Skip to content
נקדימון בן גוריון (ניקודמוס) – ג'ימס טיסוט בין 1886-1894

תוכן העניינים

הקדמה – רקע לספר, מומלץ לקרוא

בשנת 2016 הגיע ארכיונו האבוד של ניקולאוס איש דמשק[1], לספריית הוותיקן, שם אוכסן באגף הסגור לציבור. הארכיון שנשכח מהתודעה ההיסטורית/תרבותית של העולם המערבי כבר מאות שנים, היה מאוחסן כל הזמן הזה בספרייה של מנזר שכוח אל בצפון סוריה. בשנת 2014 כבש ארגון הטרור המדינה האסלאמית (דאע"ש) את השטח והרס את המנזר. הארכיון חולץ מהחורבות במבצע סודי בנוסח אינדיאנה ג'ונס.

 הנספח שבסוף הספר עוסק בגילוי הארכיון וחילוצו הוא סיפור מרתק בפני עצמו וכדאי לקראו.

מכיוון שהובלתי את המשלחת שחילצה את הארכיון מאבדון, נענה נציג הוותיקן לדרישתי וחתמנו הסכם, שבו ניתנה לי אפשרות לקבל עותק סרוק מכל ספר שיחולץ.

אחד מהספרים הללו היה זיכרונות נקדימון בן גוריון[2]

הספר מערער כמה מיסודות האמונה המשיחית (נוצרית) ולכן הספרן בספריית הוותיקן התנגד לתתו לי, אך אני התעקשתי על קיום ההסכם. ההתעקשות השתלמה, הספר הזה התגלה כאוצר בלום של ידע היסטורי ותרבותי שלא יסולא בפז.

זיכרונותיו של נקדימון/ניקודמוס נכתבו בשפה הארמית, בגוף שלישי, כמו שהיה נהוג אז. הספר שכתבתי מכיל רק את הזיכרונות מהשנים 28 עד 72 לספירה, ומתייחסים בעיקר להיווצרותה של הדת המשיחית. מכיוון שהמונח נצרות שגויי, (רק ישוע היה נוצרי מכיוון שחי בעיר נצרת), לא אשתמש יותר במונח זה.

תוכנו של הספר הוא תרגום מארמית לעברית מודרנית, של זיכרונות נקדימון/ניקודמוס מהתקופה האמורה. לספר הוספתי ציורים מהעת החדשה וכן הערות היסטוריות.

הקטעים המודגשים היו במקור הפניות לספריו של ניקודמוס למאמינים המשיחיים, שהיו הבסיס לספרי הבשורה וספר מעשי השליחים בברית החדשה. לרוע המזל אבדו ספרים אלה ונאלצתי להחליפם בציטוטים מדויקים או מקורבים מתרגומי הברית החדשה לעברית, תרגום מודרני או תרגום דליטש המסורתי. קיימות ארבע בשורות השונות זו מזו, היו מקרים בהם ערבתי את הטקסט מהבשורות והתרגומים. בכמה במקרים, החלפתי או הוספתי מילה כך שהיא מופיעה לא מודגשת עם הסבר לסיבה. במקרה אחד, הקטעים המודגשים נלקחו מהספר 'הבשורה של יהודה' בשורה חיצונית לברית החדשה, הנוגדת לבשורות הרגילות.

עלילות נקדימון בן גוריון

ראש טוב

הצעיפים על גופה של הנערה, לא הסתירו את נשיותה המתפרצת. היא רקדה ריקוד חושני מאין כמוהו תוך שהיא משילה את צעיפיה אחד אחרי השני, אחרי שזרקה את הצעיף השביעי, היא קדה עירומה כביום היוולדה, וזכתה לתשואות סוערות ממשתתפי המשתה לרגל ליום הולדתו של הטטרך[3] הורדוס אנטיפס.

בין המוזמנים למשתה היה נקדימון. החלק ההלני שבו, ראה בריקוד שבעת הצעיפים אומנות אנינת טעם ואסטטית. החלק היהודי שבו זעק שזו פריצות.

שלומית הנערה שרקדה הייתה בתם של בעל השמחה ושל הרודיה אשתו. הנביא כך כונה יוחנן המטביל[4], הטיח בטטרך,

"זהו ניאוף, אשת אחיך אינה מותרת לך," על כן שנאה אותו הרודיה ורצתה להרוג אותו, אך לא יכלה משום שהורדוס פחד מיוחנן ושמר עליו ביודעו שיוחנן איש צדיק וקדוש.

בכל זאת לא יכול היה הטטרך להרשות שהמטביל יזעק זאת בראש חוצות בכל רחבי הטטרכיה שלו וגם מעבר לה. על כן נאסר יוחנן בכלא שבמרתפי מבצר מכוור, שחלקו העליון היה ארמון תענוגות בו נערך משתה יום ההולדת.

ריקודה של שלומית נשא חן בעיני הטטרך השיכור לכן אמר אליה:

"בקשי ממני מה שתרצי ואתן לך," הוא גם נשבע לה:

"מה שתבקשי ממני עד חצי המלכות!" יצאה ואמרה לאמה:

"מה אבקש?" השיבה לה אמה:

"את ראש יוחנן המטביל!" היא נכנסה מיד אל הטטרך[5] ובקשה:

"אני רוצה שתתן לי עכשיו בקערה את ראש יוחנן המטביל!"

התעצב הטטרך מאד, אך בגלל השבועה ובגלל המסובים לא רצה לדחות אותה. מיד שלח הטטרך אחד מן השומרים וצווה להביא את ראשו. הלך השומר וכרת את ראשו בכלא, הביאו לאולם המשתה[6] ונתן אותו לנערה, והנערה נתנה אותו לאימה.

שלומית מפלרטטת עם ראשו הערוף של יוחנן המטביל
חוליו רומירו דה טורז 1926

למראה הראש נוטף הדם, היה נקדימון מזועזע ולא היה צריך לדחוף נוצה טבולה בשמן לגרונו כדי להקיא[7] לתוך קערת ההקאה שהונחה סמוך למושבו, גם הטוניקה שלו הסריחה מהקיא הבלתי מתוכנן. יוחנן הטביל אלפי אנשים בנהר הירדן. ידיד של נקדימון סיפר לו על טבילתו כחוויה רוחנית אדירה. נקדימון לא השתכנע, לא טבל ולא חזר בתשובה כפי שדרש הנביא. אך היה לו מקום חם בלב אל האיש.

שאר האורחים המשיכו לזלול ולסבוא ולהקיא כמו חזירי רומא בנשפיהם המתועבים.

מלכתחילה לא רצה נקדימון להגיע למבצר מכוור הבנוי על ראש הר הצופה אל ים האספלט[8] ממזרח. הוא התגורר אז בעיר החדשה טבריה, הבנויה על שפת ים גינוסר[9], אך להזמנת הטטרך היה מסוכן לסרב, ראשו של נקדימון היה יכול למצוא עצמו נוטף דם בקערה, בדיוק כמו ראשו של המטביל.

נקדימון קם ממקומו,

"ברשותך הטטרך, אני רוצה לפרוש לחדרי."

"מה לך נקדימון בן גוריון, כלום אין זה משתה נפלא?"

"אכן משתה נפלא," הוא שיקר ככל יכולתו, "אך אני חש ברע."

"אשלח לך רופא."

"אין צורך בכך, רק אנוח מעט בחדרי."

נקדימון פרש מהמשתה ואחרי שניקה את עצמי במרחץ של המבצר ולבש טוניקה נקיה, הלך לחדר שהוקצה לו עם בואו למכוור.

רוחה של רומא

על משכבו הרהר נקדימון, אני הלני וגם יהודי. אך אצלי החלק היהודי חזק יותר, אני שומר את מצוות הפרושים ולמדתי אצל רבן גמליאל. החלק ההלני שבי מוצנע יותר וכולל פילוסופיה ואדריכלות, שאותן רכשתי באלכסנדריה שבמצרים.

את רוחה של רומא שאימצה את רוחה הנשגבת של יוון, אך הטביעה אותה בסחי של לחם ושעשועים אני מתעב בכל ליבי.

הוא הרגיש שלם עם בחירותיו והמשיך בהרהוריו.

בניגוד אלי, הרי כמו אביו הורדוס, הטטרך הוא יהודי רק כלפי חוץ, הוא התחנך ברומא והרוח הרומאית הנאלחת מפעמת בו. הוא אוהב כל מה שאני מתעב בעיר החטאים המושחתת הזו. בהיותו ברומא הוא הרבה לפקוד את ההיפודרומים בהם חזה במרוצי מרכבות שבהם רכב שכשל היה נדרס על ידי המרכבות של מתחריו, את הזירות שכללו משחקי גלדיאטורים עד המוות והשלכת אנשים לאריות ולשאר חיות טרף מורעבות. הוא חיבב את בתי הפגישות, בהם חיפש עכוזי נערים. הוא היה שותף למשתאות זלילה עד להקיא, כמו המשתה המושחת הזה.

רק אדם ספוג ברוח הרומאית הנתעבת יכול היה להשתעשע בהבאת ראש על צלחת, כאילו הייתה זו המנה המשובחות שבישל טבחו של הקיסר.

הרוח הרומאית היא שיסדה את האימפריה החזקה ביותר שהייתה מעולם, אימפריה שמי שהעז לקרוא תגר עליה הובס. הוא לגם כוס מים והמשיך להרהר.

הטטרך קרא לעיר החדשה שבנה טבריה, על שם ידידו הקיסר האכזר הרוצח ואוהב הפורנוגרפיה טיבריוס.

איך הגיע נקדימון לעיר החדשה? הטטרך אנטיפס ביקש מרבן גמליאל תלמיד חכם כדי לפתור בעיות הלכתיות שעלולות למנוע מיהודים להתיישב בעיר, בנוסף לכך התרשם הטטרך מהידע שלו בארכיטקטורה. כך נפגשו דרכיהם.

נקדימון המשיך להרהר, המשתה שערך הטטרך, הוא אפס קצהה של תרבותה ורוחה של רומא. האימפריה הזו חייבת לעבור מן העולם, אסור שתתקיים הרוח המושחתת הזו, אבל איך? על הרוח המושחתת הזאת מגן הצבא החזק בעולם. אין כח שינקה את הזוהמה הזו, וישבור את רוחה של רומא. בלב כבד עלה נקדימון על יצועו.

"מצאתי," הוא קרא מאושר שהתעורר מחלומו רוח אלוהים צלחה עליו, מלכות שמים של עם ישראל, היא שתביס את רוחה המושחתת של רומא.

 זו תהיה מלחמת בני אור בבני חושך, מלחמת אלוהים בשטן מי שמאמין לא מפחד מדרך ארוכה וצודקת, שתסתיים אחרי שהוא עצמו כבר לא יהיה בין החיים. את העץ של אימפריית הרשע יש לחטוב לאט, עד שיפול אפיים ארצה. שבבים רבים יותזו בחטיבת העץ הזה.

יריחו

"מה אתה יכול לספר לי על הנביא ישוע בן יוסף?" מושל אזור טבריה מליכוס, היה מופתע במקצת למשמע שאלת נקדימון ידידו. שניהם ישבו בחדר החם של בית המרחץ בארמונו של מושל אזור יריחו, שם התארחו בדרכם חזרה ממכוור לטבריה.

"מה כל כך מעניין במשיח הזה דווקא?"

"אני מתעניין בכתות מיסטיות בעם היהודי."

"מצאת את האדם הנכון, עוד לפני שמוניתי למושל אזור טבריה, פיקחתי על הכתות האלה, הן יכולות להיות מסוכנות," עבד שפך מים על המשטח החם והחדר התמלא אדים.

"גם על המטביל פיקחת?"

"גם עליו, דע לך שלא רק הרודיה ביקשה את ראשו, גם לנציב פילאטוס נמאס ממנו והוא ביקש מהטטרך להוציאו להורג. המשיחיים הללו מתרבים כמו זבובים על גללי סוסים, לפני שנתיים ישוע זה ששאלת עליו, הוטבל בירדן על ידי המטביל."

"שמעתי שישוע זה מיוחד במינו."

"כן, יש לו יחוס עד לדוד המלך. מסיבה זו הוא נוהג באדנות בחסידיו השוטים, המאמינים שהוא המשיח בן דוד ולכן כל אשר אמר או יאמר, עשה או יעשה, קדוש! ומקודש!"

"וישוע זה מאמין במשיחיותו גם כן?"

"הוא מאמין בכל ליבו שהוא המשיח שאלוהים בחר בו להושיע את עם ישראל ולחדש את מלכות דוד מנהר מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת."

"אנחנו מדברים על ישוע המשיח," אמר מליכוס למושל אזור יריחו אלכסנדר שהצטרף אליהם למרחץ.

"ישוע זה," אמר נקדימון, "נמצא במסלול התנגשות בלתי נמנע עם הקיסר הרומי האלוהי ונציגיו עלי אדמות, הנציבים הרומיים בסוריה וביהודה ואולי גם עם הטטרך אנטיפס."

"את הטטרך לא מעניינות אמונותיו ההזויות של ישוע," אמר מליכוס בקול מזלזל.

"בדרכך למכוור," פנה אלכסנדר אל מליכוס, "אמרת לי שלפני חודש החל ישוע זה להקים צבא."

"כן, חסידיו שחלקם זוכרים עדין משיח קודם, יהודה הגלילי שמו, החלו ללחוץ עליו לעשות משהו חוץ מלשאת דרשות ולחולל ניסים."

"איזה ניסים כבר חולל?" התעניין נקדימון.

"בעיקר ריפוי חולים והחייאת מתים, אלו ניסים של אמונה או אחיזת עיניים."

"איך תטפל בצבא המשיח?" שאל אלכסנדר.

"אקצץ את אברותיו כאשר אחזור לטבריה," השיב מליכוס.

"אילו אני במקומך הייתי מרסק אותו עם כנפיו."

"אלכסנדר, אתה צעיר ונמהר, יש להחזיק את היד על ניצב החרב, אך לא למהר לשולפה מנדנה. אני אזמן את המשיח לשיחה דיסקרטית, אינני רוצה להשפילו."

"וכי מה איכפת לך להשפילו קצת?" גיחך אלכסנדר.

 "כל עוד הוא שולט באספסוף של חסידיו, הם אינם מחוללים מהומות. בנוסף לכך כפר נחום פורחת, גם העניים ביותר קונים אוכל בחנויות, והחנויות משלמות מיסים לטטרך, המשלם לי ולסוכני כדי שנפקח על המשיח וחסידיו," נקדימון ואלכסנדר פרצו בצחוק גדול.

"איך שיחה דיסקרטית תקצץ את אברותיו של המשיח?" התעניין נקדימון.

"אומר לו שאם לא יפרק בתוך חודש את צבא האספסוף שלו, הרי גדודיו של הטטרך ירסקו אותו והוא עצמו יוסגר לנציב יהודה ויישפט על מרידה במלכות."

"הנציב פילאטוס חובב צליבה מאין כמותו," גיחך אלכסנדר.

"הרי מהר מאוד ידע האספסוף של המשיח, על פירוק צבאו שבקושי נולד," אמר נקדימון, "זה יערער את שליטת המשיח בחסידיו."

"אני אתן למשיח מוצא של כבוד, אלוהים שאתו הוא מתייעץ חדשים לבקרים, יאמר לו איך יבשר זאת לאספסוף שלו, הרי יהיה לו חודש לכך," אלכסנדר צחק בכל פה.

ידיעה חשובה מאין כמותה, ציין לעצמו נקדימון, שלא האמין במשיחים. היו כמה כאלה מאז מותו של המלך הרוצח והמטורף הורדוס, הם הוליכו את חסידיהם השוטים מול לגיונות רומא. אלה ששפר מזלם נהרגו בקרב, האחרים סיימו את חייהם על הצלב. מרגע מותם מתה גם משיחיותם וחסידיהם חיפשו את הדבר הגדול הבא וחוזר חלילה. נקדימון ידע: אני צריך את המשיח מכפר נחום, לא כדי להקים מחדש את מלכות דוד כמו שהוא הוזה בדמיונו, אלא כדי לכבוש את האימפריה כולה, להביס את רוחה של רומא עד שתיפול שדודה.

שלושה ימים לאחר שהגיעו לטבריה, בישר מליכוס לנקדימון,

"קיצצתי את אברותיו של המשיח."

 בלב מתרונן שם נקדימון פעמיו לכפר נחום לחוף ים גינוסר, שם חי ופעל ישוע, בן יוסף הנגר. הוא יהיה שבב ענקי שיותז בחטיבת עץ הרשע. רוחו תשבור את רוחה של רומא.

הלחם והדגים

הוא חיפש את ישוע,

"הוא הלך אל ההר עם חסידיו," אמרו לו אנשים, גם נקדימון הלך. בראש ההר מורם מעם, עמד המשיח ישוע ונשא דרשה ארוכה. אלפי חסידיו ישבו על המדרון המדושא, והביטו במשיחם הנערץ המתנשא גבוה מעליהם, כאילו שד בלתי נראה שולט בגופם וברוחם. נקדימון לא כושף על ידי המשיח, אך הערצת ההמון אליו, הילכה עליו קסם לא מוכר. ישוע המשיך בדרשתו.

לעת ערב נגשו אליו תלמידיו ואמרו:

"המקום שומם והשעה כבר מאוחרת, שלח את המון העם וילכו אל הכפרים לקנות להם אוכל," אמר להם ישוע:

"אין הם צריכים ללכת. תנו להם אתם לאכול," השיבו לו:

"אין לנו פה אלא חמש ככרות לחם ושני דגים," אמר:

"הביאו אותם אלי הנה," והוא ציווה על העם לשבת על הדשא, לקח את חמש ככרות הלחם ואת שני הדגים, נשא עיניו אל השמים וברך. לאחר מכן בצע את הלחם ונתן לתלמידים, והתלמידים נתנו לעם. הכל אכלו ושבעו.

קטע פסיפס מהמאה החמישית הנמצא בכנסיית הלחם והדגים בעין שבע שבצפון מערב הכינרת

גם לנקדימון נתנו התלמידים לחם וחתיכת דג שהזו בדמיונם,

"אכול אחינו" הם אמרו לו, "וראה בישועת המשיח."

כל ניסיונותיו לאכול ולשבוע כשלו מול ביטנו המקרקרת.

מי שמאמין לא רעב! זהו המשיח שחיפשתי! הרהר נקדימון.

פגישה לילית

הוא חיפש את הדרך אל ישוע.

"דבר עם שמעון כיפא," יעץ לו פלוני, "הוא המוציא והמביא מלפני המשיח," נקדימון פנה אל כיפא.

