מעוז צור ישועתי

פורטר (בוצר) הגיהינום לגיבורים הוא

בשער הגיהינום של פורטר נכנסתי ויצאתי פעמים רבות עם שיירות האספקה, הפעם נכנסתי מבלי לדעת מתי אצא.
אחרי כחודש בשיירות הצטרפתי גאה ללוחמי פורטר. עברתי את עמדת השער, לפני כמה ימים אירע כאן דבר
שנחרת בזיכרונו של כול חייל ומפקד בפלוגה שלנו, נפילתו של החייל השני בפלוגה.

סיפר סמל המעוז דב מוצ’ניק חמישים ושתיים שנים מאוחר יותר:
>>החלטתי להחליף את מי החירום שאוחסנו בכל בונקר בג’ריקנים מפלסטיק.
בעודי אוחז בשני ג’ריקנים, שמעתי וראיתי פיצוץ בעמדת השער, עשן היתמר ממנה, זה היה פגז מרגמה 60 מ”מ,
כזה שלא שומעים את היציאה שלו, ואי אפשר להימלט ממנו. כשהגעתי לעמדה, החייל ששמר בה אריה מרדכי
בידרמן, גישש בידיו על שקי הפק”ל, פניו היו מפויחות והוא שאל אותי: “מה קרה לי מוצ’ניק?” ואיבד את הכרתו.
הצטרף אלי חייל, יחד משכנו אותו לבונקר. הרופא בא בריצה מהבונקר ממול עם תיקו. לאחר כעשר דקות קבע את מותו.<<

והוסיף החייל אהוד שרר: >>כשהרופא ׳עבד׳ על אריק בבונקר והפסיק, צעקתי עליו תמשיך תמשיך.
זכרתי את הסיטואציה אבל עם השנים חשבתי שזה רק הסיוט שלי. במפגש אצלי בבית, אחד החברה, אני חושב שצפריר,
הזכיר לי שהסיוט של כל השנים אכן נכון<<.

חללי פלוגת נובמבר 1969 במעוזי התעלה שניהם נפגעו מפגזי מרגמה 60 מ”מ שפגעו בעמדות שלהם

כשושנה בין החוחים כן פורטר בין המעוזים

פורטר היה מעוז מיוחד, גדול מאחרים, לרשותו עמדה מרגמת 120 מ”מ ולא 81 מ”מ, כמו שעמדה לרשות המעוזים האחרים.
מחלקת טנקים עמדה לרשותו. הוא היה מרוחק מעמדות המצרים, ולכן כמעט ולא הייתה בו סכנת צליפה, כמו במעוזים אחרים.
חייל שלנו, שאולי וויצמן נפצע קשה בראשו כתוצאה מצליפה במעוז הכפר.
פורטר הייתה בין לאומית וככזו שכנה לידה עמדת או”ם. מספר ישראל כדורי:

>>ערב יום העצמאות החל בשקט יחסי, לא היו יותר מדי יציאות, זה הזמן המתאים למלא שקי פק”ל בחול לדיפון התעלות והבונקרים.
החשכה ירדה, קבלנו קריאה מהמפקדה או מעמדת האו”ם ששכנה כמה מאות מטרים מזרחית למוצב ואכלסה כמה קציני קישור זרים מכוחות האו”ם ונציג ישראלי.
היה ברור שצריך להוציא צוות להנחתת מסוק על מנת לפנות קצין קישור אוסטרי, ששתה ליזול במקום יין. נאסף צוות שעלה על הזחל”ד, יצאנו מהמוצב עם רופא, או חובש, מלווים בטנק ממחלקת הטנקים שהייתה קבוע במוצב.
עם יציאתנו נפתחה הרעשה ארטילרית, לא התרגשנו! היינו רגילים כבר לזה, נסענו בחושך ללא אורות, נשקים בהיכון כדור בקנה.
האמת די בפחד מציצים לכל הכוונים, מצפים ל… נסענו אל עמדת האו”ם, הנחתנו את המסוק אשר פינה את הקצין. ושבנו למוצב.<<

