פרק שלישי – לציונות לסוציאליזם ולאחוות עמים.
הקדמה קצרה
כזכור שכבנו יואב ואני עירומים במיטה בסיומו של ליל אידו של מארס הנפלא שלנו. הוא הקריא מהנייד שלו את סיפור אהבתינו אותו כתב, הסיפור הסתיים בפרידתנו בסאנור לפני חמישים שנה. חשתי בהשראה היורדת עלי.
“יואב, אני חייבת לכתוב את הסיפור של הסוד האפל, זה בוער בעצמותי כבר שנים.”
“וזה לא יזיק לאף אחד?”
“היום זה כבר לא יכול להזיק, תן לי את הנייד.”
“את זוכרת הכול? הרי הדברים אירעו כבר לפני יותר מחמישים שנה.”
“ברור שאני לא יכולה לזכור הכול, אך קלטות האודיו שלי שהומרו לקבצי קול זוכרים הכול. הם כמו התמלולים שהוצאתי מהם לאחרונה, שוכנים אחר כבוד בחשבון הגוגל שלי, המוגן כמו כספת.”
“באיזה כספת היו הקלטות אז?”
“בכספות של אבא שלי זכרו לקללה, שישרף בגיהנום.”
“לא תיארתי לעצמי שאת מאמינה בהבלים האלה.”
“לא מאמינה, אבל נעים לי לחשוב שאשמדאי צולה אותו שם במדור השביעי.”
לקחתי נשימה עמוקה סידרתי כרים מאחורי גבי, התיישבתי יואב הגיש לי את הנייד ,קיפלתי את ברכי והנחתי את הנייד על ירכי. החלטתי שאצמד ככל האפשר לראיונות מאז, אקרא את התמליל יחד עם שמיעת ההקלטה, אוסיף גם תחושות שאני זוכרת מאז. כך אגיע לסיפור האותנטי ככל האפשר. את חלקי בראיון אכתוב בפונט זה. מכיוון שלסיפור הייתה משמעות רגשית אדירה בשבילי, החלטתי שלא רק אכתוב אותו אלא גם אתאר את מהלך הכתיבה, את זאת תראו בפונט אחר יצאתי לדרך.
“העירום עדיין מעניק לך ההשראה?” יואב הביט בי בעניין.
“אתה יודע שכן, תוכל לצפות בי, אני אוהבת את זה, וכן כמעט שכחתי תכין לשנינו שחור חזק.”
פרולוג
אחרי שנודע לי סודו של אורי, החלטתי שאין די בלהכיר את ההווה שלו, עלי לצלול לעברו. הרגשתי שאני חייבת לדעת כול פרט ולו הקטן ביותר, לא רק את המה אלא גם את האיך. צללתי עמוק יותר ממה שצלל אורי מעולם. דיברתי עם האנשים נפלאים שהכשילו אותו בשוגג והכו על חטא. החוקר הפרטי ששכרתי הביא לי הקלטה בה מתואר חלקו של החוקר שהכשיל את אורי בשירותו של אבי הנקלה. החוקר הנבל עשה זאת במזיד בעבור בצע כסף. כול חלקי הפאזל מלבד אחד היו בהקלטה זו. את החלק האחרון סחטתי מהחוקר הנקלה בברוטליות ובהנאה מרובה.
קניתי מכשיר הקלטה Grundig c200 פאר הטכנולוגיה הגרמנית בזמן ההוא. שנאתי את התוצרת הגרמנית מסיבות ידועות, אך הייתי חייבת שיהיה בידי המכשיר האמין ביותר. הגרמנים תמיד עשו הכול באופן היעיל ביותר, ממכשירי אלקטרוניקה ועד סבון שיוצר משומן של יהודים שנרצחו.
לכל מי שהקלטתי, חוץ מהחוקר המנוול, הכנתי מראש רשימת שאלות שהתבססה על שיחות קודמות איתו.
הרגשתי שאני פוסעת יחפה ואבנים חדות פוצעות את כפות רגלי.
לבסוף הייתה בידי התמונה השלמה המפורטת עד כאב.
פרק ראשון – הכלא הבלתי נראה
ישבתי מול רחל אמו הימנית של אורי, על השולחן בינינו היה מונח ה-c200.
רחל, תארי לי את חייך לפני שהגעת לקיבוץ.
הייתי אסירה שלא ידעה אם תשתחרר אי פעם, לכלא שלי לא היו קירות, סורגים או דלתות ברזל הנטרקות מאחוריך, אפילו מדי אסירה לא לבשתי. לכאורה יכולתי ללכת ברחוב ואף אחד שהלך שם לא ידע שאני אסירה. הכלא שלי היו חוקי אישות אפלים בני יותר משלושת אלפים שנה. הסוהרים היו הרבנים החשוכים של המאה העשרים. כלא בלתי נראה אך מוחשי מאין כמוהו.
איך חשבת להשתחרר?
חסכתי מעט כסף והלכתי להתייעץ עם עורך דין ידוע. הוא אמר לי:
“לפי חוקי המנדט הבריטי בפלשתינה א”י, לכול קהילה דתית יש אוטונומיה בתחום האישות, כול עוד את יהודייה את נתונה למרותה של הרבנות שאת חוקיה את יודעת. תוכלי לצאת מהכלא שלך אם תצהירי שאת אתאיסטית או תמירי את דתך.”
האם קיבלת את הצעתו המלומדת?
בשכונה הקרתנית בה גרתי, לא יכולתי לבחור באף אחת משתי האפשרויות, גם השכונה הזו הייתה חלק מהכלא שלי. לא הייתי יכולה למכור את הבית בו גרתי, הוא היה רשום על שם בעלי זכרו לקללה. כסף לשכור אפילו דירה צנועה בתל אביב לא היה לי. עבדתי במשכורת צנועה כמוכרת בחנות. בימים בהם עבדתי במשמרת הבוקר, הלכתי לספריה. הקריאה הייתה קרן אור שחדרה לכלא האפל שלי. בערב שנסגרה הספרייה חזרתי הביתה, כדי לישון בודדה עד הבוקר, כך בזבזתי את חיי הצעירים.
תארי לי את האירוע ששינה את חייך.
באחד הימים בהם ישבתי בספריה נכנסה אליה אישה נאה, נעולה סנדלים תנ”כיות ולבושה מכנסיים קצרים וחולצה כחולה עם שרוך לבן. מיד חשבתי היא פרוצה מהשומר הצעיר, לבטח זוללת חזירים ושפנים, בשכונה שלנו היא מוקצית מחמת מיאוס! רציתי לחזור ולקרוא אך משהו שאיני יכולה להסביר גרם לי להמשיך ולהביט בה. היא הלכה אל הספרנית ולקח ספר כבד שאם היה נופל מהמדף העליון על ראשו של מישהו, היה יכול להורגו. לאחר שהתיישבה ליד שולחן, דחף בלתי נשלט גרם לי לקום ממקומי ולעמוד לידה,
“לספר הזה יש ריח דפוס טרי,” אמרתי לאישה.
“כן הוא יצא לאור בעברית לפני ימים אחדים,” היא ענתה לי במאור פנים, “זהו הקפיטל של קארל מרקס, כמו מרבית הגאונים בעולם גם הוא ממוצא יהודי.”
“שקט בבקשה,” רעמה הספרנית. עברנו לשולחן מרוחק והמשכנו לדבר בשקט.
“על מה הספר הזה?”
“זהו ספר הגות הפורט אחת לאחת את עוולות המשטר הקפיטליסטי, זה נושא מורכב שלא כאן המקום להיכנס אליו. ועכשיו הרשי לי להעתיק כמה ציטטות מהספר, עוד כחצי שעה אסיים ואז אשמח להמשיך בשיחתנו.”
שבתי לשולחני ועשיתי עצמי כמעיינת בספר שהיה מונח עליו, אך הבטתי כול הזמן באישה המעתיקה ציטטות למחברתה, לבסוף הוא סיימה והזמינה אותי במנוד ראש ובחיוך לשולחנה.
לגמתי בשקיקה מהקפה שלי יואב הצטרף גם הוא חזרתי לכתוב.
“עוד לא הכרנו, שמי צרויה ואני חברת קיבוץ נווה עמל והיום אני מרצה לחניכי השכבה הבוגרת בקן מרכז של השומר הצעיר בתל אביב, את הציטטות רשמתי לצורך ההרצאה היום.”
התאפקתי ולא שאלתי על מה היא מרצה, לא הייתי במצב רוח המתאים לשמוע הסברים מלומדים מלווים בציטטות מספר מאיים,
“שמי רחל ואני אסירה בכלא של ההלכה היהודית, אולי אסירת עולם.”
“בלי חידות, ספרי בפשטות.”
“התאלמנתי לפני שלוש שנים ולא השארתי לבעלי בן שישא את שמו,” היא הרהרה לרגע,
“תני לי לנחש, גיסך תבע את זכותו ליבם אותך כדת משה וישראל.”
“איך ידעת?” הייתי המומה, היכן אוכלת השרצים הזו הכירה את ההלכה היהודית?
“סיפור ארוך, תני לי לנחש פעם נוספת, סירבת לדרישתו ודרשת חליצה.”
“נכון,” היא נשמעה כמו הדיין בבית הדין הרבני, לא כמו מי שחיה במעוז הפריצות.
“אנחש בפעם האחרונה, הייבם סרב, הרבנים לא הצליחו לכפות זאת עליו ואת עגונה מזה שלוש שנים.”
“אם היית מנחשת כך את מספרי הלוטו האנגלי היית מיליונרית.”
