כח מספיק לכבוש אותו.”

“אם נעביר את השני לצידנו, נשלוט במצודת הבירה ומכאן גם במגדל סטראטון.”

“הטריבון של השני אמר שיקבל פקודות רק מאנטיגונוס.”

 

שקעתי בהרהורים, שניים מעמודי התווך של תוכניתי קרסו, נשארה רק אפשרות אחת לניצחון.

“אבשלום, ישנה עוד מנהרה סודית. היא מובילה מהארמון לגיא בן הינום, ליד עץ האלון הגדול שלידו נובע מעיין.

“אני מכיר את המקום, יש שם טראסות ועליהן עצי פרי, אך לא ראיתי פתח מנהרה.”

“הכה במקבת בטראסה הגבוהה מימין למעין במרחק עשרים אמה מימין, כך תיכנס למנהרה, בסופה תגיע לקיר, הלום בו במקבת והוא יקרוס, תגיע למרתף ממנו תכבוש את הארמון ”

“אצא מיד בראש הקנטוריה הראשונה המובחרת, ינאי אתה תפקד על הראשון ליהודה בזמן שאעדר.”

 

שלומית

 

אנטיגונוס ואני יצאנו אל מול הדלת הכבדה שהוליכה למרתף המנהרות, שלפנו את חרבותינו נכונים להגן עליה. כל רחש לא נשמע מאחוריה.

“שלומית, שיגיעו החיילים רדי אתם למרתף, הקצי ארבעים חיילים להגן עליו נגד ניסיון פלישה מהמנהרה של מצודת הבירה, עם השאר הגיעי במהירות לגיא בן הינום, באחריותך לנעוץ את הלפידים בגומחות המיועדות לכך.

“מה אעשה שאגיע לגיא?”

“אם פתח המנהרה פנוי, פרסי את החיילים להגנה עליו, אם לא השאירי חיילים לחסום את פתח המנהרה. “

“ואתה מה תעשה?”

“אחבור אליך ברגע שיגיעו הפרשים.”

 

החיילים הגיעו, ירדתי אתם למרתף ומילאתי את כל פקודותיו של אנטיגונוס, אין ספק הוא המפקד המוכשר השקול והנועז ביותר בממלכת יהודה. הגענו לקיר של הטראסה, החייל נושא המקבת ניפץ אותו, האור של גיא בן הינום היכה בי, כאשר יצאתי מהמנהרה.

האהלתי על עיני, שום חיילים לא נראו בשטח, פרשתי את חיילי סביב פתח המנהרה, ונעמדתי במקום שבו אוכל לצפות לכל הכיוונים, המתנתי. מעולם לא חשתי כה חשופה ובלתי מוגנת, היה ברור לי שחיילי נחותים בהרבה מחיילי לגיון יהודה שבפיקוד אבשלום, היה ברור לי גם שאבשלום הוא מפקד מיומן ומוכשר ממני בהרבה, קיוויתי שהוא לא יגיע.

בינתיים יצאו אנטיגונוס והפרשים שלו מהמנהרה, מובילים את סוסיהם באפסר. אנטיגונוס רצה לחבקני אך נרתע, הוא שומר עלי מעצמי, אסור לי לאבד שליטה במצב הזה.

“שלומית עד עכשיו מילאת את תפקידך למופת, אך תפקידך טרם הסתיים, את חייבת להגן על פתח המנהרה עד שאחזור עם הגדודים.”

“אנטיגונוס, אתה מפקד מנוסה ממני בהרבה, מה עלי לעשות אם הם יגיעו?”

אם תראי סיור עמדי במקומך והראי למשתתפיו את כוחך, הם ייסוגו כדי לדווח. אם זו תהיה קנטוריה או יותר, עליכם לסגת באופן מסודר לתוך המנהרה, לנעול את השער ולהגן עליו בכל מחיר.”

“עד מתי?”

“עד שאחזור עם הגדודים, אז הם ייכנעו או יובסו.”

“אתה חושב שעם החיילים האלה אוכל לבצע זאת?”

“שלומית, אלו החיילים העומדים לרשותך ואיתם תנצחי.”

“מלוכה או מוות.”

“כן מלוכה או מוות.”

אנטיגונוס עלה על סוסו ודהר עם פרשיו.

דוד המלך, שמור על מלכותי שזה אך נולדה.

 

ינאי

“נמשיך בתוכניתנו,” אמרה לי אמא, “עלינו למהר, לזמן תפקיד מכריע, נקצר זאת ככל האפשר.”

“אמא,” גם שלומית יודעת שלזמן תפקיד מכריע.”

“אתה צודק, לצערי הכלבים אינם מלקקים עכשיו את הדם מצווארם הערוף שלה ושל בעלה, כמו שתכננתי.”

“אז נמהר, אלוהים אוהב את מי שמעז.”

“זו צוואתו האמיתית של המלך יוחנן הורקנוס,” הכריזה אמא ונופפה במגילת קלף, “הצוואה שהוקראה כאן אתמול היא זיוף של שלומית אלכסנדרה. היא ובני אריסטובולוס חמסו את הכתר.”

חיילי הקנטוריה השנייה של הגדוד הראשון ליהודה עמדו חמושים סביבי וסביב אמא.

היא פתחה את המגילה וקראה:

‘אני הכהן הגדול ומלך יהודה יוחנן הורקנוס, מוריש בזאת את תואר מלכת יהודה לאשתי אפרת אלקטרה,’
אמא הרימה את ראשה מהמגילה, “לצוואה יש המשך אך זהו החלק החשוב, בתוקף סמכותי כמלכה,
אני מכתירה את בני שמהיום יקרא יונתן אלכסנדר ינאי למלך יהודה, אני פוקדת על צדוק הכהן למשוח בשמן את המלך החדש.”

כרעתי ברך וצדוק הכהן משח אותי למלך. אחר כך נטל צדוק כתר והניחו על ראשי, הזדקפתי.

“בתוקף מלכותי,” רעמתי, “אני דן את חומסי המלוכה למוות, כל אחד רשאי לפגוע בהם. החיילים הריעו, והיכו בחרבותיהם על המגינים.

“שלח מסר לטריבון של מצודת הבירה בתוקף היותך המלך החוקי, דרוש ממנו לציית לך.”

זמן קצר לאחר מכן, הודעתי לאימי,

“הטריבון שלח לי מסר שהמלך החוקי היחיד הוא יהודה אריסטובולוס ומפקד הלגיון הוא אנטיגונוס ורק להם יציית.”

“אם כך עלינו להמתין ולראות אם אבשלום יציב את רגלו על חומת הארמון.”

“אבשלום הציב את רגלו על חומת סמאריה, הוא יציב אותה גם על חומת הארמון.”

 

אבשלום

התקדמתי בראש הקנטוריה הראשונה לכיוון פתח המנהרה בגיא בן הינום והשקפתי. להפתעתי ראיתי שם שלושה גדודים עומדים במערך קרבי, גדוד נוסף החל להיבלע בפתח המנהרה, את שערה האדום של שלומית אלכסנדרה המציץ מתחת לקסדתה ראיתי גם כן. הבנתי, אין סיכויי לבצע את תוכניתי להיכנס דרך המנהרה ולכבוש את הארמון. התכוונתי לחזור עם הקנטוריה הראשונה אל הר הבית.

“אחי קיוויתי שתבוא,” קולו החזק של אנטיגונוס הגיע אל אוזני, “בוא נדבר.”

“לא תאסור אותי?”

“להפך, רצוני שתחזור.”

“איך אדע שדבריך אמת?”

חשתי בושה בשאלתי, אנטיגונוס מעולם לא שיקר לי, אבל עכשיו כשאנטיגונוס ניצב כנגדי? אנטיגונוס גם לא שיקר מעולם לאויביו.

 

“ראה,” אנטיגונוס הניח את מגינו על האדמה, פשט את שריונו והניחו על המגן, כך גם את קסדתו, חרבו, חניתו ופגיונו, הוא נשאר לבוש בטוניקה הצבאית הקצרה שלו, “אני יורד אל הערוץ ליד המעיין, לא אפגוש את אחי כשאני חמוש.”

החלטתי, אם אנטיגונוס מספיק אמיץ ונותן בי אמון, אהיה ראוי לאמונו הפקדתי את נשקי אצל מפקד הקנטוריה,

“גם אני לא אפגוש את אחי בעודי חמוש,”

ירדתי אל הערוץ ליד המעיין, אנטיגונוס חיבק אותי בחום, אחר כך שטף את פניו בבריכה הקטנה של המעיין, ואז טבל את כל ראשו בבריכה, הוא נותן בי אמון מוחלט, הרי הייתי יכול להלום עכשיו עם אבן בראשו . שוב התמלאתי בושה על הרהורי, שטפתי את פני גם כן וטבלתי את ראשי.

“בוא נשב תחת האלון,” אמר אנטיגונוס ושנינו התיישבנו.

 

“אנטיגונוס, הייתי יכול להורגך, ואז היו פני הדברים משתנים, אין זו דרכך לקחת סיכונים כאלה.”

“האמנתי שהידידות בינינו עמוקה מספיק כדי שלא תהרגני, וגם אם כן, פני הדברים לא היו משתנים, אריסטובולוס היה מקבל פיקוד על הגדודים בגיא ומוחץ אותך ואת יתר הקנטוריות של הגדוד הראשון, נתתי את הפקודות המקדימות לכך לשלומית,” אריסטובולוס הוא מפקד מוכשר וקשוח הוא שונא את אמא ואותנו הצעירים, אין בליבו חמלה, חלום בלהות הוא שנהיה נתונים לחסדיו.

“היית מוכן להקריב את חייך, אך לא להקריב את הניצחון.”

“למדת ממני כמה דברים בשנים הארוכות שפיקדתי עליך,” אין ספק אנטיגונוס הוא גדול המפקדים שהכרתי, הוא חשב על הכל, הוא גם הטוב שבאנשים.

“אבשלום,” אנטיגונוס קטע את הרהורי, “עוד שני גדודים יחברו אלינו בקרוב, הדרך לתבוסתכם סלולה.”

 

אנטיגונוס נתן לי זמן להפנים את מצבי ואז המשיך,

יותר מכל אני שואף לעצור את מלחמת האחים הזאת, לפני שדם יהודי ישפך וגרוע מזה דם חשמונאי, למען זה הייתי מוכן גם לסכן את חיי,” הרהרתי בדברים ששמעתי.

“אנטיגונוס, מה אתה מציע?”

“את חייכם, את חיי אמא, חיי ינאי, חיי אדוניה וחייך שלך.”

אנטיגונוס מולל כמה עלי אלון שנשרו לאדמה ושאף את ריחם.

“למה אינך דורש מאויבך כניעה ללא תנאי, למה אתה מציע לו את חייו?”

“אתה אינך אויבי אתה אחי, הלוחם הגדול ביותר שטיפחתי.”

הרהרתי דקות ארוכות, “איך אתה מציע שניכנע?”

“זו לא תהיה כניעה, אתם אינכם אדומים, זה יהיה מעמד שכולו הדר חשמונאי.”

“הסבר את עצמך”

“אתה תסיר את המצור מהארמון, שלח את הגדוד הראשון חזרה למחנהו, וארבעתכם תמתינו ברחבת בית המקדש.”

הבטתי בשני טורי נמלים עמלניות האחד מביא מזון אל הקן והשני במקביל אליו חוזר מהקן.

“נמתין עד מתי?”

“עד שאראה שדרישותיי מולאו, אז אשלח אליכם שלושים פרשים הם יביאו לכם שלושה סוסים אבירים. לאמא אשלח אפריון מלכותי, שלושתכם תובילו את הפרשים ויחד עם אמא תגיעו גאים לארמון, שם תפקידו את נשקכם.”

“ומה אחר כך?”

“כולכם תכלאו במצודת הבירה, תקבלו את התאים הנוחים ביותר.”

מעולם לא אהבתי את מצודת הבירה, המרתפים שבהם שכן הכלא הרתיעו אותי יותר מכל, אך הבנתי אין ברירה טובה יותר, אנטיגונוס חשב על הכל, אך הוא נזהר בכבודנו.

 

“האם נוכל לעבור במגורינו ולקחת דברים חיוניים?”

“תוכלו לקחת כל דבר למעט נשק, ליותר מזה המלך לא יסכים.”

“אם זה תלוי במלך, איך יכולת להבטיח לנו את חיינו, הרי הוא שונא את אמא וגם את שלושתנו אינו מחבב, הוא רדוף ורודף.”

“המלך והמלכה יהיו חייבים לי את מלכותם, החנינה תהיה נדבך עיקרי בהסדר הזה ואני אלחם על קיומה, אם יהיה צורך בכך.”

שנינו קמנו, חיבקתי את אחי חיבוק חם, “אחי אתה הוא זה שהיה ראוי לרשת את הכתר.”

“די לי בתפקיד הסטרטגוס של יהודה.”

“אתה חושב שאמא תסכים?”

“אמא תסכים כאשר תדע שהפסידה, היא אישה חכמה, היודעת שזו ההצעה הנדיבה ביותר שתקבל.”

כן אמא הפסידה, טוב שזה יסתיים כך, ממלכת יהודה הייתה יכולה להתדרדר למלחמת אחים שסופה מי יישורנו.

“אחי, תבקר אותי בתאי בכלא?”

“אבקר אותך אם תרצה לקבלני.”

“נתראה בארמון.”

 

ינאי

אבשלום חזר להר הבית ותאר את המצב ללא כחל וסרק והציע לקבל את הצעת אנטיגונוס.

“בני, הובסנו, הצעתו של אנטיגונוס נדיבה, הבה נשים בו את מבטחנו, אבשלום, הורה לראשון ליהודה לחזור למחנהו בהר הזיתים, ינאי שלח לארמון הודעה ובשר לאנטיגונוס שקיבלנו את הצעתו.”

“המזל מתעתע,” אמרתי, “מאיגרא רמא של מלכות, לבירא עמיקתא של הכלא.”

 

המתנו לבדנו ברחבת המקדש, כל מה שהבטיח אנטיגונוס הוא גם קיים. אמא נכנסה לאפריון המלכותי שנישא על ידי ארבעה עבדים חסונים, שלושתנו רכבנו על סוסים אבירים ואחרינו הפרשים.

כמה מתעתע יכול להיות מראה העיניים, חייכתי לעצמי, מי שרואה את התהלוכה חושב שהוא חוזה במצעד ניצחון, זהו מצעד אסירים אל כלאם.

אנטיגונוס המתין לנו בשער הארמון, ירדנו מסוסינו והפקדנו את נשקנו בבית הנשק שבשער.

“לכו עכשיו למגוריכם, וקחו את הדברים החשובים לכם, אחר כך חיזרו לכאן.”

שמתי את ליבי לכך, שעל אף ששומרים לא ליוו אותנו אל מגורינו, חיילים במספר רב מהרגיל נראו במסדרונות.

מעניין מה הורה להם אנטיגונוס לעשות במקרה של התנהגות חריגה מצדנו.

 

הדבר החשוב ביותר שלקחתי לתאי, היה צרור גדול של מטבעות נחושת כסף וזהב, מטבע נכון לאיש הנכון עוזר תמיד. לקחתי גם את כינורי ואת האצעדה של בשמת.

בשמת שלי, ינאי שלך היה מלך לרגע אחד ואסיר במשנהו.

חזרנו לשער, קיבלנו את הנשק והסוסים שלנו, אמא התיישבה שוב באפריון המלכותי, אנטיגונוס הצטרף ורכב מאחורינו והפרשים אחריו.

אנטיגונוס אתה החכם בינינו, אתה יודע להציג את האירוע המשפיל של המאסר בצורה המכובדת ביותר שאפשר. אין ספק אתה ראוי למלוך יותר מאריסטובולוס וגם יותר ממני.

הגענו למצודת הבירה ונכלאנו בתאים מרווחים, כמו שהבטיח אנטיגונוס.

“למרות הנסיבות המצערות,” אמר אנטיגונוס, “אנחנו משפחה, אני מאחל לכולנו שבמהרה ייווצרו נסיבות שיאפשרו את שחרורכם, כמו שהבטחתי לאבשלום, אבקר אותכם בתאיכם, אם כמובן תרצו לקבלני.”

“בני אנטיגונוס, אני מעריצה את הדרך שבה טיפלת באירועים למרות שהייתי בצד השני, אני מעריצה גם את הדרך שבה שמרת על כבודנו, אתה המלך האמיתי.”

שנה 39 לעצמאות יהודה – (103 לפנה”ס)

תוכן העניינים

לשחרר את הגליל

שלומית

ראש השנה למלחמות הגיע. זה היה החמישה עשר לחודש האחד עשר לפי הלוח של חנוך. מועצת המלחמה כונסה בפעם בראשונה ללא המלך הורקנוס.

ידעתי, הכתרת מלך חדש מחייבת חידוש הברית עם רומא, אך המצב היה רגיש ומורכב. מפלגת רומא איבדה את האיש החשוב ביותר בין חבריה, המלך הורקנוס, מי שדעתו גוברת על כל האחרים. למרבה המזל המלך אריסטובולוס שדעתו היא הקובעת עכשיו, תומך ברומא גם כן. מרביתה של מפלגת פרתיה הזאבה ושלושת גוריה ישבה עכשיו בכלא של מצודת הבירה, לכאורה אפשר היה להעביר את ההחלטה על חידוש הברית.

למרות זאת, כמה מכשולים עמדו נגד חידוש הברית. המכשול הראשון ברומא עדיין שררה בהלה עקב תבוסת אוראוסי, לא הייתה בטוחה שזה הזמן הנכון לנסוע לשם.

המכשול השני, אנטיגונוס תומך פרתיה, יתנגד נחרצות להסכם, הוא ראש הצבא, הסטרטגוס. אני ואישי חייבים לו את המלוכה ואת חיינו. אין זה הזמן להתעמת איתו.

הייתה סיבה נסתרת לעקב את חידוש הברית, הדרך ללידת היורש תוביל בהכרח למותו המהיר של המלך אריסטובולוס, ואז יידרש חידוש הברית תוך זמן קצר. בכל חידוש ברית, יש לשלם במגן זהב לרומא.

 

המלך ואחיו משתוקקים לצאת למלחמה משלהם, מלחמה שבה לא יהיו בצל של אביהם, מלחמה שתביא להם את התהילה.

ידעתי זאת ושיניתי את היעד. רומא תחכה לשנה הבאה. המלך ואנטיגונוס יצאו למלחמה ואני אשלוט בירושלים, כך אוכל לבסס את מעמדי. לא יכולתי להעלות את תוכניתי בגלוי במועצה, גאוותו של המלך הייתה מובילה אותו לדחיית התוכנית. החלטתי לנסות גישה הפוכה.

ביקשתי את רשות הדיבור, “הדבר החשוב ביותר להבטחת שלומה ורווחתה של יהודה, הוא חידוש הברית עם רומא.”

“שלומית אלכסנדרה,” השיב לי אנטיגונוס, “לפני שנתיים הטפת לשחרור הגליל וארץ היטורים, נחלת שבטי ישראל הצפונים, קראת לזה, מה קרה השנה?”

“השנה המלך מת, המלך החדש חייב לחדש את הברית עם רומא, בנפשנו הדבר.”

 

אנטיגונוס הצביע על המפה.

“אחרי ניצחונם המרהיב של הקימברים והטווטוניים באוראוסי, הם מאיימים על איטליה,” אנטיגונוס הראה במפה את נתיבי ההתקדמות האפשריים של הגרמנים מגאליה לאיטליה, הוא המשיך, “רומא בפאניקה, אני צופה שהם יכריעו את רומא.”

“הקונסול גאיוס מאריוס יביס אותם,” אמרתי בביטחון שלחלוטין לא היה לי.

“השנה עלינו לשחרר את הגליל וארץ היטורים,” פסק המלך, “מגיעה לי ולאנטיגונוס תהילה משל עצמנו, עד עכשיו נלחמנו בצילו של המלך המנוח הורקנוס.”

“אני מסכימה אך הדחייה תהייה לשנה בלבד, בתנאי שאני אמשול בירושלים כאשר אתם עוטרים לראשיכם את זרי הדפנה.”

“המלך ואנטיגונוס הסתכלו האחד על השני,

“וכי מה חשבת שאוציא את אמי ממאסרה ואתן לה את השלטון?”

מרידה שנייה בדוד

שלומית

הלכתי ללשכתי בארמון, הרהורים שונים עלו במוחי.

כאשר האחים יצאו למלחמה, אתפלל לשלומו של אנטיגונוס ואייחל למותו של אישי, אינני מסוגלת להרוג את אנטיגונוס, אני חייבת לו את חיי ואת מלכותי, אני אוהבת אותו. המחשבה על אהבתי מילאה אותי תשוקה, ניסיתי לשלוט בה, מאוחר מדי, כל גופי כאב, מאז ביקורי האחרון ברומא לא חשתי תשוקה כזו, ידעתי הפעם הזאת לא תכבה קטורה את האש.

“קרא לאנטיגונוס מיד ללשכתי,” ציוויתי על הסופר שלי.

אנטיגונוס נכנס ללשכה, הברחתי את הדלת מאחורי.

“שלומית אני מריח את תשוקתך, אנחנו לא ברומא, גם דוד המלך אסר זאת עליך.”

“נמאסה עלי רודנותו של דוד, הוא ציווה עלי להורגך, אינני מסוגלת לעשות זאת אהובי,” התייפחתי וחיבקתי אותו בעוז והולכתי אותו למיטה הקטנה שבלשכה, הוא לא היה מסוגל להתנגד.

“בוא אהובי, גאל אותי מייסורי חלצי,” התעלסנו בפראות, אנטיגונוס ואני הגענו לשיא שעוד לא חווינו. כמו אז ברומא אחזתי את אנטיגונוס ברגלי ובידי, שוב כמו ברומא נשאר אנטיגונוס מעלי, אחרי שעה נפרדנו.

“האם תהרי?”

“כן אהובי, הפעם לא אתן לעריצותו של דוד לרצוח את פרי אהבתנו.”

אורח הנשים שלי אחר, הייתי מאושרת, דוד ניסה למסור לי בשורה, התעוררתי, לא אשמע אותך, כך אגן על פרי אהבתי.

בגידה שנייה במלכות

שלומית

שלושים ואחת לחודש השנים עשר הוא חודש אדר למניין הפרושים הגיע.

“מהו אוסף המלים חסר המשמעות הזה? את מבזבזת את זמני, יום לפני היציאה למלחמה,” התרגז אריסטובולוס.

“אם אתה רוצה לחזור מהמלחמה ועדיין להיות מלך, עליך להבין מה כתוב כאן.”

“איך אבין?”

הושטתי למלך דף ובו צמדי מלים,”החלף כל מילה מהעמודה הראשונה במילה המתאימה מהעמודה השנייה.”

“אקרא לסופר שיעשה זאת.”

“אסור שאף אחד חוץ ממני וממך ידע על כך, עשה זאת בעצמך או שאני אעשה זאת עבורך.”

“עשי זאת את.”

רשמתי בחרט על לוח שעווה, ‘במלחמה הרוג את המלך ואחיו, זכריה עשרים’

“מי רוצה להרוג אותנו? ומי הוא זכריה?” אריסטובולוס היה מבועת.

 

“אימך היא הרוצה להרוג אותך ואת אחיך, שכרו של הנקלה יהיה שש מאות שקל כסף, היא לא התייאשה מכישלונה.”

“ולמי היה מיועד מכתב זה?”

“ליואש, ראש משמר הראש שלכם.”

“יואש? לא יכול להיות שבגד.”

“קרא את תשובתו,” הושטתי לו דף נוסף.

“אתרוג,” אריסטובולוס הסתכל בדף צמדי המילים, “אכן יואש בגד, נקרא לו שיבוא לא חמוש ואוציאו להורג כאן.”

“המתן, יש עוד בוגד,” הושטתי למלך דף נוסף.

“קראי כבר את ההודעה.”

“אחרי צאת הצבא, הרוג את המלכה, זכריה עשרה.”

 

“למי מיועד מכתב זה?”

“לאלישיב, סגן מפקד משמר הארמון.”

“ותשובתו?”

“אפרסמון, בצופן שלו זה כמו אתרוג.”

“לכל אחד מהם צופן משלו?”

“כן ולעוד עשרה כמוהם, כולם במעקב, “אימך שילמה לאחד הסוהרים שקל ארד על כל מכתב שהוא העביר, אני שילמתי לו שניים,” חייכתי.

“לאמי בתאה יש את כל הצפנים האלה?”

“אתה מעריך את אימך פחות מדי, היא זוכרת את כולם, היא בור סוד שאינו מאבד טיפה.”

“והקושרים האחרים?”

“לא נחנו בזיכרון של אימך, הם החזיקו דפי נייר שאותם העתיקו לי סוכני.”

 

“נשימתו של אריסטובולוס הואצה, “נזמן אותם עכשיו ללא נשק.”

“זמן אותם, אך אל תאמר דבר על נשקם, ולא הם יחשדו, המשמר האישי שלי יטפל בהם.”

“למה לא המשמר שלי?”

“כבר שכחת? יואש הוא מפקדם.”

“מי יקריא להם את מכתבי הבגידה?”

“המלך.”

יואש ואלישיב נכנסו לחדר הכס, לפי סימן שלי, יצאו עשרת שומרי ראשי מאחורי וילון והקיפו את השניים בחרבות שלופות.

 

“יואש,” רעם המלך, “בידי מכתב אליך, ‘הרוג את המלך ואת אחיו’ תשובתך הייתה אתרוג, מה יש לך לומר לי על כך?” יואש שתק, ידו נשלחה לניצב חרבו, מפקד שומרי הראש הצמיד את חרבו לצווארו של יואש שמיהר להרפות מניצב חרבו, תגובתו היא כמעט הודעה בבגידה.

“אלישיב,” רעם שוב המלך, “האם להקריא את מכתב הבגידה שלך?”

“אין צורך.” זו הודאה באשמתו!

“יואש ואלישיב,” קולי הדהד בחדר הכס, “שניכם תעמדו למשפט על בגידה, כל ההוכחות בידי, אם תורשעו תוצאו להורג, רכושכם ורכוש משפחתכם יוחרם,” עשיתי הפסקה בדברי והבטתי בעיני הבוגדים ואז המשכתי, “במקום לעמוד למשפט, ניתנת לכם האפשרות ליפול על חרבכם כאן ועכשיו, כמו המלך שאול לפני תשע מאות שנים, או אז רכושכם ומשפחתכם לא יפגעו, בידיכם הברירה.”

“אבחר בחרב, תחי המלכה החוקית אפרת אלקטרה!”, רעם קולו של יואש.

“כך גם אני, תחי המלכה החוקית אפרת אלקטרה!” גם קולו של אלישיב רעם.

 

“מפקד המשמר,” אמרתי, “אתה תעמוד מעל כל אחד מהבוגדים וחרבך שלופה, כאשר ייפול על חרבו, ערוף את ראשו.”

זמן קצר לאחר מכן, כתמי דם גדולים האדימו על השטיח המפואר של חדר הכס.

“מפקד המשמר, דאג למסור את הגוויות למשפחות ללא הראשים הערופים, הוצא את חייליך מחדר הכס, סגור את הדלתות והמתן מאחוריהן.”

“חייבים להוציא את אימי להורג,” קולו של אריסטובולוס היה נחוש, “הצפעוני יכיש פעם נוספת אם רק יוכל.”

“נחכה עד שתצאו לגליל, איני רוצה שאנטיגונוס יתערב בעניין.”

“רעיון נכון, איך נוציאה להורג?”

“צווה להרעילה, לא רצוי שנעמידה למשפט למרות שיש לי את כל ההוכחות הדרושות, אם תצא מכלאה יש לה מספיק תומכים, איתם תוכל להכיש.”

 

“אני שונא אותה, היא תמות בייסורים, כשאצא למלחמה, הרעיבי אותה למוות.”

“איננו יכולים לעשות דבר כזה לאנטיגונוס, אנחנו חייבים לו את מלכותינו.”

“אנטיגונוס, תמיד אנטיגונוס, עד מתי אהיה חייב לו את מלכותי?”

“עד יום מותך.”

“אני שונא להיות חייב, זכותי להרעיב למוות את אמי הבוגדת, כך אטיל מורא על יורשי העצר הצעירים.”

המלך היה נסער, “אמרי לי האם ינאי שותף גם הפעם למזימת אימו?”

“שלא תעז אפילו לחשוב על כך, אל תשכח, עכשיו אתה חייב את מלכותך גם לי, אתה עבד כי ימלוך,” הייתי נסערת.

גם אם ינאי שותף למזימות הזאבה, הרי בלעדיה הוא והצעירים אינם מסוגלים לשום דבר. לפני שחשפתי את הבוגדים, תפסתי גם מכתבים בהם התכתבו הוא ואימו, לא הצלחתי לפענחם, שניהם זכרו את הצופן בעל פה, למרות שהוא חשוד זו אינה הוכחה. בין כך ובין כך תפקידו לא הסתיים עדיין.

 

“רק על אמירתך זו אני יכול לערוף את ראשך,” קטע אריסטובולוס את מחשבתי.

“כמעט שכחתי, יש לנו כאן שני ראשים ערופים.”

“את חושבת על מה שאני חושב?” חיוך רע עלה על פניו של אריסטובולוס.

“אני חושבת שכן, בגלל זה השארתי אותם כאן, מפקד המשמר שלי ידאג לכך.”

“את חושבת על הכל, לא פלא הוא שהנשיא הורקנוס מינה אותך ליועצת שלו.”

אעביר לינאי ידיעה שאני יודעת שהוא אחראי לא פחות מאימו למזימה ולבגידה, פחד הוא הנשק היעיל ביותר.

למחרת יצאו האחים החשמונאים לשחרר את הגליל.

אסיר מלכותי

ינאי

“שני ראשים ערופים הובאו בשק לתא של אימך,” בישר לי השומר בתאי במצודת הבירה.

“של מי הראשים?”

“האחד הוא שומר הראש של המלך,” שומר ראש בלי ראש, הרעיון שעשע אותי.

“מי השני?”

“סגן מפקד משמר הארמון,” מצב רוחי המבודח חלף באחת.

“למה אימי קיבלה את המתנה הזו?”

“אינני יודע, אני שומר פשוט.”

“אם תדע משהו, אמור לי,” שמתי מטבע בכף ידו של השומר.

 

יום אחר כך בישר לי השומר,

“אהליאב מהמטבח מוכן לעזור לך ככל יכולתו,” אהליאב? השקרן הזה, שרצח את בשמת?

“מסור לו שעם ידיד כמוהו אינני צריך אויבים.”

“אמסור לו.”

“קח מטבע.”

שעשועי החתול

אנטיפס

התעוררתי מוקדם בבוקר, הרגשה מוזרה אפפה אותי, הייתי רדוף כל יום, אך היום זה היה שונה, הבטתי באבני המחבוא, השערות היו מתוחות עליהן כרגיל. משהו דרבן אותו לכתוב ביומני, הוצאתי את היומן ממחבואו וכתבתי את קורות יום האתמול אותן עדיין לא כתבתי. 

‘אתמול נפרדתי מהמלך ואחיו אנטיגונוס שיצאו למלחמה בגליל ובארץ היטורים, אצטרך לחכות בסבלנות למועד בו אתנקש בחייהם, שלומית אלכסנדרה אינה מאפשרת לי להורגה. עברו כבר יותר מארבעה חודשים מאז עזרתי למלך הורקנוס להחזיר את נשמתו החוטאת. הוא היה הראשון לשלם את נקמת אדום השבויה. ביצעתי זאת באופן מושלם. אף אחד אינו חושד בי, אני מקווה שגם לא שלומית אלכסנדרה.

 

דפיקות רמות נשמעו על דלתי, הטמנתי את היומן במהירות ופתחתי את הדלת. שני שומרים חמושים נכנסו לחדרי וציוו עלי להתלוות אליהם, מבטי נפל על אבן המחבוא שם היה טמון פסלו של קוס האלוהי, השערה היו מתוחה עליה, רווח לי.  השומרים הוליכו אותי לחדר הכס שם ישבה גאה שלומית אלכסנדרה והכתר לראשה. גם עכשיו נראתה כמו אלה, יפה כאפרודיטי, חכמה כאתנה ואכזרית כארטמיס, או בדימוי היהודי לילית.

“כבלו אותו  באזיקים,” ציוותה המלכה על השומרים. אחרי שנכבלתי בידי וברגלי, היא ציוותה על השומרים לתת לה את המפתחות ולצאת, הדלתות נסגרו. 

 

“כרע על ברכיך לפני,” ציוותה.

צייתי, גם בברית המילה לפני תשע שנים לא הרגשתי כה מושפל.

“אני טיפלתי בהורקנוס הזקן, אני יודעת שהוא נרצח.”

“מי רצח אותו?” התחלתי להזיע.

“מכיר את הנעלים האלה?” קולה של שלומית אלכסנדרה היה בטוח יהיר ומתנשא.

“הן נגנבו מפתח חדרי,”התחלתי לרעוד בכל גופי

המלכה הציגה בפני לוח חימר ועליו טביעת נעל,

“ראה סוליית הנעל מלוכלכת בחימר.”

“כן אני רואה.”

היא הניחה את הנעל הימנית על טביעת החומר,

“מתאים לא?”

“מתאים,” הרגשתי כמו עכבר שחתול משתעשע בו, רגע לפני שיטרוף אותו.

 

“הייתי בחדרו של הורקנוס בלילה ההוא, הסתתרתי מאחורי וילון, ראיתי אותך חונק את הזקן בכר, הוא ניסה להיאבק ואתה לחצת בכל כוחך, כשנדם מחרחוריו, סידרת הייטב את הכרים והשמיכה.”

“אודה בכל, רק אמרי לי, איך הגיע לוח החימר לרצפת חדרו של הורקנוס?”

“אני שמתי אותו שם, שמתי לוחות נוספים, יש טביעה חלקית על אחד מהם.”

“אבל למה?”

“כי ידעתי שאתה עומד לרצוח את המלך,” הייתי דג טיפש הרואה את התולעת אך אינו רואה את הקרס.

“אם ידעת, למה הכנסת אותי לארמון, למה סללת את דרכי לרצח?”

“רצון האלוהים היה שאהיה המלכה.”

“איך ידעת מה רצון האלוהים?”

“דוד המלך בישר לי את רצון האלוהים, אתה היית יד האלוהים,” לעולם אל תהפוך אדם היודע מהו רצון האלוהים לאויבך.

 

“כדי להיות מלכה, אישך היה חייב להיות מלך, איך ידעת שלא ארצח אותו לפני שהמלך ימות?”

“זה היה רצון האלוהים ובנוסף לכך, לא כל כך פשוט להרוג את אריסטובולוס, הוא רדוף ורודף, הוא חזק בהרבה ממך והולך לכל מקום חמוש בפגיון, יש לו טועם שתמיד יטעם את מזונותיו לפניו, בלילה הוא ישן כשדלת חדרו נעולה.”

“כמעט ערפת אותי בשער של מארשה, איך ידעת שלא ארצח אותך?”

“לא לחינם ערכתי לך מופע פגיונות, גם הציפורן העקורה של אדלפי אחותך משפיעה על שיקול דעתך, אתה הרי אדם הגיוני,” המלכה צדקה בכל אשר אמרה.

“גם אנטיגונוס נמצא ברשימה שלי, ” גיחוך עלה על פניה של המלכה.

“היית במעקב מאז הגעת לארמון ותמיד תישאר במעקב, ארמיניוס הסריס הנאמן שלי, עוקב אחריך ברגע זה. לא היה באפשרותך בעבר ולא תוכל גם בעתיד לעשות את הצעד הקטן ביותר ללא ידיעתי,” אני חייב להודות, היא הרבה יותר חכמה ממני.

 

“מתי ידגדג הגרזן את עורפי?”

“שהמלכה תחליט, עד אז יעשה מנהל הארמון, כל מה שהמלכה תצווה עליו, ללא שאלות, זכור בכל רגע יכול הגרזן לדגדג את עורפך.

“לפקודתך מלכתי, אני אסיר תודה על כך שראשי עדיין מחובר לכתפי.”

המצב היה נואש, אך זיק תקווה מילא את לבי, אם אינני מוצא להורג יש סיבה לכך, כנראה שהיא מעוניינת בשירותי למשימות מיוחדות, ניהול הארמון אינו משימה כזו.

שלומית אלכסנדרה קראה לשומרים, אלה פתחו את אזיקי ושלחו אותי לדרכי.

חזרתי למגורי, סגרתי את הדלת מאחורי, השערות היו מתוחות על שתי האבנים. הוצאתי את יומני ממחבואו וכתבתי את קורות היום. עדיין אף אחד לא מצא את שני מפלטי החירות שלי, יומני ופסלו של קוס.

אמא יש רק אחת

ינאי

“בפקודת המלך, מרעיבים את אימך, “בישר לי השומר.

“קח מטבע, אמור לאהליאב, להכין אוכל לאימי ולתת אותו לסריס שלה,” חיי אימי חשובים מגאוותי, כאשר אתה כלוא במצוות המלך, אינך יכול לבחור את ידידך, אולי אהליאב בכל זאת יציל את אימי?

במשך שלושה ימים דיווח לי השומר שאימי מקבלת את ארוחותיה כסדרן, ביום הרביעי קיבלתי ממנו בשורה רעה,

“הסריס של אימך נתפס כשניסה להביא לה אוכל, הוא הוזהר שלא לעשות זאת, קיבלנו פקודה לבצע עליו חיפוש בכל פעם שהוא בא לבקרה.”

“קח מטבע כסף, לך אל אהליאב למטבח והבא לאמי אוכל.”

“רק הפעם הנסיך ינאי.”

“אמור לסריס של אמי שיביא לה ארוחה במשמרת שלך והעלם עין. כל יום שאמי תקבל ארוחה, אתה תקבל שקל כסף.”

 

עברו כמה ימים, “שומר אמי מקבלת את ארוחותיה?”

במקום תשובה חשף בפני השומר את גבו, פסי דם של צליפות שוט, נראו עליו.

“זה קשור לארוחות של אימי?”

“כן, המלכה תפסה את הסריס מבריח אוכל לאימך, הוא הולקה עד מוות, גם אהליאב הולקה, כל השומרים הוזהרו שמי שיהיה מעורב בהברחת אוכל אסורה, יולקה עד מוות.”

“אחי ואני ננדב חלק מארוחותינו לאימי, אתה תעביר אליה את המזון, תקבל שני דינרי כסף בכל יום.”

“ראשי יקר לי גם מדינרי זהב.”

ניסיתי לשחד את השומרים האחרים, הם סירבו, ההכרה שאימי האהובה תגווע ברעב, חלחלה למוחי.

 

“אני דורש לדבר עם המלכה בדחיפות!” למחרת בבוקר אמר לי השומר,

“העברתי את דרישתך למנהל הארמון אנטיפס.”

“לאדומי הבזוי הזה? מה שלום אימי?”

“גרוע מאתמול, היא הולכת ונחלשת.”

המלכה לא הגיעה. כשהגישו לי את ארוחת הערב, שפכתי את האוכל על הרצפה, גם את מי השתייה שפכתי,

“מסור הודעה למלכה שלא אוכל ולא אשתה עד שהיא תדבר איתי.” גם את ארוחת הבוקר שפכתי.

אחרי שעה הופיעה המלכה.

“את נהנית לראות את אמי גוועת ברעב?” הטחתי בה.

“חצוף, אימך קשרה קשר.”

“אם הייתה לך הוכחה, היית מעמידה אותה למשפט הסנהדרין.”

“יואש מפקד משמר המלך, תכנן לרצוח את המלך ואת אנטיגונוס בפקודת אימך, אלישיב, סגן מפקד משמר הארמון תכנן לרצוח אותי.”

“אז שיעידו בבית הדין.”

“הם נפלו על חרבם כדי לא לעמוד לדין על בגידה, אך ברשותי המכתבים שהם ואימך החליפו, קח לך את ההעתקים וקרא, אתה הרי מכיר את הצפנים,” המלכה מסרה לי את ההעתקים. עטיתי על פניו הבעה כאילו איני יודע במה מדובר.

 

“עם ההעתקים ובלעדיהם, לא אוכל ולא אשתה עד שאמי תקבל את ארוחותיה.”

בתגובה פקדה המלכה על ארבעה חיילים להוציא אותי לחצר המצודה, שם נקשרתי לעמוד צלב.

“הנסיך ינאי האם תאכל ותשתה?”

“לא!”

המלכה פקדה על שני חיילים לפתוח את פי, הם הכניסו מקל בין שתי לחיי כדי שלא יוכל לסגור אותו, חייל שלישי היטה את ראשי למעלה והרביעי יצק לפי מחמצת חלב, רופא עמד שם להציל אותי אם איחנק. אחרי כמה גמיעות שנאלצתי לשתות, פקדה המלכה על כל האחרים להתרחק ואמרה לי,

“מחמצת החלב תספק לך את מזונך ואת מימיך, רצונך למות מות גיבורים עם אימך לא יתגשם, אל תאלץ אותי להתאכזר גם אליך,”

לא אעזור לאמי אם אמות גם אני, למה המלכה מתעקשת להשאירני בחיים? בשמת אולי את היא היודעת? למען זכרך אשאר בחיים.

“אחזור לאכול ולשתות כרגיל, אך אם את מתעקשת להרוג את אמי, יש דרכי הרג ללא סבל, אם תמשיכי להרעיב את אמי, אחזור להרעיב את עצמי.”

“הנסיך ינאי, אינך בעמדה שבה אתה יכול לבוא בדרישות, ברצונך או נגד רצונך תקבל את מזונך, האם תחדל משביתת הרעב שלך?”

 

הייתי רעב ומושפל עד עפר, לא יכולתי לעזור לאימי,”אחדל משביתת הרעב שלי, אך עדיין אינני מבין למה את מתעקשת להשאירני בחיים?”

“הבטחתי לאנטיגונוס להשאירכם בחיים, זה לא כלל את בגידתה השנייה של אימך, אך יש לי חשד כבד שגם אתה שותף לבגידה זאת.”

“על מה מסתמך החשד הכבד הזה?”

” מכיר את המכתבים האלה?” המלכה הגישה לי את המכתבים ביני לבין אימי, רעדתי, אך חזרתי לשלוט בעצמי

“את אלה עדיין לא פענחתי, אך הזמנתי מומחה צפנים מאלכסנדריה, כאשר המכתבים יפוענחו, תהיה בידי ההוכחה שאני מצפה לה, כדי להוציאך להורג על בגידה.”

מעולם לא הרגשתי כה חסר אונים, במלחמה אתה יכול להיהרג, אך אתה תלוי גם בעצמך. אם תפענח המלכה את המכתבים, גורלי יחרץ ללא שאוכל לעשות משהו כדי להציל את עצמי.

“אם את נחושה להוציאני להורג, תני לי להעביר את הזמן בחברת אחי אבשלום.”

“אם אבשלום יסכים לכך, תעבור להתגורר בתא הסמוך לתאו, תוכלו לדבר.”

המלכה הלכה מנצחת, עברתי להתגורר בתא הסמוך לתאו של אבשלום, רק הסורגים הפרידו בינינו.

 

סיפרתי לאחי את הקורות אותי בימים האחרונים, דיברנו לטינית מקווים שגם אם השומרים מאזינים לנו, הם לא יבינו.

“אני מתבייש שכך נכנעתי למלכה, אינני מבין למה היא מתעקשת להשאירני בחיים.”

“ראשית כל, עשית את הדבר הנכון, גם אימא נכנעה כאשר ראתה שהפסידה. שנית, אם המלכה מתעקשת להשאירך בחיים, יש לכך סיבה, גם אם איננו מבינים זאת כעת.”

 

ריחות נפלאים עלו מהמגש שהביא לי השומר, “אהליאב שלח לך ארוחה,” טרפתי אותה ברעבתנות. אחרי כשבועיים מתה אמא ברעב, אפילו להלוויה שלה לא הורשינו ללכת.

“אהליאב מוסר שהמלכה ערכה לאימכם הלוויה מפוארת,” התבשרנו אני ולאבשלום.

“אבשה, המלכה חייבת לשלם על פשע ההרעבה של אמנו, שנינו חייבים לנקום בה כאשר נוכל.”

“ינאי, אתה תמיד צריך להניח שהשומר מבין את דבריך, גם אם אתה מדבר לטינית, היזהר בדבריך.”

ביקור תנחומים

ינאי

“תנחומי על מות אימכם,” קולה של המלכה הרעה לא נשמע עצוב יתר על המידה.

“לא אקבל תנחומים מרוצחת אימי,” אבשלום נעץ בי מבט של, הגיע הזמן שתסתום את פיך הענק.

“ינאי, אימך הייתה יריבה קשוחה ומרה, אחת מאיתנו הייתה חייבת למות, למזלך הרע ולמזלי הטוב, זו לא הייתי אני.”

“לפני שתערפי את ראשי, יש דבר שאני חייב לדעת, איך נודע לך על מנהרות הארמון הסודיות?” המלכה חייכה.

 

“בביקורי במצרים, התפעלתי מהארמון בו התארחתי. ביקשתי מהמלכה להיפגש עם האדריכל שתכנן את הארמון, הוא התגאה בפני שתכנן גם את ארמון החשמונאים בירושלים.”

“איך יתכן? הרי הוא טבע בים לאחר שסיים את עבודתו בירושלים.”

“הוא ניצל כאשר הספינה טבעה, שלושה ימים הוא אחז בשבר של הספינה, עד שנאסף על ידי ספינה מאלכסנדריה. בחלומו הוא התבשר שאימך שיחדה את קברניט הספינה כדי שיטביע את ספינתו.”

“וכך רצונו לנקום פגש ביריבות המרה שלך עם אימי.”

“קיבלתי ממנו פירוט מלא כולל רישומים של המנהרות. במודיעין אתה אוסף ידיעות גם אם אינך יודע אם, מתי והיכן תשתמש בהן.”

למרות שנאתי למלכה, לא הייתי יכול שלא להתפעל מהתובנה שלה על המודיעין, גם אני איישם את התובנה הזאת. עניין נוסף שעורר את סקרנותי, הרי מנהרות סודיות הן דבר ידוע בארמונות ומבצרים, למה אימא התעקשה שרק היא תדע את הסוד? אולי היא חזתה את האפשרות שביום מן הימים היא תידרש לעזור לאלוהים להגשים את רצונו את יעודה? בכל זאת במלחמה בין שתי הנשים החזקות והגדולות שהכרתי בחיי המלכה ניצחה.

בני בכורי

אנטיפס

למזלי, כרסה של תרצה אשתי הלכה וטפחה, לא הייתי צריך לתת לה את סיפוקה. שבעה חודשים לאחר שהעברתי את הורקנוס לעולם שכולו טוב, נולד בני אנטיפטר, כל כמה שתיעבתי את אשתי, אהבתי את בני הקטן בכל מאודי. הוא היה אי השפיות שלי בים הטירוף של הארמון. אשתי ובני עברו להתגורר אתי בארמון. זה הפך את כתיבת היומן לבעייתית יותר, אך הצלחתי לעשות זאת.

הכניעה לדוד

שלומית

“מלכה מרדת בי ובשליחותך,” הוכיח אותי דוד המלך, “הגעת למחצית הדרך לנינווה וערקת. בפעם השנייה ניסית לברוח לתרשיש, הזהרתי אותך, אין חזרה מנינווה, עליך עוד ללדת את היורש והוא לא hהיה בנו של אנטיגונוס, אני אהרגו ברגע זה, את אנטיגונוס והמלך תהרגי את.”

“לא!!!”

התעוררתי, דם נטף מבין רגלי, העובר נשטף מרחמי.

בלילה הבא שוב הגיע דוד,

“שלומית, זמנו של אנטיגונוס קרב והולך.”

“דוד אתה כופה עלי להרוג את אהובי, רחם עלי רק הפעם, אעשה כל דבר שתצווה עלי, אהרוג את המלך, רק לא את אנטיגונוס.”

“אם תהרגי את המלך אנטיגונוס ימלוך, וזה אינו רצוני,” הוא עריץ מרושע, אך אני חייבת למלא את רצונו

“מה רצונך?” געיתי בבכי.

“עשי כאשר ציוויתי ובחרי לך מלך מבין הנסיכים הצעירים, איתו תלדי את היורשים.”

דוד נעלם התעוררתי, בלב כבד החלטתי, אלך לנינווה עד סוף הדרך!

 

קיבלתי ידיעה, המלך ואחיו יחזרו בעוד מספר ימים לירושלים אחרי ניצחונם על היטורים

אני חייבת ללדת יורשים, אנטיגונוס אהובי חייב למות זה רצון האלוהים ואחריו אישי המאוס. על אנטיגונוס אבכה מרה זה יהיה כמו לבעוט בסלע במלוא כוחי ברגל יחפה. את אישי אסלק מהדרך בשמחה. קודם כל אגרום לו למחלה, לא כזאת שתהרוג אותו, אך היא תגרום לו לייסורי שאול כראוי לו.

שיקוי קסמים

אנטיפס

אחותי אדלפי נכנסה ללשכתי בקול בוכים,

“המלכה ציוותה עלי להתייצב בלשכתה, המתנתי בחוץ ואז יצא מהלשכה האיש הנורא הזה, שמעון בן שטח, שחקר אותי לפני שנתיים, הוא הביט בי במבט מזרה אימים, הציפורן שעקר לי אז, החלה לכאוב.”

חיבקתי אותה, “אל תדאגי, זו דרכה של המלכה להפחידך, מה רצתה ממך המלכה?”

“היא דרשה שאקלל את המלך, כדי שיחלה.”

“את הרי יודעת את אומנות הקללה, למה לא תקבלי את דרישת המלכה?”

“מעולם לא קיללתי מלך, אני חייבת להתקרב אליו, אני פוחדת, פוחדת שאכשל בקללה, פוחדת להיתפס, פוחדת לסרב למלכה,” אחותי  פרצה בבכי היסטרי, חיבקתי אותה, היא המשיכה,

“המלכה איימה עלי שאם המלך לא יחלה, היא תסגיר אותי לידי האיש האיום הזה שמעון בן שטח ותבוא ללשכתו בסנהדרין כדי לראות איך עוקרים את שיני וציפורני,”

אחותו פרצה בבכי בלתי נשלט פעם נוספת, חיבקי אותה בחוזקה, “האם תוכלי לרקוח שיקוי שאם המלך ישתה אותו, הוא יחלה כאילו קולל?”

“אני יכולה, אבל מי יחדיר את השיקוי לאוכל או למשקה של המלך?”

“אני.”

“ומה אם תתפס?”

“כנראה שיערפו את ראשי, אך לפחות לא יעקרו את שיני וציפורני.”

אחותי היססה, יכולתי להבין אותה, הייתה לה ברירה בין שתי חלופות שאחת גרועה מחברתה.

“אתה בטוח שאתה רוצה לעשות זאת?”

“בטוח, יש לי גם את הסיבות שלי לגרום למחלת המלך.”

“מה אני צריכה לעשות?”

“הכיני את השיקוי ותני לי אותו, אני אדבר עם המלכה.”

ידעתי, המלך ואחיו יחזרו בעוד מספר ימים לירושלים אחרי ניצחונם על היטורים, הרי כמנהל הארמון, הצטוויתי להכין נשף ניצחון.

אחותי חיבקה אותו בכל כוחה,

“אינני יודעת מה הייתי עושה בלי אח כמוך,” היא הלכה, שקעתי בהרהורים, אולי אסגיר את מזימת המלכה ואציל את עצמי ואת אחותי? הבלים, אחותי ואני בציפורני המלכה, מי יאמין לגר אדומי, שנשבע להרוג את הורקנוס ובניו ורצח לבסוף את המלך? חרב דמוקלס של הכישוף תלויה מעל ראשה של אחותי מאום לא יציל אותה מציפורניו של שמעון בן שטח. עלי למלא את המשימה הייטב, כך ייטב לי לאחותי ולמלכה. אבל למה היא לא ביקשה לקלל את המלך קללת מוות? אני יודע שהיא רוצה למלוך לבדה. למלכה ולקוס האלוהי פתרונים.

מחלת המלך המאוס

שלומית

כמה ימים לאחר נשף הניצחון, נפל המלך למשכב, מהיותו בטוח שניסו להתנקש בחייו, עבר למצודת הבירה, הוא ציווה על שומריו הנאמנים לא לאפשר לאף אדם להתקרב אליו. הוא רק לא ידע שחלק משומריו הנאמנים הם אנשי. 

אנטיגונוס יצא פעם נוספת לארץ היטורים כדי להשלים את משימתו. הזמנתי את אנטיפס פעם נוספת ללשכתי.

“אתה מכיר את שונאיו של אנטיגונוס,” אמרתי לו, “אמור להם שיעבירו הודעות למלך שאנטיגונוס רוצה למלוך ולכן גרם למחלת המלך.”

“אבל המלך ואנטיגונוס חברים בנפש,” אנטיפס היה נדהם, “הם כבשו יחד את ארץ היטורים, את סמאריה ואת אדומיאה, הוא לא יאמין.”

“בתחילה לא יאמין, אך שקר שחוזרים עליו השכם והערב, הופך לאמת שאין בלתה.”

“כך את גומלת לאיש שהציל את מלכותך לפני פחות משנה?” נדהם אנטיפס.

“אנטיפס,” אמרתי לו בחדות, שנינו שואפים למותו של אנטיגונוס, כל אחד מסיבותיו הוא, אתה תתרכז בנקמתך, שיקולי המוסריים אינם מעניינך.”

למרות כל זאת חשתי את קרבי בוערים, הבגידה באיש היקר לי לא הניחה לי לישון בשלווה, הידיעה שאני עושה זאת בצו האלוהים לא ניחמה אותי.

אנטיגונוס סיים את משימת כיבוש ארץ היטורים וגיורם. יום לפני שחזר לירושלים עטור ניצחון, קראתי לאנטיפס.  “אמור לשונאיו של אנטיגונוס, שיעבירו הודעות למלך שאנטיגונוס יחזור מחר והוא נכון להרגו ולמלוך תחתיו.” 

שוב יסרה אותי הבגידה באהוב ליבי, קומי לכי אל נינווה!

ציוויתי על אדלפי להכין שיקוי שיעלה את חומו של המלך.

מצוות ביקור החולים היא אחת הנעלות בתורת ישראל, עם השיקוי הלכתי לבקר את המלך במצודת הבירה, נתתי לו את השיקוי וליטפתי אותו, חומו עלה, הוא שכב ער במיטתו כולו מזיע ולוהט מחום. לפתע החל לעשות תנועות התגוננות בידיו וצעק,

“אחי, למה אתה מתקרב אלי חמוש, שומרים למה אתם מפנים לו את הדרך? הרגו את הבוגד, כולכם בוגדים,”

שומריו היו מבולבלים ורצו לשפוך עליו מים קרים, עצרתי בעדם, “זה יעבור לו,” אמרתי. המלך המשיך לצעוק,

“הוא דוקר אותי,” עם כל דקירה מדומה הוא התכווץ ואחז בבטנו, “הוא שופך את מעי וצוחק, אחי למה אתה בוגד בי? למה אתה צועק המלך מת יחי המלך החדש? אני עדיין חי, הצילו אותי.”

הוריתי לשומרים לשפוך עליו מים קרים, הוא התעורר באחת מחזיונו, בודק את גופו ואת בטנו,

“תודה לאל אני שלם בגופי, מעי במקומם.”

חיבקתי אותו. אין ספק השיקוי עובד מצוין, טוב בהרבה מהקללה . מצבו הנפשי של המלך התאים בדיוק לשלב הבא בתוכניתי.

בעיטה בסלע ברגל יחפה

שלומית

מכל ההחלטות שלקחתי בדרכי אל נינווה, זו הייתה הקשה והמייסרת ביותר. את הריגת ידידי יונתן הצדוקי, יכולתי להצדיק בניסיון שלו לאונסי לפני שנים רבות. הצידוק לרצח המלך הורקנוס, שבו ראיתי את אבי הרוחני, היה לגאול אותו ממוות מכוער כמו מותו של אבי מולידי.

הצידוק היחיד להריגתו העתידית של אנטיגונוס אהובי, האיש שוויתר על המלכות והציל את מלכותי, היה נינווה.

הייתי מיוסרת והחלטתי פעם נוספת למרוד בדוד, די לי שאני מלכה, בחוף תרשיש אמצא את אושרי, אנטיגונוס יהיה יבמי, גם אם בכורו הוא שירש את המלוכה. אני עדיין חייבת לשבור את שן הסלע החוסמת את נמל תרשיש, על אריסטובולוס למות. מפויסת עם עצמי עליתי על משכבי.

“שלומית,” נזף בי דוד המלך בחומרה, “נינווה היא אלוהית, אסור לך לסטות מדרכך כחוט השערה, על אנטיגונוס האהוב שלך למות, כמו שני בניכם.”

“אתה אינך המלך רב החסד כפי שחשבתי, אתה עריץ ורוצח.”

“את תענשי על עזות פניך, אני מתרה בך בפעם האחרונה, קומי לכי אל נינווה.”

 

התעוררתי מיוסרת, אין דרך לתרשיש!

חג הסוכות הגיע, עליתי לרחבת המקדש. אנטיגונוס הדור בכלי נשקו עמד שם במצב רוח מרומם אחרי שסיים להכריע את היטורים. חמקתי משם לפני שהבחין בנוכחותי, חזרתי קודרת לארמון, אנטיגונוס העיק עלי. בפתח לשכתי המתין אדם.

“אני ידידו של אנטיגונוס,” הציג את עצמו, “הוא מבקש לבקר את אחיו ולאחל לו החלמה מלאה.”

“לך אליו ואמור לו שימתין ברחבת המקדש לתשובה.”

“קרא לאנטיפס,” צוויתי על ארמיניוס ונכנסתי ללשכתי. אנטיפס הגיע מיד.

“אנטיגונוס חזר,” אמרתי, “הוא מקריב קורבן בבית המקדש, ומבקש לבקר את אחיו המלך על מיטת חוליו,לך אל המלך במצודת הבירה, ומסור לו את בקשת אחיו.”

“היום זה היום שלו?”

“כן,” אמרתי זאת כמי שכפאה שד.

אינני יכולה לשאת זאת יותר! היום אהרוג את אנטיגונוס ויהי מה!

אנטיפס חזר, “תשובת המלך היא, מסור לאנטיגונוס שהמלך יקבלו בשמחה, אם יבוא לא חמוש, אך יהרגו אם יבוא חמוש.”

היססתי לרגע ואז אמרתי בקול בוטח.

“לך אל אנטיגונוס ברחבת בית המקדש, מסור לו שהמלך ישמח לראותו במלוא הדר נשקו.”

חרצתי את דינו של אנטיגונוס, שומרי המלך ישספו אותו בחרבותיהם

אנטיגונוס שוכב עם אבותיו

אנטיפס

בלב מתרונן מסרתי לאנטיגונוס את דבר המלכה, אנטיגונוס מיהר למצודת הבירה, שמח וטוב לב במלוא הדר נשקו. המתנתי, לפתע הבחנתי ביהודה האיסיי שנודע בנבואותיו המתגשמות תמיד, הוא עמד בקרב מעריציו, קרבתי אליהם והאזנתי בסקרנות.

“אוי לי כי נבואתי לא תתגשם,” אמר יהודה, “ניבאתי שאנטיגונוס ייהרג היום במגדל סטראטון, והנה אנטיגונוס נראה כאן עובר לפני, ומגדל סטראטון במרחק שש מאות ריס מכאן.”

חייכתי לעצמי, תנוח דעתך יהודה, נבואתך תתגשם, אמנם מגדל סטראטון שעל הים רחוקה מכאן שש מאות ריס, אך מגדל סטראטון במצודת הבירה, רחוקה מכאן פחות משש מאות אמה.

התרחקתי מעט מיהודה האיסיי וחבריו והלכתי לכיוון מגדל סטראטון, מן המעבר נשמעה מהומה ואחר כך נראה אחד משומרי המלך ממהר ובפיו הודעה,

“אנטיגונוס ניסה להתנקש במלך ונהרג בפקודתו.”

הייתי רוצה להיות שומר ראשו של אריסטובולוס, לשפוך את מעיו של אנטיגונוס במו ידי. על אף שלא אני הוא שנעץ את החרב בבטנו של אנטיגונוס, הייתי שותף בכיר במותו. לפעמים תענוג למלא את פקודות המלכה. מאז שחנקתי את הורקנוס, שמעתי את חרחוריו הנחלשים והרגשתי איך חייו כלים תחת ידי, לא הרגשתי טוב כל כך.

חזרתי אל לשכת המלכה בארמון וניסיתי להסתיר את עליצותי, 

“אנטיגונוס שוכב עם אבותיו.”

“אנטיפס השאר אותי לבדי.”

 

שלומית

מעולם לא בכתי כמו שבכיתי ביום הזה.

לפני שמונה עשרה שנים בחרתי בנינווה על פני תרשיש, בעוד מספר ימים אגיע לנינווה. חכמי הפרושים אומרים: הכל צפוי והרשות נתונה, יכולתי לבחור בתרשיש כאשר הרשות הייתה נתונה, לא הייתי מגיעה למלוכה, אך הייתי מגיעה אל אושרי. ועכשיו אושרי מוטל במצודת הבירה שפוך מעיים, זה עונשי על יהירותי.

 

ינאי

השומר בישר לי שאחי האהוב אנטיגונוס נהרג על ידי שומרי ראשו של המלך.

“אבשה, אין מי שיגן עלינו, אנו נתונים לחסדיו של המלך, הוא ישמח להתיז את ראשנו.”

“אסור לנו לתת לו סיבות לעשות זאת.”

“האם אהבתי לבשמת היא סיבה כזו?”

“ברור שלא.”

“אם כך אשתף אותך בדבר שלא שיתפתי אף אחד. אחרי שנכלאנו ועוד היינו בתאים מרוחקים, כל ערב לפני לכתי לישון, הייתי פורט על כינורי, מנסה לשיר מזיכרוני את שירה של בשמת אנדרומאכה.”