"אמור לאדונך, אחד הפרושים ממנהיגי היהודים, נקדימון שמו[10], דבר לו אליך," כיפא חזר אליו כעבור יום.

"מחר שעתיים לאחר שקיעת החמה."

 [11]נקדימון בא אל ישוע בלילה ואמר אליו:

"רבי אנחנו יודעים כי מאת אלוהים באת להיות מורה, שהרי אין איש יכול לעשות את האותות שאתה עושה אלא אם כן אלוהים איתו," נקדימון לא האמין במילה אחת שיצאה מפיו.

"האם כדי להחניף לי, ביקשת לפגוש בי?" עיניו של ישוע חדרו אל תוכו של נקדימון.

ישוע וניקודמוס בפגישה לילית – כריג'ן הנדריקס 1650

"רציתי להציע לך את הדרך בה תיכון מלכותך."

"פרושי! אינני זקוק לעצותיך! יש לנו נשק ועשהאל בנו של יהודה הגלילי מאמן את חיילינו. שנהיה מוכנים, נפרוק מעלינו את עול המלכות הרשעה! " לגלילי הזה אין חיצים באשפתו, חרבו שבורה, הדבר היחיד שנותר לו היא גאוותו, עלי לשמור עליה, לתת לו מוצא של כבוד בזמן שקצב לו מושל טבריה. הוא חייב לשמור על מנהיגותו ועל הלהט שלו. ללא אלה תכשל תוכניתי, הרהר נקדימון והשיב.

"יהודה הגלילי שחייליו האמינו שהוא המשיח, נהרג בקרב עם לגיונות רומא ומשיחיותו התפוגגה."

 "יהודה לא היה מבית דוד, אלוהי ישראל יהיה בעזרי!" ישוע נראה נלהב, אך אני יודע שהוא נואש, נקדימון ניסה להחזירו לקרקע המציאות.

"אלוהי ישראל נוטה חסד ללגיונות רומא."

"האם נגזר עלינו להיות עבדי הרומאים לעולם ועד?!" ישוע הנזעם דפק על השולחן באגרופו.

"רומא תובס ברוח, לא בחרב," השיב נקדימון באורך רוח.

"מי יביס אותה ברוח?"

"מיליוני המאמינים החדשים ברוחך, עם ישראל שברוח!"

"ומה אתה ואני?" הוא גיחך שוב.

"עם ישראל שבבשר," השיב נקדימון, "אלה המנסים לשווא להביס את לגיונות רומא," ישוע הרהר ארוכות.

"עם ישראל שברוח, עובד אל אלי יוון ורומא, למה אנשיו יאמינו בי? "

"כי אתה תעניק להם את מלכות שמים! תעניק להם גאולה והישארות הנפש! את רוח החסד של אלוהי ישראל! תסלח להם על כל חטאיהם אם רק יטבלו ויאמינו בך!"

"האם עם ישראל שברוח, ימלא אחר מצוות הפרושים ובמיוחד בריתו של אברהם אבינו?"

"כל המצוות יתבטלו לאחר שיבוא המשיח, רק האמונה בו תישאר."

שוב שקע ישוע במחשבותיו,

"זה לא יקרה מאליו, רק נס גדול מהחיים יכול להצית את האש הזאת, משהו כמו המבול, או קרעת ים סוף, כמו עלייתו של אליהו ברכב אש לשמים."

זה הזמן לומר לו את שליחותו זה יאפשר לו מוצא מכובד מהמצב הביש אליו נקלע, הרהר נקדימון,

"המשיח חייב למות על הצלב, לקום לתחייה ביום השלישי ואחרי ארבעים יום ולעלות לשמים כמו אליהו הנביא!" ישוע ההמום התעשת ושוב לעג לנקדימון,

"תודה שאתה מנדב אותי להיצלב, אני כבר חש בעצמותי את המסמרים."

"הדרכים שלך ושלי יובילו את המשיח אל הצלב, ההבדל ביניהן הוא כאשר יורידוהו מהצלב. בדרכך תתפוגג משיחיותו כטל הבוקר בבוא השמש, בדרכי הוא ישב לנצח לימין הגבורה, בידך הבחירה!" כמה דקות עברו על ישוע הנסער בטרם ענה,

"האם אין דרך שלא תוליכיני אל הצלב?"

"ישנה דרך כזו," השיב נקדימון, "אתה יכול לנטוש את שליחותך וצאן מרעיתך, לחזור לנצרת עירך ולהתפרנס ממקצועו של אביך. מה תבחר להיות? משיח או נגר?" לנקדימון היה ברור שישוע אינו מסוגל לחזור ולהיות נגר כאביו.

"לא אוכל לבגוד בשליחותי ובצאן מרעיתי, אך האם אין דרך אחרת לחולל את הנס המיוחל?"

"הפכתי והפכתי בדבר," השיב נקדימון, "אך לא מצאתי נס שאותו נוכל שנינו לחולל. נס שאותו יקבל עם ישראל שברוח."

"האם לא נוכל לחולל נס שירשים את עם ישראל שבבשר?"

"אנו שנינו איננו מסוגלים לחולל נס כזה. גם את הנס שהצעתי יקבל רק ישראל שברוח, שלא טעם עדיין את המשיח, ישראל שבבשר שַׂבַע משיחים עד להקיא."

"נעשה הפסקה, בה אטבול בים ואחשוב, חזור בעוד שעה," ישוע כיוון את הקלפסידרה.[12] שניהם חזרו כעבור שעה.

לטבול בקדושה

למוחרת סיים ישוע את דרשתו על ההר באילו המילים:

"עתיד המשיח להושיע את עמו ברוח ולא בחרב, אלוהי צבאות פקד עלי להניח את החרב ולרומם את הרוח," אלוהי צבאות הוציא את המשיח מהמייצר אליו נכנס," הרהר נקדימון, המשיח המשיך בדרשתו,

"עתיד בן האדם להימסר בידי אנשים, ויהרגוהו וביום השלישי קום יקום וביום הארבעים לתחייתו יעלה לשמים וישב לימין הגבורה," שקט נפל על ההר, ישוע המשיך.

"הרוצה לראותני מהלך על המים, ירד בסירה לפני הנץ החמה, ימתין סטדיה[13] אחת מהחוף ויביט אליו," כל הקהל ירד מההר.

"מי שיטביל את ישראל שברוח בקדושה, צריך מעט ממנה לעצמו," אמר ישוע, "נקדימון, התייצב עם הנץ החמה על החוף."

הם ניצבו עם בוקר על החוף, מאות סירות ועליהן חסידי המשיח עגננו לא רחוק, ישוע ונקדימון התחילו ללכת לכיוונם.

"ראו, גם האורח הולך על המים," קראו החסידים. לנקדימון לא היה ספק, השתברות קרני השמש במי הים החלקים, גרמה להשתקפות המים על החוף. מי שמאמין רואה את משיחיו הולכים על המים.

ישוע הולך על המים קטע מציור של ג'ימס טיסוט בין השנים 1894-1886

אחר כך הובאו אליהם שני אנשים שהשד נכנס בהם, המשיח נגע באחד והשד יצא ממנו.

"נקדימון בן גוריון תלמידי, גם בו נגעה רוח הקודש, הוא שיוציא ממך את השד," אמר ישוע לשני. חיל ורעדה אחזו את נקדימון. אך שוב צלחה עליו רוח הקודש והוא נגע באיש ושד יצא ממנו, מי שמאמין נרפא, מי שמאמין מרפא.

התוכנית הגדולה

אחדות המטרה קירבה בין ישוע ונקדימון, הם דיברו על הכול,

"רועה אינו יכול לאסוף לבדו את הצאן ישראל," אמר נקדימון לישוע, "העדר כבר גדול ועוד יגדל, לעדר נחוצות משכוכיות[14]."

"מה כוונתך, בן גוריון?"

"קרא לשנים עשר תלמידים נבחרים, הם יפיצו את בשורתך, ויעזרו לך לרעות את עדרך, כמו ששנים עשר הנשיאים של שבטי ישראל עזרו למשה לרעות את צאן ישראל במדבר," ישוע הרהר,

"אקרא לשנים עשר, שמעון כיפא יהיה כלב בן יפונה, נשיא יהודה שבט המלכות."

"על פי שמו הוא יכול להיות נשיא שבט שמעון[15]."

"בן גוריון! הזהר בלשונך!"

"תלמידתך האהובה מרים המגדלית, תהיה מרים הנביאה."

"אין כמוה להבין את תורתי, אשת חיל כבר מצאתי!"

"אינך המשיח מושלם," אמר נקדימון לישוע ברגע נדיר של גילוי לב, "נולדת בנצרת, בית לחם יהודה הוא מקום הולדת המשיח."

"את מקום הולדתי לא אוכל לשנות."

"אבל אני אוכל לשנות."

"זו אינה האמת."

"האמת היא מה שאנשים מאמינים, הוריך הגיעו לבית לחם לפני הולדתך."

"האם הם חזרו לנצרת לאחר מכן?"

"לפני שחזרו לנצרת, הם ברחו למצרים, מפחד קלגסיו של הורדוס שחיפשו אותך ורצחו את כל הילדים בני פחות משנתיים בבית לחם."

"זה נורא, למה בני שנתיים? הרי רק נולדתי?"

"כי הם חיפשו גם את יוחנן המטביל שהיה מבוגר ממך."

טבח החפים מפשע בבית לחם – אנג'לו ויסקונטי 1861-1860

המשיח הרהר ארוכות,

"טבח הילדים החפים מפשע מראה שגם מי שלא מבין את הצדק האלוהי, חייב להאמין בו. זהו הצדק המושלם שאין לערער אחריו! כזאת ראה וקדש!"

"משיח מושלם ראוי לצדק מושלם."

"אני ממנה אותך גם לסופר שינציח אותי, בחיי במותי בקומי לתחייה ובעלותי לשמים, אמת היא מה שאנשים מאמינים."

בימים ובשבועות הבאים ישב נקדימון עם ישוע בלשכתו. יחד הם גיבשו את פרטי התוכנית איך ייווצרו הניצוצות שידליקו את הבעירה הגדולה., פרט חשוב ביותר הטריד את ישוע,

"נקדימון, לאחר מותי תפקידך הוא לדאוג לכך שאקום לתחייה ביום השלישי, זוהי האבן הראשה, בלעדיה הכל יקרוס, ייסוריי וקורבני יהיה לשווא."

"הסר דאגה מליבך, אני אדאג לכך שכל תלמידיך יראו זאת, כמו שראוך הולך על המים, כמו ששבעו מחמש כיכרות לחם ושני דגים, מי שמאמין במשיחיותך רואה וחש דברים שחסר אמונה כמוני אינו רואה ואינו חש."

הם דנו בפרטי פרטים איך יקום ישוע לתחייה, הוא היה מרוצה.

"נקדימון, קרא ליוסף הרמתי!" יוסף שהיה מחסידי ישוע בסתר, והיה לו חלק חשוב בתחיית המשיח, נכנס ללשכה בחיל ורעדה,

"משיחי למה קראתני?"

"מהר לירושלים וקנה חלקה במורדות גבעת הגולגולתא וחצוב שם קבר, אחרי שאצלב ואשיב את נשמתי לבוראי, אתה תקברני בקבר זה, חתום אותו בגולל וממנו אקום לתחייה," יוסף קפא במקומו.

"האם אין דרך אחרת?"

"זו הדרך שהורה לי אלוהים, אתה תעשה כדברו, השבע לי שרק היושבים בלשכה זו ידעו את ייעודך."

"נשבע לך משיחי, שפתי יהיו חתומות כמו קברך," יוסף יצא מהלשכה בדמעות."

ישוע קרא לשלושת האחים בני גבעון, חוטבי העצים שהיו בין חסידיו. שלושת האחים הגבוהים ומשורגי השרירים, מונו להיות שומרי ראשו של המשיח, הם ראו בכך זכות גדולה.

"לשנה הבאה בירושלים," הכריז ישוע.

סוכות בירושלים

"לפני שנעלה בחג הפסח לירושלים," אמר נקדימון לישוע, "אני מציע ששנינו יחד עם שומריך, נעלה לירושלים בחג הסוכות."

"כן, אני חייב להכיר את העיר, את המקדש ואת אנשי ירושלים, והם חייבים להכיר אותי."

"הזהר מלהתעמת עם מנהיגי הפרושים והזקנים בירושלים, עוד לא הגיעה השעה לכך."

"אני חייב לומר להם את האמת, הם עושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס," נקדימון הבין שלא יוכל לחסום שור בדישו, ישוע לא יחמיץ את ההזדמנות להתנגח בשנואי נפשו.

"לכול הפחות אל תכריז על משיחיותך, עוד לא הגיע זמנך להגיע לצלב."

"אין לי עניין עם הנציב בעת הזאת, אך הוא ישמע אותי בחג הפסח."

בירושלים, אירח נקדימון את ישוע ושומרי ראשו בעליית הגג המרווחת, שבבית אביו גוריון מעשירי ירושלים. בעליה הזאת הוא גדל עם אחיו יוסף.

נקדימון הפגיש את ישוע עם מורו רבן גמליאל, שאהב את הרב הצעיר מהגליל, אף על פי שלא הסכים עימו,

"מהגליל תצא תורה," חייך רבן גמליאל.

בימי החג הראשונים, יצא ישוע לרחובות ודיבר עם האנשים, היה ברור שבירושלים שמעו על הנביא מהגליל. התלחשות רבה הייתה על אודותיו בקרב המון העם. אלה אמרו שהוא טוב ואלה אמרו:

"לא! הוא מטעה את העם," אך איש לא דיבר עליו בגלוי וזאת בשל ראשי היהודים, ששנאוהו וחיפשוהו. נשמעו לחישות שהם מנסים למצוא תואנה להורגו. על אף זאת ישוע אזר עוז, ובחצי ימי החג נכנס ללוע הארי, הלא הוא בית המקדש.

הוא לא פחד להתגרות בראשי היהודים:

"הלא משה נתן לכם את התורה, ואין איש מכם מקיים את התורה. מדוע אתם מבקשים להרוג אותי?"

"הוא חילל את השבת, דינו מוות," זעק אחד הכוהנים לעיני ההמון.

"מעשה אחד עשיתי וכולכם תמהים? משה נתן לכם את המילה, וגם בשבת אתם מקיימים את המילה, ובכן אם נימול אדם בשבת כדי שלא תופר תורת משה, עלי כועסים אתם מפני שריפאתי כליל איש בשבת?! אל תשפטו על פי מראה עיניים, משפט צדק שפטו."

אמר להם נקדימון,

"האם תשפוט תורתנו את האדם בלא שתשמע אותו תחילה ותדע מה עשה?"[16], הכהן הגדול כדרכו ההשיב שלא מן העניין,

"האם גם אתה מן הגליל? חקור וראה שלא יקום נביא מהגליל."

זה היה הזמן לחזור לגליל ולהוכיח לכולם שקם שם נביא.

כאשר חזרו לכפר נחום, חיכתה לנקדימון הזמנתו של מליכוס להגיע ללשכת המושל בעיר טבריה.

"נקדימון ידידי, הגם אתה נשבית בקיסמו של המשיח?"

"לא, אך אני מייעץ לו זה זמן מה."

"מה יעצת לו עד עכשיו?"

"אומר לך רק זאת, אחרי שיחתנו הוא נועץ באלוהים והניח את חרבו, החסידים כמו תמיד האמינו בתבונתו האלוהית של משיחם."

"אלוהים נתן למשיח עצה נבונה," חייך מליכוס, "איך היה ביקורכם בירושלים?"

"ביקור מעניין, זו הייתה הכנה מצוינת לעליית חסידי המשיח כולם לירושלים בחג הפסח."

"האספסוף לא יעבור בעירי! אם לא תחוללו מהומות בטטרכיה, הרי כול מה שתעשו ביהודה, הוא מעניינו של הנציב פילאטוס."

"אנחנו נעבור ביריחו, בקש מהמושל אלכסנדר שלא יפריע לנו."

"זה יהיה בזמן שעולי הרגל מעבר הירדן היהודי עוברים ביריחו בהמונים בדרכם לירושלים. אלו הם ימי שוק ושגשוג לעיר. אינני חושב שהוא ירצה לקלקל את האירוע. בכל מקרה אזכיר לו שחסידי ישוע יתרמו לשגשוג. המושל הרי גובה מס מכל דוכן."

"מה הם מוכרים שם בשוק מלבד מזון, בגדים ומנעלים?"

"כפות תמרים, מזכרות למיניהן כמו חריטה על לוח עץ זית של נפילת חומות יריחו. מי שמוכן לבזבז את כספו על הבלים, ימצא תמיד את מי שישמח למכור לו אותם."

שניהם הלכו למרחץ שהיה חסר לנקדימון בכפר נחום.

ראש השנה לאילן

"אנו עולים לירושלים," בישר המשיח לחסידיו בראש השנה לאילן, "כאן לימיני ניצב אחינו נקדימון בן גוריון שגם הוא טבל ברוח בקודש, הוא נושא כלי ויודע מה מיעד לי האלוהים. מילה שלו היא מילה שלי! ציות לו הוא ציות לי! סירוב לו הוא סירוב לי!"

"את דבריך שמענו ונעשה," הכריז שליחו הנבחר של המשיח שמעון כיפא, "שמענו ונעשה," הריעו המוני החסידים שלוש פעמים.

האישה שאיתו

אף על פי שבתחילה היה ישוע בשביל נקדימון, שבב שיותז בכריתת העץ של אימפריית הרשע, הרי ככל שהעמיקה היכרותם, למד נקדימון לאהוב אותו גם כבשר ודם. לעתים היה מצפונו מייסרו, על שהוא מוליך את ישוע אל סוף נורא. תלמידי ישוע וחסידיו האמינו שהוא יקום לתחייה, נקדימון ידע שלא כך הוא, והשתוקק להעניק לו אושר כבשר ודם בזמן הקצר שנותר עד שיוקע אל הצלב.

"משיח שיכפר על חטאי האנושות," אמר נקדימון בערב לישוע, "מן הראוי שיותיר את חותמו בבשר."

"מה כוונתך בן גוריון?"

"תלמידך המסורה, אוהבת אותך אהבת נפש ואני סבור שגם אתה אוהב אותה," ישוע הסמיק, הוא לא דיבר על כך עם אף אדם.

"איך אתה יודע שהיא אוהבת אותי?"

"עיניי בראשי, שניכם אינכם יכולים להסתיר ממני את אהבתכם," ישוע הרהר ארוכות.

"נקדימון, הרי אספתי אותה מתחתית הרפש האנושי, איך תוכל להיות אשתי?"