“אני בזה לעושק ולרמאות הקפיטליסטים האלה, אבל יש לי את המפתח לכלא שלך,”
“ומהו?” הייתי מלאה תקווה, השמוצניקית הזאת היא אישה טובה, אולי היא זו שתוציאני מכלאי?
“אצלנו בשומר הצעיר הפיגור המנטלי של הרבנות אינו מעניין אף אחד, בואי לקיבוץ שלי ותוכלי לחיות כרצונך, תוכלי להכיר גבר ולחיות איתו גם בלי חופה וקידושין, אצלנו לא מחטטים בתחתונים בדברים האלה.”
“וגם את חייה עם גבר ללא חופה וקידושין?” האישה חייכה,
“לא, אני נשואה כדת משה וישראל לבעלי האוהב אבישי ויש לנו ארבעה ילדים נפלאים,” היא הביטה בשעונה, “אני חייבת לזוז.”
כול כך רציתי להשתחרר מהכלא הנורא שלי, לא היה לי מה להפסיד, עזבתי את עולמי הישן בשכונה הקרתנית בלא להביט לאחור, נשאתי את עיניי קדימה והקמתי את עולמי החדש בקיבוץ.
קמתי ממקומי, עשיתי כמה תנועות שחרור של ידיים רגלים גב ואגן, יואב הביט בי בעניין, זה החמיא לי חזרתי לכתוב.
פרק שני – אלוהים אחרים
ישבתי מול אבישי שהיה עכשיו מזכיר הקיבוץ נווה עמל בעמק, על השולחן בינינו היה מונח מכשיר ההקלטה.
דמדומי האל
אבישי, ספר לי על חייך בירושלים.
הייתי תלמיד ישיבה חכם מחסידות גור בירושלים, שמי היה מנחם מנדל. יש האומרים שהייתי עילוי. לפני שהתפקרתי והפכתי אפיקורוס להכעיס, שודכתי לאדל, בתו של רב ידוע בחסידות. בניגוד למרבית הזוגות שנישאו בשידוך לצורכי פרו ורבו, אצלנו האהבה והערכה ההדדית היו אמיתיים. מה שלמדתי בישיבה ביום, לימדתי אותה בלילה. לימדתי אותה גם עברית, בקהילה שלנו נשים דברו רק אידיש. אדל הייתה חכמה ממני, חכמה מכל הרבנים שהכרתי, כמוה כברוריה אשתו של התנא רבי מאיר שלמדה מחכמים שלוש מאות הלכות ביום אחד. הרהורי הכפירה שלי התחילו כבר אז. למה רק בגלל היותה אישה, היא אינה יכולה ללמוד בישיבה?
כאשר לימדתי אותה דיני ממזרות. היא התקוממה:
“כלל גדול הוא ‘איש בחטאו יומת’, לא יומתו בנים על אבות ואני מוסיפה גם על אמהות, ממזרות גרועה מארבע מיתות בית דין גם יחד.”
“האם את כופרת בתורתנו הקדושה?” הקשיתי עליה.
“אני כופרת בקיבעון מחשבתי, התנאים ידעו לשנות את תורתנו הקדושה כאשר הייתה מכשול, הלל הזקן תיקן את תקנת הפרוזבול שנגדה את שמיטת החובות בשנת שמיטה.”
“הלל הזקן מת לפני אלפיים שנה, אין עוד גדולים כמוהו בימינו.”
“הרבנים הקטנים של היום מתקוטטים מי ימציא חומרה מטופשת יותר, הם אינם מסוגלים לפתור את בעיות דורנו.”
שתקתי, לא מצאתי מענה לטענתה, גם לא העזתי לשאול מי מהרבנים על כך. בין ערב תורה אחד למשנהו, נולדו לנו ארבעה ילדים.
מות האלוהים
השבר הנורא אירע בסיום המלחמה הגדולה הקרויה היום העולם השנייה, התברר לי ולאשתי שמשפחותינו גם הן מחסידי גור נספו בשואה.
“אלוהים שלי נשרף בטרבלינקה,” אמרתי לאדל.
“אלוהים שלי כבר נדרס על ידי פרש רומאי בחורבן המקדש, בוא ונעזוב את החסידות המעופשת הזו הממשיכה להאמין באלוהים שנרקב כבר מזמן.”
החלטנו להיות ישראלים, מכרנו את הדירה בירושלים ועברנו לתל אביב. שינינו את לבושנו, גזרתי את הפאות וגילחתי את הזקן, אדל שרפה את הפאה שהסתירה את שערה היפה. שינינו את שמותינו, אדל הייתה לצרויה ואני לאבישי, גם את השמות הגלותיים של הילדים החלפנו לשמות עבריים. התחלנו לנשום חופש, אך דבר אחד היה חסר לנו האמונה.
תחיית האלוהים
ואז ראינו מודעה שהזמינה את הציבור להרצאה של מנהיג השומר הצעיר מאיר יערי באולם אוהל שם. נושא ההרצאה היה אמונה והגשמה ציונית סוציאליסטית.
הלכנו, באולם המלא מפה לפה בלטו פלמ”חניקים ,ההרצאה הייתה מחשמלת. האיש הזה היה חכם מהאדמו”ר שלנו שברח כשפן מהתופת בפולין והשאיר את משפחתו ומשפחותינו להישרף בטרבלינקה, מנהיג אמיתי היה נוהג כיאנוש קורצ’אק שיכול היה למלט את נפשו אך בחר ללכת עם ילדיו למשרפות.
יערי המשיך,
“יוסף סטאלין מנהיג המהפכה העולמית והמנצח הגדול של השטן הנאצי, הוא האדם הנערץ עלי. הוא שמש העמים שלאורה יאור ישגב אדם.” דבריו הפנטו את כול הקהל. וגרמו לי ולצרויה לראות בסטאלין את התחליף לאלוהים שלנו שמת טרם זמנו. יערי סיים את דבריו:
“פה בארץ חמדת אבות, אנחנו השומר הצעיר, הננו האוונגרד של המהפכה הציונית סוציאליסטית, אנו מגשימים אותה בקיבוצים שלנו, אנו מזמינים את כול מי שמאמין בחזון שלנו, לבנות ולהיבנות בקיבוצים שלנו.”
מחיאות הכפיים האדירות הרעידו את קירות האולם. הכנס הסתיים בשירה אדירה של האינטרנציונל, תחזקנה ושירת התקווה.
חשתי התעלות נפשית אדירה, כמו זו שחשתי בביקורו של האדמו”ר לפני המלחמה הגדולה, בימים שעדיין האמנתי בגדולתו. צרויה ואני הרגשנו שמצאנו את האמונה שאותה איבדנו והצטרפנו לקיבוץ נווה עמל.
לא האמנתי שאדם חכם כמו אבישי לא ידע על מעללי שמש העמים.
“ומה עם פשעיו של סטאלין ופשעיה של ברית המועצות?”
“תמר שלי, לפני עשרים ושבע שנים לא ידענו, וגם שהסתננו אלינו ידיעות פתרנו אותן באמירה ‘כשחוטבים עצים ניתזים שבבים’, כשסטאלין מת בכיתי כילד שאיבד את אביו האהוב, שמש העמים שלי שקעה.”
“ומה עשתה לך הידיעה ששמש העמים שלך הוא רוצח גדול מהיטלר?”
“גם אם סטאלין פשע ותעה, ברית המועצות נשארה הלפיד המאיר את דרכה של האנושות.”
“וכאשר הלפיד מספק נשק ויעוץ צבאי לגרועים שבאויבנו?”
“עדיין הדרך נכונה.”
כמו שכבר כתבתי, אבישי הוא מהאנשים שתענוג לא להסכים איתם.
עוד פעם קמתי ממקומי ועשיתי תנועות שחרור וקפיצות, פעם נוספת יואב הביט בשדי המקפצים לנגד עיניו, גם הפעם הייתי גאה בגופי שהשתמר יפה למרות שמלאו לי כבר שבעים, חזרתי לכתוב.
פרק שלישי – לציונות לסוציאליזם ולאחוות עמים.
ישבתי מול צרויה, אם יש אישה שאני מעריצה זו היא. אישה מוכשרת מאין כמותה, שמילאה את התפקידים הבכירים ביותר בקיבוץ. אישה שתמיד עמדה על דעתה. גם איתה היה תענוג שלא להסכים, על השולחן בינינו היה מונח מכשיר ההקלטה.
פנינו אל השמש העולה
צרויה מה היה הקיבוץ בשבילך?
הוא היה כול מה שחלמנו עליו, חברה אמונית שעדיין לא הושחתה כמו החברה החרדית איתה ניתקנו כול קשר. הקיבוץ קלט אותנו בזרועות פתוחות. אבישי והשתלב במרחבי שדות הפלחה, בהם מצא את החופש ממחנק בית המדרש. אני התחלתי לעבוד בחינוך הגיל הרך, הילדים שלנו השתלבו להפליא בחינוך המשותף.
הדבר הפליא אותי, זכרתי מה שסיפרו לי אורי ויואב על החינוך המשותף,
”צרויה,“ שאלתי ,”לא הייתה לכם בעיה עם המקלחת המשותפת לבנות ולבנים?”
”לא, כמו שכתב מנהיגינו הדגול מאיר יערי..”
“האדמו”ר ממרחביה,” קטעתי אותה בחיוך כאשר נזכרתי איך כינה אותו אורי שלי.