“למרות שהיינו בתאים מרוחקים, שמעתי את השיר העצוב ששרת.”

“ככל שעברו הימים, נזכרתי ביותר שורות של השיר אותו שמעתי מאהובתי פעם אחת בלבד לפני יותר מתשע שנים, אשיר לך אותו, אתה יכול להצטרף אלי.”

שרתי ופרטתי על הכינור, אבשלום הצטרף אליו מדי פעם.

כך יאה לו

שלומית

כל שנאתי התמקדה באישי המלך, גרמתי למותם של אנשים טובים, רק הרשע הזה חוסם את הדרך לנינווה. הוא רימה אותי, הסתיר את היותו חובב משכבי זכר, בגלל עקרותו לא ילדתי יורש זמנו הגיע.

פעם נוספת השקיתי את המלך בשיקוי שרקחה אדלפי, מחלתו התגברה. שלחתי את אנטיפס לומר למלך, שלחינם ציווה על שומריו להרוג את אחיו האהוב. מצבו של המלך התדרדר, מיהרתי למצודת הבירה ורשמתי את צוואתו על ערש הדווי, יום אחר כך, הקיא המלך דם ומת אחרי זמן קצר.

 

אנטיפס

הרגשתי שאחותי ואני הננו שותפים בכירים במותו של המלך. הייתי גאה על כך. כן יאבדו כל אויביך קוס. אחרי הלוויה המלכותית הוקראה צוואת המלך. חייכתי לעצמי, הרי לפי תוכן הצוואה, ברור שהמלכה היא שכתבה אותה. נקמתו של קוס עוד לא שלמה, המלכה עוד בחיים, ממלכת החשמונאים עדיין משגשגת.

 

ינאי

כמה ימים אחר כך התבשרנו על מות המלך.

“אבשה, לפחות אחד מאיתנו ינצל מעריפה, המלכה צריכה יבם.”

“היא יכולה לקחת גם את אדוניה.”

“היא לא תיקח אותו, אני בטוח שהיא יודעת שהוא חובב עכוזי גברים, זה חייב להיות אחד משנינו, אני חושש שלא אותי היא תיקח.”

“ינאי, אני אסרב להיות יבמה, אם לא תשחרר אותך ממאסר.”

“גם אני נשבע כך.”

מי יהיה הייבם?

שלומית

“מלכה, עליך לבחור את ייבמך,” אמר לי דוד המלך בתום שיחתנו. התעוררתי משנתי.

כן הייבם, שלושת הנסיכים בכלא, מורדים! אני חייבת לבחור אחד מהם במי אבחר? מה אעשה עם השניים האחרים? האם אשאירם במאסר או שמע אערוף את ראשם? אינני יכולה לעורפם כך סתם, אנטיגונוס התעקש לא לשפוך דם חשמונאי זו צוואתו גם אם לא כתב אותה.

כמו בכל בוקר עמד ארמיניוס ליד מיטתי, מאזין לשיחתי עם דוד המלך.

“קח אותי למרחץ.”

ארמיניוס פשט את כותונת הלילה שלי ולקחני בזרועותיו החזקות לאמבט, המים החמימים נעמו לי.

אדוניה, יכול להיות מלך נפלא, טיפש יהיר ורודף תענוגות אם רק אתן לו תאוותיו, אוכל למלוך כרצוני. אבל כמו אישי המנוח אריסטובולוס, הוא חובב עכוזי גברים, אחד כזה הספיק לי די והותר.

ארמיניוס שפשף אותי בספוג, עקצוצים נעימים פשטו בגופי.

“ארמיניוס עסה אותי.”

ארמיניוס הוציאני מהאמבט, ניגב את גופי באלונטית, לקחני בזרועותיו החזקות למיטת העיסוי והשכיב אותי על ביטני.

ינאי, הברירה הגרועה מכולן, חכם כאנטיגונוס, אכזרי כאריסטובולוס, וחורש מזימות אפלות כאימו אפרת אלקטרה. הוא כבר הוכתר למלך ולא יהיה כנוע כאדוניה, וגם לא יראה במלוכה שליחות קדושה כמו אבשלום. בשביל ינאי הוא והמדינה חד הם. איש הצפנים מאלכסנדריה, מפצח עכשיו את מכתביו עם הזאבה, עם יוכח שבגד, אערוף את ראשו.

אצבעותיו החזקות של ארמיניוס עיסו אותי מצווארי ועד כפות רגלי וגרמו לי דיגושים.

“ארמיניוס, הלבש אותי.”

אבשלום, בן דמותו של אנטיגונוס, לוחם גדול , חכם וחף מהיבריס וממזימות, הוא יהיה השותף הטוב ביותר למלוכה ולהולדת היורש. פוריותו עדיין לא הוכחה, אערוך לו מבחן פוריות כמו זה שארכה אפרת אלקטרה לינאי עם בשמת, אם פוריותו תוכח בו אבחר זו תהיה המחווה הגדולה שלי לאנטיגונוס אהובי.

עונשה של מורדת

שלומית

המחשבה על אנטיגונוס הציתה את תשוקתי לגבר שלי ששכן בארון האבן המפואר שלו, כל גופי כאב חלצי בערו, גם קטורה לא הושיעה אותי. ואז בא דוד המלך,

“רק אנטיפס ירפא את הכאב בגופך ויכבה את האש בחלציך.”

“לא אבגוד באנטיגונוס, בטח לא עם אדומי נתעב.”

“זהו חלק מהעונש על שמרדת בי, על עזות פניך, אם אנטיפס לא ידע אותך, לא תדעי מרפא.”

התעוררתי שוב קראתי אלי את קטורה, ולא נושעתי. הלכתי כואבת לחדר המלכות.

 

אנטיפס

“המלכה דורשת שתתייצב מיד בחדר הכס,” אמר לי ארמיניוס.

מה היא רוצה עכשיו? הרי היא השלימה את רשימת החיסול שלה. ארמיניוס ואני התייצבנו בחדר הכס.

“ארמיניוס סגור מיד את כל הדלתות.”

“מלכה, למה קראת לי?”

“פשוט מיד את כל בגדיך והתייצב מולי עירום!” נדהמתי ונשארתי נטוע במקומי.

“אדומי, אינך מסוגל למלא פקודה פשוטה?”

נבוך עמדתי מול המלכה עירום כביום היוולדי. המלכה רמזה באצבעה לארמיניוס, הוא הוריד את הכתר מראשה, הוריד מכתפיה את אדרת המשי הארגמנית וכך את כל מחלצות הפאר המלכותיות שלה, ואז פרס מזרן גדול על השטיח לפני כס המלוכה, המלכה נשכבה ערומה בהדר מלכותי, עכשיו נראתה כאפרודיטה העירומה, חוויתי זקפה אדירה, חזקה בהרבה מהזקפה המאולצת עם תרצה.

לא רק אלים זכרים מתעלסים עם בנות תמותה, גם אלות מתעלסות עם גברים בני תמותה.

“דע אותי,” העירה אותי המלכה מהזיותיי, “אך דוש בפנים וזרה בחוץ.”

“אני נשוי ואשתי הרה.”

“גם לשלמה היו אלף נשים.”

“השחתת זרע אסורה על פי דין.”

“גם קוס אוסר זאת?” חיוך מתגרה נמתח על פניה של המלכה.

“אני עובד את יהוה והוא אוסר זאת.”

“המלכה מתירה זאת, המלכה היא החוק, היא רצון האלוהים.”

“אולי אשתמש בהמצאה הרומאית כדי שלא תתעברי?”

“כאן ירושלים, אי אפשר להשיג מעי חזיר, אני גם יהודייה גאה, חזיר טמא לא יכנס להיכלי.”

“ומה אם אעברך?”

“ייתכן שתחוש את דגדוג הגרזן על עורפך.”

התעלסנו בפראות כמו שרק המלכה הנלהבת ואחוזת התשוקה ידעה, היא אחזה אותי בשתי רגליה החזקות, “אנטיגונוס,” קראה המלכה.ונרגעה באחת.

“אנטיפס,” המלכה התעשתה, “צא מיד אסור לך לזרות מבפנים.”

מאוחר מדי מלכתי, הייתי מבוהל ומיששתי את עורפי. 

כנשוכת נחש, הדפה אותי המלכה מעליה,

“הרגע,” אמרה לי, “אינך אשם.” ארמיניוס הלביש אותה.

“אנטיפס, התלבש וצא מכאן מיד!”בדרכי החוצה שמעתי,

“ארמיניוס, קח אותי למרחץ, אני מריחה כמו סוס ההרבעה האדומי וחייבת לשטוף אותו ממני.”

אפילוג

שלומית

בלילה ביקר אותי דוד המלך,

“הגעת לנינווה, את נושאת ברחמך את היורש.”

“זה היורש שהבטחת לי? ממזר אדומי נקלה?”

“זהו עונש על מרידתך ועזות פניך, זו גם נקמתם של האדומים שנאנסו להתגייר ולמול את עורלתם.”

“דוד, אתה הוא שיעצת לי לגיירם בכפייה!”

“הם עכשיו יהודים כמוך, זכותם לנקום את עורלתם העשוקה.”

התחלתי לבכות, אך התעשתתי מיד והוצאתי לחופשי את ארטמיס.

“בן התערובת לא יירש אותי ויהי מה! עוד היום אזמין שיקוי ממכשפה ואהרוג את הממזר!”

“כופרת, אני חזק מכל אלי הגויים גם יחד, אם רק תנסי לפגוע בממזר עכשיו או לאחר לידתו, תענשי כמו הנימפה אאוס, ארבעים גברים בכל יום לא ירוו את תשוקתך.”

החזרתי את ארטמיס לכלאה.

“אם כך,” קולי כמעט ולא נשמע, “אאחל לממזר שימות מיתה משונה ולא מידי.”

“אני אשמור על הממזר האדומי, הוא ילווה אותך עד יום מותך.”

התבוסה לתשוקותיי שהביאוני למצב הבלתי נסבל הזה דיכאה את רוחי עד עפר.

“דוד האם אני רשאית ללדת יורש אחר מייבמי?”

“הרשות נתונה, אך הייבם שתינשאי לו, חייב להכיר בממזר כבנו החוקי, אסור לך לשקר לו.”

“דוד, הרגתי את אהובי, שחרר אותי מתשוקה לגברים ולנשים, גם אם אחשוב על אנטיגונוס.”

“קיבלתי את בקשתך.”

“דוד, שחרר אותי גם מהשעבוד אליך.”

דוד הרהר ארוכות, ניכר בו שהבקשה אינה לרוחו, לבסוף דיבר.

“מעכשיו הרשות נתונה. אייעץ לך, אך לא אכפה עליך דבר.”

“לא מדבשך ולא מעוקצך, אני דורשת את חירותי המוחלטת.”

שוב הייתי נחושה כבימי הגדולים.

“במשך עשרים ושתיים שנה התמכרת לעצותיי ולגחמותיי, לא תוכלי להיגמל מהן גם בשנים הבאות של מלכותך המפוארת.”

“האם כל מה שקרה לי בעשרים ושתיים השנים האחרונות היו גחמותיך הבזויות?”

“לא רק גחמותיי שלי, ולא רק עשרים ושתיים שנה,” חיוכו של דוד היה מרושע, כמעט שטני, את התשובה תקבלי על ערש הדווי שלך.

חלק שני
מלכים ג’

שנה 39 לעצמאות יהודה – (103 לפנה”ס)

תוכן העניינים

גורלו של נסיך

שלומית

כחודשיים עברו ממות המלך אריסטובולוס, מומחה הצפנים מאלכסנדריה סיים את עבודתו והגיש לי את המכתבים המפוענחים, קראתי בהם.

“הביאו לכאן את הנסיך ינאי בכבלים,” ציוויתי על שומרי.

 

ינאי

ארבעה שומרים גברתנים נכנסו לתאי וכבלו אותי באזיקים.

“המלכה מוסרת לך שמומחה הצפנים מאלכסנדריה סיים את עבודתו, אתה הולך לפגוש בה עכשיו,” בישר לי מפקד השומרים.

“שומר,” אמר אבשלום, “תן את המכתב הזה למלכה כאשר תביא את ינאי לפניה.”

“גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי, אבשלום היה שלום.”

המלכה הושיטה לי את צרור המכתבים המפוענחים.

“קרא אותם,” קראתי את המכתבים בעיון.

“ינאי, לאיזו מסקנה הגעת מקריאת המכתבים האלה?”

“שינאי הוא שהציע לאימו, להתנקש בחייהם של המלך והמלכה וגם יעץ לה איך לעשות זאת.”

“במכתב של אימך למפקד משמר המלך, הוא הצטווה להרוג גם את אנטיגונוס, מדוע אתה לא הצעת זאת לאימך?”

הייתי נרגש, דמעות עלו בעיני, “כי אהבתי אותו אהבת נפש, לא רק את אהבת אותו, לא הייתי מסוגל להתנקש בחייו, אימי הייתה פחות רגשנית ממני.”

 

גם המלכה הייתה נסערת ודמעות עלו בעיניה אך היא התעשתה מהר, “ומה דינו של ינאי?” שאלה בחדות.

“הפסיקי לשחק משחקים ושלחי אותי אל מלאכי.”

“לא לפני שתסיים את הדבר הבא.”

היא הושיטה לי מגילת קלף, “זו צוואת המלך, קרא אותה בקול רם,” אמרה.

החזקתי את המגילה בידי האזוקות וקראתי,

“אני יהודה אריסטובולוס מלך יהודה, מוריש את המלוכה לאשתי המלכה שלומית אלכסנדרה.

עד תום שנה למותי, תבחר המלכה את יבמה מבין אחיו הצעירים של המלך.”

האם אני הוא הייבם הזה? לא ייתכן, ציפיתי לגרזנו של מלאכי. המשכתי להקריא.

“הייבם יישא את המלכה לאישה, ייבמה ויוכתר למלך. המלכה והמלך יהיו שווים במעמדם. כל החלטה תהיה מוסכמת על המלך והמלכה. אם לא תהיה הסכמה, בחמש השנים הראשונות תגבר דעת המלכה המנוסה בהלכות שלטון. אחרי חמש שנים תגבר דעת המלך,”

פסקה מעניינת, היא אומרת שאחרי חמש שנים אהיה המלך שאני רוצה להיות,

“על המלך להמשיך בשחרור חבלי המולדת הכבושים. שאיפתו תהיה יהודה הגדולה כמלכות דוד ושלמה.”

מלחמות הן הדבר האהוב עלי.

 

“הבן הבכור שייוולד למלכה יקום על שם המלך הקודם, יוחנן הורקנוס למען לא ימחה שמו מישראל, והוא יהיה יורש העצר הראשון.

אם המלכה לא תחדש את הברית עם רומא לפני נישואיה, המלך החדש ישלח בהקדם את המלכה לרומא כדי לחדש את הברית, המלך או אדם האמון עליו יעמוד בראש המשלחת.”

סיימתי את ההקראה והמתנתי.

“יש בידך ברירה,” אמרה לי המלכה, “להישלח לגרדום המלכותי, או לקבל את צוואת המלך ככתבה וכלשונה, במה תבחר?”

היססתי, לבסוף אמרתי.

“אינני יכול ליבם את אלמנת אחי ולהקים לו זרע, אני כהן.”

“עשה קודם ללא תעשה.”

שוב היססתי לרגע, “והיה אם אסרב לייבמך? האם תחלצי את נעלי ותירקי בפני?”

“ייתכן שאירק בפניך לפני שתשלח לגרדום. אחד מאחיך הנותרים יבוא במקומך,” ענתה לי שלומית בביטחון מוחלט.

נעצתי בה מבט חודר, “הייתה לך שנה לבחור את הייבם, עוד לא עברו חודשיים, לא אמרת לי את כל האמת.”

“כל האמת היא שאני הרה ולא מאחיך המת, עליך להכיר בילד כיוצא חלציך.”

 

שתקתי ולבסוף אמרתי, “מחיר כבד, עלי לחשוב על כך.”

“אשאירך בכבליך בחדר זה ואחזור בעוד שעה, מהחדר הזה תצא לגרדום או לכס המלכות.”

למה היא בחרה בי? הרי יש בידה הוכחה שבגדתי בה, שני אחי יהיו נוחים לה ממני, אני יכול להבין למה לא אדוניה, הוא הרי חובב עכוזי גברים, אך אבשלום יכול להיות מלך החלומות שלה, לאלוהים ולמלכה הפתרונים.

הכבלים הכבידו עלי, פרקי ידי ורגלי דיממו, הזבובים החלו להיאסף ולשתות את דמי. הזונה הזו רוצחת אמי, נותנת לי את הברירה להיפרד מראשי או להיות מלך, אך איזה מלך אהיה? עבד לזונה הגדולה מירושלים? סוס ההרבעה שלה, הנותן הכשר לזנוניה? לפי צוואת אריסטובולוס דעתה היא הקובעת בחמש השנים הראשונות, אעשה כל מאמץ לסכל את הברית עם רומא, אחרי חמש שנים אחתום על ברית עם פרתיה. כן זאת אעשה, זה עדיף בהרבה מראש מתגלגל בחול.

המלכה חזרה כעבור שעה.

“מה החלטת?”

“אהיה מלך.”

“לא ציפיתי שתחליט אחרת.”

 

“אכיר באבהותי על הילד, אך על תצפי שאוהב אותו.” איך אפשר לאהוב ממזר שאפילו איני יודע מי אביו.

“אינך חייב לאהוב אותו.”

“הוא גם לא יהיה יורש העצר.”

“מקובל עלי, ממזר אינו ראוי להיות מלך.”

“אם אגלה מי אבי הילד אהרוג אותו.” אהרוג אותו כך שיתחרט על הרגע שבו נולד.

“אתן לך לנקום בו, אך כל דבר שתרצה לעולל לו, כפוף להסכמתי.”

“האם זה תנאי?”

“תנאי בל יעבור!”

“התנאי מקובל עלי, אך אני דורש לשחרר את אחי אבשלום מכלאו,” בצוותא עם אבשלום אביס את רוצחת אמנו.

“בעוד שעה הוא ישוחרר.”

 

“דרישה נוספת, אערוף את ראש אחי אדוניה.”

“למה?”

“כי הוא שואף למלוכה.”

אני מכיר אותו, אם יוכל, יתנקש בחיי ויחמוס את המלוכה.

“חשיבה נכונה של מלך, אך צוואתו של אנטיגונוס גם אם לא כתב אותה, היא לא לשפוך דם חשמונאי.”

“דמו על ידי.”

המלכה טבלה את ידיה בקערת מים,

“ידי נקיות מדמו, אך גם לי יש דרישה.”

“מהי?”

“כמו שאני מבינה את דרישתך לקבל את ראשו של אדוניה, אני דורשת שתבין את מניעי בהריגת אימך, רציתי להעניק לה לוויה וקבורת מלכים, לא הייתי יכולה לעשות זאת, אם הייתה מורשעת בבגידה.”

“אני מבין את רצונך במות אמי, אך למה האכזריות של ההרעבה?”

“הגיתי פתרון אחר, אך המלך ששנא את אימך, כה נלהב מההרעבה ולא הסכים למשהו אחר.”

“המלך היה רחוק בארץ היטורים, נוח להסתתר תחת שמלתו, אך ראי את העניין כסגור.”

היית יכולה לעשות כרצונך, החשבון איתך עדיין פתוח.

 

“מתי אקבל את ראש אדוניהו?”

“תקבלו על מגש של כסף, מתנה ליום הכתרתך.”

“אני דורש לגרש מהממלכה את אחיך שמעון, הוא יכול להצטרף למורהו יהושע בן פרחיה באלכסנדריה.”

“דרישתך נדחית על הסף, כמוני, גם אתה תצטרך לסבול אותו, יש לך משאלות נוספות?”

“לא.”

“לגרדום או למלכות?”

“למלכות.”

המלכה צלצלה בפעמון, השומר נכנס, “התר אותו מכבליו,” פקדה.

“אני רוצה לשטוף את ידי וקרסולי מהדם והזבובים.”

“שומר, קרא לרופא.”

הרופא טיפל בי, אחר כך פקדה המלכה על השומר והרופא לצאת.

“החתונה תתקיים מחר! כ”ה בכסלו לפי הלוח הקדוש של חנוך, יום טיהור המקדש וחנוכת המזבח.”

“זהו גם ראש השנה למלכים, הורקנוס הוכתר לפני ארבע שנים, את ואריסטובולוס הוכתרתם בדיוק לפני שנה.”

“יפה ששמת לב לכך, מלך טוב שם לב לפרטים.”

מבירא עמיקתא לאיגרא רמא.

 

“מה הלאה?”

עליך לדעת אותי מיד, כדי למנוע לזות שפתיים על אבי הילד.”

“מתי עתיד הילד לבוא לאוויר העולם?”

“בעוד כשבעה חודשים.”

“זו תהיה סיבה טובה ללזות שפתיים.”

פצעי הכבלים עדיין הציקו לי. מיששתי את קרסולי, משם עברה ידי למצחי עליו יונח הכתר.

“קורה שילדים נולדים מוקדם, מי שיפיץ שמועות ושקרים יבלע את לשונו.”

“חיים ומוות ביד הלשון.”

“אני חושבת שיש בינינו הבנה.”

“מתי את רוצה לנסוע לרומא לחדש את הברית?” עלי לסכל את הנסיעה הזו ויהי מה.

“הפלגה לרומא כאשר אני הרה, עלולה לגרום לי להפלה.”

“דבר חשוב כמו הברית עם רומא, לא שווה לסכן בעבורו ממזר שעוד לא נולד?”

“הממזר אינו חשוב כלל, הייתי שמחה להיפטר ממנו, אך בגילי הפלה יכולה לסכן את חיי וגם את יכולתי להרות את היורש ששנינו מייחלים אליו.”

זהו רצון האלוהים, הוא, העניש את המלכה על ניאופיה.

“אם כך מתי ברצונך לנסוע?”

“אלד את הממזר בסוף החודש הרביעי, אתאושש חודש ואז אסע לרומא, אתה או אבשלום תבואו איתי.”

“בגילך, אחרי לידה ראשונה ההתאוששות עשויה לקחת זמן ארוך יותר, אפילו עד סוף הקיץ.”

הלוואי וכך יקרה, כך אהיה פטור מלסכל את נסיעתה בקיץ הזה. הטוב ביותר הוא שתמות יחד עם הממזר בלידה.

“אם כך יקרה, רומא תחכה שנה.”

 

הבטתי בטבעת, בשמת, ינאי שלך יהיה מלך יהודה, אני מקדיש לך את מלכותי.

לאחר החתונה וההכתרה הלכתי לחדר משכבה של המלכה, לבנת אלמנתו של אנטיגונוס ואבשלום צפו מחוץ לחדר כדי להעיד ששנינו התייחדנו.

“עדיף לשכב עם בול עץ מאשר איתך,” אמרתי לה המתוסכל.

“אין בי תשוקה לגברים, תפקידך הוא לדעת אותי, אינני צריכה לספק את תשוקותיך, לא עכשיו ולא כשנוליד את היורש.”

“אם כך אקח לי כמה פילגשים שיספקו את תשוקותיי.”

התלבשתי ורמזתי גם למלכה לעשות כן, שנינו התיישבנו על המיטה.

“פעם חשבתי שאת אישה מלאה תשוקה.”

“כל עוד היה אנטיגונוס בחיים, הייתי מלאת תשוקה אליו, במותו מתה תשוקתי.”

“האם אנטיגונוס הוא אביו של הממזר שאת נושאת בבטנך?”

“האם הייתי שונאת את הילד אילו היה בנו של אנטיגונוס?” המלכה הנסערת החלה לבכות, “אנטיגונוס היה הגבר היחיד שאהבתי בחיי.” המלכה ניגבה את דמעותיה באלונטית. הראיתי לה את הטבעת על אצבעי.

“הייתה רק אישה אחת שאהבתי בחיי, לבטח חשבת שבשמת הייתה שפחה פשוטה, רק אני יודע שהייתה משכילה ידעה יוונית, פרטה על כינור את האיליאס של הומרוס, רק איתי חלקה את סודותיה הכמוסים ביותר ואז לקחה אותה המלחמה, אותה אישה קנאית ואכזרית שלא הסכימה לחלוק אותי עם אישה אחרת.”

“אולי בשמת שלך עדיין מהלכת בעולם הזה?”

“על מה את מדברת?”

“הרהור מטופש של מלכה מזדקנת.”

“נפגש בחדר המיטות כשנחליט להרות את היורש.”

תרצה בפעם השנייה

אנטיפס

כאילו לא די היה לי להיות צלם הזכר של המלכה החושש שהיא נושאת את הממזר שלו בכרסה. הזמין אותי שמעון בן שטח לבית הכנסת שלו.

“אשתך ילדה לפני כמעט חמישה חודשים, היא מחכה שתפקוד אותה.”

כאילו לא די לי שהייתי חייב להיכנס למיטת המלכה, אחיה המאוס החליט להיכנס למיטתי.

לא הייתה לי ברירה, תרצה חזרה מהמקווה ואני מילאתי את חובתי היהודית.

שנה 40 לעצמאות יהודה – (102 לפנה”ס)

תוכן העניינים

לנקום בפתולמאיס

ינאי

מועצת המלחמה התכנסה בראש השנה למלחמות בשנה הראשונה למלכותי. מלבדי השתתפו בה המלכה ואחי אבשלום.

“בהתאם לצוואת אריסטובולוס,” פתחתי, “אני רוצה להתחיל בשחרור חבלי המולדת הכבושים בידי זרים.”

“מהיכן אתה רוצה להתחיל?” שאלה שלומית.

“משחרור ערי החוף, אתחיל בפטולמיאוס, יש לנו החשמונאים חשבון ארוך איתה, בה נשבה בתחבולה שפלה הנשיא יונתן הוופסי.”

אבשלום הנלהב נעץ את פגיונו בשולחן העץ.

“אחי, לא היית יכול לבחור טוב יותר.”

“מה בכוונתך לעשות לתושבי העיר הרשעים שטבחו בחדווה את אלף מלוויו של יונתן?” שוב הייתה זו שלומית.

“מלכה, אתן לך את העונג לקבוע את עונשם,” ידעתי היא תוציא את ארטמיס החבויה בה מכלאה.

“הם יענשו כראוי להם, כל מי שאפשר למוכרו לעבדות ברחבי הרפובליקה הרומית יימכר. את הגברים החזקים ביותר נמכור לזירות המשחקים.”

נהדר, הם ילחמו שם האחד בשני עד מוות או יושלכו לחיות הטרף.

“את הנשים והנערות היפות נמכור לבתי הזונות, את הנערים והילדים היפים נמכור לתענוגותיהם של רומאים מזדקנים.”

ארטמיס שלה אכזרית ויצירתית יותר מאמי.

“את הנותרים נמכור לעבודה במכרות, או להיות חותרים באוניות.”

במסעותיה לרומא היא הכירה אותה טוב יותר מהרומאים עצמם.

“כל הנותרים שאין להם דורש וזה כולל ילדים צעירים, תינוקות, נשים ונערות מכוערות, ייהרגו לפי חרב.”

“פתרון נהדר,” התפעל אבשלום, “מלחמה צריך לממן.”

נחש ארסי

שלומית

היחסים בין הפרושים לבית המלוכה שנרגעו בשנת מלכותו האחרונה של הורקנוס, עמדו בפני מוקש חדש, הכתרתו של ינאי. שנאה הדדית שררה בין המלך ינאי לאחי שמעון שהיה עכשיו מראשי הפרושים. החלטתי ליזום פגישת פיוס בין השניים, כך לפחות יוכלו לסבול זה את זה. זימנתי את אחי לפגישה בלשכתי.

“אני רוצה להפגיש אותך עם המלך, יותר מדי עוינות יש ביניכם.”

“אפגש איתו אם יוותר על תוארו הלא חוקי ויחזור להיות נשיא העם, כמו החשמונאים הראשונים.”

“אולי גם תדרוש להחזיר את מועצת העם?”

“מדרישתי שהמלך יחזור להיות נשיא, עולה גם הדרישה להקמתה מחדש של מועצת העם.”

לא האמנתי למשמע אוזני, עד היכן יגיעו דרישותיו של האוויל? הנשיאות ומועצת העם זמנם עבר והם לא יחזרו לעולם.

“ביקשתי לפגוש אותך, לא כדי שתעלה דרישות אוויליות להחזרת עריצות הפרושים.”

“העריצות היא של הצדוקים ובראשם את והשרץ הקטן לבית חשמונאי המכונה בפיך מלך,” השנאה לינאי פרצה מגרונו של אחי.

“אם כך אפגיש אותך עם המלך וקלע דוד שלו, הוא ישמח להשלים מה שלא הספיק כאשר רצחת את ארטמיסיה.” לא יכולתי להסתיר את הבעת התיעוב על פני.

 

“הוצאתי להורג את ארטמיסיה ברשות וסמכות, כך גם את אטלנטה ועוד עשרות מכשפות ואני גאה על כך, מכשפה לא תחיה!” רעם קולו של אחי.

“למה לא ביקשת את משרתו של התליין המלכותי מלאכי, גם הוא עושה זאת ברשות ובסמכות, גם הוא נהנה מכך, אם כי פחות ממך.”

אחי הכיש בחזרה, “יותר מדי אנשים מתו בנסיבות משונות, כולל אהובך אנטיגונוס, כדי שאת תהיי המלכה, אז אל תדברי על הנאותיי.”

איזכור מותו של אנטיגונוס האהוב, הזיל דמעות מעיני, אחי נראה בטוח בעצמו כפי שמזמן לא ראיתי אותו. לא הבנתי על מה מתבסס בטחונו, האם האווילים חיים בגן עדן השמור רק להם?

“אף על פי שאתה אוויל משריש, אתה עדיין אחי, בשם אבינו שטח שהשביע אותנו לשמור האחד על השני, אני מנסה להציל אותך מעצמך, אם תמשיך כך, המלך יהיה מאושר לנעוץ בך את מסמרי הצלב במו ידיו.”

“לא אפגש עם השרץ המלכותי.”

“אני מזהירה אותך, לא אוכל להגן עליך מזעם המלך לאורך זמן.”

“אינני צריך את הגנתך, הצדק איתי, התורה תגן עלי.”

“לא אזהיר אותך פעם נוספת, רק אל תבוא אלי בתחנונים, כאשר חבל התליה יכרך סביב צווארך, או כאשר מסמרי הצלב ינעצו בעצמותיך, לך לך לדרכך.”

אמרתי לו מזמן, אחי חוכמתך בקודש משתווה רק לטיפשותך בחול. אני מקווה שמזלם של האווילים ישחק לידיך, אתה בכל זאת אחי.

דרכה של החוטאת למרומי התהילה

ששמעון בן שטח

כבר שנתיים אני עוקב בהערצה אחרי דרכה המופלאה של אחותי אל מרומי התהילה, למרות דרכה החוטאת דומה שאלוהים אוהב אותה. ביקשתי להיפגש איתה אחרי הכתרת ינאי למלך. שלושה חודשים אחר כך היא התפנתה לפגוש בי.

כרגיל הוזמנתי ללשכתה המפוארת שקירותיה מצופים וילונות ושטיחים יקרים. הגעתי ללשכה, הסופר שלה הזמין אותי לשבת, “המלכה תגיע עוד מספר דקות,” היא הגיעה, כרסה בין שיניה, נשים רבות בגילה כבר חובקות נכדים, למרות זאת נכנסה ללשכה בעזוז נעורים,

“השאר אותנו לבד,” אמרה לסופר שלה.

לאחר שהסתיימה שיחה האחים בינינו הבנתי למה לא רצתה שלומית נוכחות של אדם נוסף, כך הייתה יכולה להתנהג וללהג בחופשיות.

בלא שהתנצלה על האיחור, הרי אין זה מנוהגם של מלכים להתנצל שאלה אותי בקול מתריס,

“למה ביקשת לפגוש אותי?”

היא התיישבה בפיסוק רגליים על הספה העטויה קטיפת דמשק.

היא יודעת שאני חושב שזה אינו צנוע, אך אוהבת להתגרות בי.

 

“רציתי לדעת האם את יודעת מהו רצון האלוהים? האם את עוזרת לו בהגשמת רצונו?” חייכתי חיוך רב משמעות של אדם היודע סוד כמוס.

“מה כוונתך בשאלות מתריסות אלו?” חייכה אלי אחותי מרום מעמדה.

“לכאורה האלוהים הגשים את כל שאיפותיך.”

“מהו הגשים פרעוש פרושי מוצץ דם?”

בלעתי את עלבוני, “בתוך כשנה הפכת למלכה הנושאת ברחמה את היורש, שלושה אנשים היו צריכים למות כדי שזה יקרה, שלא לדבר על שתי צוואות מלכותיות שהורישו לך את הכתר.”

אחותי נראתה מהורהרת, ראיתי את ניצוץ הבוז בעיניה, זה הניצוץ המבשר לי, אלוהים עוזר למי שמעז.

“כאחרוני הרכלנים בפרוטה, גם אחי היקר סבור שעזרתי לאלוהים להגשים את רצונו/רצוני.”

“תהיתי, הרי לשניים מהאנשים הללו, המלך הורקנוס והנסיך אנטיגונוס את חייבת את כל מה שהגעת אליו.”

“אני חייבת רבות לאנשי מעלה אלו, אותם אהבתי בכל לבי. אתה חייב לחזיר ששלח את טלפיו לקודש הקודשים של אחותך.”

כמו שאמר אנטיגונוס ברחבת בית הכנסת של בן פרחיה, לשונה של אחותי חדה מחרב.

 

“כנראה שלהיות אהובך אינה סגולה לאריכות ימים, גם יונתן הצדוקי נרצח באכזריות.”

“רוצחיו מתו מיתה אכזרית יותר, מאשר המכשפות שלך.”

היא קמה ממקומה, כרסה הלכה לפניה. להפתעתי החלה לבצע תרגילי גימנסטיקה היא עשתה כמה מתיחות ואז התכופפה מולי, מגודל ההפתעה עיני ננעצו בשדיה הנפלאים שנראו עד פטמותיה הוורודות. הסבתי מיד את ראשי. שוב חייכה אלי באופן מתגרה ומקניט, כמו אז במשחקי הילדות המופקרים שלנו, בלעתי את רוקי. היא התיישבה,

“שמעון! חשוב לעשות תרגילי גימנסטיקה כל יום, גם בהריון, בוא,” היא העמידה אותי מול מראת הנחושת הגדולה, “הבט בעצמך, גידלת כרס, אתה מגדל פימה עלי כסל, מה אתה אוכל בבוקר? סלסלת לחמניות חמות וריחניות שיצאה מתנורו של האופה?”

למרות מבוכתי חזרתי לעניין שלשמו באתי,

“בחרת ביונתן אלכסנדר ינאי למלך ויבם, את נושאת את ילדו.”

“אותו אני אוהבת בדרכי.”

“נפלא, זה אולי מבטיח שלא יאריך ימים.”

“אחי, נפלאות דרכי האלוהים, ואתה ניזון מרכילות כמו רוכלת זקנה בשוק,” היא נופפה במניפה, “חם לי,” אמרה, ריח בושם חריף הכה באפי, שוב נעצה בי את מבטה המתגרה ואז נזכרתי, זה הבושם שבו השתמשה במשחקים המופקרים של ילדותנו.

 

“גם אותי את אוהבת בדרכך? אני מפחד לשמוע את תשובתך.”

“אף על פי שאתה אחי, אותך אני שונאת בדרכי שלי.”

“נפלא זה אולי מבטיח שאאריך ימים.”

“אחי, אני כמעט נחנקת כשאני אומרת את המילה הזאת, למרות צדקנותך, אתה בסך הכול חבר בסנהדרין, אני למרות הררי חטאי הנני מלכתך בחסד אלוהים.”

“את וכל החשמונאים,” חמתי בערה בי, “חמסתם את השלטון ממועצת הזקנים, חמסתם את הכהונה הגדולה, אתם אנשי חמס.”

“רק על הדברים הללו,” אמרה אחותי באדישות מופגנת, “אני יכולה ברגע זה להזמין את התליין המלכותי מלאכי כדי שידגדג את עורפך עם הגרזן.”

“אבא בוודאי מתהפך בקברו, כשהוא רואה את מעשיך ועומד על אמונותיך.”

“אבא כבר לא רואה כלום, הרימה והתולעה כרסמו אותו מכבר, אך אם זה יגרום לך להרגיש טוב יותר עם עצמך, השתטח על קברו של אבינו שטח, וספר לו את עלילות בתו החוטאת.”

“אוי לאוזניים שכך שומעות.”

“נמאסה עלי צדקנותך, אמונתי מוסרית מאמונתך, אני עושה מה שאלוהים מורה לי, לא מהחמדנות לקבל פרס או מהפחד לקבל עונש בעולם הזה או בעולם הבא.”

יצאתי אבל וחפוי ראש, קיוויתי שאחותי, תסגיר לידיי את חידותיה וחטאיה , אך כשלתי, במקום זאת הזכירה לי אחותי את חטאי ילדותנו, שאני בוש בהם, כמו את פשעיו של מורי ורבי הנערץ יהושע בן פרחיה.

המלחמה הראשונה שלי

ינאי

יצאתי למלחמה הראשונה שלי, שאפתי לכבוש את פטולמיאוס הנמל החשוב בצפון. אבשלום אחי היה אתי. הייתי צעיר ויהיר, לא תכננתי נכון את המצור והמעטתי בחשיבות העזרה שהעיר יכולה לקבל מהים. ליהירותי היה מחיר כבד. תלמי לתירוס מלך קפריסין הגיע עם צבאו לעיר. הוא הביס אותנו. היה חשש שהוא ינסה לכבוש את ירושלים. הממלכה הצעירה שלי ניצלה בזכות העזרה שקיבלנו ממצרים. חיל המשלוח המצרי בפקודם של היהודים חנניה וחלקיה הביס את תלמי וגירש אותו חזרה לקפריסין. היה לי קשה להכיר בכך אך העזרה ממצרים באה בעקבות הברית שחתמה שלומית עם המלכה קליאופטרה לפני שתים עשרה שנים. קליאופטרה אסרה עלינו לכבוש את פטולמיאוס ואשקלון, אך התירה לנו לכבוש את שאר ערי החוף. הפרשה הבהירה לי שאני עדיין תחת שמלתה של המלכה ויש לי עוד הרבה ללמוד עד שאהיה המלך שאני רוצה להיות.

ממזר אדומי

שלומית

בני הבכור יוחנן הורקנוס הגיח לאוויר העולם, בן תערובת אדומי מכוער ונתעב, ברור היה לכולם שהוא לא חשמונאי אמיתי, הוא דמה באופן מפחיד לאנטיפס ועוד יותר לבנו אנטיפטר, כאדומי אנטיפס היה גבר נאה למדי, אבל חשמונאי אמיתי נראה כאל יווני, האדומי מנגד הוא בן אנוש, גזע נחות.

מצאתי להורקנוס מינקת, הרעיון שינק משדי היה מאוס בעיני. הילד הזה יגדל עם אומנות, אין בי אהבה כדי לתת לו. המלך תיעב אותו עוד יותר ממני, אך מילא את חלקו בהסכם והכיר באבהותו על הממזר.

נסיך הכתר

אנטיפס

כשנה אחרי שנולד בני אנטיפטר, ילדה המלכה את בנה הבכור, תשעה חודשים לאחר שזריתי מבפנים. כמובן שאסור היה לי לראות את הרך הנולד, אך ארמיניוס לחש לי,

“הוא דומה לך ולבנך אנטיפטר בצורה מפתיעה, הוא לא חשמונאי.”

“שלא תעז לרכל על כך עם אף אחד,” השבתי, “אם המלך ינאי ישמע זאת, שנינו עלולים לאבד את ראשנו.”

הבן השני

אנטיפס

יש סיבה לחגיגה, בני השני פילון נולד כחודש לאחר ממזר הכתר, גם אותו אהבתי. כל כמה שתיעבתי את תרצה שנכפתה עלי, אהבתי את שני בני עד כלות הנשמה. החלטתי שאת המשך הנקמה אדחה בעת הזאת, ידעתי מה יהיה גורל בני אם אכשל. אם בני הממזר ירש את הכתר, הרי אין נקמה מתוקה מזאת בחשמונאים הרשעים. מחשבות על גירושין עלו במוחי השכם והערב. אם אתן ספר כריתות לאשתי, אני חייב להשאיר את הילדים אצלי.

אלכסנדריה האהובה

שלומית

חשבתי שלאחר שאתאושש מהלידה, אפליג לרומא ואחזור לפני בוא החורף. זה היה זמן טוב לחידוש הברית עם רומא. כפי שציפיתי הקונסול גאיוס מאריוס הביס את הטווטונים והסיר חלק חשוב מהאיום על רומא ואיטליה. ההתאוששות מהלידה ערכה יותר זמן מאשר חשבתי, הייתי חייבת לוותר. לאחר שהמלך חזר בסתיו ממלחמותיו, אמרתי לו,

“בקיץ אנחנו חייבים לנסוע לרומא לחדש את ההסכם.”

“הקיץ הוא שיאה של עונת המלחמות, למה לא בחורף?”

“בחורף מסוכן להפליג לרומא, אני מציעה שננצל את החורף להידוק יחסינו עם מצרים, עלינו להודות למלכה קליאופטרה על שהצילה את יהודה מבנה הפרוע.”

“למצרים לא צריך להפליג?”

“אפשר להגיע לאלכסנדריה דרך היבשה.”

“רעיון טוב, אבשלום יחליף אותנו בשלטון.”

“רעיון מצוין,” אבשלום כמו אנטיגונוס לא יחמוס את מה שלא שלו.

אחרי חג הסוכות, בתחילת החודש השמיני לפי לוח חנוך, יצאה השיירה המלכותית שלנו בדרך לאלכסנדריה. רכבתי כל יום במשך שעתיים על בוקפאלוס כדי לחזור לכושרי שלפני הלידה לשמור על כושרו של הסוס היקר לי, את שאר היום העברתי במרכבה המלכותית שם הייתי יכולה לקרוא ולעבוד.

במחנה שהקמנו בלילה, הובא בוקפאלוס לאוהלי ונשף בחיבה על לחיי. “הו בוקפאלוס,” אמרתי לו, “אתה נוסע לבקר בארץ מולדתך אחרי שתים עשרה שנים, טוב שלקחתי אותך ולא היינו צריכים להיפרד.” נשקתי לו על הכוכב הלבן שבמצחו. הסיס שלו לקחו חזרה למקומו. כך עברו עלינו עשרת ימי המסע.

השיירה המלכותית שלנו הגיעה לאלכסנדריה, המלכה קליאופטרה הנמרצת, אשר שישים שנותיה לא ניכרו בה, קיבלה את פנינו בגן הארמון המלכותי.

שמחתי לפגוש בקליאופטרה, מאז ביקורי הקודם באלכסנדריה, ראיתי במלכת מצרים אם רוחנית. הרי היא זאת שלימדה אותי אורחות מלכות, וגם העניקה לי את כלי נשקי ואת בוקפאלוס. קליאופטרה שאהבה אותי גם כן, שמחה לראות אותי ואת בוקפאלוס.

“אני רואה שהוא משרת אותך הייטב,” אמרה קליאופטרה.

 

“אין כמוהו, הוא לחם איתי בשתי מלחמות, הו סוס קרבות דוהר שלי,” טפחתי על צווארו של הסוס, שהחזיר לי נשיפה חמה על לחיי.

הודינו למלכת מצרים על עזרתה כאשר בנה פלש ליהודה.

הכרנו את בנה שמלך איתה תלמי אלכסנדר ואת נכדתה קליאופטרה ברניקי. הדבר החשוב ביותר בביקור היה חידוש הברית שעליה חתמתי עם קליאופטרה לפני שתים עשרה שנים. כהוקרה הענקנו מגן זהב לקליאופטרה.

החלפנו מתנות עם מלכי מצרים, ושמנו פעמינו לשוב ליהודה.

“עשית טוב כאשר חתמת ברית עם מצרים במסעך הראשון לשם,” אמר ינאי, “הברית מאז הצילה את יהודה.”

“הברית עם מצרים חשובה,” השבתי, “אך היא אינה תחליף לברית עם רומא.”

זמן קצר לאחר שחזרנו לירושלים שמענו שתלמי אלכסנדר רצח את אימו, נשא את קליאופטרה ברניקי לאישה ומלך יחד איתה.

“האם תלמי אלכסנדר למד ממך הלכות רצח מלכים?” שאל אותי ינאי.

“ראשית כל לא רצחתי אף מלך, שנית רציחות הן לחם חוקה של השושלת התלמית מאז שהומלכו במצרים, שלישית אתה ניזון מרכילות כמו זקנה בשוק, אין זה יאה למלך.”

שמשון ודלילה

שלומית

המתנה שקיבלנו במצרים הייתה זוג כפירי אריות גדולים למדי ועבד נובי שחור משחור שיטפל בהם. המלך החליט ששמו בישראל יהיה זרח הכושי או בקיצור זרח. המלך ינאי היה מאוהב באריות, במיוחד בזכר שאותו כינה גור אריה יהודה, אני העדפתי את הנקבה.

שטח עם גדר גבוהה הוקצה לאריות סמוך לכניסה לארמון. מגוריהם נבנו לפי הוראותיו של זרח. כל באי הארמון ראו אותם בהיכנסם ובצאתם. שמם בישראל של צמד האריות המלכותי היה שמשון ודלילה.

“למה שלא נשליך את הממזר הורקנוס לאריות?” שאל ינאי.

“אלוהים הזהיר אותי ששנינו נענש קשות עם יקרה משהו לממזר.”

 

אנטיפס

כמנהל הארמון הוטל עלי תפקיד נוסף, לדאוג לבשר לאריות המלכותיים. לפעמים היה זה מעודפי המטבח, לפעמים מהשוק, לפעמים בשרם של מוצאים להורג או של עניי העיר שלא היה ביכולתם או ביכולת קרוביהם לקברם כראוי. מדי פעם היו נידונים למוות מושלכים לאריות בעודם בחיים, הזוג המלכותי ביהודה למד משהו מתרבות רומא הנאצלת.

שנה 41 לעצמאות יהודה – (101 לפנה”ס)

הריון שני

ינאי

השתוקקתי לצאת למלחמה באביב, הייתי חייב למחות את זכר התבוסה שלי בשנה שעברה. כדי שהמלכה לא תעלה את נושא רומא, החלטתי לעברה, המלכה רצתה לדחות את הולדת היורש לשנה הבאה. סירבתי,

“את כבר כמעט בת ארבעים, מה יקרה עם תלדי קודם בת? את חייבת ללדת השנה, רומא תחכה.”

המלכה השתכנעה מנימוקי. נפגשנו שוב בחדר משכבה. “לשכב עם בול עץ עדיין יותר מלהיב מאשר לשכב איתך, קיוויתי שהשנה וחצי שעברו יחזירו לך את תשוקתך.”

היכן בשמת אהובתי האחת והיחידה?

“תשוקתי לא תחזור, נהרה את היורש ותוכל להמשיך לשכב עם פילגשיך.”

שלומית

הריתי בשנית, הנסיעה לרומא נדחתה. כתבתי איגרת לסנאט והתנצלתי שבעקבות הריוני לא אוכל להפליג לרומא לחידוש הברית. קיבלתי איגרת מהסנאט שהם מבינים, אך זו דחיה לשנה אחת בלבד. אם לא תחודש הברית בשנה הבאה, רומא תראה זאת בחומרה.

כעבור כמה חודשים הגיעה ידיעה שהקונסול מאריוס הביס את הקימברים. האיום על איטליה הוסר, הרומאים יהיו פנויים להמשיך להשתלט על חופי המארה נוסטרום. עניין הברית עם רומא הפך בעל חשיבות עליונה. הסברתי למלך את חשיבות הברית. לא היה נראה לי שהוא התרשם מכך, הוא התייחס לברית עם רומא כגחמה אישית שלי. בתסכולי אמרתי לו,

“מלחמותיך הקטנות יהיה חסרות ערך כאשר הרומאים יגיעו לחופי יהודה.”

שנה 42 לעצמאות יהודה – (100 לפנה”ס)

תוכן העניינים

נסיך החלומות

שלומית

בני השני יהודה אריסטובולוס נולד סמוך לראש השנה למלחמות. הפעם חשמונאי אמיתי, זה הילד לו התפללתי, למענו הלכתי את כל הדרך לנינווה. חיבקתי אותו באהבה וכיסיתי באלף נשיקות את גופו העירום. הוא היה בעל עור צח כחלב, פני מלאך עטורים רעמת שיער זהובה ועיניים גדולות וכחולות מים. כשהנקתי אותו חשתי התעלות, אותה חשתי רק ברגעי האהבה עם אנטיגונוס. החלטתי, אניק אותו שלושה חודשים אחר כך תעשה זאת מינקת ואני אפליג לרומא.

געגועיו של ארמיניוס

אנטיפס

תרצה ואני שיחקנו עם ילדינו, ארמיניוס חזר משליחות בשירות גבירתו, הוא התעכב והביט בילדים מרחוק, לא אהבתי את מבטיו, סריס המביט בילדים יכול להביא מזל רע. השארתי את הילדים עם תרצה וניגשתי אל סריס המלכה.

“מה אתה מביט?” שאלתי בכעס.

“אני מתגעגע לילד שלי.”

כל הרגשות השליליים שהיו לי כלפיו פגו,

“איך לסריס יש ילד?” שאלתי, והפעם בקול סקרן ואוהד.

“פעם הייתי עלם במלוא אונו, הייתה לי אהובה שהרתה לי, מסיבה זו, אני סריס.”

התמלאתי סקרנות, “אתה יכול לספר לי?”

“זה סיפור ארוך, אספר לך בפעם אחרת, אני חייב לחזור אל גברתי.”

יחסי אל ארמיניוס השתנה לחלוטין, הסירוס שעבר בגלל אהבתו, הוא עוול נורא הרבה יותר, מעוול המילה הכפויה שאני עברתי. אך בכל זאת ארמיניוס הוא עבד וסריס, ואני מנהל הארמון, אסור היה לי להראות יותר מדי בחברתו. נפרדנו וחזרתי אל ילדיי.

לירות חץ באפלה

שלומית

ניתאי הארבלי אב בית הדין של הסנהדרין נפל למשכב, סימני מחלתו היו דומים למחלת המלך יהודה אריסטובולוס שממנה לא קם. גם ניתאי הארבלי החזיר את נשמתו לבוראו.

המלך סיים את עונת המלחמות שלו ושאל אותי,

“מי הם החכמים הפרושים, היכולים לרשת את משרת אב בית הדין?”

“מאלה שלא גלו למצרים, אחי הוא החכם הבכיר, קשה יהיה למנוע את בחירתו.”

“אחיך קורא תיגר עלי ועל המלכות,” רגז המלך, “הייתי רוצה חכם נוח יותר בתפקיד זה.”

“עדיין לא הגיע הזמן לשלול את הבחירה מהפרושים, זה עלול לעורר מהומות.”

“אחיך יחולל מהומות בין כך ובין כך.”

“עדיף לך שזה יהיה אחי, אני יכולה לרסנו, וכך לפחות יהיה נסבל, בלע את הדבר, אין זה הזמן להתעמת עם הפרושים.”

“מתי יגיע הזמן הזה?”

“אני מקווה שלא יגיע לעולם.”

במקומו של ניתאי כאב בית הדין, נבחר אחי שמעון.

 

האמנתי זה מכבר, שיש לעזור לאלוהים להגשים את רצונו, רציתי לדעת מי עזר לאלוהים הפעם. סוכני בסנהדרין דיווחו לי שכמה ימים לפני שנפל למשכב, השתתף ניתאי הארבלי בסעודה שנערכה לחברי הסנהדרין לכבוד יום תרועה, הוא א’ תשרי של הפרושים, אחי ישב לידו.

היה לי חשד שלא הייתי יכולה לאמתו, תחושה נשית. החלטתי לירות חץ באפלה. חיכיתי ליום שבו הלכה תרצה אשת אנטיפס עם הילדים לבקר את הוריה. רק אנטיפס נשאר ביחידת המגורים המיוחדת שלו. פקדתי על אדלפי להתייצב לפני, נתתי לה להמתין שעתיים כדי שתכסוס את ציפורניה.

“אני יודעת שאת אחראית למחלתו ולמותו של ניתאי הארבלי, אב בית הדין של הסנהדרין.” כמו שציפיתי, אדלפי הייתה מבוהלת והחלה בהכחשות לא משכנעות, ידעתי שהחץ שיריתי באפלה, פגע בלב המטרה.

“אם תמשיכי לשקר לי, לא אצילך יותר מחקירות הסנהדרין, לכי להתייעץ עם אחיך וחזרי אלי עוד שלוש שעות.” אדלפי מיהרה אל מגורי אחיה, הפעלתי את כל אמצעי המעקב והציתות. כעבור שעה כבר ידעתי מי הזמין את השיקוי אצל אדלפי. אנטיפס ואחותו הגיעו ללשכתי.

“אנטיפס, מי הזמין את השיקוי מאחותך?”

“עליך להישבע שתגני על אחותי מפני הסנהדרין, במיוחד מאחיך.”

“אני נשבעת שאגן עליה, כל עוד תעשה את רצוני.”

“מי שהזמין את השיקוי מאחותי, היה אבטליון, כשאחותי אמרה לו שהיא מפחדת מאחיך, הוא נשבע לה שלא יאונה לה כל רע, כל עוד לא תגלה את הסוד, עכשיו את מבינה למה דרשתי את שבועתך.”

“אני מבינה, אחותך לא תוטרד עוד על ידי הסנהדרין.”

 

באשמורת שלישית, הוקם אבטליון ממיטתו. הוא הובא לצינוק בכלא של מצודת הבירה. דלי ובו הצואה והשתן של האסיר הקודם קידם את פניו, הוא נכבל באזיקים אל טבעת בקיר. שלושה ימים נשאר כבול, יושב שתי אמות מהדלי שגם הוא תרם לתכולתו הריחנית.

בסוף היום השלישי, נשטף במים קרים, למרות שהיה זה חורף. הוא הולבש טוניקה נקיה והובל כבול אל לשכתי.

“יש לי עדות שהזמנת שיקוי ממכשפה, אני יודעת עבור מי הזמנת אותו, אבל אני רוצה לשמוע זאת מפיך.”

“לא תשמעי מפי כלום,” אבטליון רעד והיה מבוהל אך ניסה להפגין קשיחות.

“אם אתה חושב שאב בית הדין יגן עליך,” חייכתי אליו את החיוך המרושע השמור לפרושים הנאלחים, “אתה טועה, אני יכולה להביאך למשפט המלך הוא חסיד של צליבה.”

לאות ממני, נטל ארמיניוס בידו השמאלית ארבעה מסמרי צליבה ארוכים, בידו הימנית אחז פטיש צליבה, הוא החל לנעוץ את המסמרים בקורת עץ בדפיקות קצביות. אבטליון החוויר.

“דמיין לך את המסמרים חודרים דרך ידיך ורגליך,”

המתנתי עוד זמן, השתן הרטיב את הטוניקה הארוכה של אבטליון וזרם במורד רגלו אל האזיק ומשם לסנדליו.

“יש לך רבע שעה לכתוב עדות שבה תרשום מי הזמין ממך את השיקוי, אם תזדקק להגנה, תקבל אותה ממני,” ידיו של אבטליון רעדו, אך הוא נטל בידו את החרט ולוח השעווה.

עקבתי אחרי המחוג בקלפסידרה. אחרי כמה דקות קיבלתי עדות חתומה, ‘מי שביקש ממני את השיקוי הוא שמעון בן שטח’.

צרפתי אל החומרים שאספתי נגד אחי, את העדות של אבטליון, את עדותו של אנטיפס ואת מה שרשמו המצותתים. עוד כמה שרצים התחבאו תחת שרוולו של אחי שמעון, אולי באחד הימים יגיע הזמן לחשוף גם אותם, ידיעה היא כוח.

שלחתי לאחי הודעה, ‘אין להטריד את המכשפה אדלפי ללא אישור ממני, בנפשך הדבר.’

אחי שמעון נכנס במרץ לתפקיד אב בית הדין של הסנהדרין ומיד פנה לעסוק בדבר שאהב יותר מכל, ציד מכשפות.

רומא של חורף

שלומית

ידעתי, השנה אני חייבת להפליג לרומא כדי להבטיח את מלכות יהודה בדור הזה ובדורות הבאים.

באביב שוב העליתי לדיון את נושא הברית עם רומא, עשיתי את כל ההכנות לנסוע לרומא, בתוקף היותי עדיין הקובעת, אילצתי את המלך לוותר על מלחמותיו האהובות ולצרף את אבשלום למסע לרומא. לשם חתימת הברית.

הבן יקיר לי אריסטובולוס הכשיל את הנסיעה בקיץ. כשניסיתי להעבירו למינקת צרח הילד ונשך את שדיה. לא הייתה לי ברירה חזרתי להניקו. האם אלוהים מתנגד לברית עם רומא?

המלך חזר למלחמותיו האהובות. בגיל שמונה חודשים אגמול את בני מיניקה ויהי מה, ואז אסע לרומא בחורף בדרכי היבשה. קראתי בספרי הרפואה היווניים, איך ללמד תינוקות לאכול מזון רגיל ולהיגמל מיניקה, בגיל שמונה חודשים טרף אריסטובולוס בשר קצוץ ומיצי ירקות ופירות ונגמל ללא קושי.

החלטתי שאחרי חגי החודש השביעי בלוח חנוך, הוא חודש תשרי של הפרושים, אסע לרומא בדרך היבשה. זוהי דרך ארוכה בהרבה, יהיה עלינו לעבור בדרכים בוציות ומושלגות, אך חשבתי שהמטרה חשובה מקשיי הדרך.

העדפתי למנות לראש המשלחת את אבשלום. בו ראיתי את דמות אנטיגונוס אהובי. אבשלום שכנע אותי שניסע בדרך המדבר לקטסיפון, ומשם לארמניה ופונטוס, לא רצינו לעבור בממלכת הסלווקים.

 

בדרכנו רכבנו על גמלים, הנבטים הובילו אותנו כל הדרך לקטסיפון. שם התארחנו אצל פְרָאשָׁסְטְרָה. כאשר אמרתי לו מה מטרתנו, הוא אמר שעדיין אין לפרתיה התנגדות שיהודה תכרות בעת הזאת ברית עם רומא, מכיוון שברומא שוררת אי יציבות, והרומאים עצרו כל פעולה באסיה.

אבשלום ואני המשכנו בדרכי חתחתים לרומא. הגענו אליה בעשירי לחודש העשירי למניינם הוא דצמבר, שערי העיר היו נעולים, מלחמת אזרחים התחוללה בחוצות, תוהו ובוהו שרר בה. גאיוס מאריוס גיבור המלחמה בקימברים, הקונסול בפעם השישית היה שקוע בביבי רומא, האם זו רומא הגדולה שהכרתי? האם אלוהים עדיין אוהב את רומא?

רציתי שבעקבות המסע לרומא ישתכנע גם אבשלום בחשיבות הברית. קרה בדיוק ההפך. נסענו לאוסטיה לחכות שהמהומות יירגעו, מאריוס אומנם מחץ את מתנגדיו, אך תקוותי שיקבל אותי לשיחה התבדתה.

מאריוס היה עייף, תוכניותיו להקצאת קרקע לחייליו נתקלה בקשיים. היו לו מספיק צרות מבית, יהודה לא הייתה בראש מעייניו בעת הזאת. חוץ ממנו לא נשאר מישהו בעמדה בכירה שהכרתי, יותר מדי זמן נעדרתי מרומא.

כעבור חודש כמעט אזל הכסף שהבאנו, לא הייתה לנו אפשרות לקבל כסף נוסף בכאוס ששרר ברומא. נאלצנו לחזור ליהודה במסע מפרך.

שנה 43 לעצמאות יהודה – (99 לפנה”ס)

תוכן העניינים

משענת קנה רצוץ

שלומית

במועצה של ראש השנה למלחמות אמר אבשלום,

“רומא היא משענת קנה רצוץ, אין מה לחשוש ממנה, הברית איתה אינה שווה את הקלף שעליו היא כתובה ובטח שלא את מגן הזהב.”

המלך הסכים איתו בכל לב, אני שרוממות רומא תמיד הייתה בגרוני, יבשה לשוני. הרגשתי שהמלך ינאי ואחיו אבשלום שמחים לאידי, הבנתי שאבשלום אינו אנטיגונוס החף מהיבריס. ידי רפו, בקיץ לא מצאתי את כוחות הנפש להפליג לרומא.

 

אנטיפס

המלכה חזרה שפופה ומדוכאת ממסעה לרומא, נראה היה שעולמה חרב. אבשלום שחזר איתה דווקא נראה מחייך ומאושש. התקופה בה נעדרה המלכה מהארמון דווקא הייתה תקופה טובה בשבילי. לא הייתי צריך לפחד מגחמותיה ורעיונותיה השטניים. קיוויתי שעוד זמן רב היא תהיה בדיכאון. המלך רק חיכה שאבשלום יחזור ויצא למלחמותיו האהובות. העדרו של המלך ודיכאונה של המלכה אמורים היו אמורים להבטיח לי קיץ שקט.

הנביא יוחנן

אנטיפס

כבר יותר משנתיים ששמשון ודלילה גרים במשכנם בפתח הארמון. מכיוון שאני הייתי זה הדואג למזונם, הייתי הולך מדי פעם לראות אותם גדלים, חשתי חיבה לחתולים הגדולים האלה הגדלים מול עיני. שמשון גידל רעמה מפוארת, שבע מחלפות לראשו. גם דלילה גדלה והייתה לביאה לתפארת המלכות.