מוסיף סגן אבי רוזנברג מפקד המעוז:
>>הזמנתי את המסוק בקשר, למחרת בבונקר הפיקוד קיבלתי שיחת טלפון,
“אתה לא עולה יותר בקשר!” הודיע לי איציק מרדכי הסמג”ד.
“למה?”
“כידוע, המצרים והרוסים מאזינים לנו, ואנו מאזינים להם, הם שמעו את המבטא האמריקאי שלך,
ובטוחים שחיילים אמריקאים נמצאים במוצבים שלנו.”

בעניין אחר, משקיפי האו”ם נהגו להשאיר אורות במוצב שלהם, האורות שימשו את המצרים לטווח את פורטר בלילה.
ביקשתי מהם לכבות את האורות בלילה, הם התעלמו.
באחד הלילות של חילופי האש, שלחתי את הטנקים והם ירו במקלעים מעל הראשים של המשקיפים,
מאז הם כיבו את האורות בלילה.<<

פורטר שלנו גם כיכבה בתקשורת הישראלית, בסרטו התיעודי של מוטי קירשנבאום על מלחמת ההתשה שצולם לרגל מלאת שלוש שנים לפרוץ מלחמת ששת הימים. חלק מאתנו הפורטריסטים הפך לכוכבי קולנוע. ראה בהמשך.

פורטר מול כיברית

זו מול זו שתי ישויות עויינות, מצרים מול ישראלים, כך היה מימי פרעה ומשה התנכיים,
כך זה ממשיך עם פרעה בן ימינו (נאצר) ומשה בן ימינו (דיין).
פורטר מדברית חולית ושוממה, מעבר למייצר המים שבין האגמים המרים, על חצי אי ירוק, שוכנת כיברית.
חייל מצרי בכיברית, המביט קדימה אל מייצר המים רואה את פורטר, אצבע ישראלית צורבת בעינו,
נטועה על אדמתו הקדושה. כאשר הוא מביט אחורנית הוא רואה את המסלולים המחוררים של שדה התעופה,
ועליהם פגרי מתכת דוממים, של מטוסי חיל האוויר המצרי המושפל עד עפר, המוטלים שם כבר שלוש שנים כאבן שאין לה הופכין.
בפורטר מרגמה 120 מ”מ אחת ויחידה, בכיברית וסביבתה מאות תותחים ומרגמות, רעבים לנקם ושילם.
שואפים להטביע את פורטר בדם ואש ולמחוק אותה מעל פני האדמה. פורטר וכיברית לא ישכנו לבטח תחת גפנם ותאנתם.
כיברית מפגיזה את פורטר ואת השיירות המגיעות אליה דבר יום ביומו, פורטר עונה להם עם ה-120 היחידה שלה.

מעיד אבי זמיר:
>> שמרתי יחד עם תפוחי שצורף אלינו כחובש ממחזור אחר של הגדוד. התחילה הפגזה לילית שיפרנו זמנית לשפנייה (השתפנו).
אחרי זמן מה, השפנייה קיבלה חבטה בחלק הפונה למוצב, הוא החלק הסגור שלה. למחרת נודע לי שקיבלנו פגיעה ישירה בשפנייה של פגז שלא התפוצץ.
את המידע הזה הדחקתי… היה את היום יום של ההישרדות. לפני 12 שנה רזי כתב לי על המקרה של הפגז וככה התעורר לו הזיכרון מחדש…<<

פגיעת מרגמה 120 שלא התפוצצה בעמדה של זמיר ותפוחי

גם הטנקיסטים ממחלקת הטנקים שבפורטר היו עולים על הסוללה ומשיבים אש בשמו.

חיילי פורטר היו מקשיבים לילה לילה לאוושת הגלים, ומביטים על מייצר האגם במשקפות ראיית לילה SLS,
האם נשמע גם משק המשוטים של חיילי הקומנדו המצרי? האם נראות סירותיהם מחליקות במים?