“את יכולה לכנותו כך,” השיבה לי צרויה בחיוך, “ובכן האדמו”ר כתב שהעירום והמיניות הם מרכיבים חשובים בהוויה האנושית, ולכן המקלחת תהיה משותפת, שתי הבנות שלי התקלחו עם הבנים עד גיל שמונה עשרה, הדבר לא הביך אותן. אותו הדבר עם הבנים, שההורים שלמים עם הדרך גם הילדים שלמים איתה.“
“ומה עם עובדות החינוך העירומות שהתקלחו עם הילדים בהמלצת האדמו”ר?“
“גם כאן אין בעיה, כשעבדתי בגן הילדים, התקלחתי איתם, הם הביטו בסקרנות אך זה טבעי, לצערי התחילו לחלחל ערכים בורגניים לחברה שלנו, המקלחת המשותפת כמעט ונעלמה.”
צרויה המשיכה: בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שהחברה בה אני חייה, מתייחסת אלי כאל אדם שווה ערך ובעל ערך, ולא כאל עוד מכונה בבית חרושת ענק ליצור ילדים. כשהלכתי בחולצה ומכנסיים קצרים אף גבר לא הביט בי בעיני עגל כאילו אני מסיחה את דעתו מלימוד התורה הקדושה.
בספריית הקיבוץ קראתי את הקפיטל של מארקס באנגלית.
אנגלית? למדו אצלכם את השפה הזאת?
למזלי הנציב העליון חייב את כול התלמידים וגם את הבנות ללמוד את שפתה של האימפריה, וזאת למורת רוחם של רבנינו החשוכים. הייתה לי מורה מהמושבה האמריקאית, היא ראתה את צימאון הדעת שלי ולימדה אותי שיעורים פרטיים בהתנדבות, הגעתי כמעט לרמה של שפת אם.
האנגלית עזרה לי להשכיל הרבה מעבר לתכנים העלובים של בית הספר לבנות. בתקופת נערותי הייתי הולכת בסתר לספריה העירונית וקוראת שם. בחורף הייתי מחביאה ספרים תחת מעילי וקוראת בהם בסתר במיטתי. כמובן החזקתי את הספר צאינה וראינה סמוך למיטתי כדי להראותו לכל מי ששאל מה אני קוראת. מאבישי למדתי כמובן את ההלכה היהודית הרי רק הגברים למדו בישיבה.
אבישי סיפר לי בעבר על התפקיד המיוחד שלכם בקיבוץ.
כן, הפכנו למומחים לענייני הלכה ואישות. גברים ונשים מכל רחבי הארץ בין שהיו קיבוצניקים ובין אם לא, והיו להם בעיות עם מנגנוני החושך של הרבנים, באו להתייעץ איתנו. היינו בצד שלהם, באנו מלב המאפליה.
ספרי לי על הסמינר שהיה אחד הדברים שביססו את מעמדך בקיבוץ.
מודעה גדולה על לוח המודעת הזמינה את חברי הקיבוץ לסמינר שיערך בקיבוץ בנושא מלחמת המעמדות, רשמתי אליו גם את אבישי.
בוויכוחים האידיאולוגים בסמינר, התייחסו המשתתפים לדברי הנשים והגברים כערכם ללא קשר למה שיש לכול אחד בין הרגליים. המרצה בסמינר כנראה התרשם מדברי והציע לי להעביר סמינר דומה לשכבה הבוגרת בקן מרכז תל אביב וכך פגשתי את רחל.
מה הייתה רחל בשבילכם?
רחל כמונו ברחה מהכלא שלה אל החופש בקיבוץ והשתלבה בו להפליא. הפכנו לחברות בנפש, חדרה הקיבוצי היה סמוך לחדרנו ולא במקרה. גם אבישי היה מיודד איתה וחש אליה חיבה עמוקה. מדי פעם ראינו גברים הנכנסים לחדרה. לא היה בכך שום דבר חריג בקיבוץ שלנו. עודדנו אותה למצוא גבר אותו תאהב, היא סיפרה לנו בתסכול על מערכות יחסים שניסתה ליצור ולא צלחו. כחברה בנפש שלה הייתי מוכנה לחלוק איתה הכול, מכיוון שהייתי בטוחה באהבתו של אבישי אלי, עודדתי אותו להיכנס מדי פעם לחדרה ולישון איתה בלילה. מין לא נועד רק לצרכי פרו ורבו, הוא צורך בסיסי של האדם, וכך גם מגע וגילויי חיבה אנושית. האם כולנו חייבים לנהוג לפי ההלכה של רבנו גרשום? גם אבותינו נשאו יותר מאישה אחת.
פרק רביעי – אורי שלי.
ישבתי מול רחל שהעניקה לי את אורי שלי, אישה נפלאה, ובעלת אישיות קורנת. על השולחן בינינו היה מונח ה Grundig c-200.
האב
רחל ספרי לי אותה פגישה גורלית עם אבישי וצרויה.
שניהם באו לחדרי לאחר שהשכיבו את ילדיהם בבית הילדים.
“לא מצאתי בן זוג כלבבי,” אמרתי להם, “אני הולכת ומתבגרת וכמהה לילד, אורי אקרא לו.”
ברגע שכתבתי זאת חשתי בצורך בלתי נשלט לשיר, ירדתי מהמיטה ופצחתי בשיר עקרה של רחל, שרתי בגעגועים לאורי שלי, הרגשתי שרחל המשוררת כתבה את השיר במיוחד עבורי, דמעתי,
אורי אקרא לו אורי שלי
רך וצלול הוא השם הקצר
רסיס נהרה לילדי השחרחר
אורי אקרא לו
אורי אקרא.
סיימתי לשיר מבעד לדוק הדמעות ראיתי את יואב, עומד מולי כמכושף, “מעולם לא חוויתי חוויה מיסטית כזאת בשיר שלך, לא כששרת לבושה ולא כששרת עירומה, הקול שלך הוא אותו קול נפלא שאני זוכר כבר חמישים שנה.”
חשנו צורך עז להתעלס, אחרי העפלה קצרה להר מירון חזרתי לכתוב.
“ומה תפקידנו בהגשמת כמיהתך?” אבישי היה סקרן.
“לא תפקידנו תפקידך,” עניתי, “אני רוצה שתהיה האבא של אורי!” צרויה אשר רקחה את התבשיל הזה הגניבה לי חיוך מעודד.
“אשתי כאן ויש לי ילדים,” אבישי הסמיק כולו.
“חזרת להיות החניוק מירושלים?” לעגה לו צרויה, “בקיבוץ זה לא פשע, אני אתמוך בך ,תעשה מצווה גדולה.“
“לפי ההלכה היהודית, את עגונה ואורי יהיה ממזר, את מבינה את המשמעות?” נזף בי אבישי.
“מבינה ולא איכפת לי,” השבתי, “בקיבוץ לא מחטטים לך בתחתונים.” “לך אולי לא איכפת, אך אורי וצאצאיו יהיו פסולים מלבוא בקהל ישראל עד דור עשירי.“
“זה עונש נורא למי שלא חטא,” קראתי בזעם.
“החוק הזה שזמנו עבר, יחד עם חוקים מעופשים אחרים בהם נתקלת, כמו הייבום והחליצה, הם רק חלק מהדברים שגרמו לאבישי ולי לעזוב את המדמנה של החברה החרדית,” אמרה צרויה.
“איך הם שם ברבנות ידעו שאורי הוא ממזר?” תמהתי.
“את תמימה,” השיב לי אבישי, “ברגע שתלדי אותו בבית החולים, ירשם שאת אימו ומכאן שאת נואפת והוא ממזר.“
“למה שהיא תלד בבית החולים?” התערבה צרויה, “היא תלד במרפאה בחדר הרופא, החובשת שהיא מיילדת קיבלה שם בעבר כמה לידות”.
“ומה עם הרישום במשרד הפנים?” אבישי היה מודאג.
“שכחת שאני המזכירה הטכנית של הקיבוץ?“
“לא שכחתי, אך מה זה עוזר?“
“המזכירה הטכנית, היא גם נציגת משרד הפנים, לפני שלושה חודשים רשמתי את הלידה של יוסי שהתרחשה במרפאה, גם את הלידה של אורי ארשום. אני האימא, אתה כמובן האבא וחסל סדר הניאוף והממזרות של חוקי האופל.“
עוד באותו הלילה הריתי את אורי שלי, איך ידעתי שזה יהיה אורי ולא אורה? אינני יכולה להסביר אבל ידעתי.
“יואב, אני חייבת לשתות, גרוני ניחר,” יואב קם מהמיטה מזג והגיש לי כוס מים חזרתי לכתוב.
הבן
ספרי לי על הלידה במרפאת הקיבוץ.
זו הייתה חוויה שלא מהעולם הזה, שלא כמו בבית החולים המנוכר בו נולד בני שמת, בו קרעו אותי פשוטו כמשמעו, כאן הייתי מוקפת אנשים אוהבים, ידעתי ששום דבר רע לא יכול לקרות. החובשת שילדה אותי הייתה עדינה אמפטית ומתחשבת, הייתה שם רק בשבילי ולא התרוצצה בין המיטות של היולדות, כמו במחלקת היולדות הנוראה ההיא. חוץ ממנה היו בחדר גם אבישי וצרויה אהובי. לבקשתי צילם אבישי את האירוע, השיא היה שצילם את ראשו של אורי שלי מגיח לעולם. לאחר שנחתי קצת סיפרה לי צרויה שאבישי התפייט:
“מהפכה כמוה כלידה, ראשיתה בזוהמה ובדם, אך כמו תינוק היא הדבר היפה בעולם.”