לפני ימים אחדים לקחתי את בני אנטיפטר לראות את האריות, דווקא אז הם הזדווגו בפראות, רציתי להרחיק את בני משם, אך הילד בכה וצעק, “רוצה לראות,” לא יכולתי לסרב לו. האריות הזדווגו עשרות פעמים, גם הגבר והאישה המושלמים אינם מסוגלים לעשות זאת. הילד עמד מוקסם.

שלושה חודשים אחר כך המליטה דלילה ארבעה גורי אריות לתפארת מלכות יהודה.

באחד הבקרים באתי כהרגלי לדרוש בשלומם של האריות. שמשון פיהק אלי באדישות, הרחתי את הבל פיו המצחין. לפתע ראיתי את סמאל, בנו הבכור של התליין המלכותי מלאכי ששימש כעוזרו של אביו. הוא גרר עגלה קטנה, טיפות דם נטפו ממנה על אבני המרצפת המבהיקות בלובנן. צעקתי עליו,

“נקה זאת מייד.”

“רק אמסור את הגופה לכושי ואנקה את המרצפות.”

“אידיוט, בפעם הבאה שים בד מתחת לעורף, ואז לא תצטרך לנקות את המרצפות.”

 

הבטתי בעגלה, הייתה עליה גופתו הערופה של יוחנן. הדבר כמעט נשתכח ממני, הרי הבוקר ערף אותו מלאכי במצודת הבירה, אני הוא שהוריתי לו להביא את הגופה לאריות לסעודת שחרית. כמו תמיד בעקבות עריפה, התחלתי לחוש את הדגדוג בעורפי.

יוחנן היה נביא מוזר שטען שהוא המשיח ויש להסיר מהארץ את המלכות הרשעה כדי שתבוא מלכות שמים.

הכושי ביתר את הגופה בגרזן והשליך את הנתחים לאריות, הם אכלו בתיאבון שיניהם וטופריהם האדימו. גם הגורים ניסו לטעום את יוחנן.

ואז הופיעה המלכה, החודשים שעברו מאז חזרה מרומא אוששו אותה במקצת, היא החלה לחזור ולהיות שלומית אלכסנדרה הישנה והטובה,

“אנטיפס,” אמרה לי בחביבות” לא תצטרך יותר לחוש את דגדוג הגרזן על עורפך, אם אדון אותך למיתה, תחוש שיניהם וטופריהם של שמשון ודלילה, כמו כן תריח את הבל פיהם מול פניך.”

ידעתי שהקיץ השקט שלי נגמר.

שמשון ודלילה סיימו את ארוחתם וקינחו בלשונם הארוכה את יוחנן מטופריהם ושפתותיהם.

כאשר מלאו לכפירים הצעירים שנתיים, הם נמכרו לסוחר חיות טרף, המוכר את מרכולתו למשחקים ברומא, כדי שישעשעו את הקהל בזירות השונות, הרי ריחו וטעמו של דם אנושי היה חביב עליהם ביותר.

זה היה בסוף הקיץ

אנטיפס

הקיץ המתקרב לסופו שימח אותי, המלכה לא נסעה לרומא. כמו המלכה הבנתי הייטב את מקומה ומעמדה של רומא בעולם. אם לא תהיה ברית בין רומא ליהודה, זה יחיש את נפילתה של יהודה, אולי לא בדור הזה אלא בדור הבא.

חשבון נפש

אנטיפס

המלכה ואני השגנו את מטרותינו המשותפות. המלך הורקנוס, אנטיגונוס והמלך אריסטובולוס הם שוכני עפר. המחיר לשנינו היה נורא. המלכה הייתה שותפה לרצח אהוביה, אני הייתי שותף לרצח האנשים השנואים עלי המחיר ששילמתי היה שונה.

פסעתי בגן הארמון ועשיתי חשבון נפש נוקב.

אני חי בשקר כבר יותר משלוש עשרה שנה, איבדתי את אהובתי ובני. נאנסתי לשאת אישה אותה אני שונא. נאנסתי על ידי המלכה, הולדתי לה ממזר בלתי רצוי שאסור לי להתקרב אליו.

הסתכלתי סביבי, גן הארמון המטופח היה אחד הדברים בהם התגאיתי, עליהם קיבלתי שבחים מכל דרי הארמון ואורחיו.

הורקנוס הממזר תלוי מעל ראשי כחרב דמוקלס, הרי השערה תקרע כאשר יגלה המלך מיהו באמת אבי בנו, והוא יגלה זאת במוקדם או במאוחר, אם אשאר בארמון. מיום ליום הממזר דומה לי ולבני אנטיפטר.

 

המשכתי לפסוע והגעתי לנימפאון שם ישבתי לנוח.

נחמתי היחידה בכל הטירוף הזה היא שני הילדים הנפלאים שילדה אשתי המאוסה, אנטיפטר בן הארבע, ופיליון בן השלוש. המשך הנקמה להכחדת המלכות הרשעה, יחייב אותי להתמודד מול המלכה החכמה ממני. להסתכן בכך שילדי האהובים יוגשו כקינוח לשמשון, דלילה וגוריהם.

קמתי ממושבי ליד הנימפאון והמשכתי לפסוע בשבילי הגן.

די עם טירוף הנקמה, אני חייב לחזור לשפיות, השפיות היא איתקה, פנלופה אולי מחכה לי? אולי היא תתגרש מקוסענל ואז גם טלמכוס יחזור אלי, הוא כבר כמעט בן שלוש עשרה, כמעט גבר.

הבליחה בי המחשבה, הורקנוס בני הוא כביכול בכורו של המלך, כלומר יורש העצר, אולי בעתיד הוא ישתלב בנקמתי?

 

שלומית

השגתי את כל המטרות שלשמן הבאתי את אנטיפס לארמון. שלושת האנשים שעמדו בדרכנו המשותפת הם שוכני עפר. למרות שאנטיפס היה מנהל הארמון הטוב ביותר אי פעם, חשבתי שהגיע הזמן להיפרד.

נוכחותו של אנטיפס החלה להעיק עלי, הנסיך הורקנוס דמה לו ולבנו אנטיפטר מיום ליום. שמועות הגיעו לאוזני, שארמיניוס ליהג בלשונו מיהו אבי הנסיך הורקנוס. ציוויתי להלקות את ארמיניוס,

“שוטה! לא די לך שאיבדת את אשכיך, אתה רוצה לאבד גם את ראשך?”

ארמיניוס בכה והביע חרטה, הוא הבטיח שלהבא ינצור את לשונו, קיוויתי שעדיין לא אחר את המועד, הרגשתי שהמלך חושד. אם לא ארחיק את אנטיפס מהארמון זה ייגמר רע. למזלי הודיע לי קוסגבר שהוא שואף לסיים את תפקידו כמושל אדומיאה. מה מתאים יותר מאשר למנות את בנו למושל במקומו, כך הכל יסתיים ללא מהומות.

קראתי לאנטיפס והצעתי לו את המשרה, הוא שמח, זה מכבר נראה היה לי שהארמון מעיק עליו. נפגשתי עם המלך.

“קוסגבר רוצה לפרוש מתפקידו,” אמרתי לו, “אני מציעה למנות לתפקיד את בנו אנטיפס.”

המלך שתק, הוא חשב דקות אחדות,

“מעניין, זה זמן שמתי את ליבי לכך שהממזר הורקנוס דומה לאנטיפס ולבנו אנטיפטר, לפני מספר ימים שמעתי את הרכילות שהפיץ הסריס שלך ארמיניוס, ועכשיו ההצעה שלך, אני מסיק מכל זה, שהורקנוס הוא בנו של אנטיפס, מה יש לך לומר על כך?”

“מסקנתך נכונה.”

 

ידעתי שהערכתי את המלך פחות מדי, חששתי שחרצתי את דינם של אנטיפס וארמיניוס.

“ברצוני לצאת איתך לארוחה בחיק הטבע, אנטיפס וארמיניוס יתלו על צלבים, העורבים ינקרו את בשרם. לאחר מכן נאכיל בבשרם את שמשון ודלילה.”

“אני חושבת שלשניהם יש שימוש מועיל יותר, מאשר להיות מעוררי תיאבון בארוחה בחיק הטבע.”

“מה את מציעה?”

“מה שהצעתי לך קודם לכן, אין לנו עוד אדם מוכשר כאנטיפס, ארמיניוס יוכל להיות הסריס שלו.”

המלך נדהם וכמעט נחנק,

“זהו פרס, לא עונש.”

“אתה יכול לעשות בשניהם כעולה על רוחך, בתנאי שלאחר מכן יוכלו למלא את ייעודם.”

“אני מסכים, העיקר הוא שלא יראו את הממזר הורקנוס ליד אנטיפס ובנו אנטיפטר.”

כן, דמיונו של הורקנוס לאנטיפס ובנו הם הגרה שמעלים הולכי הרכיל, והמקור לכל הצרה הזאת.

 

“צריך למצוא מחליף לאנטיפס.”

אני רוצה למנות את אהליאב למנהל הארמון.”

“העובדה שהוא חברך אינה אומרת שהוא מתאים.”

“גם כאשר מיניתי אותו למנהל המטבח, פקפקת בו, הוא עושה את תפקידו הייטב. בחפיפה עם אנטיפס הוא גם ינהל את הארמון הייטב.”

“יהי כך.”

הו המלך ינאי, אם היית יודע למה סיפק אהליאב אוכל לאימך המורעבת ואיזה מין ידיד הוא…

“מה תעשי לאחר שהסריס שלך יהיה במארשה?”

“אקנה לי סריס חדש ביריד של יום חמישי, אקרא לו ארמיניוס הצעיר.”

“סריס,” אמר ינאי בזלזול, “האם אינך חושקת בגבר אמיתי?”

“המלך ינאי, הנח לי ושכב עם פילגשיך, אני לפחות לא בוגדת באהובי.”

“הייתי מוותר על כל פילגשי תמורת לילה אחד עם בשמת, יהי זכרה ברוך.”

המלך ינאי, יש הרבה דברים שאינך יודע על אהובתך בשמת.

לשון הרע

אנטיפס

ההכנות למעבר משפחתי לאדום התקדמו, בעוד כמה ימים אעביר את תפקיד מנהל הארמון לאהליאב מנהל המטבח. מראשה, אני מתגעגע אליך.

בוקר אחד ביחד עם כל באי הארמון האחרים, עבדים, בני ובנות לוויה, נצטוויתי להתייצב בחצר הארמון. המלך יונתן אלכסנדר ינאי ניצב מולנו, כלבו המצרי מטיל האיימה של המלך עמד לצידו, ארמיניוס הסריס עמד שם בעיניים מושפלות. מאז שיחתנו רחשתי לו חיבה.

“ארמיניוס, פתח פיך וספר לכל הקהל הזה למה אתה כאן,” המלך הסתכל בכולנו במבט מזרה אימים, ארמיניוס שתק.

“ארמיניוס שותק כי לא יוכל להפיץ יותר שמועות ושקרים,” המלך הושיט את אגרופו המדמם קדימה.

“באגרוף זה מצויה לשונו של ארמיניוס,” רחש עבר בין כולנו.

“מי שעולה בדעתו להפיץ שמועות ושקרים,” הוסיף המלך, “כדאי שיבלע את לשונו, אחרת,” ינאי זרק את הלשון המדממת באוויר, הכלב זינק ובלע באחת את הלשון, “יבלע אותה אנוביס,” כולנו דממנו מתדהמה, “שובו לעיסוקיכם,” רעם קולו של המלך.

נורא יותר מברית מילה

אנטיפס

התחלתי פוסע בפנים מושפלות ללשכתי,

“אנטיפס,” רעם קולו של המלך, “התייצב מיד בלשכתי,” רעדתי בכל גופי, כל העיניים הופנו אלי, כולם ידעו על מה נכרתה לשונו של ארמיניוס. צעדתי כפוף ללשכת המלך, הופשטתי מבגדי ונקשרתי לשולחן, אחד מעבדי המלך הכניס לאש מוט סירוס מברזל ופגיון פלדה משובח. רעדתי בכל גופי, העבד הוציא את מוט הסירוס האדום מהאש, המלך ינאי הוציא את הפגיון שהאדים אף הוא ואחזו בידו הימנית, בידו השמאלית אחז באשכי, פחד איום שיתק אותי, אך גם זעם אין אונים מילא אותי, הנקמה שברחתי ממנה אוחזת באשכי במלוא עוזה. זה היה נורא הרבה יותר מברית המילה, כאב חד פילח את מבושי, הבנתי מה עבר על ארמיניוס, העבד צרב את הפצע במוט הסירוס, התעלפתי.

התעוררתי מעלפוני וכולי כואב, המלך ינאי חייך אלי ברשעות, והגיש לי שיקוי.

“שתה, זה ישכך את כאביך, ההצגה עוד לא נגמרה, לא תהנה ממנה שכולך כואב.”

שתיתי, המלך המתין בסבלנות כמחצית השעה,

“עדיין כואב?” הוא שאל במלוא ההתחשבות.

“כבר לא,” הכאב אמנם פחת, אך לא חלף, רציתי שהכל יגמר. המלך חיכה עוד זמן מה ואז אמר, “ההצגה חייבת להימשך,” במחווה דרמטית הוא נתן את אשכי אחד אחרי השני לאנוביס שליקק את הדם משפתיו. המלך המשיך בהצגה,

 

“אנטיפס, בשורה משמחת לי אליך, אתה מקודם וממונה למושל אדום.”

כן אני חוזר למארשה האהובה שלי, אך לא בדרך שרציתי. למרות הכאב וההשפלה שאלתי,

“למה זכיתי בכבוד?”

“אינני רוצה שהולכי רכיל, יראו את הנסיך הורקנוס משחק עם בנך אנטיפטר.”

“אני מבין.”

“גם אנוביס יתלווה אליך לאדומיאה,” ינאי חייך ברשעות פעם נוספת, “הוא יהיה כלבך האהוב ויחיה איתך בארמון המושל במארשה.”

“אני שונא כלבים ובמיוחד את אנוביס.”

“ולכן תאהב אותו,” חייך אליו המלך ברשעות.

“אינך יכול להכריחני לאהוב את המפלצת,” זעקתי, קולי בגד בי, הזעקה נשמעה כקולו של ילד, זה מחיר ארוחתו של אנוביס.

“מלך יכול לעשות כעולה על רוחו.”

“האם עלי לצפות לעוד מחווה נדיבה ממך?”

 

“ממני לא, אך המלכה שולחת לך את ארמיניוס הסריס שלה, לארמיניוס עדיין יש עיניים לפקוח עליך ואוזניים לשמוע את מזימותיך, היא הרי מכירה אותך טוב יותר ממה שאתה מכיר את עצמך.”

“מה אעשה עם ארמיניוס?” האמת שמחתי על חברתו הצפויה, הרגשתי שותפות גורל איתו, למרות שאם היה נוצר אל לשונו הארוכה עליה השלום, אולי לא הייתי מהרהר בשותפות הגורל איתו.

“מה שתרצה,” קטע המלך את הרהורי, “הוא יכול להיות הסריס האישי שלך, הוא לא יכול ללהג בלשונו מה הוא רואה במרחץ.”

“מתי נכנס המינוי לתוקף?”

“כאשר תסדיר את גירושיך, אינך מצפה שאשתך תשלים עם שינוי המצב בחלציך.”

“מי יסדיר את ענייני האישיים?”

“השדכן שלך, שמעון בן שטח.”

“האם בני אנטיפטר ופיליון יבואו איתי?”

“אם רק תרצה בכך. גרושתך תוותר עליהם בקלות, היא תרצה להינשא בשנית, ילדיו של גבר אחר יהיו גיבנת על שכמה, כאשר תחפש לה שידוך,” המלך המשיך לחייך את חיוכו המרושע, “מצד שני, אתה לא תוליד יותר ילדים, כל אישה תברח ממבושיך העשוקים.”

 

המלכה שלומית אלכסנדרה נכנסה וציוותה על כל הנוכחים לצאת.

“גם אתה,” פקדה על המלך ינאי. היא ואני נשארנו לבדנו.

היא הגישה לי את יומני, נדהמתי הרי תמיד הייתה השערה מתוחה על הפתח הסודי,

“השערה מתאימה לילדים,” אמרה לי בזלזול, “בכל פעם שנעדרת מהארמון, קראתי ביומנך, אני יודעת אדומית עתיקה ומכירה את צופן אתב”ש,” אם ההייתי יודע זאת קרוב לוודאי שהייתי בוחר שיטת כתיבה אחרת. המלכה המשיכה,

“אהבתי את הפרק בו תיארת איך הריתי.” כן סודותיי גלויים למלכה. היא המשיכה,

“העתקתי את הפרקים בהם אתה כותב על בגידותיך בממלכה, אתה תחתום שכתבת זאת, או אולי תעדיף שאשמור אצלי את הפרקים המקוריים?”

“אני מעדיף לחתום.”

“פרקים אלה יתווספו להוכחות האחרות נגדך, הנעלים טביעת החימר ועוד, כמו שאתה מבין, אני אוחזת אותך באשכים שכבר אין לך.”

היא הגישה לי את פסלו של קוס, גם אותו היא גילתה.

“אני בטוחה שתגשים את חזונך ותוציא את האדומים מחשכת המערה.”

מושל אדומיאה

אנטיפס

לאחר שנתתי לתרצה ספר כריתות בו היא ויתרה על ילדינו,

חזרתי למארשה עם מינוי המושל, לא חשבתי שאלה יהיו הנסיבות, לפחות הולדתי ארבעה ילדים, כאשר אשכי היו עדיין תלויים מתחת לפאלוס שלי. ארמיניוס ואנוביס באו איתי גם כן למארשה.

ארמיניוס ביקש ממני את האפשרות לכתוב לאהובתו ולקבל מכתבים ממנה, הסכמתי, שותפות גורל, למרות שאילולא ליהג בלשונו, לא היה אנוביס נהנה מארוחת בוקר ייחודית.

מאידך ארמיניוס הוא עבד המלכה, ומדווח לה כל חודש על מעשי.

התחלתי בתפקידי במלוא המרץ ביודעי שרק הצלחתי תבטיח את עתידי. הדבר החשוב היה לייצב את גביית המס משיירות שהובילו בשמים ממלכת הנבטים לנמלים. עזה הנמל הראשי של הנבטים נכבשה ונהרסה על ידי המלך ינאי בעונת המלחמות של השנה שעברה. היה צריך להפנות את שיירות הבשמים לנמלים אחרים. העיר החופשית אשקלון שמחה להתעשר על חשבון הריסותיה של עזה. בדרכים שהוליכו אליה, היו תחנות מכס של יהודה.

ארמיניוס בהיותו סריסי האישי, היה משמש אותי במרחץ הפרטי שלי, לא רציתי שאף אחד כולל ילדי, יראה אותי בעירום.

שנה 44 לעצמאות יהודה – (98 לפנה”ס)

תוכן העניינים

אהבה מאוחרת

אנטיפס

קיבלתי מכתב קצר,

‘אודיסאוס אחכה לך ביום ובמקום שלנו פנלופה.’

המכתב עורר בי געגועים, היססתי, אך החלטתי להגיע לחורשה הקסומה שלנו, כבר לא היה איכפת לי שזהו חג הפסח, המלכה ממילא יודעת מי אני ומה אני. ארבע עשרה שנה עברו מאז כיבוש אדום, תשע שנים חלפו מאז נפגשנו שם בפעם האחרונה.

כמושל אדום הייתי חייב ללכת עם משמר, החלטתי שאלך לבדי, כשאכלנו את ארוחת הערב, ביקשתי מארמיניוס שישגיח עלי מרחוק ויזהיר אותי אם יראה דבר חשוד. לקחתי בחשבון שסריסי ידווח למלכה על הפגישה, זה הרי היה תפקידו.

לא ידעתי למה לצפות בפגישה, האם טלמכוס יבוא אתה? האם קוסענל יהיה שם גם כן?

היא הייתה שם לבדה, תחת עץ הזית העתיק, חיבקה אותי,

“חזרת לאיתקה?”

“לעת עתה, יתכן ובעתיד אצא למסעותיי.”

המון שאלות עלו במוחי.

“מה שלום בננו?”

 

“הוא בן שלוש עשרה, גבר ממש, הוא כבר לא יכול להיכנס לגזע החלול.”

“לפני שבע שנים כתבת לי שאת נושאת את ילדו של קוסענל.”

“זו הייתה ילדה, היא מתה בלידתה, מאז לא הולדנו ילדים.”

“משתתף בצערך.”

חצי ממני שמח שכך קרה, החצי השני אמר לי, לא מספיק שנטשת אותה אתה גם רוצה לחבל באושרה?

“את אוהבת את קוסענל?”

“הוא אבא טוב לטלמכוס וזה מספיק.”

“את עדיין אוהבת אותי?”

“יותר מתמיד, ואתה?” יש לה סיבה טובה לפקפק באהבתי.

“את האישה היחידה שאהבתי מעולם, הפרידה ממך היא עדיין פצע מדמם בלבי,” התכוונתי לכל מילה שאמרתי.

“אז מה היה חזק מאהבתנו?”

“השנאה.”

“שנאה למי?”

“אינני יכול לומר לך יותר, את וטלמכוס יקרים לי,” היא הרהרה לרגע, רגלה בטשה בעלי הזית שנשרו מהעץ.

 

“האם האהבה יכולה לגבור על השנאה?”

“זו כבר לא רק שאלה של אהבה מול שנאה, יש דבר נוסף.”

“כוונתך היא הסיבה שבגינה אתה וארמיניוס שמנמנים?”

“כן, לא אוכל להיות אישך, גם אם השנאה לא תפריד בינינו,” היא חיבקה אותו בעוז ונשקה לשפתי, הרגשתי את טעם שפתיה מהימים שלפני המלחמה ההיא.

“אני רוצה שתהיה אישי, שתחבק אותי בלילה, יש לנו ילד אחד וזה מספיק.”

“לא אוכל לתת לך את סיפוקך.”

“תוכל גם תוכל, אם אינך יודע איך, אני אלמדך, אך גם אם לא, אהבתי אליך חזקה מכל זה, האם גם אהבתך אלי?”

“גם אהבתי אליך חזקה מכל זה, אך אני עדיין חושש שבגללי יאונה רע לך ולילד, השנאה תרדוף אותי גם אם אמלט מפניה,”

הלנה פשטה את הטוניקה שלה, היא לא לבשה אזור חלציים, גופה היה נפלא כמעט כמו אז, הבטתי בה בשקיקה.

“ארמיניוס רואה אותך.”

“אז מה, פשוט גם אתה את הטוניקה שלך,” מבויש פשטתי את הטוניקה שלי. היא חיבקה אותו בעוז, שדיה הנפלאים נמחצו על חזו, ערוותה נצמדה לפאלוס הרפוי שלי, תחושה קלה של ריגוש עברה בי אך לא יותר מכך, התלבשנו.

 

“גם לפני שחזרת למארשה, רציתי לדרוש ספר כריתות מקוסענל, עדיין אינני יודעת איזו סיבה אומר לחכם בנימין.”

“ומה הסיבה האמיתית שרצית ספר כריתות?”

“אני פוחדת מקוסענל, הוא קורא לך בוגד ולא בגלל שנטשת אותי.”

“קוסענל הוא אדם פשוט, יש דברים שלא יוכל להבין.”

“אני מכירה אותך טוב מקוסענל, אני יודעת שאינך בוגד.”

“תודה, חוץ מאבי את האדם היחיד במארשה שמאמין בי,” הייתי מאושר, אמונתה של הלנה בי, הייתה חשובה לי יותר משנאת כל האדומים שראו בי בוגד.

“אנשים רבים במארשה, אומרים שאתה ואביך בוגדים באדום.”

“מה את חושבת על אבי?”

 

“שהוא עשה את הטוב ביותר למען מארשה ואדום, בזכותו ובזכות אנשים כמוהו אנחנו עדיין על אדמתנו.”

“אבל את חיה עם אדם החושב שאבי בוגד, שלא לדבר עלי.”

“וזאת בדיוק הסיבה שאני רוצה ספר כריתות, אני פוחדת שהוא ושכמותו יביאו חורבן עלי ועל בני, חורבן על מארשה ועל אדום,” הלנה רגישה וחכמה, היא הבינה בצעירותה מה שלא הבינו אנשים מבוגרים ממנה כמו אינאיס וסבי.

“כן, יש אנשים שמחלקים את העולם לבני אור ובני חושך, הם אינם יכולים לראות את הגוונים שבין האור והחושך, אנשים כמותם יכולים להביא חושך על כולם.”

“האם אדרוש ספר כריתות?”

“את יכולה לדרוש ספר כריתות, אך באשר לי אני חייב לחשוב על נישואינו.”

נפרדנו בחיבוק ונשיקה, טעם שפתיה נותר בפי, שלא כארמיניוס, לשוני חשה בטעמים.

רומא מפנה עורף

שלומית

ניתחתי פעם נוספת את המצב הבין-לאומי, הסקתי שלמרות חולשותיה של רומא, הרי היא תהיה אדונית העולם ותשלוט ביד רמה בחופי המארה נוסטרום. ידעתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי להחליט על הברית עם רומא. בחג החנוכה הבא ימלאו חמש שנים להכתרתו של ינאי. מרגע זה הוא שיכריע במחלוקות בינינו. והוא הרי אינו חסיד של הברית.

כאשר זייפתי את צוואת אריסטובולוס, חשבתי על אבשלום בן דמותו של אנטיגונוס כיבמי. חשבתי שחמש שנים הן די והותר כדי לעצב את אבשלום בדמות המלך שחלמתי עליו. בצוק העיתים כאשר נאלצתי לבחור בינאי כיבמי, לא הספקתי לזייף את הצוואה פעם נוספת. לא הייתי צריכה לתת לו את זכות ההכרעה. עכשיו עם ינאי הנוקם והנוטר, הרגשתי שהזמן נוזל מבין אצבעותיי.

דרשתי שאבשלום יעמוד בראש המשלחת. המלך כמובן התנגד. החלטתי בניגוד לדעת המלך שחשובה יותר הברית עם רומא משליטתו של אבשלום בירושלים כאשר המלך יוצא למלחמותיו האהובות. אבשלום והמלך לא אהבו את ההחלטה, אך כיבדו את צוואת המלך אריסטובולוס.

כתבתי לשגריר ברומא, שיקבע לי פגישות עם אנשי ממשל. הוא החזיר לי מכתב שכבר כמעט שנה, יחס הסנאט ואנשי הממשל אליו שלילי והוא אינו מצליח להיפגש עם איש.

כתבתי לסוכנים של יהודה ברומא, הם ענו לי שאי חידוש הברית במשך שש שנים מאז הוכתר המלך אריסטובולוס נחשב למעשה עוין. חשרת עננים הופיעה בשמי הברית עם רומא.

 

בלב כבד תכננתי להפליג בתחילת החודש השלישי בלוח החדש, חודש מתן תורה, הזמן הנוח ביותר להפלגה. כדי לא להחמיץ לחלוטין את עונת המלחמות, לקח המלך את אבשלום איתו למלחמותיו. שבוע לפני מועד ההפלגה המתוכנן נפצע אבשלום בנפילה מסוסו.

“לא אוכל לעמוד בטלטלות ההפלגה,” אמר לי אבשלום. שוב הופיע דוד המלך בחלומי ואמר,

“אלוהי ישראל סולד מהברית עם רומא.”

בפעם השלישית לא שעיתי לדבריו.

דוד הוא עכשיו יועץ בלבד, אינני חייבת לקבל את עצותיו.

בייאושי החלטתי לעמוד בראש המשלחת.

הפלגתי לרומא. הסנאט סירב לארח אותי במעון הרשמי שלו. אישה אינה יכולה לעמוד בראש משלחת גם אם היא מלכה הוסבר לי.

שכרתי וילה מפוארת למגורי המשלחת. וביקשתי מהסוכנים של יהודה שיפגישו ביני לבין ידידי מביקורי ברומא עם אנטיגונוס לפני שמונה שנים. הסתבר שגאיוס מאריוס שוהה במזרח, כל האחרים סירבו בנימוס לבקשתי. כל הסברי לא הועילו. רומא נעלה את שעריה בפני זו הפעם השנייה.

כדי לעודד את רוחי הנכאה עברתי בעירו של המלאך והתארחתי אצלו. שפר חלקו. החזרתי לו את השטרות ששלח אלי ובקשתי שיעשה בכסף מעשה חסד כמו שעשה בכספו של השטן. על אף שהביקור רומם את רוחי, חזרתי ליהודה מושפלת לשמחתם של המלך ואחיו שהספיק להחלים מפציעתו. חכה המלך ינאי, בבוא העת תשמע את סיפורו של המלאך, נראה עם תשמח אז כמו ששמחת לאידי היום.

התאומות

שלומית

חוגלה אשת אבשלום ילדה תאומות יפהפיות, חשמונאיות אמיתיות. מעולם לא ראיתי בנות יפות כל כך. אין פלא בדבר הרי על אבשלום נכתב בספרינו הקדומים, וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאד מכף רגלו ועד קדקדו לא היה בו מום.

גם חוגלה הייתה יפת תואר ויפת מראה, בת אמיתית למשפחת חשמון ממודיעין. קיוויתי שבעתיד יתחתן בני אריסטובולוס עם אחת התאומות, חבל שעל פי חוקי התורה הוא לא יוכל לשאת את שתיהן חשבתי. למה שאחת מהן לא תתחתן עם הורקנוס? התשובה הייתה ברורה לי, הממזר בן הכלאיים אינו ראוי לחשמונאית אמיתית.

אהבתי את התאומות אהבה עזה, רק אהבתי לאנטיגונוס הייתה עזה יותר, גם את אריסטובולוס הקטן אהבתי אהבת נפש, אך יחסי אתו היו מבוססים גם על התקווה שהוא ירש את הכתר. לתאומות לא היה לי דבר לתת מלבד אהבתי הטהורה.

שם אימה של חוגלה היה גם כן, שלומית אלכסנדרה, שתינו היינו בנות דוד ממשפחת חשמון, נכדות לסבתנו שלומית ששתינו נשאנו את שמה. שלומית אלכסנדרה השנייה נולדה שנה לפני, גם היא הייתה יפהפייה, נצר ראוי למשפחת חשמון. סבתן של התאומות עברה להתגורר בארמון. קינאתי בה, התאומות אהבו אותה אהבת נפש.

הביקור המלכותי הראשון

אנטיפס

כשנה לאחר שחזרתי למארשה, זכיתי לביקור מלכותי, המלך והמלכה הגיעו לאדום. ינאי בחר להגיע בסתיו משתי סיבות, הראשונה עונת המלחמות הסתיימה, השנייה, ענבי הסתיו של חברון שאין טעימים מהם. כשהגשתי למלך את הענבים הוא תבע ממני ומארמיניוס לטעום מהם לפני שזלל אותם בכל פה. המלכה התעניינה במעשי כמושל אדום והביעה שביעות רצון ממה שראתה ושמעה. המיסים מהשיירות זרמו לאוצר הממלכה, כך יכול היה המלך להחזיק את חייל השכירים האימתני שלו ולצאת למלחמותיו האהובות. לפי הרכילות ששמעתי, דם ורצח מרגשים אותו יותר מלשכב עם פילגשיו.

המלך התעניין פחות בניהול ומיסים. סיימתי למסור את דיווחי.

“קרא לארמיניוס.”

סיירנו יחד בארמון, אנוביס הארור רץ אל המלך בשמחה וקיבל ליטוף חם.

“קרא לו,” ציווה עלי המלך. קראתי לו, הכלב הארור לא שש להתקרב אלי,

“אינך אוהב אותו מספיק,” רעם קולו של המלך, “עליך ללטפו ולהביע לו חיבה, גם אתה ארמיניוס.” שנינו ניסינו ללטף את הכלב, אך הוא התרחק מאתנו תוך חשיפת שיניים ונהמות.

“אני שונא את הכלב, ברצון הייתי הורג אותו,” התסכול פרץ מגרוני ללא אזהרה.

“תוכל להטביע אותו בעוד שבע שנים, עד אז תאהבו אותו שניכם, אחרת, אאכיל אותו בפאלוס שלכם ואתם תדממו למוות.”

“לפחות בעוד שבע שנים הוא יצא מחיינו,” אמרתי לפתע שמתי לב שאני מגן בידי על מבושי העשוקים.

“הוא יהיה נוכח בחייכם עד מותי, או עד מותכם.”

“מה כוונתך?”

“אחרי שהוא ימות, לא חשוב ממה, עליך לצפון את גופתו בדבש, ולשלוח את גופתו אלי לירושלים.”

“אינני מבין.”

“כשהוא ימות תבין,” המלך חייך עוד אחד מחיוכיו הרעים.

“כל העניין עם אנוביס, הוא רעיון שלך?”

“כן.”

 

המלכה לקחה אותי ואת ארמיניוס לטיול בגן הארמון.

“ארמיניוס, יש לי עוד סוכנים מלבדך המדווחים מאדום, כך שכדאי שדיווחיך יהיו יותר מהימנים.”

“מה כוונתך?” שאלתי בחשש.

“ארמיניוס לא דיווח לי על פגישתך עם הלנה בחורשה.” מעניין אולי ארמיניוס אינו עבדה הנרצע של המלכה כמו שחשבתי?

“אינני מבין, האם מישהו מלבד ארמיניוס עקב אחרי?”

“לא, אך מישהו עקב אחרי הלנה.”

“הלנה?” נחרדתי, “מילא אני, אך היא לא עשתה מאום.”

“הלנה נישאה לקוסענל שהוא אדם מסוכן ולכן היא במעקב.”

למרות שהיה זה יום סתיו חמים למדי, רעדתי כאילו היה זה יום חורף מושלג בירושלים.

“אני בטוח שהיא אינה יודעת כלום על מעשיו, אם עשה משהו.”

“אם היה עושה משהו, הוא היה מדמם על הצלב מחורי המסמרים.”

“קוסענל מסוכן להלנה?”

“אודיסאוס, קוסענל מסוכן לא רק לפנלופה, גם לטלמכוס,” הייתי המום, איך היא יודעת?

 

המלכה חייכה למבוכתי, “אני אוהבת סיפורי אהבה באדומית עתיקה,” הבנתי היא הרי קראה ביומני בארמון.

המלכה המשיכה, “האודיסיאה חייבת להסתיים, אודיסאוס יחזור לאיתקה, ירה בכל המחזרים ויחזור אל טלמכוס בנו ופנלופה אשת חיקו.” לא הבנתי מה כוונתה, אך ידעתי שמוחה המעוות מסוגל לכל מחזה שטני.

הביקור הסתיים בארוחה שערכתי לזוג המלכותי. את הארוחה בישל הטבח המלכותי, עם מצרכים שהובאו מירושלים, למרות זאת טועמים מלכותיים טעמו מהאוכל לפני כולם. בארוחה, אחרי כמה גביעי יין אמרה לי המלכה בחביבות,

“אני אוהבת לקרוא ביומנך, כדי שתוכל לכתוב ללא חשש, אני מציעה שמעתה, תכתוב שני עותקים, הגלוי בו תכתוב את כל הדברים שאינך חושש שאקרא, והשני סמוי בו תכתוב גם את מזימותיך, אני נשבעת בדוד המלך שלא אנסה לקרוא בו, יש לי מספיק אמצעים לדעת את מזימותיך, גם ללא קריאה ביומנך.”

“תודה לך מלכתי הנדיבה.”

“בביקור שלי בעוד שנה,” אמר המלך, “אני רוצה לראות שיפור באהבתך ובאהבת ארמיניוס לאנוביס, אחרת…,” המלך נטל קישוא מאורך בידו וחתך אותו באבחת פגיונו, תוך שהוא פורץ בצחוק גדול.

ארמיניוס שלא הכרתי

אנטיפס

למזלי וגם למזלו של ארמיניוס, הילדים אהבו את אנוביס, גם אני וארמיניוס נאלצנו ללמוד לאהוב אותו. שהיינו רוצים ללטף את הכלב הנורא הייתי קורא לאנטיפטר בן החמש, הוא היה מתפלש עם הכלב על הרצפה, כך יכולנו ללטפו, גם זאת בתנאי שאנוביס יריח וילקק את פיו העשוק של ארמיניוס, ואת מבושי העשוקים. לבסוף היינו שנינו יכולים לקרוא לו וללטפו ללא עזרתו של אנטיפטר. קיווינו שזה יספיק למלך בביקורו הבא. היום לפי הלוח הישן של הפרושים, חג החנוכה של היהודים המסמל אצלם חופש, אני וארמיניוס ליטפנו את אנוביס כעבדים נרצעים.

רציתי לבחון אם ארמיניוס באמת אינו עבדה הנרצע של המלכה, אמרתי לו, “שנינו חייבים ללטף את הכלב הנתעב הזה.” ארמיניוס הנהן בראשו לאות הן. המשכנו ללטף את הכלב, ואז נטל ארמיניוס את לוח השעווה הקטן והחרט אותם נשא איתו לכל מקום, כתב משהו במהירות והראה לי,

‘האם לא הגיע הזמן שנפסיק להיות עבדים נרצעים, לרשעים הללו שלומית וינאי שכה הרעו לנו?’ הוא חטף את לוח השעווה מידי ומחק ביסודיות את הכתוב עליו.

“הגיע הזמן.”

ארמיניוס הגיש לי פעם נוספת אל לוח השעווה, ‘אני רוצה חופשה של יומיים לבקר את אהובתי.’

“הישבע לי שלא תנסה לברוח.”

‘נשבע בחיי בני ואהובתי,’ כתב ארמיניוס.

הורדתי ממנו את קולר העבד.

“אצייד אותך במכתב, בו יהיה כתוב שאתה בירושלים ברשות.” מעניין אם ידווח למלכה על האישור שנתתי לו. זה הרי לא בדיוק לפי הכללים.

ארמיניוס יצא אל אהובתו וחזר כפי שהבטיח.

החלטתי שלא אחזיר את קולר העבד לצווארו של הסריס. גם זה לא היה בדיוק בהתאם לכללים.

 

“כתוב לי על אהובתך ובנך,” ביקשתי מארמיניוס. הוא הנהן בראשו והתיישב לכתוב.

לא אנקוב בשמות, אנשים עלולים להיפגע.

הייתי ילד תראקי יפה בן ארבע, שמי היה תראקס הורי חיו מצפון לתחום השליטה הרומית בתראקיה. באחד הימים לפנות בוקר, פשטו חיילים רומאים אל הכפר שלנו. הם התחילו להוציא את האנשים מבתיהם. הורי נראו אובדי עצות הם אמרו לי שזו פשיטה לצורך צייד עבדים. לפני שהוציאו אותנו מביתנו, אמר לי אבי:

“שנן את דברי, תראקס, גם אם אינך מבין אותם היום, מה שלא יקרה ולאן שלא תגיע, זכור נולדת חופשי, גם אם תהיה עבד, נשמתך תישאר חופשית.”

שיננתי את דברי אבי , למרות שבגיל ארבע עדיין לא הבנתי אותם. הוציאו אותנו לכיכר הכפר, חניתות החיילים הופנו אלינו, הגברים והנשים נכבלו באזיקים וקולר עבדים הושם לצווארם. אותנו הילדים קשרו בחבל בידינו. הופרדתי מהורי, סוחרי עבדים החלו לקנות אותנו, את אבי קנה סוחר עבדים אחד. כל העבדים שנקנו על ידי אותו סוחר, חוברו לשיירה על ידי שרשראות שחיברו את קולרי העבדים שלהם.

אבי צעק אלי, “זכור תראקס, אתה אדם חופשי בנשמתך.”

מכות במוט חיזרן על גבו השתיקו אותו. אמי שנקנתה על ידי סוחר עבדים אחר הביטה בעייני, מנסה אולי לעודד אותי. את אחי הקטן, כמו את כל התינוקות הם הרגו. את הילדים הקטנים קנה סוחר אחר, נקשרנו בחבל בצווארנו בטור. התחלנו לצעוד לכיוון השטח הרומי, זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את הורי.

 

הסוחר הוביל אותנו לפרגמון שם נמכרנו לאדון אחד. הוא נתן לנו שמות, לי הוא נתן את השם ארמיניוס. האדון דאג להשכלתנו ההלנית. הוא הזהיר אותנו שמי שלא יצטיין יימכר, אני הצטיינתי, אך התלמידים הבינוניים נעלמו מהקבוצה שלנו.

בגיל עשר נמכרנו לסוחר עבדים. לימים נודע לי שאת ההשכלה קיבלנו לא בגלל טוב הלב של אדוננו הקודם, אלא מהסיבה שילדים משכילים מחירם גבוה הרבה יותר. הסוחר לקח אותנו לשוק העבדים באפסוס, עמדנו שם עירומים על הדוכן, גברים מבוגרים חובבי תענוגות הביטו ומיששו אותנו.

למזלי קנה אותי סוחר יהודי שהיה בדרכו לירושלים. הוא התייחס אלי יפה, שירתתי את משפחתו בכל דבר, הייתי מגיש להם ולאורחיהם את ארוחתם. כך עברו עלי שנות נעורי.

 

לסוחר הייתה בת יפהפייה, מכיוון שידעתי יוונית הוטל עלי ללמדה שפה זו. חשקתי בה, אך לא העזתי להביט לעברה. היא הייתה מביטה בי בערגה, ולפעמים כבדרך אגב מתחככת בי. כשהייתה בת ארבע עשרה השיא אותה אביה לבן משפחת כוהנים. היא עברה לביתו, כשהייתה מבקרת בבית אביה הייתה מגניבה אלי מבטים.

אתה מצפה שכרסה של אישה תטפח לאחר נישואיה. כרסה שלה לא תפחה. כשנה לאחר נישואיה באחד הביקורים האלה שלה, בזמן כשהתרחצתי, ראיתי אותה לפתע מביטה בשקיקה בגופי העירום. נבוכותי ממבטה ומיהרתי להתלבש.

“בוא נברח יחד אמרה לי, הכנתי הכל.”

חלצי בערו, לא חשבתי פעם נוספת, הלכתי איתה, היא פתחה את קולר העבדים שלי, סוס רתום לכרכרה המתין לנו. הרצתי את הסוס, מגמת פנינו הייתה יפו, משם תכננו להפליג לאנטיוכיה, הרחק מיהודה, היא גם דאגה לתעודות מתאימות בעבורנו.

 

בדרך עצרנו בחורשה ליד הדרך, אכלנו ארוחה שאחריה פרסנו שמיכה, פשטנו את בגדינו והתעלסנו בפראות, היא הייתה עדיין בתולה. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי אדם חופשי לא רק בנשמתי אלא גם בגופי.

החלטנו לנמנם כמה דקות, שנינו שקענו בשינה עמוקה, אחרי כמה שעות, העיר אותי הסוחר הנזעם בבעיטה באשכי. הוא עבדיו והחתן שלו כבלו אותי, קולר העבד הושב לצווארי. הסוחר הבעיר אש, הלהיט פגיון ומוט סירוס וסרס אותי לעיני בתו המבועתת, אחר כך נמכרתי לשלומית אלכסנדרה.

לאחר שהוחזרה אהובתי לבית בעלה, החלה כרסה לטפוח. בהסכם בין המשפחות ותמורת סכום נכבד, הוסכם שאחרי הלידה יגרש החתן את אשתו, אך הילד יישאר ברשותו, הוא ידע שלא יוליד ילד בעצמו ורצה בכל זאת יורש.

החתן מנע מבת הסוחר כל קשר עם בנה. למזלה היא הכירה את האומנת של הבן וכך יכלה לעקוב אחרי הקורה לו ולראותו מרחוק.

 

בת הסוחר מתגוררת עד היום בירושלים בבית שהעמיד אביה לרשותה. בזמנים בהם הייתי סריסה של שלומית אלכסנדרה, נהגתי לבקר את אהובתי בביתה כאשר יצאתי לשליחויות של שלומית, אהובתי קראה לי תראקס. נשארנו מאוהבים. למרות שלא היה ביכולתנו לשכב כדרך גבר ואישה, היינו פושטים את בגדינו ומתחבקים עירומים. היום שאני נמצא במארשה, אנו מחליפים מכתבים, אך חסרים לנו החיבוקים.

אהובתי אמרה לי שרק אותי היא אוהבת ולכן סירבה לכל הצעת שידוכין. היא לא מוכנה ללדת ילד לאף גבר אחר. בביקורי היא הייתה מספרת לי על בננו, לפעמים צפינו בו יחד גדל לתפארה. הוא דומה לי כמו שהורקנוס בן המלכה דומה לך. לאחרונה הוא קיבל משרה מכובדת בארמון המלכותי. זו גאוותנו ונחמתנו.

 

סיפורו של ארמיניוס ריגש אותי.

“האם תרצה שאקרא לך תראקס?”

‘אני משתוקק לכך, שכאשר קוראים לי בשמי התראקי, אני מרגיש אדם חופשי’,

“האם תרצה שאעמיד לרשות אהובתך בית קטן במארשה?”

דמעות עמדו בעיניו של תראקס, אך הוא היסס.

“למה אתה מהסס?”

‘אם אקבל את הצעתך, אהיה חייב לחשוף את שם אהובתי, נשבעתי לעצמי שלא אחשוף אף אחד’,

“מה שתחליט, בינתיים תוכל לקבל חופשה פעם בחצי שנה, אם היה באפשרותי הייתי משחרר אותך, אך אתה עדיין רכוש המלכה.”

העתקתי את סיפורו של ארמיניוס לעותק הסודי של יומני ומחקתי את לוחות השעווה עליהם כתב ארמיניוס. אם המלכה תקרא את הסיפור, היא תדע מי הוא הממזר.

ידעתי, ארמיניוס יהיה ידיד אמת, שותף לגורל, הרגשתי שגם הוא חש כך.

שקעתי בהרהורים, מספורו של ארמיניוס יוצא, שאחד האנשים בצוות הארמון הוא ממזר, עלי לדעת מיהו, יתכן ותהיה לכך חשיבות כאשר התוכנית הגדולה תצא אל הפועל.

שנה 45 לעצמאות יהודה – (97 לפנה”ס)

תוכן העניינים

שלג על עירי

אנטיפס

מארשה לבנה, שלג ירד פה אחרי הרבה שנים. מאז השלג בירושלים לפני עשר שנים לא זכרתי מראה כל כך יפה. כל ילדי מארשה וגם ילדי שלי יצאי לשחק בשלג הטרי, זורקים כדורי שלג אחד על השני ובונים דמויות שלג. כמה ילדים בנו בלילה מול ארמון המושל דמויות של מלך ומלכה עם כתר לראשם. לרגליהם מתרפסת דמות נוספת. כדי שאף אחד לא יטעה היה תקוע שלט לידה, המושל אנטיפס.

חלום בלהות

שלומית

לקראת ראש השנה למלחמות דרשתי לכנס מועצה. במועצה נכחו המלך, אחיו אבשלום ואני כמובן. החלטתי לנסות פעם נוספת לכונן את הברית עם רומא. ביודעי שאני בנחיתות אל מול המלך ואחיו, קיוויתי שנימוקי יחדרו מבעד ליהירותם ולשנאתם אלי, לא היה לי מה להפסיד. שוב חזרתי על כל הנימוקים בעד הברית.

“אנחנו משחקים באש, שום ברית עם מדינה או קבוצת מדינות, לא תיתן ליהודה מה שנתנה הברית עם רומא. אוי לנו אם רומא תראה בנו אויב. רומא לא סולחת, היא הכריעה מדינות חזקות מיהודה. את קרתגו, את מוקדון ואת סוריה הסלווקית שהייתה בשיאה. אם מצרים הגדולה יכולה להיות בת ברית של רומא, למה לא יהודה הקטנה? אנחנו חייבים את הברית עם רומא, בנפשנו הדבר.”

“בהנחה שאני מסכים איתך,” אמר המלך, “למה שניתן לרומאים להשפיל אותנו פעם נוספת?”

“אם נכין את המשלחת הייטב, יש סיכוי טוב להצליח.”

“מה כוונתך?”

“המלך יעמוד בראש המשלחת, המלכה תהיה חברה בה גם כן.”

“זה יספיק?”

“ברור שלא, עלינו להפעיל את קשרינו עם ארצות ידידותיות, למצרים יחסים מצוינים עם רומא, גם לפוליס פרגמון, עד לבוא המשלחת לרומא נשלח משלחות כדי למצוא עוד ידידים שישפיעו על רומא, בממלכות ההלניות בהן מלכות הן לגיטימיות, אוכל לעמוד בראש המשלחת.”

“וזה יספיק?”

“עדיין לא, אסע גם לרומא ואפגוש את סוכנינו שם, אגייס סוכנים חדשים, נצטרך לטוות מחדש את יחסינו עם האנשים הקובעים ברומא, נצטרך לשחד חלק מהם, אולי גם את הקונסולים, זה מקובל למדי ברומא, מותר שם לקבל שוחד, אסור להיתפס. כשכל זה יהיה מוכן, נבוא לרומא לחתום על הברית.”

“האם בתנאים אלה מובטחת הצלחה?”

“אתה יודע שלא, אך חייבים לנסות.”

“כמה יעלו ההכנות הללו?”

“כולל השוחד, לפחות שתי שנות מלחמה.”

“מחיר כל כך גבוה וההצלחה אינה מובטחת?”

“גם במלחמה ההצלחה אינה מובטחת.”

“אבל במלחמה אני נהנה,” המלך ואבשלום צחקו, רתחתי מזעם.

“שלומית אלכסנדרה, אמר המלך, “מכיוון שמהשנה הזו דעתי היא הקובעת, החלטתי שלא נחדש את הברית עם רומא, הפגישה הסתיימה.”

שוב כשלתי אל מול שנאת המלך ואחיו אלי.

ייסרתי את עצמי, שלומית אלכסנדרה, אילולא התמכרת לתאוותיך והתעברת, לא היית חייבת לשאת את ינאי בחיפזון, היית יכולה למלוך כדרך המלכות ההלניות, היית מפליגה לרומא בקיץ שלאחר מות המלך אריסטובולוס וחותמת את הברית. והכל היה בא על מקומו בשלום.

בלילה התעוררתי שטופת זיעה, בחלומי המסויט הופיעה פרובינקיה יודיאה, פרובינקיה רומית קטנה בחוף המזרחי של המארה נוסטרום, איכרים יהודיים שאינם מסוגלים לשלם את המיסים למושל הרומי החמדן, מנושלים מאדמתם ונמכרים לעבדים, ובמקום כפריהם, מושבות של חיילי לגיונות משוחררים מלוא כל הארץ.

 

הדיוניסיה

אנטיפס

בימים שלפני הכיבוש היהודי, היו חוגגים במארשה, כמו בערים אחרות שקיבלו מעמד של פוליס את הדיוניסיה, פסטיבל דיוניסוס. כמובן שהיהודים אסרו את קיום הפסטיבל. תושבי מארשה לא ויתרו, הם המשיכו לחגוג את הפסטיבל במחשכים, כלומר במערות באזור מארשה. בכמה מקומות היו עשרות מערות מחוברות ברשת, מה שאיפשר לחוגגים להימלט בקלות עם בואה של משטרת הסנהדרין. ברור שכמושל אדום, ידעתי על הדיוניסיה, אך מה שלא רואים לא קיים.

בבוקר הדיוניסיה הגיע לארמון המושל במארשה, שמעון בן שטח, אחי המלכה בראש כמאתיים אנשי משטרת הסנהדרין מגובים בגדוד פיסידי. שמעון בן שטח הראה לי צו בו נצטוויתי לסייע למשטרת הסנהדרין ללכוד מכשפות.

“אין כאן מכשפות,” אמרתי.

“הן כולן בדיוניסיה,” השיב בן שטח.

“הדיוניסיה אסורה בחוק, באדום אנו שומרי חוק.”

“אם כך, הובל אותי ואת אנשי לעץ הזית העתיק, בו אתה מתראה עם הלנה בחג הפסח.”

הבנתי שהוא יודע על הדיוניסיה הנערכת במערה בתחתית הגבעה של החורשה הקסומה. לא דאגתי מערה זו מחוברת לעשרות מערות, שלהן יציאות רבות, מהן יוכלו החוגגות להימלט. התחלנו ללכת לכיוון החורשה הקסומה, החיילים חסמו את דרכם של הגברים שהיה בכוונתם להצטרף לדיוניסיה,

“בוגד,” הפליט קוסענל לעברי באדומית, “אתה מוביל אותם לדיוניסיה.”

לא עניתי. הגענו לחורשה הקסומה.

 

“השאר כאן,” פקד עלי שמעון בן שטח. כמאה ממלוויו הצעירים והיפים לבשו בגדים חגיגיים ואחזו צלמים פאליים ענקיים בידיהם. זו לא הייתה פשיטה רגילה של משטרת הסנהדרין. בחשכת המערה לא יבחינו החוגגות שצעירים אלה אינם בני מארשה. רציתי לרוץ ולהזהיר את החוגגות, שני חיילים תפסו אותי ומנעו ממנו כל אפשרות לזוז ממקומי. כחצי שעה לאחר שהחלו לרדת, התחילו הצעירים עולים חזרה אל החורשה. כל אחד מהם אחז בידיו החזקות נערה או אישה שהתפתלה בזרועותיו. רגליהן לא נגעו בקרקע. אדלפי אחותי היא שאמרה לי שמכשפה מאבדת את כוחה כשרגליה באוויר. הבחורים עם הנשים בידיהם הגיעו לחורשה.

למרבה הזוועה הורה שמעון בן שטח לתלות את הנשים על עצי האלון, עשרה חבלים נתלו מבדי האלונים. הנשים הועמדו על שרפרף מוגבה, החבל נכרך על צווארן, שמעון בן שטח עבר בין השרפרפים ובעט בהם להנאתו אחד אחרי השני. הנשים, צנחו במורד החבל. אלו שמפרקתן נשברה היו בנות המזל. אלו שלא שברו את מפרקתן נחנקו, עיניהן יצאו מחוריהן ולשונן הכחולה השתרבבה מפיהן. לאחר שעשר הנשים הוכרזו כמתות, הן הורדו מהחבל. מיטב נשות ונערות מארשה וסביבתה. ספרתי את העשיריות, אחת שתיים שלוש, ארבע, חמש ,שש, שבע, שמונה.

 

הבחורים החלו להעלות על השרפרפים את עשירית הנשים התשיעית, ואז ראיתי את סיוטי הנורא קורם עור וגידים.

“הלנה, מה פתאום החלטת ללכת השנה לדיוניסיה?”

“אנטיפס, הצל אותי,” היא בכתה.

בכוח שלא ידעתי שקיים בי, השתחררתי מאחיזת החיילים, רצתי אל הלנה, קרעתי אותה מזרועותיו של הבחור שאחז בה והעמדתי אותה על האדמה.

“היא עומדת על האדמה, היא תכשף אותנו,” קראו הבחורים, הם שמטו את הנשים מזרועותיהם ונמלטו בבהלה. הנשים שהשתחררו ברחו אל היערות מסביב.

זחיחותו של שמעון בן שטח התחלפה בזעם, “אנטיפס אני אתלה אותך וגם את המכשפה שאיתך.”

“שמעון בן שטח! אתה לימדת אותי, שאסור לדון בדיני נפשות יותר מנפש אחת ביום. דנת כבר שמונים דיני נפשות ביום הזה! לא כולן מכשפות, גם הלנה אינה מכשפה.”

 

“אז אדון שמונים ושניים דיני נפשות.”

“אינני מציע לך, המלכה תכעס אם תהרוס את המחזה אודיסאוס חוזר לאיתקה.”

“על מה אתה מדבר?” הוורידים בצווארו של בן שטח כמעט פקעו, הוא רעד מזעם.

“שאל את המלכה, אם היא תסכים, אכרוך את עניבת החנק על צווארי בעצמי.”

ירדנו אל העיר.

“מהו המחזה אודיסאוס חוזר לאיתקה?” שאלה הלנה.

“אינני יודע בדיוק, זה משהו שהמלכה אמרה בביקורה האחרון.”

ליד שער העיר חיכה קוסענל,

“הסגרת את משתתפות הדיוניסיה, לפחות הצלת את הלנה.”

“קוסענל, יש דברים שמוח פשוט כמו שלך לא יבין לעולם.” הלנה הלכה עם קוסענל ואני חזרתי לארמון המושל.

קורבנות הנזירים

ינאי

“אב בית הדין של הסנהדרין, שמעון בן שטח מבקש להיפגש איתך,” אמר הסופר שלי.

“הזמן את הנוכל הפרושי לשעה השלישית מחר, ותן לו להמתין שעה.”

למחרת המתין בן שטח לסופר המלך שיכניסו לחדר הכס.

“מה רצונך פרושי?”

פרעוש פרושי מוצץ דם.

“שלוש מאות נזירים עלו לירושלים לאחר שהשלימו את ימי נזירותם,” אמר בן שטח כולו זחוח, “כל אחד מהם חייב להביא שלושה קורבנות, כבש לעולה, כבשה לחטאת ואיל לשלמים, הם זקוקים לתשע מאות קורבנות. תן אתה מחציתם משלך, ואתן אני מחציתם משלי.”

“פרושי, מחר תקבל תשובה.”

שאלתי את המלכה לדעתה.

 

“זוהי נוכלות פרושית אופיינית של אחי, על תסכים לדבר.”

“גם לדעתי זו נוכלות פרושית, זו בדיוק הסיבה שאתן לו את מבוקשו, כך אחשוף את ערוות הפרושים.”

שלחתי ארבע מאות וחמישים קורבנות. ציפור קטנה צייצה, שמעון בן שטח לא נתן כלום.

קראתי לו,

“היה ברור לי שנוכל פרושי כמוך ירמה, פתרת את עצמך מהקורבנות.”

בן שטח עמד מולי ואמר, “לא רימיתי אותך, אתה שילמת בכספך ושלחת קורבנות ואני שילמתי בתורתי.”

“בן בליעל, למה לא אמרת לי?”

“כי אז לא היית מסכים.”

“ככה זה אצלכם פרושים נוכלים, מרב מסורת אבות שכחתם את ספרי התורה הקדושים, בדיבר התשיעי כתוב לא תענה ברעך עד שקר.”

“אתה אינך רעי, לכן לא עברתי על הדיבר.”

“בן נעוות המרדות לבושתך ולבושת ערוות אימך, אני חוזר בי מהקללה על ערוות אימך, למזלך גם המלכה יצאה משם. אילולא היא, היית מושלך לצינוק במצודת הבירה, מחכה לתליין שיערוף את ראשך. הסתלק כל עוד לא שיניתי את דעתי.”

הצגה בזמן אמיתי

אנטיפס

בסתיו בסיום עונת המלחמות, הגיע הביקור המלכותי השנתי, המלך היה מרוצה למדי מהיחס שלי ושל ארמיניוס לאנוביס, אך אמר שאנחנו צריכים עוד להשתפר. המלכה ביקשה ממני את העותק הגלוי של יומני, היא התמוגגה,

“אנטיפס, איזה תיאורים נהדרים של הסירוס שלך וגם של תליית המכשפות.”

בבוקרו של היום השלישי לביקור, התעוררתי לקול הלמות פטישים. הבטתי מחלון הארמון, בחצר הוקמו עשרה עמודי צלב, ליד כל עמוד הונחה קורה אופקית. ממול לעמודים הוקמו כמה שורות מושבים. אחרי ארוחת הבוקר, הוזמנתי אחר כבוד אל המושבים, גם המלך והמלכה היו שם, להפתעתי ישבו שם גם הלנה וטלמכוס. לא ידעתי מה הולך לקרות, אך ברור היה לי שזה עוד אחד מתעלוליה הנבזיים של המלכה.

לחצר הוכנסו עשרה אנשים מוכים שהובלו על ידי הקיליקים, כולם נכבלו לעמודי צלב.

“האנשים האלה זממו להתנקש במלך במלכה ובמושל אדום,” רעם המלך,” דנתי אותם למוות.”

“הם יצלבו כאן בחצר הארמון,” הוסיפה המלכה, “אנטיפס, אתה יכול להצילם מצליבה.”

היה ברור לי שלא במקרה הם הובאו לכאן עכשיו. זה עומד להיות אחד תעלולים האכזריים בהם חזיתי.

הבטתי בהם, למרות הדם על פניהם זיהיתי אותם, אלו היו חלק מחברי נעורי, גם הם ניסו לחזר אחר הלנה, אחד מהם היה קוסענל, ידעתי, הוויתור על חברים אלה היה גם כן חלק ממחיר נקמתי.

 

קוסענל הביט בי בבוז,

“אתה יודע מי אינו נמצא אתנו?”

“לא איני יודע.”

“קוסברק, יש עוד בוגדים במארשה חוץ ממך ואביך.”

התמונה עדיין הייתה מעורפלת אך החלה להתבהר.

“איך אצילם מצליבה?” פניתי אל המלכה.

“אודיסאוס יקבל קשת ואשפת חיצים, עליו לירות חץ אחד ויחיד בכל מחזר, מחזר שיפצע פצעי מוות ינצל מצליבה, לאחר שירה בכל המחזרים, יחזור אליו טלמכוס בנו ופנלופה תחזור לחיקו.”

ידעתי שהמלכה שטנית, אך לא ידעתי עד כמה.

“אינני משתתפת בהצגה הזאת,” צעקה הלנה.

“גם אני לא,” צעק טלמכוס.

 

“כרצונך,” ענתה המלכה, “אך לפני שתדחי בגאווה את המחווה הנדיבה שלי, שאלי את כל מחזריך האם יעדיפו חץ בליבם, או להיות מוקעים אל הצלב במסמרים, ולדמם עד מותם הבלתי נמנע.”

ריב פרץ בחבורת הנידונים, היו שהעדיפו חץ בליבם ואחרים אמרו שהם מעדיפים להיצלב. קוסענל קרא,

“כולנו נצלב, ידעו תושבי מארשה ואדום, מי הטיראנים השולטים בנו ומי הבוגד המלכך את פנכתם.”

“כרצונכם,” אמרה המלכה, “קוסנהר, הבעת את משאלתך להיצלב, אגשים את משאלתך.”