"את מתי מהתריסר אספת מתחתית עמוקה עוד יותר. מה חשוב לך? עברה כחוטאת? או מי שהיא נהייתה? זו היודעת את תורתך טוב מכל התריסר, זו הנושאת את תורתך עמוק בלבבה, אין עוד אשת חסד כמוה."

 "נקדימון, אתה בוחן כליות ולב, תפסת אותי בקלקלתי וביהירותי, היא טובה ממני, מעולם לא חשתי בושה כמו ביום הזה."

"במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים, אתה גם צדיק וגם בעל תשובה."

"נקדימון, כמו שהראית לי את הדרך אל הנצח, הראה לי את הדרך אל האושר."

"אקרא לה, אתה תציע לה קידושין. אם תסכים והיא התקדשה מטומאתה, שא אותה לאישה עוד הערב."

שמעון כיפא ונקדימון היו עדים שישוע וכלתו סגרו אחריהם את הדלת. בבוקר הלכו ישוע ואשתו מרים המגדלית אל החוף.

השיירה

שיירתו של ישוע יצאה לדרך, כדי לא לעבור בטבריה, הם עברו בבית צידה[17], בעיר היפוס[18], ונכנסו לתחום עשר הערים הנוכריות, גם אזרחי ערים אלה עתידים להצטרף לישראל שברוח, הרהר נקדימון. משם עברה השיירה לתחום עבר הירדן היהודי, המונים הצטרפו לצועדים לאורך הדרך, אלה שלא הצטרפו נתנו להולכים מאכל ומשקה.

צעדת המשיח הגיעה לבית עברה על נהר הירדן, כאן טבל יוחנן המטביל את ישוע. כולם טבלו והמשיח חזר על אמירתו,

"הננו עולים ירושלימה ובן האדם יימסר לראשי הכוהנים ולסופרים, ומסרו אותו לגוים לצלוב אותו וביום השלישי יקום, וביום הארבעים לקומו,יעלה לשמים וישב לימין הגבורה."

"משיחינו," קרא המון החסידים, "אנו אתך באש במים ובצלב."

ישוע בן האלוהים כמו יהושע בן נון לפניו, במקלו עבר את הירדן הזה, בדרכו לכבוש את יריחו. העיר נפלה בפניו, מושל העיר והאזור אלכסנדר ברך את הבאים והזמינם לשוק הססגוני. הם הצטיידו בכל הנחוץ להם, חביבים עליהם היו המזכרות שתיארו את נפילת חומות יריחו לפני יותר מאלף שנה. המונים מתושבי יריחו וסביבתה הצטרפו למצעדו של המשיח.

הם התחילו לעלות במעלה ההר, רוח קדים אביבית נשבה בגבם והביאה בכנפיה אבק שכיסה אותם. ישוע דאג לכלתו.

"נקדימון, מאז קידשתי את מרים, היא לא קיבלה אורח נשים, האם היא נושאת את בני שבבשר?"

"זהו רצון האלוהים שתותיר את חותמך בעולם הזה."

מרים המגדלית הלכה עם מרים אמו של ישוע, שתיהן נראו מאושרות וצעדו באון על אף החום והאבק. שיירת המשיח עלתה לרגל לירושלים פשוטו כמשמעו. ואז התחלף כיוון הרוח, עננים שחורים הופיעו בשמים וגשם זלעפות ניתך על ראשם ושטף את האבק מבגדיהם ומגופם, כולם הרגישו מטוהרים כמו אחרי הטבילה בירדן.

לפני בית עניה[19] שלח ישוע שניים מתלמידיו,

לכו אל הכפר אשר ממולכם, שם תמצאו אתון אסורה ועַיִר עמה, התירו אותם והביאו אלי. וכי יאמר איש אליכם דבר ואמרתם האדון צריך להם מיד.

חסידי ישוע ראו בכך אות נוסף ליכולתו לראות את העתיד, אך נקדימון הוא שביקר ערב קודם בביתו של אלעזר, שישוע ריפאו לפני כמה שנים, והורה לו לקשור את אתונו למקום שמצאוה התלמידים. וזאת כדי שיתקיים דבר הנביא: [20]גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור, ועל עַיִר בן אתונות.

נקדימון חש התעלות, לא רק האתון נושאת את ישוע על גבה, גם אני הנני חמור הנושא על גבו את המשיח שאותו אני בורא.

השבוע שלא היה כמוהו

יום ראשון

בבוקרו של יום, רכב ישוע על האתון, והמון העם ההלכים לפניו ואחריו, קראו לאמור: הושע-נא לבן דוד, ברוך הבא בשם יהוה, הושע-נא במרומים.

 מצעד הניצחון של המשיח נכנס בשערי ירושלים, המונים הריעו לו וקיבלו את פניו בכפות תמרים.

יום ראשון של התמרים[21] – ג'וזפה קאלי 1900

 

ויהי בבואו ירושלים ותהום כל העיר ויאמרו מי זה? ויאמרו המון העם, זה הוא הנביא ישוע מנצרת אשר בגליל. ישוע בא אל מקדש האלוהים וגרש משם המוכרים והקונים במקדש והפך את שולחנות השולחנים ואת מושבות מפריחי היונים ויאמר אליהם, הן כתוב כי ביתי בית תפילה יקרא ואתם שמתם אותו למערת פריצים.

לא היה זה חרון שהתפרץ, עוד בכפר נחום תכננו זאת ישוע ונקדימון, הם ידעו שהפיכת שולחנות הרוכלים וגירוש הקונים, יקימו את הכוהנים מרבצם שהרי המסחר בבית המקדש הוא בבת עינם, שני מעשרות ממנו, מגיע לקפלי גלימתם.

השיירה יצאה בגאון מירושלים והלכה לבית היני.

יום שלישי

ישוע ונקדימון החליטו לשים ללעג ולקלס את הכוהנים והזקנים להוציאם מדעתם. מלווה בקהל חסידיו ובהם בשלושת שומרי ראשו בני גבעון,נכנס ישוע לירושלים.

כשנכנס לבית המקדש ולימד שם, נגשו אליו ראשי הכוהנים וזקני העם ושאלו:

 "באיזו סמכות אתה עושה את הדברים האלה? ומי נתן לך את הסמכות הזאת?" השיב ישוע ואמר להם:

"גם אני אשאל דבר אחד אשר אם תגידו לי אותו, גם אני אגיד לכם באיזה סמכות אני עושה את הדברים האלה. טבילת יוחנן מאין הייתה מן השמים או מבני אדם?" אז חשבו בלבבם:

אם נאמר 'מן השמים' יאמר לנו 'אם כן למה לא האמנתם לו?' ואם נאמר 'מבני אדם', חוששים אנו מן העם, כי כולם חושבים את יוחנן לנביא. השיבו ואמרו לישוע,

"אין אנו יודעים," אמר להם:

"גם אני לא אומר לכם באיזו סמכות אני עושה את הדברים האלה."

המון העם שהיה שם הריע לישוע, הכוהנים והזקנים הרגישו מושפלים עד עפר ולא הבינו איך הרב הצעיר והכריזמטי מהגליל היתל בהם המורמים מעם. אנשים מפשוטי העם שסלדו מישוע וניסו לתקוף אותו, נתקלו באגרופיהם האדירים של שלושת בני גבעון.

לישוע זה לא הספיק, הוא המשיל לכוהנים ולזקנים משל שנמשלו היה,

"אמן אומר אני לכם, המוכסים והזונות יבואו לפניכם למלכות האלוהים, כי יוחנן בא אליכם בדרך צדקה ולא האמנתם לו, אבל המוכסים והזונות האמינו לו. אתם לעומת זאת ראיתם ולא חזרתם בכם אחרי כן להאמין לו," הוא לבטח חשב על מתי המוכס ואשתו מרים המגדלית, הרהר נקדימון.

ועוד הלם בהם ישוע,

"על כן אומר לכם כי תילקח מכם מלכות אלוהים ותינתן לגוי אשר יפיק את פריה," כמו שישוע הכשיל את הפרושים, הם ניסו להכשילו,

"האם מותר לתת מס לקיסר או לא?"

"תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים," חמק ישוע מן המלכודת, שהרי הקיסר ברומא הוא אל שאסור לסרב לו, ישוע המשיך בלהט שהביאו עד הלום,

"אוי לכם סופרים ופרושים צבועים, כי סוגרים אתם את מלכות שמים בפני בני אדם, הן אתם אינכם נכנסים לתוכה, וגם לבאים אינכם מניחים להיכנס."

ואז הגיע תורם של הצדוקים לחוש את חרב לשונו

הוא התווכח עם הצדוקים בעניין העולם הבא ויכול להם.

 שמעו זאת ההמונים והשתאו על תורתו.

אז דיבר ישוע אל המון העם ואל תלמידיו,

"הסופרים והפרושים יושבים על כסא משה, לכן כל אשר יאמרו לכם עשו ושמרו, אך כמעשיהם על תעשו."

צעדי משמר המקדש נשמעו מרחוק, נקדימון לחש לישוע,

"גם בני גבעון לא יועילו כאן," זה היה הזמן לסגת משם, לישוע ונקדימון היו דברים נוספים לעשותם, בטרם ייעצר ישוע. אך הם ידעו: הם עוד יבואו, והרי זו בדיוק הייתה תוכניתם.

המשיח ומלוויו חזרו לבית עניה עם לילה.

יום רביעי

בבוקר קרא ישוע ליהודה בן העיר קריות, אחד משנים עשר שליחיו שאתו חלק סודות של תורת הנסתר.

"לך אל הכוהנים ואמור להם שמחר אחרי סעודת הפסח נהיה כולנו בגת שמנים, כאשר יבוא משמר המקדש לעוצרני, נשק אותי וכך יזהה אותי מפקדם של החיילים."

"אמרת שתוסגר לכוהנים, אך למה עלי מכל התריסר הטלת את הדבר הנורא הזה?"

"כי אתה היחיד מהתריסר המבין מי אני באמת, אתה חולק את הידיעה עם אשתי מרים, אך לה עוד יש יעוד בעולם הזה, להביא את בני שבבשר."

"ברצוני להביא את בשורתך לגויים, אני יודע יוונית, מה שלא יודעים אחד עשר הנותרים."

"[22]אתה תעלה עליהם, כי אתה תקריב את דמות האנוש שאני לובש."

"אהיה מקולל עד סוף הדורות."

"אתה תגיע לעולמות עליונים, הדורות הבאים יקללוך, ואתה תמשול בהם."

יהודה הלך בדמעות לירושלים, מודע לאחריות המוטלת על כתפיו, להגשים מה שגזר אלוהים.

יום חמישי

ארוחת הפסח

כשהגיע, יום המצות שצריך לזבוח בו את הפסח, שלח ישוע את כיפא ואת יוחנן באמרו:

"לכו והכינו את הפסח כדי שנאכל," אמרו:

"איפה אתה רוצה שנכין אותו?" השיב להם:

"הנה כאשר תכנסו העירה, יפגוש אתכם איש נושא כד מים. לכו אחריו אל הבית שאליו יכנס ואמרו לבעל הבית: כה אומר לך רבנו, היכן החדר אשר אוכל שם את הפסח עם תלמידי? הוא יראה לכם עֲלִיָּה גדולה מוכנה ומסודרת, שם תכינו את הפסח," הם הלכו ומצאו הכול כפי שאמר להם, והכינו את הפסח.

כיפא ויוחנן התמימים, לא ידעו שהאיש שנשא כד מים היה אחיו של נקדימון יוסף, שהוביל אותם לבית אביו גוריון.

בני גבעון נשארו בגן הבית לשמור, שמא תעלה מחשבת זדון בלב מישהו שראה את חבורת המשיח נכנסת בשער הגן.

הקרואים ישבו סביב שולחן הפסח, במרכזו ישב ישוע ולימינו אשתו, היא יושבת לימין הגבורה, הרהר נקדימון שישב מולם, זהו הזוג היפה והעצוב ביותר שראיתי מימי. שניהם יודעים שמחר תהיה מרים המגדלית אלמנה. בעוד שבעה חודשים ייוולד בנם היתום. הוא ניסה להכיל את קדושת הרגע.

שנים עשר התלמידים הנבחרים ישבו גם הם לשולחן. אבל מרים אשתו, התלמיד השלושה עשר, הייתה הנבחרת מכולם. לא היה מי שהבין את תורתו של ישוע כמוה.

כאשר אכלו, לקח ישוע את המצה[23] ברך ובצע ונתן לתלמידים באמרו:

"קחו ואכלו, זה גופי," לקח את הכוס, ברך ונתן להם באמרו:

"שתו ממנה כולכם, כי זה דמי, דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים."

גת שמנים

אחרי סעודת הפסח הלכה חבורת המשיח לגת שמנים, הרי כאן היה המשיח אמור להיפרד מתלמידיו ולהיאסר. שוב דיבר אליהם,

"אתם תראוני נאסר בידי אנשי הכהן הגדול. אמן אומר אני לכם, אם תהיה בכם אמונה שלמה, תעשו ואף תאמרו אל הר הזה, הנשא ונעתקת אל תוך הים והיה. אם תהיה בכם אמונה שלמה, תפגשוני בגליל אחרי שאקום ביום השלישי. אם תהיה בכם אמונה שלמה תראוני עולה לשמים מקץ ארבעים יום. איש מלבדכם לא יראה זאת. וכל אשר תשאלו בתפילה יבוא לכם.

ואז קרא לשומריו הנאמנים והם רחקו משאר התלמידים,

"האחים בני גבעון אל תגנו עלי הפעם הזאת כי מאלוהים היה הדבר, לכו עם נקדימון ותזכו לראותני קם לתחייה ביום השלישי, זכות זו אסור לכם לחלוק עם איש, גם לא עם אשתי או שנים עשר תלמידי הנבחרים," חוטבי העצים משורגי השרירים שקומתם גבוהה בארבע זרתות מקומת המשיח בכו כילדים.

"ביום השני להילקח המשיח," אמר נקדימון לבני גבעון, "בשעה[24] התשיעית של הלילה, חכו לי בגבעת הגולגולתא, במרחק מאתיים אמה ממקום הצליבה."

ואז באו אנשי משמר המקדש, יהודה איש-קריות נשק למשיח ובכה.

"שמח," אמר לו המשיח, "כי מאלוהים הדבר."

יהודה לא שמח, אחד עשר התלמידים האחרים דקרו אותו במבטם, רק מרים המגדלית שהייתה בסוד הדברים, חייכה אליו. יהודה ברח, בייאושו הוא תלה את עצמו. יהודה בדרכך המיוחדת תרמת להבסת רוחה של אימפריית הרשע, הרהר נקדימון.

נשיקת יהודה איש קריות לוקה גלורדנו המאה ה-17

לשכת הגזית

ישוע הובא לאחד מחדרי המעצר שבמקדש, לקראת משפטו הצפוי. בין חברי הסנהדרין שאמורים היו לשפט אותו בלשכת הגזית, היה גם הרבן גמליאל שאהד את ישוע עוד מביקורו הקודם בבית המקדש בחג הסוכות, נקדימון ישב בספסלים של תלמידי החכמים, בלשכת הגזית מושב הסנהדרין.

האנשים שעצרו את ישוע הוליכוהו אל קיפא הכהן הגדול, , ושם נקהלו הסופרים והזקנים, אמרו לו:

"אם אתה משיח אמור לנו," השיב להם:

"אם אגיד לכם לא תאמינו, ואם אשאל לא תענו לי. אבל מעתה יהיה בן האדם יושב לימין גבורת האלוהים," אמרו כולם:

"אם כן, אתה הוא בן האלוהים!" השיב להם:

"אתם אומרים כי אני הוא."

רבן גמליאל שידע שמרבית חברי הסנהדרין שונאים את ישוע ורוצים להמיתו, החליט להקדים רפואה למכה:

"אני מציע שהוא יולקה עשר מלקות רכות וישלח לגליל, שם מקומו בטטרכיה של אנטיפס, שיהיה אחראי לכך שיישאר שם, ולא יסית בירושלים," מועטים בלבד מחברי הסנהדרין הנהנו בראשם להסכמה.

"בן מוות האיש הזה," זעק קיפא הכהן הגדול, "אם אין לנו עילה על פי דין תורה, יעשה זאת הנציב פילאטוס על פי דין רומא. הרי ממילא דורש מאיתנו הנציב להסגיר לידיו כל המכריז על היותו משיח, באשר הוא מלך המורד בקיסר," מרבית חברי הסנהדרין הסכימו איתו. רבן גמליאל הביט בהם בבוז,

"האם רואה אני אנשי תורה גאים, או אסקופה נדרסת לרגלי הנציב? הרי אתם דנים אותו להתייסר עד מוות על הצלב."

"הזהר רבן גמליאל," אמר קיפא, "פן בת קול תוליך את דבריך לאוזני הנציב, או אז אתה וישוע תדברו האחד עם השני ממרומי הצלבים."

"הכהן הגדול קיפא, אתה צדוקי אך אינך צדיק, אתה נבל ברשות התורה!"

"סלחתי לרבן גמליאל על דברי הבלע שלו, חברי סנהדרין נכבדים, האם נסגיר את זה המכנה עצמו משיח לנציב?" מרבית חברי הסנהדרין הרימו את ידם.

ויקום כל קהלם ויוליכו אותו אל פילאטוס

יום שישי

המשפט

לאולם המשפט של הנציב במבצר האנטוניה, נכנסו גם ראשי הכוהנים והזקנים, גם נקדימון הורשה להיכנס. הכהן הגדול יוסף בר קיפא נקרא להעיד.

"את זה מצאנו מסית את העם ומונע אותו מתת מס לקיסר באמרו כי הוא מלך המשיח," למעט רבן גמליאל ועוד כמה צדיקים, מרבית היהודים הנכבדים שישבו באולם המשפט, החרו אחריו, הנציב פילאטוס התרגז ואיים להוציאם מאולם המשפט, הם השתתקו, שתיקתו של ישוע הייתה רועמת.

"אינך משיב דבר," פנה אליו הנציב, "ראה כמה רבות ההאשמות נגדך," ישוע המשיך בשתיקתו ופילאטוס המתין מעט.

"האתה מלך היהודים?" רעם קולו.

"אתה אמרת."

"אם כן אתה המלך המשיח! מורד בקיסר! ישוע בן יוסף מנצרת, אני דן אותך למוות בצליבה." שקט השתרר באולם המשפט במצודת האנטוניה בירושלים, הכהן הגדול וחבר מרעיו, מבט זחוח על פניהם, הלכו להסתודד באחת מפינות אולם.

הנציב ניצל זאת ורמז לקנטוריון שהיה באולם להתקרב אליו.

"מרקוס," הוא דיבר בקול נמוך, "במרתפי האנטוניה ממתין לצליבתו היום מורד ורוצח ידוע בשם ישוע בר אבא. יש נוהג בכל חג פסח לשחרר מצליבה מורד אחד, שיבלה את שארית ימיו בכלא האפל של מבצר הורקניה. לי ברור את מי יבקשו היהודים, ועכשיו ראה את המחזה.

הנציב קרא לחבורה שהסתודדה בפינת האולם, גם רבן גמליאל הצטרף אליהם.

"את מי אתם רוצים שאשחרר לכם? את ישוע בר אבא או את ישוע הנקרא משיח?"

"כבוד הנציב," אמר רבן גמליאל בהכנעה, "אני מבקש לחון את ישוע הנקרא משיח," לרגע חשש נקדימון שכל העמל שטרחו ישוע והוא ירד לטמיון. בפעם הזאת הציל אותם הכהן הגדול.

"כבוד הנציב," הוא אמר, "את נדיבותך שמור לשודד[25] בר אבא. ישוע המשיח מסוכן מכל מורד, לנו וגם לקיסר, צלוב אותו!"

הנציב פילאטוס הושיט את ידיו קדימה, עבדו יצק מים עליהן.

"נקי אנוכי מדמו של זה!"

"דמו עלינו," ענתה כנופיית הכהן הגדול כאיש אחד ויצאה מאולם המשפט.

"הכהן הגדול קיפא הוא רשע שמלאכתו נעשתה בידי אחר," אמר במר ליבו רבן גמליאל לנקדימון.

"רבי, ערב שבת היום, אנו חייבים להביא את הנידונים לקבורה לפני שתיכנס השבת."

"מה עלינו לעשות כדי לקיים את המצווה?"

"בקש מהנציב, לשבור את שוקי הצלובים לכל המאוחר בשעה, התשיעית, יהיה לנו זמן לקברם לפני שתיכנס השבת," רבן גמליאל היה מזועזע מהבקשה אך התעשת מהר,

"למה לא אבקש לשבור את שוקיהם כעבור שעה מהצליבה? כך נגאלם מייסוריהם מהר יותר."

"הנציב לא יסכים לפחות משש שעות על הצלב, בקש גם שיורידו את גופות האנשים מהצלב, חיילי הלגיון יודעים לעשות זאת הייטב."

"ומה אם הנציב יסרב לבקשתי?"

"אמור לו שעלולות להיות מהומות קשות."

הנציב שכיבד את רבן גמליאל, קיבל את בקשתו, והוא לא היה צריך לאיים במהומות.

"פרימוס פילוס[26] מרקוס מגיוס," פנה הנציב אל הקנטוריון, "מנה קנטוריון בכיר למשימת הצליבה, עלולות להתפתח שם מהומות."

"הקנטוריון הבכיר יהיה אני," השיב מרקוס.

"היה ברור לי שהיהודים יבחרו לצלוב את המשיח," אמר פילאטוס באדישות.

"כבר כשהייתי לגיונר צעיר, צלבתי עשרות מהם," השיב מרקוס.

"מתי זה היה?"

"במרד של המשיחיים בהנהגת יהודה הגלילי, בעקבות מפקד שערך הפרוקונסול[27] של סוריה קוויריניוס."

 "אם כך אתה מומחה בצליבת משיחים, המשפט היה הלחם הגיעה עת השעשועים."

דרך הייסורים

עוזריו של הנציב פילאטוס הכינו את זירת השעשועים, ברחבה של מבצר האנטוניה עוד בטרם המשפט, הרי תוצאותיו וגם בחירת נכבדי היהודים היו ידועות מראש.

חיילים רבים הצטופפו ברחבה. ישוע עם שני השודדים ששפט הנציב לפני יומיים, הובאו לרחבה והופשטו מבגדיהם, הנציב הצליף להנאתו בשלושה, שתי הצלפות קלילות בכל אחד מהם, פסי דם דקיקים הזדחלו על גבם.

"אם אצליף בהם חזק מדי, הם לא יגיעו על רגליהם לגבעת הגולגולתא," מצב רוחו של הנציב היה מרומם.

"תן למלך המשיח את הכבוד המגיע לו," פקד פילאטוס על הליצן, שעמד שם לבוש בבגדיו המגוחכים הגדולים ממידתו ואפו האדום מוגדל כחרטומו של זאב.

הליצן עטר את ראשו של ישוע העירום בכתר קוצים, שם בידו מוט שבור של חנית ולבסוף עטה על גבו גלימת ארגמן, שכמובן לא הסתירה את מבושיו. לכל צחוקם של הנוכחים, כרע הליצן ברך לפני המשיח ואמר,

"שָׁלוֹם לְךָ, מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים!"

"הִנֵּה הָאִישׁ!" גיחך פִּילָאטוֹס, "כמו כל מלכי היהודים שלפניו, גם הוא יסיים את חייו על הצלב."

Ecce Homo (הנה האיש) – אלברכט בוטס בין 1491-1520

החיילים צחקו וירקו בפניו של ישוע, אחר כך עקרו את שרביט מלכותו מידו והכו בו על ראשו.

"השעשועים נגמרו, הלבישו את הנידונים בבגדיהם," פקד פילאטוס על קבוצת החיילים, אלה הורידו את כתר הקוצים מראשו של המשיח וקרעו את גלימת הארגמן מגבו. הנידונים הולבשו בבגדיהם.

"מרקוס," פקד פילאטוס על הקנטוריון, "הובל את השלושה לצליבה בגבעת הגולגולתא. לוח הזמנים הוא צליבה בשעה השלישית, שבירת שוקי הצלובים בשעה התשיעית, אחרי מותם, דאג להורדתם מהצלב. אני אהיה שם ורק אני אאשר ליהודים לקחת את הגוויות לקבורה."

"לפקודתך נציב."

המשמר בפיקודו של מרקוס, הוליך את האסירים שקורת הצלב האופקית על כתפם, מנמיכה את קומתם במשקלה. המונים עמדו ברחוב וחסמו את דרכה של שיירת הנצלבים, חסידי ישוע ושונאיו גברים ונשים. אלה שעמדו לפני השיירה, נסוגו לצדי הרחוב מפני חניתות החיילים, אך המשיכו ללכת בעקבות השיירה כאשר זו חלפה על פניהם. כולם רצו לחזות בהצגה הטובה בעיר. גם נקדימון הלך אחרי השיירה, מנסה להישאר קרוב לישוע עד כמה שאפשר, ולפלס דרך בין ההמונים לשתי המריימות, אמו של ישוע, ואשתו המגדלית. יוסף הרמתי צעד אחריו.

ישוע קרס תחת קורת הצלב, הוא חלש כי כמעט לא ישן בימים האחרונים וגם מיעט לאכול, נכמרו רחמיו של נקדימוןשהיה בטוח שרוחו נותרה עדין איתנה, הוא ניסה להגיע אל ישוע כדי לשאת את קורת הצלב במקומו, אך הקנטוריון הקדים אותו, הוא הורה לאחד החיילים על אדם מגודל שעמד בצד הרחוב ופקד, "הבא אותו אלי."

"מה שמך?" הוא שאל את האיש.

"שמעון מהעיר קירני בליביה."

"קח את קורת הצלב מהאסיר השוכב תחתה ושא אותה על כתפך במקומו."

"הקם את האסיר על רגליו," פקד הקנטוריון על החייל שלצידו, זה סטר על לחיו והקימו על רגליו. הסטירה על לחיו דל ישוע, בערה גם על לחיו של נקדימון. הם המשיכו לצעוד. קבוצת נשים מחסידות ישוע עמדה בצד הרחוב, הוא הביט בהן, מילותיו היו חדות מחניתות הלגיונרים,

"בנות ירושלים אל תבכינה עלי כי על נפשכן בכינה ועל בניכן. כי הנה ימים באים ואמרו: אשרי העקרות ואשרי המעיים אשר לא ילדו, ואשרי הַשָּׁדַיִם שלא היניקו,"

אחד החיילים נעץ ברך באחוריו של ישוע, שוב חש נקדימון כאילו הברך ננעצה באחוריו. ישוע המשיך ללכת. השיירה הגיעה לקצה הרחוב הצר ועברה את השער בחומה, ההמונים המשיכו ללוות אותה מהצדדים ומאחור. גם הנציב פילאטוס הגיע רכוב על סוסו, מלווה במשמר פרשים.

הצליבה

השיירה הגיעה קצת לפני השעה השלישית לגבעת הגולגולתא. על פסגתה ניצבו זה מכבר שלושה עמודי צלב שאותם הכיר נקדימון, הנציב אהב לצלוב בשלישיות. חולית הצליבה שמנתה ארבעה ליגיונרים גדולי גוף וחזקים, המתינה למרגלות העמודים.

"לונגינוס," פקד הקנטוריון על מפקד חולית הצליבה, "צלבו קודם את השודדים אל העמודים הקיצוניים, אחר כך צלבו את מלך היהודים אל העמוד המרכזי."

 השודדים וגם שמעון מקירני לא שמחו לשמע פקודתו של לונגינוס להוריד את קורות הצלב מכתפם לקרקע, הם ידעו היטב מה יבוא בעקבות הפקודה. אחר כך הורה לונגינוס לצולבים שאיתו להפשיט את הנידונים שניצבו עכשיו עירומים כביום היוולדם. שוב הושפל ישוע עד עפר, שתי המריימות בכו.

שני חיילים תפסו כל נידון בתורו בזרועותיו, והשכיבו אותו על קורת הצלב. לונגינוס הנלהב ולגיונר נוסף נעצו במרץ את המסמרים באמות ידיו של הנידון בין הגומד והחישור. שני השודדים כל אחד בתורו ניסו להתנגד וכמובן כשלו. ישוע נהג כאילו לא הוא הנצלב. אחר כך הרימו ארבעת חברי צוות הצליבה את הקורה האופקית, הניחו וקיבעו אותה על עמוד הצלב האנכי. אחר כך כופפו במקצת את ברכי הצלוב ותקעו מסמרים בעקביו, מחפשים מקום פנוי מחורים בעמוד, כאשר ננעצו המסמרים בישוע, שוב חש נקדימון כאילו הם ננעצים בעקביו. לונגינוס הביט גאה בעמל כפיו.

שני השודדים כל אחד בתורו בכו וצעקו מכאב. ישוע היה שונה מהם, הוא קרא לעבר החיילים בשפה הארמית שחיילים רבים הבינו,

"אבי סלח להם כי אינם יודעים מה הם עושים."

הקנטוריון פקד להציב על כל צלב את השלט המתאר את פשעי הנידון שעליו. על הצלב של ישוע הוצב שלט בעברית, יוונית ולטינית,

'ישוע מנצרת מלך היהודים.'

הכהן הגדול שעמד קרוב לפילאטוס אמר לו,

"אל נא תכתב מלך היהודים, כי אם אשר אמר אני מלך היהודים."

"את אשר כתבתי כתבתי," השיב להם פילאטוס והדהיר את סוסו, הוא פרשיו נעלמו בשער החומה.

"אתם יכולים לחלוק את בבגדי הצלובים," אמר הקנטוריון לחברי חוליית הצליבה, "הם לא יצטרכו אותם יותר, עבדתם קשה, מגיע לכם," חברי חוליית הצליבה התיישבו.

"נטיל גורל, המנצח לוקח הכול", הצעתו של לונגינוס התקבלה, הוא גם שזכה בכל הבגדים. הלגיונרים החלו לשחק בקוביות.

משב של רוח בוקר הצמיד את שמלתה של מרים המגדלית אשת ישוע אל בטנה המתעגלת. מרים השנייה אמו של ישוע עמדה לידה וליטפה את בטנה באהבה.

שעה עברה, חסידי ישוע בכו בחוסר אונים, שונאיו שמחו לאידו ולעגו לו, אחד צעק:

"את האחרים הושיע ואת עצמן לא יוכל להושיע."

אחר החרה אחריו,

"אתה ההורס את ההיכל ובונהו בשלשת ימים הושע לנפשך, ואם מלך ישראל אתה רד מן הצלב ונאמין בך!"

שעה נוספת חלפה, טורי נמלים שהורגלו לתזונה העשירה בגבעת הגולגולתא, החלו לצאת מחוריהן בתחתית עמודי הצלב, הן זחלו במעלה העמודים, נכנסו דרך חורי המסמרים בעקבי הצלובים וירדו חזרה שבפיהם נתחי בשר זעירים ומשובחים. נקדימון הרגיש איך הנמלים זוחלות עליו ובתוכו.

השעה השישית שעת הצהרים. השמש עמדה במרום, האוויר המהביל עמד בגבעת הגולגולתא. ריח של דם ומוות עלה מן הצלובים. קרקור העורבים גרם לנקדימון להביט למרום, הם ירדו מדי פעם על הצלובים וניקרו בבשרם, נקדימון חש שהם מנקרים את בשרו, החיילים הניסו את העורבים, אך הם חזרו שוב ושוב.

זבובים שחורים וזבובי פגרים ירוקים עטו גם הם על הצלובים כענן ומצצו את דמם. הזבובים לא חסו על איש, לא על חסידי ישוע, לא על מתנגדיו, גם לא על הלגיונרים. הם חדרו תחת שריוניהם וקסדותיהם ומצצו את דמם בתאווה. גם על הקנטוריון לא חסו.

המתנגדים ברחו מהזבובים, חסידי המשיח ואיתם שתי המריימות המשיכו לבכות ולהתפלל ולהיעקץ.

ואז החלו השמים להתענן, השמש הוסתרה וצל כבד הוטל על הארץ. האדמה רעדה קלות, היו כבר רעידות קשות יותר כאן בירושלים.

ליקוי חמה בגולגולתא – קטע מציור של וסילי ורשצ'אגין 1869

מות המשיח

לקראת סוף השעה השמינית העננים התפזרו והשמש החלה להאיר את פני הצלובים. ישוע זעק בקול גדול,

"אלי אלי למה שבקתני[28] שהוא אלי אלי למה עזבתני? " התמוטט על הצלב ולא יסף. גם נקדימון שתי המריימות ויוסף הרמתי התמוטטו גם הם.

הגיעה השעה התשיעית, הנציב פילאטוס הגיע פעם נוספת רכוב על סוסו ונעמד קרוב לצלבים. הקנטוריון פקד על לונגינוס לשבור את שוקי השודד הימני, לונגינוס הניף את הפטיש הכבד בדיוק מעורר הערצה, נשמע קול פיצוח העצמות והשודד התמוטט מיד על הצלב ומת תוך כמה דקות.

"כן שהם מתמוטטים על הצלב מתמלאות ריאותיהם במים והם נחנקים," אמר הנציב פילאטוס. לונגינוס החרוץ והנאמן נח מעט, הקנטוריון הצביע על השודד השמאלי לונגינוס שבר את שוקיו והוא התמוטט גם כן על הצלב. הגיע תורו של ישוע, הקנטוריון התקרב אליו והביט בו. במקום לצוות על לונגינוס לשבור את שוקיו, הוא פקד עליו לדקור את צלעותיו בחנית, זרם מים עכורים ומאודמים פרץ החוצה.

"לונגינוס," אמר הקנטוריון, "אין צורך לשבור את שוקיו, הוא כבר מת. הורידו את הגוויות מהצלבים והניחום על האדמה,"

לונגינוס שלף את המסמרים במומחיות, ניכר היה שמלאכת הצליבה על כל שלביה חביבה עליו ביותר.

"כבוד הנציב," אמר רבן גמליאל, "אני מבקש לקחת את גופות השודדים לקבורה."

"הרשות נתונה."

""אף על פי שפשעו," אמר רבן גמליאל לנקדימון, "גם הם יהודים, וראויים לקבורה כהלכתה, אני רואה כאן אנשים רבים מחסידי ישוע, אתם כמובן תדאגו לקבורתו."

"רבי, אין צדיק ממך, לא עלה בדעתי שיש לדאוג גם לקבורת השודדים."

"נקדימון, אתה חייב תמיד להביט רחוק יותר מקצה חוטמך."

"אנסה לזכור זאת רבי."

עגלה רתומה לפרד הגיעה לגבעת הגולגולתא.

"לונגינוס," פקד הקנטוריון, "העמיסו את גופות השודדים על העגלה," הגופות הועמסו.

"לפני שתיסע מכאן," פנה הקנטוריון לרבן גמליאל בעברית, "ברצוני להתוודות בפניך, אני יהודי במוצאי והיום יותר מבכל זמן אחר אני גאה על כך, היום הבנתי את משמעות המילה חסד."

לקיחת גופתו של ישוע וקבורתו

ואחרי כן בא יוסף איש רמתים, שהיה תלמידו של ישוע בסתר, מפחד ראשי היהודים, וביקש מפילאטוס שיניח לו לקחת את גופת ישוע. פילאטוס הרשה לו והוא לקח את גופתו. בא גם נקדימון[29], זה שבראשונה בא אל ישוע בלילה, והוא נושא תערובת מור ואהלות כמאה ליטרין[30] הם לקחו את גופת ישוע ועטפו אותה בתכריכים עם בשמים כמנהג הקבורה אצל היהודים. במקום שנצלב ישוע היה גן, ובגן קבר חדש שעוד לא הונח בו איש שם הניחו את ישוע, כי ערב שבת ליהודים והקבר קרוב.

הורדת ישוע מהצלב – פסל עץ מבריסל בין השנים 1450-1440
במרכז מרים אם ישו על ברכיה תכריכים, הגופה מונחת עליהם. זרוע שמאל של ישוע מונחת על כתפה, את הזרוע אוחזת ומנשקת מרים המגדלית. מימינן ניקודמוס. זהותה של האשה מאחוריו אינה ברורה. בצד שמאל יוסף הרמתי. תחתיו מרים אם יעקב המחבקת בשתי ידיה את זרועו הימנית של ישוע. מימינו יוחנן בן זבדי השליח.

יום השבת

למוחרת ערב השבת נקהלו ראשי הכוהנים והפרושים אל פילאטוס אמרו לו:

"אדוננו, נזכרנו כי בעת שהיה חי אמר המתעה ההוא, 'אחרי שלושה ימים קום אקום', לכן צווה נא שישמר הקבר עד היום השלישי, שמא יבואו תלמידיו ויגנבו אותו לאחר מכן יאמרו לעם 'הוא קם מן המתים', ותהיה התרמית האחרונה גרועה מן הראשונה," אמר להם פילאטוס:

"הנה לכם משמר, לכו ושמרו כמו שאתם יודעים," הם הלכו והבטיחו את הקבר בכך ששמו חותם על האבן והציבו משמר.

נקדימון גילח את זקנו. במערת קבורה ישנה במורדות גבעת הגולגולתא, בתוך גלוסקמה גדולה שלא היה בה שימוש, הוא הטמין בגדים מזון ועוד כמה דברים, סגר את הגלוסקמה והניח עליה אבן כבדה למען לא יגנבו חיות טרף את המזון. בשעה השמינית של הלילה, הוא ראה את קבר המשיח ועליו שומרים שלושה חיילי לגיון רומאים. הוא הלך למחבוא פשט את בגדיו והכניסם לגלוסקמה, ממנה הוציא בגדים ולבש אותם. הוא נראה כעוזר במטבח הלגיון, כך ניגש אל החיילים העייפים,

"הקנטוריון שולח לכם מאכל ומשקה," אמר בלטינית. הם אכלו מהבשר ומהלחם ושתו מן היין, עברו דקות אחדות והם נרדמו על משמרתם. שוב הלך נקדימון אל המחבוא והחליף את בגדיו הלך אל עמודי הצלב. במרחק מאתיים אמה חיכו לו בני גבעון.

"המשיח לא יוכל לקום לתחייה בקברו, נחוצה לו עזרתכם," אמר להם.

"למה גילחת את זקנך?" שאל אחד הגבעונים בחשדנות.

"כך פקד עלי המשיח," הם הלכו אל הקבר.

"גללו את האבן," פקד נקדימון. הוא הדליק לפיד וכולם נכנסנו אל הקבר.

"הפשיטו את המשיח מתכריכיו והשאירום על מדף האבן שעליו הוא שוכב," נקדימון המתין דקות אחדות עד שמילאו את משימתם.

"ועכשיו שאו אותו על כתפיכם, לכל אחד מאתכם תינתן הזכות הזאת," ביציאה מהקבר כיבה נקדימון את הלפיד. לאור הירח הוא הוליך אותם חמש סטדיות לבור מים עתיק המוסתר בשיחים שאותו הכיר. בזהירות ירדו במדרגות הבור.

"השכיבו את המשיח על רצפת הבור, מכאן יקום לתחייה," בחרדת קודש השכיבו אותו השלושה.

"כאשר שמרתם על הבית בסעודת הפסח של המשיח, הוא נתן לשניים עשרה תלמידיו הנבחרים, ולמרים אשתו לאכול מצה שהייתה בשרו, ולשתות יין שהיה דמו, עשו זאת גם אתם," נקדימון בצע את מצה לשלושה וחילק לבני גבעון.

"חיזרו אחרי, זהו בשרי."

"זהו בשרי," חזרו אחריו בני גבעון כהד ואכלו. נקדימון מזג להם כוס יין.

"חיזרו אחרי, זהו דמי," בני גבעון חזרו אחריו ושתו את היין.

"ניתנה לכם ולי הזכות לראות את המשיח קם לתחייה, הבה נמתין לו שיקום," עפעפיהם של שלושת חוטבי העצים כבדו, נקדימון ידע, הם יישארו כאן עם המשיח עד לתחיית המתים. חוטבי העצים ניתזו כשבבים בחטיבת עץ הרשע, הוא הרהר.

נקדימון יצא מהבור והלך למחבוא, שם פשט את בגדיו, לבש גלימה לבנה, צבע את פניו בלבן ויחף הלך לקבר הריק של המשיח.

יום ראשון – תחיית המתים

ליד הקבר הפתוח ישנו עדיין חיילי הלגיון, באור הבוקר זיהה נקדימון את לונגינוס. הו חבר יקר, אתה צלבת את המשיח, הורדת את גופתו מהצלב והקמת אותו לתחייה.

עוד המתינו שם בחיל ורעדה מרים המגדלית אשת ישוע ומרים אם יעקב. המלאך התיישב על אבן הגולל ואמר:

"אתן אל תיראו, הן ידעתי כי את ישוע הנצלב אתן מבקשות, והוא איננו פה כי קם כאשר אמר, באנה וראינה את המקום אשר שכב שם האדון. לכנה והגדתן לתלמידיו כי קם מן המתים והנה הוא הולך לפניכם הגלילה ושם תראוהו, הנה אמרתי לכן."

 כלא מאמינות נכנסו הנשים לקבר ויצאו ממנו מאושרות ואז כרעו ברך, נקדימון ידע: הן ראו את מי שקם לתחייה, הוא שמע את דבריהן, אך רק הן יכלו לשמוע את המשיח. הן רצו לדרכן נקדימון היה מאושר, המשיח קם לתחייה! הוא כאן! הוא איתנו!

הוא חזר אל המחבוא, שטף את פני מהצבע הלבן, הדביק זקן ושפם על פניו המגולחים, לבש את בגדיו וקשר את סנדליו. הוא חזר להיות נקדימון בן גוריון, לא עוד נער מטבח או מלאך. ואז חזר אל קברו הריק של המשיח. זמן קצר אחר כך הגיעו אחד עשר השליחים לקבר הפתוח, הוא נכנס יחד אתם למקום שבו נחו תכריכי המשיח.

"משיחנו מחכה לנו בגליל, נלך!" הכריז כיפא. בדרכם ראה נקדימון את הקנטוריון הרומאי/יהודי הולך אל הקבר.

"נחיש את צעדינו המשיח מחכה," אמר נקדימון, הוא לא רצה להיות קרוב לקנטוריון כאשר יגלה את חייליו הישנים ואת הקבר הריק.

בגליל, חזה נקדימון בשליחים המדברים עם המשיח, הוא שאמונתו הייתה פחותה משלהם וגם ידע היכן באמת מחכה המשיח לתחיית המתים, לא ראה ולא שמע אותו. בכל זאת הוא שכנע את התלמידים שהמשיח ציווה עליו אחרי מותו, להפיץ את הבשורה לגויים. ביום הארבעים לתחייתו, עלה המשיח לשמים לעיני תלמידיו.

עליית ישוע לשמים – איל גרופאלו מהשנים 1510-1520

הספר הקדוש

עד היום הארבעים השלים נקדימון את הספר למאמינים, הוא הוסיף בו ניסים, כמו החייאת מתים, הקים לתחייה גם את אלעזר מבית עניה. הרי המשיח אינו קדוש פחות מאליהו ואלישע הנביאים.

על יהודה איש קריות כתב שהוא קיבל מהכוהנים שלושים שקל כסף, כמו שנכתב בספר זכריה. כיד הדמיון הטובה עליו הוסיף נקדימון שיהודה התחרט ורצה להחזיר את הכסף לכוהנים אשר סרבו לקבלו, ואז תלה את עצמו. הכוהנים החמדנים לקחו כמובן את שכרו של יהודה וקנו בו שדה שנקרא חקל דמא, שדה הדם. יהודה המסכן והגלמוד, מכיוון שהיית יתום מאב ואם וללא ילדים הזקוקים למורשתך, הכניס אותך נקדימון לנצח כסיפור הנושא מסר למאמינים. לפחות בזיכרונותיו כתב עליך נקדימון את האמת לאמיתה, כמו שהכירה. יהודה היה עוד שבב שניתז בחטיבת עץ אימפריית הרשע.

נקדימון גם הוסיף את נס קריעת הפרוכת בהיכל ברגע בו מת ישוע על הצלב, הרי אנשים מאמינים במה שהם יודעים.

ועוד הוסיף כמובן את נס השליחים שלמדו לדבר בשפות כל העמים כדי שיוכלו להפיץ את בשורת המשיח לגויים. ברור לכל בר דעת שגליליים בורים אינם מסוגלים לזאת, אך הם ידעו את השפה הארמית המדוברת גם במסופוטמיה, סוריה וכן על ידי השומרונים. ולכן יכלו להתחיל בהפצת הבשורה.

מובן שהם הפיצו אותה מהספר הקדוש שאותו כתב נקדימון בשפה הארמית. חלקם ידעו לקרוא והאחרים למדו את תוכנו בעל פה. חשיבותו של הספר הייתה בכך שהפצת הבשורה תהיה אחידה ולא כל אחד מהשליחים יפיץ את הבשורה הפרטית שלו.

מכל אלה שהכירו את המשיח בחייו, רק נקדימון ויהודה איש קריות ידעו יוונית. מכיוון שיהודה הקריב את עצמו ואת שמו הטוב על מזבח הבשורה, לקח נקדימון על עצמו לתרגם את הספר לשפה זו. הוא התלבט קשות איך לתרגם את המילה העברית משיח. לבסוף בחר במילה כריסטוס. ואם כריסטוס קם לתחייה, הרי הכוח האפל הניצב מולו הוא אנטיכריסטוס, משמע רוחה הרעה של אימפריית הרשע רומא.

ההוכחה הטובה ביותר לרשעות האימפריה, הייתה הוצאתו להורג סיאנוס מפקד המשמר הפרטוריאני ברומא. הוא היה ראוי למות בדרך השטנית ביותר, אך יחד איתו נרצחו בני משפחתו, נקדימון הזדעזע במיוחד מרצח בתו הצעירה שנאנסה לפני הריגתה, כי לפי החוק הרומי אסור להוציא להורג בתולה.

קורותיה של אשת המשיח[31]

שתי המריימות של המשיח, עברו להתגורר בעליה המרווחת בביתו של גוריון, שם נערכה הסעודה האחרונה. מרים המגדלית אשת המשיח, שכרסה המשיכה לטפוח, ביקשה מנקדימון שילמדה יוונית כדי שתוכל להפיץ את הבשורה לגויים. אחרי שילדה תאומים בן ובת, היא בחרה להפליג לעיר מסיליה[32] שבגאליה, שם התגוררו קרובי משפחתה.

היא לא הייתה זקוקה לספרי האמונה של נקדימון, כדי להפיץ את בשורתו של המשיח, היא לא רק ידעה אותה טוב מכולם, היא גם חשה אותה ברמ"ח אבריה ושס"ה גידיה. קהילת המשיחיים בגאליה אותה היא הנהיגה ביד רמה, גדלה בהתמדה.

בתה שרה נישאה לבנו של אציל מבני משפחתה שקיבל את בשורת המשיח. בנה יוסף שנקרא על שם יוסף הנגר מנצרת, נישא לבתו של אותו אציל. לישוע ומרים המגדלית נולדו נכדים ונינים. כך המשיך המלך המשיח לחיות גם בבשר.

נקדימון אשר שידך בין ישוע למרים המגדלית, ראה בזיווג הנפלא הזה, זכות גדולה שנפלה בחלקו.

כל ההתחלות קשות

עם כיפא היו לנקדימון יחסי ידידות והערכה הדדית. הוא הציע לו לאמץ את השם פטרוס שהוא תרגום ליוונית של שמו כיפא. השליח נלהב מהצעת נקדימון. שגם לו כבר היה שם יווני ניקודמוס. עם פטרוס הוא חילק את הקהל שאליו יביאו את הבשורה. פטרוס יוביל את הבשורה לנימולים ולדוברי הארמית, וניקודמוס יוביל את הבשורה לערלים דוברי היוונית.

העניינים היו יגעים, היא קשה למכור ליהודים עוד סיפור על משיח שניצלב, הרי הם כבר הקיאו מרוב סיפורי משיח. אצל השומרונים זה היה קל קצת יותר. גוריון העשיר היה כילי זקן שסרב לממן את מסעות הבשורה המשיחיים של בנו וחבריו. חוסר המשאבים מנע עריכת מסעות ארוכים להפצת הבשורה.

הצלחתו של נקדימון להביא את בשורת המשיח לערלים שישבו בערי פרובינציה יהודה הייתה מוגבלת. הייתה לו הצלחה קטנה כאשר שכנע את הקנטוריון קורנליוס דובר הארמית, להזמין לביתו בקיסריה את פטרוס שישב ביפו. והוא בלהט אמונתו שכנע את קורנליוס ובני ביתו לקבל את הבשורה.

הטבלת קורנליוס – חלק מציור של פרנסיסקו טרוויסני 1709

ההבנה באה אל נקדימון בדרך הקשה, הוא היה איש שיחה וידע לראות רחוק לתכנן ולבצע, אך הטפה בשער הייתה רחוקה ממנו. הוא נכשל מכיוון שגיוס מאמינים היה אצלו אמצעי להרס רוחה של אימפריית הרשע ולא מטרה בפני עצמה. הוא הביט בקנאה בפטרוס הנלהב והמשכנע, שההטפה בערה כאש בעצמותיו. אך כמו שהיה יועצו של המשיח, היה יועצו של פטרוס וגם מורו ליוונית ולטינית.

הר המוריה

באחד הימים הוא נלווה אל פטרוס להר גריזים. מארחם שהוטבל עוד קודם לכן על ידי פיליפוס[33] אמר:

"אנו עומדים על הר המוריה וזהו בית המקדש שהרס האנטיכריסטוס יוחנן הורקנוס," השומרוני הצביע על חורבות.

"הר המוריה נמצא בירושלים, ובית המקדש עדין עומד שם על כנו," השיב פטרוס ברוגז, נקדימון משך בשולי אדרתו,

"כך מאמינים השומרונים, לא באת לכאן כדי להתפלמס איתם אלא להטביל את ההמון הזה הממתין לבשורתך."

" צדיק באמונתו יחיה," הכריז פטרוס. הוא נשא אליהם דרשה בלהט המוכר שלו. יותר מאלף גברים נשים וילדים, הוטבלו במעמד זה.

רבן גמליאל המציל

פטרוס ויתר השליחים חיכו את מעשיו של ישוע והטיפו בירושלים בבית המקדש. כמו ישוע הם דרכו על בהונותיהם של ראשי הכוהנים והפרושים. כמו ישוע השליחים נאסרו והובאו לדין הסנהדרין, שם זממו להוציאם להורג בסקילה.

אבל אחד מן הפרושים בסנהדרין, גמליאל שמו, מורה תורה מכובד בעיני כל העם, קם וצווה להוציא את השליחים החוצה לזמן מה. אמר להם:

"אנשי ישראל, הזהרו לכם במה שאתם מתכוונים לעשות לאנשים האלה, כי לפני הימים האלה קם תּוֹדָס שהתיימר להיות המשיח[34], ונספחו אליו כארבע מאות איש. הוא נהרג וכל אשר שמעו בקולו נפוצו והיו כלא היו. אחריו קם יהודה הגלילי בימי מפקד התושבים, ומשך אחריו אנשים. הוא נהרג וכל המצייתים לו נתפזרו. ועתה אני אומר לכם, הרפו מן האנשים האלה והניחו להם, כי העצה או הפעולה הזאת תופר אם מאת בני אדם היא, אבל אם מאת אלוהים היא, לא תוכלו להפר אותה פן תמצאו נלחמים באלוהים!"

הם השתכנעו וקראו לשליחים. לאחר שהלקו אותם וצוו עליהם שלא ידברו בשם ישוע, שחררו אותם.

הופעת השטן

ואז הופיע האנטיכריסטוס היהודי בכבודו ובעצמו. נקדימון הכירו עוד מהלימודים אצל רבן גמליאל, הוא היה עילוי, אך קנאי למסורת אבות[35], לעיתים היכה עד זוב דם מי שראה בו חולק על האמונה הנכונה כמו שהוא ראה אותה, גם הצדוקים סבלו מקנאותו. רבן גמליאל הסתייג מדרכו. כמו נקדימון, הוא הכיר את חוכמת הגויים וידע יוונית ולטינית על בורין.

גם הקהילה המשיחית הקטנה בירושלים, נפלה קורבן לקנאותו החשוכה. הוא חיפש והסגיר את בני הקהילה לשבט משטרת הסנהדרין, את העינויים שהמציא, עוד לא ברא השטן. הוא חקר את החשודים במשיחיות, ולא היה מאושר ממנו לשמוע את צרחותיהם. ימים של סקילה היו בשבילו ימי התעלות הנפש. זכור במיוחד היום שבו ידה שבר של אבן מרצפת ושפך את מוחו של אחד מבני הקהילה סטפנוס שמו.

סקילתו של סטפנוס הקדוש – קטע מציור של ג'ון מרטין המאה ה-19, תאריך לא ידוע

רבן גמליאל שאהד את קהילת המשיח הקטנה וסטפנוס היה אחד מתלמידיו, היה מזועזע ומלמל,

"בן גידלתי ורוממתי והוא פשע בי," הוא קבר את סטפנוס באחוזת הקבר של משפחתו בגמלא[36], כאשר חזר לירושלים, שאל אותו נקדימון,

"מה בדעתך לעשות בבכור השטן הזה?"

"חייבים להרחיקו מירושלים."

"שלח אותו לדמשק," יעץ לו נקדימון.

"ומה יעשה שם אשמדאי[37] זה?" שאל רבן גמליאל בקול רפה.

"תן בידו מכתבים חתומים ביד הכהן הגדול שעליו להביא את מאמיני ישוע שם לדין בירושלים," רבן גמליאל צחק בפעם הראשונה מאז ראה את מוחו של סטפנוס שפוך על האבנים בכיכר,

"גם אם הייתי חושב שזה המעשה הנכון, הרי לכהן הגדול אין זכויות מאסר בדמשק. האיש ייעצר ויושלך לכלא שם."

"וכך יורחק מירושלים ובא לציון גואל," אמר נקדימון מחויך.

"הוא ישלח לדמשק!" פסק רבן גמליאל.

נקדימון שיתף את רבן גמליאל רק במחצית מתוכניתו, הייתה לו הארה.

"אנחנו צריכים את האמונה והלהט של שאול, כדי לבנות את עם ישראל שברוח," אמר נקדימון לפטרוס שהזדעזע מהרעיון.

"איך זה ייתכן?"

"עליו להפוך מאנטיכריסטוס לגדול המאמינים בכריסטוס שמת על הצלב, קם לתחייה ועלה לשמים."

"ניקודמוס, עשה מה שתכננת ועל תערב אותי, אינני מסוגל לדברים כאלה," נקדימון ראה בכך אישור לעשות כהבנתו. הוא שכר חבורת אנשים ויחד עקבו אחר שאול בדרכו לדמשק. כאשר הוא ואנשיו פקחו את עיניהם באחד הבקרים, הם סונוורו במראות מכל הגבעות, כאשר הפנו את עיניהם למזרח סנוורה אותם השמש. הם נפלו על פניהם וקראו,

"מאלוהים נהיה הדבר," ניקודמוס ירד מאחת הגבעות ונעמד מול שאול לבוש בהדר כמשיח שירד אל הארץ.

"שאול, שאול למה תרדפני?"

"מי אתה?"

"אנוכי ישוע אשר את רודף," והוא חרד ונבעת ויאמר,

"מה תחפוץ ואעשה?" בזה הרגע ידע נקדימון שצלחה דרכו,

"קום לך העירה ויאמר לך את אשר עליך לעשות," כל אותו הזמן המשיכו האנשים על הגבעות לסנוור במראות את שאול ואנשיו, האנשים הנוסעים אתו עמדו מוכי אלם הם שמעו את הקול, אך לא ראו איש.

המרת אמונתו של שאול מתרסוס – קטע מציור של ארפד פסזטי 1900

ניקודמוס הלך מעם שאול ועקב אחריו כל הדרך לדמשק, הוא הלך כעיוור, אנשיו הובילו אותו. האם שאול סונוור יתר על המידה? האם יתעוור לנצח? האם נכשלה תוכניתו של ניקודמוס? אך אלוהים הצליח את דרכו, ושאול פקח את עיניו אחרי שלושה ימים. הוא הובל לבית של אחד מחסידי המשיח יהודה שמו. הוא אשר סיפר לניקודמוס ששאול מתפלל למשיח בדבקות שאינה מוכרת אצל שום מאמין אחר. באותה דבקות הוא חקר בעינויים ורצח את אנשי קהילת המשיח בירושלים, הרהר ניקודמוס.

ושאול, לאחר שאכל והתחזק כמה ימים, שהה בדמשק עם התלמידים, ובלי להתמהמה הכריז על ישוע בבתי הכנסת שהוא בן האלוהים. נדהמו כל השומעים אותו ואמרו: "הרי זהו האיש שבירושלים עשה שמות בקרב הקוראים בשם זה, ולמטרה זו בא הנה להביאם בכבלים אל הכוהנים הגדולים."

"אין לו סמכות לעצור מי מאתנו כאן בדמשק," גיחך אחד האנשים שבאו עם ניקודמוס, "אם ינסה הוא יושלך לבית האסורים של העיר," האנשים בבית הכנסת נרגעו ונקדימון ידע: שאול יהיה כחומר ביד היוצר, והוא יעשה בו כרצונו. השמועות על ישוע שירד מהשמים אל שאול בדרכו לדמשק, הילכו בעיר.

פעם נוספת עטה נקדימון את לבוש המשיח והלך אל ביתו של חנניה. הוא נפל על ברכיו.

"חנניה, קום לך אל הרחוב הנקרא ישר ובקש בבית יהודה איש תרסי שאול שמו, לך כי כלי נבחר הוא לי לשאת את שמי לפני גויים ומלכים ולפני בני ישראל, ואני אראה לו כמה עליו לסבול למען שמי."

"אדון, מה עלי לעשות לאחר שאפגוש בו?"

"אמור לו: לך אל בירת הערבים פטרה, שם תפגוש באיש אשר יוליכך להר סיני שם אחכה לו."

"ואיך ילך את הדרך הארוכה לערב?"

"אנשים שאורה להם ילכו אתו עד פטרה. נצור את לשונך ואל תגלה את שליחותך לאיש."

הר סיני

האנשים שליוו את שאול לפטרה, הביאוהו לשער העיר שם נפרדו ממנו. ברחבה שלפני השער המתין לשאול איש שלא הכיר, שהובילו לפסגת ההר אל מול סלע גדול.

"מאחורי סלע זה ניצב המשיח שירד מהשמים," אמר האיש, "אסור לך לראותו פן תתעוור כמו בדרכך לדמשק, אך תוכל לדבר איתו, הוא יורה לך את דרכך," ניקודמוס כמובן היה מצדו השני של הסלע.

במשך ימים ארוכים, הוא הורה לו את הדרך שהייתה שונה לחלוטין ממה שאמר המשיח בחייו. הרי למשיח שקם לתחייה ועלה לשמים מותר לשנות את דעתו.

שאול שאותו בנה ניקודמוס, נועד לשבור את רוחה של רומא. שבירת הסדר החברתי דומה להוצאת האבן הראשה מהקשת. הסדר החברתי של המלכות הרשעה, נבנה על אמונת האדונים הרומאיים וגם של המוני עבדיהם שמצב זה הוא גזירת גורל. ערעור אמונה זו ימוטט את הקשת שהיא רוחה של רומא.

"אמור לעמי ישראל שברוח," נקדימון דיבר אל שאול מאחורי הסלע, "כולכם בנים לאלוהים על ידי האמונה במשיח ישוע, כי כולכם אשר נטבלתם למשיח לבשתם את המשיח. אין יהודי אף לא גוי, אין עבד אף לא בן חורין, לא זכר אף לא נקבה, משום שכולכם אחד במשיח ישוע, האם הבנת זאת השליח שאול?" שתיקתו של שאול הייתה ארוכה.

"כולנו בני האלוהים, אין האחד גבוה מהאחר."

"הבנת נכונה שאול, אתה מוכן לברוא את עמי ישראל שברוח, שמך מהיום הוא פאולוס, לך אל הגויים אשר לא ידעוני ובשר להם על מלכות שמים, היה שלום."

כמו יוחנן המטביל, העביר ניקודמוס את המטה לטוב ממנו, הוא ידע שאול/פאולוס יטבול את ישראל שברוח באש האמונה. זו הדרך להביס את רוחה של אימפריית הרשע.

גוריון אבי נקדימון נפטר בשיבה טובה, הוא הוריש הון עתק אותו חלקו שני בניו. מובן שנקדימון תרם ברוחב יד ולב לשליחים שהפיצו את הבשורה.

פגישה בקיסריה

פאולוס ובר-נבא[38] הגיעו לנמל קיסריה לקראת הפלגתם, נקדימון ליווה אותם כדי להעניק להם את ברכת הדרך. על הרציף חיכה להם החייל לונגינוס, שצלב את ישוע ודקר את צלעותיו אחרי שמת על הצלב. לונגינוס סיפר להם בהתרגשות איך נפלה עליו ועל שני חבריו תרדמה בעת ששמרו על קברו של ישוע ואיך העירו הקנטוריון שלו מרקוס בבעיטה בצלעותיו תוך שהטיח בו בחימה שפוכה,

"אתה צלבת את המשיח, הורדת אותו מהצלב והקמת אותו לתחייה," לונגינוס היה בטוח שהתרדמה שנפלה עליו ועל חבריו, הייתה כדי שמשיח יקום לתחייה. גם את הנס שהקנטוריון הקשוח סלח לו ולחבריו על שנרדמו על משמרתם, יחס לונגינוס למשיח. עוד מסר לונגינוס לפאולוס הנרגש, את החנית איתה דקר את צלעותיו של כריסטוס.

"שמרתי את החנית מאז," הוא אמר נרגש, "אפילו לא רחצתי את ראש הפלדה שלה והוא לא החליד."

על הרציף הטביל פאולוס את לונגינוס ולקח את חניתו[39], אותה הראה לצאן מרעיתו במסעותיו המיסיונרים.

ישראל שברוח פורש כנף

ניקודמוס עקב אחרי מסעותיו של פאולוס, לא היה ספק הוא היה האיש שבלהט אמונתו בנה את ישראל שברוח, כמו בחזונו של נקדימון אחרי עריפת יוחנן המטביל, מיליוני מאמינים הצטרפו. הם סלדו מטומאת רומא והאמינו ברוחו של אלוהי ישראל ובבנו ישוע היושב לימין הגבורה. קהילות אנטיוכיה, אפסוס, גלטיה, תסלוניקי ועוד קהילות בכל רחבי האימפריה פרחו ומאמיניהם רבו מיום ליום.

נקדימון פרש מענייני הקודש. את השנים הבאות הקדיש להכפיל ולשלש את הונו. בנוסף לכך הקים משפחה ונולדה לו בת, מרים הוא קרא לה, על שם אשת המשיח שהעריץ.

 רומא של המשיח

שבע ממון וכבוד הוא נסע לראות את היהלום בכתר המשיח, קהילת רומא. כאן הוא מוקד הרוח הרומאית אותו יש לשבור. שני הגדולים נמצאים כאן. בראש הקהילה עומד פטרוס, פאולוס אומנם אסיר כאן, אך כאזרח רומא, הוא מוחזק בתנאים נוחים. הוא כותב אגרות לצאן מרעיתו ברחבי האימפריה. מטיפים צעירים יותר המשיכו במלאכת הקודש שלו. כאן ברומא מרכזו של העולם, תתחיל מהפכת האמונה של כריסטוס, כאן הוא יביס את האנטיכריסטוס.

 פטרוס קיבל את ניקודמוס בידידות.

"למה פרשת ממשימתך ליצור את ישראל שברוח?" שאל פטרוס.

"כי טוב ממני עמס את המשימה על כתפיו, ראה את פרי ההילולים שהניב העץ שגידל באהבה."

"אכן כך, אך חוששתני שהאנטיכריסטוס המנמנם בעת הזאת, יתעורר ומלחמתו בכריסטוס ומאמיניו תהיה נוראה, במיוחד כאן בעירי רומא," ניקודמוס שתק.

הרשע חושף את מלתעותיו

הסימנים להתעוררותו של האנטיכריסטוס נהיו ברורים יותר ויותר, נירון, הקיסר האל הרצחני והמטורף ביותר בתולדות רומא שלט ללא מצרים, אנשים נרצחו על לא עוול בכפם, היה ברור שמתישהו יפנה נגד מאמיני המשיח שלא האמינו באל בן התמותה, המטורף וחסר העקבות, נירון.

כדי לקדם את פני הרעה, ציווה פטרוס על צאן מרעיתו להשתתף בפולחן הקיסר. זה היה פיקוח נפש הקהילה. הפחד שלט בכל. אנשי הקהילה פחדו ממלשינים שיאשימו אותם באמונה טפלה זרה, כך כינה החוק הרומאי את האמונה במשיח. מי שנאשם כמעט תמיד הורשע. אם היה ממעמד נמוך הוא היה צפויי לעונשים קשים ביותר. כאשר היו חסרים עבדים במכרות המלח הנוראים, היו בני הקהילה נידונים לעבודת כפיה שם. איש לא ברח ממכרות אלה ולא יצא מהם חי. אחרים נידונו להיות חותרים הכבולים למשוט. אם ירדה הספינה למצולות, ירדו לשם גם החותרים. עונש עבודת הכפייה היה גרוע מעונש מוות שבוצע במגוון דרכים נוראות. הרומאים תמיד היו אומה יצירתית. ומה שלא יצרו בעצמם הם אימצו מאומות תרבותיות אחרות. את הצליבה למשל הם למדו מהקרתגים.

נשים ממעמד גבוה, הואשמו ונשפטו על ידי בעליהן בבית משפט משפחתי. בעל שמאס באשתו יכול היה לשפוט אותה לגזור עליה גלות אם רצה להרחיקה ממנו, או החרמת רכוש אם חמד את ממונה והיה מוכן לחלוק אותו עם הקיסר. אם ממש שנא אותה היה יכול להוציאה הורג בחסות החוק הרומאי המהולל. חסד ורחמים היו דברים שהרוח הרומאית לא הייתה מודעת לקיומם.

האנטיכריסטוס

ואז פרצה השריפה הגדולה ברומא, היא התפשטה במהירות לאזורים נרחבים בעיר שהייתה בנויה בעיקר מאבן ועץ, עם רחובות צרים וצפופים. האש בערה במשך שישה ימים. גם היכן שנדמה היה שהאש כובתה, היא פרצה מחדש. ארבעה מרובעי העיר היו למאכולת אש, שבעה רובעים נוספים סבלו נזקים נוראים. אלפי בני אדם נספו, מאות אלפים איבדו את ביתם ורכושם, נראה היה שכוחות האופל שולטים בעיר.

שמועות רצו באוויר על כך שנירון הקיסר המטורף שחשב את עצמו לגדול אמני תבל, חיבר שיר ששמו נפילת טרויה. הוא ציווה לשרוף את העיר כדי שתהיה לו תפאורה מרהיבה כאשר הוא שר את שירו וליווה עצמו בלירה[40].

נירון וחבר מרעיו ברצונם לחמוק מהאחריות לפשעם הנורא, חיפשו אשמים אליהם יפנו את זעם העם. קהילת המאמינים בישוע, הייתה טרף קל, אלו סוחרי הנשמות המפתים רומאים טובים לנטוש את אמונת אבותיהם. אלה הסולדים ומגנים כל מה שרומאי הגון אוהב, מרוצי מרכבות קרבות גלדיאטורים עד מוות, משתאות זלילה, ריקודי עירום ובתי זונות.

אלה האומרים שהאלים הישנים הם רק פסלי עץ ואבן, ומאמינים שיש רק אל אחד, חסר דמות ולצידו בן שקם לתחייה.

אלה שמקריבים למראית עין בלבד את קורבן הקיסר, אך בחדרי חדרים מתכחשים לאלוהותו.

גם היהודים שמהם יצאו המשיחיים חולקים אתם כמה אמונות, אך הם אינם סוחרי נשמות, ולא ימירו את דתו של רומאי ישר דרך, אלא אם כן יתחנן זה לעשות כך.

לא היו אנשים מתאימים מהמשיחיים כדי לשאת על גבם את האסון של שריפת העיר.

"המשיחיים לאריות," זעק ההמון המוסת. אלפים הושלכו עם ילדיהם למלתעות חיות הטרף בזירות רומא, לקול תרועות ההמונים.

תפילתם האחרונה של הקדושים המעונים – קטע מציור של ז'אן ליאון ג'רום 1883

מאמינים אחרים נשרפו בעודם חיים. לאורך הויה אפיה, מלכת הדרכים של רומא, נצלבו אלפים מאנשי הקהילה כמו לאחר דיכוי מרד ספרטקוס.

פאולוס הוצא להורג, בהיותו אזרח רומאי הוא זכה למות כמו יוחנן המטביל, בעריפת ראשו.

פטרוס שלא היה אזרח רומא ניצלב לבקשתו שראשו למטה, כדי לא להיות מוצא להורג כמו המשיח.

צליבתו של פטרוס הקדוש – קטע מציורו של פרנסיסקו דה זורברן 1629

האנטיכריסטוס השתולל במלוא כוחו וכיעורו., קהילת רומא המפוארת הושמדה כמעט כליל, ושרידיה נפוצו לכל עבר.

ניקודמוס ניסה למצוא מקלט בקהילה היהודית ברומא, אך הם גרשוהו מחשש שיחשדו כנותני מחסה למשיחי.

נואש הוא נמלט מהטירוף והתופת בעור שיניו. חבורת הפליטים אליה הצטרף נעה בדרכים בלילות, חומקת ממשמרות החיילים, הנכונים להרוג את אנשיה בכל רגע.

הוא ניסה לעודד את עצמו ואת שותפיו לבריחה,

"האנטיכריסטוס אחר את המועד, הקהילות שלנו, ברחבי האימפריה כבר גדולות מכפי יכולתו להכחידן."

"ומה על קהילת רומא שנכחדה," שאל בייאוש חבר לבריחה.

"קום תקום, גדולה ומפוארת משהייתה אי פעם," השיב ניקודמוס בביטחון שלחלוטין לא היה לו.

"זקן," נזף בו נער כבן חמש עשרה, "בטח בכריסטוס, כמו שקם לתחייה, כך תקום לתחייה קהילת רומא! הקהילות האחרות יגדלו! קהילות חדשות יקומו!" ניקודמוס בוש בפחדיו וספקנותו מול הנער הנלהב, אך לא היה בכוחו לעודד את החבורה. רוחה של רומא נראתה לו חזקה מתמיד ובלתי ניתנת לשבירה.

גורל עם ישראל שבבשר.

הידיעות על המתרחש ביהודה הלמו בנקדימון. ישראל שבבשר חזר על האיוולת ממנה פחד כל חייו, הפעם לא היו אלה כמה הזויים שהרימו יד ברומא. המרידה הזאת הקיפה שכבות רחבות בעם. הנציב בסוריה הובס ואלפי חיילים רומאיים נהרגו. נקדימון חזר לירושלים, שם הוקמה ממשלת מרד שפויה שכללה את אחיו יוסף. הממשלה ניסתה להתנהל באופן הגיוני מול הרומאים שלגיונותיהם נערכו למלחמה.

תבוסת היהודים בגליל ובגולן הביאה לירושלים קיצונים חמושים ומטורפים, שרצחו כדרכם בקודש את ממשלת המרד השפויה. רק כדי להילחם עד מוות בינם לבין עצמם. הם שרפו את מחסני המזון בעיר, שיכלו להספיק לשנות מצור ארוכות. גם את מחסניו של נקדימון שרפו.

האירוע השפוי היחיד בזמן הזה, היה עריקתו ובריחתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים, וכניעתו למצביא הרומי אספסיאנוס, שהפך בהמשך לקיסר. אספסיאנוס העניק לרבן יוחנן בן זכאי את יבנה וחכמיה, ובכך הציל את עולם התורה מכליון.

בירושלים המשיכו הקנאים המטורפים להילחם איש ברעהו כאילו אין לגיונות רומאיים מלוא כל העין.

סיום המלחמה היה בדיוק כמו שחזה נקדימון. הרומאים מחצו את הקנאים המשיחיים המטורפים. ירושלים ואיתה המקדש היפה בכל האימפריה הרומית נשרפו ונחרבו בידי טיטוס שלקח את הפיקוד על הצבא הרומאי מאביו אספסיאנוס.

נקדימון איבד את בתיו, את מחסני בדי המשי וחנויות הבשמים היקרים, כל רכושו עלה באש. הוא נמלט עם בתו מרים מירושלים הבוערת שהזכירה לו את רומא הבוערת, הם קיוו להגיע לגליל. משמר של חיילי לגיון עצר אותם.

"הזקן לא שווה מאומה," שמע נקדימון את מפקד המשמר, "אבל את האשה נוכל למכור לבית הזונות של הלגיון," נקדימון נפל לרגליו של מפקד המשמר וביקש רחמים.

"לרחמים יש מחיר," אמר המפקד באדישות, נקדימון הוציא את המטבעות האחרונות מצרורו, נתנם למפקד וחיבק את רגליו.

"לא מספיק," המפקד בעט בראשו עם הקליגה[41] המסומרת שלו, והוסיף בעיטה ששברה את רגלו, הוא איבד את הכרתו. שהתעורר המשמר כבר לא היה שם. שומרוני שלא הכיר אסף אותו אל ביתו וטיפל בו זמן ממושך עד שהתאושש.

"הכרתי אותך," אמר השומרוני ששמו היה מנחם, "היית עם פטרוס כאשר הטביל את משפחתנו, הייתי אז ילד."

"אחרי שאחלים אחפש את בתי ובעזרת האלוהים אצילה."

"במצבך לא תוכל לחפשה ולא להצילה," אמר לו השומרוני, "האמן בכריסטוס, "בתך עוד תחזור אליך," ניקודמוס שיצר את כריסטוס, לא האמין בו.

"איך היא תחזור אלי?"

"ראיתי את פניה כאשר עצר אותכם המשמר, גם לי לא היה כסף לפדותה, וחניתות הלגיונרים חדות. בעזרת כריסטוס ומאמיניו, אמצא את בתך, אפדה אותה ואשיבה אליך," אמר מנחם.

והיכן אמתין לבתי?"

"ברומא," נקדימון הנדהם זעק,

"לעולם לא אחזור לעיר הנוראה הזאת!"

"קהילת המאמינים ברומא שהתאוששה מעט, תדאג לצרכיך, רופאי רומא יטפלו בך כדי שתוכל לשוב ולצעוד על רגליך," אני חייב להאמין בחסד של מאמיני כריסטוס, הרהר ניקודמוס.

הוא הגיע לרומא וגילה שגם כאן גורל עם ישראל שבבשר, גרוע מגורל קהילת רומא של עם ישראל שברוח.

"היהודים לאריות!" הוא שמע את האספסוף הרומאי המריע בזירה הקרובה, כמו שהריע לפני כמה שנים, 'המשיחיים לאריות!

מארחו סיפר לו שאלפי יהודים נמכרים לעבדים בשווקיה של רומא. נערות ונערים צעירים נמכרים לבתי הזונות שבעיר. ילדים יפים נמכרים לשעשועיהם החוטאים של רומאים מזדקנים.

אף על פי שהסתגר בבית מארחו, לא יכול היה נקדימון שלא לשמוע את מצעד הניצחון שעבר ברחובות רומא. האימפראטורים אספסיאנוס ובנו טיטוס חגגו את ניצחונם על היהודים. שאגות ההמון בישרו על הטלתו של 'ראש האויבים' שמעון בר גיורא מראש סלע טארפיאן[42].

שער טיטוס ברומא – תבליט מצעד הניצחון הרומאי על יהודה

כאשר כבר היה ניקודמוס יכול ללכת על רגליו, הוא יצא לטיול בעיר רק כדי לראות אלפי עבדים יהודיים בונים את האמפיתיאטרון הגדול שהיה אי פעם. ביטוי לתרבות הלחם והשעשועים הנשגבת של רומא, בו יערכו משחקי גלדיאטורים והשלכת אנשים למלתעות חיות טרף, מופעים אותם תיעב נקדימון, בגללם יצא לשבור את רוחה של המלכות הרשעה. הקולוסיאום החדש שחזה בבניינו, היה עתיד להיות פאר היצירה הארכיטקטונית התרבותית והברברית של רומא.

הקולוסיאום באיור של ג'ובאני בטיסטה פיראנזי 1756

האימפריה המרושעת צחקה בפניו של ניקודמוס. רוחה נראתה איתנה מתמיד, ישראל שברוח נראה כנפיחה עלובה מול רוחה האדירה של רומא. הוא שקע בייאוש, תקוותו לשבור את הרוח הרומאית נגוזה.

השומרוני הטוב

מדי פעם היה ניקודמוס שולח מכתב אל מנחם השומרוני ושואל האם מצא כבר את בתו?, השומרוני היה משיב שעדיין לא. באחד הימים התקבל ממנו מכתב קצר:

'בוא לזבוח אתי את זבח הפסח בהר גריזים לפי אמונתך, שהוא הר המוריה לפי אמונת השומרונים, צדיק באמונתו יחיה.' ניקודמוס חזר לפרובינקיה יהודה אל בית מנחם.

"תרצה לראות את אשתי?"

"אשמח מאוד לראותה," השיב ניקודמוס, הם נכנסו לחדר אחר. ריח חלב מתוק נישא באוויר, לתדהמתו ראה נקדימון אישה מניקה תינוק, זאטוט נוסף ניסה לינוק ממנה גם כן.

"אבא," קראה האישה המאושרת אל נקדימון הנדהם.

"מתי פדה אותך מנחם?"

"לפני יותר משנה."

"רציתי לכתוב לך מיד אחרי שפדיתי את מרים," אמר מנחם, "אך היא התנגדה."

"התביישתי אבא," אמרה מרים בקול שפל.

"אין לך במה להתבייש," חייך אליה נקדימון, "חשוב מה את באמת ולא מה עשית בעל כורחך, גם האשה הגדולה שאת קרויה על שמה, עשתה זאת בעל כורחה גם כן," נקדימון חיבק את בתו שסיימה להניק.

 "התינוק הוא בננו, קראנו לו על שמך," אמרה מרים בגאווה.

"והשני?" מרים השפילה את עיניה.

"בנו של חייל אלמוני מהלגיון העשירי, מנחם פדה אותי אחרי שהריתי ונשא אותי לאשה. הוא אימץ את ילדי לבן, אין עוד אב אוהב ורב חסד כמוהו."

המעשה הנשגב של מנחם, הרים את רוחו של נקדימון/ ניקודמוס מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, שוב היה לבורא המשיח והאמונה, הוא חש גאווה על כך שמנחם הוא בן ישראל שברוח, אותו ברא.

שוב חשב על פרעה שטבע בים עם כל חילו האדיר, כך יטבע גם פרעה של רומא.

וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרוץ, ויקצו מפני בני ישראל שברוח. בחסד ורחמים תובס המלכות הרשעה רומא. הגרזן שכרת את העץ ממנו עוצב הצלב שעליו הוקע פטרוס, וגם הגרזן שהתיז את ראשו של פאולוס, התיזו עוד שבבים מהעץ הנכרת של אימפריית הרשע. העץ הזה פול ייפול!!! נשמתה הפושעת של רומא תתרסק לרסיסים!!!

שני אפילוגים – בועז רוזמרין

עם ישראל שברוח

היחס למשיחיים באימפריה הרומית היה חשדני ועוין כמעט 300 שנה. לעתים הם נרדפו. הרדיפה הראשונה המלווה בפוגרומים הייתה בתקופתו של נירון. על אף הרדיפות גדל מספר המאמינים בהתמדה.

השינוי הגדול בא בתחילת מאה ה-4 לספירה, הקיסר קונסטנטינוס איפשר למאמיני המשיח, לקיים את פולחנם ודתם ללא הפרעה. מכאן ועד השתלטותם המוחלטת על האימפריה, הייתה הדרך קצרה. בסוף המאה ה-4 לספירה, הפכה דתם לדת המדינה. נאסר קיומה של הדת היוונית/רומית העתיקה שהיה לה חלק מכריע ברוחה של רומא העתיקה. רוחה של האימפריה נחלשה.

צליבת נידונים למוות נאסרה, הצלב היה לסמל קדוש ואף אחד לא ימות כו כריסטוס.

האימפריה אימצה את המוסר היהודי כפי שהבינה אותו.

תרבות הבידור הוולגרית שכללה קרבות גלדיאטורים מרוצי מרכבות, משתאות עד להקיא, בתי זונות מוחצנים לגברים ונשים הלכו ונעלמו.

סוגי בידור ישנים/חדשים שהתאימו לרוח החדשה החליפו אותם, תיאטראות וקונצרטים. נחקקו חוקים המגינים על זכויות העבדים בנוסח חוקי הברית הישנה והחדשה. 

כמאה שנה אחר כך, נפלו העיר רומא וחלקה המערבי של האימפריה בידי הברברים, התחילה תקופה היסטורית הקרויה ימי הביניים. החלק המזרחי של האימפריה שנחלש מאוד גם כן, שרד עוד כאלף שנה. עם ישראל שברוח הביס את רוחה של אימפריית הרשע, כמו שחזה נקדימון/ ניקודמוס.

לפי המסורת של הדת המשיחית, הוטבלו ניקודמוס ורבן גמליאל בחשאי והוכרזו כקדושים יום חגם הוא 3 לאוגוסט לפי הלוח היוליאני. הכנסייה הקתולית הוציאה את רבן גמליאל מרשימת הקדושים, בגלל ספק בהטבלתו. הוא המשיך להיות קדוש בכנסייה האורתודוקסית.

נכון לשנת 2020 חיים בעולם כשני מיליארד ושלוש מאות מיליון אנשים הנחשבים כמאמיני הדת המשיחית לשלוחותיה השונות. כשליש מאוכלוסיית העולם. זהו הציבור האמוני הגדול בעולם.

כריסטוס הביס ללא תנאי את האנטיכריסטוס.

כנסיית פטרוס הקדוש מתנשאת מעל נהר הטיבר ברומא
קטע מציור של יוהן וילהלם יאנקובסקי 1870

 והכל התחיל כאן לפני כמעט אלפיים שנה, בפיסת ארץ שהייתה אז פרובינקיה רומאית[43] קטנה בשם יודיאה, אשר שכנה בשולי האימפריה בחופו המזרחי של המארה נוסטרום[44].

 רב יהודי גלילי בשם ישוע, נצלב כמשיח ומורד בקיסר, אירוע רגיל למדי בימים ההם.

 יהודי מהגליל בשם שמעון כיפא (פטרוס), אליו הצטרף יהודי מהתפוצות, שאול מתרסוס (פאולוס) שני אנשי השיווק הגדולים שהיו אי פעם, ידעו להחליף את המוצר, משיח כושל הוחלף בבן האלוהים, ואת קהלי היעד והמטרה, עם ישראל שבבשר (יהודים) הוחלף בעם ישראל שברוח (כלל תושביה הפגאניים של האימפריה), וכך יצרו את המותג הגדול החזק העשיר והמשגשג שנוצר אי פעם. וכל השאר היסטוריה.

עם ישראל שבבשר

היהודים לא למדו את לקח חורבן בית המקדש. שישים שנה אחר כך, רבי עקיבא גדול הדור. שגדולתו ההלכתית השתוותה רק לאיוולתו המדינית. הנהיג רוחנית מלחמה משיחית ברומא, מלחמה ששמה הנכון הוא מלחמת רבי עקיבא, ובטעות נקראת היום מרד בר כוכבא.

תוצאות המלחמה היו נוראות, עשרות אלפים נמכרו לעבדים. במדרשינו נאמר שמחיר עבד עברי היה פחות מזוג נעלים. נגזרו גזרות שמד נגד הדת היהודית, ביניהן איסור המילה, איסור לימוד תורה ובניית עיר פגאנית איליה קפיטולינה במקום ירושלים. לא אכנס כאן לוויכוח מה קדם למה, הגזרות למרד או להיפך או חלק כך וחלק כך.

יותר מחצי מיליון יהודים נהרגו. זו הייתה השואה הראשונה של העם היהודי!

רק אחרי שתי התבוסות הנוראות הללו, למד עם ישראל שבבשר להתנהל מול רומא, המדכאת והבלתי צודקת בעליל.

יחסיו של רבי יהודה הנשיא עם הקיסר הרומאי פרחו, גזרות השמד בוטלו ונחתמה המשנה, אחד הספרים החשובים בארון הספרים היהודי.

אך השגשוג היה קצר ימים, עם ישראל שברוח, ששלט עכשיו באימפריה ללא מצרים, שכח את אימו הורתו, עם ישראל שבבשר שלא קיבל את המשיח ישוע, ודיכא אותו עד עפר. ארץ ישראל כמעט התרוקנה מיהודייה שיצאו לגלויות שונות.

גם בגלויות המשיך ישראל שברוח לדכא את ישראל שבבשר.

היהודים נרדפו במסעי הצלב, נדחסו לגטאות צרים ודחוסים, (משפחת רוטשילד האגדית צמחה מהגטו של פרנקפורט).

עלילות דם הולידו פוגרומים.

בספרד הקאתולית, האינקוויזיציה רדפה ושרפה את האנוסים (יהודים שנטבלו לדת המשיחית, אך המשיכו בסתר לקיים את מצוות דתם הישנה). אלו שלא המירו את דתם, גורשו.

למרות האמור לעיל, האידיאולוגיה של הכנסייה המשיחית לשלוחותיה, הייתה החזרת היהודים בתשובה ולא השמדתם.

יהודי הגולה מצידם, לא נגמלו ממשיחיות הרת אסון, ראה שבתאי צבי ושאר הזויים.

כ-1500 שנים לאחר שארץ ישראל התרוקנה כמעט מיהודייה, הקימה בה הציונות מדינה משגשגת ושפויה. אך המשיחיות לא פסה מהארץ, בין שזו משיחיות ליצנית ובלתי מזיקה בנוסח חב"ד וברסלב, ובין שהיא מטורפת והרת האסון. כזו הרושמת את הצדק האוניברסלי על שמה בטאבו, משיחיות החותרת למלחמת גוג ומגוג, המוליכה באף ראש ממשלה כושל הישר אל חורבן הבית השלישי. האם זה יקרה שוב ב-ט באב?

נספח – גילוי הארכיון האבוד

הסכין הנוצצת הייתה אחוזה בידו של לוחם דאע"ש, רעול פנים ולבוש שחורים, לפניו בלבוש כתום כורע על ברכיו אחוז איימה, עיתונאי אמריקאי. האיש בשחור קרב אל האיש בכתום.

סגרתי את מכשיר הטלוויזיה בשאט נפש, לא יכולתי לצפות יותר בסוף הידוע מראש, לא היה לי הסבר הגיוני, למה בחרתי לראות דווקא את הסרטון הנורא הזה ביוטיוב.

לפתע דפיקה בדלת, שליח הביא לי מכתב. התיישבתי בכבדות בכורסא ופתחתי את המעטפה, מתוכה נשרו כרטיסי טיסה הלוך/חזור לרומא במחלקה הראשונה, שובר לשבוע בסוויטה במלון פאר ברומא. עוד נשר מהמעטפה מכתב קצר,

'מצפה לראותך, האב כריסטיאנו פרנציסקוס,'

כמו כן היה רשום מספר טלפון סלולרי.

מצב רוחי המריא לשחקים, מכיוון שאוהב מתנות יחיה טוב יותר, שמחתי לחופשה הבלתי צפויה.

הכרתי את כריסטיאנו פרנציסקוס לפני יותר מעשרים שנה, מהימים שהיה עדיין פרח כהונה. הדרכתי אז קבוצה של כעשרה פרחי כהונה בטיול למזרח טורקיה, לארם המקראית, אור משם יצא אברהם למסעו, חרן ועוד. התיידדנו אז, בערב היינו יושבים בבר של המלון, לוגמים וויסקי משובח ומדברים על היסטוריה, גיאוגרפיה וארכיאולוגיה. גיליתי אצלו סקרנות שאינה יודעת שובעה. בהגיענו לאזור העיר מרדין, סיירנו במנזרים המשמרים עדיין את השפה הארמית. בסיום הטיול נפרדנו בידידות. 

המשכנו בקשר מכתבים, כריסטיאנו הוסמך לכמורה, אך המשיך בלימודיו באוניברסיטת רומא שם למד היסטוריה וארכיאולוגיה. היום הוא עובד כהיסטוריון בוותיקן. מכיוון שיש לו גישה לספריית הוותיקן, שחלקים גדולים ממנה סגורים לציבור, הרי שנעזרתי בו כמקור ידע. גם הוא היה נועץ בי לגבי טקסטים עתיקים כדי לשמוע את דעתי על נקודת הראות היהודית.

נפגשנו בסוויטה שלי יומיים אחרי הגיעי לרומא.

"במה זכיתי לכבוד?" שאלתי את האב כריסטיאנו.

הוא הוציא מסמך ביוונית קווינה שהייתה שפת התקשורת הבין לאומית בעולם ההלניסטי רומי,

"זהו עותק סרוק של מסמך שמצאתי בספריית הוותיקן, הוא הוברח לרומא מקונסטנטינופול המופגזת והבוערת, יום לפני שנכבשה על ידי העותומנים. זהו העתק יומן הארכיון האבוד של ניקולאוס איש דמשק."

"ניקולאוס איש דמשק?" קראתי בהתרגשות.

"הוא ולא אחר! שכנעתי את ראש המחלקה להיסטוריה של הכס הקדוש לשים ידינו על האוצר הזה ויהי מה."

קראתי את המסמך בלהיטות, היה כתוב בו שניקולאוס הוריש את הארכיון לבנו המאומץ וזה לנכדו, האחרון שירש את הארכיון היה נינו של ניקולאוס שנקרא גם כן ניקולאוס על שם אבי סבו. צאצאיו של ניקולאוס, הוסיפו גם הם ספרים לארכיון, כמו הספרים האחרים נרשמו ביומן.

כמה משורות היומן עניינו אותי במיוחד, כי הן התייחסו לספרים שלא היו ידועים משום מקור קדום. המעניינים ביותר היו ספרי הזיכרונות של בני משפחת החשמונאים, שנכתבו בשורות עוקבות והגיעו לארכיון באותו תאריך. כולם נתרמו על ידי דמות בלתי מוכרת בהיסטוריה, חנה ידידתה ואשת סודה של אלכסנדרה נכדתם של שלומית אלכסנדרה היא שלומציון המלכה והמלך אלכסנדר ינאי ואמה של המלכה מרים אשת המלך הורדוס.

ספרים נוספים היו יומניהם של אנטיפס מושל אדום, ובנו אנטיפטר אבי המלך הורדוס. שני הספרים האלה הגיעו לארכיון עקב עבודתו של ניקולאוס כיועצו של המלך הורדוס.

עוד ספר שמשך את תשומת ליבי, היה זיכרונות נקדימון בן גוריון, הוא הוענק לארכיון על ידי בתו מרים, גם היא דמות בלתי מוכרת בהיסטוריה, ידיעה מעניינת על אחד האנשים העשירים של ירושלים בזמן חורבנה.

ניקולאוס הנין שקיבל את האמונה המשיחית והיה לנזיר, הוריש את הארכיון לכנסיה. כאשר קיבלה האימפריה הרומית את הנצרות, הגיע הארכיון לספריית מנזר סנט סטפנוס במסופוטמיה.

"היכן המנזר הזה?" שאל האב כריסטיאנו.

"שמו של המנזר הוחלף לפני יותר מאלף שנה, היום שמו הוא סנט אוגוסטינוס," אמרתי.

"זו הסיבה שלא מצאתי אותו בעצמי," ציין כריסטיאנו.

"המנזר הזה, נמצא כמאה קילומטר מדרום למרדין שבדרום טורקיה, זוכר אותה מהטיול שלנו?"

 "זוכר."

"כדי לקבל את האינפורמציה, היית רק צריך לשלוח לי מייל."

"אני יודע, אבל אני רוצה שתוביל אותי לשם."

"למה דווקא אני?"

"כי אתה מכיר את השטח, יש לך את הקשרים המתאימים, אתה שולט בשפות, טורקית, כורדית וערבית, אתה ישראלי שיודע להסתדר, אני מרגיש שאתה האיש הנכון."

הוא רצה להגיד שאני ישראלי תחמן, חייכתי לעצמי.

"כל זהבו של מידאס, לא ישכנע אותי להובילך לשם."

"וכי למה לא?"