כך הדפתי את חיילי הקומנדו המצרי מגדרות המעוז

אף חייל אינו שואף שבבוקר לאחר פשיטה מצרית, תמצא גופתו ואיבר מינו נעוץ בפיה או בעיינה.
נשמעה התראה שפירושה: פשיטה מצרית על המעוז, כול חייל רץ למקום המיועד לו.
אני רצתי לעמדת מקלע ה-0.3 והתחלתי לירות כמטורף, המקלע הוא איבר מין זקור, השופך ושופך,
אורגזמה אלוהית, מדי פעם עצרתי את הירי והשלכתי רימון.
מעל צנחו לאיטם פצצות התאורה שנורו ממרגמת ה-120 שלנו.
המשכתי לירות וגמרתי את ארגז הפעולה הרביעי, קנה המקלע האדים, כמעט ואפשר לראות את
הכדורים רצים דרכו. טענתי את הארגז החמישי. דפיקה על הקסדה שלי, קטעה את האורגזמה בשיאה,
“חדל אש,” צרח עלי מוצ’ניק סמל המוצב, “זה רק תרגול, אידיוט,” פרצופו היה אדום כמו קנה המקלע.
רזי המאגיסט של מחלקה אחת, שעמד ליד מוצ’ניק, לא יכול היה להפסיק לצחוק.
כן אחת לכמה לילות ערכנו תרגיל עיבוי מערך והדיפת פשיטה מצרית.

אנקדוטה קטנה שסיפר ישראל כדורי ההערות בסוגריים הן שלי לטובת מי שאינו מכיר את העגה הצבאית של אז:
>>לאחר תרגול לילי, בבוקר בעלותי לעמדת השמירה בשער, זיהיתי מצנח תאורה 120 מ”מ מדהים ביופיו,
ואני כמו אידיוט לקחתי בזנט (מוט של ברזל זווית) והשתמשתי בו כדקר, נכנסתי לשד”מ (שדה מוקשים) בתוך הגדרות,
דילגתי מעל התלתליות (קונצרטינות של תיל) ואספתי את המצנח, הוא היה תלוי בחדרי על הקיר שנים רבות.<<

כל העולם במה

בוקר אחד הופיע במעוז מוטי קירשנבאום מהטלוויזיה וצילם את הסרט שתוכלו לחזות בו מיד, הסרט מתאר יום במעוז..

ראיתי את הסרט ההיסטורי שהותיר הביקור, אינני זוכר את הביקור עצמו, למרות שהייתי במעוז בזמן הזה.
ערכתי את הסרט , הוצאתי מהסרט המקורי כול מה שלא היה שייך לביקור של קירשנבאום בפורטר.
את הקטעים מפורטר השארתי כמו שהיו בסרט המקורי. סדר הקטעים בסרט אינו בהכרח כרונולוגי

מה ראינו?