המלכה רמזה לקיליקים, ארבעה מהם שחררו את קוסנהר מהעמוד, פשטו את ידיו על הקורה האופקית, וחיברו את אמותיו לקורה במסמרים ארוכים. קוסנהר צעק וביקש רחמים, הקיליקים העלו את הקורה האופקית מעל האנכית ונעצו מסמרים בקרסוליו אל עמוד הצלב.

“אנטיפס,” הוא צעק, “בשם החברות בנעורינו, גאל אותי מייסורי.”

המלך נתן בידי קשת ואשפת חיצים,

“גאל אותו מייסוריו.”

נטלתי את הקשת והחיצים ועמדתי מול קוסנהר,

“תירה כבר בוגד,” צעק קוסנהר.

כיוונתי את החץ לליבו ויריתי , הוא התמוטט על הצלב.

“מי רוצה את חיצו של אודיסאוס בליבו?” שאלה המלכה את המחזרים. שמונה הביעו את רצונם. הם עמדו ישר, יריתי בכולם במדויק.

 

רק קוסענל נשאר, הוא הוקע אל הצלב. ניגשתי אליו,

“קוסענל בשם החברות שלנו בעבר, בעבור שגידלת את בני, אני רוצה לגאול אותך מייסוריך.”

קוסענל ירק בפני, “לעולם לא אבקש רחמים מבוגד.”

“אנטיפס,” בכתה הלנה, “גאל אותו מייסוריו.”

התרחקתי מהצלב כחמש עשרה אמות, הסתובבתי אל קוסענל, הרמתי את הקשת והתכוננתי לשלח בו חץ. שני הקיליקים שעמדו מאחורי תפסו את ידי. הנחתי את הקשת והסתובבתי. המלכה קראה לי, היא לקחה את הלנה ואותי הצידה.

“האודיסיאה חייבת להסתיים, כשאודיסאוס יורה באחרון המחזרים ופנלופה חוזרת לחיקו.”

“מלכתי, למה קראת לי ולהלנה?”

“פנלופה תשבע שכאשר תהיה אלמנה, תינשא לאודיסאוס.”

 

“לא אנשא לו, לא בתנאים אלה,” זעמה הלנה.

“אז תדוני את המחזר שלך לייסורים נוראים.”

“הוא אינו מחזר שלי הוא בעלי.”

“במחזה הזה, הוא אחרון המחזרים בהם יורה אודיסאוס, אחרי הרג המחזרים פנלופה חוזרת למיטתו של אודיסאוס.”

“אלו הם חיי האמיתיים, לא האודיסיאה של הומרוס.”

“בחייך האמיתיים רצית ספר כריתות כדי להינשא לאודיסאוס, אני חוסכת לך זאת.”

הלנה נעצה בי מבט שכולו בוז, כאומרת לי, מלשין בוגד, אינך ראוי לאמון. המלכה המשיכה,

“המחזר שלך חייב למות, בידך הבחירה איך ימות.”

 

הלנה היססה עוד זמן קצר,

“אני נשבעת שאינשא לאנטיפס לאחר שאהיה אלמנה,” היא פרצה בבכי.

“אודיסאוס, שלח את חיצך באחרון המחזרים.”

המלכה נראתה מרוצה, חזרתי לעמדת הירי ושלחתי חץ בליבו של קוסענל, תן למלכה את אשר למלכה, ההצגה חייבת להימשך.

לאחר סיום ההצגה פקדה המלכה,

“גופות המחזרים ישלחו לירושלים, שם ישמשו למזונם של שמשון ודלילה.”

כרעתי ברך לפניה,

“מלכתי, אני מבקש לקבור אותם כאן במארשה.”

“לבזבז כל כך הרבה בשר משובח? כמחווה של רצון טוב אתן לך לבחור אחד אותו תביא לקבורה.”

“מלכה, אני מתחנן.”

 

“אנטיפס, אל תנצל את טוב לבי, בחר אחד ולא כולם יעלו לירושלים.”

“את קוסענל.”

בערב הגיע חכם בנימין והשיא את הלנה ואותי כדת משה וישראל. קיבלנו מתנה מהזוג המלכותי קופסא מהודרת ובתוכה משחק מלחמה הודי, כלי המלחמה היו עשויים שנהב וכולם מעוצבים בדמות צלמי זכר. הלנה הסמיקה,

“פנלופה,” אמרה המלכה, “זהו התחליף לחיצים שאודיסאוס, לא יכול לירות.”

לפני סיום הביקור המלכותי הייתה המלכה במצב רוח מרומם, עזרתי אומץ והחלטתי לשאול אותה את כל השאלות שנקרו במוחי.

“איך ידעת שהלנה רצתה ספר כריתות?”

“יש לי אוזניים ארוכות, יותר מזה מושל אדום לא צריך לדעת,” ידעתי שיותר מזה לא אשמע על עניין זה. המשכתי,

 

“כמה זמן יודעים אנשי הביטחון על החבורה?”

“כמעט שנה וחצי.”

“למה רק עכשיו הוחלט לחסלם.”

“עד עכשיו הם לא עשו שום דבר מסוכן, התפללו לקוס בסתר, קראו ספרים אדומיים עתיקים ודיברו על שחרור אדום מהכיבוש.”

“מה קרה עכשיו?”

“האיש שלנו בחבורה קוסברק, הוא שהסית אותם למעשה הזה, שהקיפו אותם הקיליקים הוא קרא להם להיכנע, אחר כך העיד בפני החוקרים. על שירותיו הטובים הוא קיבל שלושים שקלי כסף,” שכרו של הבוגד הניקלה, על פי זכריה הנביא.

“מה עלה בגורלו של קוסברק?”

“אחרי שנודע לו מה עלה בגורל חבריו, הוא נפל על הפגיון שלו ומעיו נשפכו על האדמה,” חיוך זדוני עלה על פני המלכה.

“הוא לא ידע שזה יהיה גורל חבריו?”

“הובטח לו שהם רק יולקו ויאסרו לזמן קצר.”

“והכל למען הצגת האודיסיאה?”

“הצגה בזמן אמיתי היא הדבר המרגש ביותר, יותר מרגש ממשחקי הגלדיאטורים של הרומאים.”

“ואת גם כתבת וביימת את המחזה, אודיסאוס חוזר לאיתקה?”

“כן זו פסגת יצירתי.”

שנה 46 לעצמאות יהודה – (96 לפנה”ס)

תוכן העניינים

קניה טובה

שלומית

כשהיה אריסטובולוס בני הנבחר, בן ארבע, הוריתי לסוכן שלי בשוק העבדים של אפסוס, לקנות עבד משכיל, היודע יוונית ולטינית כדי שילמד את הילד שפות אלה. הסוכן שיגר לי יונה שיש לו קנייה מצוינת, אך לפי צוואת בעליו הקודמים, יש למכור את העבד יחד עם אשתו וילדיו. שיגרתי לו יונה – קנה!

כך הגיע לארמון המורה דימיטריוס עם משפחתו.

הלכתי לראות שיעור ביוונית, אריסטובולוס ישב מפהק משעמום.

“יוונית לא מעניינת אותך?” שאלתי אותו.

“היוונית דווקא מעניינת אותי, אבל אני צריך כל הזמן לחכות שאחי המפגר יבין מה דימיטריוס מלמד ולי משעמם.”

“דימיטריוס, לא מעניין אותי מה מבין הילד הגדול, אתה כאן בשביל הצעיר, אני ברורה מספיק?”

“ברורה מספיק מלכתי.”

למרות היות של אריסטובולוס צעיר בשנה ומחצה מאחיו הוא היה גבוה וחזק ממנו, הילוכו זקוף וגאה, יפה כבן אלים שירד אל האדמה. שערו היה סבוך וארוך בגוון זהב, עיניו כחולות כרקיע ביום קיץ בהיר והיה חכם כחנוך. אחיו היה שחור עיניים ושיער, הילוכו כפוף כשל עבד המחכה להצלפת שוט, בנוסף לכך היה רפה שכל.

עוד בילדותו הוכיח אריסטובולוס את היותו ראוי למלכות. במשחקי ילדותו הוא תמיד היה המלך דוד, הוא הקיף עצמו בעבדים, בשפחות, בנשים ובפילגשים.

הפיוס

אנטיפס

הקרע עם הלנה קרע את ליבי, אנחנו נשואים והיא בזה לי, הלנה סירבה לעבור ולהתגורר בארמון, הרגשתי שהיא מתעבת אותי על לא עוול בכפי, גם בני טלמכוס שנא אותי, לא יכולתי להאשימו. כתבתי מכתב קצר להלנה ושלחתי אליה את ארמיניוס,

‘אהובתי לא בגדתי.’

ארמיניוס חזר עם התשובה, ‘השנאה לבוגד גברה על האהבה לאלוף נעורי.’ לא יכולתי להאשים אותה.

השאלה מי היו האוזניים הארוכות של המלכה טרדה את מנוחתי, כשפגשתי את הלנה בחורשה, לא נראתה שם נפש חייה, ארמיניוס היה רחוק ולא יכול היה לשמוע. אם זה לא היה עוף השמים שהוליך את הקול, מישהו היה חייב להיות קרוב אלינו ולצותת. על צמרות העצים הקרובות? לא הגיוני, הרי בהיותי אדם רדוף, הבטתי בצמרות כשהגענו לחורשה, הייתי רואה אם מישהו היה מתחבא בהן. ומה עם הגזע החלול של הזית העתיק? רק ילדים יכולים להיכנס אליו. זו לא עבודה לילדים. הפכתי והפכתי בראשי, לפתע הכל היה ברור.

 

החלטתי שאוכיח להלנה שלא בגדתי, לא בה ולא באדום. כתבתי לה, ‘מחכה לך ביום ובמקום שלנו, אוכיח לך שאיני בוגד. אוהב קוסמלך אנטיפס.’ התשובה שקיבלתי,

‘זו ההזדמנות האחרונה שלך, לא תהיה פעם נוספת.’

בארוחת הערב שלפני הפגישה, ביקשתי מארמיניוס פעם נוספת שישגיח עלי מאחור. ראיתי אותו בצללים של חדר האוכל, ידעתי שהוא מקשיב ושמחתי על כך. בבוקר ראיתי אותו חומק מהארמון, ידעתי בדיוק לאן ילך.

חיכיתי עוד זמן מה והלכתי לחורשה הקסומה שלנו, רק לפני שנה הצלתי במקום זה את הלנה מרב התליינים שמעון בן שטח. עמדתי תחת הזית העתיק. הלנה הגיעה גם היא. סימנתי לה שלא תאמר דבר. שנינו הלכנו לפתח החלול בעץ, הצבעתי עליו, הלנה אותתה לי שאינה רואה כלום.

הושטתי את ידי לתוך ניקרת העץ ושלפתי משם את הגמד בשערותיו. אבי קיבל אותו כעוזר טבח בארמון המושל, שנינו היינו בטוחים שהוא איש נאמן, הרי אבי קבל אותו לעבודה מרחמים. בידיו של קוסחנן הגמד היו לוח שעווה וחרט.

שלחתי אותו עם ארמיניוס לארמון עם הוראה שיארוז את חפציו וימתין לי.

הלנה נפלה על צווארי ובכתה, היא אמרה שהיא מצטערת שחשדה בי על שבגדתי בה, אך אמרה שעדיין לא הוכחתי לה שלא בגדתי באדום. מכיוון שהמלכה ידעה את כל עלילותיי בארמון, החלטתי שאם גם הלנה תדע את עלילותיי, זה לא יסכן אותה ואת טלמכוס, ביקשתי ממנה שתסביר לנער את העניין.

חזרתי לארמון, הבוגד בכה שאין לו לאן ללכת, מי ישכור גמד כמוהו ועוד יללות מסוג זה. כלאתי אותו בחדר המעצר של בארמון, עד שאחליט מה יעשה בו.

 

הלנה עברה להתגורר איתי בארמון המושל, גם טלמכוס בני הגיע איתה, יחסו אלי עוד היה עויין במקצת, אך הרגשתי שזה לא היחס אותו הפגין אחרי שיריתי באביו המאמץ. בפעם הראשונה בחיי חלקתי את יצועי עם האישה שאהבתי. למרות שהלנה הייתה אישה אמיתית, אני כבר לא היה גבר אמיתי. אין ספק, השנים שעברו עלי ללא הלנה, היו המחיר הכבד ביותר ששילמתי על נקמתי.

הלנה סירבה להשתמש במתנת הנישואין שקיבלנו מהזוג המלכותי, היא גם הציעה שנשרוף אותה. אמרתי לה שזה לא יהיה נבון להרגיז את המלכים, עדיף לטמון את המתנה הנתעבת במקום בו לא נראה אותה. במקום המתנה המלכותית לימדה אותי הלנה איך לענגה בקצות אצבעותיי ובלשוני. העונג שלי היה לחוש את גופה הערום של הלנה נצמד לגופי, ולראות בעיני רוחי את הימים היפים ההם תחת עץ הזית העתיק, ליותר מזה לא הייתי מסוגל.

חשבתי על ארמיניוס שאינו יכול לענג את אהובתו בלשונו. יחסי עם טלמכוס השתפרו להפליא והוא אף קרא לי אבא. בהסכמת אימו, שלחתי אותו ללמוד בגימנסיון באלכסנדריה, שם התארח בביתו של פרסאוס הפליט חברי הגולה. נכון לעת הזאת חזרתי אל פנלופה, אך קשתי הייתה שבורה.

קוס לא חנן את קוסחנן

אנטיפס

אחרי שתפשתי אותו בגזע העץ נשלח קוסחנן הבוגד לירושלים. המלכה החסודה מצאה לו משרה כעוזר לזרח הכושי. היום יום שלישי עשר פעמים כי טוב, הגיעה אלי הידיעה, שכאשר ניקה הגמד את המעון המלכותי של האריות, אימנה דלילה את גוריה מהבציר השני בצייד, הניצוד היה קוסחנן. קיוויתי שהכפירים הצעירים לא שברו את שיניהם כאשר לעסו את בשרו הקשה. הודיתי לקוס שהשיב למלשין כגמולו. כמו הבציר הראשון של כפירי האריות, גם הבציר השני נמכר לאותו סוחר חיות טרף, למטרות של תרבות רומאית נעלה.

הברית החדשה

שלומית

“אנחנו נחדש את ברית עם ממלכת פרתיה,” הודיע לי המלך ינאי.

“שכחת שאני שותפה לשלטון, אתה חייב לפחות להתייעץ אתי, אתה פועל מאחורי גבי, אינך רואה דבר מעבר לקצה אפך.”

“אני המלך וזו החלטתי.”

ניסיתי בפעם האחרונה, “הפרתים הם העבר, רומא היא העתיד, אסור שהם יראו בנו אויב.”

“מאוחר מדי. משלחת פרתית בדרכה לירושלים, נקבלה בכבוד הראוי, את תראי שהסכם אתם ישרת את יהודה טוב יותר מהסכם עם רומא.”

 

ינאי

המשלחת הפרתית הגיעה, בראשה עמד האחשדרפן פְרָאשָׁסְטְרָה, אותו פגשו שלומית ואנטיגונוס בקטסיפון בביקורם שם. המטרה הייתה לחדש את הברית שנחתמה אז. בקבלת הפנים נוכחו גם המלכה ואבשלום.

אחרי מילות נימוסין פתח פְרָאשָׁסְטְרָה,

“אני מציע ליהודה לחדש את הברית, הפעם במטרה לבלום את הרומאים באסיה, אני מבין שעדיין לא חידשתם את הברית עם רומא.”

“אתה מבין היטב,” אבשלום ואני נעצנו בשלומית מבט שכולו ניצחון,

“האם ארמניה פונטוס וסוריה הסלווקית, עדיין בברית?” שלומית רוצה לוודא את תקפותה של הברית.

“אכן כך.”

“מה עם הנבטים?” אני בטוח שהמלכה שאלה זאת במטרה להביכיני, הרי כבשתי והרסתי את עזה, הנמל שלהם. החלטתי להתעלם.

“הם עדיין לא הצטרפו,” השיב פראשָׁסְטְרָה, אני חושב שהאמגושי הבחין בעקיצתה של המלכה.

“אשתי מצדדת בברית עם רומא, מה תרוויח יהודה מהברית אתכם בעת הזאת?”

“ביטחון שהממלכה הסלווקית לא תנסה לפלוש ויהודה.”

“הברית שלנו עם רומא, שהחלה כבר לפני ארבעה דורות, הרתיעה את סוריה הסלווקית, גם כשרומא עוד הייתה רחוקה, עכשיו הרומאים קרובים הרבה יותר.”

“בימים ההם הממלכה הסלווקית עמדה לבדה מול רומא, והובסה בקרב מגנסיה, היום היא שותפה בברית ומקבלת גיבוי צבאי מחברותיה.”

האזנתי בקשב רב, וניסיתי לסחוט עוד כמה טיפות מהלימון הפרתי,

“אם כך רומא חזקה מאוד, היא מביסה את כל אויביה, גם את קרתגו הביסה לבסוף, למה שלא אעשה כעצת אשתי ואחדש את הברית עם רומא?”

“אחרת את המועד,” ענה לי פְרָאשָׁסְטְרָה בנחת, “אנחנו יודעים הייטב מה מצב היחסים בין יהודה לרומא, אם לא תחדשו את הברית אתנו, נפלוש ליהודה יחד עם הסלווקים ונכבוש אותה.”

הרהרתי, עבר הזמן בו הייתי יכול לפסוח על שני הסעיפים, לא נותרה בפני ברירה אחרת, פרתיה קרובה, הסלווקים ישמחו להשתתף בפלישה ליהודה, רומא הרחוקה עוינת.

“אנחנו נצטרף לברית, יחד נבלום את רומא, נשתה לחיי הברית.”

כולם מילאו את גביעיהם ושתו, שלומית רק לגמה כזית.

 

פְרָאשָׁסְטְרָה שהשיג את מטרתו שאל , “האם יש לכם שובך של יוני דואר?”

“יש לנו,” ענתה המלכה בגאווה, השובך המלכותי היה בן טיפוחיה. פְרָאשָׁסְטְרָה שלח את אחד מעוזריו וזה חזר עם כלוב ומסרו לאמגושי.

“קבלו את היונים מקטסיפון,” הוא הושיט למלכה כלוב עם ארבע יונים גדולות וחזקות המסוגלות לעבור את המדבר. המלכה שלחה להביא יונים מירושלים כדי לתתם לאמגושי. אלו היו גם כן יונים גדולות וחזקות.

“עכשיו נוכל להעביר הודעות דחופות במהירות,” אמר האמגושי.

אני ופְרָאשָׁסְטְרָה חתמנו על הברית. פרתיה, סוריה הסלווקית וארמניה קרובות יותר מרומא.

 

הפגישה הסתיימה, החדר התרוקן, רק אני ושלומית נותרו, עומדים זה מול זה.

“לרומאים זיכרון ארוך, הפרובינציה יודיאה תהיה רשומה על שמך,” הטיחה בי המלכה.

“את טועה ומטעה, זו הברית החשובה ביותר שחתמה יהודה מעולם, זמנה של רומא עבר!”

 

כנהוג באירועים מסוג זה, ערכתי משתה לכבוד המשלחת הפרתית.

“אני מציעה שתזמין את אחי אב בית הדין של הסנהדרין,” אמרה לי המלכה.

“העובדה שראשו של אחיך עדיין מחובר לכתפיו, אין משמעותה שאני מוכן לסבול את נוכחותו.”

“חשוב שאחי יהיה נוכח, הוא חולק עם האמגושי את האמונה בהבלי העולם הבא, שכר ועונש, יום הדין ועוד, אחי יעסיק את האמגושי כל זמן המשתה, אתה הרי רוצה שהוא יצא מכאן שבע רצון.”

“אם זה חיוני, אבלע זאת בלי להקיא.”

נוכחותו של שמעון בן שטח גרמה לכך שאאבד את התאבון, אך בן שטח והאמגושי ניהלו שיחה ערה בדיוק על הדברים שהמלכה ציפתה שידברו. הרהרתי,

הפרושי והאמגושי מסכימים ביניהם, יותר מאשר מסכימים ביניהם הפרושים והצדוקים.

לחשתי למלכה, “הפרושים הם בעצם אמגושים דוברי עברית.” זה זמן רב שלא הייתה בינינו הסכמה כה מוחלטת.

שור נגח

שמעון בן שטח

הרגשתי את עצמי בטוח ממרומי הכס של אב בית הדין. אחותי הייתה מודאגת

“אתה מותח את סבלנותו של המלך, לא תמיד אוכל להגן עליך.”

“התורה תמיד תגן עלי.”

“אחי, ישנם מקרים שבהם חרבם של הקיליקים חדה מפלפוליך במסורת אבות.”

הרהרתי – איך אפיל את המלך? ציון במשפט תפדה, אפילו ינאי שבזז את המלוכה, כמו המלכים החשמונאים האחרים, לא יעז להמרות את פי הסנהדרין. חיכיתי להזדמנות.

כשנה אחרי אירוע קורבנות הנזירים, אירע המקרה שעבדו של המלך הרג אדם, פתחתי את ספר שמות, מצאתי שם את אשר חיפשתי, ואם שור נגח הוא מתמל שלשם, והועד בעליו ולא ישמרנו והמית איש או אישה, השור יסקל וגם בעליו יומת. ראיתי בעיני רוחו את סקילת המלך ועבדו. שלחתי למלך מכתב הזמנה, שבו ציוויתי עליו ועל עבדו להתייצב לדין הסנהדרין.

 

ינאי

קיבלתי את מכתבו של אב בית הדין. התייעצתי עם המלכה, היא גדולה בתורה, אך חשוב מזה היא מכירה את אחיה הנוכל יותר משהוא מכיר את עצמו.

“אחי מתכנן משפח לא משפט, ממתי עבד הוא שור? אל תתייצב למשפט, אתה תיסקל באבנים.”

“דווקא אתייצב. נפתוליו ונכלוליותו של אחיך אינם מפחידים אותי, אלמד את אחיך ואת כל הפרושים לקח שלא ישכחו.”

התייצבתי בלשכת הגזית. מחוץ ללשכה המתינו מאה קיליקים מזוינים מכף רגל עד ראש. המשפח החל.

“המלך ינאי אני קורא לך לקום ולהעיד על האירוע שבו הרג עבדך אדם.”

“לא אקום עד שכל חברי הסנהדרין יקומו ויאמרו לי לעשות זאת.”

הפרושים שבבית הדין החלו לקום, היה ברור לי שהצדוקים לא יקומו. זה לא הספיק ללקח שרציתי ללמד את בן שטח וחבר מרעיו. הנפתי את ידי, זה היה האות המוסכם לאיש שלי שישב בקהל. הוא יצא החוצה. הקיליקים החלו לקרקש בחרבותיהם בקצב אחיד על המגינים. איזו מנגינה נפלאה. הפרושים שקמו כמעט השתינו מרב פחד, הם התיישבו וכבשו את פניהם בקרקע.

הנוכל הרעים בקולו, “אתם פוחדים ממלך בשר ודם, אך לא ממלך מלכי המלכים שיפרע מכם ביום הדין.”

אני בהחלט מבין את חברי הסנהדרין, עדיף להינצל מחרב קיליקית בעולם הזה. באשר לעונש שהבטיח להם הנוכל, הרי שהוא אינו נציגו של אלוהים עלי אדמות, אף על פי שהוא בטוח שכך הוא. קמתי ממקומו והבטתי בבוז על בן שטח וחבר מרעיו, יצאתי בגאון מלשכת הגזית.

הבן יקיר לי

שלומית

דימיטריוס הסורי ביקש רשות להיכנס ללשכתי.

“הבנים שלך אינם בחדריהם, הם היו צריכים לשבת עכשיו וללמוד יוונית.”

הכרתי כבר את בני אריסטובולוס. הלכתי לחדר המלכות. הוד מלכותו אריסטובולוס כבר כמעט בן החמש, ישב על כס המלכות וכתר על ראשו, אחיו המבויש הורקנוס ניסה להסתתר מאחורי הכס. שתי בנותיו של דימיטריוס עמדו מעל המלך ונופפו במניפות גדולות. בנו של דימיטריוס, הוראציו, השתטח אפיים למרגלות כס המלכות.

“אריסטובולוס,” אמרתי בחומרה, “יש לך שתי דקות להתייצב עם אחיך לשיעור יוונית.”

“אבל אמא…” התחנחן אריסטובולוס.

“אין אבל, אם לא תתייצבו, לא ארשה לכם יותר לשחק בחדר המלכות.”

חזרתי אל דימיטריוס.

“הגיע הזמן שתשלוט בילדיך, הסוכן שלי בשוק העבדים באפסוס שילם מספיק עליך ועל משפחתך.”

הו הבן יקיר לי יהודה אריסטובולוס ילד שעשועי, אני אוהבת אותך יותר מדי ואינני מסוגלת להענישך. כראוי

מוכת ירח

שלומית

קינאתי בשלומית אלכסנדרה סבתן של התאומות על אהבת התאומות אליה. הסבתא נהגה לקום בלילות ממיטתה ולשוטט, אחר כך חזרה למיטתה, בבוקר לא זכרה כלום.

רצה אלוהים ובאחד משיטוטיה הליליים מצאה את דרכה למשכנם של האריות המלכותיים. בבוקר מצא זרח הכושי את האריות האהובים שלו, מגרמים את שרידיה.

ערכתי לה לוויה מפוארת היא נקברה בקברי החשמונאים בירושלים. בצער על לכתה, הייתה קרן אור, אהבת התאומות חיפשה את הנפש הטובה הבאה, אני הייתי הנפש הזאת.

התאומות התגעגעו לסבתן האהובה. אני ואמן חוגלה היינו מדליקות נר לזכרה בכל ערב שבת. היה זה נר שמן מפואר עשוי זהב, מעוטר בעלי גפן ואשכולות. שתינו היו מספרות לתאומות על סבתן האהובה, לבל תשכח. ביום השנה למותה ערכנו לה טקס זיכרון בפתח מערת הקבורה שלה. הדלקנו שניים עשר נרות שמן מזהב מעוטרים במנורה ועלי זית.

פיניתי כל יום שעתיים לבילוי עם התאומות. הן היו מובאות ללשכתי. שיחקתי איתן, סיפרתי להן סיפורים על גיבורי היהודים וגם על גיבורי יוון. החלטתי שלא אלמד אותן שום דבר מעשי, לא חכמת ישראל ולא חכמת יוון. זמן של אהבה והנאה צרופה.

כשהיו קטנות הייתי מושיבה אותן על ברכי, הן היו סקרניות, מיששו בידיהן הקטנות את פני, בגדי ואף מתחת לבגדים. הן ידעו לאהוב ואני התמכרתי לריחן למגען. הן קראו לי סבתא ואני הייתה מתמוגגת. לפעמים היה בני אריסטובולוס מצטרף לבילוי שלנו, אך בדרך כלל הוא העדיף להתעלל באחיו הגדול ולהשתעשע עם ילדי העבדים.

חשש אחד ניקר במוחי, האם התאומות ידעו אי פעם את הסוד? ואם הן ידעו האם ישנאו אותי? העבר יכול לרדוף אחרי למקומות שלא פיללתי, אולי השרץ שאני מחביאה תחת השרוול ככל יכולתי, יעקוץ?

שנה 48 לעצמאות יהודה – (94 לפנה”ס)

תוכן העניינים

משחקים של מבוגרים

מרים בת אבשלום

אבא הנחית על לחיי סטירה מצלצלת, אחר כך העניק סטירה כזאת לאחותי התאומה, זה היה אחד הזיכרונות שנחרטו במוחי בערך בגיל ארבע. חשתי את טעמו של הדם החם שזרם בפי.

“התלבשו מופקרות,” צעק אבא.

התלבשנו במהירות. הנסיך אריסטובולוס אחז בידו של הנסיך הורקנוס ויחד חמקו, כאילו לא שיחקו אתנו בחדר המרחץ שלנו.

אבא קשר את הוראציו לאחד העמודים במרחץ. ואז שלף מחגורתו את שוט הסוסים האהוב עליו, השוט שגם הצליף על הגב שלנו מספר פעמים. שריקת השוט באוויר הספיקה כדי להטיל בנו פחד.

הוא החל להלקות בפראות את גופו העירום של הוראציו המיילל פסי דם נראו על גבו של בן העבדים. אלו לא היו לטיפות השוט שאנו חשנו על גבנו וישבננו, כאלה שרק השאירו סימנים אדומים שנמחו לאחר כמה שעות. גם אמנו חוגלה הכירה את לטיפות השוט. עמדנו בצד ובכינו.

 

שלומית

שמעתי את הבכי ואת הצעקות שעלו מהאגף שבו גרה משפחתו של אבשלום. נכנסתי בבהילות לחדר המרחץ באגף.

“אבשלום הפסק זאת מייד! שחרר את הוראציו.” ציוויתי.

אבשלום הניח את השוט מידו באי רצון ושיחרר את הוראציו. הילד זעק מכאב, החבלים ספוגי הדם נדבקו לגופו וקרעו ממנו פיסות בשר. אבשלום נראה כמי שדווקא הפיק מכך הנאה.

“עזוב את הילד,” צעקתי עליו, “הרופא ישחרר אותו מהחבלים.” שלחתי את הסריס שלי ארמיניוס הצעיר להזעיק את הרופא.

“אבשלום מה בדיוק קרה כאן?”

“משחקי מבוגרים, גם הבנים שלך השתתפו.”

“אבשלום, התייצב בעוד שעה בלשכתי עם הסבר משכנע למה שראיתי כאן.”

 

הלכתי לאגף המגורים המלכותי. שני בני עסקו בענייניהם, כאילו לא חמקו כגנבים בלילה מהשערורייה כמה דקות קודם לכן. ידעתי שאם אחקור את אריסטובולוס הוא יכחיש הכול ויצא מכך בעזרת הכריזמה והמתיקות שלו שלא אוכל לעמוד בפניה. החלטתי שאתחיל בהורקנוס החלש, שאותו אחקור ללא רחמים. פקדתי על אריסטובולוס לצאת מהחדר. הוא לחש באוזנו של הורקנוס, “היינו פה כל הזמן,” קראתי את תנועות שפתיו, אריסטובולוס יצא וטרק את הדלת.

“מה קרה באגף של אבשלום וחוגלה?”

“לא יודע, היינו פה כל הזמן.”

“שקרן,” סטרתי לו על שתי לחייו בכל כוח שנאתי לממזר בן הכלאיים, דם נזל מפיו והוא החל לבכות,

“שיחקתם משחקים של מבוגרים!”

“זה לא אני זה הוא.”

“מה הוא עשה?”

“הוא היה המלך דוד, התאומות היו המלכות בת שבע ואביגיל,” מלך ראוי מלכות ראויות.

“ומה אתה היית?”

“מי שהמלך גזל את אשתו,” מגיע לו להיות אוריה החיתי.

 

“מה היה הוראציו?”

“הסריס המשמש את המלכות במרחץ.”

“האם גם אחיותיו של הוראציו השתתפו?”

“כן, הן היו פילגשיו של המלך.”

קראתי לאריסטובולוס, חקרתי אותו על כל מה שאמר הורקנוס.

היה בידה כל המידע הנחוץ, לא התרגשתי יותר מדי, הרי גם אני ואחי שמעון שיחקנו במשחקים כאלה בילדותנו, עד שהחכם הפרושי שאצלו למד שמעון, איים עליו שירש גיהינום. בכל זאת המשחק הזה חייב להיפסק, הורקנוס כבר בן שמונה ואריסטובולוס בן שש וחצי. אם זה יימשך זה עלול להיות מסוכן.

“המשחק עם המלכות חייב להיפסק, האם אני ברורה מספיק?”

“ברורה מאוד אמא,” אמר אריסטובולוס, הורקנוס הנהן בראשו.

יצאתי מהחדר, והתעכבתי ליד הדלת.

“פחדן, מלשין, אתה רך יותר מהתמנונים שהוראציו ואחיותיו אכלו באפסוס.”

 

“אבשלום, אני רוצה הסבר משכנע.”

“הוראציו שיחק עם התאומות בסריס וגבירות.”

“אולי הן שיחקו איתו?”

“מה זה חשוב, הוא עיסה אותן בעירום,” בילדותו הוא לא היה צדיק גדול.

“אני זוכרת שגם אתה בילדותך שיחקת במשחקים כאלה עם אחיותיך.”

“אבל לא עם בנות של עבדים ושפחות.”

“אבשלום, אסור לך לגעת בהוראציו ובאחיותיו, הם רכושי הפרטי. אם יש לך תלונה עליהם, אני אטפל בה, האם אני ברורה מספיק?”

“כן מלכתי, אך יש לי בקשה קטנה,” ברור היה לי שאצטרך לפצותו, הוא הרי אחי המלך.

“מה בקשתך?”

“הארמון שלך חונק אותי, אני מבקש לעבור להתגורר בבית האירוח המלכותי הסמוך.”

“בית האירוח חיוני, אך אלך לקראתך, נפתח שער מהאגף שלך לרחוב, תוכל לסגור את הדלת בין האגף שלך לשאר הארמון. כך תוכל לגור בארמון, אך להרגיש כמי שגר בבית אחר.”

“תודה מלכתי.”

 

“אין רע במשחקים שלכן, אך הם חייבים להיפסק.”

“למה סבתא, זה כל כך נעים,” אמרה מרים.

“הנסיכים כבר מבוגרים בשבילכן, משחקים עם בני העבדים יפגעו בשם הטוב שלכן.”

“אני רוצה להתחתן עם אריסטובולוס!” הכריזה דבורה.

“גם אני!” החרתה החזיקה אחריה מרים.

“מה עם הורקנוס?” חייכתי.

“איכס,” העווית גועל עלתה על פניהן של התאומות.

“שיתחתן עם הפילגשים,” מרים צחקה ושתינו הצטרפנו.

“כשתגדלו אולי אחת מכן תתחתן עם אריסטובולוס.”

“למה לא שתינו?” מרים הסתכלה בעיניי.

“אתן יהודיות, בתורה שלנו זה אסור, אצל היוונים זה מותר.”

“חבל שאנחנו לא יווניות.”

 

חיבבתי את חוגלה אם התאומות. לא רציתי לצער אותה ולכן החלטתי לא לגלות לה את דבר התקרית עם הוראציו, אם אישה יגלה לה, הרי זה עניינם. התאומות, כך האמנתי, יתייעצו איתי, אם ירצו לספר זאת לאימם. הן לא באו להתייעץ.

 

מרים בת אבשלום

כמה ימים אחרי האירוע עם הנסיכים והורציו עברה משפחתנו, לבית האירוח המלכותי הסמוך לארמון.

“זה רק לזמן קצר,” אמרה לנו אמא, “עד שיגמרו לשפץ את האגף שלנו.”

כשנגמרו השיפוצים חזרה המשפחה שלנו לאגף שלה, שער קטן נפער אל הרחוב, הוצב בו שומר יומם וליל, דלת כבדה הפרידה מעתה בין האגף של משפחתנו לשאר הארמון. ברב הזמן היא הייתה סגורה.

“אפשר לנשום עכשיו,” אמר לנו אבא, “הארמון חנק אותי.”

 

מכיוון שמעשה גבר באשה ריתקו אותי, חיפשתי דרך לצפות בהורי. למזלי הותקן בחדר משכבם וילון עבה ורחב מאחוריו הייתי יכולה להתחבא. אחרי שכביכול ישנתי, הייתי זוחלת לחדר משכבם הענקי של הורי, מתחבאת מאחורי הווילון וצופה במעשיהם. הייתי שמה את אצבעי על כפתור האהבה שלי, כמו שלימד אותי אריסטובולוס, הוא למד זאת מפילגשיו.

כאשר בגרתי, הבנתי שמה שעשו הורי, לא היה אהבתם הלוהטת של יעקב ורחל, או של אורפיאוס ואורידיקה. זו הייתה אהבה אלימה, אם בכלל הייתה זאת אהבה. היה ספק בליבי אם אמי חשה את ההנאה שחשנו אני ואחותי עם המלך דוד. לאחר שהייתי שומעת את נשימתם השלווה של הורי, הייתי זוחלת למיטתי.

המלך הצדוקי ונתיניו הפרושים

שלומית

החודש האחד עשר כמעט עבר, בעוד חודש יצא המלך לעונת המלחמות שלו, זה כבר זמן רב שהוא אינו מתייעץ איתי.

“תפקיד המלך לצאת למלחמות, תפקיד המלכה לגדל את יורש העצר.”

“שכחת את הסכמתך לצוואת אריסטובולוס שהשלטון יהיה משותף.”

“נראה לי שאת היא זו ששכחת, כבר איני הנסיך המבוהל בכבלים, הפוחד על צווארו. אני המלך החזק ביותר מדרום לסוריה, חזק אפילו מהמלך הסלווקי.”

“בכל זאת אתה מתעמת עם הפרושים, רוב העם תומך בהם, אתה חייב להשלים איתם, יהודה אינה יכולה לשגשג ללא תמיכת מנהיגי הפרושים.”

“כמה גדודים יש למנהיגי הפרושים?”

“אף לא אחד.”

“ולכן אסלק אותם מהסנהדרין, החוקים שלהם מרגיזים אותי. במקום חוקי התורה, הם המציאו את מסורת אבות, הם הופכים דברים פשוטים למסובכים, אחיך מרגיז אותי יותר מכולם.”

 

“עדיין רוב העם תומך בפרושים וגם באחי.”

“כן, הם מוכרים שקרים על שכר ועונש בעולם הבא, כך הם מפתים את ההמונים הנבערים. בספרים שלנו, יש הוכחות לכך שאין עולם הבא ואין גמול, העולם הבא הוא תורה של עובדי האלילים היוונים ושל עובדי האש של זרתוסתרא.”

“איפה נכתב בספרינו שאין עולם הבא?”

“החכם באדם קהלת בן דוד כתב, כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים, שֶׁיָּמֻתוּ; וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח, זִכְרָם. גַּם אַהֲבָתָם גַּם-שִׂנְאָתָם גַּם-קִנְאָתָם, כְּבָר אָבָדָה; וְחֵלֶק אֵין-לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם, בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. האם יש הוכחה ברורה מזה?”

“הבלים או לא, זה מה שהעם רוצה.”

“העם מטומטם ולכן העם ישלם.”

“מה כוונתך?”

“לאחר חג הסוכות, בסיום עונת המלחמות, יסגרו כל בתי הכנסת שבהם מלמדים את הבלי הפרושים, כל חכמי הפרושים יצטרכו לשטוף רצפות במקום לשטוף בהבלים את מוחם של הנבערים מדעת.”

“אתה משחק באש, האש תשרוף את הממלכה.”

“שלושה גדודים של שכירים קיליקים, יכבו כל אש שיציתו הפרושים,” גברים חושבים מאשכיהם.

“אתה יכול לעשות כמעט הכול עם חנית וחרב אך לא תוכל לשבת עליהם.”

המלך צחק צחוק גדול, “שלומית אלכסנדרה, עדיין לא נס ליחך.”

 

המלך החליט כי השנה יפרע מהפרושים המאוסים עליו. בתפקידו ככהן גדול הקריב את קורבן הפסח, אך אין ספק שהקורבן הגדול שהקריב היה האיחור לצאת למלחמותיו האהובות. אחרי החג הוא סילק מהסנהדרין את כל הפרושים, ביניהם את אב בית הדין, הלא הוא אחי שמעון.

שוב אמרתי לו שהוא משחק באש, המלך גיחך מול פני. הוא חיכה זמן קצר, כשראה שהפרושים רועדים מהקיליקים שלו, יצא למלחמות האהובות שלו. הוא חזר לחג מתן תורה, שוב הקריב את קורבן החג. הפעם החליט לסגור כמה בתי כנסת, ביניהם את בית הכנסת של אחי שמעון.

מחיתי בפניו על מעשיו והזהרתי אותו מהתוצאות. הוא הזמין אותי לחזות במצעד הגדודים הקיליקים בחוצות ירושלים. לכאורה הייתה העיר שקטה, הפרושים התחבאו בחוריהם, אך היה מתח באוויר. בכל זאת חזר המלך אל מלחמותיו.

המלך חזר לקראת יום התרועה, ביום הכיפורים עשרה ימים אחר כך, המלך שהיה גם הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים, שום הרגשת קדושה לא הייתה שם, היה מתח באוויר, מתח שאיים לפרוץ גבולות, רק הגדוד הקיליקי מנע התפרצות אלימה.

 

לאחר יום הכיפורים ערך המלך סעודה גדולה, גם אחי שמעון הוזמן אליה.

“האם אאתר להזמנת המלך?” שאל אותי אחי.

“אינני מציעה לך להעדר מהסעודה.”

הוא הגיע, המנה העיקרית הייתה נתח בקר משובח בחמאת עיזים.

“עכשיו תראה מה כוונתי שהפרושים הופכים דברים פשוטים למסובכים,” אמר ינאי לאחי שמעון, “בתורה שלנו כתוב לא תבשל גדי בחלב אימו, אתם הפרושים הפכתם זאת לאיסור מוחלט על בישול ואכילת בשר וחלב יחד.”

“אז כצדוקי אתה אוכל בשר וחלב יחד.”

“אני אוכל זאת כיהודי שומר תורה ומצוות, גם אתה תאכל זאת, אם תסרב, שני עבדים יפתחו את פיך וידחפו את המעדן לגרונך.”

“אדוני המלך, אינך יכול לאלצו לאכול מאכל האסור עליו,” התערבתי.

“אני יכול לעשות כרצוני.”

“אחותי, אין לי צורך בהתערבותך, אוכל את התועבה הזאת.”

“אני רוצה שאתה וכל האספסוף הפרושי תדעו, המלך אוכל בשר וחלב ונהנה מכך, הכול לפי חוקי התורה.”

שמעון אחי אכל את המנה שהוגשה לו ויצא החוצה להקיא, הוא לא חזר לסעודה.

 

שוב התערבתי, “הזהר מלהתגרות בהמון העם, ברחבת המקדש, שמעתי את ההמון מתכונן לפגוע בך, רק הגדוד הקיליקי מנע מההמון לבצע את זממו.”

“אם כך כשאבוא לבית המקדש בחג הסוכות, יהיו שם גדוד קיליקי וגדוד פיסידי.”

“אני מציעה שתחדל מתוכניתך לסגור את בתי הכנסת, ותפתח אל אלה שכבר סגרת.”

“לפתוח? מדוע? הרי זה הרעיון הטוב ביותר שהגיתי, לעם לא יהיה היכן ללמוד את הבלי הפרושים, והם יחזרו לאמונה היהודית האמיתית.”

“ואם העם ימשיך להאמין בדרכם של הפרושים?”

“זה יהיה סימן שהעם אינו ראוי לאמון המלך ויש להחליף את העם,” המלך פרץ בצחוק גדול, האמנתי שהתבדח, אם כי כבר לא הייתי בטוחה מתי הוא רציני ומתי הוא חומד לצון.

 

חג הסוכות הגיע, המלך הכהן הגדול עלה להקריב את קורבן החג. ההמון היה נרגן, רק חניתות הקיליקים מנעו את ההסתערות על המלך. ואז יצא מבין ההמון יהודה בן גבירה, אחד מזקני הפרושים שפוטר מהסנהדרין, הוא הטיח במלך,

“ינאי המלך, רב לך כתר מלכות. הנח כתר כהונה לזרעו של אהרון !”

“גם אני מזרעו של אהרון,” השיב ינאי.

“אתה בן אישה שבוייה, אימך חללה.”

תפשו את הזקן,” פקד המלך על הקיליקים.

“חיים ומוות ביד הלשון.”

שני קיליקים פערו את פי הזקן לרווחה, קיליקי שלישי נעץ קרס בלשונו ומשכה החוצה, קיליקי רביעי כרת את הלשון בפגיונו ונתנה למלך שזרקה באוויר, כלבו המצרי החדש אנוביס השני זינק ובלע אותה, מלקק את הדם משפתיו.

“זה יהיה עונשו של כל הולך רכיל,” הרעים המלך בקולו מול הקהל הנדהם.

המלך ינאי אולי שכחת, יהודה בן גבירה אינו הסריס ארמיניוס קשישא, וההמונים ברחבת המקדש אינם עבדיך הנרצעים והמתרפסים.

לפתע נשמע רחש בקהל, “בן אישה שבויה,” צעק מישהו, הקהל החל מצטרף אל הקריאה כאיש אחד ובקצב,

“בן אישה שבויה… בן אישה שבויה.” ההמון החל לרגום את המלך באתרוגים. המלך פקד על גדודיו לטבוח בהמון, דמם של כששת אלפים אנשים התערבב בדם הקורבנות. גופותיהם נערמו ברחבת המקדש. המלך המשיך בטקס הקרבת הקורבנות כאילו מאום לא קרה. שמשון ודלילה זכו בארוחות משופרות.

כשחזר המלך לארמון אמרתי לו שוב,

“אתה חייב לפייס את הפרושים, לא הכול תשיג בחרב.”

“אפייס אותם בעוד גדוד קיליקי.”

המועצה באשקלון

אנטיפס

לפני כחודש הגיעו המלך והמלכה למארשה לביקור השנתי. המלכה בדקה את ספרי החשבונות,

“אנטיפס, למה ירדה גביית המס משיירות הנבטים?”

“מאז שהמלך ינאי החריב את עזה, עובר הסחר הנבטי לנתיב מזרחי לכיוון דמשק.”

“מה צריך לעשות כדי שהסחר יחזור לאשקלון ולנמלים שלנו?”

“יש להוריד את המיסים שלנו ושל העיר אשקלון, אולי זה ישכנע את עבדת מלך הנבטים להחזיר את הסחר כמקודם.”

המלכה ציוותה עלי לצאת מהאולם לצורך התייעצות עם המלך. אחרי זמן קצר נקראתי חזרה.

“אנחנו נזמן מועצה באשקלון, אתה תהיה נציג יהודה כמו כן ישתתף נציג של העיר ונציג של עבדת מלך הנבטים.”

“תודה על האמון מלכתי, האם אורשה לקחת את שני בני לאשקלון?”

“תוכל לקחת אחד מהם, השני ימתין בארמון בירושלים. אם יעלו בראשך מחשבות בגידה, הוא יימסר לזרח הכושי.”

 

ביציאה מהאולם שמעתי את המלך אומר למלכה, “בעונת המלחמות הבאה, אכבוש את העיר גדרה בגולן ואשתלט על דרך השיירות לדמשק.”

“הזהר בדבריך,” השיבה המלכה, “אין לו אשכים, אך אוזניו ארוכות.”

לפני כשבועיים הגיעה אלי ההזמנה למועצה באשקלון, נציגו של עבדת היה אציל נבטי בשם רבאל, יחד איתו באה בתו קיפרוס בת השמונה. אנטיפטר בני בן התשע וחצי שבא איתי היה ממש מאוהב באצילה הנבטית. בדיונים הגענו להסכם על הפחתת מיסים, הסכם אותו היו צריכים לאשר המלך ינאי והמלך עבדת. במשתה שערך ראש הפוליס באשקלון, ישבתי ליד הנבטי, כשכולם היו שתויים, העברתי לו מכתב אל המלך עבדת. התפללתי לקוס בכל מעודו שהדבר לא יתגלה למלך ינאי או למלכה שלומית. פיליון בני היה בן ערובה בירושלים, שיניהם וטופריהם של שמשון ודלילה חדים כתער.

שנה 49 לעצמאות יהודה – (93 לפנה”ס)

תוכן העניינים

מרד הפרושים

שלומית

בפתיחת עונת המלחמות, הובס המלך ינאי בגדרה שבגולן על ידי עבדת מלך הנבטים וחיל הגמלים שלו, המלך חזר מושפל, מעולם לא הובס כך. בירושלים חשבו שנהרג, תהלוכות שמחה של הפרושים בהנהגתו של אחי שמעון צעדו ברחובות. עם שרידי צבאו דיכא אותם המלך באכזריות, היה אסור לו להפגין חולשה בעת הזאת.

ינאי ציווה להביא אליו את שמעון בן שטח,

“את הבוגד יש לצלוב,” אמר לי ולכול מקורביו.

 

שמעון בן שטח

“מי לה’ אלי!,” קראתי כמו מתתיהו החשמונאי מול הסוגדים לצלם, כמו משה רבינו מול הסוגדים לעגל הזהב.

נמלטתי מירושלים, פרושים רבים הצטרפו אלי, הרי גופנא התלולים סיפקו לנו מחסה כמו ליהודה המכבי שנמלט לשם מפני חיילי אנטיוכוס אפיפנס לפני יותר משבעים שנה. בהרים התלולים אימנו גדודי חיילים בני תורה. כשהרגשנו מוכנים פתחנו במרד.

הגמלים של עבדת

אנטיפס

כהרגלנו ביום השנה לשריפת אדורה, הלכנו הלנה ואני לחורשה הקסומה תחת עץ הזית, חתכתי בסכין את שרידי החבל ששרד את התליה הגדולה, טבעת של החבל נותרה על בד האלון, כמו מתריסה נגדי, אני אשאר פה על אפך וחמתך.

חודש אחר כך קיבלתי ידיעה שהרנינה את לבי, ‘המלך ינאי הובס על ידי חיל הגמלים של עבדת בגדרה שבגולן.’ חשתי גאווה במכתב שהעברתי למלך הנבטים, כתבתי על תוכניתו של ינאי.

אחרי שהובס וכמעט כל צבאו הושמד, חזר ינאי מושפל לירושלים. הפרושים שהמלך דרס ברגל גסה התקוממו נגדו. איחלתי הצלחה לשני הצדדים. אולי בקרוב אהיה מלך אדום העצמאית? במקום להתכונן לביקור השנתי של המלך באדום, קיבלתי הוראה לסגור את בית הכנסת במארשה. חכם בנימין שהיה שלימד בבית הכנסת מזה תשע עשרה שנים, לא היה חכם כל כך גדול, מצד אחד ריחמתי על הזקן, מצד שני שמחתי לסגור את בית הכנסת, סמל הכיבוש היהודי במארשה. התחלתי כבר להגות בטיהור מקדשו של קוס האלוהי וחנוכת מזבחו. במצב רוח מרומם הלכתי עם הלנה לחורשה הקסומה והתעלסנו תחת עץ הזית העתיק.

בגידה במלכות

ינאי

יצאתי למחוץ את הבוגדים, הפחדנים העלובים האלה נמלטו צפונה, רדפתי אחריהם. לא העליתי בדעתי שהבוגדים הללו יחברו לאויביה המרים ביותר של יהודה הסלווקים, בהנהגת מלכם דימיטריוס. שלחתי יונה למלכה בירושלים, וביקשתי שתשלח יונה לקטסיפון, הגיע הזמן שהברית עם הפרתים תועיל במשהו ליהודה.

בקרב שנערך ליד שכם, הביסו אותי הסלווקים ובני בריתם הפרושים הבוגדים. הדרך לירושלים הייתה פתוחה בפני הסלווקים. כמה ממפקדי הגדודים של הפרושים, הבינו את עוצמת הבגידה וחברו אלי עם חייליהם, כך עצרתי את מצעד הסלווקים לירושלים.

מפקדי הפרושים שחברו אלי, סיפרו לי ששמעון בן שטח היה נחוש להילחם לצד דימיטריוס כדי שיכבוש את ירושלים, הסלווקים הבטיחו לו את משרת הכהן הגדול בבית המקדש.

רץ הגיע אלי והביא לי מכתב מהמלכה ‘יונה הגיעה מקטסיפון, הפרתים שלחו צבא לנהר הפרת. אחרי כמה ימים נסוג דימיטריוס. התכוונתי להסתער על הגדודים הפרושים שנשארו עם בן שטח, אך גדודי הפרושים שחברו אלי החליפו צד פעם נוספת בוגדים יישארו בוגדים גם אם לפעמים יתחזו כנאמנים למלכם.

 

נסוגותי לירושלים להגן עליה מפני הפרושים הבוגדים. הבנתי שזו תהיה מלחמה ארוכה ומרה. לא היו לי חיילים כדי להגן על כיבושי בעבר הירדן, נסוגותי משם והשארתי את השטח לנבטים. כך קורה שאתה נלחם בבוגדים מבית. למרות המצב ידעתי, לא חשוב כמה זמן תארך המלחמה, בסוף אמחץ את הפרושים הבוגדים.

“התפייס עם הפרושים,” הציעה לי שוב המלכה.

“עכשיו כשאני חלש זה יתפרש ככניעה לאספסוף, את הבוגדים יש להשמיד.”

ידעתי, שמעון בן שטח ילחם בי עד הפרושי האחרון. שלחתי לו הזמנה להתייצב מולי לקרב. “בוא ונראה איך תגן עליך התורה מחניתי ומחרבי,” כמובן שהגיבור מול המכשפות, זה שהשתין בטוניקה שלו כשעמד מול הקלע שלי, לא נענה לאתגר. הוא ידע שחניתי חדה מכל פלפוליו במסורת אבות.

נשים וילדות במלחמה

שלומית

בזמן המלחמה נעדרו המלך ואבשלום תקופות ארוכות ברודפם את הפרושים.

“את יכולה לפתוח את הדלת בין האגף שלכם לשאר הארמון,” אמרתי לחוגלה, “כך תרגישו פחות בודדות.”

“תודה לך מלכתי.”

“האם אינך חשה בודדה בלילות הארוכים?”

“אני חשה בודדה, אך אולי זו לטובה, איני חשה את שוט הרוכבים על גבי וגם התאומות כך.”

דבריה זעזעו אותי. לאחר כמה דקות של התלבטות, הצעתי לה את אשר תכננתי מראש להציע.

“גבירה מאשקלון מוכרת את סריס אפסוס שלה, האם תרצי שארכוש לך אותו?”

“מה מיוחד בסריסי אפסוס?”

“הם יכולים לבעול אישה, אך לא לעברה.”

הבעת פליאה עלתה על פניה של חוגלה ופניה אמרו אינני מבינה.

“באפסוס,” אמרתי, “ישנו רופא החותך את צינור הזרע ולא את האשכים, הוא מספק שירות חשוב לגבירות הנכבדות בכל העולם התרבותי, הסריס יכול לישון איתך במיטתך.”

 

“תודה לך מלכתי, אך לא. סריס אפסוס הוא בסך הכול צלם זכר, אם כבר אישי נעדר מהבית, אני רוצה אהבה אמיתית של גבר.”

“אישך יבין צלם זכר, הוא לא יסלח על אהבת אמת.”

חוגלה הייתה נסערת, חשתי בכך בכל מעודי.

“לא חוויתי מימי אהבת אמת, האם איני ראויה לה?” קולה של חוגלה היה נרגש.

“אין מישהי הראויה כמוך לאהבת אמת, אך הולכי רכיל ילהגו בלשונם.”

“אמצא לי את הזמן שאף אחד לא יראה אותי.”

“חוגלה, גם אם תמצאי את הזמן הזה, הרי אישך עלול לחזור באחד הלילות ואת לא תהיי בבית, או גרוע מזה הוא ימצא בבית את אהובך.”

“אל אף הכול, אני רוצה את אהוב ליבי.” באחת הבנתי, לחוגלה יש גבר.

“חוגלה, מי הוא אהובך?”

“צדוק הכהן, המחליף את הכהן הגדול ינאי בצאתו למלחמותיו.”

“אם הדבר ייוודע, זו תהיה השערורייה הגדולה בתולדות ירושלים.

“אף אחד לא יודע, גם את עם כל רשת המודיעים והמרגלים שלך לא ידעת.”

“אני מקווה שאת יודעת את אשר את עושה.”

שנה 50 לעצמאות יהודה – (92 לפנה”ס)

תוכן העניינים

יתומה מאב ואם

מרים בת אבשלום

הייתי בת חמש שפרצה המלחמה. אבא יצא להילחם עם אחיו המלך. לילה אחד כשאמא נעדרה, חשנו בודדות. אזרתי אומץ, אחזתי בידה של דבורה ושתינו הלכנו לחדר משכבה של המלכה. עקפנו את השומר המנומנם, נכנסנו למיטתה והתכרבלנו בחיקה החם והמזמין.

“סבתא, אמא לא בבית, אנחנו לא רוצות להיות לבד,” כך עברו הלילות הארוכים, שאמא נעדרה.

 

בלילות שבהם הייתה אמא בבית, צפיתי בה. לאכזבתי היא הייתה הולכת לישון לבדה. לבסוף חדלתי לזחול לחדרה.

באחד הלילות הייתי צמאה, הלכתי לכד המים ומזגתי לעצמי ספל. לפתע ראיתי את אמא הולכת לדלת, היא אמרה משהו לשומר. אחר כך הלכה לחדר משכבה, כאשר גבר גבוה עטוי גלימה הלך בעקבותיה. חיכיתי כמה דקות, זחלתי לחדר והתחבאתי מאחורי הווילון. נרות דלקו בחדר והפיצו אור רך ונעים. אמא והגבר שוחחו.

“הילדות יכולות לראות אותי,” אמר הגבר.

“הן מזמן ישנות, חוץ מזה מה הן כבר מבינות?”

“מה שאת הבנת כשהיית בגילן.”

“אני הייתי ילדה רעה, הן ילדות טובות.”

“אשרי המאמינה.”

לא האמנתי, אמה לא ידעה כלום על הוראציו. הגבר, שלימים נודע לי שהוא מחליפו של הכהן הגדול, החל לפשוט את בגדיו, קודם פשט את גלימתו, לאחריה התיר פיסת בד שעליה אבנים נוצצות, לימים נודע לה שזה החושן, אחריו את האפוד, לבסוף נותר במערומיו.

אמא פשטה את בגדיה גם כן. הם התעלסו, כמו שראיתי את אמא ואבא, אך נראה היה לי שאמא חשה כמוני, כאשר הייתי אביגיל של דוד המלך, שלא כמו עם אבא. כשסיימו לבשו אמא והגבר את בגדיהם ויצאו מהחדר, חמקתי בעקבותיהם, אמא ליוותה אותו אל השער, הם התנשקו ארוכות לפרידה, חמקתי מרוגשת למיטתי.

המלחמה נמשכה, הייתי כמעט בת שש אך לא שבעתי מצפיה בלילות האהבה של אמא והכהן הגדול.

 

צפיתי בהתרגשות פעם נוספת באמא ובכהן הגדול, שמעתי את קולות האהבה המרגשים. לפתע ראיתי צל עובר בחדר. קפאתי במקומי מפחד. הצל החזיק חנית בשתי ידיו ונעץ אותה בעוצמה בגבו של הכהן הגדול, הוא השמיע חרחור ונדם, גם אמא שהייתה תחת הכהן הגדול השמיעה חרחור, דם זרם מפיה.

“אבשלום,” לחשה בחרחור ולא יספה. צרחתי באיימה. אבא הפנה אלי את עיניו האפלות. הוא שלף את החנית מגבו של הכהן הגדול והפנה אותה לעבר גרוני.

“שלא תעזי לומר למישהו את מי ראית כאן.”

הוא ניגב את חניתו מהדם, אחר כך נטל את קופסת התכשיטים של אמא, את החושן של הכהן הגדול ויצא מהחדר. רגלי רעדו, דקות ארוכות לא זזתי ממקומי, השתנתי והקאתי מאחורי הווילון, גם זרם עז של צואה ברח מאחורי ללא שליטה. כשלתי אל משכבה של המלכה, כולי סחי וסירחון.

 

שלומית

באשמורת השנייה, הרגשתי טלטלה קלה בכתפי, התעוררתי, צחנה שררה בחדר, מרים בת השש, עמדה שם ובכתה. הסירחון עלה ממנה, הבנתי שמשהו נורא עבר עליה. קמתי ממשכבי וחיבקתי את הילדה. ללא אומר ודברים הובילה אותי מרים לחדר משכבם של הוריה.

ראיתי את הכהן הגדול שרוע על בטנו מעל חוגלה אם התאומות ששכבה על גבה. שניהם היו בתנוחת אהבה, מתים, דקירה אחת מיומנת נראתה על גבו של הכהן הגדול, הבנתי שהדקירה חלפה גם דרך חזה של חוגלה. נגעתי בכתפה של חוגלה שהחלה להתקרר, שריריה החלו להתקשות. המחשבות רצו בראשי, אסור שימצאו אותם כך. חוגלה אינה ראויה שידברו עליה כנואפת, רצח הכהן הגדול בנסיבות אלה, עלול לעורר מהומות.

 

דבר ראשון היה עלי לדאוג לילדה המסכנה שחוותה את הנורא ביותר. הערתי את האומנת של הילדות, זו קמה מרוגזת ואפופת שינה אך כשראתה אותי התנצלה מיד.

“קחי את הילדה למרחץ הגדול בארמון,” אמרתי לה, “רחצי אותה הייטב והלבישי אותה בכותונת נקיה, אחרי שתסיימי הביאי אותה לחדרי, ארמיניוס הצעיר שלי יביא לה משחקים לשם. אסור לה לצאת מהחדר עד שאחזור, אסור לך לדבר עם אף אחד ללא רשותי.” חיבקתי פעם נוספת את הילדה המבועתת.

אחר כך הלכתי אל שער האגף אל הרחוב והברחתי אותו מבפנים, אסור להשאיר את דבורה לבדה כשהשער פתוח. תמיד הייתי תמיד נקיה ומבושמת, הפעם הרחתי מכל מה שספגתי מכותנתה של מרים, לא היה זמן למרחץ היית חייבת לפעול מהר. בכל זאת הלכתי למרחץ הפרטי שלי, שטפתי את עצמי במהירות ולבשתי שמלה נקיה. הריח עדיין ליווה אותי.

 

הערתי שניים מהעבדים שאימת לשונו של ארמיניוס קשישא היית עליהם. כשהיו ערניים מספיק אמרתי להם, “אתם תבצעו משימה חשובה וסודית, אם תתחילו ללהג בארמון על מה שתעשו, גורל לשונכם יהיה כגורל לשונו של ארמיניוס וגורל אשכיכם יהיה כגורל אשכיו של אנטיפס, לא אברר מי משניכם אשם, אני ברורה מספיק?”

