הוד מעלתו הרס”ר

אם היה נערך מונדיאל הכסילות, רס”ר ויקטור היה עולה על הפודים ומניף את הגביע.
יום יום הוא ניצב בשער ויקטור בקריה ועוסק בדברים המיותרים ביותר בצבא,
אורך חצאיתן של החיילות, כפתור פתוח, תספורות ועוד הבלים מלוא החופן.

מה חיפשתי במעוזה של הטיפשות? ובחן כול מש”קי ידיעת הארץ היו תחת פיקודו של רס”ן יגאל חסקין האגדי,
ראש מדור ידיעת הארץ שמקומו היה במחנה מטכ”ל בקריה. באחת הפעמים בהן כינס אותנו חסקין,
איבדתי את הכומתה שלי. התקרבתי בחשש לשער ויקטור, בתפילה שהוא יעדר משם,
כמובן שאלוהים לא מרחם על כופרים ואינו שועה לתפילתם, אשר יגורתי בא. ויקטור נעץ בי את עיניו.

“חייל איפה הכומתה שלך?” נבח ויקטור.
“איבדתי אותה.”
“לא תיכנס לקריה!”
הראיתי לו את הזימון של חסקין, “דפוק לי תלונה, אך אני חייב להיכנס.”
“אסור לך להיכנס למחנה, עוף לי מהעיניים!”

עפתי לו מהעיניים, ונכנסתי בשער אחר. לאחר סיום המפגש, הלכתי לכיוון שער ויקטור בתפילה שהאידיוט
שכח אותי, או שהוא יביט בנכנסים ולא ביוצאים, ניסיתי לצאת מהשער, הכי רחוק שאפשר מויקטור.
כאמור לאלוהים אין זמן לכופרים, שתי התפילות שלי נרמסו ברגל גסה, ויקטור קלט אותי.

“אתה נכנסת למחנה כאשר אסרתי עליך זאת?”
“הייתי חייב”.
“קחו אותו למעצר!” פקד ויקטור על שני מ”צדיקים מגודלים, “הוא על”מ (עציר לפני משפט).”
נלקחתי למעצר, “אני חייב לטלפן לסא”ל חסקין,” העליתי אותו בדרגה כדי להרשים יותר
את הבראסו (כינוי לשוטר צבאי), “אינני יכול להיעלם כמו ברוסיה של סטאלין.”
דיברתי עם חסקין ואחרי שעה שחרר אותי הבראסו בפרצוף חמוץ.
“צא משער הדסה, ולעולם אל תיכנס דרך שער ויקטור,” הורה לי חסקין.