סדרת ירי בפלמ”חים

צנחן שואף להגיע לפלמח”ים, כאשר הוא נופל ממטוס באמצע הלילה. אנחנו הגענו אליה במשאיות.
יומיים אחרינו מראה מלבב מאין כמותו, כול הבנות מבה”ד 12 ובהן בנות המחזור שלנו, צעדו כ-12 קילומטרים
והגיעו בצעד כליל לפלמח”ים. הן הקימו מאהל לא רחוק מאתנו. כמובן שנאסר עלינו באיסור חמור להגיע למחנה הבנות,
אך זו הייתה גזרה שאי אפשר היה לעמוד בה, כמו דבורים העפות אל הפרחים, היינו חומקים בלילה על חשבון שעות השינה המועטות שלנו
לבקר את הבנות. יומיים מאושרים עברו ואז: קדרו פני השמיים וגשם זלעפות ניתך, שיירת משאיות מבית נבאללה, הגיע לפנות את
הבנות, לביתנים היבשים והחמימים של בה”ד 12, אנחנו נשארנו עם הגשם והקור של פלמ”חים ובלי הבנות.

המפקד אבנר ואני

פרק ראשון
“רוזמרין, קומנדו הלילה,” בישר לי המ”כ אבנר אוראל בעליצות. היה זה לאחר שגם במסדר הצהרים כשלתי, פיל בקנה.
וכך יום יום, בתום התרגול הנוסף של כול המחלקה, הייתי מתייצב לקומנדו שכלל סחיבת פצועים, גמלים, אלונקות וכול טוב.
המ”כ שלי צור לקח זאת קשה. אחרי הקומנדו עליו פיקד, הוא קרא לי לשיחת מוטיבציה ואמר:
“מחר אתה לא מגיע לקומנדו!”
“לא אגיע לקומנדו,” הבטחתי.
למחרת חדור מוטיבציה התייצבתי למסדר בוקר, “פיל בקנה,” צהל אבנר.
נחוש מתמיד התייצבתי למסדר הצהרים, “עברת,” חייך אלי צור, “אתה רואה, כשאתה רוצה אתה מצליח.”
בסיום התרגול הנוסף של כול המחלקה בלילה, נכנסתי לאוהל, חלצתי את נעלי והקשבתי בהנאה לחברה היוצאים לקומנדו.
לפתע, אחד מהקומנדו מתייצב ליד האוהל שלי,
“יש לך שתי דקות להתייצב לקומנדו,” הכריז והלך.
במהירות נעלתי נעלים, חגרתי את החגור, ורכסתי את הקסדה, נטלתי את הרובה והתייצבתי.
“המפקד אבנר,” אמרתי, “הלילה הזה אני פטור מהקומנדו,” הייתי בטוח שהוא טעה.
“אני יודע,” הוא חייך אלי בחביבות, “אך קומנדו בלעדיך, אינו קומנדו אמיתי.”

פרק שני
כול החושב שיש בי טינה כלפי אבנר אוראל טועה בגדול, נהפוך הוא, חיבבתי אותו.
יחסים מיוחדים נרקמו בינינו. תסמונת האישה המוכה, יאמרו הפסיכולוגים בגרוש, שיאמרו.
באותו הקומנדו, אמר לי אבנר לעלות על האלונקה, סירבתי,
“זו פריבילגיה השמורה למי שלא צריך להיות כאן,” טענתי.
אבנר קיבל זאת ומישהו אחר עלה על האלונקה. אבנר עלה לראש הדיונה ופקד עלינו להגיע אליו.
הנחתי את ידית האלונקה האחורית תחת כתפי השמאלית והתחלנו לדחוף למעלה, רגלינו מתחפרות בחול.
סמוך לסוף העלייה התמוטט על ברכיו מי שדחף את האלונקה לצדי.
נכנסתי לאמצע האלונקה, שתי הידיות על כתפי, ודחפתי בכול כוחי,
“תכף מגיעים,” צעקתי לחברה בגרון ניחר.
עם נעלים מלאות חול הגענו לראש הדיונה.
“מה המצב רוזמרין?” שאל אבנר בחיוך.
“בסדר גמור המפקד,” התנשפתי.
“אלונקה הורד,” פקד אבנר והוסיף,
“היחיד שאינו מיילל כאן הוא רוזמרין, הוא גם היחיד שלא היה צריך להיות כאן, משוחררים לשינה.”

פרק שלישי
אבו זקן (גדעון בן מתתיהו ז”ל) ואני, היינו שני הכבדים במחלקה, הגבות החזקים עליהם עמסו מטען.
היה זה אך טבעי שנהיה זוג בתרגול סחיבת פצוע. מתחלפים האחד עם השני, כמו כול החברה.
עד מהרה גילינו שהרבה יותר קל לקחת בן זוג מהצפלונים (הקטנים והרזים), נדל פוגל או נתיב, ולשאת אותו כול התרגול,
מאשר להתחלף בינינו. היה בכך יתרון נוסף, הביצים שלנו לא הפכו לחביתה מקושקשת.
זו הייתה עסקה משתלמת לנו ולצפלונים. וכך נמשכו תרגולי הפצועים, אנחנו בחרנו את הצפלון, אתו נתרגל,
כשפקדו להתחלף, הורדנו אותו לקרקע והעלינו אותו שוב. בלילה המפקדים לא ראו את התרגיל, או כך לפחות חשבנו.
עד שבאחד הלילות…
חיפשתי את פוגל שהיה מתלבש על הכתפיים שלי כמו קונדום, אך אבו זקן תפש אותו קודם,
גם נתיב היה כבר תפוס, נאלצתי להסתפק בנדל.
התרגול החל, “פצועים החלף,” פקד אבנר המ”כ.
הורדתי את נדל והעליתי אותו חזרה כרגיל, שלא כרגיל לא פקד אבנר להתחיל לרוץ אלא ניגש אלי,
הדליק פנס והאיר על פניו של נדל.
“אתה בטוח שאתה מתחלף עם רוזמרין?” חייך אבנר, נדל החל מגמגם.
“אז עכשיו תתחלפו,” פקד אבנר.
מיותר לציין שנדל כשל, רגלי אפילו לא התרוממו מעל הקרקע.
“אני מכיר את התרגיל הזה שלכם כבר שבוע,” אמר לי אבנר, “אתם רשאים להמשיך בו, אם שני הצדדים מסכימים.”

כול התמונות בפוסט זה באדיבות יובל נדל ויוסי לוי