הקטע הראשון: ירי במרגמת ה-120 של מעוז פורטר אל עבר יעדים בכיברית המצרית וסביבתה, מפקד המעוז היה רשאי להחליט על ירי לפי שיקול דעתו.
באופן מפתיע, המצרים שיתפו פעולה עם ההפקה ולא השיבו מיד באש נגדית כהרגלם בקודש.
הקטע השני: צולם בבונקר הפיקוד ובו מסביר סגן אבי רוזנברג, מפקד מעוז פורטר על מהותה של מלחמת ההתשה והשוני שלה ממלחמת ששת הימים
שהסתיימה שלוש שנים קודם לכן. אבי מדבר במרומז על החייל שאיבד כמה ימים קודם לכן, אריק בידרמן.
קטע שלישי: תרגיל עיבוי מערך כמו שתיארתי בקטע קודם. יתכן ולירי מקלע ה-0.3 אני הייתי האחראי.
קטע רביעי: כנראה המשך השיח בבונקר הפיקוד, אך הצילומים הם של חצי האי כיברית ממולה של פורטר.
קטע חמישי: חייל מנקה את נשקו האישי רובה FN.
קטע ששי: חוזרים לבונקר, כמה מלוחמי פורטר מחייכים למשמע בדיחה חבוטה שמספר זמר אלמוני שהגיע למעוז כדי להעלות את המורל.
קטע שביעי: ויכוח על הצגת מלכת האמבטיה שעוררה ויכוח עז בין שמאל וימין בארץ. זו הייתה סאטירה שבעטה במגף מסומר בביצים
של החברה הישראלית. סאטירה שלאומתה תוכנית ניקוי ראש של מוטי קירשנבאום עצמו כמה שנים מאוחר יותר, נראתה כגירוד נעים בגב האומה.
בניגוד לוויכוח המתלהם והאלים בחברה הישראלית, הרי הוויכוח בבונקר של פורטר היה תרבותי.
חברי כנסת לא נכבדים. הסתכלו ולמדו איך מתווכחים אנשים תרבותיים אפילו אם הם בני 19-20.
קטע שמיני: הזמר האלמוני שר בבונקר את השיר הפטריוטי מכולם
ראי רחל ראי
ראי ריבון עולם
ראי רחל ראי
הם שבו לגבולם.

לא פעם אני שואל את עצמי מה חלקם של שירי שחץ אלה, ביהירות שהביאה למלחמת יום הכיפורים שלוש שנים אחר כך.

מה לא ראינו?

סיפר ישראל כדורי:
>> מוטי מאד רצה לצלם ירי ולכן העלה את הצוות לתעלות, מיקם אותם ואת המצלמות, לקח קסדה הניח אותה על קנה הרומ”ט (רובה FN) והרימה מעל התעלה, ואכן נפתחה אש לשמחתו של מוטי ולצערנו, היינו צריכים למלא עוד שקים בחול.<<
הפנייתי את תשומת ליבו של אבי רוזנברג לדבריו של כדורי והוא השיב:
>> למזלו של כדורי לא תפסתי אותו בשעת מעשה, אחרת היה יושב בכלא 6<<

קרדיטים

כמו בסיום כול סרט הקרדיטים.
בימאי: מוטי קירשנבאום
שחקנים: חיילי הפלוגה והגדוד, כמובן שגם הזמר עם האקורדיון הצטרף אליהם.
שחקן הראשי: אבי רוזנברג מפקד פורטר בזמן ההוא והסמ”פ של הפלוגה שלנו.
שחקני משנה: דוד ינקוביץ’ וברטפלד מ”כים בפלוגה,
ישראל כדורי, עוזי ולדמן ואבי זמיר לוחמים ממחלקה 1,
מרדכי (מוקה) רוזנברג לוחם ממחלקה 3.
אברי הקשר ממחלקת הקשר הגדודית.
לרמש נפתלי חובש שגם השתתף בוויכוח התרבותי על מלכת האמבטיה.
קטלן הרגם ועוד.
תודה מיוחדת לדוד ינקוביץ’ שגאל את סרטון הצלולואיד המתפורר ממרתפי ארכיון הערוץ הראשון.

גילוי נאות

סרטו של מוטי קירשנבאום . הינו הפקה של הטלוויזיה הישראלית ודובר צה”ל.
ראיתי את הסרט ההיסטורי שהותיר הביקור, אינני זוכר את הביקור עצמו, למרות שהייתי במעוז בזמן הזה.
ערכתי את הסרט , הוצאתי מהסרט המקורי כול מה שלא היה שייך לביקור של קירשנבאום בפורטר.
את הקטעים מפורטר השארתי כמו שהיו בסרט המקורי. החתיכה בביקיני המופיעה לזמן קצר, היא תוצאה של
אי התאמה בין הוידיאו והאודיו של הסרט.
כמובן שאחרי זמן כה רב, אנשים כבר לא זכרו את רוב הפרטים, מלבד תיאורו של ישראל כדורי.

.

