שיירה עצוב על הדרכים

כך ליוויתי שיירות במלחמת ההתשה 1970

התמונה צולמה כחצי שנה לפני שגדוד 890 של הצנחנים, ביחד עם פלוגת נובמבר שלו, תפסו את הגזרה הדרומית של קו התעלה.
חלפה חצי שנה, דבר לא השתנה.

תקציר יומי

השיירה יוצאת מהמחנה העורפי של הגדוד במיתלה.
היא מופגזת בדרך ולפעמים גם מופצצת מהאוויר.
היא מגיעה למעוז ומופגזת גם שם.
היאיוצאת מהמעוז, לשם שינוי מופגזת.
השיירה מגיעה לעת ערב בחזרה למיתלה.

פירוט יומי

שוב נושאת את פת קבר ומים

התעוררתי עייף בבוקר, הרי בלילה שמרתי ארבע שעות.
בפיקודו של הרס”פ אסולין, העמסנו את האספקה על המשאיות. אוכל, ג’ריקנים של מים ודלק, תחמושת, דואר
וכל מה שנחוץ לשגרת חייו של מעוז מופגז בתעלה.
היום גם הצטרפה משאית מיכלי המים לשיירה, הגיע הזמן להחליף את המים במיכלי החרום במעוזים.
אסולין תפס אותי ואת אבו זקן נוסעים במשאית הפתוחה ללא קסדה, על שנינו נגזר ריתוק עד סוף סבב החופשות.

הבטתי בחברה מהמעוזים שחזרו מחופשה אתמול, הם נסעו מתל אביב למיתלה כ-8 שעות.
היום הם יהיו חלק מחיילי השיירה, אחרי שירדו במעוזים, יצטרפו לשיירה החיילים מהמעוזים שיצאו מחר לחופשה.
שוב הם יבזבזו 8 שעות על נסיעה. ביחד שש עשרה שעות נסיעה משמימות יורדות מהחופשה.
למה רק הקודקודים טסים מרפידים? האם לחפ”שים לא מגיע? כנראה שלא.

עוד חייל שהצטרף לשיירה וייפרד ממנה במעוז השני, הוא מחליפו של ההרוג הראשון מהפלוגה, הוא נהרג אתמול ביום העצמאות.
פגז מרגמה 60 מ”מ שאף אחד לא שמע את היציאה שלו, נחת בתוך עמדת הנ”מ בה עמד. לא היה לו שום סיכוי.
אחי ג’ורג’ על במותיך חלל, האם הוא יהיה גם האחרון בקו הזה? האם גם אני אצטרף אליו? לאלוהי הסטטיסטיקה הפתרונים.
היום הוא יחזור לארץ, שם יפגוש את משפחתו בפעם האחרונה.

חללי פלוגת נובמבר 1969 גדוד 890 במלחמת ההתשה 1970

היו לנו כבר פצועים, הפצוע הקשה ביותר שאולי ויצמן שנפגע מצלף בראשו היה מהמחלקה שלי, אבל ג’ורג’ הוא החלל הראשון.

שוב יוצא הזמר אל הדרך

סיור הבוקר הודיע שהציר פנוי. השיירה התכוננה לנוע, חלק מהחיילים עלו על הזחל”מים הדפוקים.
קיבלתי מינוי פיקודי, מפקד משאית, המשאית נשאה גם פצצות מרגמה, להשלמת התחמושת שנורתה אתמול מהמעוז בחילופי אש
שגרתיים עם המצרים. התיישבתי ליד הנהג, והכנסתי מחסנית לרובה ה-FN.
רוח מדברית כיסתה בחול אותי ואת הרובה הדפוק שכה עמלתי לנקות.
ידעתי, הסיכוי שירה כשהוא מלא חול אפסי.
מיהרתי להוציא את המחסנית, פרקתי את הרובה וניגבתי אותו ככל יכולתי.
הרכבתי אותו במהירות וטענתי את המחסנית פעם נוספת. קיוויתי שהרובה הארור ירה אם אצטרך אותו.

המסטול

הזעתי כולי הבטתי בנהג המילואימניק שרעד כעלה נידף. הוא סיפר לי על המשפחה והילדים שלו.
אתמול נפל פגז חמישה מטר לפני המשאית שלו ולא התפוצץ, ראיתי אותו מתפתל. הוא הודיע לי שהוא יורד להשתין,
הבטתי בשעון, “חמש דקות לתזוזה,” אמרתי בטון פיקודי, שמחתי שהוא ירד להשתין,
רק זה עוד היה חסר לי שישתין או יחרבן במכנסיו והריח יחנוק את שנינו.

שתי דקות לתזוזה. הוא עדיין לא חזר, ירדתי מהמשאית והתחלתי לחפשו בבהילות.
מאחורי שיח מדברי הרחתי ניחוח מוכר, חשיש! שלפתי את הנהג המסטול ממקומו וצעקתי עליו:
“ככה את רוצה לנסוע לתעלה?”
“רק ככה אני יכול לנסוע לשם,” הוא השיב לי.
גררתי אותו למשאית, אסולין צעק עלי “אתה מעכב את השיירה!”