צרויה הייתה זו ששמה את הילד העירום על בטני, הייתי מאושרת. אבישי הכין לי אלבום ובו צילומי הלידה. צרויה ואני נשארו החברות הטובות ביותר ושתינו גידלו את אורי, שחור תלתלים ונבון, בשבילי הגן ילד קטן, תפארת החינוך המשותף. שתינו היינו האימהות, של אורי, אך כמובן שבקיבוץ ידעו כולם שאני אימו הביולוגית הוא גם היה דומה לי באופן מדהים, אם חד הורית הייתה חזיון נפרץ בקיבוץ, אף אחד לא חיטט לי בתחתונים או שאל מי האבא. ואף אחד גם לא הסתכל ברישומי משרד הפנים.
עשיתי עוד הפסקת התמתחות והרהרתי לצרויה הייתה גדלות נפש, מעט נשים היו חולקות מרצון את זרע הגבר שלהן עם חברותיהן, אני לא הייתי מסוגלת לכך.
פרק חמישי – אוושה בלב
אורי שלי, רסיס נהרה לאהובי השחרחר, מה לא כתבתי עליו? מה לא אמר לי? אך הייתי חייבת להקליט גם אותו.
הילד
ספר לי על ילדותך
גדלתי בחינוך המשותף של השומר הצעיר. הייתי עוף מוזר. כאמי הייתי שחרחר, רוב הילדים סביבי היו בהירים מיפי הבלורית והתואר. היו לי לא מעט חברים וחברות שאהבו ונעזרו בידע שלי, תמיד הייתי ידען גדול מהאחרים. הבנות גם אהבו אותי על צבעי השונה. הייתי ילד מופנם שחי בעולמו שלו, עולם המילים. האמא השנייה שלי צרויה לימדה אותי קריאה וכתיבה החל מגיל ארבע. קראתי המון וגם כתבתי שירים.
האימא הראשונה שלי שניחנה בקול נפלא, לימדה אותי לשיר, שומעי אמרו שיש לי קול של חוזליטו. היינו שרים ביחד שירים שונים, במיוחד אהבתי את השירים התימניים שלימדה אותי. לא פעם שרתי באירועים תרבותיים של הקיבוץ.
מכיתה א’ ועד כיתה ו’ הכיתות של חברת הילדים בקיבוץ, לא היה לי ממש מה ללמוד וקיבלתי אישור לבלות שעות רבות בספריה. בפעילות החברתית הענפה דווקא השתתפתי. הייתי הסולן של מקהלת חברת הילדים. כמו שציינתי הייתי מקובל למדי בחברה.
הנער
איזה חוויות אתה זוכר מהמקלחת המשותפת?
היינו קבוצת ילדים המורכבת משני גילאים. זו הסיבה שיוסי חברי הטוב שהיה מבוגר ממני בשנה ואני, היינו באותה כיתה. עד סוף כיתה ו’ עוד הייתה לנו מקלחת משותפת. הילדים המבוגרים בשכבה היו בני 13 ויותר, אני חושב שאין צורך לתאר לך איך נראות בנות 13 עירומות, רוב הבנים שהחלו להתמלא הורמונים, היו מרוגשים כשראו אותן, אחת הבנות הייתה נכנסת למקלחת כאשר אני הייתי נכנס אליה, העירום המפואר שלה לא ריגש אותי במאום. בסוף היא התייאשה.
“אני חושבת שהוא הומו,” שמעתי אותה לוחשת לחברתה, לא נעלבתי כי לא היה איכפת לי משתי הבנות האלה. אילו הייתי הומו הרי הייתי נמשך לבנים. יוסי הבוגר ממני בשנה אהב מאוד להביט בבנות העירומות. המסכן, ערכו לו שיחת קבוצה על כך שלא שלט ביצרו וחווה זיקפה במקלחת. צחקתי בפה מלא וחיבקתי את אורי שלי.
ספר לי על השנים שאחרי חברת הילדים.
בכיתה ז’ עלינו למוסד החינוכי שהיה שייך לכמה קיבוצים, לשמחתי כבר לא הייתה שם מקלחת משותפת. גם כאן השתתפתי בשמחה בפעילות החברתית והייתי סולן המקהלה הפעם בקול טנור עמוק, היו שהשוו אותי לאנריקו קרוזו הגדול. למזלי לא הייתי במקהלת ילדים נוצרית וכך לא סירסו אותי כדי לשמור על קול החוזליטו שהיה לי.
יוסי היה מוקד הפעילות החברתית, הוא היה מארגן מסיבות ואירועים תרבותיים, בהם היה מקריא את החמשירים והמקאמות השנונים שלו שהשכיבו את כולם מצחוק.
גם במוסד החינוכי לא היה לי מה ללמוד. מכיוון שאת הספרייה של המוסד החינוכי מיציתי, קיבלתי אישור לנסוע שלוש פעמים בשבוע לחיפה, העברתי את זמני בספריות של הטכניון והמכון האוניברסיטאי. הייתי גם נכנס להרצאות כשומע חופשי. בן 17 קיבלתי זימון ללשכת הגיוס. ערב לפני שנסעתי ללשכה, פגשתי את שתי האמהות שלי.
“בלשכת הגיוס,” אמרה רחל אמי האמיתית, “ובכל מקום אחר בו תידרש למלא פרטים אישיים, עליך לכתוב שצרויה היא אמך ואבישי הוא אביך, זה חשוב מאוד,” צרויה הנהנה בראשה.
“אבל למה?”
“אתה סומך על שתינו שאנו עושות ונעשה הכול לטובתך?”
“סומך בעיניים עצומות.”
“בבוא היום תדע, בינתיים עשה מה שאמרה רחל.”
הגבר
קיבוצניק סבון איך הגעת לצוות הווי צנחנים?
כמו כול בן קיבוץ השואף בכל מאודו להיות חייל קרבי, זו גם הייתה מטרתי, אך בלשכת הגיוס גילו אצלי אוושה בלב והורידו לי פרופיל. ערערתי ונדחיתי, פעם נוספת ערערתי וכשלתי שנית. בלב נחמץ ראיתי את בני כיתתי מתקבלים למיטב היחידות בצה”ל, טייס, שייטת, סיירות. יוסי חברי התקבל לסיירת שקד, כמה קינאתי בו.
“תפסיק להילחם במערכת,” אמר לי יוסי, “זה חסר סיכוי, יש לך קול נפלא לך למיונים של הלהקות הצבאיות.”
הלכתי, נציגי הלהקות הצבאיות רבו עלי והציעו לי הצעות מפתות. גם נציג להקת הנחל מלכת הלהקות הצבאיות, להקה שלהצעה שלה אי אפשר היה לסרב, הציע לי סולו מיד עם גיוסי. בכל זאת היססתי, מישהו שהתיידדתי איתו במיון אמר לי:
“אתה אידיוט מושלם, אם הייתי מקבל את ההצעה הזאת לא הייתי מהסס שנייה, בסוף מישהו אחר ייקח את המקום שלך.”
הייתי כבר בדרך אל נציג להקת הנחל ואז תפס בכתפי איצ’ה קצין החינוך של פיקוד מרכז:
“אני מציע לך להצטרף לצוות הווי צנחנים, תעבור קורס צניחה ותקבל כומתה אדומה וכנפי צניחה.”
זה היה הדבר הקרוב ביותר למה שבאמת רציתי, ההצעה הטובה ביותר שיכולתי לקבל. הפכתי לכוכב ולסולן הבולט של הצוות. בנות נפלו לרגלי, באף אחת לא מצאתי עניין.
“חמור! אתה הומו?” שמעתי את חברי בלהקה, “אתה יכול להשכיב עשר בנות ביום, רק תבחר את מי שאתה רוצה.”
אהבת חיי
ספר לי בשפתך על הפגישה שלנו.
איצ’ה לקח אותי למיונים הבאים ללהקות הצבאיות, ראיתי אותך בשיר צנחן שלי וחשתי מכת ברק.
“אנחנו חייבים לצרף אותה לצוות,” אמרתי לאיצ’ה, היא ביישנית אך תהיה כוכבת אם נטפח אותה, אני אקח זאת על עצמי.”
“אחוות הימנים,” חייך אלי איצ’ה, “אלחם עליה אם יהיה צורך בכך.” המלחמה לא הייתה קשה, רק התותחנים שחורי הכומתה רבו עליך, אבל הנשק הסודי של הצנחנים כומתה אדומה והאפשרות לעבור קורס צניחה, הכריעו את המערכה. היית ימנית תמימה ומתוקה משיכון המזרח, התאהבתי בך זה לא קרה לי מעולם, החלטתי שאגן עליך מפני הזאבים בלהקה. גם את התאהבת בי. זו הייתה אהבה אפלטונית מטורפת. שכנעתי את איצ’ה לתת לך סולו חודשיים אחרי שהגעת, לקנאתן של הוותיקות. בשעות הפנאי שלנו שרנו יחד שירים תימניים ששנינו למדנו מאימותינו.
היית גוש שיש גולמי, כפיגמליון ראיתי את גלתיאה הצפונה בשיש. השקעתי בך הכול, את הידע שצברתי הענקתי לך. היית בור סוד שאינו מאבד טיפה. שנינו אהבנו תנ”ך, אך זה לא היה אותו הספר. בשבילך זה היה ספר קדוש שספר התורה שבו, נכתב על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו. ספר שאסור לערער על פסיק אחד מתוכו. בשבילי זו הייתה אחת מפסגות היצירה האנושית, יצירה העומדת במרכז הווייתו של העם היהודי וגם אחד מיסודות תרבות המערב, אך יצירה אנושית שאפשר וצריך לבקר כול פסיק שבה. לשמחתי תמר החדשה אותה עיצבתי, קיבלה את דעתי גם בנושא זה.
לימדתי אותך אנגלית ברמה גבוהה, לא הייתה לך בעיה לקרוא ספרות ושירה בשפה זו. גם קריאה מהירה לימדתי אותך בלעת ספרים.