“ברורה מאוד הוד מלכותך.”

לקחתי איתי בקבוק של מרקחת שינה, הובלתי את העבדים לאגף של חוגלה ואבשלום, וסגרתי את הדלת הכבדה לאגף שלהם, אסור שמישהו בארמון יכנס במקרה לאגף. הובלתי את העבדים לחדר המשכב.

“הפרידו ביניהם,” לחשתי לעבדים.

 

הלכתי לשער האגף, פתחתי אותו בזהירות ויצאתי החוצה, חיפשתי את השומר, הוא היה מוטל מת, דקירה מיומנת בחזה. חזרתי פנימה, הברחתי שוב את שער האגף ובדקתי בחדר הילדות, דבורה ישנה עם חיוך המלאכים על פניה, ליתר ביטחון מרחתי ליד אפה את מרקחת השינה, אסור שהיא תתעורר עכשיו. חזרתי לחדר המשכב.

 

“למה הם עדיין מחוברים?” לחשתי בזעם לעבדים.

“אברו של הגבר לכוד אצל האישה, איננו יכולים להפריד ביניהם,” לחש לי אחד העבדים.

נגעתי בשתי הגופות, הן היו קרות ונוקשות, הכרתי את נוקשות המוות משדות הקרב. לא היה זמן לחכות שקשיון המוות יחלוף.

“לך למטבח והבא את הסכין החדה ביותר,” לחשתי לעבד. הוא חזר עם הסכין בידו.

“הפכו את שניהם על הצד,” ציוויתי בלחישה.

“אחוז במותני הגבר,” פקדתי על האחד.

“ואתה במותני האשה,” לחשה לשני.

“משכו בעדינות שניכם,” לחשתי.

נוצר רווח קטן בין הגופות, הושטתי את ידי, כמו אלכסנדר הגדול התרתי את הקשר הגורדי באבחת סכין, ליטרת הבשר של הכהן הגדול שהייתה בתוכה של חוגלה במותה, תהיה שם גם בקבורתה.

 

“הלבישו את הגבר בבגדיו,” פקדתי בלחישה, “שימו לב שריריו נוקשים.”

שמתי לב לכך שהחושן המשובץ אבנים יקרות, חסר בלבושו של הכהן הגדול. החלטתי שאני זאת שאלביש את חוגלה, לבי לא נתן לי לתת לעבדים לגעת בה פעם נוספת.

כשהייתה חוגלה לבושה, עשיתי קרע באריג, מעל מקום הדקירה בחזה של חוגלה, כך עשיתי גם בפצע היציאה מגבה, מרחתי את שני הקרעים בדם קרוש. אותו הדבר עשו העבדים בלבושו של הכהן הגדול.

“מצאו סדין גדול,” לחשתי לעבדים. הם מצאו שני סדינים גדולים.

“קפלו את הגבר במותניו,” פקדתי.

הם קיפלו אותו, אך שריריו הנוקשים החזירוהו למצבו הראשוני. “קישרו את רגליו לצווארו,” פקדתי.

הם עטפו את גופתו הקשורה בסדינים ועמסו אותו על גבם. כך יצאנו לרחוב, פעם נוספת הבטתי לתוך האגף, הכול נראה שקט. נעלתי את השער, הייתי חייבת להגן על דבורה. השומר הדקור שכב במקומו. הרחוב היה שקט, השחר החל לעלות.

 

הלכנו כברת דרך קצרה לביתו של הכהן הגדול, דפקתי בשער, שומר מנומנם פתח אותו.

“קרא לגבירתך מיד!” פקדתי, שמתי דינר זהב בכף ידו. “זו מקדמה על שתיקתך.”

“לפקודתך הוד מלכותך.”

פקדתי על העבדים להכניס את הגווייה לחצר ולנעול את השער אחריהם. השומר חזר אחרי דקות אחדות יחד עם גבירת הבית המנומנמת.

“בסדינים האלה עטוף אישך הנואף, על תשאלי עכשיו שאלות, אסביר לך אחר כך.”

לאחר שיצאה מההלם לקחנו את גווייתו של הכהן הגדול למיטתו והשארנו אותו שם שוכב שלוו על גבו, כאילו עדיין ישן. הסברתי לאשה בדיוק מה קרה, והבטחתי לה קצבה נדיבה, היא הבינה מה עומד על כף המאזנים, חשפתי בפניה את ערוותו של הכהן הגדול.

“אני אשלח את האיש שיטפל בגווייה,” אמרתי, הוא ישמור על לשונו. עבדי חייכו.

“הסבירו לשומר הבית המחכה מחוץ לחדר למה כדאי לו לשמור על לשונו,” אמרתי לעבדי.

 

השארנו את הגווייה וחזרנו. נכנסנו בשער הקטן של האגף. העבדים העלו באש את הסדינים המוכתמים בדם וניקו את כתמי הדם מהרצפה. הרחתי ריח של קיא צואה ושתן, הלכתי בעקבות הריח אל מאחורי הווילון העבה בחדר המשכב, שם ככל הנראה התחבאה מרים. ציוויתי על העבדים לנקות גם שם.

הלכתי אל האחראי על הביטחון בארמון, הלא הוא גדליה הזכור לטוב. הובלתי אותו לחדר משכבם של אבשלום וחוגלה והסברתי לו הכול, מהיותו שומר סוד מטבעו לא חששתי, הוא הבין בדיוק לאיזה מסקנה עליו להגיע על שתי הרציחות הלילה.

הלכתי למרחץ עם ארמיניוס הצעיר. זו הייתה רחצה ארוכה לשטוף מעלי את הלילה הנורא הזה ואת ריחותיו הנוראים.

חזרתי לחדרי, מרים בת החמש שיחקה שם, ניכר בה שהיא נרגעה במקצת. שלחתי את האומנת אל דבורה וקראתי לילדה לישון, יחד נרדמנו חבוקות אחרי הלילה המסויט שעברנו.

שהתעוררנו משנתנו, הגישו לנו העבדים ארוחת בוקר טובה. חיבקתי את הילדה, שהייתה רגועה למדי בהתחשב בחוויה שעברה. ביקשתי ממרים לספר את מאורעות הלילה.

 

מרים בת אבשלום

סיפרתי לסבתא הכל, אך אמרתי שאיני יודעת מי הרוצח. פחד החנית מול גרוני מנע זאת ממני. רק לתאומה שלי סיפרתי, אחרי שהשבעתי אותה באלף שבועות לא לספר לאף אחד.

זה היה הלילה שבו הפך אבא לאויבנו המר. איחלנו לו שהפרושים יהרגו אותו וישתו את דמו. ביום אחד הפכנו ליתומות מאמא ואבא. מיום זה כינינו אותו השטן. חוץ מאשר האחת את השנייה נשארה לנו בעולם נפש אחת, המלכה מעכשיו קראנו לה לא רק סבתא אלא גם אמא.

 

שלומית

הלווייתו של הכהן הגדול נערכה עוד באותו היום. הוא נטמן בקברי משפחתו. יומיים אחר כך נערכה הלווייתה של חוגלה. המלך הסכים להפסקת אש עם המורדים לאחר שכמעט מחץ אותם ליד גבעון. הדבר איפשר למורדים לחמוק מהמצור.

המלך ואבשלום הגיעו להלוויה. אבשלום רצה לקוברה במודיעין בקברי המשפחה. אני התעקשתי שהיא תקבר בקברים המלכותיים בירושלים בסרקופג מפואר. בסוף ניצחתי.

 

מרים בת אבשלום

אחותי ואני צעדנו אחרי גופתה של אמא, נצמדנו למלכה, היא חיבקה אותנו. השטן ניסה להתקרב אלינו,

“נברח מהשטן,” אמרתי לאחותי, התחבאנו תחת שמלתה של המלכה. השטן התרגז, אמא אמרה לו שיניח לנו עכשיו. אהבתי את הריח החם והמבושם של המלכה תחת שמלתה.

 

שלומית

הייתה לי תחושה כמעט ודאית שהרוצח הוא אבשלום.

“מלכי, היכן היה אבשלום בליל הרצח?”

“באוהל שלי ליד גבעון, עד לאשמורת שלישית, תכננו את יום הקרב הבא.”

חשדתי שתשובתו הייתה מתואמת עם אבשלום, הדבר הכעיס אותי. בתסכול נורא קראתי,

“אתה מחפה על רוצח נתעב!” המלך נראה כמי שמאבד את בטחונו, אך הוא מיד חזר לעצמו.

“שלא תעזי להוציא את דיבתו של אחי הגיבור. כשאת טובלת במנעמי הארמון, הוא מציל את הממלכה מהבוגדים שאחיך עומד בראשם.”

“אבשלום חייב להיחקר.”

“רק מוחך ההוזה טופל אשמה על אחי, בואי נניח שאחי הרג את אשתו, למה שיהרוג את הכהן הגדול בביתו?” אם הוא מתואם עם אבשלום, הוא יודע בדיוק מה קרה באגף של אבשלום וחוגלה.

המלך המשיך, “אורה לגדליה למצוא את הרוצח ויהי מה.” הוא דיבר עם גדליה האחראי על הבטחון, הוא יודע שחוגלה והכהן הגדול נרצחו באותו המקום ובאותה דקירה מיומנת.

 

שלושה ימים אחר כך נתפס פרושי שבחקירתו הודה שהוא שביצע את שתי הרציחות, הוא סיפר שחדר לביתו של הכהן הגדול ורצח אותו, לקח את החושן כדי להעניקו לשמעון בן שטח, האמור להתמנות לכהן גדול. את חוגלה רצח כדי לפגוע באבשלום אויב הפרושים. הוא נטל את תכשיטיה של חוגלה כדי לממן את המלחמה במלך. החושן והתכשיטים הוצגו ברחבת המקדש כהוכחה לאשמתו.

לשונו נעקרה והוא נצלב. למראה ציפורניו העקורות, הבנתי, שאם היה נשאל על כך, היה מודה ברצח נבות היזרעאלי. המלך הכריז קבל עם ועדה שהוכח פעם נוספת שהפרושים הם בוגדים ובני מוות.

המלך הוכיח שכמו אחי שמעון גם הוא יודע להפוך משפט למשפח.

האירוע חיזק את חשדי שאבשלום הוא הרוצח, אך לא הייתה לי הוכחה.

ידעתי שאסור לי לדרוש חקירה אמיתית, הרי גם אני עיוותתי משפט, הייתי פוגעת ביקרים לי, חוגלה והתאומות. יש מקרים שבהם משפט הצדק יכוף ראשו מול משפט ההיגיון והחמלה.

ביקשתי מאבשלום שכל עוד הוא עסוק בלחימה, יתגוררו התאומות היתומות ואומנתן באגף המלכים.

 

מרים בת אבשלום

אמא שלומית הרשתה לנו לישון אתה במיטתה. באחד הלילות העירה אותי אחותי ולחשה, “איכס, הרטבת אותי,” התמלאתי בושה, כבר ארבע שנים שלא הרטבתי. סבתא התעוררה, “בואו אתי למרחץ.” פעם ראשונה ראינו אותה בעירום, היא הייתה יפה כמו אמא חוגלה. ארמיניוס הצעיר סייע לנו במרחץ. חזרנו לחדרה של המלכה, הסדינים הוחלפו והדיפו ריח טוב.

“בואו נחזור לישון,” אמרה אמא, “עדיין לילה.” אהבתי למלכה עלתה על גדותיה, הייתי בטוחה שהמלכה לא תרשה לנו יותר לישון אתה, הנחתי את ידי על השד החם שלה ונרדמתי.

אנוביס הארור

אנטיפס

השנה בפעם השנייה מאז מוניתי למושל אדום, לא באו המלך והמלכה לביקורם השנתי במארשה. נראה שהמלחמה בפרושים גוזלת את כל זמנם ומרצם. שש שנים לאחר הביקור הראשון של הזוג המלכותי כתב לי ארמיניוס,

‘בעוד שנה נוכל להטביע את הכלב הארור אנוביס, הבטח לי שאקבל את המשימה, אעשה זאת בשמחה.’

“לא נעשה זאת, אנטיפטר ופיליון אוהבים את הכלב.”

לא היינו צריכים לחכות לאפשרות להטביע הכלב הארור, הוא החזיר את נשמתו החוטאת בדרך כל בשר. הילדים בכו, הם רצו לקבור אותו בגן הארמון, ארמיניוס ואני שמחנו. ארמיניוס הכניס את גופתו לאמבט דבש וכך שלחנו אותו לירושלים. הכלב הנורא הזה לא יזיל עלינו את רירו המאוס. שנינו קיווינו שלא נראה אותו יותר לעולם, אבל זכרתי מה שאמר המלך בביקורו הראשון, ‘הוא יהיה נוכח בחייכם, כל עוד אני חי’ בליבי קיוויתי שהמלך ייהרג במלחמה ואז אצוד שתי ציפורים באבן אחת. מעניין מה המלך זמם לפני שבע שנים. קיוויתי שהמלחמה בפרושים, לא תשאיר למלך זמן לתעלול שתכנן.

שנה 51 לעצמאות יהודה – (91 לפנה”ס)

הביקור המלכותי השישי

אנטיפס

כאילו בסיום של עונת מלחמות רגילה, למרות מלחמתו הנואשת של המלך בפרושים, כמה חודשים אחרי שאנוביס החזיר את נשמתו לאלוהיו המצרי, הגיע הזוג המלכותי לביקור. זה לא היה ביקור רגיל השיירה המלכותית נכנסה למארשה כמו בטקס מצרי דתי, בראש השיירה על כן מפואר שנישא על עגלה שנגררה על ידי ארבעה עבדים, ניצב אנוביס, לא נע ולא זע כאל אנוביס עצמו. הזוג המלכותי נכנס לארמון המושל והעניק לי את אנוביס, האם זה פסל? מיששתי אותו, הייתה לו פרווה וגם ריח מוזר.

“זוהי גופתו החנוטה של אנוביס,” אמר המלך בעליצות, “מיטב המומחים בממפיס חנטו אותו.”

העבדים הורידו את הכן ועליו אנוביס בחדר האירוח שלי. “ידעתי שהעדרו של אנוביס מחייכם יעציב אתכם,” אמר המלך בעליצות מופגנת. אנטיפטר שהיה בן השתים עשרה עשר ופיליון בן האחד עשרה שהתאבלו על מותו של אנוביס, דווקא שמחו על חזרתו.

שנה 52 לעצמאות יהודה – (90 לפנה”ס)

עשה לך חבר

אנטיפס

השנה לא נערך הביקור המלכותי השנתי, שמחתי, אולי הפרושים יכריעו את הקיליקים של המלך? אולי הם ימוטטו את מלכות החשמונאים? אולי הם יעשו את מלאכת הנקמה במקומי? הייתי במצב רוח מרומם. בכל זאת חשבתי על המשך נקמתי. אם הפרושים לא ימוטטו את החשמונאים, יעשו זאת בני כשיגיעו לפרקם. בינתיים לא היה לי כל קשר עם הורקנוס בן המלכה, הוא אפילו אינו יודע שאני אביו. קראתי לבני אנטיפטר שכבר היה בן שלוש עשרה.

“אנטיפטר בני, אני רוצה שתעבור לירושלים ותתחיל ללמוד בגימנסיון היהודי.”

“למה ירושלים? אשקלון קרובה יותר, יש בה גימנסיון הלני אמיתי, גם קיפרוס לומדת שם,” נער מאוהב כאשר הייתי בגילו התאהבתי בהלנה.

“כי בגימנסיון הזה לומד הנסיך הורקנוס.”

“וכי מה איכפת לי היכן לומד רפה השכל הזה?”

“אתה תהיה חברו בנפש ואיש סודו!”

“אתה בעצמך אמרת לי, שהמלך אסר עלי לשהות בקרבתו של הנסיך הורקנוס, אתה מסכן אותי.”

“המלך שקוע עד צוואר במלחמה, אינני חושב שמישהו יתעניין בחבריו של הורקנוס.”

“ממתי אתה בוחר לי את חברי בנפש?!” אנטיפטר התריס מולי בזעם.

“מאז שהגיתי את התוכנית הגדולה, עדיין מסוכן שתדע אותה, אך אתן לך רמז, אם היא תצליח, נוכל להיות עם חופשי בארצנו, ארץ אדום,” אנטיפטר הרהר ארוכות.

“למען מטרה זו אהיה חברו בנפש של הורקנוס המאוס.”

שנה 54 לעצמאות יהודה – (88 לפנה”ס)

תוכן העניינים

נחמה פורתא

אנטיפס

יום השנה לשריפת אדורה וטבח כוהני קוס, הלנה ואני עלינו פעם נוספת לחורשה הקסומה, שוב בדקנו את הטבעת שהשאיר החבל על בד האלון. הטבעת נסגרה עוד קצת.

החדשות הרעות הן שהמלך הולך כנראה להכריע את הפרושים, גדודי השכירים שלו טובחים המונים מהם. נחמה פורתא, מנהיג הפרושים שמעון בן שטח, ילחם כנראה עד הפרושי האחרון, מוטב כך. החדשות הטובות הן שאחי המלך, אבשלום נפצע ולא ישוב במהרה לשדה הקרב. החדשות היו יכולות להיות טובות יותר לו היה נהרג. נוכחתי פעם נוספת כמה חכם היה אבי כשהחליט להיכנע ללא קרב.

שובו של אבשלום

שלומית

אבשלום אבי התאומות, שהיה יד ימינו של המלך במלחמה, נפצע בהתקפה נואשת של פרושים על מחנהו של המלך. פציעתו מנעה ממנו לטבוח עוד פרושים כהרגלו.

ארבע שנים עברו מרצח אמן של התאומות. הן נגמלו כבר מהשינה יחד אתי. על דבר אחד לא ויתרתי, הבילוי היומי איתן, הדבר חיזק את התאומות אך גם אותי. האומנת שלהן ניצבה כל יום כשומר בפתח הכניסה ללשכתי, כדי שאף אחד לא יפריע בבילוי היומי שלנו.

 

מרים בת אבשלום

יום אחד שמעתי את אומנתי, “אדוני אני מצטערת אינך יכול להיכנס, המלכה ציוותה לא להפריע לה כשהיא מבלה עם התאומות.”

“אני אבי התאומות ואכנס מתי שארצה.”

“זה אתה אבשלום? סלח לי שלא זיהיתי אותך, מובן שאתה יכול להיכנס.”

התכווצתי כולי, כמעט ארבע שנים עברו מאז הלילה ההוא, החנית מול גרוני הפכה מוחשית מאי פעם. האיש הנורא הזה נכנס צולע על רגלו ללשכתה של המלכה, נצמדתי אליה בהתרסה, מפנה את גבי אליו. אחותי פלטה, “שלום אבא,” סתמי.

“מרים ברכי את אביך בשלום,” אמרה לי המלכה, “הוא חזר פצוע משדה הקרב.”

חבל שהפרושים לא נעצו חנית בגרונו, כך יאה לו. בכל זאת הפניתי אליו את מבטי, “שלום אבא,” המילה אבא כמעט נתקעה בגרוני.

“בנות לכו עם האומנת לאגף שלנו, עלי לדבר עם המלכה, אומנת סגרי את הדלת לאגף.”

 

שלומית

ניצבתי מול אבשלום.

“את מסיתה את התאומות נגדי, לקחת לך את תפקיד אימן וסבתן.”

“אבשלום אתה רדוף, לא הסתתי אותן מעולם נגדך, אני זאת שהצלתי אותן מלהיות רדופות פחדים, בעוד אתה טובח פרושים להנאתך.”

“המלך ואני מצילים את הממלכה בעוד את גוזלת את בנותיי.”

“לא גזלתי את בנותיך אני אוהבת אותן, מה שאיני יכולה לומר עליך, עליך ללמוד לאהוב אותן כפי שהן ולא באמצעות שוט הרוכבים.”

פגעתי באבשלום בנקודה כואבת ביותר, תגובתו הייתה פראית ובלתי צפויה.

“שאלת את עצמך איך יאהבו אותך התאומות, כשידעו איך מתו הסבתות האמיתיות שלהן? במיוחד למה נטרפה הסבתא האהובה שלהן?” הוא עזב את לשכתי בצליעה גאה.

“אבשלום, הכול רכילות ולשון הרע,” קראתי אחריו.

הוא לא טרח להשיב וטרק את הדלת, יהיר ובטוח בניצחונו. הרגשתי שהשמים נופלים על ראשי. בפעם הראשונה בחיי, מישהו אולי מחזיק בידו את השרצים שאני מחביאה בשרוולי, שרצים שעקיצתם עלולה לגזול ממני את הדבר היקר לי בחיי, את התאומות.

 

הגעתי להחלטה, עלי להתנתק מהתאומות ולתת לאבשלום לשקם את יחסיו עם בנותיו ללא נוכחותי. כל הדרכים הובילו לאלכסנדריה. הזמנתי את אבשלום לשיחה בלשכתי.

“אבשלום, אני מציעה לך להתמנות לשגריר במצרים.”

“טוב לי בירושלים, למה שאלך לארץ הכשפים?”

“לא טוב לך בירושלים ומצרים אינה רק ארץ הכשפים. אלכסנדריה היא העיר היפה והתרבותית בעולם.”

“התרגלתי למלחמות של אחי, מה אעשה עם התרבות של אלכסנדריה?”

אבשלום, למרות היותו בן מלך שקיבל את החינוך המעולה ביותר שאפשר לקבל בירושלים, נשאר כפרי בנשמתו.

“המלחמה עומדת להסתיים,” כן אבשלום הוא הלוחם הגדול ביהודה וזה הדבר היחיד שמעניין אותו, “באלכסנדריה ישנם הרופאים הטובים בעולם שיטפלו בפציעה שלך, זה הסיכוי הטוב ביותר שלך להחלים.”

“שלומית אלכסנדרה, אם זו הייתה מטרת השיחה, יכולת פשוט להציע לי לנסוע לאלכסנדריה או לאנטיוכיה, מה עניין השגריר במצרים?”

“יש לך שתי בנות תאומות יפהפיות וחכמות, אין מקום טוב יותר לחנך אותן מאשר באלכסנדריה, תוכל להעניק להן חינוך יהודי והלני.”

“שלומית אלכסנדרה, בהכירי אותך, אני יודע שכאשר את מציעה משהו, את חושבת כמה צעדים קדימה,”

הוא אומנם כפרי אך אינו טיפש.

“אתה צודק, חשבתי לארס את אריסטובולוס לאחת מבנותיך היפהפיות, לצערי איננו יכולים לארס לו את שתיהן, דמיין לך איזה ילדים יפים, חשמונאים אמיתיים, יהיו להם.”

“זה צעד אחד, איזה עוד צעדים את מתכננת?”

“כמו שאתה כבר יודע, אריסטובולוס נועד למלכות, אשתו תהיה המלכה, בניהם יהיו יורשי העצר.”

“מה עם בכורך הורקנוס? הוא אמור לרשת את המלוכה בדין.”

“המלך ואני הסכמנו שהיורש יהיה אריסטובולוס,” אבשלום השתעשע במיומנות בפגיון שתמיד נשא בחגורתו.

“בכל זאת הייתי רוצה לארס את בתי השנייה להורקנוס, ייתכן שהוא עוד יהיה מלך.”

לפתע יצאה אחת התאומות מאחורי הווילון ונמלטה למסדרון, בגלל דמיונן, לא זיהיתי מי מהשתים זו הייתה. אבשלום צלע בניסיון לרדוף אחריה.

אחזתי בידו של אבשלום,

“אבשה הרפה מהיתומה, היא שמעה ידיעה מרעישה ורצה לספר לאחותה.”

“היא חסרת נימוס,” רטן אבשלום.

“איך רצית שתלמד נימוסים כשאביה מבלה במלחמות? באלכסנדריה היא תלמד נימוסים.”

“התאומות שונאות אותי, במיוחד מרים, אותך הן אוהבות,” אבשלום נעץ את פגיונו בזעם בשולחן העץ שהפריד בינינו.

אתה מרשה לעצמך יותר מדי, הגיע הזמן שגם אתה תלמד נימוסים.

“השליחות שלך באלכסנדריה תאפשר לך לשקם את יחסיך עם בנותיך, אתה תהיה אבא טוב ואני אהיה רחוקה.”

“אקבל את המינוי שאת מציעה לי, אך מה עם האירוסין שדיברנו עליהם?”

“בוא נסכים, שאף אחד מאיתנו לא מארס את ילדיו למישהו אחר, נחזור ונדבר בזמן המתאים.”

“מסכים,” אבשלום שלף את פגיונו מהשולחן.

 

מרים בת אבשלום

התעוררתי מוקדם בבוקר.

השטן לא נותן לנו להיפגש עם סבתא. אני שונאת אותו. לא יכולתי לשאת זאת יותר. חמקתי לארמון אל מגורי המלכה, שרק החלה להתעורר, היא חיבקה אותי אך ביקשה,

“חזרי לאגף שלכם, לפני שאביך יבחין בהעדרך, יש לנו פגישה בלשכתי בעוד שעה, אינני רוצה שיבוא מרוגז.”

יצאתי מחדר משכבה של המלכה.

הם ידברו עלינו, לא איכפת לי אם השטן יהיה מרוגז, אני חייבת לדעת על מה ידברו.

במקום לחזור לאגף שלנו נכנסתי ללשכתה של המלכה, הסתתרתי מאחורי הווילון והמתנתי. השטן ואמא נכנסו ללשכה החלו לדבר. הקשבתי כולי מתוחה.

השטן לא שאל את המלכה עלי, בטח לא שם לב להיעדרותי, סבתא רוצה להיפטר מאיתנו ולהשאיר אותנו לחסדי השטן. הוא רוצה לארס אחת משתינו, בטח אותי, להורקנוס המאוס.

דחף בלתי נשלט גרם לי לפרוץ מאחורי הווילון, לרוץ לאגף שלנו ולספר את החדשות לאחותי.

 

שלומית

הסברתי לאבשלום את תפקידו כשגריר. אחר כך כתבתי מכתב למלכת מצרים קליאופטרה ברניקי ובו ביקשתי ממנה לשלוח את השייטת המלכותית לאשקלון, כדי להשיט את אבשלום ובנותיו לאלכסנדריה. ברניקי ידידתי נענתה ברצון לבקשתי. רציתי שאבשלום הכפרי יתרשם מפארה של מצרים.

דיברתי גם עם האומנת של התאומות, שאותה קיבלתי לעבודה,

“את מכירה את מנהגיו הנלוזים של אבשלום, אני משביעה אותך שאם תראי משהו חריג ביחסו של אבשלום לתאומות, שלחי לי יונה.”

 

ינאי

עזבתי לזמן קצר את שדה הקרב ובאתי להיפרד מאחי לפני נסיעתו למצרים.

“אבשלום, אתה זוכר את השיחה ליד המדורה, זמן קצר לפני שנפצעת?”

“זוכר הייטב .”

“אני מחפש קשר בין מה שאמר מפקד המשמר לבין המלכה, את אותו הקשר אני מחפש למה שאמר הטריבון.”

“אחי, האם לא ברור שאנטיפס הוא הרוצח?”

“אנטיפס הוא דג רקק, אני מחפש את הכרישה.”

“אנחנו כבר מכירים שרץ אחד שהיא מחביאה תחת שרוולה”

“היא אישה חזקה שרץ אחד לא מספיק.”

“מתי נשתמש בשרצים הללו?”

“כשיגיע הזמן, זה יכול להיות מיד, עוד שנה, עוד עשר ואולי לעולם לא, אבל השרץ חייב להיות מוכן, קח איתך שני העתקי עדות, אני רוצה את העדות החתומה של אנטיפס”

“אנטיפס יכתוב לי את העדות שלו במארשה.”

 

שלומית

אבשלום והתאומות עזבו, הפרידה מהן הייתה הדבר הקשה ביותר שקרה לי מאז רצח חוגלה. ידעתי שלמען עתידן של התאומות הן חייבות ללמוד באלכסנדריה, בירושלים של זמן מלחמה אין הן יכולות לקבל את החינוך שלו הן ראויות.

אבשלום והתאומות עזבו את ירושלים במרכבה מפוארת, כיאה לגיבור מלחמה.

 

מרים בת אבשלום

אחותי ואני ספרנו את הפרשים סביבנו, היו כשלושים גאלים חמושים רכובים על סוסיהם.

“תשאלי את השטן למה כל כך הרבה פרשים?” לחשתי לאחותי.

“מרים, השטן נפצע ברגלו, לא באוזניו, למזלך הבטחתי לעצמי לא להשתמש בשוט, אך הזהרי בלשונך. באשר לשאלתך, המלחמה עוד לא נגמרה, כנופיות של שודדים פרושים עדיין אורבות בדרכים.”

כבר שנים שאני ואחותי שומעות על כנופיות של פרושים, הם כמעט הרגו את השטן, חבל שהם לא הצליחו. המלכה ויתרה עלינו היא הפקירה אותנו בידי השטן ושוט הסוסים שלו.

 

אבשלום

היינו בדרכנו לאשקלון, בלילה אירח אותנו מושל אדומיאה אנטיפס בארמונו במארשה.

לאחר שהתאומות נרדמו, הלכתי לחדר האירוח בארמון, אנטיפס המתוח המתין לי שם וסגר את הדלת.

“על מה רצית לדבר אבשלום?”

הגשתי לו שני דפי נייר מצרי.

“אלו הם העתקים של שתי עדויות חתומות, קרא אותן.

אנטיפס קרא את העדויות והחוויר,

“למרות שעל פניו זה אני, הנני נשבע לך שאינני אשם.”

“אם כך כתוב עדות ובו תפרט מי כן אשם, אם צריך אני ואחי נגן עליך.”

אנטיפס החל לכתוב ביד רועדת עם החרט על לוח השעווה.

“אנטיפס, הפסק להזיע, לא את נפשך אנחנו מבקשים.”

הבטתי בלוח השעווה והייתי מרוצה.

“כתוב שלושה העתקים על נייר מצרי וחתום עליהם”

חיכיתי דקות אחדות עד שיבש הדיו, ואז גלגלתי את הניירות והלכתי.

למחרת הגענו לאשקלון.

בנמל חיכתה לנו ספינה מפוארת ששלחה לנו קליאופטרה ברניקי מלכת מצרים.

 

מרים בת אבשלום

חרטומה המוזהב של הספינה עוצב בדמות מחצית גופה העליון של הנימפה תטיס, המלכה לימדה אותנו את סיפורי המיתולוגיה היוונית, ירכתי הספינה עוצבו בדמות זנב דג. המפרש הארגמני היה מקופל. הקברניט קיבל אותנו בעליה לסיפון.

“המלכה קליאופטרה ברניקי שולחת לכם את הספינה המלכותית ומקווה שההפלגה תעבור עליכם בנעימים,” הקברניט קד קידה לפנינו. הוא הוליך אותנו לתא מרווח על הסיפון, שם התיישבנו על הספות מצופות המשי, קירות התא היו ספונים בארז הלבנון, על הקירות היו תמונות. הכרתי את תמונתה של אפרודיטי העולה מן הים, ואת תמונת אפולו.

“תשאלי אותו מהן התמונות האלה?” לחשתי על אזנה של אחותי.

“מרים כמו שכבר אמרתי לך, לא נפצעתי באזני,” הוא אמר, “באשר לשאלתך, אלה אלים מצריים, איזיס ואוזיריס, גם אותם עובדים מלכי מצרים.”

די עם המשחקים, המלכה נטשה אותנו, אני חייבת ללמוד לחיות עם אבי.

“ולנו יש רק אל אחד ואין לו אפילו פסל או תמונה.”

“תודה שאת מדברת אלי ישירות, אני מקווה שזו התחלה חדשה ביחסים בינינו, למרות מה שעבר עלינו אני אוהב אותך.”

“כן אבא,” המילה אבא הכבידה על לשוני פחות מאשר חשבתי, אך הוא עדיין נשאר השטן.

אחרי שנים ארוכות החלטתי שהמלכה לא תהיה יותר אמא או סבתא, איך אפשר לקרוא אמא למי שנטש אותנו למען השטן?

ארוחה מפוארת הוגשה לנו, הארוחה כללה דגים בעלי קשקש וסנפיר, מאכלי חלב, פירות אקזוטיים ומים צוננים.

“קליאופטרה מכירה את דיני המזונות שלנו,” אמר השטן.

אחד העבדים ששירתו אותנו נופף מעל ראשנו במניפה גדולה. “קליאופטרה לא חייבת לנהוג בנו באורח כה נדיב, זהו ביטוי לידידותה,” ציין השטן.

אחרי שבוע של הפלגה נעימה הגענו לאלכסנדריה

שנה 55 לעצמאות יהודה – (87 לפנה”ס)

תוכן העניינים

אחוות שודדים

שלומית

שש שנים נמשכה המלחמה, לקראת סיומה, כבר חש המלך בניצחונו ואז החזיר את בננו אריסטובולוס שלא מכבר מלאו לו שלוש עשרה שנה מאלכסנדריה שם התחנך.

“על הנער ללמוד להילחם וגם איך לטפל בבוגדים,” אמר לי המלך.

אבשלום חזר ממצרים להתייעצויות. המלך כינס מועצה שבה השתתפנו גם אבשלום ואני. כמו בכל המועצות מסוג זה ידעתי שהמלך ואבשלום מתואמים ביניהם. שני האחים שנאו אותי, הם האשימו אותי במות אימם ולא בלי צדק, למרות ההשפלה, המשכתי להשתתף במועצות האלה כדי לדעת בכל זאת מה עומד לקרות בממלכה.

המלך פתח, “אנחנו ניתן לשודדי ים את נמלי דור תמורת מס מרווחיהם.”

“זו קריאת תיגר על רומא וגם על מצרים,” השבתי, “הם יבואו איתנו חשבון.”

“אבשלום,” פנה אליו המלך, “כשגריר במצרים, מה דעתך?”

“רומא עדיין רחוקה ולמצרים בעיות פנימיות, העובדות הן ששתיהן אינן עושות מאומה נגד שודדי הים בקיליקיה.”

רתחתי, “אינכם רואים שום דבר המרוחק יותר מיריקה?”

“אין לנו ברירה,” אמר המלך, “המלחמה הזו מרוששת אותנו, גם ארמניה ופונטוס עוסקות בשוד ימי.”

“אז נהיה באחוות שודדים איתם.”

“שלומית, אני מצפה שתתמכי במהלכי בימים קשים אלה.”

שודדי ים יהודיים והלנים הפליגו מנמלי דור ובזזו אוניות סוחר באחוות עמים שאין דוגמתה. אבשלום שהחלים מפציעתו, נשאר בירושלים והיה שותף למלך ולבנו אריסטובולוס במלחמה בפרושים. משרת השגריר במצרים נותרה מיותמת. התאומות נשארו באלכסנדריה בחסות משפחת המלוכה.

 

גוויותיהם של יותר מחמישים אלף פרושים הצחינו ברחבי יהודה, שמשון ודלילה כמעט הקיאו מרב פרושים שזרק להם זרח הכושי. לבסוף נכנעו שרידי הפרושים.

המלך חגג את נצחונו בהילולה בכחנלית, הוא צלב שמונה מאות מראשי הפרושים שנכנעו לו,

“אחיך הוא היחיד שחסר על הצלב,” אמר לי המלך.

בני משפחותיהם של הצלובים נשחטו לעיניהם, המלך שתה לשוכרה והתהולל עם פילגשיו מול יער הצלבים. גם אבשלום ואריסטובולוס השתתפו בבכחנליה הזו.

המלך פקד להרעיב את שמשון ודלילה ולהשליך להם פרושים בעודם חיים.

חלק ממנהיגי הפרושים, ברחו למצרים.

עוד ניצחון כזה ואבדנו, הרהרתי במרירות.

שמעון אחי בא אלי מבוהל,

“אחותי בנס ניצלתי מהצלב, החביאי אותי.”

“הזורע רוח יקצור סופה,” עניתי לו.

“אחותי, אין זה הזמן לדון בעבר, השבעי בשם אבינו שטח, שתצילי אותי מהמלך.”

נשבעתי לו, החבאתי אותו במרתפים הנסתרים של הארמון, אלה שהמלך לא הכיר.

אני חייבת להציל את יהודה מהטירוף הזה.

“גלה נדיבות של מנצחים,” אמרתי למלך, “התפייס עם הפרושים.”

“עד שלא אצלוב את אחיך הבוגד, לא יהיה פיוס.”

חלום שנגוז

אנטיפס

יום השנה לשריפת אדורה וטבח כוהני קוס, הלנה ואני עלינו פעם נוספת לחורשה הקסומה שוב בדקנו את הטבעת שהשאיר החבל על בד האלון. הטבעת כמעט נסגרה, אך הצלקת תישאר, כל עוד בד האלון לא ייכרת או ישבר. החדשות אינן טובות, המלך ינאי הכריע את הפרושים, המלחמה הסתיימה. חלום עצמאות אדום חייב להמתין. למרות שהבאנו שמיכה, איבדנו את הרצון להתעלס כהרגלנו.

שנה 57 לעצמאות יהודה – (85 לפנה”ס)

האל עבדת

אנטיפס

השנה לא נערך הביקור המלכותי. הרגשתי יותר חופש ופחות פיקוח מאשר בעבר. נראה היה לי שלמרות ניצחונו על הפרושים, המלך מותש. מסיבה זו שלחתי את בני אנטיפטר לממלכת הנבטים, אך הייתי מודאג. כבר יותר מחודש שלא שמעתי ממנו, דאגתי מאוד לגורלו. תפקידו של אנטיפטר היה לנחם את חרתת המלך החדש. חרתת עלה למלוכה אחרי שנהרג אביו עבדת המלך הקודם במלחמתו עם אנטיוכוס דיוניסוס הסלווקי. את עבדת הערצתי, הוא כמעט השמיד את צבאו של ינאי וגרם לפרוץ מרד הפרושים. אמרתי לאנטיפטר שחוץ מאשר לנחם את המלך, עליו לבקש באופן בלתי רשמי מחרתת לשחרר את אדום.

השמש החלה לשקוע, מרחוק נשמעו פרסות סוסים, האם אלו אנשי המלך שגילו את מזימתי ובאים לעצרני? האם אנטיפטר נלכד גם כן?

יצאתי מארמון המושל וחיכיתי בנשימה עצורה. אחרי דקות אחדות ראיתי את אנטיפטר ושני מלויו, רווח לי. חיבקתי אותו בחום, ענן של אבק דרכים עלה מבגדי אנטיפטר וסתם את נחירי אפי, התחלתי להתעטש ולהשתעל.

אנטיפטר הלך למרחץ. ציוויתי על הטבח להכין לשנינו סעודה מפוארת. התיישבו באולם הסעודות, העבדים הביאו את המאכלים והמשקאות המשובחים, יצאו וסגרו את הדלתות. אנטיפטר היה רעב וכמעט טרף את כל האוכל. חיכיתי בסבלנות עד ששבע.

 

“איך היה בממלכת הנבטים?”

“מעניין מאוד, אחרי שחרתת קבר את אביו, הוא הכריז עליו כאל, במקום קבורתו מדרום לאדום החלו לבנות מקדש, חרתת אמר לי שיקים שם עיר על שם אביו האל.”

“מה עם השליחות שהטלתי עליך?”

“אמרתי לחרתת שיהודה מותשת משנות מלחמת אחים, ולא תוכל להתנגד לפלישה נבטית, עוד הבטחתי לו שתושבי אדומיאה יקבלו בברכה את הצבא הנבטי המשחרר.”

“מה ענה לך חרתת?”

“הוא הרהר זמן קצר, לבסוף אמר לי שצבאו צריך תקופת שיקום לאחר המלחמה הקשה עם אנטיוכוס, הוא מודה לאל עבדת שינאי אינו מסוגל בעת הזאת לתקוף את ממלכתו.”

 

“האם יצא משהו טוב מהחודש הזה אצל הנבטים?”

“קיפרוס ואני רוצים להתארס, אני מבקש את ברכתך.”

“בתנאי שקיפרוס תתגייר, ילדיכם חייבים להיות יהודים.”

“למה אבא?”

“התוכנית הגדולה, עוד לא הגיע הזמן לשתף אותך.”

“אתה תמיד הסטרטגוס ואני היפוליט פשוט. אבל דע לך שקשרתי קשרים עם בכירי ממלכת הנבטים, המלך חרתת הוא עכשיו ידידה של אדום וידידי האישי, כמו שאומרים היהודים, שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו.”

“לא רחוק היום בו אשתף אותך בתוכנית הגדולה.”

שנה 58 לעצמאות יהודה – (84 לפנה”ס)

תוכן העניינים

על סף החירות

אנטיפס

יום השנה לשריפת אדורה וטבח כוהני קוס, שוב עליתי עם הלנה פעם נוספת לחורשה הקסומה תחת עץ הזית העתיק. טבעת החבל על עץ האלון נסגרה לחלוטין, רק הצלקת נשארה. הפעם התרונן לבי בקרבי, חרתת הנבטי עלה למלחמה מול ינאי והביס אותו ליד חדיד ממזרח ללוד. כל ערי החוף הדרומי של יהודה נפלו בידו. הוא והחל לבנות שוב את עזה ההרוסה. חייליו נמצאים כמטחווי קשת ממארשה. מחר אמור להגיע גדוד תראקי של המלך שיגן על מארשה מהנבטים. התחלתי חוגג בליבי את החופש.

בנו אנטיפטר חייך אליו חיוך מנצח,

“ידעתי שחרתת יבוא, הוא לא רצה שאומר לך זאת.”

הבנתי את חרתת, הוא חשש שאם אדע זאת, הדבר היה עלול להיוודע לאנשי הביטחון במארשה. חרתת אביר החופש של אדום, אני בטוח שתביס את התראקים, נקבל אותך בשמחה בעירנו. חשתי אפילו זקפה קלה, והתעלסתי עם הלנה עד כלות כל החושים, כמעט כמו שהתעלסנו בנעורינו.

המשלחת הפרתית השנייה

ינאי

המלחמה בפרושים דלדלה את אוצר הממלכה, נאלצתי לפטר חיילים שכירים רבים. איבדנו את ערי החוף הדרומי. היינו חייבים בת ברית חזקה.

ההצלה הייתה משלחת פרתית שהגיעה לירושלים פעם נוספת במטרה לחזק את הברית נגד הרומאים. לא הייתה ברירה רק פרתיה הציעה ליהודה את ידידותה בזמן הזה. ראש המשלחת הפרתית היה גם הפעם החכם האמגושי פְרָאשָׁסְטְרָה שעמד בראש המשלחת לפני עשר שנים.

בלעתי את גאוותי והפקדתי את המשא ומתן מולם בידי המלכה, היא הייתה המדינאית בינינו. גם אבשלום ואני ישבנו מול האמגושי.

 

שלומית

“אני יודע מה מצבה של יהודה,” אמר האמגושי, “באתי לכאן כדי לחזק אותה.”

“למה אתה רוצה לחזק אותנו?” חשדתי במניעיו.

“כי פרתיה צריכה את יהודה כבת ברית חזקה בחוף המזרחי של הים אותו מכנים הרומאים מארה נוסטרום.”

ראיתי שהוא יודע הכול, אין טעם לשחק איתו משחקים, לפחות נקבל ממנו מה שאפשר.

“כדי שיהודה תהיה חזקה בחוף המזרחי של המארה נוסטרום, היא צריכה לשלוט בחוף.”

“אני מבין גבירתי שכוונתך היא שהערבים הנבטים שולטים בחוף הדרומי שלכם.”

“זו בדיוק כוונתי, לא תהיה ברית לפני שהם ייסוגו מכל כיבושיהם.”

“חרתת חונה ליד עזה, אני אלך אליו ואאלץ אותו לחתום הסכם עם יהודה, הוא ייסוג תמורת פיצוי של ארבעה טאלנטים יוונים של זהב, עלי לשמור גם על כבודו.”

“יהודה אינה מסוגלת בעת הזאת לשלם סכום זה.”

“בואו איתי” חייך פְרָאשָׁסְטְרָה והוביל אותנו לחצר הארמון, שם חנו הקרונות של המשלחת הפרתית, ליד אחד הקרונות עמדו ארבעה חיילים חמושים. פְרָאשָׁסְטְרָה פקד על החיילים לפתוח את דלת העץ הכבדה של הקרון, שהייתה נעולה בשני מנעולים גדולים. מהדלת הפתוחה נראה נצנוץ מטילי זהב. דלת הקרון נסגרה חזרנו לאולם המועצה.

 

“פרתיה תלווה ליהודה את הסכום הדרוש,” אמר פְרָאשָׁסְטְרָה, “זה יהיה חלקה בהסכם.”

“ומתי יהיה עלינו להחזיר את ההלוואה?” הרגשתי כמה חלשה וחשופה יהודה, אם הייתה לנו ברית עם רומא…

“כאשר תתאוששו ממלחמת האזרחים.”

השתררה שתיקה, שקעתי במחשבות ולבסוף אמרתי,

“לא נוכל להתאושש, כל עוד קופתנו ריקה.”

“פרתיה תלווה לכם עוד ארבעים טאלנטים זהב שבהם תוכלו לשקם את הצבא.”

“אני דורשת עוד עשרים טאלנטים.”

“תקבלו, אך זכרו זאת הלוואה.”

אבשלום נראה מהורהר, “האם יתכן שכל הזהב הזה מצוי בקרון?”

“מובן שלא,” השיב פְרָאשָׁסְטְרָה, “אי אפשר להוביל כמות כה גדולה של זהב בקרון, את היתרה תקבלו בשטרות אותם תוכלו לפדות במקדש אפולו באשקלון.”

המלך התערב, “כדי להחזיר ההלוואה דורשת יהודה להמשיך בשוד ימי.”

“השוד הימי היא נגד רומא, לכן הוא מבורך, מלך ארמניה העמיד גם כן נמלים בחוף קיליקיה לרשות שודדי הים.”

“יהודה גם דורשת את הזכות לכבוש מחדש את עבר הירדן מידי הנבטים.”

“הרשות ניתנת, אך אל תצפו לעזרה עם תכשלו.”

 

האמגושי אחסן עשרים טאלנטים של זהב באוצר המלך, הקרון הכבד עם שמונה טאלנטים נסע לעזה, ארבעה ימים רכבנו האמגושי המלך ואני. אבשלום נשאר לשלוט בירושלים.

המלך חרתת קיבל אותנו יפה. האמגושי הסביר לנבטי שפרתיה היא שעומדת מאחורי חוזה הנסיגה. חרתת לא העז לסרב רק דרש שישה טאלנטים זהב, המלך ואני הסכמנו. הנסיגה לא תיפול בגלל שני טאלנטים. סופרו של האמגושי, הכין שלושה עותקים של החוזה הנסיגה ביוונית קוינה, המלכים והאמגושי חתמו על שלושתם.

 

חזרנו לירושלים, המלך ינאי חתם על הברית עם פרתיה. אחרי חידוש הברית, נערך משתה למשלחת הפרתית.

בזמן המשתה הפתיע האמגושי והעיר, “בביקור הקודם שלנו, היה זקן שאמר דברי חכמה.”

המלך העווה את פניו אך אמר לי, “את הרי יודעת איפה מתחבא אחיך, הביאי אותו.”

“רק אם תיתן לו מכתב חתום בטבעתך המבטיח את שלומו.”

קראתי לארמיניוס הצעיר, והוא העביר את המכתב לאחי, לאחר זמן הוא הופיע והתיישב ביני ובין והמלך. כשראה את האמגושי הוא שמח, שניהם התרחקו מעט מהשאר ופתחו בשיחה.

“הם מלהגים זה באוזני זה את הבלי העולם הבא,” לחש לי המלך, “לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב.”

התקווה שנכזבה

אנטיפס

הגדוד התראקי קיבל פקודה לחזור לירושלים. עליתי לחורשה הקסומה וצפיתי מערבה כלא מאמין, אלפי רוכבי הגמלים של חרתת היו בדרכם דרומה תוך שהם עוקפים את תחומה של העיר החופשית אשקלון. התקווה לחופש נגוזה. מה קרה שחרתת נסוג דרומה לארצו? לא ידעתי. המלך הנבטי לא הפסיד בשום קרב. כבמטה קסמים הוא נסוג. אנטיפטר חזר מעזה שם חנה חרתת.

“מה קרה?” תקוותי נופצו.

“לפני כמה שבועות ביקרה משלחת פרתית,” הפרתים בוחשים בכל, “את מחנה המלך חרתת, אל המשלחת התלוו המלך אלכסנדר ינאי והמלכה שלומית אלכסנדרה. אינני יודע על מה הם דיברו, אני רק יכול להניח שיש קשר בין הדברים.”

“אינך יכול להישאר במארשה, סוכני המלך יכולים לגלות שהיית במחנהו של חרתת.”

“באתי רק להיפרד ממך, אני ארכב בעקבות הגמלים לסלע אדום, המקום הקרוי בפי היוונים פטרה.”

“האם ידעת שזו הייתה אדום הקדומה? ארצו של אבינו עשו ושל מלכי אדום הגדולים?”

“אני יודע, היום זו ארצם של הערבים הנבטים, ארצנו היא כאן.”

“מה תעשה באדום הקדומה?”

“אמשיך לטוות את קשרי עם הנבטים, אהובתי מחכה לי שם, נתארס.”

“זכור, חתונה רק אחרי שקיפרוס תתגייר.”

“לא שכחתי אבא, בפטרה יושבים יהודים, החכם היהודי שם ילמד את קיפרוס מה שהיא צריכה לדעת.”

“לפני שתלך, הייתי רוצה להסביר לך מהי התוכנית הגדולה.”

“אין זמן אבא, אנשיו של המלך יכולים להגיע כל רגע, להתראות.”

“להתראות בני, דרך צלחה.”

הפיוס

שלומית

שוב אמרתי למלך,

“הפסק את השוד הימי, ולא הרומאים והמצרים יבואו איתנו חשבון.”

“אצווה על שודדי הים לא לתקוף ספינות מצריות, ואשר לרומאים אם יוכלו, הם יבואו איתנו חשבון עם השוד הימי או בלעדיו, לפחות נמלא בינתיים את קופת הממלכה המדולדלת ונוכל להחזיר את ההלוואה לפרתים.”

“נתת כתב ערבות לאחי, זה הזמן להתפייס עם הפרושים, לא נוכל לשקם את הממלכה בלעדיהם.”

“מה את מציעה?”

“נחזור למצב שאותו קבע יוחנן הורקנוס, כלומר בתי הכנסת יפתחו מחדש, המצב בסנהדרין יחזור לקדמותו.”

“האם אחיך יחזרו להיות אב בית דין?”

“אין ברירה, הוא החכם הבכיר של הפרושים בעת הזאת, עכשיו הוא גם חב לי את חייו, אם ינסה להתעמת איתך, אזכיר לו זאת.”

“מכיוון שאני מתעב את אחיך, אטיל עליך את המשימה להתפייס עם הפרושים, רצית שלטון משותף לא?”

שנה 61 לעצמאות יהודה – (81 לפנה”ס)

תוכן העניינים

חתונה יהודית

אנטיפס

גם השנה הלנה ואני עלינו לחורשה הקסומה. הצלקת על בד האלון כבר לא הפריעה לנו. שוב לקחנו אתנו סל מעדנים. הייתה סיבה לחגיגה, אנטיפטר ובחירת ליבו נישאו בפטרה. החכם היהודי השיא אותם. ‘קיפרוס הלכה שבי אחרי היהדות’, בישר לי בני, לא היה צריך לאלצה לכך.

יש איזשהו קסם בדת היהודית המושך אליו מאמינים של דתות אחרות. הרי גם אני בעצמי כמעט הפכתי ליהודי בלב ונפש, רק פסלו של קוס הציל אותי מליפול בתהום האמונה היהודית. הערבים סובלניים לדתות אחרות, הם לא קנאים כמו היהודים. הם לעולם לא יהרסו מקדש של אל אחר. הייתי בטוח שאם היו הנבטים משחררים את אדום, הם היו שמחים להשתתף בחנוכת מקדשו של קוס.

נקמת האחים

שלומית

מעניין למה אבשלום ביקש פגישה אתי? מאז שחזר ממצרים הוא לא פנה אלי, הוא המשיך להיות עויין, נפגשנו בלשכתי.

“אבשלום, בלי משחקי פגיון בלשכתי.”

“הפעם השארתי את הפגיון באגף שלי,” הוא חייך אך לא חשב להתנצל על האירוע לפני שבע שנים.

“למה ביקשת פגישה?”

“לפני שבע שנים אמרת, שבזמן המתאים נדבר על אירוסי ילדינו, הזמן הגיע,” הוא לא ראה את בנותיו כבר שש שנים, לא נראה היה שהן חסרות לו, מה פתאום הוא נזכר בהן?

“את מי אתה מיעד לאריסטובולוס?”

אבשלום הראה לי ציור של פסל אפרודיטה באלכסנדריה, הייתי המומה,

“לא את זו,” אמר אבשלום

“איך הגיע אליך הציור?”

האם הוא יודע על הנסיך המצרי?

“ידיד באלכסנדריה צייר אותו, אני יודע הכל, גם על הנסיך המצרי.”

 

“שכנעת אותי, זה השידוך הנכון, מה עם השנייה?”

“עם הראשון שלך, כמו שהצעתי אז.”

“מגיע לה יותר מכך, היא תסרב לחזור מאלכסנדריה, לא תוכל לכפות זאת עליה, אתה יודע זאת הייטב.”

“האם יש לך הצעה טובה יותר?”

חשבתי על כך במשך שמונה השנים מאז נפרדתי מהתאומות שלי.

“אני חושבת שיאיר, כהן ממשפחה אחרת של משמרת יהויריב יישא חן בעיניה, הם מכירים מילדותם.”

“אני חושב שאת צריכה לזמן את אביו של יאיר ללשכתך, יחד נציע לו את השידוך,” הרעיון מצא חן בעיני.

 

אביו של יאיר הגיע ללשכתי, אבשלום ואני פגשנו בו.

“אני משביעה אותך בשבועה חמורה לשמור בסוד את כל מה שיאמר בחדר זה,” האב נראה מופתע במקצת מדרישתי.

“מה הסודיות הזאת? הרי אנחנו דנים באירוסין ולא ביציאה למלחמה.”

“אם אני דורשת סודיות יש לכך סיבה.”

האב היסס קצת ואז אמר,

“אני נשבע בשמו של יהויריב, מייסד משמרת הכוהנים, לשמור בסוד כל מה שיאמר בחדר זה.”

“אם כך לא אסתיר ממך דבר, מרים חיה חיי אישות עם נסיך מצרי.”

 

האב כמעט והתפלץ,

“זה משנה את המצב מקצה לקצה, אינני חושב שמשפחתי תסכים לאירוסין כאלה.”

“חשוב על כך, בנך יתארס למשפחת המלוכה, עם כל המשתמע מכך, מרים היא אחת הנשים היפות בעולם, גם גובה הנדוניה יהיה בהתאם לנסיבות.”

“היא איננה בתולה, אני חייב לחשוב על כך.”

“הבן, מרים חייה מזה שבע שנים באלכסנדריה, בחברה ההלניסטית אובדן בתולים אינו חטא כמו בחברה שלנו, נערות מאוהבות מאבדות שם את בתוליהן לעתים קרובות.”

“אנחנו חיים בירושלים בחברה יהודית, כאן זה שונה.”

“אם אתה ויאיר תשמרו זאת בסוד, כולם יקנאו במזלו הטוב של בנך.”

האב הרהר כמה דקות, החמדנות ריצדה בעיניו,

“מה מחירו של הסוד?”

“טאלנט יווני של זהב.”

“אני דורש טאלנט לי וטאלנט לבני!”

“אם כך העניין מוסכם,” אמר אבשלום.

“מוסכם.”

 

שלושתנו שתינו יין להצלחת השידוך, הייתי מרוצה, אבשלום לא יעז להפר הבטחה לכהן ממשמרת יהויריב, בטח לא לצדוקים שביניהם.

“נגד עין הרע, אף אחד מאיתנו לא יפרסם את השידוך, עד לחזרתה של מרים ממצרים, גם לבני ולאימו לא אומר מילה.”

אבשלום ואני הסכמנו ברצון, אם עניין הנסיך ייוודע לעוד מישהו, הרי הולכי רכיל יכולים לסכל את האירוסין.

יומיים אחר כך נכנס אבשלום ללשכתי.

“אבקש ממך להפליג בספינה המלכותית לאלכסנדריה ולהחזיר את התאומות משם.”

“למה שאתה לא תפליג ותחזיר אותן?”

“כי אותך הן אוהבות, אני חושש שמרים תסרב לחזור אם אני אהיה זה שיבשר לה, את תוכלי לשכנע אותה.”

שוב עלו בי חששות ישנים, האם אבשלום יזם את הרעיון לאחר שרקח אותו עם המלך? האם יש פה מזימה? הפכתי והפכתי בראשי, את רדופה כמו המלך אריסטובולוס, אמרתי לעצמי, אין פה סיכון, הסכמתי להפליג.

 

הפגישה עם התאומות הייתה מרגשת, שתיהן התגוררו באחד מארמונות האירוח המלכותיים, גם אני התארחתי באותו ארמון בביקורי הקודמים במצרים.

הן לקחו אותי לחדר האירוח המרכזי, נדהמתי ממה שראיתי, הקירות היו מכוסים בציורי ענק.

“הציורים האלה לא מביכים אותכן?”

“אלכסנדריה הפכה אותנו לחופשיות וגאות בגופנו,” אמרה מרים, “השמרנות הפרובינציאלית של ירושלים כבר מאחורינו,”

מהידיעה על פסל אפרודיטה היה ברור לי שהיא יותר הלנית מיהודית.

“באתי להציג בפניכן את השידוכים שאביכם ואני הסכמנו עליהם.”

“טוב לי כאן,” אמרה מרים, “לא אחזור לפרובינציה, גם אבי בעל השוט לא יכול להכריח אותי,”

טוב לה עם הנסיך שלה.

“עוד לא שמעת את ההצעה.”

“שמעתי אותה לפני שבע שנים, ברור לי שאני היא המיועדת להורקנוס.”

“טעות בידך.”

 

“אז אני מיועדת לאריסטובולוס?” ראיתי את התקווה על פניה של מרים, ואת המתח על פניה של דבורה.

“שוב טעית, דבורה מיועדת לאריסטובולוס,” השמחה עלתה על פניה של דבורה, מרים נראתה מאוכזבת.

“למי בכל זאת אני מיועדת?”

“ליאיר, הכהן ממשמרת יהויריב.”

“לפחות מישהו ראוי, אני בכל זאת נשארת באלכסנדריה.”

“אני חוזרת לירושלים,” אמרה דבורה, “אריסטובולוס יהיה מלך, אני אהיה מלכה.”

“אז נאלץ להיפרד אחותי, אני נשארת באלכסנדריה.”

“איזה עתיד יש לך כאן אחותי? להיות פילגש לנסיך מצרי? מחר הוא עתיד לאבד את ראשו.”

“הוא גם יכול להיות מחר המלך.”

“כמיטב המסורת לבית תלמי, תהיה הסכנה לראשו כפולה ומכופלת.”

“אקח את הסיכון.”

“אחותי אם המלך ירצח, פילגשו תהיה רכוש המלך הבא, המשפחה בירושלים תתנכר לך, אף אחד לא יוכל לעזור לך, גם לא אני.

“לצערי גם אני לא אוכל לעזור לך,” אמרתי.

“תנו לי לחשוב יום.”

מרים עוד בילתה ליל אהבה סוער עם הנסיך שלה ונפרדה ממנו בבוקר למחרת, בדרך לספינה עדיין הזילה דמעות.

דבורה חיבקה את אחותה, “לפחות נשאר יחד.” גם אני חיבקתי אותה,

“יהיה לך טוב בירושלים,” הבטחתי לה, “אני אהיה שם בשבילך,” הפלגנו ליפו וחזרנו לירושלים.

 

הייתי מאושרת, התאומות שלי חזרו, הן היו עכשיו בנות שבע עשרה, שתי הנשים היפות ביותר בעולם, בנות אלים. למזלה של אפרודיטה הן לא היו בהר אידה כשפאריס העניק לה את התפוח, הוא לא היה צריך שתשחד אותו בהבטחה לתת לו את האישה היפה בעולם, שתי הנשים היפות בעולם עמדו לפניו, הוא רק היה צריך לבחור אחת או לקחת את שתיהן.

הידיעה הראשונה שקידמה את פני בארמון הייתה שאביו של יאיר נרצח על ידי שודד שפרץ לביתו, זה היה סימן מבשר רעות. בצד של החתן אף אחד לא יודע על האירוסין. זימנתי את אבשלום ללשכתי.

“מה אתה יכול לספר לי על רצח אביו של יאיר?”

“שום דבר שאת לא יודעת,” הוא לא נראה כמישהו המזועזע מרצח חותנה לעתיד של בתו.

“מה יהיה עם אירוסיה של מרים ליאיר?”

“מחר תהיה פגישה משולשת בלשכת המלך, שם נדון בנושא.”

 

האמת חלחלה למוחי, אני הייתי קרס החכה שהחזיקו המלך ואבשלום בידם, יאיר היה הפיתיון, מרים הייתה הדג הניצוד. ידעתי שאני חייבת לדבר עם התאומות, השומר בפתח האגף של אבשלום, מנע את כניסתי,

“זו הוראה של הנסיך אבשלום, אף אחד לא נכנס או יוצא מהאגף ללא אישור ממנו.”

נתקפתי ייאוש, מה שעשיתי פעמים רבות לאנשים אחרים, חזר והכה בפני ללא רחם. לא נותר לי דבר לעשותו חוץ מלחכות לפגישה מחר בלשכת המלך. בכל זאת נאחזתי בתקווה, האם ייתכן שזהו צל הרים בלבד?