שובי שיירה אל הדרכים

התנענו והתחלנו לנסוע על הכביש מערבה לכיוון התעלה. הכביש היה דפוק, הרבה מכתשי פגזים.
התקרבנו לצומת המיתלה, המקום היה מטווח, ידענו שנחטוף הפגזה, גם המצרים ידעו,
התחילה הפגזה, הפיצוצים נשמעו קרוב למדי. קיבלנו הוראה להתרחק מהרכבים עד יעבור זעם.
הזחל”מים ירדו מהכביש אל החולות. כל מי שהיה במשאיות התרחק מהן בריצה אל החולות.
המשאיות נשארו יתומות. הרהרתי במשאית שלי, הנושאת עשרות פגזי מרגמה, מה אם היא תפגע?

המשכנו לרוץ פגז התפוצץ מאחורי, ומילא אותי בחול, אני חושב מה היה קורה אם הפגז היה נופל לידי
על סלעי הבזלת בגולן. רסיס מרדני חמק מהחול ופגע בעכוזו של האפסנאי שנילווה אלינו היום,
הוא הסתכסך עם קצין האפסנאות הגדודי, אשר נידב אותו לרדת למעוזים, ולעשות שם סדר באפסנאות.

לפני שלושה חודשים, הוא נפקד מהפלוגה שלנו אחרי מסדר הכנפיים בסיום קורס צניחה, מותר לו כבר לענוד
כנפי צניחה על חזהו ולחבוש כומתה אדומה לראשו, מותר לו גם לספר עלילות גבורה למעריציו ומעריצותיו.
אחרי שהחלים מפציעתו הקלילה וחזר למחנה הגדוד במיתלה, פגשנו בו כמה לוחמים, אחד מאתנו התגרה בו,
“אתה אינך לוחם אמיתי אלא מאפיונר,” כך כינינו את אנשי פלוגת המפקדה, (לא כולל את מחלקת הקשר).
“אז מה?” השיב לנו באדישות, “כאשר אתם תיהרגו במלחמות שלכם, אני אנחם את החברות שלכם,”
לשוננו יבשה, נותרנו בפה פעור.

רבצנו בחולות, בליווי תזמורת הפגזים, מישהו התחיל לשיר לפי המנגינה של טקילה,
תקעו לו רסיס בתחת
למכנסיו אין צורה
עכשיו יספר הוא בנחת
אלפי עלילות של גבורה
למרות המצב התפקענו מצחוק, בכל אירוע בחיים אתה יכול למצוא את הרגעים היפים,
במיוחד אם אתה יצאת שלם וללא פגע.

המשכנו לשיר את “תקעו לו רסיס בתחת,” חיכינו שימאס למצרים, אם לא ימאס להם מהר תתחיל גם הארטילריה שלנו לזמר
ואז מהומת אלוהים. בינתיים עוד לא נשמע פיצוץ מהמשאית שלי. היה יום חם, גם למצרים נמאס בסוף,
חיכינו כמה דקות לראות שזה אמיתי.

חזרנו למשאיות, מים מים בששון ממעייני הישועה

כמו ששרה להקת חייל האוויר במלחמת יום הכיפורים: מוכרחים להמשיך לנגן, השיירה המשיכה בדרכה והגיעה אל הצומת. פנינו צפונה על הציר המקביל לתעלה, היינו מוסתרים מהמצרים על ידי סוללת העפר.

רק קול רינת הנשק

לפתע שני מטוסי מיג 17 מצריים חצו את התעלה לכיוון מזרח, עשו סיבוב פרסה וירדו עלינו ממזרח למערב.
המקלענים נשארו על הזחל”מים וירו על המטוסים ממקלעיהם, השאר קפצו, נשכבו על הגב, וירו לכיוון המטוסים המצרים בנשקם האישי.
בדיוק לפי התרגולת. ה-FN הארור שלי ירה חמישה כדורים עד שנמאס לו. המטוסים המצריים ירו עלינו בתותחיהם והטילו פצצות.
פגיעות הפגזים שלהם נראו מלפנינו וגם על הסוללה מאחורינו. כמה פצצות פגעו כ-200 מטר מאתנו,
הם לא פגעו בכלום ונעלמו אל מעבר לתעלה, בסך הכול רצו לחזור הביתה בשלום, אינני חושב שהם יקבלו צל”ש.
מזלנו שהם היו טייסים מצריים. אם הם היו ישראלים, הם היו תוקפים לאורך הציר ולא בניצב לו.
שתים עשרה שנים אחר כך, בלבנון הראשונה, בזמן ששכבתי פצוע ברמב”ם (אש כוחותינו), הגיעו לשם מרבית הפצועים מהשיירה הישראלית שהופצצה על ידי מטוסינו, היו 108 פצועים, לא כולל הלומי קרב, 24 ההרוגים כמובן שלא הגיעו לרמב”ם.