מנערה שגדלה בשכונה קרתנית רוויה באמונות תפלות, שלמדה בבית ספר שטוף מיתוסים אוויליים, שלימד את סיפור ששת ימי בראשית ובריאת האדם כאמת של כזאת ראה וקדש, קנית ידע שלא היה מבייש סטודנט של שנה שנייה באוניברסיטה במדעי הטבע, מדעי החברה, פילוסופיה וספרות.
הפכת למשהו שונה לחלוטין מהוריך, מאמך שבקושי ידעה קרוא וכתוב ומאביך הפרימיטיבי, המפוצץ בכסף, אבל בסך הכול עוד בסטיונר בשוק.
בדבר אחד היית עדיין שבוייה של החינוך שלך, נשבעת לאימך שתתחתני בתולה. לי זה דווקא היה נוח. הרי לא הייתי רב שגל כמו כמה מחברי. לחצת עלי להתחתן, למרות שרציתי עוד להמתין, הבטת בי בעיניך הגדולות והנפלאות,
“ההורים שלי לא אוהבים שאני יוצאת עם גבר ללא נישואין.”
לא יכולתי לסרב, למרות שידעתי שתדרשי ממני את ליטרת הבשר שלי.
פגשתי שוב עם שתי אמותי, מזגתי שלוש כוסות יין פטישים צבאי,
“אמא רחל, אמא צרויה, אני מתחתן עם תמר שלי בעוד חודשיים, לחיים.”
“האם כבר נרשמתם ברבנות?” צרויה הייתה מודאגת.
“עדיין לא.”
“זוכר מה הורינו לך לפני שהלכת ללשכת הגיוס?”
“איך אפשר לשכוח.”
“אז ברבנות זה הרבה יותר חשוב, בנפשך ובנפשנו הדבר.”
“אמא ואמא, אני כבר ילד גדול.”
פתרון החידה התגלה לי בפגישה עם הוריך והכה בראשי כפטיש חמישה קילוגרם, אהובתי סלחי לי על שברחתי ממך ומהנישואין כמו שפן.
אביך הפרימיטיבי, לא היה טיפש, הבסטיונר הקשיש, הביס אותי ללא תנאי. הייתי אמנם צעיר משכיל ומבריק, אך תמים ומלא אמונה בבני האדם.
“בנות יוצאות בצבא לתרבות רעה,” אבא לא אהב את הגיוס שלי. אחרי הפדיחה של אחותי, אמא השביעה אותי שאתחתן בתולה, לאבא זה לא הספיק, הוא מצא שטינקר מחברי צוות ההווי שיעקוב אחרי. וזה גילה לו על יחסי עם אורי, אבא החליט לתהות על קנקנו ושכר חוקר פרטי.
פרק שישי – נבל ברשות המדינה
עד עכשיו ראינתי הקלטתי ותמללתי אנשים אהובים ששיתפו פעולה ברצון. הגיע זמנו של הנבל. ידעתי שהוא לא יתמסר לי מרצונו, למזלי נפל לידי סכום כסף נכבד, עדיין לא הגיע הזמן לגלות את מקורו. בהמלצת אבישי שכרתי חוקר ששנא את הנבל עוד מהימים ששניהם עוד שירתו כחוקרים במשטרה.
“איך אני מוציאה מהבן זונה את המידע שאני מחפשת?”
“הדרך הפשוטה היא לגלות איך לאחוז אותו בביצים ואז לסחוט חזק, החיסרון של הדרך הזו, שהוא לא ידבר חופשי וינסה להסתיר מידע ככל שיוכל.”
“האם יש דרך בה אפשר לקבל את המידע מרצונו החופשי?”
“יש, אך היא דורשת ציוד יקר, ציוד המצוי ברשותם של שירותי ביון, אך אפשר להשיגו תמורת תשלום מתאים.”
“אני בוחרת בדרך הזו!”
“הדרך הזו דורשת סבלנות והתוצאה לא מובטחת.”
“אז במקביל תעבוד גם על הדרך השנייה.”
“זה יעלה לך הרבה.”
“זו בעיה שלי, לא שלך!”
כעבור כמה שבועות הזמין אותי החוקר לפגישה במשרדו כמה קלטות היו מונחות על שולחנו.
“הקלטתי שיחה בין הנבל שלך לשותפו הזוטר במשרדם. הבן זונה הדריך את שותפו הצעיר איך לעשות מה. הוא התגאה בעלילותיו כמו טווס,” שמענו יחד את הקלטות והתלהבתי.
“לא הייתי יכולה לצפות למשהו טוב מזה, מגיע לך בונוס מיוחד.”
“אין לי צורך בבונוס, גם אני נהנה מהעבודה הזו, יש כאן כמה היבטים פליליים, היכולים לגרום לפחות לשלילת רשיונו, אם לא מעבר לזה.”
תמללתי את הקלטות, זה באמת נשמע כמו פרופסור אמריטוס המרצה לסטודנט שנה א’. העלילה נכתבה בפונט רגיל את השיח הישיר בין הפרופסור לסטודנט, סימנתי בפונט שונה. ההערות שלי גם כן נכתבו באותו הפונט. והרי התוצאה לפניכם, הכותרות הן כמובן שלי.
זונות וגובה האתנן
פרופסור: אסביר לך עכשיו איך אני מנהל חקירה, אדגים את הנושא על חקירה שניהלתי לפני כשלוש שנים. קיבלתי ג’וב לברר פרטים של חייל בלהקה צבאית שיצא עם בתו של איזה בסטיונר פרימיטיבי. לפני ששכר את שירותי, מצא הבסטיונר שטינקר בלהקה שגם דיווח לו עם מי יוצאת בתו.
התחלתי לרחרח, תמורת תשלום לאיש השלישות בפיקוד המרכז, השגתי את פרטיו האישיים של החייל, אורי שמו. כן צריך לדעת לאתר את הזונות, לכול זונה גובה אתנן משלה. שם אמו של אורי צרויה ושם אביו אבישי. לכאורה זוג נורמטיבי מקיבוץ השומר הצעיר נווה עמל.
יכולתי לסיים את החקירה כאן, אך בהכירי את הבסטיונר, הייתה לי הרגשה שיש כאן מכרה זהב.
השלב הבא היה לברר פרטים על השלושה במשרד הפנים, לפעמים צריך רק לנגב את האבק מהתיקים כדי למצוא מידע חשוב. מצאתי את הזונה במשרד הפנים שסיפקה לי כמה פרטים מעניינים:
אורי נולד במרפאת הקיבוץ ולא בבית החולים, מי שרשמה את פרטי הלידה, יום לאחר האירוע, היא לא אחרת מאשר אמו של אורי, הלא היא צרויה שהייתה גם נציגת משרד הפנים בקיבוץ.
הלכתי אל סעדיה שרעבי האיש ששכר את שירותי וסיפרתי לו מה גיליתי, מכיוון שיודע צדיק נפש בהמתו סעדיה אמרתי לו:
“יש לי חשד כבד שאימו של אורי אינה צרויה,” זה הדליק את כול הנורות האדומות בראשה של הבהמה, היא הורתה לי לברר מי היא אימו של אורי ויהי מה. מה שלא רשום בתיקים, נמצא בראשם של האנשים. לא בטוח שבן קיבוץ יודע מיהו אביו האמיתי, אך בטוח שהוא יודע מי היא אימו האמיתית.
להחזיק את הזונה בביצים
הפרופסור: אדבר עכשיו על איך מנהלים שיחה עם שפוט שלך, ביד אחת אתה מחזיק במקל כדי לחבוט על ראשו וביד השניה אתה שם גזר בפיו. אני מקליט בחשאי את כול השיחות בחקירה, בין שהן עם שפוט שלי ובין עם מישהו אחר. אני תמיד שומע את ההקלטות מאוחר יותר, אולי החמצתי משהו. ועכשיו הקשב לשיחה ביני לבין השטינקר השפוט.
“עליך להתחבר עם אורי ולשאוב עליו אינפורמציה.”
“לא מוכן לעשות את זה, זו כבר בגידה באורי ובחברי הלהקה.”
“אם לא תשתף איתי פעולה, אחשוף אותך, חבריך בלהקה ינדו אותך ויש סיכוי שתודח מהלהקה, אתה לא כזה סופרסטאר,” הייתה הפסקה בהקלטה.
“אכפיל את התשלום שאתה מקבל,” אמר החוקר.
“בסדר מה עלי לעשות?”
“זו מצלמה מיוחדת של חוקרים, וזה מכשיר הקלטה זעיר. אדריך אותך אחר כך איך להשתמש בהם, צלם והקלט כול דבר שאתה חושב שיש לו קשר לזהות הוריו של אורי, אנשים לפעמים מחזיקים ברשותם תמונות מעניינות. כדאי לך להביא לי מה שאני מבקש, תקבל בונוס מיוחד ואל תשכח שאני מחזיק אותך בביצים.”
ההקלטה הסתיימה.
הפרופסור: כמו שאתה רואה, לכל זונה, גובה האתנן שלה, יש שאלות?
הסטודנט: לא.
השטינקר התחבר עם אורי והצליח לצלם את התמונות מארנקו, וגם הקליט שיחות איתו.
בשיחה שתשמע עכשיו יושבים אורי והשטינקר ומדברים על התמונות.
“זו תמונה מהלידה שלי, הנה כאן אימי רחל היושבת עדיין במיטה ומחזיקה אותי בזרועותיה.”
“ומי הם האחרים בתמונה?”
“החובשת במרפאה שילדה את אמא, האמא השנייה שלי צרויה ובעלה אבישי שהוא גם ידיד קרוב של אמא.”
“מי צילם את התמונה?”
“אבישי, הוא השתמש בכפתור ההשהיה כדי שיספיק להיכנס לתמונה.”
“יש לך עוד תמונות?”
“בטח, הנה אמא ואני כשהייתי בערך בן שלוש.” נשמעה שריקה
“הדמיון ביניכם מדהים!”.
“כולם אומרים את זה.”
ההקלטה הסתיימה.
הזונה קיבלה את האתנן על שירותיה הטובים. הקיבוצניק התמים הזה אורי שהיה בטוח שהוא נזר הבריאה, היה בעצם אידיוט מושלם. הוא לא חשד שהשטינקר הפיל אותו בפח. כמובן שהתמונה מהלידה הייתה המפתח לפתרון החידה מי היא אמו האמיתית של אורי.
הייתי חייב לדעת את שם משפחתה של רחל ומספר הזהות שלה. שוב שילמתי את האתנן לזונה שלי ממשרד הפנים שהביא לי את רשימת הנשים בקיבוץ ששמן רחל, היו שלוש כאלה, שתיים מבוגרות מדי ונשואות השלישית אלמנה. ידעתי שהיא הקורבן שלי. השלב הבא היה לבקש את חסדיה של הזונה בעלת הזקן העבות מהרבנות. זו גילתה לי שרחל רשומה כעגונה מזה כעשרים ושבע שנים.
יודע צדיק נפש בהמתו
הבהמה סעדיה ששפך עלי כבר טונה של כסף, החל לגלות חוסר סבלנות. הראיתי לו את הממצאים. הקשב להקלטת השיחה ביני לבינו.
“אז אורי הוא ממזר מהשומר הצעיר,” נשמעה צהלתו של סעדיה והוא המשיך, “תודה על עבודתך, תקבל בונוס.”
“ומה אתה רוצה לעשות עם הממצאים האלה?”
“להראות אותם לאורי ולהגיד לו שאם הוא לא מוריד את הידים מהבת שלי, אני מביא את זה לרבנות,” נשמע קול גיחוכו של החוקר.
“אורי ילך לעורך הדין של הקיבוץ ואתה יודע מה יגיד לך האדבוקט?”
“מהו כבר יכול להגיד?” גיחוכו של החוקר נשמע ביתר שאת.
“קוף זקן, יש לך אקדח בלי כדורים, בית הדין הרבני לא יפסוק ממזרות עם הוכחות נסיבתיות בלבד. בשבוע הבא אגיש נגדך תלונה על סחיטה באיומים. ותודה על האזהרה, בקיבוץ כבר ידאגו לכך שבחיים לא תמצא הוכחה למה שאתה מחפש,” נשמע שקט כמה דקות, סעדיה היה כנראה המום ושתק, לבסוף אמר,
“אז מה שווה כול מה שהבאת?”
“שנינו יודעים שאורי ממזר, אני אביא לך הוכחה קבילה לבית הדין הרבני,” “בסדר תביא הוכחה.”
“סטיפה של חמשת אלפים עכשיו ביד.”
ההקלטה הסתיימה.
מל”מ (מודיעין לפני מבצע)
כמו שידעתי משירותי הצבאי והמשטרתי למבצע מוצלח דרוש מודיעין ותכנון טוב. אחזתי בידי את תמונת הלידה של אורי, ארבעת האנשים שהופיעו בתמונה היו השומרים של גיזת הזהב, הם השרשרת שהגנה על סודו של אורי. חוזקה של השרשרת היא בחוליה החלשה שלה, עלי היה למצוא את החוליה הזו. החלטתי לצאת למל”מ.
היה לי ידיד מקיבוץ נווה עמל, שירתנו יחד במילואים בימים לפני שהתגייסתי למשטרה. שמו היה יצחק איצקוביץ. ניסיתי לשחזר בזכרוני את השיחות איתו. אולי יש רמז למה שאני מחפש? ואז נזכרתי.
“יש לנו מרכזת משק תותחית על, גבר אמיתי עם ביצים, לא תאמין היא ובעלה גם הוא תותח על, היו חניוקים מירושלים.”
“ואיך קוראים לצמד תותחי העל?”
“צרויה ואבישי.”
זה היה קצה החוט שהייתי צריך לפגישה שלי עם יצחק, אסור היה לו כמובן לדעת שזו פגישת מל”מ.
פגשתי אותו בחדרו בקיבוץ, הקשב להקלטת השיחה ובסיומה אמור לי מה ההבדל בין השיחה עם שפוט לשיחה עם אדם חופשי ממנו אתה רוצה ללקט מידע.
הערה מקדימה: ניקיתי מהשיחה את האהלנים וההסתחבקויות כמו גם סיפורי הגבורה של מי שהיו פעם, תמללתי רק את מה שרלוונטי לעניין.
“זוכר אז במילואים הזכרת זוג תותחי על שהיו פעם חניוקים? שכחתי כבר איך קוראים להם.”
“אבישי וצרויה, מה פתאום נזכרת בהם?”
“לא יודע, הם עדיין תותחי על?”
“תותחים אטומים, הם מילאו את כול התפקידים המרכזיים בקיבוץ, נשלחו לחו”ל על ידי התנועה, משהו מיוחד.”
“ואיזה בני אדם הם?”
“שונאים את החניוקים שמהם באו, מאוד אידאולוגים ו.. כן סרגל הוא עקום לידם.”
“אשכנזים?”
“כמו רובנו כאן.”
“מה רובכם? כולכם ווזווזים! יש לכם ועדת קבלה שמנפה מזרחים?”
“זו השמצה של שונאי הקיבוצים, אין אצלנו אפליה כמו אצל החניוקים.”
“לא מאמין, תן לי דוגמא למזרחי או מזרחית שקלטתם בקיבוץ,” הוא הרהר מעט וחיוך עלה על פניו,
“לפני שנה קלטנו זוג עיראקים.”
“עיראקים לא נחשב, הם כמעט אשכנזים, אני מתכוון לאיזה תימני אסלי.”
“לפני בערך עשרים וחמש שנים בערך קלטנו אלמנה ימנית, היא הייתה אז חתיכה לא רעה, ניסיתי לחזר אחריה, זיון על הכיפאק. יש לה בן שחור כמו אמא שלו, חכם כמו אינשטיין ושר כמו אנריקו קארוזו.”
“בן כמה אנריקו היום?”
“עשרים? עשרים ואחת? משהו כזה.”
“אז הוא תוצרת מקומית, לא יבוא.”
“כן, היא ילדה את הבן שלה אורי אצלנו במרפאה, החובשת שלנו היא שילדה אותה.”
“כול נשות הקיבוץ יולדות במרפאה?”
“מה פתאום, כמעט כול הנשים יולדות בבית החולים של העמק, אבל כמה נשים העדיפו ללדת במרפאה, הן אמרו שהחובשת שלנו היא מיילדת טובה יותר מרוב המיילדות של בית החולים.” נשמעה שריקת התפעלות של החוקר.
“טיפוס מעניין החובשת/מיילדת הזאת.”
“היא מכורה לעבודה, לא החסירה יום כבר עשרים או שלושים שנה.”
“ומה עם משפחה וילדים?”
“רווקה זקנה, גם בקיבוץ היא סובלת ממחסור חמור בויטמין זי,” נשמע צחוק גברי משחרר של שני השוביניסטים המגעילים הללו.
הם המשיכו להחליף זכרונות עד שנפרדו. ההקלטה הסתיימה.
הפרופסור: בהתחשב במה ששאלתי בהתחלה, מה התובנות שלך?
הסטודנט: לשפוט אתה אומר מיד מה אתה רוצה ממנו תוך שימוש במקל ובגזר, עם אדם חופשי, אתה הולך סחור סחור ומושך אותו בלשונו לאן שאתה רוצה.
הפרופסור: קיבלת 100 במבחן.
היה לי ברור החובשת/מיילדת היא החוליה החלשה בשרשרת, אישה כזו הכמהה לאהבה והיא טרף קל לזאבים כמוני, קצת חנופה קצת אמפטיה והיא תזמר כציפור שיר מאוהבת ביום אביב.
מצאתי את הזונה התורנית הבאה: אחד מעובדי כוח האדם בסניף קופת חולים, האחראי על המרפאה של הקיבוץ לברר פרטים עליה. הוא טילפן אלי: הקשב להקלטה הבאה.
“מה השעות בהן היא עובדת?” הפוגה ורשרוש ניירות
“בכול יום חול משמונה בבוקר עד שתיים בצהרים ובימי שני וחמישי גם משש עד שמונה בערב.”
“האם היא מחסירה ימי עבודה?” הוא רצה לאמת מה שאמר לו יצחק ידידו.
“היא לא החסירה ולו יום עבודה אחד בחמש עשרה השנים האחרונות, שמונה פעמים היא קיבלה תעודה של עובד מצטיין.”
“תודה.” נשמעה טריקת טלפון השיחה הסתיימה.
כמו שאמר לי יצחק ידידי, היא מכורה לעבודה, רק אם ירו בראשה היא תיעדר מעבודתה כאשר אגיע למרפאה.
שלחתי את עוזרי לקיבוץ והוא צילם במצלמה נסתרת את סביבת המרפאה, הייתה קבוצת עצים קטנה כחמישים מטר מהדלת שלה.
מבצע ויקטורי
בחרתי לבקר במרפאה ביום חמישי בערב הגעתי כשעה לפני הסגירה ומצאתי מסתור בצל קבוצת העצים ממנה צפיתי על הדלת כחצי שעה, אף אחד לא יצא או נכנס. עשיתי חתך קטן באצבעי, לחצתי על הפצע בידי השנייה ונכנסתי למרפאה, הסתכלתי על קירות המרפאה, היו שם כמה תעודות הצטיינות שלהחובשת וכעשרים תמונות. חיפשתי קצה חוט, לשמחתי מצאתי חבל ימאים עבה.
הקשב להקלטה
“אני מבקש שתחבשי את אצבעי.”
“אחבוש אותך ברצון, ממה נפצעת?”
“קילפתי תפוז ונחתכתי.”
“אינני מכירה אותך, אתה לא מפה.”
“באתי לבקר חבר.”
“ומי החבר שלך?”
“יצחק איצקוביץ.”
“יצחק יודע שאתה בא לבקרו?”
“עדיין לא, רציתי להפתיע אותו.”
אני מפסיק את ההשמעה כדי להבהיר כמה דברים, החובשת החשדנית בקיבוץ החלה לחקור אותי, לא הייתה לי בעיה לענות על שאלותיה הלא תכננתי את המבצע לפרטים, אך הייתי צריך להטות את השיחה לאפיק שלי. אני ממשיך את ההשמעה.
“אני רואה שיש כאן על הקיר תעודות רבות של עובד מצטיין,” קול הצפיחית בדבש שלו החמיא לה.
“שמונה אם ברצונך לדעת את המספר המדויק,” קולה נשמע שמח, כנראה מעט אנשים אם בכלל התעניינו בתעודות האלה.
“כמה זמן את עובדת במרפאה?”
“מזה עשרים וחמש שנים,” גאווה נשמעה בקולה, “כול עבודתי מתועדת ביומן המרפאה.”
אני מפסיק פעם נוספת את ההשמעה. התחלתי לשאול על התמונות, מובן שאל חבל הימאים שהיא תמונת הלידה של אורי הגעתי אחרי כמה וכמה תמונות, לפניה הגעתי לתמונה דומה. הקשב
“מה התמונה הזאת?”
“תמונה מטקס חלוקת תעודות עובד מצטיין, עמדתי עם הגב למצלמה.”
“מי הוא הילד הצורח הזה ומה קרה לו?”
“יובל, אני נראית כאן מטפלת בו לאחר עקיצת עקרב.”
“והגבר הזה עם הרגל הנפוחה כמו רגל של פיל?”
“יהושע הרפתן, פר נגח אותו, יומיים לא נפטרתי מהסרחון שהביא מהרפת. נשמע צחוק של החובשת.
“ומה התמונה הזו?”
“מהלידה של יוסי, לפני כמעט עשרים ושתיים שנה, ילדתי שמונה נשים בקיבוץ, ללא סיבוך או תקלה,” הגאווה נשפכה מקולה.
“למה אמו לא ילדה בבית חולים?”
“זו הייתה תקופת הפדאיון, אימו פחדה לנסוע בכביש וידעה שאני מיילדת מצוינת,” שוב נשפכה הגאווה מקולה
“את כנראה באמת מיילדת מצוינת, שמונה לידות, שמונה תעודות עובד מצטיין, מה עוד אפשר לדרוש?”
“אני אוהבת את עבודתי וגאה בה.”
“אין ספק, את גאוות הקיבוץ הזה, מי ייתן וירבו כמוך.”
“לא כולם חושבים כך.”
“מי שחושב אחרת הוא קנאי וצר עין! גם זו לידה?”
“כן, רחל ובנה אורי, שנה לאחר שיוסי נולד,” היא בלעה את הקרס.
“למה היא לא ילדה בבית חולים?“
“היא סיפרה לי שאמא שלה הזהירה אותה מבתי חולים, חוטפים שם תינוקות תימנים ומוכרים אותם לאשכנזים ולאמריקאים.“
“הייתה ועדה פרלמנטרית שחקרה את השמועות האלה, הם לא מצאו כלום.“
“כי לא היה כלום.“
“אינני יכול להיות פסקני כמוך, הוועדה עבדה באופן מרושל למדי.”
“אני חוזרת ואומרת, לא היה כלום!“
“שיהיה כך, האם גם הלידה הזאת רשומה ביומן המרפאה?”
“בוודאי.”
“אפשר לראות אותה?”
“לא, סודיות רפואית, אני צריכה לסגור עכשיו, אני מזמינה אותך להמשיך בשיחה על כוס קפה בחדרי.”
“איך אפשר לסרב לאישה נאה ומוכשרת כמוך.”
“ומה עם יצחק איצקוביץ?”
“הוא לא יודע שהגעתי, אבקר אותו בפעם אחרת.”
ההשמעה הסתיימה. למרות שלא זאת הייתה התוכנית המקורית שלי ידעתי לאלתר.
הלכנו לחדרה של החובשת, שם הרמתי אותה לפסגת האוורסט, היא הרי עובדת מזדיינת.
צחוקם הבהמי של הפרופסור והסטודנט נשמע בווליום גבוה. אני מתנצלת בפני הקוראים, אך הדברים הגסים והוולגריים האלה נאמרו. רציתי לשמור על אותנטיות.
כשהחובשת נחרה באושר, הוצאתי מתיקי פיסת בד, שפכתי עליה כלורופורם והצמדתי אותה לפרצופה, זה הבטיח שהיא לא תתעורר לפחות כמה שעות, חבשתי כפפות ולקחתי את צרור המפתחות שלה, הלכתי למרפאה וחיפשתי את תיעוד הלידה ביומן המרפאה. כמובן שמצאתי אותו הרי תאריך לידתו של אורי היה ידוע, לתיעוד האירוע צורפו כמה צילומים אותם צילם אבישי כולל הצילום מקיר המרפאה שהיה הצנוע ביותר מביניהם, צילמתי הכול.
תיעוד הלידה ביומן היה ההוכחה שחיפשתי. החזרתי הכול למקומו, לא היה ולו סימן קל לביקורי במרפאה. חזרתי לחדרה של החובשת, החזרתי את המפתחות למקומם ,נכנסתי למיטתה וישנתי איתה עד הבוקר.
קמנו ושתינו קפה, הרי זו הייתה הזמנת החובשת מלכתחילה. הצחוק הגברי הבהמי חזר על עצמו.
לקחתי את תיקי והלכתי למגרש החנייה שם החניתי את מכוניתי. נכנסתי למכונית. כמעט בכל מבצע מוצלח יש גם בצ”מ (בלתי צפוי מראש) חבר קיבוץ חשד בי והתחיל לשאול שאלות מטרידות ולי לא תמיד היו תשובות מספקות. כמה חברי קיבוץ התאספו סביבנו חלקם עם מקלות ואלות בידיהם. חשתי מאוים והתנעתי את המכונית. המתגודדים החלו לחבוט בה שהתחלתי בנסיעה. הם המשיכו לחבוט במכונית.
“רשמתי את המספר של המנוול,” שמעתי את צעקתו של אחד החברים שנייה לפני שסגרתי את החלון. יצאתי משער הקיבוץ ולאחר נסיעה קצרה, עצרתי את מכוניתי, החלפתי את מספרי הרכב והמשכתי בנסיעה.
הפסקתי את ההקלטה. שתיתי את השלוק האחרון של הקפה, חשתי את הבוץ בפי. שתיתי לגימת מים מהכוס לידי.
“הסיפור הזה מתארך ואני כבר רעב,” אמר לי יואב, “מה דעתך שנזמין משלוח של מרק עצם?”
“אני בעד”.
הזמנו שתי מנות, רבע שעה לאחר מכן דפק השליח על דלת חדר 21, יואב קם מהמיטה לבש חלוק ופתח לו את הדלת. התיישבנו לשולחן אין כמו לאכול מרק עצם בלילה ירושלמי קר כשאתה יושב בחדר המחומם של המלון, עירום כביום הולדתך. הפעלתי את הרשמקול וחזרתי לכתיבה.
גיזת הזהב
הגעתי אל סעדיה שהזמין את העבודה ומסרתי לו את הראייה הנחשקת. הוא העניק לי בונוס מיוחד וגם פיצה אותי על הנזקים למכונית. בתיעוד הלידה רשמה החובשת את תיאור האירוע בו ילדה רחל את אורי, לא הייתה לידה נוספת בקיבוץ באותו היום וגם לא ילד נוסף בשם אורי, זו הייתה ראיית הזהב לכך שרחל העגונה נאפה ולכן אורי ממזר.
כאן הסתיימה ההקלטה.
פרק שביעי – עוצו עצה ותופר
את הראייה הזו, בצירוף הסבר על משמעותה חשף אבי בפני אורי בפגישה ביניהם, הוא איים עליו שאם לא יעלם מחיי, הרי שהוא ימסור את כול תיק הראיות שהכין לו החוקר לרבנות. אורי נמלט. בשיחה הטעונה בבית נודע לי למה נמלט ממני ואף סירב לדבר איתי. בעמל רב שכנעתי אותו להיפגש.
“יש רק דרך אחת בה נוכל לממש את אהבתנו ולחיות היכן שאנחנו רוצים. עלי להרות מזרעך מוקדם ככל האפשר, אבא לא יעז ללכת לרבנות, הרי בתו עלולה להיות מוכרזת כנואפת ונכדו ירשם כממזר.”
“ואם הוא כן יעז?”
“אזהיר אותו שאם בכלל יחשוב על כך, הרי שאתראיין לכל העיתונים לרדיו ולטלוויזיה, ואפילו לעיתונים בעולם, אאיים עליו שתמונתו ותמונתי יופיעו בשער האחורי של העולם הזה.”
“ואם גם זה לא יעזור?”