ברגע שנכנסתי ללשכת המלך ידעתי, זה לא צל הרים, זו פסגתו השחורה של הר הלבנון בדמדומי היום. המלך ואבשלום ישבו מחייכים וזחוחי דעת. ידעתי, אבשלום והמלך מתואמים, מטרתם היא קודם כל להביס אותי, להרגיש את אשכיהם מתמלאים. לעזאזל החלטה מושכלת ונבונה. כך היה בדיונים על הברית עם רומא, כך היה בעניין הברית עם הפרתים או בניהול המלחמה עם הפרושים.

 

המלך פתח, “אני ואחי הסכמנו שאריסטובולוס יארס את דבורה והורקנוס יארס את מרים.”

“אם החלטתם, למה זימנת דיון בהשתתפותי?”

“כי את היא זאת שתבשרי לילדים על כך.”

“למה? כי האשכים של שניכם אינם מספיק גדולים לעשות זאת בעצמכם?” הייתי נזעמת ידעתי, המלך למד ממני את אומנות התככים, הוא תלמיד מצטיין.

“לא,” אמר אבשלום ששביעות הרצון נוזלת על פרצופו, “שנינו רוצים לראות את מרים אהובתך מטיחה בך אשמת בגידה.”

“אני מסרבת לכבס את הכביסה המלוכלכת של שניכם,” לפי שביעות הרצון שראיתי על פני יריבי ידעתי, אשפתם מלאה חיצים מורעלים, שלי ריקה.

“אם כך, התאומות יראו את השרץ שאת מסתירה בשרוולך.”

“מי שציווה על הרעבת אימכם היה אחיכם המלך יהודה אריסטובולוס.”

“ומי ציווה על הלקאת הסריס הנאמן של אמי למוות?”

“הכול רכילות.”

“גם המכשפה מליסנדה היא רק רכילות?”

 

הבנתי שהמלך ואחיו יודעים, ניסיתי ניסיון אחרון.

“אבשלום, אני מבינה שאתה רוצה לנקום בי, אך למה על חשבון אושרה של בתך? אתה יודע מי מיועד להיות חתנה.”

“האירוסין שתוכננו בטלים אחרי שאבי החתן מת,” אמר המלך, השתררה דממה, הבנתי, אבשלום הפר את נדר הסודיות, המלך ידע על האירוסין לפני שמרים חזרה ממצרים.

“אושרה של מרים הוא אושרך, לא אושרי,” הפר אבשלום את הדממה, “אותי היא שונאת, בנוסף לכך היא נענשת על פסל אפרודיטה באלכסנדריה.”

“אז אתה רוצה להתנקם בה, דרכי.”

“תמיד הייתה לך תפיסה מהירה.”

“אני בכל זאת מסרבת לכבס את הכביסה המלוכלכת שלכם, אקח את הסיכון, אני מאמינה שהתאומות יסלחו לי על מליסנדה.”

 

פניתי לצאת מלשכת המלך, אשר לא נראה מוטרד.

“שלומית לאן את ממהרת? שאל המלך, “אחי ואני מכירים עוד כמה שרצים שאת מחביאה בשרוולך,” המלך הגיש לי מסמך, “זוהי עדות החתומה על ידי מי שהיה מפקד המשמר של המלך אריסטובולוס.”

“וכי מה איכפת לי מה הוא מעיד?” אמרתי בזלזול, אך כבר התחלתי להבין לאיזה בור חלקלק אני נופלת.

“הוא מעיד שאנטיפס האדומי העביר בקשה של אנטיגונוס לבקר את אחיו ונענה שאחיו יקבלו בברכה עם יבוא לא חמוש אך יהרגו אם יבוא חמוש, האם לדעתך הייתה לאנטיגונוס משאלת מוות?”

הבנתי, המלך ואחיו חפרו לי בור ממנו לא אצא.

“מה עוד מונח על שולחנך?”

“עדות חתומה של הטריבון אשר ביקש ממך בשם אנטיגונוס לבקר את אחיו, אותו טריבון מעיד שלא עבר זמן רב ואנטיפס בישר לאנטיגונוס שאחיו ישמח לראותו בכל הדר נשקו,” ינאי היה נלהב.

“מספיק הבנתי.”

“החיפזון מהשטן, כמו שאומרים הערבים,” צהל ינאי, “הנה כאן עדות העדויות, אנטיפס מעיד בזאת, שהעביר לך את תשובת המלך, ואת פקדת עליו לומר לאנטיגונוס שיבוא אל המלך במלוא הדר נשקו, את רצחת את אנטיגונוס.”

 

הייתי משותקת מעוצמת המזימה, שוב הלם בי רצח אהובי.

“מן הראוי להעביר את העדויות הללו לסנהדרין, שיפתח בחקירה על רצח אנטיגונוס.”

התעשתתי, “מה אתה באמת רוצה?”

“כבר אמרתי לך, שאת היא זאת שתבשרי לתאומות על אירוסיהן.”

שני האחים החשמונאים לא הותירו לי ברירה אלא להיות שותפה למזימתם הנתעבת. בתו האהובה של אבשלום תתארס לבנו האהוב של המלך, בתו השנואה של אבשלום, תתארס לבנו השנוא של המלך.

 

המלך אבשלום ואני זימנו את התאומות ואת שני הבנים. התאומות כבר הבינו בדיוק במה מדובר, הרי הן שמעו על הרצח, מרים הייתה מתוחה ועצבנית, חיוך קלוש עלה על שפתיה של דבורה.

“אני שמחה לבשר לכולכם כאן,” עוד שמחה כזאת ואבדתי, “ששלושתנו החלטנו להביא את ארבעתכם בברית הנישואין הקדושה,” עשיתי הפסקה והבטתי בעיני מרים, עיניה הירוקות הביטו בי בשנאה.

המשכתי, “דבורה תינשא לאריסטובולוס,” מרים, למרות חינוכה לא חיכתה שאסיים את דברי, היא התפרצה,

“ידעתי שאבי יכול לבגוד בי, אבל את? הסבתא האהובה שלי? שהבטיחה שיאיר יהיה חתני?”

“אחותי,” דבורה חיבקה את מרים, “כעס לא יעזור עכשיו.” מרים ניערה את דבורה ממנה,

“ברור שלך אין על מה ועל מי לכעוס, את מקבלת את אפולו ואני את הפייסטוס.”

דבורה שמרה על נימוסיה, “אחותי בואי ונסרב שתינו, שהנסיך אריסטובולוס יחליט את מי יבחר, לאף אחת משתינו לא מגיע העונש ששמו הורקנוס,” הורקנוס נראה נבוך, פניו האדימו.

“מסכימה,” אמרה מרים.

“בנות,” אמר אבשלום, “העניין אינו נתון לבחירתכן, זו החלטה מלכותית וכך יהיה.”

 

מרים החלה לבכות, לפתע נשרה מגילה מקפלי שמלתה, המגילה נפתחה, על הדף הראשון נכתב בפרסית משנתה של רוקסן. מרים מיהרה לאסוף את המגילה והחביאה אותה שנית בקפלי שמלתה. המגילה סקרנה אותי, ואז עשיתי את הטעות הגדולה ביותר שהייתי יכולה לעשות בנסיבות אלו,

“מרים, הראי לי בבקשה את המגילה.”

מרים הבוכייה והנסערת צעקה, “נשבעתי ביהוה וגם באלה אתנה, שלא אראה את הספר לאף אדם שאינו ראוי לכך, את אינך ראויה.”

“מרים, את מעליבה את המלכה ומסרבת לה,” אמר אבשלום בחומרה.

“הזקנה החטטנית הזאת עוד תביא עלי את קללת האלים.”

 

אבשלום סטר לביתו, “היכן נימוסיך הטובים? מלכה, אני מבקש בהכנעה את סליחתך.”

“אבשלום, שמור את ידך הארוכה לאויבי הממלכה, אני סולחת לילדה על הכול,” ניסיתי לחבק אותה כמו אז, בימים ההם. מרים הדפה את שתי ידי המושטות לקראתה.

“בוגדת! אני לעולם לא אסלח לך, כמו שלא אסלח לאבי הרוצח.” אחרי אחד עשרה שנים של ספקות, אני יודעת מי רצח את חוגלה, אך מה אני יכולה לעשות עם הידע הזה?

ראיתי את אבשלום מניף את ידו, מרים עשתה תנועת התגוננות, שלחתי את ידי כדי להגן על הנערה, ידו האדירה של אבשלום פגעה בידי. אף על פי שהאט את תנועת ידו, הייתה הפגיעה כואבת, פרצתי בבכי, רק במותו של אנטיגונוס בכיתי כך, אך לא כאב הפגיעה בידי הוא שגרם לי לבכי, אלא הכאב בלבי על המילה בוגדת שהטיחה בי מרים בסערת נפשה. לא האשמתי אותה, מרים לא יכולה הייתה להבין את הסיבה שאני סבתה האהובה הייתי חלק מהקנוניה נגדה, ואני לא הייתי יכולה להסביר לה.

שנה 62 לעצמאות יהודה – (80 לפנה”ס)

חתונה לבנה ומרה שחורה

שלומית

שקעתי במרה שחורה ועליתי במשקל. החתונה הקרבה שיפרה במעט את מצב רוחי, התחלתי לאכול טוב יותר והורדתי מעט ממשקלי, אך לא חזרתי להיות האישה הרזה והנמרצת שהייתי, פחדתי מהרגע שבו יפגשו עיני בעיני מרים הנבגדת.

החתונה הכפולה נערכה בירושלים שנה אחרי האירוסין, החופה נערכה ברחבת המקדש. זו הייתה החתונה הגדולה והמפוארת שידעה ירושלים מעולם. הבטתי בתאומות, כמה מאושרת דבורה הנישאת לאריסטובולוס היפה והמוכשר, המלך המיועד, אני בטוחה שילדיהם יהיו יפים ומוכשרים כמוהם. נזכרתי בערגה, אריסטובולוס הוא הקשת המוכשר ביותר שהכרתי, כמו פאריס נסיך טרויה. שיצאתי איתו לצייד, ראינו איילה, החץ של אריסטובולוס פגע בעינה האחת של האיילה ויצא בשנייה, מה שהשאיר את עורה של האיילה שלם וללא פגע.

כמה אומללה מרים הנישאת להורקנוס הממזר, בן הכלאים וחדל האישים, גם אם הייתי עומדת עשרים אמה ממנו כאשר הוא יורה בקשת הוא היה מחטיא. הוא ומרים יולידו בני כלאים.

אחרי היחוד, הלכנו אבשלום ואני לבדוק את הסדין של אריסטובולוס ודבורה, הוא היה מוכתם בדם הבתולים. דבורה לבטח הרה מרגע זה. אולי היא תסלח לי כשייוולדו ילדיה.

לא היה טעם לבדוק את הסדין של הורקנוס ומרים, היא לא הייתה בתולה.

“אבשלום,” אמרתי לו, “אינני יודעת מה התרחש בחדר המשכב, אך אני בטוחה שנישואי השנאה האלה נועדו לכישלון, על תאמר שלא הזהרתי אותך.”

“אני מקווה שהעניינים ביניהם עוד יסתדרו.”

“מים ושמן גם אם תנסה לערבבם, לעולם ייפרדו.”

“מרים חייבת לי תודה, על שהצלתי אותה מחיי חרפה במצרים.”

“אתה מנעת את אושרה, במצרים זו אינה חרפה.”

שנה 63 לעצמאות יהודה – (79 לפנה”ס)

תוכן העניינים

נכדה ראשונה

שלומית

תשעה חודשים לאחר החתונה, ילדה דבורה את בנה הראשון, ילד יפהפה חשמונאי אמיתי שמו יונתן אלכסנדר ינאי על שם סבו, דבורה חזרה לעצמה אחרי הלידה, היא נראתה מאושרת יפהפייה וזוהרת. לא עברה שנה והיא ילדה בת יפהפייה וקראה לה בשם סבתה שנטרפה שלומית אלכסנדרה.

הנכדה שנשאה את אותו השם כמוני, רוממה במקצת את רוחי,

טוב שלא הראיתי לתאומות את השרץ תחת שרוולי, כמו שקיוויתי דבורה מדברת איתי, גם אם לא סלחה, היא נתנה לי לראות את שלומית אלכסנדרה הקטנה.

מרים לא הרתה, היא נראתה כבויה, על אף שלפנים קראה לי אמא וסבתא, היא שנאה אותי עכשיו ולא דיברה איתי מטוב עד רע.

מבירא עמיקתא לאיגרא רמא

שלומית

מאז הטיחה בה מרים את המילה בוגדת, לא התאוששתי מהמרה השחורה בה שקעתי. מותו של בוקפאלוס הזקן הוסיפה לדיכאוני, גם קבורתו המפוארת בנחל קדרון, לא הייטיבה איתי.

ייסרתי את עצמי על שלא עמד לי כוחי לסרב להשתתף במזימה של המלך ואחיו. אולי אראה לתאומות את השרץ תחת שרוולי? אין טעם בכך הרי המלך מחזיק בידו את השרצים שיובילו לחקירה ברצח אנטיגונוס

 

“שלומית,” ארמיניוס הצעיר העיר אותי בבוקר, “שעת המרחץ הגיעה.”

“לך מכאן אני עוד רוצה לישון.”

שעתיים אחר כך התיישבתי במיטתי ופיהקתי בעצלתיים, הפעמון היה כבד בידי, צלצלתי,

“ארמיניוס, קח אותי למרחץ.”

“לשרותך גבירתי,” אם בעבר הוא נשא אותי בקלות למרחץ, עכשיו הוא התנשף וכמעט השמיט אותי מבין זרועותיו.

גם המרחץ והעיסוי שאחריו, לא שיפרו את מצב רוחי, המילה בוגדת שהטיחה בי מרים לפני שנתיים, רבצה על ליבי כאבן כבדה.

“גבירה, יום יפה היום להביא לך את ארוחת הבוקר לגן?”

“רק סלסלה של לחמניות בהירות.”

“גבירה, הרופא אומר שאת חייבת לאכול ירקות טריים, מעייך עצרו זה שלושה ימים.”

“הרופא כבר יטפל בכך.”

ישבתי בגן הארמון וזללתי לחמניות חמות וריחניות.

קול פרסות נשמע, אבשלום וינאי רוכבים על סוסיהם האבירים, עצרו לידי. למרות פסי הכסף בשערם הם היו רזים ושרירים, יפים כאלים יווניים.

“שלומית, לא תצאי לרכיבת בוקר קלה?” שאל אבשלום.

“אין לי צורך בכך.”

“מובן מאליו,” גיחך ינאי, “גם אם היא תרכב על סוס של הפרשים הפרתים הכבדים, גבו ישבר, היא השמינה כמו חזיר העולה לקורבן על מזבחו של זאוס,” שני הגברים פרצו בצחוק רע.

הטלתי את פגיוני לעבר ינאי, מעופו של הפגיון היה איטי וינאי תפסו בקלות בעודו באוויר.

“היכן שלומית אלכסנדרה, אלופת הפגיון ביהודה,” גיחך ינאי.

המלך ואבשלום המשיכו ברכיבת הבוקר שלהם, ניחמתי את עצמי בעוד לחמנייה.

 

פצע התאומות עדיין היה פעור ומדמם בליבי והוא שזעק לנקמה.

“המלך פגע באהבת חייך התאומות, פגעי באהבת חייו בשמת,” אמר לי דוד המלך.

“איך אפגע בו? אני שמנה וחלשת דעת.”

“חזרי להיות שלומית שהכרתי ואז תוכלי לעשות הכול.”

מעודדת קמתי בבוקר. אחרי המרחץ והעיסוי הזמנתי ארוחת בוקר בריאה, לא רק באהבת המלך לבשמת אפגע, אני גם אנתץ את הפסל המושלם שבנו ינאי ואבשלום לדמות אימם, גם עם אהליאב הבוגד אבוא החשבון. לשם כך כמו שהורה לי דוד המלך עלי לחזור לעצמי, להוריד ממשקלי לחזור לכושרי הגופני, לחזור להיות מטילת הפגיונות שכולם פוחדים ממנה.

חזרתי לאורח החיים הקודם שלי, הייתה קמה מוקדם בבוקר, לאחר רחצה ועיסוי הייתי אוכלת ארוחה בריאה שכללה ירקות טריים, לחם אכלתי בצמצום וגם הוא רק מקמח שהכיל את הסובין, ומחמצת חלב.

לאחר מכן הייתה יוצאת לרכיבת בוקר של שעתיים, בתחילה סבל הסוס עליו רכבתי מפאת משקלי העודף. כאשר הורדתי מספיק ממשקלי, רכשתי סוס קרבות צעיר דומה לבוקפאלוס כשתי טיפות מים ועברתי לרכב עליו, בוקפאלוס הצעיר קראתי לו.

חידשתי גם את אימוני הגימנסטיקה שלי. גם את הטלת הפגיונות חידשתי. כשחלפו על פני המלך ואבשלום על סוסיהם וכמנהגם, לעגו לי ואמרו שפגיונותיי אינם מפחידים עוד, שרק פגיון ליד אוזנו של המלך וננעץ בעץ.

“שלומית אלכסנדרה האימתנית חוזרת,” הכריז המלך והמשיך ברכיבתו. אל אף שישים ושתיים שנותיי, חזרתי לעצמי אחרי חצי שנה של אכילה בריאה ואימונים.

שוב הייתי יפה וזוהרת כמו בימי היפים, קמטים עדינים הופיעו על פני, את הלובן בשערי צבעתי בצבעי אדמה אדומים.

את נקמתי במלך אחלק לשניים, אימו המושלמת בחלק הראשון והמלאך בחלק השני, מעניין איזה מלך יישאר ממנו לאחר שתושלם נקמתי.

שנה 64 לעצמאות יהודה – (78 לפנה”ס)

יהי זכרה ברוך

ינאי

כמו בכל אחת מעשרים וחמש שנות מלכותי, ביום השנה לכיבוש אדורה, הוא יום מותה של בשמת, ישבתי עם אחי אבשלום ויחד שרנו וניגנו את אנדרומאכה.

“אחי, מדוע שלא תעלה לקברה של בשמת באדורה?”

“כל שנה אני רוצה לעלות לקבר האחים ולכבד את זכרה, אך בכל פעם אני מוצא סיבה כל שהי לא לעשות זאת”

“אולי אין בך את האומץ להשלים עם הריגתה, גם שלושים וארבע שנים לאחר שהדבר אירע?”

“אחי, אתה בוחן כליות ולב, בשמת עדיין שורפת את קרבי, אך בשנה הבאה אאזור אומץ ואפקוד את קברה אולי זה יביא מזור לנפשי.”

שרנו ונגנו את אנדרומאכה פעם נוספת, עיני זלגו דמעות.

“אחי,” אמר אבשלום, “השנה הבאה תהיה השנה השלושים וחמש למלחמה באדום, אני חושב שמן הראוי לציין זאת באופן מיוחד, מה דעתך שנשתף את המלכה בכך, אין כמוה במשימות מסוג זה.”

היססתי, “המלכה מסוכנת בעת הזאת, היא לא סלחה לנו על נישואי התאומות.”

“מה היא כבר יכולה לעולל? העדויות שישלחו אותה לגרדום עדיין אצלך, נשתמש בהם כמו אז בנישואי התאומות.”

“אתה צודק, אפילו איננו צריכים לאיים עליה, היא תשמח להיות שותפה לציון האירועים שעליהם הייתה תהילתה.”

מזגתי יין חברון משובח לשני גביעי בדולח.

“לחיי ציון אירועי אדום בעוד שנה,” לגמנו מהמובחר ביינות יהודה.

“בראש השנה למלחמות נדון בכך, אתה תעלה זאת במועצה ותהיה אחראי על הביצוע,” אמרתי.

שנה 65 לעצמאות יהודה – (77 לפנה”ס)

תוכן העניינים

שלושים וחמש שנים למלחמה באדום

שלומית

כמיטב המסורת עוד מימי הנשיא שמעון התרסי, התכנסה מועצת המלחמה בראש השנה למלחמות, בזכות הלוח האלוהי של חנוך, חל יום זה תמיד ביום שישי. המלך, אבשלום, אריסטובולוס ואני ישבנו במועצה.

“בעונת המלחמות הבאה עלינו לטובה,” אמר המלך “נסיים את שחרור עבר הירדן, אבשלום אריסטובולוס ואני נכין את התוכניות. אבשלום העלה את הצעתך מלפני עשרה חודשים.”

“השנה ימלאו שלושים וחמש שנים למלחמה לשחרור דרום יהודה,” כחכח אבשלום בגרונו, “לפני שנצא לעבר הירדן, אני מציע שנציין את המלחמה ההיא במספר אירועים, מיד תוגש לכולנו ארוחה קלה, אחריה אני מחכה לשמוע רעיונות.”

אבשלום צלצל בפעמון שני עבדים הגישו לנו את הארוחה. שזו הסתיימה ביקשתי את רשות הדיבור.

“אחד האירועים שאנו צריכים לציין הוא מעמד כניעת האדומים בשער של מארשה.”

“למה דווקא אותו?” שאל המלך.

“כי כניעת מארשה הייתה האירוע שציין את סיום המלחמה, נבצע שחזור של המעמד, בו ישתתפו גם קוסגבר הזקן שהיה אז ראש העיר ובנו אנטיפס שהיה אז נער והיום הוא מושל אדום וחובק את נכדו הראשון.”

“למה ציינת את הפרטים האלה?”

“כי בראשו של אנטיפס עלו הרהורי עצמאות כאשר חרתת מלך הנבטים פלש ליהודה, בשחזור נזכיר לו איך השתין מפחד בטוניקה הלבנה שלו, ובזכות מי ניתנה לו נפשו לשלל.”

“רעיון מצוין שלומית אלכסנדרה,” המלך היה נלהב, “לפעמים טוב להצליף עם המקל באוויר כדי להפחיד כלב החושף שיניים.”

כולנו צחקנו. אבשלום קיבל את רשות הדיבור.

“אני מציע שלפני שחזור כניעת מארשה, נשחזר את הקרב באדורה בהשתתפות כל החיילים הוותיקים ששרדו מאז.”

“רעיון מצוין,” אמר המלך, “אך אני דורש שזה יהיה האירוע האחרון, אינני חושב שארצה להשתתף באירוע כלשהו לאחר זאת.”

חייכתי, “מה עם שחזור כיבושה של חברון?”

“אירועי חברון מורכבים יותר,” אמר אבשלום, “הם כוללים את הסיור סביב החומות, את החדירה לעיר דרך מנהרת המים, ואת כניסתם הלילית של הגדודים דרך השער, אני מציע להסתפק בשני האירועים שכבר הוצעו.”

“אבשה,” אמר המלך, “אתה ואנטיגונוס הייתם גיבורי חברון, למה ויתרת בלי קרב?”

“בנוסף למורכבות אירועי חברון, הרי הדרך מובילה מחברון לאדורה ומשם למארשה, יהיה קשה לסיים באדורה כפי שדרשת, ולא חשוב אם נתחיל מחברון או ממארשה.”

“אתה צודק אחי, היה לך חלק חשוב גם באירועים האחרים, נתחיל במארשה ונסיים באדורה.”

ילד יהודי

אנטיפס

גם השנה הם עליתי עם הלנה לחורשה הקסומה, בד האלון קרס בסופות החורף ונשבר במקום הצלקת. לקחנו אתנו סל מעדנים, השנה הזו הייתה סיבה נוספת לחגיגה, נכדי הראשון נולד בפטרה. החכם היהודי שהשיא את אנטיפטר וקיפריס, מל את הילד, שמו בישראל פצאל. אנשיו של המלך לא שאלו על אנטיפטר מזה שש שנים. הנחתי שאין להם שום דבר נגדו וכתבתי לו שיחזור למארשה כשהילד יגדל קצת, הרי עדיין לא דיברנו על התוכנית הגדולה.

ביקור מלכותי נוסטלגי

אנטיפס

השנה היה הביקור השנתי מיוחד במינו, הוא נערך ביום השנה השלושים וחמש לכניעת מארשה במקום בסיום עונת המלחמות. בנוסף למלך ולמלכה התלוו לביקור אבשלום אחי המלך, מנהל הארמון שלו אהליאב ואפילו מלאכי התליין המלכותי לשעבר.

הם באו להתרפק על ימי הרצח הנפלאים שחוו בצעירותם, ושחזרו את מעמד כניעת מארשה. הלכתי איתם אל שער העיר. המלכה פקדה עלי לעלות למגדל השער עם קשת ואשפת חיצים. כמובן שראשי החיצים היו מעץ רך, גם היום שלושים וחמש שנים אחרי, הם לא סמכו עליו יותר מדי.

טיפסתי במדרגות, גבי ורגלי כאבו אך הגעתי למגדל. מול השער, עמד אבי בן השבעים וחמש קוסגבר אנטיפטר, הוא נראה צעיר בהרבה מגילו. על סוסיהם ישבו האלים היוונים מאז, אריסטובולוס הצעיר החליף את אריסטובולוס ההוא, המלך החליף את זאוס הלא הוא אביו הנשיא יוחנן הורקנוס ואבשלום החליף את אנטיגונוס. אחרונת האלים ששרדה מהמעמד המקורי הייתה אתנה המזדקנת הלא היא שלומית אלכסנדרה, גם בגיל שישים ושלוש ניכר בה יופייה האלוהי מהעבר, היא רכבה על סוסה החדש בוקפאלוס הצעיר. אחרי ששני חיילים הורידו אותי מהמגדל, הציב התליין המלכותי מלאכי את סדן העריפה והניח את ראשי עליו, כמעט והשתנתי בטוניקה שלי כמו אז.

לאחר לילה במארשה, יצאה החבורה לשחזר את קרב הגבורה שלהם מול גדודי המתנדבים המפוארים באדורה ואת הרצח הנפלא שחוו שם.

גיבורי אדורה

ינאי

רעי לוחמי אדורה הוותיקים ואני רכבנו לעיר שנשארה שרופה והרוסה מאז שוחררה דרום יהודה. גם המלכה שלומית אלכסנדרה התלוותה אלינו על גב בוקפאלוס הצעיר שהחליף את הקשיש נשמתו עדן. החלטתי שהלוחמים לא ישחזרו את הקרב אלא רק יפסעו בנתיב הקרבות שלהם.

מלחמות טובות לגברים, אבשלום ואני שמרו על גוף רזה ושרירי. גם לאהליאב היה חלק בקרב ההוא, שלא כמונו הוא גידל כרס ופימה עלי כסל. כמו אז ענדתי את טבעת הארד הפשוטה שהוענקה לי על ידי בשמת.

התחלנו ממקום המחנה של אז,

“היינו מאחורי חומת העץ, כאשר הצופה הודיע על האדומים הרצים אלינו,” אמר אבשלום בהתרגשות.

“אנטיגונוס פקד עלינו לצאת מהחומה ולהיערך מולם,” הייתי נרגש, “איזה מפקד ולוחם הוא היה, יהי זכרו ברוך.”

שלומית הזילה דמעה. התקדמנו מעט ועברנו את המקום שבו עמדה חומת העץ של המחנה.

“מכאן דיווחתי לאנטיגונוס על טיבם של האדומים שיצאו מולנו,” קרא אבשלום. הגברים המשיכו ללכת, שלומית ליוותה אותנו מגב הסוס.

“מכאן הטלת את החנית לפיו של האדומי,” קראתי, “הטלה מושלמת, אחי, אתה הלוחם הגדול ביותר שהכרתי, אכילס, אני אולי הקטור.”

“אתה המלך הגדול ביותר שהכרתי, רק דוד המלך ישווה לך,” ידעתי, אבשלום אינו מתחנף אלי, פיו וליבו שווים.

 

המשכנו ללכת לכוון שער העיר ההרוס, עברנו ליד קבר האחים של האדומים, מישהו הקים שם גל אבנים.

“לכאן הבאת את בשמת לקבורה?” שאלתי את אהליאב.

“כן,” ענה בעודו מתנשף, “אתה הרי יודע שהכרתי אותה עוד בארמון.”

התחלתי להקים גלעד לבשמת, הייתי יכול להטיל זאת על העבדים שהתלוו אלינו, אך הרגשתי צורך עז לעשות זאת בעצמי, העפר הצטבר תחת ציפורני. כל מלווי הצטרפו ברצון למשימה, ביניהם גם התליין המלכותי לשעבר מלאכי. בזמן המלחמה ההיא היה תוארו התליין הנשיאותי, אחרי פרישתו זכה למענק נדיב על עבודתו המצוינת. היום הוא סבא חביב ושמנמן, שרירי ידיו האדירים מהזמנים בהם הניף את הגרזן, או נעץ את מסמרי הצלב בנידונים, הפכו מדולדלים. בנו ירש את מקומו בגרדום המלכותי.

סיימנו את הקמת הגלעד, “יהיה זכרה ברוך,” אמרתי, כשאחזור לירושלים אצווה להקים לה כאן מצבה מפוארת.

 

המשכנו לכיוון שער העיר ההרוס,

“כאן הצלתי אותך מחרב האדומי,” אמר אבשלום, “מה קרה לך אז?”

“הסתכלתי על טבעת הארד שנתנה לי בשמת,” עניתי, עדיין הייתי בוש בעצמי על הרגע ההוא.

לפני שיצאנו למלחמה אמרתי לך, שכח את בשמת ולא היא תביא למותך, עדיין לא שכחת אותה.”

“נכון, אבל היא לא הכשילה אותי עוד.”

עברנו בשער והמשכנו ברחוב הראשי, כאן אכלנו כשסביבנו גוויות האדומים. מכאן עלינו לכיוון מקדשו של קוס, אהליאב השמן וקצר הנשימה חיכה לנו ברחוב הראשי. שלומית נשארה איתו.

הגענו למקדשו השרוף של קוס, ריחות הצואה והשתן שלנו, המעורבים בשמן המור נעלמו זה מכבר, ריח העלים הטחובים שנאספו על הרצפה זה שנים, החליף אותם. כמו אז דרכנו במגפינו על הרצפה, חריקת שברי הזכוכית מאז עדיין נשמעה יחד עם אוושת העלים שכיסו אותם.

 

יצאנו והלכנו לאגורה. שלומית הצטרפה אלינו. שני עבדים שבאו אתנו הניחו שם סדן עץ וגרזן. “לא שם!” קרא מלאכי, “שם!” הוא הורה באצבעו על המקום הנכון. הסדן והגרזן הונחו במקומם החדש. מלאכי הניח צוואר דלעת על הסדן.

“מלאכי נוותר על שחזור העריפה, אני מצטער על העבודה שהשקעת בשחזור, אך מצב רוחי אינו מתאים לכך.”

“ההפסד כולו שלך,” אמר לי מלאכי בחיוך, “אתה ואבשלום הייתם גיבורי האירוע ההוא.”

סמוך למקום העריפה עמד גלעד, הכתובת שעליו נכתבה בכתב שלא היה מוכר לאף אחד מהגברים שהיו שם.

“זהו כתב אדומי עתיק,” אמרה שלומית, “הגלעד הוא לזכר כהני קוס שנערפו אז, בראש הרשימה קוסמלך הכהן הגדול של קוס.”

“אני הוא שערפתי אותו,” אמרתי.

“בואו ננתץ את הגלעד הזה, כמו שניתצנו את היכלו של קוס,” הציע אבשלום.

“אבשלום,” אמרה שלומית בבדיחות הדעת, “הגלעד הזה מנציח את גבורתכם.”

 

הגענו שוב לרחוב הראשי ההרוס והשרוף, אהליאב ישב שם והמתין לנו, “היכן שכבה בשמת הפצועה?” שאלתי אותו, אהליאב קם בעצלתיים והלך מרחק קצר ברחוב, “כאן מצאתי אותה.”

“זה פחות מארבע מאות אמה מהמקום שבו ישבתי לאכול,” הייתי נרגש ביותר, “מי רוצה לעזור לי להקים לה גלעד גם כאן?” כולם התנדבו בכל ליבם לעזור לי. ידינו השחירו מהפיח שנותר מהשריפה הגדולה. הרגשתי שסגרתי מעגל.

“תנוח בשמת על משכבה בשלום, וגם לנפשי תהיה סוף סוף מנוחה.”

סיימנו את ביקורנו באדורה וחזרנו לירושלים.

הנקמה הגדולה מכולן

ינאי

שבוע לפני היציאה למלחמה, הזמינה אותי שלומית לנשף פרטי, נעניתי, רוחי הייתה טובה עלי לאחר הביקור באדורה.

“הבא איתך את הכינור,” אמרה לי שלומית.

האירוע נערך בחדר האירוח הפרטי שלנו. אהליאב מנהל הארמון, הורה למנהל המטבח להכין לנו את מיטב המאכלים והיינות, עבדים ומשרתים הביאו אותם אלינו. כל המשרתים והעבדים יצאו החוצה וסגרו את הדלת. המלכה נטלה כד יין חברון משובח ומזגה שני גביע בדולח.

“לחיי המלך יונתן אלכסנדר ינאי בהגיעו לגיל העצה,” הכריזה המלכה.

“לחיי המלכה שלומית אלכסנדרה,” הכרזתי, הרמנו את הגביעים.

המלכה הייתה במצב רוח מרומם, “אתה יודע מדוע בחרתי בך מבין אחיך?”

“עד היום לא הבנתי למה לא בחרת באחי אבשלום ולמה ראשי נשאר על כתפי.”

“בניגוד לאבשלום, פוריותך הוכחה,” הייתי המום, המלכה הייתה במיטבה.

“מה את יודעת שאני לא?”

 

“החיפזון מהשטן, לפני שאמשיך, נכבד שנינו את בשמת.”

“איך נכבדה?”

“נגן את אנדרומאכה.”

כמעט נחנקתי “מאיפה את יודעת על אנדרומאכה?”

“החיפזון מהשטן, הכל אספר לך, החל לנגן.”

התחלתי לפרוט על הכינור, שלומית הוציאה דף נייר מצרי הביטה בו והחלה לשיר איתי. שסיימנו את השיר מסרה לי שלומית את הדף.

“מתנה מבשמת, בכתב ידה, היא ביקשה ממני למסור לך אותו, אחרי שלושים וחמש שנים אני ממלאת את בקשתה.”

הייתי נרגש ביותר, “איך הגיע אליך הדף הזה?”

“החיפזון מהשטן, האם אתה זוכר שאחרי האירוע בחדרך נסעה אימך ליומיים?”

“זוכר הייטב.”

“אתה יודע לאן היא נסעה?”

הרהרתי, מנסה לדלות מזיכרוני מענה לשאלה לבסוף הודיתי,

“לא, אינני יודע.”

“היא נסעה לבית צור.”

הרהרתי מעט, “אימי נסעה לשם פעמים רבות.”

“אתה יודע למה נסעה אימך לבית צור?”

“זה אחד הדברים שהיא לא שיתפה אותי.”

 

“היא נסעה אל שרח המכשפה.”

שוב הופתעתי, היו הרבה סודות שהיא שמרה לעצמה.

“מה לאימי ולמכשפה הזו?”

“שרח ואימך היו חברות נפש, אימך תמיד התייעצה איתה, אני יודעת כל מה שהן דיברו ביניהן, שרח הייתה סוכנת שלי.”

“למה חברת נפש של אימי בגדה בה?”

“כי איימתי עליה שאחי, תליין המכשפות של משטרת הסנהדרין, יטפל בה, הזכרתי לה את מקרה אטלנטה.”

אטלנטה, הייתה הסיבה לאהבת האחים המופלאה של צאצאי שטח.

“ומה סיפרה לך שרח המכשפה בענייני?”

“ובכן, היא סיפרה לי שאימך שילמה לאהליאב שיפתה אותך להציץ בחלון מרחץ השפחות, גם לטבח שילמה כדי שיצעק על אהליאב.”

היא יודעת את העובדות, שרח או מישהו אחר גילה לה אותם.

שלומית המשיכה, “כשיצאה בשמת מהמרחץ, בדיוק ביום המתאים להתעברות, השקתה אותה אימך שיקוי מעורר תשוקה ושלחה אותה לחדרך,” שלומית עשתה הפסקה קלה בדבריה וחייכה.

כן, בשמת אמרה לי שאמי שלחה אותה אלי, היא הגיעה לחדרי רווית תשוקה, גם אני הייתי רווי תשוקה.

“להמשיך?” שאלה שלומית.

נעצתי מבט בשלומית, בשמת ואני היינו בובות על חוט שאמי השתעשעה בהן.

“המשיכי.”

“אימך חשבה שהרפתקת הנעורים שלך תחלוף כאשר בשמת תצא מחדרך, אך לא כך היה, מובן שאשת הנשיא, לא הייתה יכולה להסכים שבנה המיועד למלוכה יישא שפחה אדומית לאישה, היא נסעה ליומיים לבית צור, כדי להתייעץ עם שרח.”

 

“ומה המכשפה יעצה לה?”

“שתשלח את בשמת אליה לבית צור, היא כבלה אותה באזיק רגל כדי שלא תברח, עד שיתברר אם בשמת הרה או לא.”

“המכשפה הזו היא רעת לב, בטוח שלא אמי היא שהורתה לה לכבול אותה כך.”

“אימך הייתה מספיק רעה גם בלי זה,” שלומית גיחכה בבוז, “כאשר חלפו חמישה שבועות מאז המפגש בינך לבין בשמת, נסעה אימך לבית צור, שרח דיווחה לה שבשמת לא קיבלה אורח נשים,” נדהמתי מהסיפור, שלומית נראתה נהנתה מכל רגע.

“חמישה שבועות? זה כבר היה בזמן המלחמה, בית צור היא על גבול אדום, אני זוכר שהיא הייתה תחת משטר צבאי, איך אימי קיבלה אישור לבקר שם?”

“מפקד המבצר רצה לסרב לבקשתה, אני היא זו שדאגה לאישור.”

“היית מוכנה לסכן את חייה?”

“לא הייתי מתאבלת מרה, לו ננעצה חנית אדומית בישבנה,” שלומית פרצה בצחוק מתגלגל, חשתי תשוקה עזה לחנוק אותה, אך הסקרנות בערה בי.

“מה קרה אחרי שאימי הגיעה לבית צור?”

 

“שרח הכינה שיקוי הגורם להפלה, בשמת סרבה לשתות אותו, שתי הנשים קשרו את ידיה, פתחו את פיה בכוח והשקו אותה בעל כרכה, כמו שאמרתי לך, אימך הייתה מספיק רעה.”

כך בדיוק הושקיתי בכלא בפקודת המלכה הרעה הזאת.

“אמי לא יכולה להיות כל כך רעה,” התפרצתי, הייתי מוכן לחנוק את המלכה, אך הייתי סקרן לשמוע את סוף הסיפור.

שלומית נסוגה אחורנית, שתי ידיה על ניצבי פגיונותיה.

“אתה עדיין לא יודע כמה היא יכולה להיות רעה, זמן קצר לאחר שדחפו לגרונה את השיקוי, חזו הנשים בוולד הזעיר שנפל מערוותה של בשמת, אימך הייתה מאושרת, בנה הצעיר פורה כאביו.”

אילולא אחזה שלומית בניצבי פגיונותיה, הייתי חונק אותה ברגע זה.

“גם את זה סיפרה לך שרח המנוולת?”

“לא את זה סיפרה לי בשמת הבוכייה כשפגשתי אותה בביתה של שרח.”

“איך ידעת להגיע לביתה של שרח בדיוק בזמן?” שוב נדהמתי.

“בדיוק למען זה הוטל מצב צבאי על העיר.”

שלומית זאת שיעבדה את הצבא לגחמותיה האישיות.

“מה עוד סיפרה לך בשמת?” סקרנותי הרקיעה שחקים.

“כמה בכה הנער המאוהב שלה כאשר סיפרה לו איך הפך אותה אינאיס לפילגשו.”

 

כן, רק מבשמת הייתה יכולה לדעת על הנער המאוהב שלה, לא שיתפתי אף אחד במה שאמרה לי בשמת בחדרי.

“עוד סיפרה לי בשמת שבעוד ארבעה ימים תיקח אותה אימך לאשקלון, שם תועלה על ספינה המפליגה לאפסוס.”

“למה אפסוס?”

“זהו שוק העבדים הגדול במזרח, בשמת הייתה אמורה להימכר שם כדי שאתה לא תוכל למצאה לנצח.”

“ואת היית מוכנה להושיט יד לנבלה הזו?” הייתי נסער כולי.

“ינאי, היית נער צעיר, לא הכל הבנת אז.”

“מה לא הבנתי?” צעקתי, “גם שפחה אדומית נבראה בצלם אלוהים.”

“ובכן כשראיתי את בשמת פקדתי על אימך לשחררה מאזיק הרגל שלה ולטפל בפצע האזיק.”

“מהו טוב הלב שירד עליך פתאום משמים?”

“רחמי נכמרו עליה, לא יכולתי לראות את העוולה הזאת.”

“ומה עשית כדי לתקן את העוולה הזאת?” צעקתי מרוגש כולי.

 

“הודעתי לאימך שאני משחררת את בשמת. אחר כך שלחתי את שתי הנשים למבצר, אימך מחתה נמרצות אך שני הפרשים שעליהם ציוויתי להובילה, היו משכנעים ביותר.”

“ואז נשארת לבד עם בשמת.”

“כן, בשמת סיפרה לי את סיפורה, היא שרה לי את אנדרומאכה תוך שהיא פורטת על כינור, מעולם לא שמעתי שיר כל כך עצוב.”

“ואז היא נתנה לך את הדף עם מילות השיר?”

“כן, היא הייתה מוכשרת בשמת שלך, וגם ידעה יוונית.”

הייתי נרגש והזלתי דמעות, “מה קרה אחר כך?”

“אמרתי לה שאתה בדרכך לאדורה ושלחתי אותה לדרכה. פקדתי על מפקד המבצר שהוא או אנשיו לא יפריעו לה ללכת לאדורה.”

“האם ייתכן שמעט טוב לב עדיין נשאר בך?” התקשיתי להאמין, האם זה מאשר את סיפורו של אהליאב שהיא נהרגה באדורה? הייתי נרגש כולי.

“המתן עוד מעט, עברתי עם פרשי על פני בשמת, שנסעה בעגלה ונופפנו אחת לשנייה בשלום.”

“עוד מעט אאמין שעוד תגיעי לגן העדן של הפרושים אם הוא קיים.”

“כנראה לא אגיע אליו, פתאום הכתה בי ההכרה, שאם תפגוש את בשמת, תאבד את הריכוז בקרב ואתה עלול להיהרג, ואז אפסיד את הייבם הפורה שלי,” גיחכה שלומית.

 

האוויר אזל מראותיי, “מה עשית להציל את הייבם הפורה שלך?”

“שלחתי הודעה עם פרש למפקד המבצר, ובו הוראה לשלוח סיור רכוב שיתפוס את בשמת ויחזיר אותה לביתה של שרח.

קמתי ממקומי והתכוונתי להסתער על שלומית, ששלפה שני פגיונות, “שלא תעז,” התיישבתי מובס.

“מה קרה לבשמת?”

“קיבלתי הודעה שהיא הפליגה בכבלים לאפסוס.”

“ומה גורלה?”

“אינני יודעת בוודאות, אך נשים כמוה נקנות ברב המקרים על ידי סרסורי בתי הזונות של הלגיונות הרומאים.”

“זהו גורל מר ממוות.”

“אם שפר מזלה ואדוניה הכיר את כישרונותיה האומנותיים, הרי היא תשעשע את הטריבונים והקנטוריונים המשכילים. אם לא, יעברו מעליה בכל יום ארבעים או חמישים חיילים בורים של הפרולטריון.”

 

רעדתי בכל גופי והזעתי, גם ברגעים הקשים בחיי לא קרה לי כדבר הזה.

בננו נרצח באכזריות ולא ידעתי על כך עד הלילה הזה, בשמת הלכה לגורל מר ממוות. אני נשבע, עד יומי האחרון אנצור את האהבה הראשונה והיחידה בחיי. היסטוריונים עוד יכתבו על מעלליו ומלחמותיו של המלך יונתן אלכסנדר ינאי, רק בזיכרונותיי תופיע בשמת, נערה נעלה שנסיבות חייה האומללות הפכוה לשפחה. למרות זאת הייתה אצילה משני אדוניה הנקלים אשר רצחו את ילדיה. המלכה הרעה הזאת, דוברת אמת, היכן בשמת אהבת חיי? שלושים וחמש שנים לאחר שנמכרה באפסוס?

לא סלחתי למלכה על שניפצה את דמותה של אימי, כפי שציירתי אותה לעצמי. את אימי שנאתי עכשיו יותר מששנאתי את המלכה.

התאוששתי קצת, היו עוד חידות לא פתורות.

“למה לא סיפרת לי זאת אחרי המלחמה?”

“כולם היו מפסידים מכך, אתה ואימך הייתם ניצים עד סוף ימיכם ואני הייתי מפסידה את השרץ בשרוולה של אימך.”

“ומה עם בשמת?” הכאב והזעם שוב מילאו את ליבי.

“שווה להקריב שפחה אדומית על מזבח טובת המשפחה הנשיאותית,” שוב הייתי מוכן לחנוק את המלכה, אך ידעתי כמה חדים פגיונותיה וכמה מדויקת ההטלה שלה.

 

האם אינך רוצה לשמוע טרגדיה יוונית במיטבה?” שאלה שלומית.

“איזו טרגדיה?”

“מוות באדורה של הטרגיקון היהודי אהליאב.”

“גם את הטרגדיה הזו שמעת מהמכשפה שרח?”

“מי אם לא היא?”

צלצלתי בפעמון, “קרא לאהליאב,” אמרתי לעבד שלי, “אמור לו שאם לא יתייצב מיד, הוא יושלך לכלובם של שמשון ודלילה בעודו חי.”

 

אהליאב הגיע לחדר האירוח המלכותי, עיניו המבוהלות התרוצצו ביני לבין למלכה.

“סיפור נפלא סיפרת לי אחרי המלחמה באדום,” רעמתי בקולי, “למה המשכת לעבוד בארמון? היית יכול לכתוב טרגדיות יווניות, טוב מסופוקלס.”

אהליאב החוויר, הוא ניסה להכחיש באופן לא משכנע.

“תני לי פגיון,” ביקשתי מהמלכה.

“המלכה הניחה פגיון על השולחן והתרחקה במקצת תוך הליכה אחורנית, כשהיא אוחזת בשתי ידיה את ניצבי שני הפגיונות שנותרו באבנטה.

נטלתי את הפגיון והצמדתי את החוד לגרונו של אהליאב,

“את כל האמת ברגע זה!,” סובבתי את חודו של הפגיון, זרזיף דם זעיר הופיע על גרונו של אהליאב, ניגבתי אותו באצבעי ונתתי לאהליאב ללקק את הדם, “להמשיך?”

“המחזה אינו שלי, אימך היא הטרגיקונית, אני רק הייתי הזמר הנודד שסיפר אותו.”

“לפני שלושים וחמש שנים סיפרת לי שאמי מחבבת אותך, משונה שהגבירה מחבבת עוזר טבח עלוב, האם לא?”

“היא לא בדיוק חיבבה אותי, היא שילמה לי, גם ההצצה למרחץ השפחות, היה רעיון שלה.”

“למה היא בחרה דווקא בך כשותף למזימותיה?”

“אימך ידעה שאתה מיודד איתי, היא רצתה שאדווח לה עליך, מה מעשיך, על מה אתה חושב, הכל… גם כל מה שסיפרת לי על בשמת, איך רחצה אותך בילדותך, הכל…”

 

“גם מהמלחמה דיווחת לה?”

“כן, הייתי שולח לה דיווח על כל מה שעושים בניה ובמיוחד אתה, היא הייתה שולחת לי הוראות.”

“היא גם זאת שדאגה שתתגייס למערכה?”

“כן, לא רציתי בכך, מה לי ולמלחמה? הגבירה היא גם זו שדאגה שאהיה ביחידה שתטפל בגוויות האויב.”

הערפל החל להתפזר, הבנתי למה רצתה אימי שאהליאב ישרת ביחידת חללי אויב, הוא הבין זאת לבטח רק אחרי שחזר מהמלחמה.

“מעניין, האם הגבירה דאגה לכך שתחזור כמה ימים לפני מהמלחמה?”

“מובן מאליו, היא הייתה חייבת לתאם איתי את הסיפור, לפני שאתה תתחיל לשאול על בשמת.”

“מה היה שכרו של הזמר הנודד?”

“עיטור אריה הארגמן ועוד שלושים שקלי כסף.”

ותשקול את שכרו, שלושים כסף, אמי הכירה את הנביא זכריה, זה שכרו של הנקלה.

אהליאב התיז את השברים האחרונים מהפסל הנשגב של אמי כפי שהיה חרוט בדמיוני. העברתי את חוד הפגיון הממורט על צווארו של אהליאב, המשכתי אל גרוגרתו, מבעד לזקנו חרטתי את פימתו עלי כסל, המשכתי אל שפתו התחתונה ואחריה העליונה, אל נחיריו, אל לחיו השמאלית משם עברתי אל מצחו, אל הצלקת בלחיו הימנית, שאותה הציג בעבר כצלקת מחרב אדומית.

בכל מקום שעבר להב הפגיון נראה זרזיף דם ארוך, אהליאב רעד כעלה נידף ברוח והשתין בטוניקה שלו. ניגבתי את חוד פגיוני בשולי הטוניקה הלבנה והחדשה של אהליאב,

“במלחמה נפצעת משבר קדירת חרס שנפלה על ראשך במטבח, פציעה שעליה אין מקבלים את אריה הארגמן, עכשיו נפצעת בקרב מול המלך ינאי. אתה זכאי לענוד את אריה הארגמן.”

“המלך ינאי, בשם ידידותנו בת ארבעים השנה, מחל לי.”

“עם ידידים כמוך איני צריך אויבים.” השתעשעתי עוד עם הפגיון על פניו של אהליאב שרעד כעלה נידף.

 

“המלך ינאי,” פנתה אלי שלומית, “ברצוני לספר לך עוד משהו שיפתיע אותך.”

“שום דבר שתספרי לי כבר לא יפתיע אותי, אך אני סקרן.”

“זוכר שאהליאב חזר להיות ידידך כאשר נכלאת בפקודת המלך אריסטובולוס?”

“רק לא זה,” בכה אהליאב.

“למה לא? שאל המלך, “הרי אתה הוא זה שהבריח אוכל לאימי, וגם הולקית על כך בפקודת המלכה.”

“מה שאינך יודע המלך ינאי,” אמרה המלכה באכזריות, “הוא שסימני המלקות הרכות בגבו של אהליאב, נעלמו בבוקר למחרת, תמורת שלושים שקלי כסף, זכיתי בסוכן שהיה חבר נפש שלך, שגילית לו את צפונות ליבך.”

“ולמה את מפקירה את הסוכן שלך לגורלו?”

“כי הסוכן הזה בגד בי, כשהרגיש שאני נחלשת ואתה מתחזק, הוא ידע ללחך את הפנכה הנכונה.”

“האם הוא יהיה ארוחת הבוקר של שמשון ודלילה?”

“שמשון ודלילה השמינו בזמן האחרון, אהליאב אינו המזון המתאים להם עכשיו.”

“בכל זאת הוא לא יכול לצאת פטור מעונש.”

“עונשו יהיה העונש הראוי לשקרנים,” חייכה המלכה.

“ארוחה קלה לאנוביס השלישי,” חייכתי ברשעות.

“לא,” זעק אהליאב זעקה גדולה.

 

למחרת שיתפתי בכאבי את אבשלום, גם הוא היה מדוכא מששמע על גריסת פסל השיש הנשגב של אימנו לחצץ.

התחלתי מפנים את אירועי ליל אמש. קלשון משולש פגע בי, השן הראשונה בגידת אהליאב, השן השנייה ניפוץ תדמיתה של אימי והשן החדה והעמוקה מכולן, גורלה המר של בשמת. לא ידעתי מנוח, שלושה ימים לא אכלתי ולא שתיתי, הסתגרתי בחדרי רועד מקור, למרות שהיה זה החודש השני ועברה יותר ממחצית ספירת העומר. עבדי הדליק אש בחדרי תחת הארובה. במשך כל הזמן הזה פרטתי על כינורי ושרתי את אנדרומאכה.

זו נקמתה של שלומית אלכסנדרה על נישואי מרים אהובתה, הייתי חייב לדעת שאישה כמוה לא תבליג על שפגעתי באהבתה הגדולה, היא פגעה באהבתי הגדולה.

כמובן שהיציאה למלחמה בעבר הירדן נדחתה.

שלומית

אחרי שהמלך התאושש ואכל באתי אליו לחדרו.

“סיפורה של אנדרומאכה טרם הסתיים.”

“מרשעת על מה את מדברת?”

“היא חיה ואני יודעת היכן היא.”

כנשוך נחש קפץ המלך על רגליו, דקות ארוכות נע ממקום למקום.

“מה הפעם אשת מדנים?”

הגשתי לו דף נייר מצרי, בכתב שהמלך לא הבינו.

“זהו הכתב שראיתי על המצבה במקום שבו נערפו כהני קוס באדורה.”

“כן זהו דף שנכתב באדומית עתיקה, בכתב האדומי העתיק.”

“ומה עניינו לבשמת?”

“זהו מכתב שקיבלתי ממנה לפני זמן קצר, תכננתי את המהלך הזה לפני כמה חודשים.”

המלך היה המום, הוא רק התחיל להתאושש ממה שסיפרתי לו כמה ימים קודם לכן, והנה מהלומה חדשה.

“איפה היא?” קרא נרגש.

 

“החיפזון מהשטן, קודם תמסור לידי את כל העדויות על מעורבותי ברצח אנטיגונוס, אין ארוחות חינם.”

ינאי היסס לרגע, “תקבלי אותם,” אמר בחירוק שיניים.

“גם את כל העתקיהם.”

“תקבלי הכל אך אני דורש שקודם תקריאי לי את המכתב.”

נטלתי לוח שעווה וחרט ותרגמתי את המכתב.

“קרא בעצמך.”

“היא זוכרת אותי,” צהל ינאי, “היא מכנה אותי אלופי, את חושבת שהיא רוצה לראותני?”

“אני בטוחה שכן, ומבטיחה לך שתראה אותה, אך לפני שנמשיך, העדויות.”

“צאי מהחדר, אני צריך להוציאם ממחבואם.”

יצאתי מהחדר, דקות אחדות אחר כך קרא לי ינאי ומסר לי את העדויות, עיינתי בהם והטלתי אותם לאש, נהניתי לראות את פיסותיהם הזעירות עפות למעלה ונוחתות תוך שהן מעלות ענן עשן כחלחל.

“איפה היא?”

 

“חיה בפוליס גדולה בפרובינקיה הרומית אסיה.”

“איך את יודעת?”

“סיפור ארוך,” אמרתי בקול מסתורי, “תרצה לשמוע?”

ינאי הנהן בראשו.

“הכל התחיל במארשה, כאשר חנינו סמוך לעיר לפני כניעתה, קיבלתי את ההודעה שבשמת בדרך לאשקלון משם תשלח לשוק העבדים באפסוס.”

“ומה עשית כדי לסכל את הנבלה?”

“זימנתי מישהו לפגישה ודנתי איתו איך להצילה מחיי חרפה.”

“ומיהו הנפש הטובה ממארשה שחברה לנפש הטובה מירושלים?”

“החיפזון מהשטן, כמו שאומרים הערבים, נרכב למארשה.”

ינאי

למחרת רכבנו בליווי שלושים פרשים למארשה. הגענו אל הווילה של קוסגבר שהיה בזמנים ההם ראש העיר. הזקן הופתע מהביקור המלכותי והתנצל על כך שלא יוכל לארחנו כראוי.

“אינך צריך לארחנו כיד המלך, אנחנו רק רוצים לדבר אתך זמן קצר,” אמרתי. שלושתנו נכנסו לטרקליניום של קוסגבר, עבד הביא לנו מים קרים, יין ופירות.

“על מה תרצו לדבר?

“על הצלתה של בשמת שפחתו של אינאיס הנקלה, “אמרה המלכה, “אתה יכול לדבר על הכל, רק לא למסור פרטים על האיש שהצילה, ואת שם העיר שבה היא חיה היום, את זה אעשה אני במועד שאבחר.”

“מאיפה את רוצה שאתחיל?”

“מפגישתנו לפני שיצאו הפליטים לאשקלון.”

הזקן לגם מים ואכל תמר מיבול הסתיו.

“האם הפגישה הזאת היא שהצילה את בני אנטיפס יומיים אחר כך?” לא הבנתי על מה הוא דיבר, יש עוד תעלומות שאיני יודע.

“כן,” השיבה המלכה, “חסד הוא כמו בושם שאתה מפזר באוויר, כמה טיפות חוזרות אליך,” שוב לא הבנתי, חיכיתי בקוצר רוח להמשך דבריו של קוסגבר.

 

“שלומית זימנה אותי לפגישה לילית סודית במקום מסתור בין שער העיר למחנה הצבא שלכם והציגה לי את הידיעה על בשמת, הכרתי את מעשה הנבלה של אינאיס בבשמת ומיד הסכמתי לעזור ככל יכולתי כדי להציל נפש אדומית מעונה.”

ולמה שמרת את הסוד שלושים וחמש שנים?” שאלתי.

“כי שלומית השביעה אותי לשמור את הדבר בסוד, היא גם דרשה שבשמת תגיע לאפסוס ותמכר שם ולעולם לא תחזור ליהודה וזאת כדי שאימך לא תדע מאום, היא מסרה לי את שמו של אהובה הראשון של בשמת, והוא המלאך שהציל אותה.”

“ומה עשית לאחר הפגישה עם שלומית?”.

“תבעתי מאינאיס בשמו של אבי כהן קוס שנערף, למצוא לי את המלאך הזה כדי שיציל את בשמת מחיי חרפה.”

“אני ערפתי את אביך הכהן הגדול של קוס,” אמרתי בקול שקט.

 

“אני יודע זאת,” ציין קוסגבר, “אמשיך ברשותך, אכול חרטה על מעשיו הרעים, הפגיש אותי אינאיס עם המלאך שהיה בין פליטי אדורה ואמור היה להישאר במארשה, המלאך שש לצאת עם הגולים לאשקלון כדי להציל את בשמת.”

טוב עשיתי שלא שיפדתי את אינאיס על חניתי, גם הוא השתתף בהצלתה של בשמת.

“מי היה המלאך השומר?” שאלתי בהתרגשות.

“במצוות שלומית לא אוכל למסור לך פרטים עליו.

“החיפזון מהשטן,” התערבה שלומית, “בבוא הזמן, שנינו נשמע הכל מהמלאך עצמו.”

“למה שנינו?”

“כי שנינו נפליג בספינה המלכותית כדי לפגוש במלאך.”

“לאן נפליג?”

“לפרובינקיה הרומית אסיה, את היעד המדויק אומר לך אחרי שהספינה תפליג.”

 

“אישה, לאן פנינו?” שאלתי לאחר שהספינה המלכותית הפליגה מנמל יפו.

“לאיליה, נמלה של פרגמון.”

כאשר ירדנו מהספינה באיליה כתבה שלומית מכתב קצר ושיגרה אותו עם יונה, ‘מאת שלומית אלכסנדרה מלכת יהודה אל דיודורוס האדומי אזרח פרגמון. חכה לי ולמלך ינאי, מחר בשעה השנייה על המדרגות של היכל זאוס, אני מבקשת שתבוא לבדך’.

למחרת עלינו במעלות מקדש זאוס במרומי האקרופוליס של פרגמון, על המדרגות המתין אדם שהמלכה הציגה לי אותו כדיודורוס.

“זהו יונתן אלכסנדר ינאי מלך יהודה,” הציגה אותי שלומית.

“אשתי בשמת אוספת כל ידיעה עליך ועל מלכותך,” הייתי נרגש ביותר.

“האם אתה היית המלאך שגאל את בשמת באפסוס?”

“אני הוא.”

 

“ספר לי בבקשה את סיפור אהבתך לבשמת.”

“בשמת הייתה אהבת ילדותי ונעורי, היה בכוונתי לבקש מאבי לשאתה לאישה כמה שנים מאוחר יותר, לבי נשבר כאשר הפך אותה אינאיס לשפחה ופילגש, אתה לבטח מכיר את הסיפור.”

הנדתי בראשי.

“כאשר הרתה בשמת לאינאיס וילדה את בנם, הסכים אבי לקנות ממנו אותה ואת הילד. רציתי לשאתה לאישה ולהכיר בילד כבני. אינאיס רצה להתנקם בי, לכן הרג את הילד ומכר את בשמת,”

הפרטים החדשים שנודעו לי על אהובתי, טלטלו אותי פעם נוספת, התחלתי לנשום במהירות ונזקקתי לכמה דקות להסדיר את נשימתי.

“הרי היית נער צעיר, למה רצה אינאיס להתנקם בך?”

“שנתיים קודם לכן שיחקתי עם בנו של אינאיס בחרבות עץ, הלמתי בראשו, מילד שהיה גאוות אביו הוא הפך לילד שאביו בוש בו והסתירו בביתו, אינאיס לא סלח לי על כך.”

“הרי זו הייתה תאונה אומללה במשחק ילדים.”

“אינאיס נותר נוקם ונוטר, למרות שהתחננתי לסליחתו, הוא אמר שהוא מחכה לרגע בו יוכל לנקום בי, והרגע הזה הגיע.”

 

דיודורוס החל לבכות, לגם מנאד היין שהיה איתו, כחכך בגרונו וניגב את דמעותיו. ניסיתי לעודדו,

“אני הייתי חרבה של נמסיס שהרגה את בנו של אינאיס במלחמה.”

“אני יודע, שלומית כתבה לנו על כך,”

שום הכרת תודה לא נשמעה בקולו של דיודורוס.

“ספר לי איך הצלת את בשמת.”

“כאשר נודע לי שבשמת תפליג לאפסוס בספינה ארגוס, כאשר היא כבולה באזיקים, הגעתי לנמל אשקלון וקניתי גם אני מקום בספינה, שילמתי הרבה כי פליטים רבים מאדורה ומארשה רצו להפליג לאפסוס.”

דיודורוס היה נרגש ולגם פעם נוספת מנאד היין שלו, היין היטיב עמו והוא המשיך, “רציתי לקנות את בשמת כבר בהפלגה ולשחררה, אך קוסגבר הסביר לי למה אוכל לקנות אותה רק בשוק העבדים של אפסוס, נשבעתי לו שכך אעשה.”

 

“האם היא הגיעה לשוק העבדים?”

“אכן כך היה, זה היה מחזה נורא, היא הועמדה בקבוצה של תריסר נשים, כולן הופשטו עירומות, סרסורים מבתי הזונות של לגיונות רומא בחנו אותן, מיששו, צבטו,” דמעות ירדו מעיניו של דיודורוס, בכיתי גם כן, אפילו שלומית הזילה דמעה. דיודורוס המשיך,

“הייתי חייב לקנות את כל התריסר במחיר גבוה, למזלי, קוסגבר צפה שכך עשוי לקרות ונתן לי סכום כסף גדול, גם אינאיס תרם סכום נאה וכך גם שלומית אלכסנדרה.”

“תודה לך שלומית שהצלת אותה, כנראה אינך מרשעת כמו שחשבתי.”

“אגלה לך סוד המלך ינאי, אני היא זו שצפתה שהיא תימכר במכירה קבוצתית, תרמתי את כל הכסף שהיה איתי ועוד הוספתי שטר של אלף דרכמות כסף ממקדש אפולו באשקלון, שנפדה על ידי דיודורוס במקדש אפולו באפסוס.”

“כך היה?” שאלתי כלא מאמין.

“כך היה,” אישר דיודורוס.

 

“ומה עשית עם אחד עשר הנשים האחרות?”

“שחררתי את כולן, לבי לא נתן לי למכור אותן לסרסורים, נותרתי עם אהובתי. בפרוטות האחרונות שלי שלחתי מכתב לקוסגבר וביקשתי עזרה, לא היה לי כסף ליונה. חיינו בעוני מחפיר, אך במצפון נקי. כעבור זמן הופיע אדם שנתן לי שלושה שטרות של אלף דינרי כסף.”

“מי היה אותו אדם?”

“איני יודע, הוא סרב לומר לי את שמו, הוא רק ציין שנשלח על ידי קוסגבר”

“ומה קרה אחר כך?” שאלתי.

“התחתנו בצנעה, בשמת ביקשה שנגור בפרגמון, קניתי שם בית קטן, אינאיס תרם לי סכום כסף נכבד ועוד אסף תרומות עבורי במקום גלותו באלכסנדריה.”

“כנראה שגם הניקלה הזה אינו רשע גמור,” הערתי.

“בכל אדם יש מן הטוב,” אמר דיודורוס.

“אלא אם הוא אחי שמעון בן שטח,” שלומית הייתה מבודחת. דיודורוס התעלם מהערתה,

התחלתי לעסוק במסחר ועשיתי חייל. כמה שנים אחר כך החזרתי את הכספים שנתנו לי קוסגבר ושלומית, לא רציתי להרגיש חייב.”

 

“לאינאיס לא הרגשת חייב?”

“לא! הוא היה אבי כל הרעה הזו! גם אם ביקש לנקום בי, הרי להעניש את בשמת שלא חטאה, זו נקמה שלא ברא השטן! במקום להחזיר לו את הכסף, הפלגתי לאפסוס, שם קניתי ושחררתי שני תריסרי נשים שהיו מיועדות לבתי הזונות של הלגיונות.”

“גם מעשה החסד הנאצל ביותר, לא יהפוך סדרי עולם,” הערתי.

“גם אם חסד לא הופך סדרי עולם, הוא עושה את העולם לטוב ויפה יותר,” שתקתי, אין ספק דיודורוס הוא מיחידי הסגולה ההופכים את העולם לטוב יותר. דיודורוס המשיך,

“לפני עשרים ואחת שנים ביקרה אותנו המלכה שלומית כאשר חזרה מרומא, היא החזירה לי את השטרות ששלחתי לה ובקשה שאחזור על מעשה החסד שלי באפסוס, הכפלתי את הסכום ופדיתי עוד ארבעה תריסרי נשים שעמדו למכירה בשוק העבדים של אפסוס, שנינו לא שינינו את העולם, אך עשינו אותו לטוב יותר,” כמובן שלא ידעתי על כך מאום. גם המלכה בדדכה המיוחדת יכולה להפוך מארטמיס האכזרית לאלת הרחמים.

 

דיודורוס המשיך,

“קנינו ווילה גדולה ומרווחת, נולדו לנו שלושה בנים ושתי בנות והיום יש לנו אחד עשר נכדים, נכדתנו הבכורה מצפה לנין הראשון שלנו.”

“שפר חלקכם, האם אוכל לפגוש בבשמת?”

“כן, היא מחכה לך, בואו ונלך לווילה שלנו.”

צעדנו כמחצית השעה.

“סבתא הם באים,” קראה ילדה כבת עשר, נכנסנו לחצר הווילה, צלילי כינור ושיר מוכר בקעו מהטרקליניום.

“היא שרה את אנדרומאכה,” קראתי בהתרגשות, אך הפעם לא היה זה שיר מתהומות העצב אלא שיר שמח ומלא תקווה. נכנסו לטרקליניום.

“ינאי שלי,” בשמת הניחה את הכינור מידה והסתערה עלי בחיבוקים ונשיקות, האישה בת השישים וחמש נראתה נמרצת ומאושרת.

“ינאי שלי, אני מרגישה שאתה רוצה לדבר איתי ביחידות.”

“כן בשמת שלי.”

 

דיודורוס יצא ובעקבותיו יצאו שלומית וכל האחרים שנוכחו בטרקליניום גם כן.

“איך הפך השיר אנדרומאכה מהשיר העצוב שהכרתי, לשיר השמח בעולם?”

“יהודה ואדומיאה היו בשבילי מה שהייתה טרויה בשביל אנדרומאכה, במקומות אלה נרצחו ילדינו והפכנו לשפחות ולפילגשים חסרות כבוד. לא סתם בחרתי לגור בפרגמון, בעיר זו חייה ומתה בכבוד אנדרומאכה מוקפת ילדים, נכדים ונינים.”

“האם תרצי לבקר בירושלים?”

“לעולם לא ינאי שלי,” למרות דבריה היא הביטה בי באהבה.

“למה לא יצרת אתי קשר שלושים וחמש שנים?”

“לאימך היה אסור לדעת ולאחר שהיא מתה, הייתי שקועה בילדי ונכדי ולא מצאתי את העוז להתמודד עם חידוש הקשר איתך, חששתי גם שזה יפריע לך כמלך,” אני השתוקקתי אליה כל השנים הללו.

“למה החלטת לחדש את הקשר?”

“שלומית הציעה זאת ואני החלטתי לסגור מעגל,” שלומית ידעה שהתשוקה לפגוש בבשמת, היא הדבר היחיד שיביא לה את העדויות שיכלו להביאה לגרדום על רצח אנטיגונוס. כמו אמי גם שלומית משחקת בי ובבשמת כבובות על חוט.

 

“האם את עדיין אוהבת אותי?”

“אני אוהבת אותך, אך דיודורוס הוא אהבת חיי.”

“מדוע את אוהבת אותו יותר ממני.”

“דיודורוס הוא גבר נדיר, אושרי יקר לו מתשוקה וקנאה. מסיבה זו הוא מוקיר ואוהב אותך.”

“האם אהבתו והוקרתו, היא על כך שהייתי חרבה של נמסיס שהרגה את בנו של אינאיס?”

“דיודורוס לעולם לא יוקיר הריגת נער חף מפשע, הוא אוהב אותך על כך שבשנים הנוראות שעברו עלי, אתה היית היחיד שאהב אותי והעניק לי כמה רגעי אושר, הוא בכה כשסיפרתי לו על הילד שלך שנרצח.”

מעולם לא התרגשתי, כמו שהתרגשתי מאצילות נפשו של דיודורוס, דקות ארוכות נעתק הדיבור מפי, לבסוף אמרתי.

“אני מוקיר ואוהב את דיודורוס על כך שהצילך מחיי חרפה.”

“האם אתה מוקיר ואוהב אותו על כך שעשה אותי מאושרת? על כך שהוא אבי ילדי?”

שתקתי, לא הייתי מסוגל לשקר לבשמת. היא פתחה את דלת הטרקליניום והזמינה את כולם להיכנס. דיודורוס מחא כף, עשרה עבדים ושפחות הגישו לכולנו מעדנים.

 

המלכה ואני חזרנו ליהודה, טלטלות הנפש שעברתי, שברו את רוחי. סיפרתי לאבשלום על המסע לפרגמון. גם סיפור זה התיז עוד כמה רסיסי רשע מהפסל המנופץ של אימנו, אבשלום היה מדוכא גם כן.

“אם גידלנו ורוממנו והיא פשעה בנו,” אמר אבשלום.

“אחי,” אמרתי, “מלחמות רבות נלחמתי בחיי, ברובן ניצחתי באחרות הובסתי. אך בפרגמון בקרב על ליבה של בשמת הייתה התבוסה הקשה בחיי, הובסתי על ידי אהבתו ללא תנאי של הגבר האציל ביותר שפגשתי בחיי, גבר שבכה על בני שנרצח על ידי אימי, גבר שאהב אותי על שאהבתי את בשמת.”

שנינו שתקו שעה ארוכה.

“אחי,” אמר אבשלום, “אנחנו גברים פשוטים. אהבת אמת כמו זו של דיודורוס, מסובכת מדי עבורנו ורק מחלישה אותנו. שנינו נועדנו למלחמה, עדיין יש די זמן להשלים את שחרור הגלעד, רק במלחמה נחזור להיות הגברים שהיינו.”

“גם אריסטובולוס יבוא אתנו, הוא יורשי, עליו ללמוד הלכות מלחמה.”

מלך מת מהלך

ינאי

חזרנו בסתיו המלחמה צלחה רק בחלקה, כבשנו את גרש אך לא את המבצר רגב, מה שאיים על כל ההישגים שלנו בגלעד. מצב רוחנו המשיך להיות שפוף, בנוסף לכך נפצע אבשלום, בגלל דיכאונו הייתה החלמתו איטית, לא במהרה יחזור במיטבו לשדות הקרב האהובים עליו.

“אם הייתי במיטבי, לא הייתי נפצע,” אמר אבשלום.

“שנינו איננו במיטבנו, אני מרגיש שזמני קצוב.”

“לפחות יש לך יורש ראוי.”

“אריסטובולוס נמהר,” אמרתי, “הוא עדיין לא בשל לפקד על הצבא, בטח שאינו בשל עדיין למלוכה.”

“למי תוריש את הממלכה? לממזר הורקנוס?”

“הממזר אינו ראוי להיות רועה חזירים.”

שנינו שתקנו דקות ארוכות, שקועים במחשבותינו הקודרות.

“אבשה, למרות ששנינו לא במיטבנו, אני מרגיש שמצבך טוב משלי, אוריש לך את המלוכה.”

“אינני רואה את עצמי עומס את המלוכה על שכמי בזמן הזה.”

“אם כך אין ברירה, אוריש את המלוכה לשלומית אלכסנדרה.”

“אתה רוצה לתת פרס למי שרצחה בעינויים את אמנו?”

“רוצחת בני שהתעללה באהובתי כבר אינה אמי, המלכה לפחות הצילה את בשמת מחיי חרפה ואני מוקיר אותה על כך.”

חלק שלישי
שלומציון המלכה

שנה 66 לעצמאות יהודה – (76 לפנה”ס)

תוכן העניינים

הירושה

שלומית

בראש השנה למלחמות כינס המלך מועצה בהשתתפותם של אבשלום, אריסטובולוס ואני. הורקנוס לא הוזמן, ממזר ובן כלאיים אינו ראוי להשתתף במועצה.

“סעיף ראשון,” אמר המלך חלושות, “בעונת המלחמות הבאה נשלים את כיבוש עבר הירדן ובראש וראשונה את מבצר רגב.”

“פציעתי לא תאפשר לי להילחם,” אמר אבשלום השפוף.

“אתה תמשול בירושלים, המלכה תבוא איתי, בעבר היא יעצה לאבי עצות מצוינות במלחמותיו.”

“מלכי, אתן לך את העצות הטובות ביותר שאוכל לתת.”

“אבא, מה יהיה תפקידי במערכה?”

“אתה תפקד על הלגיון הראשון.”

צלצלתי בפעמון, שני עבדים הביאו מאכל ומשקה לחדר המועצה. אריסטובולוס ואני אכלנו הייטב, אבשלום החיוור כמעט ולא נגע באוכל. המלך שאיבד ממשקלו ונראה חיוור, לא נגע במזון כלל.

“אבא אתה חייב לאכול, לא תוכל לצאת כך למלחמה.”

המלך ינאי אכל מעט מהמעדנים אך ללא חשק. לאחר הארוחה נמשכה המועצה.

“כמו שראיתם כולכם, איני במיטבי,” אמר המלך, “ולכן הסעיף הבא הוא הירושה.”

“אבי, אתה הבטחת לי את הכתר, מה השתנה.”

“חשבתי שאמלוך עוד עשר שנים לפחות, היום איני בטוח בכך ואתה עדיין אינך בשל למלוכה, לכן אוריש את המלוכה לאימך, היא תכשיר אותך למלוך.”

“אבשלום מה אתה אומר?” שאל אריסטובולוס.

“אני תומך במלך בעניין זה, המלך הציע להוריש לי את המלוכה, סירבתי.”

“אבא, מה יקרה אם תחזור לאיתנך?”

“אשנה את צוואתי בהתאם לנסיבות.”

“אקבל כל צוואה שלך,” אמרתי.

“בתחילת החודש השניים עשר נשב שנינו עם הסופר שלי וננסח צוואה, המצב מורכב, אני זקוק לעצותיך.”

 

דוד המלך אני זקוקה לעצתך, הרהרתי לאחר סיום מועצת המלחמה ולפני שכתבתי ביחד עם המלך את צוואתו.

בלילה פקד אותי דוד בחלומי,

“המלך ינאי,” כך אמר לי, “ימות במלחמה שיצא אליה בחודש הראשון של השנה הבאה, גם אם שניכם מתעבים את הפרושים, הצוואה שתכתבו יחד, חייבת לבטא את שיתוף הפרושים בשלטון, אם לא, הם יחוללו מהומות, הם יתעללו בגופת המלך, המצב יצא משליטה, את אינך מסוגלת לטבוח בהם כפי שעשה המלך ינאי כאשר הם מרדו.”

דוד המלך נעלם התעוררתי.

ליטרת הבשר של הפרושים

שמעון בן שטח

אחותי הזמינה אותי ללשכתה.

“אחי! המלך ימות ואני אמלוך! ברצוני לחלוק את השלטון עם הפרושים.” מהיכן הנדיבות של מי שהובילה את המהפכה הצדוקית?

“למה את מספרת לי זאת? את רוצה שנדבר משני צלבים סמוכים?”

“אני רוצה להגן על יהודה ולהחזירה לגדולתה, אני צריכה את עזרתך ואת עזרת הפרושים,” האם זו מלכודת צדוקית? כמו אז בנשף הפיוס שערך המלך הורקנוס?

“הצדוקים לא מספיקים לך?”

“מהם לא תבוא הישועה, העם עדיין מאמין בדרככם.” האם גם גדודי הקיליקים מאמינים בדרכנו?

“להוציא את הפרושים מטעם שאת מינית, מנהיגינו שלא נצלבו, גלו לאלכסנדריה, הפרושים היום הם צבא ללא מצביאים.”

“שלח איגרת למנהיגי הפרושים באלכסנדריה שיגיעו לירושלים עד סוף החודש השניים עשר, אך אל תתבלטו עד מות המלך.”

“למה את רוצה שהם יגיעו?” האם זו מזימה של המלך לטבוח את מי שנמלט מהצליבה הגדולה?

“כי אחרי מות המלך, מישהו חייב לשלוט בהמון, ולא יתעלל ההמון בגופת המלך,” הלוואי שהעריץ הזה ייענש גם בעולם הזה.

“המלך ראוי שיתעללו בגופתו, אין בליבי רחמים עליו.”

“המהומות יובילו להרס של כל מה שהצלחנו לשקם.”

“ככל שיהיה רע יותר יהיה טוב יותר, זו תהיה המהפכה הפרושית, אחריה תחרב מלכות חשמונאי הרשעה.”

“אתה יכול לדעת איך יתחילו המהומות, אינך יודע איך הן יסתיימו.”

“אם לא אמתין, איך אדע איך הן יסתיימו?”

“אחי, אינך משאיר לי ברירה, מחר תעלה למשפט הסנהדרין.” ביהירותי הייתי חייב לדעת, אחותי לא הייתה פונה אלי ללא נשק קטלני בצקלונה.

“על מה ולמה?” ירדתי באחת ממרומי ההיבריס.

 

“על הזמנת שיקוי ממכשפה, על גרימת מחלתו ומותו של ניתאי הארבלי, הכול מגובה בעדויות כולל עדותו של תלמידך המצטיין אבטליון, אתה אולי גדול בתורה, אבל קטן בהבלי העולם הזה.” הייתי המום, אחותי אוחזת אותי באשכי. התעשתי, לפחות אשיג ממנה מה שאפשר.

“אעשה הכול כרצונך, אך אני דורש כמה דברים.”

“פתח פיך ויאירו דבריך.”

“חזרי בתשובה בכוונה שלמה! הקדוש ברוך אוהב את בעלי התשובה, לא פחות משהוא אוהב את הצדיקים הגמורים שלא חטאו מעולם, הוא מוחל להם על חטאי עברם.”

“דוד המלך מביא אלי את דבר האלוהים, אין לי צורך בשירותיו של סרסור כמוך,” כמו שאמר אנטיגונוס, לשונה של אחותי חדה מחרב.

אחותי המשיכה, “באשר לדרישתך האווילית, מרגע זה חזרתי בתשובה ואני מאמינה בהבלי הפרושים והאמגושים,” היא מתריסה כלפי שמים, היא חייבת להיענש!

 

שלומית

כמו רוכל עלוב בשוק, המשיך אחי לדרוש מחיר מופקע על סחורתו המעופשת, לי לא היו הרבה ברירות.

“עלינו לנקום באלה שבפקודת המלך, צלבו שמונה מאות מאנשינו.”

יותר משהרגיזה אותי צליבתם של כמה פרושים, הרגיזה אותי התהוללות המלך עם פילגשיו באותו מעמד,

“תקבלו אותם, עשו בהם שפטים כרצונכם, אך מה יעשה בגופת המלך?”

“מה שיחליט העם, לא אחסום שור בדישו.”

“למרות חטאיו של ינאי, הוא המלך, השתוללות האספסוף והתעללות בגופת המלך תצא משליטה, גם אתם ראשי הפרושים תאבדו את השלטון, העם אוהב את דרככם, אך לא את מעשיכם.”

“מה את רומזת?”

“אתה, יהודה בן טבאי ועוד רבים מראשי כנופיית הפרושים, לוקחי שוחד ושלמונים, חיים חיי הוללות ופריצות ועוד כהנה וכהנה. אם תפריזו בדרישותיכם, קלונכם ייחשף לעיני העם.”

“איך את מעזה להוציא את דיבתנו.”

“המלך ניהל אחריכם מעקב, את חטאי יהושע בן פרחיה אתה רשמת,” אחי החוויר,

“איך את יודעת על הרשימות שלי?”

“אני יודעת הרבה דברים שאתה אינך יודע, בוא ואגלה לך סוד, לפני שלושים שנה הכתיר יהושע בן פרחיה את הנשיא הורקנוס למלך בזכות הרשימות שלך. הכול מתועד, חכמים אווילים שכמותכם, הזהרו בדבריכם.”

“נחזור לעניין אישך המלך,” הרגשתי שאני אוחזת את אחי באשכיו, עוד לחיצה קטנה.

“המלך יחזור בתשובה, אם הוא לא ידע זאת אתה תדע, אני מספיק ברורה בעניין הזה?”

“ברורה לחלוטין, מלכתי,” המתרפס הזה כבר לא מכנה אותי גוזלת הכתר.

“אתם ראשי הפרושים תמחלו לו, ואז גם העם ימחל לו, רוכל עלוב! מה דרישותיך האחרות?”

“כל בתי הכנסת חייבים להיפתח.”

“תקבלו.”

“אני דורש שהצדוקים יסולקו לחלוטין מהסנהדרין.”

“תקבל חצי מתאוותך, חמישה עשר פרושים שאני אמנה יצורפו לסנהדרין הגדולה, וכך יהיה לכם רוב. אני גם אחליט מי מהצדוקים יסולק מהסנהדרין.”

“אני דורש את משרת נשיא הסנהדרין ואת משרת אב בית הדין.”

“תוכל לחזור לתפקיד אב בית דין, כשיהושע בן פרחיה יחזור מגלותו במצרים, הוא ימונה לנשיא הסנהדרין.”

“יהושע בן פרחיה כבר זקן, יהודה בן טבאי ימונה לאב בית דין, אני אמונה לנשיא הסנהדרין.”

“היית ונשארת חזיר כשר למהדרין, תקבל את האתנן על שירותיך הטובים.”

המלך ינאי סוף פסוק

שלומית

בחודש הראשון, הוא חודש האביב, אחרי שכתבנו את צוואת המלך החדשה, יצאנו שנינו ביחד עם בננו אריסטובולוס לעבר הירדן. והתחלנו לצור על מבצר רגב. המלך חלה בקדחת הביצות, בעבר הגן עליו גופו החסון מעקיצות היתושים, לא עוד. המלך שכב קודח מחום בעיר גרש.

נכנסתי לחדר שבו שכב המלך.

“אני הולך למות, אני מפחד שהעם בראשות הפרושים יתעלל בגופתי ויחלל את קברי.”

“חזור בתשובה והפרושים ימחלו לך.”

“גם אם האספסוף הפרושי יתעלל בגופתי, לא אעשה שקר בנפשי על ערש דווי.”

“כתבנו בצוואתך שחזרת בתשובה, גם הנוכל הפרושי שמעון בן שטח עודכן בכך שאתה מאמין בשכר ועונש בעולם הבא.”

“מה האתנן שקיבל הסרסור הפרושי בתמורה לחזרתי בתשובה?”

“לסרסור הצמרת מחיר גבוה, לא אטרידך עכשיו בהבלי העולם הזה.”

“שיהיה כך, אך לפני שתחזרי לירושלים, סיימי את כיבוש רגב וחיזרי מנצחת לירושלים, העם אוהב מנצחים, אולי בזכותך לא יתעללו בגופתי.”

חומו של המלך גבר והוא השיב את נשמתו.

 

יומיים אחרי מות המלך אלכסנדר ינאי כבש אריסטובולוס את רגב בעבר הירדן. חזרנו בתהלוכת ניצחון ואבל לירושלים. גופת המלך שנצפנה עוד במותו באמבט של דבש, הייתה בראש התהלוכה. אני המלכה המנצחת רכבתי על סוסי ליד הארון. שליח שהקדים אותנו בליווי שני גדודי קיליקים העביר מסר לאחי, ‘הקיליקים ישפדו על חניתותיהם כל מי שינסה לעורר מהומות, אם זה יתרחש אצלוב את כל ראשי הפרושים ואותך בראשם, גם ניאופיכם ולקיחת השוחד שלכם יפורסמו בראש חוצות. אל תנסה אותי’.

שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי ראשי הפרושים דרשו מההמון לנהוג כבוד במלך המת שחזר בתשובה. הכרוז קרא את צוואת המלך ברחבת בית המקדש.

“אני המלך יונתן אלכסנדר ינאי, חוזר בתשובה שלמה ומאמין בלב שלם באמונת הפרושים בה מאמינה גם אשתי. אני מוריש את המלוכה לאישה החכמה בעולם אשתי שלומית אלכסנדרה, עצתי לה, אל תתייראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים, אלא מן הצבועים שדומים לפרושים, שמעשיהם כמעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס.”

 

הכרוז גלגל את מגילת הקלף. ההבטתי בעיניו של אחי ואחר כך בעיניהם של יתר ראשי הסנהדרין וראשי העם שנכחו ברחבת המקדש, לא היה ספק בלבי, כולם הבינו את האזהרה.

הכרוז המלכותי הודיע, “המלכה ירום הודה שלומית אלכסנדרה, מכריזה על שלושה ימי אבל שבמהלכם יקבר המלך ירום הודו יונתן אלכסנדר ינאי ברב פאר במבצר אלכסנדריון הקרוי על שמו.”

כל העם בכה על מלכו, שהרי במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים. בעבר בעל התשובה טבח להנאתו את מיטב הצדיקים הפרושים, כדי לעמוד עכשיו במקומם.

גם אבשלום השתתף בטקס, הוא ישב על כיסא, בוכה על אחיו האהוב ונאנק מכאבים שנגרמו מפציעתו, שבעה חודשים קודם לכן.

אבשלום כמובן לא היה מסוגל לשאת את המסע לאלכסנדריון. ונשאר ספון באגפו.

אחרי הלוויה פניתי לשורת מינויים. לראשות הסנהדרין מיניתי את אחי שמעון לנשיא ואת יהודה בן טבאי לאב בית דין. מיניתי את בני בן התערובת הורקנוס לכהן גדול ואת בני אריסטובולוס למפקד הצבא או בלשון היוונים סטרטגוס.

חרב נקמות

אנטיפס

אנטיפטר, אשתו קיפריס ובנם התינוק פצאל הגיעו לעיר החופשית אשקלון, שם התגוררו בוילה של אבי קוסגבר. כך יכולתי לבקרם בלי לסכנם. אנטיפטר היה מגיע מפעם לפעם למארשה, נכון לחמוק ממנה אם יידרש.

לאחר שחזרתי מהלוויית המלך, שלחתי יונה לאשקלון, ביקשתי מבני לבוא ללשכתי בארמון המושל במארשה.

אנטיפטר נכנס ללשכה, חיוך רחב עלה על פני, סגרתי את הדלתות הכבדות, הוצאתי את פסלו של קוס ממחבואו ואחזתי בידי כד יין, “זהו יין חברוני מהבציר המשובח ביותר,” אמרתי בעליצות.

“המלך מת ואנחנו חוגגים?”

“כיהודים נשתה לכבוד האירוע המשמח ביותר שאירע מאז מת המלך אריסטובולוס.”

מזגתי את היין המשובח לגביעי בדולח. שנינו הרחנו את היין, אפשר היה להשתכר מהריח בלבד.

“לחיים,” קראנו שנינו. היין שטעמו כגן עדן החליק לגרוננו.

 

“אבי לא הזמנת אותי רק להרמת כוסית.”

“הגיע הזמן שתכיר את התוכנית הגדולה, הרס מלכות החשמונאים.”

“איך אני משתלב בה?”

“עזור לאחיך להגיע למלוכה,” ארשת תימהון עלתה על פניו של אנטיפטר.

“מיהו אחי המסתורי שעלי לעזור לו?”

“חברך הורקנוס, בנה של המלכה שלומית אלכסנדרה.”

“זאת הסיבה שהורית לי להיות חברו?”

“זו הסיבה, ראית כמה הוא דומה לך ולי?” אנטיפטר הרהר ארוכות, חיוך עלה על פניו.

“אז הגעת למשכבה של המלכה.”

“הייתי צלם הזכר שלה, היא הייתה רוויית תשוקה ואנסה אותי, פריווילגיה מלכותית,” אנטיפטר חייך ועבר לדבר בקול גבוה.

“וזו הסיבה שאתה…?”

“כן,” גם אני חייכתי.

 

“מה תפקידי בתוכנית הגדולה שלך?”

“האיסור שגזר עליך המלך, להתרחק מהורקנוס, כבר לא תקף. פגוש את הורקנוס בבית המקדש, הוא הרי קיבל את מינוי הכהן הגדול, היה יועצו ואיש סודו. הוא הבכור עודד אותו לתבוע את זכות הירושה, הגן עליו מפני הזוממים להרגו.”

“לחבור לייצור הנרפה ורפה השכל הזה? הרי ברור שהמלכה תוריש את הכתר לבנה אריסטובולוס, זה הדבר הנכון ליהודה. כך אני הייתי נוהג אילו הייתי במקומה.”

“למה לדעתך היא מינתה את הורקנוס לכהן גדול?” אנטיפטר חשב לרגע.

“היא רוצה כהן גדול חלש בעת הזאת, די לה באחיה נשיא הסנהדרין הנושף בעורפה.”

“גם אם אתה צודק, אנחנו צריכים לשאוף שהורקנוס ירש את הכתר. אם כך יקרה הוא יהיה כבובה על חוט בידך, כך תחריב את ממלכת החשמונאים הרשעה.”

 

“תוכנית מעניינת, אך למה שאקפוץ לאש החשמונאית, היא יכולה לשרוף אותי, את אשתי ובני שעליהם עלי להגן. כל זאת כדי להמליך מישהו שאני בז לו? מי שאינו ראוי?”

“החשמונאים חייבים לשלם על פשעיהם,” רגזתי, “ממלכתם חייבת להיחרב, מאז כיבוש אדום, לפני שלושים ושש שנים, אני חולם להחריב את ממלכתם. כשאתה ופיליון נולדתם, החלטתי שלעת עתה אעכב את הנקמה, כדי לא לסכן אותכם.”

ועכשיו הגיע הזמן לסכן אותנו?”

“אם לא עכשיו אי מתי?” קולי עלה לגבהים שלא הכרתי, מבושי העשוקים זעקו מרה. במאמץ הנמכתי את קולי. “אתה תהיה חרב הנקמות בידי האל קוס, הורקנוס יהיה הנדן.”

“אני מכיר את אריסטובולוס, הוא מוכשר לוחם וסוחף אחריו המונים, אין להורקנוס שום סיכוי מולו, אתחבר אל אריסטובולוס, כך אולי אצליח להתנקש בחייו ואשיג את המטרה.”

“אריסטובולוס לא ייתן את אמונו באדומי ועוד חבר של הורקנוס, הוא מקיף עצמו באנשים יפים כמוהו.”

“אם כך אשב תחת גפני ותאנתי ואצפה בהנאה איך האחים החשמונאים מחסלים האחד את השני.”

שוב עלה קולי לגבהים, זעקתי כנביא מוכיח בשער.

“אם אריסטובולוס ימלוך, אף אחד מידידי הורקנוס לא יישאר בחיים וזה כולל גם את בניהם, שלא לדבר עלי.”

“למה עמדת על כל שקיפרוס תתגייר?”

“כדי שילדיך יהיו יהודים, יתכן שאתה או בניך תגיעו למלוכה, אסור שהדבר הזה יעמוד למכשול.”

“אבי, מעולם עוד לא הייתה חרב נקמות חדה ממני.”

רומא לא סולחת

שלומית

הזמנתי את בני אריסטובולוס לשיחה,

“אתה אומנם לוחם גדול,” אמרתי לו, “אך עדיין אינך בשל להיות מלך. בשנים שעוד נותרו לי, אכשירך לרשת את הכתר, הדבר הראשון שנעשה יחד הוא חיסול חרפת השוד הימי.”

“השוד הימי אינו חרפה,” השיב בני, “מדינות נוספות בברית נותנות מחסה לשודדים, כל אמצעי כשר לפגוע ברומא.”

“אתה אינך מבין, הברית הפרתית תתמוטט, אם לא נעקור את השוד הימי, הוא יביא לחורבננו.”

“נודיע לשודדים שיסתלקו? הם ידרשו פיצוי.”

“לא, אתה תוביל את הצבא לדור שם מצויים השודדים, תפתיע אותם, הרוג את כולם ושרוף את אוניותיהם,” אריסטובולוס הרהר לרגע.

“למה לא ניקח שלל את אוניות השודדים לצי שלנו?”

“כי אני רוצה שצייר יצייר את שריפת האוניות והרג שודדי הים, אסביר לך אחר כך למה.”

“נהיה חשופים לנקמת השודדים הקיליקים בנמלינו.”

“זהו סיכון שניטול על עצמנו, תפקידך כמפקד הצבא יהיה לסכל את נקמת שודדי הים.”

 

אריסטובולוס יצא בראש שלושה גדודים לדור. עשרים אוניות של צי יהודה יועדו לחסום את פתחי הנמלים בדור כדי למנוע את בריחת אוניות השודדים. נראה שהתוכנית הודלפה והשודדים נמלטו עם אוניותיהם לחופי קיליקיה, מפקד הצי של יהודה נמלט אתם.

שנינו היינו מאוכזבים מהכישלון.

“למה רצית לצייר את ניצחוננו על שודדי הים?”

“לצורך האגרת לסנאט הרומי, רציתי שהם ידעו שאנו נלחמים בשוד הימי.”

“ומה עכשיו?”

“נכתוב את האיגרת, ללא ציור ניצחוננו על השודדים, נתנצל על כך ששודדי הים נמלטו, ונבקש את חידוש הברית עם רומא. עלינו לתקן את השגיאה של אביך בברית עם הפרתים ואת חרפת השוד הימי.”

“אינך פוחדת מנקמת הברית?”

“הברית עכשיו מפורדת, אני מקווה שצבאנו ירתיע אותם, בכל מקרה לא נבטל את השתתפותנו בברית עם הפרתים, עד לחתימת הברית עם רומא,” שוב הרהר אריסטובולוס בני הנבחר.

 

“האם יש סיכוי שהרומאים יחדשו את בריתם עם יהודה?”

“ללא ציור הניצחון על שודדי הים, הסיכוי קלוש, אך חייבים לנסות, העתיד ללא ברית עם רומא הוא שחור משחור, לפעמים ההכרעה בין ברירות שונות, היא הבחירה באפשרות הפחות גרועה, ייתכן ונשלם בעתיד על בחירתו הגרועה של אביך,” בני היה נרגז ביותר, פגעתי באביו הנערץ.

“אבי היה איש מלחמה שמעטים כמותו.”

“הבנתו של אביך במדינאות לא הייתה גדולה, הוא לא הבין שהעתיד הוא רומא, גם בעניין הפרושים שגה.”

“אלמד ממך את סודות המדינאות אימא, מלכות יהודה שלי, תהיה גדולה כמלכות דוד, מנחל מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת.”

שלושה חודשים אחרי שנשלח המכתב לרומא, הגיעה התשובה מהסנאט. ‘רומא אינה סולחת לבוגדים, שנתנו לשודדי הים להימלט’. הראיתי את המכתב לאריסטובולוס.

 

“אשר יגורתי בא, עלינו לנסות לתקן את השבר עם רומא, אני מחפשת רטוריקן או פרקליט שיציג את עניינה של יהודה בסנאט.”

“אמא את רטוריקנית מצטיינת, אף אחד לא יציג את העניין טוב ממך.”

“אין זה נהוג שאישה תנאם לפני הסנאט.”

“אולי אבשלום?”

“הוא רטוריקן בינוני והלטינית וגם היוונית שלו עילגות.”

“שמעתי שאנטיפס האדומי הוא רטוריקן מעולה.”

“אכן כך, אך לאחר סירוסו, קולו נשי, הוא יראה מגוחך.”

“אפולוניוס מולון הוא גדול הרטוריקנים בתקופתנו, שמעתי אותו בלימודי באלכסנדריה.”

“הוא שונא יהודים, יהודה אינה יכולה לסמוך עליו.”

“אז אין לנו מועמד מתאים לשאת את דברה של יהודה בסנאט.”

“לא אין לנו,” אמרתי בייאוש.

 

“אמא שמעתי פעם שאמרת לאבא שהשוחד ברומא מקובל, אולי נשחד את האנשים הנכונים שם?”

“הסכומים שנדרשים לכך גבוהים מדי, הרבה מעבר ליכולותיה של יהודה בימים אלה.”

כל מה שבניתי בעמל מול רומא, התמוטט, הכול בגלל גברים טיפשים החושבים מאשכיהם.

“אמא,” אריסטובולוס קטע את חוט מחשבותיי, “מה בכל זאת עושים?”

“אין מה לפנות לרומא בזמן הקרוב, אני משביעה אותך שתנסה לחדש את הברית אחרי מותי.”

“נשבע לך אימא.”

שנה 70 לעצמאות יהודה – (72 לפנה”ס)

חוני המכשף

שלומית

החורף השחון ביותר זה שנים, בא לאחר חמש שנות בצורת רצופות. בחורף הזה לא ירדה ולו טיפת גשם אחת, כל בורות המים והבריכות בירושלים יבשו. יבשה גם אמת המים, עליה הייתה גאוותי, האמה הוליכה מים מרחוק לבית המקדש. לא הייתה אפשרות לשטוף את דם הקורבנות.

ענני זבובים כמעט הסתירו את המזבח, צחנת המקדש התפשטה בכל העיר. הממזר הורקנוס, הכהן הגדול סבל עקיצות כל פעם שהקריב קורבן. גם הרגלי המרחץ שלי היו חייבים לעבור שינוי. שיירות פרידות הובילו מים מרחוק במחיר מופקע. בחודש הבא, הוא החודש הראשון, חודש האביב בפרוס שנת שבעים ואחת לעצמאות יהודה, יגיעו המוני עולי הרגל לירושלים לחוג את קורבן הפסח. ומים אין.

אחי הנהיג את להקות הפרושים שהתפללו לגשם. הם התפללו במשמרות. אלוהים אטם את אוזניו משמוע, נראה היה כאילו הוא בז להם וצוחק צחוק גדול. אמרתי לאחי שיש להפסיק את תפילות הגשם, האלוהים אינו שומע את תפילות הפרושים. למען האמת גם לתפילות הצדוקים, לא שת ליבו.

 

טלטול קל בכתפי העיר אותי, “גבירה, מיהו חוני המכשף?”

“ארמיניוס הצעיר! אתה שוב מצותת לשיחותי עם דוד המלך?”

“קשה שלא לשמוע את השיחה שלכם, את מדברת פעם בקולך ופעם בקולו של דוד המלך.”

“אין לך כבר אשכים, אך עדיין יש לך אוזניים ולשון, שמור עליהם.”

“גבירה, אקח אותי למרחץ.”

ישבתי באמבט ארמיניוס הצעיר עיסה את כתפי, חוני הוא המכשף בעל העוצמה הרבה ביותר ביהודה. כל מכשף לומד את תורתו במצרים, חוני למד מהטובים ביותר, כהניו של סובק-רע אל הכשפים המצרי.

הזמנתי את אחי שמעון.

 

“נשארה ברירה אחת בלבד, חוני!” נעצתי פגיון בשולחני.

“את החוני הזה מזמן הייתי צריך לתלות”

“הוא לא המכשפות העלובות שתלית ליד מארשה, שחלקן אפילו לא היו מכשפות. אתה פוחד ממנו, ולא! היית תולה אותו מזמן.”

“הפעם אתלה אותו.”

“אם יכשל, תלה אותו, בתנאי שנתלה עשרת אלפים פרושים שנכשלו בתפילת הגשם.”

חוני בא לפני, הבטחתי לו שאגן עליו מפני אחי התליין. חוני הלך לרחבת המקדש, עטה על ראשו מסכת ראש תנין ונראה עכשיו כמו האל סובק-רע עצמו.

“חילול הקודש,” זעק אחי.

“בורות המים הבריכות והמעיינות יבשו, למרות תפילות הפרושים,” הזכרתי לו.

 

חוני החל לוחש את לחשיו ורוקד ריקודים תוך שהוא מנופף בידיו. לא ירד גשם. אחי נראה מרוצה,

“תני אותו לי ואתלהו עם מסכת התנין שלו.”

“תן לי עשרת אלפים פרושים לתלייה.”

חוני צייר מעגל ונעמד במרכזו, שוב חזר על לחשיו ועל ריקודיו המשונים, הפעם החלו טיפות גשם מנטפות.

פניו של אחי שמעון החלו מתכרכמות, כאילו עצרו בני מעיו מאז עצרו הגשמים.

חוני עשה תנועות של אי שביעות רצון, הוא הרים את קולו, לחשיו נשמעו למרחוק, גם ריקודו היה לאקסטטי יותר. ברק ענקי הבריק בשמים ובעקבותיו רעם מתגלגל. מטרות עוז שלא היו כמוהם החלו ממלאים את הבורות ואת הבריכות, כולם נרטבו עד לשד עצמותיהם, ראש התנין נטף מים.

 

אחי נראה כאילו לשכת הגזית עומדת להתמוטט על ראשו.

בזמן קצר התמלאו כל הבורות והבריכות בירושלים, אמת המים החלה שוצפת אל המקדש. המזבח נשטף, הריחות הרעים וענני הזבובים נעלמו. חוני עדיין לא היה מרוצה, שוב החל בלחשיו ובריקודיו, הגשמים הפכו לגשמי ברכה.

ראיתי את אחי מיואש.

“מה קרה?” שאלתי אותו, “מכשף אחד הצליח היכן שתפילת מאה אלף פרושים כשלה?”

הוא לא השיב אך אמרתי לו, “כתוב שחוני המכשף הוא קדוש, שריקודיו המשונים ולחשיו היו תפילות ליהוה, הפוך אותו לגדול הצדיקים הפרושים בימינו, לא כולל אותך כמובן, קרא לו חוני המעגל.”

שנה 72 לעצמאות יהודה – (70 לפנה”ס)

משנתה של רוקסן

שלומית

מה טוב יותר מלקבל מתנה לחג החנוכה, ראש השנה למלכים. הייתי מאושרת, לא האמנתי שמרים שלי תקרא לבתה שנולדה אחרי תשע שנות נישואין להורקנוס המאוס, על שמי, זה היה מעבר לחלומותיי הטובים ביותר.

ביקשתי מדבורה שאיתה שמרתי על יחסים טובים שתבקש מאחותה להראות לי את התינוקת. מרים סירבה.

“למה?” שאלתי את דבורה.

“אינני רוצה לפגוע בך.”

“אני מבקשת, מה היא אמרה?”

“היא אמרה לי שאינה רוצה שאת תאהבי את הילדה, כמו שאהבת אותה,” הרגשתי חרב לוהטת מפלחת את ליבי.

“למה היא קראה לילדה על שמי?”

“היא לא קראה לה על שמך, היא קראה לה על שם סבתנו שנטרפה על ידי שמשון ודלילה.

“אולי היא חשבה גם עלי, אך אינה מוכנה להודות בכך?”

“אולי.”

“התינוקת יפה?”

“חשמונאית אמיתית, היא אינה דומה במאומה להורקנוס, אל אף שאוויל מסתובב כמו טווס ומתגאה.”

 

“היא שכבה עם גבר אחר?”

“רוקסן, יותר לא אומר מילה.”

רוקסן הייתה אשתו האהובה של אלכסנדר הגדול, מה לה ולתינוקת? לפתע נזכרתי במגילה שנשרה מקפלי שמלתה של מרים הסוערת כאשר בשרתי לה על נישואיה להורקנוס.

“מהי משנתה של רוקסן?”

דבורה נבוכה והיססה אך לבסוף אמרה, “עדיף שאני אומר לך ולא תתחילי לשאול אחרים את השאלה הזאת, משנתה של רוקסן היא תורה סודית הידועה רק לנשות בית המלוכה המצרי ולעוד כמה נשים נבחרות כמוני וכמו אחותי,”

דבורה עשתה הפסקה בדבריה, ראיתי שהיא נאבקת עם עצמה, לבסוף המשיכה בדבריה,

“תורת רוקסן מלמדת נשים איך לשלוט בגברים שלהם, לשלוט בהריונותיהן, להרות בן או בת כרצונן, או להפיל הריון לא רצוי.” דבורה שוב עשתה הפסקה בדבריה, התרגשותה גברה, “אני משביעה אותך שלא תזכירי את משנתה של רוקסן לאף אדם איתו תדברי.”

“נשבעת,” אמרתי, “אך מיהו האב החשמונאי?”

“זאת לא אוכל להגיד לך, ביהודה הפרימיטיבית חייו יהיו בסכנה, מרים תוכרז כנואפת ובתה ממזרה, רק הוא, אחותי ואני יודעים את הסוד שלושתנו נשבענו שכך זה יישאר.”

“אני מבינה, אך אמרי לי אשת העולם הגדול, האם כאשר התינוקת תגדל, תרצי לשדכה לאלכסנדר שלך?”

“בשמחה, היא הרי חשמונאית טהורה.”

יונתן אלכסנדר ינאי ושלומית אלכסנדרה, איזה מלכים נפלאים הם יהיו ליהודה. אלו נסיכים נפלאים הם יולידו. אם הייתי יכולה להבטיח שזה יהיה העתיד, הייתי הולכת בשקט לעולמי.

שנה 74 לעצמאות יהודה – (68 לפנה”ס)

תוכן העניינים

מתנה לאהובה

אנטיפס

כבכל בוקר סייע לי ארמיניוס במרחץ.

“תראקס, בביקורך הקרוב אצל אהובתך תוכל להביא לה מתנה נפלאה, את דיוקנך,” הוא היסס.

‘רעיון נפלא, אך מי יצייר אותי?’

“קליטוס, צייר הדיוקנאות הטוב ביותר באשקלון, הוא גם צייר את דיוקן בני אנטיפטר המקשט את חדר האירוח, אני מביט בדיוקן כאשר בני רחוק ממני.”

‘האם קליטוס יוכל לצייר את דיוקנאות אהובתי ובני?’ הרהרתי לרגע.

“אני מניח שתמורת תשלום מתאים הוא יגיע לירושלים, אך האם בנך ישב מולו כדי שיציירו?”

‘אינני בטוח, הוא אינו יודע אפילו שאנחנו הוריו, האיש שגידל אותו אמר לו שאימו מתה בלידתה’, עיניו של ארמיניוס מלאו דמעות, ‘אם קליטוס לא יוכל לצייר את בני אוותר על כך’.

התעצבתי, אני מקריב את הטרגדיה של ארמיניוס על מזבח התוכנית הגדולה, אסור שהוא ידע על כך.

 

נסעתי אל קליטוס באשקלון.

“האם תוכל לצייר שני דיוקנאות של אדם מבלי שהמצויר ידע על הדיוקן השני?” הוא הרהר מעט.

“אני יכול למרוח את לוח הציור בשעווה, כך שיישאר עליו הדיוקן המוטבע, ומשם לצייר מאוחר יותר את הדיוקן.”

קליטוס צייר דיוקן נהדר ומסרו לארמיניוס המאושר. כמה שעות אחר כך נמסרו לידי שלושה דיוקנאות תואמים.

 

ארמיניוס נסע אל אהובתו בירושלים, הפעם נתתי לו חופשה ארוכה מהרגיל. הפקדתי בידו צרור חתום של ניירות, אותו הצטווה למסור לאחד מהאנשים שלי בירושלים. בחזרתו הוא נצטווה להביא לי מכתב חתום מאותו האיש.

בצרור היה אחד הדיוקנאות ומכתב בו התבקש האיש שלי לאתר את האדם בצוות הארמון הדומה לדיוקן.

כאשר חזר ארמיניוס שבועיים אחר כך הוא הביא לי את המכתב, עיינתי בו וחיוך עלה על פני, האיש נמצא בתפקיד מפתח בארמון, ואז הכתה בי התובנה, זהו סוס העץ שיפרוץ את חומות טרויה.

חודש אחר כך נוספו לי מאה דיוקנאות. בתחתית כל אחד מהם כתבתי מיהו האיש ומה השרץ החבוי תחת שרוולו. פיזרתי את הדיוקנאות בין כמה מאנשי הנאמנים בירושלים וסביבתה, כל אחד מהם קיבל גם מכתב מה יעשה בדיוקנאות. הם חיכו לאות ממני.

שוב ייסר אותי מצפוני על השימוש שאני עושה בידידותו ותמימותו של ארמיניוס, אך התוכנית הגדולה מקדשת את כל האמצעים להגשמתה.

הברית עם רומא סוף

שלומית

הידיעה הגרועה מכל חלומותיי השחורים, הגיעה אלי. במטרה להביס את שודדי הים, קיבל פומפיוס אימפריום בכל רחבי המארה נוסטרום ועל כל חופיו. כל החופים משמעותם גם חופי יהודה. נזכרתי באיגרת הסנאט לפני תשע שנים: רומא אינה סולחת לבוגדים, שנתנו לשודדי הים להימלט.

חופה המזרחי של קיליקיה, מעוז שודדי הים קרוב לחופי יהודה. למרות מאמצי לא הצלחתי לחדש את הברית עם רומא.

הסיוט של פרובינקיה יודיאה, פרובינקיה רומית קטנה בחופו המזרחי של המארה נוסטרום, היה למוחשי. בעיני רוחי ראיתי את יהודה נאנקת תחת עול המס, את האומללים שאינם יכולים לעמוד בנטל המס ונמכרים לעבדים בשוק של אפסוס. את מושבות ותיקי הלגיונות הגוזלות את אדמת האיכרים היהודים.

שקעתי במרה שחורה, לא רציתי לחיות כשזה יקרה, מה יהיה על מלכות החשמונאים המפוארת? לא ידעתי.

שיתפתי את אריסטובולוס בתחושותיי. הוא הבטיח לי שצבא יהודה מוכן להדוף כל פלישה. כמה הוא תמים ויהיר, רומא ניצחה צבאות חזקים בהרבה מצבא יהודה. פומפיוס הוא גדול מצביאיה של רומא בעת הזאת לרשותו עומדים מאה ועשרים אלף חיילים וחמש מאות ספינות מלחמה.

שנה 75 לעצמאות יהודה – (67 לפנה”ס)

תוכן העניינים

לצעוד לנצח היהודי

שלומית

בגיל שבעים ושלוש, התבשרתי על ידי רופאי שזמני בעולם הזה קצר. התחלחלתי אולי הפרושים צודקים ויש שכר ועונש בעולם הבא? אם כך הרי מקומי בגיהינום מובטח. מחשבה שניה טרפה את לילותיי אם הפרושים ינצחו הרי שהם יכתבו את ההיסטוריה ואז היכן יהיה מקומי?

הלכתי אל אחי שמעון ושחתי לו את חששותיי.

“אחותי חזרי בתשובה והפעם הזו בכוונה שלמה, הקדוש ברוך אוהב את בעלי התשובה, לא פחות משהוא אוהב את הצדיקים הגמורים שלא חטאו מעולם, הוא מוחל להם על חטאי עברם.”

“אחזור בתשובה שלמה,” אמרתי בקול חלוש, חיוך ניצחון עלה על פניו של אחי.

כמו כל רוכל בשוק הוא מוכר את מרכולתו המעופשת. כמו כל, זונה וזקנה אני חוזרת בתשובה.

המחשבה הרתיחה אותי, שלומית אלכסנדרה מה קרה לך? האם מותך הקרב, הופך את הרפש הפרושי למי מעיין זכים? לא יקום ולא יהיה!

“אינני חוזרת בתשובה, חייתי כצדוקית ואמות כצדוקית.”

“אם כך אלך לדרכי.”

 

“לא כל כך מהר, החבאתי אותך מהמלך שרדף אותך, אתה חייב לי, לא תרחץ בניקיון כפיך כשאני על סף מותי.”

“אחותי, למרות דרכך החוטאת, את דם מדמי, מה תבקשי?”

“עדיין אינני יודעת מי ינצח במאבק בין הפרושים לצדוקים, אך אני חייבת להיערך לאפשרות שאתם הפרושים תנצחו, אם לא בדור הזה אז בדורות הבאים, כלומר אתם תשלטו בעבר.”

“מה את מנסה להגיד לי?”

“הישבע לי באבינו שטח, שאתה תכתוב לדורות הבאים את עלילותיי, תאר אותי כצדיקה, לא מה שאתם הפרושים חושבים עלי היום.”

“שלומית אלכסנדרה אינו שם של צדיקה פרושית, אקרא לך שלומציון המלכה.”

“נפלא, הרי לא תוכל לכתוב על צדיקה צדוקית.”

“מה אכתוב על הצדיקה שלומציון המלכה?”

 

כתבתי לאחי איך אני רוצה להיזכר, ‘בימי שלומציון המלכה היו גשמים יורדים בלילי שבתות, עד שנעשו חטים ככליות, ושעורים כגרעיני הזיתים, ועדשים כדינרי זהב… כמובן, המשכתי להלל ולקלס את עצמי.

“כך אצעד אל הנצח היהודי,” נתתי לאחי את לוח השעווה שעליו כתבתי. הוא עיין בכתוב והחזיר לה לוח שעווה משלו.

“חזיר כשר למהדרין, אתה רוצה לזלול מהתהילה? הוספת חטא על פשע ושמת את שמך בראש.”

“זה מה שאכניס לכתבי הפרושים.”

“אין לי ברירה, אתה השולט בעבר,” קראתי פעם נוספת את הלוח של אחי,

‘בימי שמעון בן שטח ובימי שלומציון המלכה היו גשמים יורדים בלילי שבתות, עד שנעשו חטים ככליות, ושעורים כגרעיני הזיתים…’

אצל בעלת האוב

שלומית

נפלתי למשכב, חזיתי חזיונות מבולבלים על ממלכתי. ביקשתי את עזרתו של דוד המלך שהתעלם ממני. בצר לי פניתי אל היועצת הראשית שלי.

“בקשי לי אשת בעלת אוב ואלכה אליה ואדרשה בה.”

“יש אישה בעלת אוב בעין אדורה.”

התחפשתי, לבשתי בגדים אחרים, למרות כאבי נסעתי לחברון ומשם רכבתי עם שני אנשים אל האישה בלילה.

“קסומי נא לי באוב והעלי לי את אשר אומר אליך.”

“את יודעת מה עשה שמעון בן שטח, הוא הכרית את המכשפות, את האובות ואת היידעונים מהארץ, למה את רוצה לגרום למותי?”

“אני נשבעת לך ביהוה לאמור חי יהוה אם יקרך עוון בדבר הזה.”

“את מי רצונך שאעלה לך?”

“את דוד המלך העלי לי.”

 

האשה זעקה בקול גדול, ” למה רימית אותי, את שלומית אלכסנדרה המלכה ואחות שמעון בן שטח.”

“אל תיראי כי מה ראית?”

“איש זקן והוא עוטה אדרת מלכות וכתר לראשו.”

דוד הופיע יושב על כס מלכותו, קדתי קידה והשתטחתי אפיים.

“למה הרגזתני להעלות אותי?”

“אינך עונה לי עוד בחלומות, עתיד ממלכת יהודה על כף המאזניים, אני יודעת שרק אריסטובולוס ראוי למלוכה, אך חוששת שלאחר לכתי, תפרוץ מלחמה בין האחים. רק אתה תורה לי את הדרך.”

“אריסטובולוס הוא כבני אבשלום יפה תואר ומורד, הוא הראוי למלוכה, אך אל תעבירי לו את המלוכה לפני לכתך.”

“זה העשור השמיני לקיום מדינת החשמונאים, הממלכה המפוארת שהקמת התפלגה בימי רחבעם נכדך בעשור השמיני לקיומה לאחר מלחמת אחים, מה אעשה כדי למנוע זאת?”

“כמו שהוריתי לבני שלמה, הורי לאריסטובולוס לפגוע בבן הכלאיים, אחיו ואביוֱ ולהורידם ביגון שאולה, כך תיכון מלכותו.”

דוד נעלם באדי הקדרה, עליתי כואבת על סוסי ורכבתי עם מלווי כל הדרך מעין אדורה לחברון.

התוכנית הגדולה

אנטיפס

ישבתי בלשכתי, הוצאתי את פסלו של קוס מתחת לטוניקה שלו. בגיל שישים ושתיים כל מאורעות הכיבוש עברו מול עיני, אדורה הבוערת, גירוש אדום, ברית המילה הכפויה, הנקמה שלא נשלמה.

התוכנית הגדולה יצאה לדרך. אחותי אדלפי כבר מילאה את תפקידה, בזכות השיקוי שלה המלכה שוכבת חולה, זהו אותו שיקוי שאחותי הכינה למלך אריסטובולוס לפני שלושים ושש שנים.

בעוד שבוע יחל השלב השני של התוכנית, לבני אנטיפטר תפקיד מכריע, לארמיניוס תפקיד קטן יותר. כל אחד יודע את חלקו. רק אני רואה את התמונה כולה. אין דרך חזרה.

לזכר הימים היפים ההם

אנטיפס

קצין ועשרה חיילים התייצבו בארמון המושל במארשה. הקצין הגיש לי מכתב, זיהיתי מיד את כתב ידה הרהוט של המלכה. ציפיתי שכתב ידה יהיה מרושל, אך לא. האם זה צריך להדאיג אותי? לא ידעתי. קראתי את המכתב.

‘הבן יקיר לי אנטיפס, ילד שעשועי,’ ידעתי שוב היא משתעשעת בי כדרכה, המשכתי לקרוא,‘עליך להיות מוכן תוך שעה ולרכב עם הקצין וחייליו לארמוני בירושלים. הייתי יכולה לשלוח לך קרון מאסר, אך מפאת כבודך תרכב עם החיילים. אתה מכיר אותי מספיק טוב כדי לדעת שחשבתי על כל האפשרויות. להתראות ידיד ותיק.’

היא עדיין במיטבה למרות שהיא לא אמורה להיות. עלי להיזהר ממנה שבעתיים. בשעה שעמדה לרשותי שאלתי את ארמיניוס האם ברור לו תפקידו, הוא הנהן בראשו. הוא היה ממלא את תפקידו גם אילולא שאלתי אותו, אך צלילות דעתה של המלכה, כפי שהשתקפה במכתבה, גרמה לי לאבד את ביטחוני. לפי תוכניתי המלכה הייתה צריכה להיות במצבו של המלך אריסטובולוס, לפני שהחזיר את נשמתו החוטאת.

בזמן שנותר סייע לי ארמיניוס במרחץ, התלבשתי והטמנתי את דפי היומן במחבואם. אחר כך רכבתי עם החיילים. תוך כדי ריצה קלה והרהרתי, יש לפחות יתרון אחד להיותך סריס, אשכיך אינם כואבים ברכיבה.

 

נכנסתי לארמון בירושלים, ללשכת המלכה, חמישה חיילים גאלים אימתניים ניצבו שם. זה כשלעצמו היה סימן מבשר רע.

“הם אינם מבינים עברית,” אמרה המלכה, “נוכל לדבר בחופשיות,” על איזה חופש היא מדברת?

“אנטיפס,” היא קטעה את חוט מחשבתי, “לפני לכתי מהעולם, אכתיב לך את זיכרונותיי.”

הייתי בהלם מוחלט,

“למה אני? היכן הסופר שלך חנילאי?”

“אתה סופר טוב מחנילאי, בנוסף לכך אהנה לראות את פרצופך הנדהם.”

למלכה הזו הנאות משונות, היא נהנית לרמוס ולהתעלל באנשים שמולה.

מכל תעלולי המלכה זה היה הנבזי ביותר, אך היה באפשרותי להכירה כמו שלא הכרתי אותה מעולם. מדי פעם הייתה עוצרת אותי ובודקת את הכתוב. כך עברו עלינו ארבעה ימים.

כאשר הגענו לקטע על כריתת לשונו של ארמיניוס, שאלתי אותה.

“למה אין זכר לסיבה שבגינה נכרתה לשונו של הסריס שלך?”

“וכי מה רצית? שכל עם ישראל יציץ לחדר המשכב שלי?”

 

עוד שאלתי אותה,

“מהיכן האגדה ששמונים המכשפות נצלבו במערה ליד אשקלון? הרי אשקלון היא עיר חופשית, אין למשטרת הסנהדרין דריסת רגל שם והצליבה אינה אחת מארבע מיתות בית דין.”

“אתה צודק אנטיפס, באשקלון גם אין מערות, אבל תחום אשקלון קרוב למארשה, אולי זה מקור הבלבול.”

“אם אחיך היה מכין שמונים צלבים, הרי שהמכשפות היו מבחינות בדבר חשוד ואז היו נעלמות במבוך המערות, אחיך היה מפסיד את כל תאוותו.”

“אתה שוב צודק אנטיפס, הפעולה של אחי התבססה על הונאה ומהירות, שתיהן היו נכשלות אם אנשיו היו כורתים עצים ומקימים צלבים.”

“אז מאיפה צמחה האגדה על אשקלון והצלבים?”

“מספרי סיפורים,” אמרה לי המלכה, “שלושים שנה חלפו מאז, וכל אחד מוסיף נופך לסיפור. אלף ומאתיים שנים חלפו ממתן תורה, כל פרושי הוסיף נופך משלו וקרא לזה מסורת אבות.”

 

בסוף היום הרביעי לא יכולתי להתאפק.

“האם תורישי את כתר המלוכה לבכורך הכהן הגדול הורקנוס?”

“נהיית חמדן לעת זקנה, האם העלית בדעתך שבן הזנונים שהולדנו, יהיה המלך?”

“מלכה קצת כבוד לבננו.”

“שמו הראוי הוא איכבוד, בנוסף להיותו ממזר, הוא אדומי מכוער כמוך ורפה שכל, מרים כלתו אומרת שאחרי שהוא יורה חץ, אשפתו ריקה שלושה חודשים. האם בידו אפקיד את הממלכה שבניתי בעמל?”

“למה מינית אותו לכהן גדול?”

“מיניתי אותו כי הוא חלש ונרפה, וכי אני צריכה כהן גדול חזק? לא מספיק שאני חייבת לסבול את אחי נושף בעורפי?” אנטיפטר צדק, אני חייתי בחלום. המלכה המשיכה,

“סיבה נוספת למינויו, שעשעה אותי המחשבה, שאתה תחשוב באיוולתך שאתן לו גם את כתר המלוכה.”

“למה אריסטובולוס?”

“מובן מאליו, הוא ההפך הגמור מהורקנוס, הוא יפה תואר, הוליד כבר יורשים, הוא איש מלחמה ואינו מובל כעגל למזבח על ידי אחיו למחצה.”

“למה אינך מעבירה לו את הכתר בחייך?”

“כי הוא נמהר וחסר סבלנות, הוא משתלט על המבצרים, נאלצתי לכלוא את אשתו וילדיו, גם דוד המלך יעץ לי לא להעביר לו את המלוכה בחיי.”