אי בזה הדרך חסומה

השיירה המשיכה ונעצרה לפני פרצה בסוללה. זו פרצה באורך של כ-200 מטר, מקום החשוף לירי מצרי.
התרגולת הייתה שכל רכב בשיירה, חוצה לפי פקודה את הפרצה ברייס. כך עשו כולם, פגזים התפוצצו על הדרך ולידה,
פגזי נ”ט שרקו ליד אוזנינו, אך השיירה עברה ללא פגע.

מעוז צורנו

המשכנו למעוז הראשון, הזחל”ם הראשון שעט לחצר המעוז.

המסטול מכה שנית

המצרים פתחו בהרעשה, הנהג המסטול שלי עצר את המשאית בפתח המוצב, הוציא את מפתחות הרכב,
ורץ כל עוד רוחו בו לבונקר הקרוב. הייתי נחוש להחזירו אל הרכב, הוא תקע את כל השיירה שמאחוריו,
כולם צפרו בקולי קולות, בלגן אטומי. אינני זוכר איך, אבל החזרתי אותו למשאית, הוא שלף את הפקק מפתח המעוז,
כול השיירה שעטה לחצר המעוז, כולם נשפכו לבונקרים, וחיכו עד יעבור הזעם המצרי.

צוות אוי וי

עוד לא סיפרתי, אך היום הגיעו אתנו אורחים, שני חיילים בצוות הווי צנחנים. מתפקידם היה להרים את המורל של
חיילי המעוז העייפים. מפקד המעוז קרא למי שפנוי ממשימות לראות את ההופעה בבונקר המרכזי.
כמה חיילים עייפים באו בחוסר חשק מוחלט.

כי הפטנט הוא מתימן

“איפה הימנית?” שאל אחד החיילים.
“נשים אינן מורשות להגיע למעוזים,” השיב אסולין.
“אז רק לנו מגיע למות במעוז המסריח הזה?” שאל חייל אחר.
“אם תמות למען ארצך, זה יעניין רק רק את ההורים שלך,” השיב המפקד והחייל התפרץ לדבריו,
“ומה יקרה, אם תמונה של הימנית המרוטשת תופיע בעמוד הראשון של העיתון הפוץ במדינה?”
“הו… בתל אביב יהום הסער, ההצגה שם חייבת להמשך!” סיכם המפקד וההופעה התחילה.

שעה קלה של שירים ובדיחות חבוטות חלקן הגדול מתחת לחגורה. המורל מעשה שטן מאן להתרומם.
רק הימנית הייתה מסוגלת להרימו, אך למרות שהשתוקקה לרדת לתעלה היא הופיעה רק במחנה העורפי במיתלה.

לא רק הימנית

גם הפקידה הפלוגתית שלנו, הכוכב הזורח אירית שטרנשיין לא הורשתה לרדת למוצבים בתעלה ונותרה קרועה במיתלה.

רק כדור המוות הוא סומא

לא אלאה אתכם בביקור במוצבים האחרים ובחזרה למיתלה. סבב נוסף יצא לחופשה, ואני הסתכלתי בהם בקנאה.
מחר הם ייסעו לתל אביב. כן היו עוד הפגזות בדרך חזרה, חייבים לשמור על השגרה, בנפשנו הדבר.
מחר שוב יצא הזמר אל הדרך, ובנימה אופטימית זו אסיים.

הערות חשובות!

התמונות נלקחו בחלקן מהאתר מלחמת ההתשה בחזית המצרית – 1967 עד 1970 , מתמונות
שצילם ישראל כדורי מפלוגת נובמבר 1969 של גדוד 890 או מויקיפדיה.
תמונת המיג 17 נלקחה מאתר חייל האוויר ועברה עיבוד.
כול המאורעות שכתבתי עליהם היו אמת, בין שאני חוויתי זאת או שזה היה אחד מחברי.
המאורעות לא אירעו ביום אחד אלא התפרסו על יותר מחודש,
פציעתו של שאולי וויצמן אירעה אחרי נפילתו של ג’ורג’ גוטוביץ, אך זה אינו יומן מבצעים!
כמובן שההפגזות במקומות המועדים חזרו על עצמן כמעט מדי יום.
בדמות האפסנאי שנפצע בדרך לתעלה, שוכנים כמה מחיילי פלוגת המפקדה של גדוד 890,
אך האירועים אוטנטיים.
השורה הראשונה של השיר “תקעו לו רסיס בתחת”, היא אוטנטית, שאר השורות הן פרי דמיוני.
הדיאלוג בזמן ההופעה של צוות ההווי שהוא פרי דמיוני, אך משקף אווירה.
גם יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלוויוס), ההיסטוריון הדגול,
בדה את נאומו של אלעזר בן יאיר במצדה, אז גם לי מותר.
מקווה שנהניתם.