"זהו שטח בתחומה של סוריה, לפני שנתיים כבשו לוחמי המדינה האסלאמית את האזור, הם הרסו את המנזר הזה כמו שהרסו מנזרים אחרים, את ראשי המנזרים, ערפו, שאר הנזירים נמכרו לעבדים," כריסטיאנו היה מזועזע.

כמה דקות של שתיקה עברו עלינו, הגלגלים במוחי נעו במהירות מסחררת, מירזה, הוא מכיר את המנזרים, גם את אלה בצד הסורי של הגבול, יש לו קשרים עם אנשי המדינה האסלאמית. העמדה השלילית הנמרצת שהבעתי בפני כריסטיאנו, החלה להיסדק.

כריסטיאנו הפר את הדממה,

"הארכיון הזה שקול למגילות הגנוזות, תוכל להיות שותף לגילוי החשוב ביותר במאה העשרים ואחת."

"ידידי, אני חייב לחשוב על כך, אני כבר לא איש צעיר וראשי יקר לי," כריסטיאנו לא הרפה, ביודעו את נקודות החולשה שלי.

"כמו שראית, יש בארכיון ספרים שישפכו אור חדש על תולדות עם ישראל בימי הבית השני," שקעתי בהרהורים, כריסטיאנו קטע את חוט מחשבתי,

"האם תסכים לעמוד בראש משלחת, שתנסה להציל את האוצר הזה מאבדון?" 

"אעמוד בראש המשלחת, אך תצטרך לגייס סכום עתק כדי שמשלחת כזו תצא למשימתה."

"אתה יודע שכסף הוא הדבר האחרון שחסר לכס הקדוש, תקבל כל סכום שתדרוש."

"אינני רוצה כסף לעצמי, אך זהו אזור מלחמה וצריך לשחד את אנשי המדינה האסלאמית בסכומי עתק כדי שיאפשרו לנו לבצע את המשימה הזו."

"בכל זאת אינך אלטרואיסט, מה שכרך?"

"שכרי יהיה לקבל גישה לספרי הארכיון בספריית הוותיקן, כמו כן לקבל עותק סרוק מכל פריט בארכיון שאחפוץ בו."

כריסטיאנו היסס, לבטח לא ציפה לבקשה מאין זאת.

"דרישה כבדה, אתה יודע שאיננו נוהגים לפרסם ספרים ללא בקרה, יכולות לעבור עשרות ומאות שנים עד שנפרסם את הספרים הללו, ייתכן שיהיו ספרים שלא נפרסם לעולם."

"אין ספרים, אין עסקה," ידעתי כמה הוא להוט לשים את ידו על האוצר הזה.

"אתה מתחייב לא לפרסם אותם?" 

"לא אפרסם אותם, אך אשתמש בתוכנם, כדי לכתוב כמה רומנים היסטוריים."

"דרישתך התקבלה, מה הצעד הבא?"

"אסע לטורקיה, אני חייב ליצור קשרים עם כמה אנשי מפתח שם, אני צריך חשבון בנק של עשרה מיליון אירו לפחות, אולי אצטרך יותר, כשהכול יהיה מוכן, אודיע לך."

"תקבל עשרים מיליון, אם יחסר לך כסף, צור קשר."

מירזה עבד קשה, מצויד במזוודות מלאות כסף מזומן, הוא חצה את הגבול לסוריה מספר פעמים. פעם אחת כמעט הוצא להורג כמרגל אמריקאי. בפעם האחרונה הגיע עד פלמירה היא תדמור המקראית שאותה בנה שלמה המלך, ואותה הרס סופית אבו באכר אל בגדדי מנהיג המדינה האסלאמית.

הוא ניסה לעניין את מירזה בשוד עתיקות מהעיר ההיסטורית הכבושה. מירזה התרכז במשימתו וסיים אותה בהצלחה. אולי סגר גם כמה עסקאות עתידיות? מי ידע נפש טורקי?

מצויד בדרכון הטורקי שלי פגשתי את כריסטיאנו בנמל התעופה באיסטנבול, יחד המראנו בטיסת פנים למרדין. בשדה התעופה פגשנו את מירזה ואת אנשי צוותו. הם חיכו לנו עם ארבעה רכבי שטח לנדרובר ועוד שישה טנדרים כפולי קבינה של טויוטה. 

"למה כל כך הרבה רכבים? למה טויוטה?", שאל כריסטיאנו.

"כי אותם אנחנו משאירים לאנשי המדינה האסלאמית," עניתי, "הם נוהגים להרכיב עליהם מקלעים כבדים ולהסיע בהם לוחמים."

ענדתי שרשרת ועליה צלב גדול והתחלנו בנסיעה לכיוון הגבול הסורי. בנקודת הגבול הטורקית, עברה מעטפה של דולרים לידי מפקד התחנה.

"בטורקית קוראים לזה בקשיש," לחשתי לכריסטיאנו. המשכנו בנסיעה כשעה, ליד חורבות המנזר המתין לנו עלי, עשרה מלוחמי המדינה האסלאמית, חמושים מכף רגל עד ראש היו איתו. 

"אנחנו חייבים לסיים את העניין בימים ספורים," אמרתי לכריסטיאנו. "המצב פה רגיש ביותר."

עם תרשימים של המנזר ההרוס, מצאנו במהירות את הספרייה. 

"יש כאן אלפי ספרים," אמרתי, "עלינו לאתר במהירות את ארכיונו של ניקולאוס ולהתרכז רק בו." 

לא קשה היה לאתר את הארכיון, רוב הספרים שבו היו מגילות קלף או פפירוס. שמות הסופר והספר הופיעו על תווית הצמודה למגילה. התחלנו למיין את הספרים, כריסטיאנו היה נרגש ביותר, בעטתי ברגלו, "שמור על איפוק, מסתכלים עלינו." מאוחר מדי, עלי ניגש אלינו, 

"יה צלבנים, ממתי הספרים האלה?" 

"מתקופת החליף עבאס", עניתי במהירות. 

"זה מהתקופה של הרומאים, חמש מאות שנה לפני הנביא מוחמד," נלהב כריסטיאנו. הבעיטה בעקבו הייתה מאוחרת מדי. 

"זה תקופת הג'אהליה ," אמר עלי, "כל מה שהיה לפני מוחמד לא חשוב," עלי החל משחיל את המגילות על חרבו, "דין מוחמד ביל סייף."

"דת מוחמד בחרב," לחשתי לכריסטיאנו.

דחפתי מעטפה לידו של עלי, "תקבל עוד ארבע טויוטות."

"הכול אחרי הקפה," אמר עלי. אחד מאנשיו הבעיר מדורה, עלי הזמין אותנו לשבת איתו, לא הייתה ברירה, עלי הוריד את המגילה הראשונה מחרבו, וזרק אותה לאש, חיי אוגוסטוס, העלו עשן.

הושטתי לעלי מחרוזת יהלומים, ירושה מסבתי, "בחייאת עלי, קח מתנה לאשתך."

עלי דחה את ידי המושטת באדיבות, "אחרי הקפה."

הורדוס המלך עלה גם הוא בעשן השמיימה, עלי הסתכל בהנאה בפנינו המתפלצות, עשרים וחמש מגילות של ההיסטוריה האוניברסלית, עלו לשמים גם כן.

עלי מזג לנו קפה מהביל,

"זה הקפה הכי חכם ששתיתם בחיים," אמר לנו מתמוגג מהנאה. סיימנו את הקפה. אמרתי למירזה שידאג לעוד ארבע טויוטות וחזרנו לעבודה. 

"אם אתה לא רוצה עוד קפה," אמרתי לכריסטיאנו, "אתה לא מתלהב יותר, רק אני מדבר עם עלי."

חיפשתי מגילות שהיו מוכרות וחשיבותם פחותה, מצאתי שתיים. נראיתי נלהב ורמזתי לכריסטיאנו שיתלהב אף הוא. עלי ניגש אלינו, 

"מה הספר הזה?" עלי הצביע על המגילה בחרבו.

"זה ספר ביזנטי," עניתי, "על קרב ירמוק."

ידעתי שהוא ינגוס בפיתיון וכי איזה מוסלמי לא ישיש בראותו ספר עתיק המתאר את הקרב המכריע שבו הובסו הביזנטים על ידי המוסלמים, עלי הנלהב רצה לחטוף ממני את המגילה, עצרתי את ידו.

"עלי חייבים לטפל בספר, אם לא הוא יתפורר, תקבל אותו כשנעזוב פה."

עלי הצביע בחרבו על הספר הנוסף, "מה הספר הזה?"

"זה ספר של הצלבנים, על קרב חטין ."

"איך צלאח א דין הביס אותכם יה צלבנים," עלי נלהב אך נזהר לא לגעת בספר, "גם את זה אני רוצה שתעזבו."

"תקבל גם את הספר הזה," אמרתי לעלי, "אבל אני מבקש שתהיה כמו צלאח א דין."

"מה אתה מתכוון?"

"אצל צלאח א דין מילה הייתה מילה, היה לו הסכמים עם הצלבנים והוא קיים אותם, המדינה האסלאמית הסכימה שנוציא את הספרים מהמנזר, אתה כאן הנציג של אבו באכר אל בגדדי שהוא איש של אמת, מילה אצלו זו מילה."

עלי חשב לרגע ואמר, "תוכלו להוציא את כל הספרים שתרצו."

עלי התרחק, "אתה השתגעת?" שאל כריסטיאנו, "הוא יערוף לנו את הראש."

"הוא לא יודע מה הוא מקבל, עד שהוא ימצא מומחים לכתבים עתיקים, אנחנו נהיה ברומא."

"מה יהיה כשהמומחים יפתחו את המגילות?"

"כמו המגילות שהתנוססו על חרבו של עלי, כך יתנוסס על החרב ראשו של עלי, דין מוחמד ביל סייף."

כריסטיאנו ואני מיהרנו להציל כל מגילה שיכולנו, אחרי שלושה ימים הגיעו הטויוטות, העמסנו את המגילות על הלנדרוברים, הודינו לעלי על ששמר עלינו, נתתי לו עשר טויוטות, אחת לכל אחד מחייליו, את המחרוזת, את המעטפה עם הדולרים, ולבסוף את שתי המגילות העתיקות. 

"עלי," אמרתי לו, "אסור לך לפתוח אותן, רק למומחה לכתבי יד עתיקים מותר." עלי הודה לי על הספרים. 

נדחקנו כולנו בארבעת הלנדרוברים וקדימה למרדין. 

כריסטיאנו חייך, "מעניין כמה יופתע עלי, כשיגלה שהמגילות שברשותו הן תרגום ליוונית של קאמה שסטרה."

הו עלי, אינך יודע שהספר הזה קדם לקאמה סוטרה והוא נועז הרבה יותר.

הרבה מעטפות בקשיש החליפו ידיים עד שהגענו עם האוצר לרומא.

במכון לכתבי יד עתיקים של הוותיקן בדקו את המגילות. הן היו במצב טוב למדי. מתוך כמאה ועשרים מגילות שחילצנו בחרתי בשלב ראשון עשרים וקיבלתי העתקים סרוקים שלהם.


[1] סופר היסטוריון ופילוסוף שנולד בשנת 64 לפני הספירה ומת בתחילת המאה הראשונה לספירה.

[2] נקדימון בן גוריון (ניקודמוס) יהודי פרושי מימי בית שני. מוזכר בברית החדשה בבשורה על פי יוחנן שם נכתב שהיה מאוהדי ישוע המשיחי (הנוצרי).

[3] באימפריה הרומית, שליט של מדינה וסאלית בדרגה שלישית. הראשונה מלך, השנייה אתנארך.

[4] קדם לישוע והטבילו בנהר הירדן.

[5] בבשורה על פי מרקוס – פרק 6 פסוקים 27-24 נכתב מלך, בכל המקומות בפסקה זו, בו מופיעה המלה טטרך בלתי מודגשת.

[6] תוספת להבהרת האירוע

[7] בנשפים רומאיים, הקיאו המשתתפים בדרך זו כדי להמשיך לזלול.

[8] שמו של ים המלח בתקופה ההלניסטית/רומית.

[9] שמה של הכינרת בתקופה ההלניסטית/רומית.

[10] הבשורה על פי יוחנן פרק 3 פסוק 1

[11] הבשורה על פי יוחנן פרק שלושה פסוקים 2-1 מפסוק 1 נשאר נקדימון

[12] שעון מים של הזמן העתיק.

[13] סטדיה, מידת אורך קדומה כ-185 מטר, אורך האצטדיון באולימפיה

[14] משכוכית – כבשה שעל צווארה פעמון, העדר הולך אחריה.

[15] נשיא שבט שמעון, זמרי בן סלוא, נאף עם המדיינית כזבי בת צור, בחטא בעל פעור (אל מואבי). זמרי נהרג בידי פנחס הכהן.

[16] ההגנה של נקדימון על ישוע מופיעה בבשורה על פי יוחנן פרק 7, פסוקים 52-50

[17] עיר בצפון הכינרת בבקעת בית צידה

[18] ידועה כסוסיתא ממזרח לעין גב, שייכת לברית עשר הערים הדקפוליס.

[19] היום אל עזריה. השם משמר את שמו של לזארוס הוא אלעזר הנזכר בברית החדשה. העיירה נמצאת במורדות המזרחיים של הר הזיתים

[20] כאן ציטטתי את המקרא זכריה ט, ט ולא את תרגום הברית החדשה

[21] תחילת שבוע הפסחא – ישוע נכנס לירושלים

[22] שני הקטעים המודגשים הבאים לקוחים מהבשורה של יהודה, ספר שהתגלה במצרים העליונה ופוענח על ידי צוות של הנשיונל ג'יאוגרפיק.

[23]בבשורות הראשונות של מתי מרקוס ולוקס נכתב לחם אך מכיוון שהייתה זן סעודת הפסח, ברור שזו הייתה מצה כמו שכתב ניקודמוס בזיכרונותיו, ישוע וכל תלמידיו היו בעת ההיא יהודים ששמרו באדיקות את מצוות הפרושים.

[24] מערכת הזמן היוונית כללה שתים עשרה שעות יום ושתים עשרה שעות לילה. אורך השעה השתנה בהתאם לעונות השנה. השעה הראשונה של היום החלה עם זריחת השמש והשעה השתיים עשרה הסתיימה עם שקיעת השמש, שבה החלה השעה הראשונה של הלילה. השעה השתיים עשרה של הלילה הסתיימה עם שחר. השעה התשיעית של הלילה היא בערך שלוש לפנות בוקר.

[25] מורדים כונו ברומא גם שודדים.

[26] פרימוס פילוס בעברית החנית הראשונה, תוארו של הקנטוריון הבכיר בלגיון רומאי. במקרים רבים, היה מפקד השטח של הלגיון בעת קרב.

[27] פרוקונסול – בעברית 'פועל בשם הקונסול.' קונסול הייתה המשרה הרמה ביותר ברומא. והפרוקונסול היה קונסול בעברו. הנציב בפרובינקיות הרומיות החשובות כגון סוריה, נשא בתואר פרוקונסול.

[28] דבריו האחרונים של ישוע. החלק הראשון נכתב במילים עבריות בכל התרגומים. החלק השני הוא הסבר לחלק הראשון בשפת התרגום. למשל בתרגום המלך ג'ימס משנת 1611 הנחשב לתרגום המוסמך לאנגלית נכתב: Eli, Eli, lama sabachthani? that is to say, My God, my God, why hast thou forsaken me?

בתרגום המוסמך ללטינית הקרוי הוולגטה משנת 405 נכתב גם כן:

 “Eli, Eli, lema sabacthani?”, hoc est: “Deus meus, Deus meus, ut quid dereliquisti me?”

[29] איזכור נוסף של נקדימון, הבשורה על פי יוחנן, פרק יט פסוק לט.

[30] אף על פי שהשתמשתי בטקסט של התרגום המודרני בקטע זה, העדפתי את כמאה ליטרין המופיע בתרגום דליטש. בטקסט היווני של הברית החדשה שהוא הקדום ביותר נכתב ליטרה שהיא יחידת משקל של כ-327 גרם. כך שמה שנכתב בתרגום המודרני של הברית החדשה לעברית כשלושים קילוגרם, מדויק למדי.

[31] הופיע בבשורות אפוקריפיות ושימש את דן בראון בספרו צופן דה וינצ'י

[32] העיר מרסי בצרפת של ימינו

[33] אחד ממפיצי הנצרות לגויים.

[34] תודס או תאודאס מוזכר על ידי יוסף בן מתתיהו כנביא שמשך אחריו המונים והוצא להורג בעריפה על ידי הנציב פאדוס. בתרגום המודרני נכתב: 'קם תּוֹדָס שהתיימר להיות מישהו' לדעתי במקור יהודי קדום נכתב משיח או נביא, אך המשיחיים לא יכלו לתת התארים האלה שהיו שמורים ליוחנן המטביל וישוע, למישהו אחר גם עם הוא רק התיימר להיות. הערה נוספת: יהודה הגלילי קדם לתאודוס שעדיין לא נצלב בזמן המשוער של אירוע זה. מה שמצביע על כתיבה אנכרוניסטית.

[35] מסורת אבות – מוכרת כתורה שבעל פה.

[36] היום מנזר בית ג'ימאל מדרום מערב לבית שמש

[37] מלך השדים במסורת היהודית.

[38] אחד ממפיצי הנצרות הראשונים אשר הצטרף אל שנים עשר השליחים לאחר צליבת ישוע.

[39] לונגינוס וחניתו הפכו לקדושים באמונה המשיחית

[40] כלי מיתרים דומה לכינור

[41] קליגה, סנדל שאותו נעלו חיילי הלגיונות שממנו הביטוי קלגס.

[42] צוק סלע גבוה ברומא, ממנו היו מטילים את הגרועים שבפושעים

[43] יחידה שלטונית ומנהלתית בשלטון רומא מחוץ לאיטליה.

[44] בלטינית הים שלנו, השם של הים התיכון בפי הרומאים, גם בניטו מוסוליני מנהיג איטליה הפאשיסטית השתמש בביטוי זה.

3 thoughts on “הבשורה על פי נקדימון”

  1. כתיבה נפלאה ומרתקת. למדתי המון.חשוב שכל העולם יקרא את זה. אז בעצם הנצרות היא פיקציה והיא המרד היהודי שהצליח לפורר את האימפריה הרומית?

  2. אלון תודה על המחמאות, הנצרות אינה פיקציה הסיפור שלי דווקא כן. זוהי קונספירציה וכדרך הקונספירציה המשובחת היא משלבת עובדות היסטוריות אמיתיות ומדומות. אם נהנית מהסיפור ולמדת קצת היסטוריה, דייני

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *