הנה זה בא, המסע הגדול הראשון מסאנור למחנה הגדוד בבית ליד. הפתיחה לסדרת הירי בפלמ”חים.
מחרישים את החגור לפני מסדר יציאה, במסדר עצמו קופצים במקום כדי לראות אם ההחרשה נעשתה כיאות.
היציאה בעוד עשר דקות אחרי ששתיתם הרבה… מים. יצאנו אחר הצהרים, מוכנים לצעוד כול הלילה.
קול פיצוץ נשמע ואחריו שקט. דקה אחר כך, צפירת הסירנה קרעה את האוויר.
אמבולנס צבאי דהר אל אזור המטווחים מחוץ לשער של מחנה סאנור, לא הבנו, הכול קרה בהפתעה,
רק יצאנו מהשער, בשלב זה גם הסגל לא הבין מה קרה, המשכנו ללכת, עוד לילה ארוך לפנינו.
עוד 40 קילומטר מעליש יה צנחן, ואזי ידברו השלפוחיות בכפות הרגלים והשפשפות במפסעה.
בהפסקת שתיה, כול שלושה מימיה. כינס אותנו המ”מ רון:
“קרתה תאונה באימון של פלוגת 202. חייל השמיט רימון לא נצור בעמדה באימון הטלה,
המ”מ זרק אותו מהעמדה, הרימון התפוצץ לפני שהמ”מ הספיק לקפוץ החוצה, המ”מ נהרג.”
המשכנו במסע בלב כבד. אז עוד לא ידענו זאת אך המסע היה גם בוחן ניווט לרון ולמ”מים האחרים.
הלכנו והלכנו והמסע לא נגמר, העייפות הייתה אין סופית, חיילים נרדמו בהליכה, פשוטו כמשמעו.
“בכפר יונה מחכה לכם הפתעה,” עודד אותנו רון.
ובאמת חיכה לנו כיבוד שכלל קפה, סנדוויצ’ים, מאפים ומיץ תפוזים סחוט וטרי.
הכול בזכות אודי קרני, אחד המ”כים של המחלקה ובן למשפחת פרדסנים.
הגענו הרוגים לגדוד, עלינו על משאיות וישנו עד פלמ”חים, אליה הגענו לפנות בוקר.