“אבישי האבא שלך, וצרויה האמא השנייה שלך, הבטיחו לי שיעזרו לנו להתקבל לכל קיבוץ שנרצה. אני מעדיפה קיבוץ של האיחוד, שם אין לינה משותפת ולא מקלחת משותפת,” אורי השתכנע הריתי ממנו והתחתנו כדת משה וישראל.
פרק שמיני – החלק החסר בפאזל
בכל הפאזל שהרכבתי היה חסר עוד חלק אחד. זה הנמצא בפינה התחתונה. מה חיפש המנוול כאשר צפה עלי בקיבוץ כאשר הייתי בחודש השביעי להריוני? ביקשתי מהחוקר שלי את כול ההקלטות של המנוול. בניגוד לשחץ שהפגין בהקלטה הקודמת שהזכרתי, למאורע הזה לא היה צל צילו של רמז.
התייעצתי עם החוקר שלי.
“כנראה שיש דברים שהוא מתבייש לדבר עליהם אפילו עם השותף שלו.” “אז מה עושים?”
“Plan B, עלינו לסחוט את הלימון הזה עד שהגרעינים שלו יחרקו.”
חייכתי, כאשר אורי לימד אותי היסטוריה, הוא ציטט את לויד ג’ורג’ ראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם הראשונה, שנשא נאום בחירות פופוליסטי ב-1918, בו התבטא כך לגבי האויב הגרמני. האם גם החוקר הוא חובב היסטוריה?
“איך סוחטים את הלימון?”
“בהקלטה הרלוונטית, יש כמה מעשים פליליים בעליל שהלימון ביצע לכאורה, כגון שימוש בלתי חוקי בכלורופורם, פריצה למרפאה, גניבה של מסמך חסוי ועוד, אם תפתח חקירת משטרה, הוא עלול לאבד את רישיונו ואולי גם ללכת למאסר, לא אזיל דמעה אם זה יקרה.”
הרהרתי, אליה וקוץ בה. אם תפתח חקירה הרי גם המסמך המוכיח את ממזרותו של אורי ייחשף, אין יודע לאן כדור השלג הזה יתגלגל.
“לא קביל!” אמרתי לחוקר שלי, יש לך פתרון אחר?”
“כן,” הוא חייך, “הסרט שהראתי לך.”
“אז הוא ניבלס את ההומו הזונה שלו, אלפים עושים את זה ואף אחד לא פוצה פה ומצפצף.”
“לפי פקודת החוק הפלילי המנדטורי שעדיין תקפה, השוכב עם אדם שלא כדרך הטבע, דינו מאסר עד עשר שנים. בנוסף או לחליפין את יכולה לאיים עליו באשתו הקנאית.”
“אלך על זה, צריך להנות קצת לא?”
שלחתי למנוול סרטון קצר של 8 מ”מ מלווה בתצהיר של הזונה ההומו שלו. למחרת טלפנתי אליו:
“אורי בטכניון היום, בוא אלי הביתה, יש לנו כמה דברים לדסקס.”
“את לא חוששת שאהרוג אותך?”
“עותקים נוספים של הסרטון והתצהיר, בצרוף עוד כמה תצהירים של נשים אתן שכבת, רק מחכים אצל כמה אנשים האמונים עלי, כדי להישלח אל אשתך הקנאית, באם יקרה לי משהו,” עניתי בשלווה.
“מאין את יודעת שאשתי קנאית?” הוא נשמע מודאג.
“מחוקר פרטי ששונא אותך וקיבל בשמחה את הג’וב, קיבלתי ממנו הנחה מיוחדת, לידיעתך הוא מת לדפוק אותך, הוא אסף מספיק מידע.”
“אם הוא אסף מספיק מידע, מה את יודעת על אשתי הקנאית?”
“האשה הקנאית שלך היא בעלת הבית והרכוש אצלכם, היא תזרוק אותך מהבית כמו כלב. הרי לך אין גרוש על התחת, אשתך מממנת אותך, בזבזת הכול על הימורים.” הוא השתתק, שמעתי את נשימותיו.
“את מבטיחה שאם אשביע את רצונך את וגם החוקר שלך לא תשתמשו נגדי בחומרים שברשותכם?”
“מבטיחה,” הוא ידע שבניגוד אליו אני אעמוד במילתי. כמו שהוא עצמו אמר בהקלטה, חוץ ממקל בראש, רצוי לתת לאנשים גזר בפה.
הוא הגיע שפוף, הזמנתי אותו לחדר העבודה בבית שלנו. הכנתי לעצמי קפה.
“לא הצעת לי אפילו כוס מים.”
“אם הייתי מגישה לך כוס מים, היא הייתה עם סטריכנין.”
ישבנו משני צידי השולחן, הפעלתי את הרשמקול.
“מה היה לך לחפש בקיבוץ כשנה אחרי שגנבת את ראיית הזהב?” הוא האדים והתחיל להתפתל,
“למרות מה שאת חושבת עלי, ובצדק, בדבר הזה אני מתבייש וקשה לי לדבר עליו, אני מתחנן רחמי עלי, מה כבר תרוויחי מזה?”
“עדיין אינני יודעת מה ארוויח, אך אני יודעת מה אתה תפסיד,”
לחצתי על כפתור ההפעלה של מקרנת ה-8 מילימטר, ישבנו של החוקר העולה ויורד מעל ישבנו של ההומו אותו ניבלס נראה הייטב על המסך.
“שעה אחרי שאצא מפה, הסרט יהיה אצל אשתך, וכן יש לי עוד רעיון, אשכפל את הסרט במאות עותקים למכירה בדוכנים של סרטי הפורנו.
“הבסת אותי. ובכן גם אחרי שהבסת את אביך במלחמת הממזרים, הוא לא נכנע והבטיח לי תשלום מיוחד, עם אגרום לך להפלה שתהרוג את הממזר,” הוא עשה הפסקה בדבריו, המתנתי מעט.
“אין לי את כול היום בשבילך.”
“כשבאת לביקור בקיבוץ והיית בהריון עם הממזר הראשון, עקבתי אחריך וחיכיתי שתיכנסי לאכול,” הוא שוב עשה הפסקה בדבריו.
“דבר כבר! כמו שאתה רואה אני בהריון עם הממזר השני, ויש לי בדיקת רופא בעוד שעתיים.”
“תכננתי לזהם את עגלת המזון בחדר האוכל עם תרבית חיידקי ליסטריה, כך שזה יראה כמו עוד הרעלת מזון.”
“ממי קיבלת את התרבית?” כמעט והפלתי מרוב תדהמה.
“שיחדתי בהרבה כסף לבורנט במכון הביולוגי בנס ציונה.”
“אתה יודע שזה גובל בבגידה במדינה? ברצון הייתי מסגירה אותך לשב”כ.”
“את לא תעשי זאת! ראשית כול הבטחת ושנית אני אהיה כול כך מיואש שאהרוג אותך ואת הממזר שלך ואחר כך אתאבד, אל תמתחי את החבל.”
“לא אמתח אותו, אני כבר מבינה שמי שמנע ממך לבצע את זממך הייתה החובשת שזיהתה אותך.”
“הבנת נכון.”
“איך היית מוכן לבצע זאת? הרי יכולת לגרום לנשים אחרות להפיל.”
“כמו שאמר החבר לנין ‘שחוטבים עצים ניתזים שבבים’, חוץ מזה אני מתחרט על כך, זה היה הדבר המביש ביותר שתכננתי בחיי, תתפלאי אך בדיעבד אני שמח שנכשלתי.”
“עוף מפה,” כיביתי את הרשמקול.
פרק תשיעי –סופו של הסוד הארור
אבי חטף דום לב כאשר בחג הפורים בישרתי לו בשמחה שהריתי את הממזר השני, לדעתי הוא מסתובב עד היום על השיפוד של אשמדאי במדור השביעי בגיהנום, אם זה קיים. לא ישבתי עליו שבעה, בשבילי זו היה נשף הפורים השמח ביותר שחגגתי. בצוואתו חילק אבי את כול כספו ורכושו חצי בחצי בין אמי לאחותי שעשתה את הפדיחה למשפחה, לי בת נעוות המרדות הוא לא הוריש דבר. למזלי אמי ואחותי חלקו את הירושה אתי שווה בשווה. קיבלתי בוחטה רצינית ממנה מימנתי את החוקר הפרטי. אבישי הוא שנתן לי את שמו. הוא היה גם כן חוקר במשטרה והתכסח עם המנוול במספר הזדמנויות.
יחד עם אמי ואחותי פתחנו את הכספת של אבא בבית והשמדנו את תיק הממזרות, כך עשינו עם העתקים שנשמרו בתאי הכספות בסניפי בנק שונים. גם אם החוקר המנוול השאיר עותק ברשותו וחשב על נקמה, הרי הוא מורתע. האיום היחיד היום הוא יומן המרפאה בקיבוץ. שלא נראה לי שמישהו ינבור בו. וגם אם כן אף אחד כבר לא יכול להיפגע.
רחל נשמתה עדן, זו שהעניקה לי את אורי שלי כבר לא תוקע כנואפת.
אורי שלי נפטר, שני בנינו שנפלו במלחמות ישראל, לא השאירו לנו נכדים. כול מי שיכול היה להיות מוקע כממזר אינו בחיים.
הסוד הארור מת אתם!
סיימתי את סיפורי מחר אתן אותו ליואב שכבר נוחר, אשעין את ראשי על כתפו ואשן גם אני. כמה מתיקות יש בשינה עם אהובי שהבגדים אינם חוצצים בינינו.
“…The greatest victory is that which requires no battle….”
Sun Tzu, The Art of War