With a Little Help from My Friends

לפעמים הייתה המרגמה הבודדת שלנו מקבלת סיוע מסוללות התותחים המרוחקות במקצת מהתעלה, אך זו הייתה טיפה
באגם המר, אל מול מאות קני הארטילריה של המצרים. נדרש משהו גדול יותר, משהו שילמד את המצרים לקח שלא ישכחו.
חייל האוויר המהולל של צה”ל, זה שהיכה שוק על ירך את המצרים לפני שלוש שנים בלבד, הוא שילמדם את הלקח הנדרש.
שמרתי בעמדה מול כיברית המצרית, היה זה ליל ירח, ואז הופיעה רביעיית הווטורים!!! המפציצים האטומיים של ישראל בטיסה נמוכה,
ולאור הירח והנורים הצונחים לאיטם, הציגו מופע אור קולי מרהיב, שילוב מענג של פצצות חנ”ם, פצצות נפל”ם וירי תותחים.
ורקטות, קונצרט קלאסי של רביעייה קאמרית משובחת. אלו לא היו טייסים מצריים הששים לברוח, כמו שראיתי בשיירות,
אלו היו טייסינו הגיבורים. לא הייתי רוצה להיות עכשיו חייל מצרי בכיברית.

חלף יום והמצרים חזרו לסורם כאילו התקפת חייל האוויר מעולם לא אירעה, ושוב מאות הקנים של הארטילריה המצרית בכיברית וסביבתה, מול המאה ועשרים הבודדת של פורטר.

הפעם תורה של פורטר להתחיל

בחטיבה הוחלט, הפעם תכה פורטר ראשונה. ניתנה הפקודה, יש לסמן מטרות נבחרות מראש, ולפתוח באש עם המאה עשרים,
אחרי כמה פצצות, על הרגמים לתפוס מחסה, כי התגובה המצרית בוא תבוא. מפקד המעוז אבישי שפר ומפקד הרגמים
משה אברהם (מושון), סימנו מטרות. בשעה היעודה נכנס כול מי שלא היה לו מה לעשות בחוץ אל הבונקר שלו. יושב על המיטה התחתונה שמע תקרוס קשת הבונקר על ראשו. הרגמים בעמדתם ואבישי שפר בעמדת הטיווח של המעוז.

ההצגה התחילה, הרגמים בקושי הוציאו פצצה שנייה, ומיד נשמעו יציאות של פגזי המצרים בקצב מכונת ירייה,
פורטר חוותה הפגזה שלא חטפה מעולם. המצרים כאילו הודיעו: רק לנו מותר לפתוח באש. ההפגזה נמשכה שעות,
הורסת את המעוז בשיטתיות, תעלות קשר, עמדות, שפניות.
פגז נפל על הבונקר בו הייתי, הוא רעד, חול נשפך מתקרת הבונקר, אך הוא החזיק מעמד.

מעיד עודד עזר:
>>המצרים פתחו בהפגזה נוראית על המוצב, ההפגזה פגעה בכל העמדות וכלי נשק שהיו בחוץ.
אני ובועז מולכו שהיינו בשמירה לכיוון צפון, נקברנו בתוך מחסה צמוד לעמדת הנ”מ, מפגיעת פגז ישירה.
מולכו נפצע ברגלים שכן לא הצליח להיכנס כולו למחסה. הצלחנו להשתחרר ולזחול החוצה מההריסות
ולהגיע לבונקר כשאנו שחורים מפיח הפגז שפגע בעמדה.<<

סופת האש של ההפגזה המצרית המשיכה להשתולל בפראות.
מעיד דב מוצ’ניק:
>>בתשע בערב לערך, אבישי שפר מפקד המעוז, ניכנס לעמדת הטיווח שלו. בעמדה היו שני לוחמים.
הוא פנה לשנבל מנאות מרדכי ואמר לו:
“רד מהעמדה אין צורך בשלושה בעמדה.” שנבל ירד וחייו ניצלו. הרגמים התקשרו לחמ”ל: 
“ניתק הקשר שפר לא עונה”. רצתי לעמדת הטיווח, שפר שכב שם ללא הכרה, רגם בשם דוד מתתיהו
חטף רסיס בבית השחי שחדר לריאתו, הוא היה עדיין בהכרה.
מיד פינינו אותם לבונקר הסמוך. רצתי לחמ”ל וביקשתי מקציני המילואים להזמין מסוק. טנק פינוי הגיע,
כיוונתי אותו לתוך המוצב. רצתי לבונקר ראיתי שהרופא מנסה עם “המגהץ” לתת שוק חשמלי לשפר.
ולבסוף הרופא מסמן לי בידיו ששפר נהרג. מיד החלטתי לא להתעכב, העמסנו על סיפונו של הטנק את
בועז מולכו שנפצע בעמדה אחרת ואת דוד מתתיהו שלא היה בהכרה, הגענו  למנחת ההליקופטרים
וחייו של דוד ניצלו.<<
כול מה שתיאר מוצ’ניק, נעשה תחת הפגזת תופת מצרית שנמשכה עוד זמן רב.

ישו המשיח

ואז כמו לפני כמעט אלפיים שנה הופיע ישו המשיח לגאול את עמו.
ישו היה מהנמרים, אותם קציני מילואים שהתנדבו לשרת בתעלה במלחמת ההתשה.
צה”ל חיפש אז קצינים מנוסים ושקולים, שיפקדו על המעוזים ויתנו השראה לקצינים הצעירים.
תארו לעצמכם, קצין מילואים שבמקרים רבים כבר היה בעל משפחה והייתה לו קרירה אזרחית,
עוזב הכול מרצונו החופשי, ומתנדב לשלושה חודשים לרדת אל המדור השביעי בגיהינום. למה?

כל אחד יכול לתת את התשובה שלו. עד היום לא קיבלו הנמרים את ההכרה והכבוד המגיעים להם.
למה? כי מדינת ישראל תיתן למנהל רשת מרכולים להדליק משואה ביום העצמאות, אבל אנשים כמו ישו?
הם לא מביאים קולות בהצבעות במרכז המפלגה, ועוד מעזים להעלות זיכרונות לא נעימים.
אין שום סיבה שידליקו משואה. הם חיילים אלמונים כמו בשירו של יאיר מפקד לח”י.
מעניין כמה מחברי המרכז באותה מפלגה יודעים בכלל מיהו יאיר? מה היה הלח”י?
ואל אחת כמה וכמה מי היו הנמרים?

נחזור אל ישו המשיח, אדם רחב גרם ובעל שיער ארוך שממנו שאב את כינויו, עד היום אינני יודע את שמו האמיתי.
קצין וותיק, אבהי, כמעט בן ארבעים, גיל מופלג גם לנמר, מפקד על חיילים שהיו יכולים להיות בניו.

מי היה ישו?

מספר דוד ינקוביץ’ מ”כ במחלקה 1.
>>אחד הסיפורים שסיפר לי ישו בעת שהותנו בבונקר הפיקוד, היה שמוצאו ממשפחה חרדית במאה שערים.
בבגרותו החליט בניגוד לדעת הוריו להתגייס לצה”ל., דבר שגרם לריחוק ממשפחתו.
באחת השמירות לא עמד בפיתוי ועישן בשבת. וכשראה שהשמים לא נפלו עליו, והאדמה לא פערה את פיה,
חזר בהדרגה בשאלה. ישו עבר קורס קצינים ושימש בתפקיד מב”ס (או סמב”ס) באחד הבה”דים בצריפין.<<

יומו הראשון של ישו בפורטר

סיפר דוד ינקוביץ’:
>> ישו והגיע לפקד על המוצב, במקום אבישי שפר ז”ל שנהרג זה עתה במוצב.
זכור לי ביום שהגיע עם השיירה, סגן אלוף יפה, תמיר ומצוחצח, אבל מאוד מאובק ומזיע. והחליט להתרענן במקלחת ותגלחת.
הסברנו לו שכאן התנאים שונים מאשר בצריפין, אך ישו בשלו. עטוף במגבת וכלי המקלחת. כשהוא רטוב ומסובן כולו,
נשמעה יציאה מהצד המצרי. כמנהגינו בקודש שרקנו במשרוקית בכול העוצמה.
וישו שהוא עירום כביום היוולדו, רץ במהירות לבונקר הקרוב, נופל וקם ומסתבך בקולייס שיצרו הטנקים,
שכול גופו תמהיל של סבון וחול. זה היה יומו הראשון בפורטר.
בהמשך ישו התגלה כמפקד טוב, הייתה לו הערכה גדולה לנו לצנחנים ולפועלנו למדינה.
אחרי הקו יצאנו לנופש בעכו. וישו הפעם במדי א’ מצוחצח ומגולח בא לבקר אותנו.<<

הבשורה על פי ישו

“משימתי אינה להביס את כיברית אלא להחזירכם בשלום לחיק אימהותיכם וחברותיכם.”
היה זה אחרי ההפגזה הנוראה, בה נהרג מפקד המעוז אבישי שפר.
חלקים נכבדים של המעוז היו הרוסים. ישו התרכז בשיקום ההריסות ולא ניסה לנצח את כיברית
עם מרגמת ה-120 היחידה שעמדה לרשותו.
כמו ישו שלפני אלפיים שנה, כשסטרו לו (נפל פגז) הוא הושיט את הלחי השנייה (לא החזיר אש) בסוף למצרים נמאס,
לא ככה הולכים מכות, והייתה לנו תקופה שקטה למדי (באופן יחסי). את השקט היחסי ניצל ישו לשיקום ההריסות.
כל חייל קיבל מכסת שקי חול למילוי, העונש המשמעתי החביב על ישו היה מילוי שקי חול מעבר למכסה היומית.

ישו היה אדם מעניין, אבי זמיר שחלק אתו את הבונקר סיפר שהוא ערך לחיילים שהיו בבונקר שיחות על חינוך מיני.
עוד סיפר אבי זמיר
>> באחד הימים התגלה נחש בפתח הבונקר. שוכב מקופל על השקים מעל לתעלת הקישור.
הוחלט כי הנחש ארסי וצריך להוציא אותו להורג. ישו מפקד המוצב פיסק רגליים, כיוון את העוזי ופותח באש על הנחש ממרחק של 80 סנטימטר.
האש חזקה ורצופה. בבדיקה שנעשתה נראה נחש בריא לגמרי. ישו החליף מחסנית ורוקן את השנייה. כולה. לעבר הנחש.
הירי המסיבי לא הזיז לנחש שהמשיך להשתזף בשמש המדברית.
רזי חברי למחלקה 1, לקח רובה FN, ביקש רשות,. הצמיד את הקנה לראש הנחש וגמר עם העניין
עם כדור בודד. כבר אז ראו אצלו מנהיגות!!!<<

Strangers in the night

בכל לילה הייתי הייתי עולה לשמירה בעמדה עם מוסקו, אינני זוכר איזו עמדה זו הייתה,
אני רק זוכר שהיא הייתה מחולקת לשניים כאשר בין חלקי העמדה הייתה תעלת קשר שאורכה מטרים אחדים.
אי אפשר היה להגיע אל החייל המרוחק, מבלי לעבור את החייל השני. מוסקו ואני ניצלנו מצב זה,
הרי לעמוד משמרת שלמה כאשר כובע הפלדה מעיק על ראשך, קצת קשה. קבענו לעצמנו נוהל,
החייל המרוחק מוריד מראשו את הקסדה, אם מגיע קודקוד לבדוק שמירה, וממשיך בתעלה אל עבר החייל המרוחק,
שרק החייל השני את Strangers In The Night של פרנק סינטרה, והחייל המרוחק הספיק לחבוש את קסדתו,
בטרם הקודקוד הגיע אליו. רצה הגורל ובזמן שהייתי החייל המרוחק, הגיע ישו לביקורת שמירה,
בהיותו קצין ותיק המכיר את כול הטריקים והשטיקים, אמר למוסקו, שלא תעז לשרוק,
ואז המשיך בתעלה ותפס אותי ללא קסדה, מאה שקי חול נוספים מחר פסק.

המלחמה האמיתית

בין מילוי שק חול לבין יציאת פגז מצרי, כמעט שכחנו שהמלחמה האמיתית התנהלה במרחק אלפי ק”מ מאתנו,
בגובה של אלפיים מטר מעל פני הים, נערכו למאבק של חיים ומוות שתי מעצמות העל בזמן ההוא.
אצטדיון האצטקה במקסיקו סיטי, ובו יותר ממאה אלף צופים נרגשים, ארח את ברזיל ואיטליה
בגמר מונדיאל 1970 הבלתי נשכח.

בזמן השמירה, פתחתי בחשאי את הטרנזיסטור החבוט, ממנו בקע קולו של האחד והיחיד נחמיה בן אברהם ששידר את המשחק.
בתום המשחק בו הביסו הברזילאים הטובים את את האיטלקים הרעים (ידענו שהמצרים אוהדים את איטליה).
במחווה דרמטית כדרכו, בטון בו בישר יורי לויטן, קריין הרדיו האגדי של ברית המועצות, על כניעת הצבא הנאצי בסטלינגרד,
בישר נחמיה בן אברהם: “אני נותן את המיקרופון לקהל.”
ואז שוב הופיע ישו, דימיתי שיטיל עלי למלא מאתיים שקי חול נוספים, אך הוא רק חייך ושאל, נהנית מהמשחק?

אפילוג

בסיום הקו, מילא ישו את הבטחתו, כולנו חזרנו בשלום אל אימהותנו וחברותינו.
עזבנו את פורטר, אך היא לא עזבה אותנו.
סיפר דב מוצ’ניק:
>>במלחמת יום הכיפורים, הייתי בפלוגת הצנחנים של בן -ציון ויינר בחטיבה 55 גדוד 66
סופחנו לחטיבת השריון מילואים של נתקה ניר. ז”ל. לאחר הפסקת האש, הפלוגה קיבלה פקודה:
בהתחדש הקרבות פלוגת וויינר תכבוש את בוצר. בוצר ברשת הקשר היא פורטר בהתשה.
למזלנו הקרבות לא התחדשו. מהכרותי את השטח, אני קובע שלבוצר (פורטר) לא היה ערך טקטי או אסטרטגי.
צה”ל היה צריך לעקוף אותו בדרך לאגם המר. לתקוף מוצב מוגן זה קיבעון מחשבתי שעל קציני צה”ל להיגמל ממנו.<<

בשנת 1994 עשרים וארבע שנים אחרי מלחמת ההתשה, ערכה קבוצה של ותיקי פלוגת רפאלי,
טיול למוצבים בהם לחמה הפלוגה, גם מקומם של פורטר הישראלית וכיברית המצרית לא נפקד.

ואסיים בנימה אישית. אחרי שהסתיימו הקרבות במלחמת יום הכיפורים,
שהתה יחידת צנחני המילואים מחטיבה 80 בה שירתתי, בגדה במערבית של תעלת סואץ.
באחד הימים ערכנו טיול כדי לראות את השלל החדש שנפל בחלקנו.
הגענו לשדה התעופה של כיברית, פגרי המטוסים המצריים ממלחמת
ששת הימים עדיין רבצו על המסלולים המחוררים כבר שש וחצי שנים.
המשכנו מעט אל חצי האי כיברית.

נשאתי את עיני, כמעט היה אז חודש שבט, מעבר לאגם המר התנשאה פורטר,
הבטתי במשקפת, טנק פטון ישראלי שרוף התנשא מעל קו הרקיע של המעוז המובס.
מעליו בגאוות אין קץ התנופף דגל מצרי ענק. ואז שאלתי את עצמי,
האם כול המלחמה הנוראית הזו, לא נועדה אלא לעשות החלפות עם המצרים?