פרק שני – קונצ’רטו לתותחים ורקטות

זו החליבה האחרונה שלי בדפנה, רעם סוללות התותחים שלנו נשמע הייטב. ממרום שנותיי אני יודע להבדיל בין אש כוחותינו לאש אויב.
לפרות אין את הניסיון שלי, הן צעירות ממני, לא עברו שלוש מלחמות ולא גרו בקיבוץ מופצץ ברקטות.
הן לא יודעות להתנהל תחת אש, ונעות בעצבנות ובחוסר נוחות. בועטות באשכולות החליבה ומפילות אותם על במות החליבה, דורכות על צינורות החלב השקופים. אני מנסה להרגיע אותן במגע אנושי, לא תמיד מצליח.

צלצול טלפון מארז מרכז הרפת להיות מוכן לרוץ למרחב המוגן. נשמע קול פיצוץ אותו אני מזהה כנפילה של רקטת אויב, מניסיוני אני יודע שלא מכוונים עלינו. גם שני החולבים שאיתי בבור החליבה אסאד (האריה) וקאסם מהכפר הדרוזי מסעדה שומרים על רגיעה.

אין עדיין צורך לנטוש את הפרות הנחלבות ולרוץ למרחב המוגן. למען האמת הפרות הנחלבות משני צידי בור החליבה הארוך, ואלו הנמצאות עדיין בחצר ההמתנה, הן המרחב המוגן שלנו ויגנו עלינו מרסיסים במקרה של נפילה קרובה. במילים אחרות הן המגן הפרתי שלנו.

אין עדיין צורך לנטוש את הפרות הנחלבות ולרוץ למרחב המוגן. למען האמת הפרות הנחלבות משני צידי בור החליבה הארוך, ואלו הנמצאות עדיין בחצר ההמתנה, הן המרחב המוגן שלנו ויגנו עלינו מרסיסים במקרה של נפילה קרובה. במילים אחרות הן המגן הפרתי שלנו.

קיבלתי דיווח, בקריית שמונה נפגע סניף בנק, מגיע להם! אחר כך התברר שזה דיווח מוטעה, נפגעה מסעדה, כמה חבל!

שאון התותחים נדם. אפשר לסיים את החליבה. מחר יום חדש ואני אעזוב בצער את דפנה. קיבוץ יפהפה ונטוש עם נחל שוצף במרכזו. לבזבז מקום כזה על מלחמה? פשוט אידיוטי!