צוואת הדמים

אנטיפס

היום החמישי של ההכתבה היה הקשה ביותר, המלכה סימנה לגאלים והם נדרכו, אני נדרכתי אתם. ואז הכתיבה המלכה את ביקורה אצל בעלת האוב. זיכרונותיה הסתיימו. מחשבות מטורפות עברו במוחי, רציתי להסתער על המלכה ולהורגה בחנק, השומרים הגאלים היו משספים אותי ברגע. המלכה חייכה אלו בחביבות, כשהמלכה מחייכת בחביבות שומר נפשו ירחק, רק שלא היה לי לאן. הרגשתי שהמלכודת סוגרת עלי.

“אני מבין שדוד המלך הכתיב לך את צוואתך.”

“אתה מבין הייטב.”

הייתי המום, ואז חבטה המלכה על ראשי באלה כבדה.

“עוד לא סיימת את עבודתך, עכשיו תכתוב את צוואתי, במו ידיך תחתום את גזר דינך.”

בידיים רועדות נטלתי לוח שעווה וחרט, המלכה החלה בהכתבה.

 

“אני המלכה שלומית אלכסנדרה מכריזה בזאת שבני הבכור יוחנן הורקנוס אינו ראוי למלוכה, ולכן אני מורישה את הכתר ואת משרת הכהן הגדול לבני יהודה אריסטובולוס. הוא מצווה בזאת למען תיכון מלכותו, לערוף את ראשיהם של אחיו הורקנוס, אנטיפס בן קוסגבר ובנו אנטיפטר.”

הרגשתי חולשה, החרט נפל מידי בקושי החזקתי את לוח השעווה בידי הרועדות.

“מה קרה לך אנטיפס יקירי? אני דואגת לבריאותך,” היא הגישה לי גביע יין,

“שתה, זה יחזק אותך, סיימתי את צוואתי,” היא לקחה את לוח השעווה מידי הרועדת, עברה על הכתוב בלוח השעווה ואחר כך הורתה לי להעתיק את הכתוב על מגילת קלף ולחתום אותה בחותמה. כך חתמתי את גורלי ואת גורל בני במו ידי.

המלכה צלצלה בפעמון, ארמיניוס הצעיר סריס המלכה נכנס.

“קרא לסופר שלי,” אמרה המלכה.

חנילאי נכנס, הוא הביט סביבו מבטו פגש במבטי. חנילאי אתה תקוותי האחרונה. המלכה הושיטה לו את מגילת הקלף החתומה, “זו צוואתי האחרונה, שמור אותה במקום הראוי לכך.”

“תפקידי הוא לכתוב את צוואתך, למה אנטיפס הוא שכתב אותה?”

“חנילאי יקירי, יש דברים שידידים עושים טוב יותר.”

חנילאי לקח את הצוואה והלך.

מחכה לדגדוג בעורף

אנטיפס

המלכה סימנה לשומרים ואלו כבלו אותי.

“בניך הורקנוס ואנטיפטר מחכים לך כבולים בבור הכלא במצודת הבירה, גם אחותך מחכה שם, רגליה באוויר”

“מה יהיה גורלה של אחותי?”

“היא תוסגר לאחי שיטפל בה כמו שהוא יודע לטפל במכשפות.”

“בבור הכלא נמתין להקראת צוואתך?”

“מובן מאליו.”

המלכה התעלתה על עצמה, זה היה תעלול נבזי אפילו יותר מאשר הכתבת זיכרונותיה.

“מלכה בכך מסתיימת שותפותינו המבורכת?”

“כן, בזאת היא מסתיימת, אתה ואחותך בגדתם בי.”

 

“אנחנו בגדנו בך?” ניסיתי ניסיון נואל אחרון,

“מרגלי במארשה הודיעוני, שאחותך הכינה לך את אותו השיקוי שהחדרת למשקה של המלך יהודה אריסטובולוס.”

כמו תמיד, היא יודעת הכל, אין טעם להמשיך במשחקים. המלכה המשיכה,

“בתחילה חוויתי הזיות כמו המלך אריסטובולוס לאחר שלגם מהשיקוי, המלך דוד לא הופיע בחלומותיי ונאלצתי ללכת אל בעלת האוב בעין אדורה.”

“אינך נראית כמי שנתונה להשפעת השיקוי.”

“החלמתי, מכשפה אחרת, הכינה לי שיקוי נגדי.”

“את מולכת כבר תשע שנים לבדך, לפי המרץ והחיוניות שלך, נראה שאלוהים מסרב לקבלך למלכות שמים.”

“טעות בידך אנטיפס יקירי, על השיקוי שלך התגברתי, אך מזה זמן המוות נושף בעורפי,” המלכה חשפה את בטנה, בליטה גדולה נראתה במה שהייתה פעם הבטן הנשית היפה בעולם.

“הרופא שלי אומר שהגידול בבטני יכריע אותי בזמן קצר, לפחות אמות אחרי שגברתי עליך גם בפעם הזאת.”

אם הייתי יודע על הגידול בבטנה של המלכה, הייתי מחכה בסבלנות שתתפגר ללא עזרתי.

 

“מלכה, כמו תמיד התכנון שלך מושלם.”

“אינך נראה מודאג במיוחד.”

“מלכה, אני מנסה להיות סטואיקן, בחוכמת היהודים נאמר, הכל צפוי והרשות נתונה.”

המלכה המשיכה, “הסתכל בחלון, מה אתה רואה בחצר?”

“צלב חדש, עד כאן אפשר להריח את העץ הטרי.”

“בעוד כמחצית השעה יתנוסס עליו יהושע מנהל המטבח, זהו לקח לבוגדים.”

יהושע המסכן, אלף דינרי הזהב בהם שיחדתי אותך, כדי שתחדיר את השיקוי למשקה המלכה, כבר לא יעזרו לך.

 

“רוצה לחכות פה ולראות איך קושרים אותו בידיו וברגליו?”

“למה קושרים? בוגדים בדרך כלל מוקעים על הצלב במסמרים.”

“החלטתי שהוא יגסוס ימים רבים על הצלב, המסמרים יגרמו לו לדמם למוות.”

“אז הוא ימות בצמא?”

“לא בצמא ולא ברעב, הוא יושקה במחמצת חלב פושרת שלוש פעמים ביום, בימים חמים הוא יקבל תוספת מים.”

“ואם יסרב לפתוח את פיו?”

“יפתחו את פיו בכוח.”

“אז הוא ימות מקור בלילה.”

“בלילה יעטפו אותו בפרוות, ומדורה תבער ליד הצלב.”

“מה עם העורבים ושאר ציפורי הטרף?”

“עוזר התליין המלכותי יגרשם.”

“מלכה, כמו תמיד התכנון שלך מושלם.”

 

“חלומך על הרס ממלכת יהודה, יימוג כאשר תחוש את דגדוג הגרזן בעורפך”

“מה עם מלתעותיהם של שמשון ודלילה?”

“הם כבר זקנים ומלתעותיהם נשרו, זרח הכושי יקצץ אותך עבורם.”

“כולי הערצה על דאגתך לרווחתם של האריות.”

“ממלכת יהודה של המלך יהודה אריסטובולוס תשגשג כפי שלא שגשגה מעולם, שלום ידיד ותיק ולהתראות במלכות שמים, אם זו קיימת.”

השומרים החלו להוליך אותי.

“אתה חייב להמשיך לכתוב את יומנך בבור הכלא, אחרת איך תתאר את הכתבת צוואתי ומאסרך? או איך תתאר את הולכתך לגרדום? תנוח דעתך, אפקוד על התליין המלכותי, לאפשר לך לסיים את כתיבתך, תוכל אפילו לכתוב כשראשך יונח על הסדן, זו בוודאי חוויה מופלאה שעוד לא תוארה מנקודת ראותו של הנידון.”

“מלכה איך אוכל לכתוב?”

“אשלח לך בנדיבותי כלי כתיבה, כמעט שכחתי,” היא הושיטה לי פסלון שנהב של קוס,

“כשראשך יהיה מונח על הסדן והתליין יניף את גרזנו, תוכל לצעוק כמו סבך, אל נקמות קוס.”

בור הכלא במצודת הבירה

אנטיפס

חמשת הגאלים הוליכו אותי, בחצר הארמון ראיתי את יהושע נקשר אל הצלב, על ידי התליין המלכותי ועוזרו, את התליין המלכותי ראיתי בעבר, זה היה סמאל, בנו של התליין המלכותי הקודם מלאכי, מעשי אבות סימן לבנים. ליד שער הארמון ראיתי את שמשון ודלילה הזקנים מלקקים את שפתיהם.

הגאלים המשיכו להוליכני לכיוון מצודת הבירה. האם יש לי ולבני ישועה? כל הדרך חיפשתי את ארמיניוס, איפה הוא? ליד שער הכלא ראיתי אותו, תקווה נעורה בליבי, רגע אחר כך ראיתי אותו נעצר ונכבל. עתה אבדה כל תקווה, הוא לא יוכל לבצע את משימתו ולהציל אותנו.

שקעתי בייאוש, שער הכלא של מצודת הבירה נסגר מאחורי, השומרים הוליכו אותי לבור הכלא.

למרות שקשה לכתוב בידיים אזוקות, החלטתי לעשות את המאמץ, הדפים האלה הם כנראה האחרונים שאכתוב בחיי. מעט האור החודר דרך החלון הקטן והמסורג, הוא שאיפשר לי לכתוב. שני בני אנטיפטר והורקנוס, היו כבולים באזיקים לידי. הורקנוס אפילו לא הבין למה הוא פה. החלטתי לא לגלות לו, לפחות ימות כנסיך ולא כממזר.

“כולנו מתים בסוף,” עודדתי אותו, “עדיף למות צעיר באבחת גרזן, לא זקן חולה שנקביך בוגדים בך.”

הורקנוס הודה לי על העידוד.

שלושתנו ציפינו למותה של המלכה, יום הקראת צוואתה יהיה גם יום מותנו. בגיל שישים ושתיים אלך בשלווה לעולמי, אך אני מיצר על כך שבני ילכו איתי. למזלנו אנו עדיין בחיים, דוד המלך הוא שהורה למלכה להשאירנו בחיים עד מותה.

מות המלכה

מרים בת אבשלום

לפחות אחד משני האנשים שאני שונאת עומד לעבור מן העולם, הרהרתי, המלכה שלומית אלכסנדרה גוססת, כאשר תמות, יהיה העולם טוב יותר. הרהורי נקטעו בדפיקה בדלת.

“אפשר להיכנס?” הייתה זו אחותי התאומה דבורה.

“היכנסי אחותי.” חיבקתי אותה, “חשבתי שאת אסורה בפקודת המרשעת.”

“היא שחררה אותי ומתחננת שתבקרי אותה לפני מותה.”

“אחותי, אינני מוכנה להקדיש לה דקה מזמני, לא לפני מותה ולא לאחריו.”

“אחותי נבקר אותה שתינו, זכרי איך אהבת אותה, היא אוהבת אותך עד היום אהבת נפש.”

“אני שונאת אותה יותר מאשר את אבא, אל אף שגם הוא בגד בי, לא היו לי שום ציפיות ממנו.”

“אחותי, המלכה הבטיחה להסביר לנו הכול, נשמע אותה.”

“אחשוב על כך בלילה.”

כל הלילה התהפכתי על משכבי. למה המלכה בגדה בי כך? החלטתי שלפחות אשמע אותה.

בבוקר אמרתי לאחותי,

“נלך אל המלכה.”

 

“קחי איתך את אלכסנדרה.”

בקשתה של אחותי כמעט גרמה לי לסגת מכל העניין, אלכסנדרה בתי הייתה כמעט בת שלוש, מאז הולדתה מנעתי כל מפגש בינה לבין המלכה.

“זו דרישה של המלכה?” שאלתי את אחותי.

“לא, זו בקשה שלי.”

אלכסנדרה התלוותה אלינו וגם אומנתה.

נכנסנו אל חדר משכבה של המלכה, היא הייתה חלשה ורזה, לא היפהפייה הנמרצת שזכרתי. שלוש עשרה שנים חלפו מאז נשבעתי שלא אפגוש בה יותר. המלכה הושיטה את ידיה הגרומות לחבק את אלכסנדרה, הילדה נסוגה מפניה, ריחה של המלכה היה ריח של המוות. “פעם היא הריחה נפלא,” לחשתי לאחותי, “היא הייתה מתבשמת במיטב הבשמים מארץ ערב ומערבות יריחו.”

“אני מבינה את הילדה,” אמרה המלכה בקול חלוש, “שלחי אותה עם אומנתה, אני חייבת לדבר עם שתיכן, אין לי עוד זמן רב.”

 

“מלכה,” אמרתי דבורה, “לפני שנשקע שלושתנו בכאב, מה כתבת בצוואתך?”

“דבורה את תהיי מלכה, אישך יהיה המלך ואלכסנדר הקטן יהיה נסיך הכתר, לך מרים הבשורות טובות פחות, את תהיי אלמנה, אישך יוצא להורג אחרי מותי.”

“הבשורה שבישרת לי, משמחת יותר מהבשורה לאחותי, רק בשביל לשמוע זאת היה כדאי לבוא לפגישה איתך.”

“תארו לכן,” חייכה המלכה, “אנטיפס שכתב את צוואתי, חתם את גזר דינו במו ידיו, הוא ממתין עכשיו כבול במצודת הבירה להוצאתו להורג, אחרי הקראת צוואתי.”

שלשתנו צחקו.

“אמא,” דבורה קטעה את הצחוק המשחרר, כך קראנו לה בימים היפים ההם, אך נשבעתי שלא אקרא לה עוד בשם זה לעולם, אולי היום?

דבורה המשיכה, “ספרי לנו למה בגדת במרים, מכיוון שבגדת במרים בגדת גם בי.”

“זהו סיפור ארוך, אני מקווה שכוחי יעמוד לי לסיימו, אך אני מעניקה לכן את ספר זיכרונותיי, אם לא אספיק לספר לכן הכל תוכלו לקרוא זאת בספר.” היא רמזה לסריס ארמיניוס הצעיר וזה העניק לי כד חרס מאורך שהכיל את מגילות זיכרונותיה. אחר כך רמזה לסריס לצאת החוצה.

 

“למה הצטרפת למזימתם של המלך ואבינו אבשלום? לארס את אחותי מרים להורקנוס?”

“סודות אפלים בעברי, אחד הסודות קשור בכן, המלך ואחיו אבשלום איימו עלי שיגלו לכן את הסוד.”

“המלך ואבשלום היו יכולים להחליט על כך בלעדיך, למה רצו שגם את תהיי שותפה למזימה?”

“נקמה, שניהם שנאו אותי בגלל סוד אחר, אבשלום גם קינא בי על אהבתכן אלי ועל שנאתכן אותו.”

“מה הוא רצה להשיג?”

“את שנאתכן אלי, לפחות את חצי תאוותו לא קיבל, את דבורה המשכת לאהוב אותי.”

דמעות חמות זלגו על לחייה הצמוקות של המלכה, גם אני התחלתי לבכות, “אמא,” לחשתי,

“תודה לך מרים את המילה הזאת מפיך רציתי לשמוע יותר מכל דבר אחר בעולם.”

“אמא,” געיתי בבכי, “עוד לא סלחתי, אך אני מייצרה על כך שעברו שלוש עשרה שנים מאז, ולא שאלתי ולו פעם אחת למה את שאהבת אותי יותר מכל, בגדת בי.”

“מרים אני רואה בך את מי שאני הייתי, שפטתי את אחי מתוך שנאה עיוורת, וככל שעברו השנים מצאתי צידוקים לשנאתי, עד היום עוד לא מצאתי את העוז לשאול אותו למה? את גדולה ממני מרים.”

שלשתנו התייפחנו, ואז אמרה דבורה, “אם נמשיך להתייפח, לא תספיק המלכה לגלות לנו את סודה האפל.”

 

דבורה מחתה את דמעותיה של המלכה באלונטית קטנה, “ספרי לנו אמא את סודך האפל.”

“זוכרות את סבתכן האהובה שנטרפה על ידי שמשון ודלילה?”

“זוכרות הייטב,” ענינו שתינו.

“אני קינאתי באהבתכן אליה, הוריתי למכשפה להוליכה לאור הירח אל כלוב האריות ולהיכנס אליו, עכשיו אתן יודעות, אם לא תרצו לקרוא לי אמא אבין.”

נפלה דממה מעיקה, דבורה הפרה אותה לאחר דקות ארוכות.

“למה אישה חזקה כמוך נכנעה כך לגברים האלה? אולי אם היית מגלה לנו את הסוד האפל, היינו סולחות לך?”

“לא נכנעתי להם בסוד הזה, אך כמו שכבר ציינתי היה סוד אפל נוסף שלא קשור אליכן”

“מה היה סוד זה?” שאלה דבורה.

“אני גרמתי במתכוון למותו של האדם היקר לי ביותר, אהובי אנטיגונוס. המלך ידע זאת והיו לו הוכחות לכך, הוא איים שאם אסרב לדרישתו, ימסור את ההוכחות לסנהדרין, מעבר לחרפה הייתי נידונה למוות.”

השתררה שתיקה מעיקה, המלכה המשיכה בקול נשבר, “הם לא הותירו לי ברירה אלא להיות שותפה למזימתם הנתעבת.”

 

“המלך מת לפני תשע שנים, היה לך זמן לספר לנו את הסוד.”

שוב פרצה המלכה בבכי, “פחדתי, את דבורה עדיין אהבת אותי, פחדתי לאבד גם את אהבתך ואת אהבת ילדיך, נכדי.”

פרצתי בבכי, רציתי לסלוח למלכה אך השנאה שלי אליה עדיין לא פגה.

“אחותי,” לחשה לי דבורה, “זכרי את המלכה המפוארת בעבר ואת עליבותה על ערש הדווי, היא משוועת לסליחתך, את מונעת ממנה להחזיר את נשמתה בשלווה, אם לא תסלחי לה בכל ליבך, אינך טובה ממנה.”

שתקתי, אך סערתי, דמעות החלו לזלוג על לחיי, לבסוף פגשתי במבטה המיוסר של המלכה.

“אני סולחת לך אמא, סולחת על הכל,” נהרה נראתה על פניה של המלכה, “אני אוהבת אותך יותר מאשר אהבתי אותך אז.”

“בתי, הסליחה היא אלוהית, אינני יודעת אם אני ראויה לסליחתך.”

“אמא, מהיום שלומית אלכסנדרה הקטנה, נקראת גם על שמך.”

אמא חיבקה אותה כמו אז באהבה והחלה לשקוע בדמדומים. ידעתי זהו הסוף, מכאן היא לא תקום. היא החלה למלמל את מלמוליה האחרונים, הבנתי שהיא מדברת עם דוד המלך. לקחתי בידי לוח שעווה וחרט ורשמתי את דבריה האחרונים. היא נפחה את נשמתה.

אפילוג 1

אנטיפס

מפקד הכלא הודיע לשלשתנו שהמלכה הלכה לעולמה, שמענו את קולות הלווייתה המפוארת שיצאה מבית המקדש. כמה שעות אחר כך הודיע לנו מפקד הכלא שהכרוז עומד להתחיל בהקראת הצוואה. האם היום נצעד אני ושני בני לגרדום? אינני יודע מה אעשה עם הדפים האחרונים של יומני כאשר יוציאו אותנו מהבור ונמסר לידי התליין המלכותי, כנראה שגורלי וגורל היומן להישכח בתהום הנשייה.

 

קול הכרוז שקרא את צוואת המלכה נשמע מרוחק, הרוח הצפונית לא אפשרה לשמוע את דבריו מבעד לצוהר הקטן של בור הכלא.

הראשון שהוצא מהתא היה הורקנוס, אנטיפטר ואני נפרדו ממנו וליווינו אותו בעינינו בדרכו האחרונה. כשעה אחר כך, הותרו הכבלים שלי ושל בני אנטיפטר, הובלנו על ידי חיילים. הגרדום המלכותי נמצא בחצר של מצודת הבירה, להפתעתו לא הובלנו לשם, אלא לשער המצודה משם לשער הארמון ולחדר הכס. המראה שנגלה לעיני הכה בי, הורקנוס שכבר ראיתי בעיני רוחי את ראשו המדמם מתגולל בחול, ישב על כס המלוכה. כאשר ראה את שנינו ירד מכיסאו וחיבק אותנו.

“מה אנו עושים כאן?” נפלטה שאלה מפי.

הורקנוס חייך חיוך רחב, הוציא מכפל בגדו מגילת קלף וקרא,

“אני שלומית אלכסנדרה מלכת יהודה, אשת המלך המנוח יונתן אלכסנדר ינאי, מורישה את המלוכה, ואת כל עבדי, לכהן הגדול יוחנן הורקנוס. תפקיד הסטרטגוס נועד לאנטיפטר בנו של אנטיפס בן קוסגבר. מכיוון שיוחנן הורקנוס לא הוליד עדיין בן זכר, ימונה יהודה אריסטובולוס אחי המלך, ליורש העצר וליורש הכהן הגדול, אם יוליד הורקנוס בן זכר הוא ימונה ליורש העצר. אם ימות הורקנוס לפני שבנו יגיע לגיל שמונה עשרה, אריסטובולוס ימונה לעוצר.”

 

איך זה יתכן? הרי זאת צוואת המלכה שזייפתי עוד במארשה. ארמיניוס היה צריך להביאה לאיש שלי בירושלים כדי שזה יעשה את הדרוש אבל ארמיניוס נעצר ונכלא, מי עשה זאת?

למרות האושר שחשתי, לא היססתי לבקש מהורקנוס,

“אנא ממך, שחרר את אחותי אדלפי ואת עבדי ארמיניוס ממאסרם.”

“שניהם ישוחררו בתוך שעה,” ענה לי.

“בקשה נוספת לי אליך, ארמיניוס הוא עכשיו רכושך, אני מבקש כתב שחרור עבורו.”

“הוא יקבל כתב שחרור.”

“תודה לך.”

“כולכם מוזמנים לטקס הכתרתי מחר ברחבת המקדש, אתם מוזמנים להתארח במעון האירוח המלכותי.”

“תודה, כולנו נבוא להכתרתך.”

בצאתי מהארמון, ראיתי את התליין המלכותי לוקח פטיש כבד ושובר את שוקיו של יהושע שהתמוטט על הצלב, חרחר ומת כעבור דקה. התליין ועוזרו התירו את יהושע מהצלב וזרקו אותו לעגלה הקטנה. העוזר הוליך את העגלה לכיוונם של שמשון ודלילה. אבני המרצפת כבר לא היו לבנות ומבריקות כמו בימים בהם אני הייתי מנהל הארמון.

רעמתו של גור אריה יהודה נשרה, שמשון איבד את מחלפותיו. האריות היו זקנים וחסרי שיניים. זרח הזקן אך הנמרץ, קצץ את יהושע לפיסות קטנות, חשבתי שאם החלפת הצוואות הייתה נכשלת, הרי אני ובני היינו מקוצצים להזנת האריות הזקנים. ממלכת יהודה סיימה את ימי זוהרה, היא תלך בדרכם של האריות.

 

כמו שהבטיח שיכן המלך החדש הורקנוס, את בני אנטיפטר תראקס ואותי, במעון האירוח המלכותי. לבקשתי קנה לנו העבד ששירת אותנו קנקן יין חברון משובח. סגרנו את הדלתות הוצאתי מהטוניקה שלי את פסל השנהב של קוס האלוהי שניתן לי על ידי המלכה, שתישרף בגיהינום של היהודים. מזגתי יין לגביעי בדולח. ארמיניוס שתמיד נשא עליו את כלי הכתיבה שלו, כתב משהו עם החרט על לוח השעווה, אותו מסר לאנטיפטר, שהקריא את הכתוב.

“אני מבקש שמהיום גם אתה תקרא לי בשם ילדותי תראקס, אותו קיבלתי כבן חורין.”

כמובן שאנטיפטר הסכים ברצון. עדיין החידה לא הייתה פתורה. הבטתי בעיניו של תראקס,

“איך הצלחת במשימתך על אף מעצרך?”

הוא לקח בידיו את לוח השעווה והחרט, כתב ונתן לי את הלוח.

“תראקס, כתב שלפני מעצרו, נתן את צרור המסמכים לאהובתו והיא אשר מסרה אותם לאיש שלי בירושלים.”

ידעתי שאם תראקס ישמע את המשך הדברים, הוא יפגע וכך תיפגע ידידותינו, מצאתי סיבה לשתות עוד יין, אל גביעו של תראקס טפטפתי חומר מרדים כמו זה שטפטפתי לכוסו של שומר המלך הורקנוס לפני שלושים ושש שנים. כמו השומר גם תראקס נפל שדוד. אנטיפטר חיכה דקות אחדות לפני ששאל.

“האם תראקס ידע מה משימתו של האיש שלך בירושלים?”

“השליח אינו יודע מה מכילה האיגרת שהוא מוסר, האיש שלי העביר את המסמכים ליעדם.”

“אבא, איך התהפכה צוואת המלכה?”

“אני הפכתי אותה.” חייכתי אל אנטיפטר.

“מישהו היה צריך להחליף בין הצוואות, את מי שיחדת?”

“שוחד אינו מספיק בנסיבות אלה, גם אם הייתי נותן את כל זהבו של מידאס לחנילאי סופר המלכה, הרי שלא היה בוגד בגבירתו.”

 

אנטיפטר הביט בי בפליאה.

“מה היה במסמכים שגרם לחנילאי להחליף את הצוואות?”

“הצוואה החליפית שזייפתי, מסמכים נוספים ומכתב ממני המסביר מה עומד על כפות המאזניים.”

“מה עמד על כפות המאזניים?” אנטיפטר בער מסקרנות.

“החלפת הצוואה או הכרזת חנילאי כממזר כמו שנאמר לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה’, גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה’.”

 

אנטיפטר נראה מהורהר, “מה היה במסמכים ששכנע את חנילאי שהאיום רציני?”

“דיוקנו של תראקס הדומה להפליא לחנילאי וסיפורו של תראקס ממנו עולה שחנילאי הוא יוצא חלציו, ומכאן ממזר.”

“גם אם תראקס וחנילאי דומים להפליא, אחרי יותר מחמישים שנה, בסנהדרין לא יקבלו סיפור של סריס שבעל נערה נואפת! עדיין אינני מבין למה חנילאי החליף את הצוואות?”

“במכתבי איימתי שבין אם הסנהדרין תחקור את ממזרותו של חנילאי ובין אם לא, הרי שכל ירושלים תדבר על כך, איימתי שאתלה ברחבי ירושלים עשרות דיוקנאות שלו ולידם כרוזים המוקיעים אותו כממזר. ידעתי שחנילאי ירצה למנוע בכל מחיר דיון על ממזרותו, המחיר היה בגידה במלכתו.”

 

טבלתי אלונטית בקערת מים וניגבתי את פניו של תראקס. הוא התעורר לאיטו כמקיץ מחלום מתוק. ניגבתי את פניו פעם נוספת והוא התעורר לחלוטין. מזגתי יין לגביעים פעם נוספת.

“לחיי תראקס ואהובתו, לחיי המדור השביעי בגיהינום של הפרושים שם נצלית עכשיו שלומית אלכסנדרה.”

במצב רוח מרומם התרווחנו על הכרים הנוחים בחדר האירוח.

“אבא סוף סוף גברת על המלכה שתמיד התעללה והשפילה אותך.”

“לאחר ארבעים וחמש שנות הכרות עם המלכה, בהם היא הייתה תמיד צעד אחד לפני, החלטתי להיות צעד אחד לפניה.”

“איך ידעת שהיא לא תערוף אותנו מיד?”

“לא ידעתי, אך מאז שחלתה המלכה, היא אינה כבעבר, קיוויתי שהיא תשגה, רצונה כבר אינו רצון האלוהים.”

“במה היא שגתה?”

“אם הייתה עורפת את ראש שלושתנו מיד, תוכניתה הייתה מצליחה, אך ביהירותה רצתה לדמות לדוד המלך ולהשאיר צוואת דמים, כך שגתה לבסוף כאחד האדם.”

 

“אבא איך נגמול לתראקס שבזכותו אנחנו כאן?”

“קודם כל תראקס קבל את כתב השחרור שלך, אתה עכשיו אדם חופשי גם בגופך, בנוסף תקבל מענק של אלף דינרי זהב, אם תרצה תוכל לקבל בית במארשה שם תוכל לגור עם אהובתך, אתה הרי חברי הטוב ביותר ואני רוצה שנשאר קרובים.”

תראקס הודה לי בהתרגשות, באינסטינקט העבד שהוטבע בו מזה שנים רבות, הוא לא שאל מה גרם להיפוך הצוואה.

“אבא, מה הלאה?”

“אתם בני, הורקנוס ואתה, תחריבו יחד את מלכות החשמונאים, אני ממרום שנותיי אצפה בכם כאב אוהב.”

“נשתה להרס מלכות החשמונאים, מי כמוך באלים קוס.”

אפילוג 2

מרים בת אבשלום

המלכה דיברה עם דוד המלך בפעם האחרונה בחייה, פעם היא דברה בקולה ופעם בקולו של דוד.

“דוד, לפני שלושים ושבע שנים אמרת לי שיש דברים שאדע רק על ערש דווי.”

“מי שירש את כתרך הוא בן התערובת האדומי.”

“למה?” קולה היה מיוסר וכואב.

“זו אחת הגחמות של צבא השמים, בני האלוהים.”

“מי חוץ ממך נמנה על צבא השמים?”

“אדם וחווה, חנוך, הנביאים משה אליהו ושמואל, כמו כן השטן ואלוהים בכבודו ובעצמו.”

“וצבא השמים משתעשע בבני האדם?”

“מובן מאליו, את סיפור שעשועינו עם איוב את מכירה.”

“וממתי אני מוקד שעשועיכם?” המלכה הייתה כעוסה כפי שלא הייתה מעולם, עייניה הכמעט כבויות ירו ברקים.

“מיום שנולדת, אנו הענקנו לך חוכמה אלוהית, אך גם תשוקות ורגשות עזים יותר משל כל בן אנוש, מה שאפשר לנו שעשועים מרגשים יותר, כל העולם זירה.”

“מה היה קורה אילו דבקתי בבחירתי הראשונה תרשיש?”

“הכל צפוי, והרשות אינה נתונה, כשבחרת בתרשיש, שלחנו את אחיך לתלות את אטלנטה וכך שיעבדנו אותך לנינווה.” המלכה עשתה אתנחתא בדבריה, דומה היה שהיא מפנימה את היותה כלי במשחק אסטרטגיה הודי.

“למה נתתם לי חופש כאשר רחקתי מיהודה?”

“כי רצינו שתחושי חופש, אך ראינו ושמענו הכל.”

“שמרדתי בך והריתי לאנטיגונוס ברומא, גם זה היה שעשוע?”

“בוודאי, זה אפשר לנו את השעשוע הנפלא מול הסלע אליו נכפתה אנדרומדה.”

“וכך גם מרידתי השנייה, הריגתו של אנטיגונוס, ההריון של הממזר האדומי, הכל היה שעשועי זירה שלכם?”

“הכל שעשועים, וכי מה יש לנו לעשות חוץ מזה?” דוד הצטחק ברשעות מפיה של המלכה.

“מה הלאה?”

“קנית את הזכות להצטרף לצבא השמים לבני האלוהים. מעכשיו את נביאה. שלומית הינבאי!”

“בגלגולי הבא, איוולד בכפר נצרת בשם מרים. שאגיע לגיל שלוש עשרה, אתה דוד תרד לאדמה בשם יוסף ואהרה ממך. בבית לחם יהודה אלד את המלך המשיח בן דוד, שיהיה גם המשיח בן יוסף וגם בן האלוהים.”

“הנביאה שלומית, בעוד חמישים שנה מיום זה, תוגשם נבואתך, קומי לכי אל נינווה בפעם השנייה .”

המלכה חייכה חיוך אחרון ולא יספה עוד.

נספחים

תוכן העניינים

נספח 1 – ארכיונו של ניקולאוס איש דמשק

תוכן העניינים

גילויו של הארכיון האבוד

הסכין הנוצצת הייתה אחוזה בידו של לוחם דאע”ש, רעול פנים ולבוש שחורים, לפניו בלבוש כתום כורע על ברכיו אחוז איימה, עיתונאי אמריקאי. האיש בשחור קרב אל האיש בכתום.

סגרתי את מכשיר הטלוויזיה בשאט נפש, לא יכולתי לצפות יותר בסוף הידוע מראש, לא היה לי הסבר הגיוני למה בחרתי בסרטון הנורא הזה ביו טיוב.לפתע דפיקה בדלת, שליח הביא לי מכתב.התיישבתי בכבדות בכורסא ופתחתי את המעטפה, מתוכה נשרו כרטיסי טיסה הלוך/חזור לרומא במחלקה הראשונה, שובר לשבוע בסוויטה במלון פאר ברומא עוד נשר מהמעטפה מכתב קצר. ‘מצפה לראותך, האב כריסטיאנו פרנציסקוס,’ כמו כן היה רשום מספר טלפון סלולרי.

מצב רוחי המריא לשחקים, מכיוון שאוהב מתנות יחיה טוב יותר, שמחתי לחופשה הבלתי צפויה.

הכרתי את כריסטיאנו פרנציסקוס לפני יותר מעשרים שנה, מהימים שהיה עדיין פרח כהונה. הדרכתי אז קבוצה של כעשרה פרחי כהונה בטיול למזרח טורקיה, לארם המקראית, אור משם יצא אברהם למסעו, חרן ועוד. התיידדנו אז, בערב היינו יושבים בבר של המלון, לוגמים וויסקי משובח ומדברים על היסטוריה, גיאוגרפיה וארכיאולוגיה. גיליתי אצלו סקרנות שאינה יודעת שובעה. בהגיענו לאזור העיר מרדין, סיירנו במנזרים המשמרים עדיין את השפה הארמית. בסיום הטיול נפרדנו בידידות. 

המשכנו בקשר מכתבים, כריסטיאנו הוסמך לכמורה, אך המשיך בלימודיו באוניברסיטת רומא שם למד היסטוריה וארכיאולוגיה. היום הוא עובד כהיסטוריון בוותיקן. מכיוון שיש לו גישה לספריית הוותיקן, שחלקים גדולים ממנה אינם חשופים לציבור, הרי שנעזרתי בו כמקור ידע. גם הוא היה נועץ בי לגבי טקסטים עתיקים כדי לשמוע את דעתי על נקודת הראות היהודית.

 

נפגשנו בסוויטה שלי יומיים אחרי הגיעי לרומא.

“במה זכיתי לכבוד?” שאלתי את האב כריסטיאנו.

הוא הוציא מסמך ביוונית קווינה שהייתה שפת התקשורת הבין לאומית בעולם ההלניסטי רומי,

“זהו עותק סרוק של מסמך שמצאתי בספריית הוותיקן, הוא הוברח לרומא מקונסטנטינופול המופגזת והבוערת, יום לפני שנכבשה על ידי העותומנים, זהו העתק יומן הארכיון האבוד של ניקולאוס איש דמשק.” 

“ניקולאוס איש דמשק?” קראתי בהתרגשות.

“הוא ולא אחר, שכנעתי את ראש המחלקה להיסטוריה של הכס הקדוש לשים ידינו על האוצר הזה ויהי מה.”

קראתי את המסמך בלהיטות, היה כתוב בו שניקולאוס הוריש את הארכיון לבנו וזה לנכדו, האחרון שירש את הארכיון היה נינו של ניקולאוס  שנקרא גם כן ניקולאוס על שם אבי סבו. צאצאיו של ניקולאוס, הוסיפו גם הם ספרים לארכיון. גם הם כמו הספרים האחרים נרשמו ביומן. ניקולאוס הנין שהתנצר והיה לנזיר, הוריש את הארכיון לכנסיה. כאשר קיבלה האימפריה הרומית את הנצרות, הגיע הארכיון לספריית מנזר סנט סטפנוס במסופוטמיה.

“היכן המנזר הזה?” שאל האב כריסטיאנו.

“שמו של המנזר הוחלף לפני יותר מאלף שנה, היום שמו הוא סנט אוגוסטינוס,” אמרתי.

“זו הסיבה שלא מצאתי אותו בעצמי,” ציין כריסטיאנו.

המשכתי, “המנזר הזה, נמצא כמאה קילומטר מדרום למרדין שבדרום טורקיה, זוכר אותה מהטיול שלנו?”

“זוכר.”

“כדי לקבל את האינפורמציה, היית רק צריך לשלוח לי מייל.”

“אני יודע, אבל אני רוצה שתוביל אותי לשם.”

“למה דווקא אני?”

“כי אתה מכיר את השטח, יש לך את הקשרים המתאימים, אתה שולט בשפות, טורקית, כורדית וערבית, אתה ישראלי שיודע להסתדר, אני מרגיש שאתה האיש הנכון.”

הוא רצה להגיד שאני ישראלי תחמן, חייכתי לעצמי.

“כל זהבו של מידאס, לא ישכנע אותי להובילך לשם.”

“וכי למה לא?”

“זהו שטח בתחומה של סוריה, לפני שנתיים כבשו לוחמי המדינה האסלאמית את האזור, הם הרסו את המנזר הזה כמו שהרסו מנזרים אחרים, את ראשי המנזרים, ערפו, שאר הנזירים נמכרו לעבדים,” כריסטיאנו היה מזועזע.

כמה דקות של שתיקה עברו עלינו, הגלגלים במוחי נעו במהירות מסחררת, מירזה, הוא מכיר את המנזרים, גם את אלה בצד הסורי של הגבול, יש לו קשרים עם אנשי המדינה האסלאמית. העמדה השלילית הנמרצת שהבעתי בפני כריסטיאנו, החלה להיסדק.

כריסטיאנו הפר את הדממה, “הארכיון הזה שקול למגילות הגנוזות, תוכל להיות שותף לגילוי החשוב ביותר במאה העשרים ואחת.”

“ידידי, אני חייב לחשוב על כך, אני כבר לא איש צעיר וראשי יקר לי.”

כריסטיאנו לא הרפה, ביודעו את נקודות החולשה שלי. “כמו שראית, יש בארכיון ספרים שישפכו אור חדש על תולדות עם ישראל בימי הבית השני.”

שקעתי בהרהורים, כריסטיאנו קטע את חוט מחשבתי, “האם תסכים לעמוד בראש משלחת, שתנסה להציל את האוצר הזה מאבדון?” 

“אעמוד בראש המשלחת, אך תצטרך לגייס סכום עתק כדי שמשלחת כזו תצא למשימתה.”

“אתה יודע שכסף הוא הדבר האחרון שחסר לכס הקדוש, תקבל כל סכום שתדרוש.”

“אינני רוצה כסף לעצמי, אך זהו אזור מלחמה וצריך לשחד את אנשי המדינה האסלאמית בסכומי עתק כדי שיאפשרו לנו לבצע את המשימה הזו.”

“בכל זאת אינך אלטרואיסט, מה שכרך?”

“שכרי יהיה לקבל גישה לספרי הארכיון בספריית הוותיקן, כמו כן לקבל עותק סרוק מכל פריט בארכיון שאחפוץ בו.”

כריסטיאנו היסס, לבטח לא ציפה לבקשה מאין זאת.

“דרישה כבדה, אתה יודע שאיננו נוהגים לפרסם ספרים ללא בקרה, יכולות לעבור עשרות ומאות שנים עד שנפרסם את הספרים הללו, ייתכן שיהיו ספרים שלא נפרסם לעולם.”

“אין ספרים, אין עסקה,” ידעתי כמה הוא להוט לשים את ידו על האוצר הזה.

“אתה מתחייב לא לפרסם אותם?”

“לא אפרסם אותם, אך אשתמש בתוכנם, כדי לכתוב כמה רומנים היסטוריים.”

“דרישתך התקבלה, מה הצעד הבא?”

“אסע לטורקיה, אני חייב ליצור קשרים עם כמה אנשי מפתח שם, אני צריך חשבון בנק של מיליון יורו לפחות, אולי אצטרך יותר, כשהכול יהיה מוכן, אודיע לך.”

“תקבל שני מיליון, אם יחסר לך כסף, צור קשר.”

חודש אחר כך מצויד בדרכון התורכי שלי פגשתי את כריסטיאנו בנמל התעופה באיסטנבול, יחד המראנו בטיסת פנים למרדין. בשדה התעופה פגשנו את מירזה ואת אנשי צוותו. הם חיכו לנו עם ארבעה רכבי שטח לנדרובר ועוד שישה טנדרים כפולי קבינה של טויוטה. 

“למה כל כך הרבה רכבים? למה טויוטה?”, שאל כריסטיאנו.

“כי אותם אנחנו משאירים לאנשי המדינה האסלאמית,” עניתי, “הם נוהגים להרכיב עליהם מקלעים כבדים ולהסיע בהם לוחמים.”

ענדתי שרשרת ועליה צלב גדול והתחלנו בנסיעה לכיוון הגבול הסורי. בנקודת הגבול הטורקית, עברה מעטפה של דולרים לידי מפקד התחנה.

“בטורקית קוראים לזה בקשיש,” לחשתי לכריסטיאנו. המשכנו בנסיעה כשעה, ליד חורבות המנזר המתין לנו עלי, עשרה מלוחמי המדינה האסלאמית, חמושים מכף רגל עד ראש היו איתו. 

“אנחנו חייבים לסיים את העניין בימים ספורים,” אמרתי לכריסטיאנו. “המצב פה רגיש ביותר.”

עם תרשימים של המנזר ההרוס, מצאנו במהירות את הספרייה.

“יש כאן אלפי ספרים,” אמרתי, “עלינו לאתר במהירות את ארכיונו של ניקולאוס ולהתרכז רק בו.”

לא קשה היה לאתר את הארכיון, רוב הספרים שבו היו מגילות קלף או פפירוס. שמות הסופר והספר הופיעו על תווית הצמודה למגילה. התחלנו למיין את הספרים, כריסטיאנו היה נרגש ביותר, בעטתי ברגלו, “שמור על איפוק, מסתכלים עלינו.” מאוחר מדי, עלי ניגש אלינו,

“יה צלבנים, ממתי הספרים האלה?”

“מתקופת החליף עבאס”, עניתי במהירות.

“זה מהתקופה של הרומאים, חמש מאות שנה לפני הנביא מוחמד,” נלהב כריסטיאנו. הבעיטה בעקבו הייתה מאוחרת מדי.

“זה תקופת הג’אהליה,” אמר עלי, “כל מה שהיה לפני מוחמד לא חשוב.”

עלי החל משחיל את המגילות על חרבו, “דין מוחמד ביל סייף.”

“דת מוחמד בחרב,” לחשתי לכריסטיאנו.

דחפתי מעטפה לידו של עלי, “תקבל עוד ארבע טויוטות.”

“הכול אחרי הקפה,” אמר עלי. אחד מאנשיו הבעיר מדורה, עלי הזמין אותנו לשבת איתו, לא הייתה ברירה, עלי הוריד את המגילה הראשונה מחרבו, וזרק אותה לאש, חיי אוגוסטוס, העלו עשן.

הושטתי לעלי מחרוזת יהלומים, ירושה מסבתי, “בחייאת עלי, קח מתנה לאשתך.”

עלי דחה את ידי המושטת באדיבות, “אחרי הקפה.”

הורדוס המלך עלה גם הוא בעשן השמיימה, עלי הסתכל בהנאה בפנינו המתפלצות, עשרים וחמש מגילות של ההיסטוריה האוניברסלית, עלו לשמים גם כן. עלי מזג לנו קפה מהביל,

“זה הקפה הכי חכם ששתיתם בחיים,” אמר לנו מתמוגג מהנאה.

סיימנו את הקפה. אמרתי למירזה שידאג לעוד ארבע טויוטות. חזרנו לעבודה.

“אם אתה לא רוצה עוד קפה,” אמרתי לכריסטיאנו, “אתה לא מתלהב יותר, רק אני מדבר עם עלי.”

חיפשתי מגילות שהיו מוכרות וחשיבותם פחותה, מצאתי שתיים. נראיתי נלהב ורמזתי לכריסטיאנו שיתלהב אף הוא. עלי ניגש אלינו,

“מה הספר הזה?” עלי הצביע על המגילה בחרבו.

“זה ספר ביזנטי,” עניתי, “על קרב ירמוק.”

ידעתי שהוא ינגוס בפיתיון וכי איזה מוסלמי לא ישיש בראותו ספר עתיק המתאר את הקרב המכריע שבו הובסו הביזנטים על ידי המוסלמים עלי הנלהב רצה לחטוף ממני את המגילה, עצרתי את ידו.

“עלי חייבים לטפל בספר, אם לא הוא יתפורר, תקבל אותו כשנעזוב פה.”

עלי הצביע בחרבו על הספר הנוסף, “מה הספר הזה?”

“זה ספר של הצלבנים, על קרב חטין.”

“איך צלאח א דין הביס אותכם יה צלבנים,” עלי נלהב אך נזהר לא לגעת בספר, “גם את זה אני רוצה שתעזבו.”

“תקבל גם את הספר הזה,” אמרתי לעלי, “אבל אני מבקש שתהיה כמו צלאח א דין.”

“מה אתה מתכוון?”

“אצל צלאח א דין מילה הייתה מילה, היה לו הסכמים עם הצלבנים והוא קיים אותם, המדינה האסלאמית הסכימה שנוציא את הספרים מהמנזר, אתה כאן הנציג של אבו באכר אל בגדדי שהוא איש של אמת, מילה אצלו זו מילה.”

עלי חשב לרגע ואמר, “תוכלו להוציא את כל הספרים שתרצו.”

עלי התרחק, “אתה השתגעת?” שאל כריסטיאנו, “הוא יערוף לנו את הראש.”

“הוא לא יודע מה הוא מקבל, עד שהוא ימצא מומחים לכתבים עתיקים, אנחנו נהיה ברומא.”

“מה יהיה כשהם יפתחו את המגילות?”

“כמו המגילות שהתנוססו על חרבו של עלי, כך יתנוסס על החרב ראשו של עלי.”

כריסטיאנו ואני מיהרנו להציל כל מגילה שיכולנו, אחרי שלושה ימים הגיעו הטויוטות, העמסנו את המגילות על הלנדרוברים, הודינו לעלי על ששמר עלינו, נתתי לו עשר טויוטות, אחת לכל אחד מחייליו, את המחרוזת, את המעטפה עם הדולרים, ולבסוף את שתי המגילות העתיקות. 

“עלי,” אמרתי לו, “אסור לך לפתוח אותן, רק למומחה לכתבי יד עתיקים מותר.” עלי הודה לי על הספרים. 

נדחקנו כולנו בארבעת הלנדרוברים וקדימה למרדין. 

כריסטיאנו חייך, “מעניין כמה יופתע עלי, כשיגלה שהמגילות שברשותו הן תרגום ליוונית של קאמה שסטרה.”

הו עלי, אינך יודע שהספר הזה קדם לקאמה סוטרה והוא נועז הרבה יותר.

הרבה מעטפות בקשיש החליפו ידיים עד שהגענו עם האוצר לרומא.

במכון לכתבי יד עתיקים של הוותיקן בדקו את המגילות. הן היו במצב טוב למדי. מתוך כמאה ועשרים מגילות שחילצנו בחרתי בשלב ראשון עשרים וקיבלתי העתקים סרוקים שלהם.

יתרונות ספרי הארכיון על מקורות היסטוריים ידועים

ספרי הארכיון הם מקוריים ונכתבו סמוך למאורעות שאליהם הם מתייחסים, מכאן שהם אותנטיים יותר מכל מקור היסטורי אחר, שנכתב מאות שנים אחר כך, והועתק או תורגם פעמים אחדות. לכן הם יהיו עדיפים על פני כל מקור היסטורי אחר. למרות זאת שמחתי לגלות שרבים מהאישים ומהמאורעות בספרי הארכיון מופיעים גם במקורות אחרים, כגון ספריו של יוסף בן מתתיהו וגם בספרות חז”ל. בספרי הארכיון מופיעים גם אישים ומאורעות שאינם מופיעים בשום מקור היסטורי אחר.

אישים הידועים ממקורות היסטוריים אחרים

שלומית אלכסנדרההידועה גם כשלומציון המלכה.

המלך יונתן אלכסנדר ינאי.

הנשיא ואחר כך המלך יוחנן הורקנוס

יונתן הצדוקי רעו של יוחנן הורקנוס.

שמעון בן שטח מראשי הסנהדרין ואחיה של שלומית אלכסנדרה.

אריסטובולוס, אנטיגונוס, אבשלום– שלושה מבניו של הורקנוס.

קליאופטרה אאורגטיס – מלכת מצרים.

חנניה, חלקיה – שרי צבא יהודים של קליאופטרה אאורגטיס.

אנטיפס האדומי – מושל אדום וסבו של הורדוס.

הורקנוס, אריסטובולוס – בניה של שלומית אלכסנדרה.

יהושע בן פרחיה, ניתאי הארבלי, יהודה בן טבאי – מראשי הסנהדרין.

חוני המעגל – מוריד הגשם.

שטח – אביהם של שלומית אלכסנדרה ושמעון

אישים הנזכרים בקדמוניות של יוסף בן מתתיהו ללא אזכור שמם.

אדוניה – בן של הורקנוס שהוצא להורג על ידו אחיו ינאי.

אפרת אלקטרה – אשת יוחנן הורקנוס

דבורה – מוזכרת כבת אבשלום או כאשת אריסטובולוס (השני).

השוואות בין ספרי הארכיון למקורות היסטוריים אחרים

כרגיל בהשוואת מקורות היסטוריים יש לעתים סתירות,

 

המלך החשמונאי הראשון בספר קדמוניות של יוסף בן מתתיהו, שנכתב כמעט מאתיים שנה לאחר תקופתו של יוחנן הורקנוס, נכתב שאריסטובולוס היה הראשון ששם את הכתר על ראשו. ביותר מספר אחד מספרי הארכיון, כולל זיכרונותיו של יוחנן הורקנוס עצמו, נכתב שהוא נמשח למלך שלוש שנים לפני מותו.

 

האם ינאי הוא השלישי מחמשת בניו של הורקנוס? בקדמוניות נכתב, שינאי היה השלישי מחמשת בני הורקנוס. לפי הספרים בארכיון, כולל זיכרונותיו של ינאי עצמו, נכתב שהוא היה הצעיר מביניהם.

 

מצור סמאריה לפי קדמוניות ערך המצור שנה, מעניין לציין שמצור שערך שנה הוא תבנית אהובה על יוסף בן מתתיהו, גם המצור של ינאי על עזה ערך שנה ע”פ קדמוניות. בספרו זה לא פירט בן מתתיהו את מהלך המצור. על פי כמה מספרי הארכיון המצור ארך כארבעה חודשים ומתואר בפרטי פרטים על ידי הלוחמים החשמונאים עצמם.

 

הורשת השלטון לאשת הורקנוס – בקדמוניות נכתב שהורקנוס רצה להוריש את השלטון לאשתו ואז תפס את השלטון בכורו אריסטובולוס. לפי כמה מספרי הארכיון, ניסתה אפרת אלקטרה אשת הורקנוס לזייף את צוואתו וקראה את הצוואה המזויפת ברחבת בית המקדש, כאשר הובילה קשר נגד המלך אריסטובולוס. זו כנראה הסיבה לטעותו של יוסף בן מתתיהו.

 

לגיון יהודה – בספרי הארכיון מוזכר שאחרי כיבוש אדומיאה הייתה רפורמה צבאית שהפכה את הגדודים היהודיים בצבא ללגיון בנוסח רומאי, פרט זה אינו נזכר בשום מקור היסטורי אחר.

הלוח של חנוך – בספרי הארכיון מוזכר, שאחרי הכתרת הורקנוס למלך, הוחלף לוח השנה אותו הביאו הפרושים מבבל, בלוח העברי הקדום, הוא לוח חנוך. פרט זה אינו נזכר בשום מקור היסטורי אחר. אחרי שהאמונה הפרושית הפכה לשלטת ביהדות, הוחזר הלוח הפרושי המשמש עד ימינו. הסבר על לוח חנוך מופיע נספח 2 חישוב הזמנים.

 

עלילות שמעון בן שטח

תליית 80 המכשפות בתלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין ובמקומות אחרים מופיע סיפור תליית 80 המכשפות באשקלון על ידי שמעון בו שטח. אשקלון הייתה בזמן זה עיר הלניסטית חופשית ולא בשליטת יהודה. מכאן שלא הייתה לבן שטח שום סמכות שיפוט בה. סיפורו של אנטיפס כפי שמופיע ביומנו אמין הרבה יותר.

זימונו של ינאי למשפט וקורבנות הנזירים מופיעים גם כן במקורות יהודיים, ומופיעים גם בזיכרונות אלכסנדר ינאי ושלומית אלכסנדרה כפי שנמצאו בארכיונו של ניקולאוס איש דמשק.

 

עניינים אחרים

מלחמת האחים בין הפרושים וינאי – ידועה מיוסף בן מתתיהו ומקורות הילכתים.

הנשף בו הו נאמר להורקנוס שאימו חללה.

מוזכר אצל יוסף בן מתתיהו.

בספרות חז”ל נזכר ביקור של משלחת פרסית ביהודה של המלך ינאי.

מכיוון שבזמן זה החליפה הממלכה הפרתית את הפרסית, ברור שהמשלחת הייתה פרתית ולא פרסית, כפי שמופיע בספרי הארכיון. אצל חז”ל נכתב שראש המשלחת שאל על זקן שאמר דברי חוכמה בביקור הקודם של המשלחת. מכאן שהיו שני ביקורים עליהם נכתב בספרי הארכיון. הזקן, גם אצל חז”ל וגם בספרי הארכיון הוא שמעון בן שטח אחיה של שלומית אלכסנדרה.

אסטלת הליודורוס במארשה

האסטלה המשוחזרת מוצגת היום במוזיאון ישראל. שניים מהחלקים בשחזור נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות במארשה, חלק שלישי (הגדול) מקורו בחפירת שוד, כנראה במארשה.

נספח 2 חישובי הזמנים

תוכן העניינים

מנייני שנים

בספר זה נעשה שימוש בשלושה מניינים:

המניין לעצמאות יהודה, היה נהוג במדינת החשמונאים החל משנת 142 לפני הספירה בזמן נשיאותו של שמעון החשמונאי, אז הוכרה יהודה כממלכה עצמאית על ידי המלך הסלווקי דימיטריוס השני (ניקטור)מרבית הספרים בארכיון משתמשים במניין זה.

 

המניין לעצמאות אדום מתחיל עם העצמאות שהעניק המלך הפרסי כורש לאדום בשנת 539 לפנה”ס. ראה ערך מורחב.

 

המניין לכיבוש אדום – מניין חגיגי שהונהג על ידי החשמונאים ונקרא במקורו המניין לשחרור דרום יהודה. פטריוטים אדומיים כינו אותו המניין לכיבוש אדום. תחילתו בחג הפסח בשנת 112 לפנה”ס.

יומנו של קוסמלך אנטיפס משתמש בשני המניינים האחרונים.

 

מכיוון שכל עלילת הספר מתרחשת לפני הספירה, הרי מי שרוצה להשוות עם הספירה הנוצרית, החישוב הוא תחילת המניין פחות הזמן לפי המניין כל זה כמובן לפני הספירה.

שעות היממה

בעולם ההלניסטי היו שתים עשרה שעות יום ושתים עשרה שעות לילה, אורך השעות היה משתנה בהתאם לחודשי השנה. השעה הראשונה של היום החלה עם זריחת השמש והשעה השתים עשרה הסתימה עם שקיעת השמש. שעת הלילה הראשונה החלה עם שקיעת השמש והשעה השתים עשרה הסתימה עם זריחת השמש, חלוקת היממה לשני חלקים של 12 שעות נהוגה עד ימינו.

הלוח של חנוך

לוח שמשי של 364 ימים, 12 חודשים, 52 שבועות שלמים, ארבע עונות שנה של שלושה חודשים, 91 ימים. כל חג ומועד יחול ביום קבוע בשבוע, שום חג או מועד לא יחול בשבת.

שם החודשים היה מהראשון עד השנים עשר, עם הכינויים מהלוח הקדום. למשל החודש הראשון בו נחוג קורבן הפסח נקרא גם חודש האביב. שלומית אלכסנדרה שהובילה את החזרה ללוח חנוך, השאירה את כינויו של החודש התשיעי בשמו האכדי כסלו, לזכר חנוכת המזבח. עדויות ללוח נמצאו במגילות הגנוזות, בספר חנוך ובספר היובלים שהגרסה העברית המלאה שלהם, נמצאה רק בארכיונו של ניקולאוס.

הנוסחאות של עיבור השנים נמצאו בשני הספרים הנ”ל.

 

סנכרון השנה הקלנדרית עם השנה הטרופית (האסטרונומית)

הסנכרון נעשה לפי הנוסחה Z=365+(X/Y), כאשר: Z= אורך השנה הקלנדרית, X=מספר הימים שנוספו במחזור השנים, Y=אורך מחזור השנים. דיוקו של הלוח נובע מהסטייה שלו לעומת אורך השנה הטרופית.

בלוח חנוך נוסחת העיבור Y=128, X=31, Z=365.2421875

 

סנכרון לוח חנוך עם השנה הטרופית

כל שנה מוסיפים יום שבת נוסף בשבוע השלם האחרון של החודש ה-12 כך משלימים ל-365 ימים בשנה.

בכל שנה המתחלקת ב-4 ללא שארית ולא מתחלקת ב-128 מוסיפים עוד יום שבת בשבוע השלם האחרון של החודש ה-12 כך מסנכרנים עם השנה הטרופית.

הסטייה של אורך השנה הקלנדרית בלוח חנוך מאורך השנה הטרופית היא 0 כלומר אין כל סטיה. בלוח היוליאני הסטייה גדולה למדי, מה שחייב את המעבר ללוח הגרגוריאני שגם לו סטיה קטנה. ובלוח האורתודוקסי הסטייה כבר קרובה ל-0. כלומר לוח חנוך הוא הטוב שבלוחות גם בהקשר זה.

כדי להוכיח את הטענה האחרונה. צריך לחשב את הסטייה מאורך השנה הטרופית לעומת אורך השנה הקלנדרית. ההשוואה היא בין לוח חנוך לבין שלושה מהלוחות הידועים בעולם המערבי, היוליאני, הגרגוריאני והאורתודוקסי-המדויק מבין השלושה. זהו לוח של הכנסייה היוונית אורתודוקסית שנוסד ב-1924 ומטרתו להסתנכרן עם הלוח הגרגוריאני.

 

שם השנה

אורך השנה (Z)

הצבת הנוסחה

סטיה מהטרופית

יוליאנית

365.2500000

365+(1/4)

0.00781250

גרגוריאנית

365.2425000

365+(97/400)

0.00031250

אורתודוקסית

365.2422222

365+(218/900)

0.00003472

חנוך

365.2421875

365+(31/128)

0

טרופית

365.2421875

לפי ויקיפדיה עב

0

 

דיוק אלוהי מדהים, לוח הלוחות המושלם שנוצר אי פעם. נוסחת העיבור שלו פשוטה להדהים, כמו הכוכבים במסילתם הוא מתנהל ללא התערבות אנושית. הלוחות הגרגוריאני והאורתודוכסי לעומתו נוסחתם מסובכת ופחות אינטואיטיבית והם קצת צולעים.

הלוח העברי/בבלי (ירחי/שמשי), מצריך חישובים אנושיים מסובכים, כדי להתנהל על רגליו המקרטעות.

כאשר נוסד הלוח הגרגוריאני הייתה מדידת אורך השנה הטרופית 365.242254, סטיה של כמעט 0 מהשנה הטרופית מה שהביא לטענה שהשנה הטרופית מתקצרת כל 100 שנה ב-1.123 שניות. העובדה שהסטייה של לוח חנוך, לוח שנוסד אלפי שנים לפני הגרגוריאני, מהשנה הטרופית הנוכחית היא 0 מוכיחה שהטענה על התקצרות השנה הטרופית מופרכת מעיקרה ומקורה כנראה בדיוק המדידות האסטרונומיות בתקופות קודמות.

המניין לעצמאות אדום.

יומנו של קוסמלך אנטיפס שהוא המקור העיקרי לחלקו השלישי של הספר מכיל תאריכים לפי המניין זה. מסיבה זו השתמשתי במניין זה.

המניין האדומי תועד בארכיונו של ניקולאוס איש דמשק, זהו תיעוד יחיד של המניין, שלא נזכר בשום מקור היסטורי אחר.

במניין זהשהחל עם העצמאות שהעניק המלך הפרסי כורש לאדום בשנת 539 לפנה”ס. לוח השנה זהה ללוח השנה היהודי המחודש. שמות החודשים הם שמות החודשים האכדים בלוח הבבלי.  זהו לוח שנה ירחי/שמשי עם מחזור של שבע שנים מעוברות בכל תשע עשרה שנים. כמו בלוח היהודי בתקופתו של עזרא הסופר, גם בלוח האדומי, בוטל עיבור השנה בחודש אולולו/אלול במחזורי עיבור השנים. מי שביטל את המניין היה לא אחר מאשר המלך הורדוס הגדול נכדו של קוסמלך אנטיפס, שחיפש הכרה ביהדותו בכל מחיר.

מכיוון שכל עלילת הספר מתרחשת לפני הספירה, הרי מי שרוצה להשוות עם הספירה הנוצרית, החישוב הוא 539 פחות הזמן לפי המניין לעצמאות אדום.

 

שמות החודשים בלוח האדומי לעומת הלוח העברי.

אדומי

עברי

תשריתו

תשרי

ארחשמנו

חשון

כיסלימו

כסלו

טבטו

טבת

שבטו

שבט

אדרו – חודש כפול בשנה מעוברת

אדר  – חודש כפול בשנה מעוברת

ניסנו

ניסן

אירו

אייר

סימנו

סיוון

דומוזו

תמוז

אבו

אב

אולולו

אלול

 

 

 







כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *