כל הזכויות שמורות © 2026 לבועז רוזמרין ולהוצאת ספר רב ממדי™ >

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי, מכני או אחר – כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט, אלא ברשות מפורשת ובכתב מהמחבר.

הסופר בועז רוזמרין מודה לאנשים הבאים:
CarstenNorgaard על צילום פסל קופידוןן של Bertel Thorvaldsen

חשוב מאוד! אם לא לחצתם קודם לכן על ההרחבה הנמצאת בראש הדף עשו זאת עכשיו! ספר רב ממדי™ >

 

תאריך 13 באוגוסט שעה 09.23 פונט 24 אמיתי

הקדמה

גיבורים, מלאכים, שטן ובכורו

אלו היו דמויות המפתח של חיי, שני גברים גיבורים היו אהבות ענקיות בחיי. ו כל אחד מהם אהב אותי בדרכו. שניהם היו צנחנים ותוצר החינוך המשותף בקיבוץ השומר הצעיר נווה עמל. הגיבורה והאהבה השלישית, גם היא ענקית אך שונה לחלוטין,,הייתה חברת הנפש היחידה בחיי. כמו בכל סיפור טוב, היו גם מלאכים בני אנוש צחורי כנפיים, ואיך אפשר בלי השטן ובכורו?

אורי האינטלקטואל, אהבתי הראשונה והגדולה ביותר, הוא יצר אותי מחדש, ופתח בפניי את שערי המדע והדעת. ממנו למדתי שבראשית ברא האדם את אלוהים בדמותו ובצלמו.

יואב היצרי, היה חכם מכל הגברים בני דורי שהכרתי חוץ מאורי. עם יואב העפלתי לפסגות של תשוקה אליהן מעולם לא טיפסתי עם אורי. על אף תשוקתי ליואב, אורי נותר בחירתי הראשונה.

דנה החופשייה, הייתה נערת פרחים ובוגרת וודסטוק. אני הייתי תוצר של שכונה קרתנית ומסורתית. היינו חברות בנפש. ודנה היא זו שלימדה אותי דרך עלמה בגבר.

חמישה מלאכים, אימו של אורי רחל, שני ידידיה בנפש אבישי וצרויה, והחובשת/מיילדת. – קיבוצניקים שכולם נתינה, בלעדיהם לא היה נולד אורי שלי. המלאך החמישי הוא אברום. הנפש הטובה מפיקוד המרכז ומחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים.

השטן שניצב על דרכי בעלילה זו – מגובה בכוחות אופל שעלו ממחשכים של שלושת אלפים שנה, ובאמונה יוקדת שאלוהים לוחש באוזנו את רצונו – היה לא אחר מאשר אבי סעדיה. ולכל שטן מהוגן יש גם… בכור שטן! זה היה החוקר הפרטי של אבי. טיפוס נאלח שכמעט הצליח להרוס את אהבת חיי. הדבר היחיד שאפשר לומר לזכותו הוא, שבלעדיו יהיה העולם טוב יותר.

 

דפי תמר

זהו סיפור חיי על פני ארבעה עשורים – מהרגע שבו החלטתי להגיע למיונים ללהקות הצבאיות, ועד לרגע שבו סיימתי לכתוב את ספרי. יש בו ארבעה חלקים, וכל חלק עומד כסיפור בפני עצמו. החלקים מהראשון עד השלישי מציגים רצף אירועים כרונולוגי בעיקרו. הם נסמכים על דפי היומן שלי, אותם כתבתי סמוך ככל האפשר להתרחשות המאורעות במשך יותר מארבעים שנה. החלק הרביעי נסמך בעיקרו על הקלטות שביצעתי לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים, והוא עוסק גם בעבר הרחוק יותר.

מובן שסיפורים אינם יומן השומר על רצף הזמנים; הם שטים לפעמים בזמן קדימה ואחורה. את הספר השלמתי בעשור השביעי לחיי.

גם ההקלטות אינן הסיפור עצמו, אלא המסד שעליו נבנה החלק הרביעי.

את הנספחים שבסוף הספר אני מבקשת שתקראו רק עם סיום העלילה.

אם סדר הזמנים מעניין אתכם, תוכלו לקרוא אותו בנספח לוח הזמנים.

בשנת 2015 העברתי את מחברות היומן לפורמט דיגיטלי באמצעות טכנולוגיית זיהוי כתב יד, והודות לכתב ידי המעולה שבמעולים, ההמרה עברה כמעט ללא תקלות. מאז שאורי בנה אותי מחדש, לא הסתתרתי עוד מאחורי צניעות מזויפת. את הקלטות החלק הרביעי תמללתי בעצמי.

תמונה שווה אלף מילים, שיר שווה אלפיים, סרט או קישור טוב שווים חמשת אלפים. על כן הוצאתי את הספר בפורמט של ספר רב ממדי™. בשונה מהספר המודפס הרגיל, ספר רב ממדי™ יכול להתקיים רק במדיה הדיגיטלית ולשדרג את חוויית הקריאה המסורתית. לטקסט הכתוב נוספים קישורים, תמונות, מוזיקה, וידאו ואנימציה. זה אפשר לי להתפרע.

אני אישה טוטאלית. כתבתי הכול: אהבות ושנאות, ניצחונות ותבוסות, נקמות, סליחות ותשוקות. לא הסתרתי דבר מתוך חשש של "מה יגידו" המצקצקים בלשונם והצודקים תמיד.

הייתה לי אובססיה לתעד מה שעבר עליי ועל המדינה האהובה והאכזרית שלי – מדינה שגבתה ממני את היקר לי מכול. למרות זאת, כמו שכתב אהוד מנור בשירו הנפלא, שאותו שרה הזמרת הנפלאה גלי עטרי:

אין לי ארץ אחרת

גם אם אדמתי בוערת >

כמו הזמר והפזמונאי הנפלא עוזי חיטמן,

אשר כתב הלחין ושר מדם ליבו.

גם אני נולדתי בארץ הזאת
גם אני ניגנתי בארץ הזאת
שירים שנבטו מאדמתה

גם אני הגנתי על הארץ הזאת

אם הסכמתי או לא הלכתי איתה

ויש כאלה שלוקחים

מונופול על החכמה

הם יודעים יותר טוב ממני

הם יודעים יותר טוב ממך

מה טוב בשבילי מה טוב בשבילך >

ומי נמנים על אלה הלוקחים מונופול על החוכמה?

אלה היודעים יותר טוב ממני אלה היודעים טוב ממך

מה טוב בשבילי מה טוב בשבילך?

גם הקומיסרים ממשטרת המחשבות של הפוליטיקלי קורקט נמנים עליהם.

לא איכנע לפוליטרוקים הנאלחים האלה ויהי מה!

תוכלו לקרוא עליהם בנספח משטרת המחשבות.

על החתום - תמר גלעדי שרעבי

 

חלק ראשון

מלחמת אור וחושך

בו תספר תמר על בריחתה מכלאה - השכונה הקרתנית בה נולדה וגדלה;

על בריאתה מחדש - ואיך גילתה את העולם שמעבר לחומות הכלא;

על שלוש האהבות הגדולות של חייה;

על המלחמה לחיים ולמוות בשטן ובכורו - שבו גויס רחמה לקרב איתנים;

ועל היד המופלאה שהושיט סרג'נט פפר בלידת בנה הבכור.

היא יודעת לנבא את העתיד, שווה כל שקל. אמרו לי החברות. העתיד שלי היה בידיה. והייתה לי שאלה אחת ויחידה אליה. סיימתי לשתות את ספל הקפה החשוב בחיי. האישה מולי הפכה את הספל הריק שלי על הצלוחית והמתינה. הדקות האלה נדמו כנצח. היא הפכה את הספל חזרה. שאלה אחת הייתה לי אליה, האם אצליח במיונים ללהקות הצבאיות שייערכו עוד חודש?

"שירי לי את השיר שתשירי במיונים," אמרה הקוראת בקפה. שרתי לה.

"היא יודעת לנבא את העתיד, שווה כל שקל", אמרו לי החברות. העתיד שלי היה בידיה, והייתה לי שאלה אחת ויחידה אליה. סיימתי לשתות את ספל הקפה החשוב בחיי. האישה מולי הפכה את הספל הריק שלי על הצלוחית והמתינה. היא הפכה את הספל חזרה ועיניה שקעו במשקעי הקפה, הדקות האלה נדמו כנצח. לבסוף הרימה אלי את עיניה.
״האם אצליח במיונים ללהקות הצבאיות שייערכו בעוד חודש?״ שאלתי בהתרגשות.

"שירי לי את השיר שתשירי במיונים", אמרה הקוראת בקפה. שרתי לה.

היא העבירה את עיניה ממני אל משקעי הקפה ובסוף פסקה את דינה:

"את תתקבלי ללהקה צבאית. הסימנים אינם ברורים לחלוטין, אך נוטים לנח"ל או לפיקוד הצפון, אם כי זו יכולה להיות כל להקה אחרת."

שילמתי, הודיתי לה והלכתי.

הנבואה הראשונה לא הספיקה לי; רציתי עוד אישור. הלכתי לקוראת בכף יד ושאלתי אותה את אותה השאלה ששאלתי את הקוראת בקפה. גם היא ביקשה ממני לשיר לה את השיר. אחרי ששרתי, היא נטלה את כף ידי והתבוננה בה ארוכות, ולאחר מכן בישרה לי:

"את תתקבלי ללהקה צבאית, לא ברור לאיזו מהן." ואחר כך שאלה אותי:

"התרצי שאנבא את עתידך?"

"כן", השבתי. היא הסבירה לי את פשר הקווים בכף היד. אחרי שהסתכלה ארוכות ומיששה את כפות ידיי תוך שהיא שואלת אותי שאלות, כתבה לי מסמך ובו יותר ממאה נבואות לעתידי. בין הנבואות נכתב: בעתיד תהיה לך אהבה ענקית, האהוב שלך יברח, תהיה לך עוד אהבה, תתחתני עם אהובך הראשון, ויהיה לכם בן שייהרג במלחמה.

זה כמה חודשים התאמנתי במתנ"ס השכונתי לקראת המיונים. שרתי במקהלת המתנ"ס ואפילו היה לי סולו. כינו אותי "שושנה דמארי הצעירה". המנהל הוא שאישר לי להתאמן שם. השכונה הייתה כלא מוקף חומות, והבית – צינוק אפל. להקה צבאית הייתה בשבילי כרטיס היציאה לחופש, לעולם הגדול.

הלכתי למיונים בחיל ורעדה. התפללתי בכל ליבי שהנבואה הראשונה תתגשם, ושנבואת האימה על הבן שייהרג בצבא לא תתגשם לעולם. חיכיתי בקוצר רוח שיקראו לי.

"שמי דנה ובאתי למיונים. אפשר לשבת לידך?" שאלה אותי נערה שופעת שמחת חיים, בטוחה בעצמה ומשוחררת.

"בטח, שמי תמר ואני כאן מאותה סיבה", השבתי. הייתי מתוחה כקפיץ ושמחתי על חברתה.

"תירגעי, תמר", אמרה לי, "אלו רק מיונים, גם מחר תזרח השמש."

"דנה, אם אני נכשלת כאן, אין לי מחר. אני לא אתגייס לשום יחידה אחרת; אצהיר על אורח חיים דתי ואשאר תקועה עם אבא שלי בשכונה. הלכתי למיונים האלה ללא רשותו."

רציתי להתקבל ללהקת הנח"ל, מלכת הלהקות, ומובן שהכנתי למיונים את "קרנבל בנח"ל" – שאותו ששרתי גגם לקוראות בקפה ובכף היד.

כמה שורות לפנינו ישב סגן-אלוף. דנה הסבירה לי שזהו אברהם שומרון, המכונה אברום, קצין החינוך ומפקד הלהקה של פיקוד המרכז. לידו ישב צנחן שחרחר. הרגשתי מכת ברק, וליבי החסיר פעימה. לאחר כל נבחן התייעצו אברום והצנחן ביניהם. באותו הרגע החלטתי לשיר את הלהיט של להקת פיקוד המרכז, "יש לי אהוב בסיירת חרוב", שעליו התאמנתי גם כן במתנ"ס. זו הייתה החלטה גורלית.

הכריזה קראה לדנה לבמה. היא ביצעה נפלא את השיר "אני בסך הכול קברן" של יוסי בנאי מתוך תוכניתו "אין אהבות שמחות". אני לא התחברתי, ההומור המקאברי העביר בי צמרמורת, אך נציגי הלהקות התלהבו וסובבו את דנה מכל עבר. גם אברום כרכר סביבה. הרגשתי כל כך שכונתית ופרימיטיבית לידה. מלבד דנה, כל הנבחנים לפניה ניסו להתחנף בשיר של להקה צבאית. הרגשתי שלבוחנים זה כבר יצא מכל החורים. ומה יהיה איתי? הרי גם אני הכנתי שיר של להקה צבאית, שאותו שר כבר נבחן אחד לפניי; חלק מהבוחנים הגיב בנמנום, אברום נחר קלות.

דנה התיישבה לידי.

 

"גם אני רוצה את פיקוד המרכז."

"בגלל היָמָן?"

"כ-כ-כ-ן...", גמגמתי.

"תמר", היא חייכה בטוב לב, "אני קוראת אותך כמו ספר פתוח."

"תמר שרעבי לבמה!" נשמע בכריזה.

התחלתי להעביר בראשי איך אופיע. הגעתי לבמה ואמרתי לאורגניסט המלווה מה אשיר. נראה היה לי שגם הוא עומד להקיא מרוב שירי להקות צבאיות. לקחתי את המיקרופון בידי, ולפתע הבזיקה בראשי מחשבה: הרי זה לא השיר ששמעו ממני הקוראות בקפה ובכף היד. איבדתי את הביטחון והרגשתי שהביצוע שלי איום ונורא, רחוק ממה שהיה באימונים שעשיתי במתנ"ס. הייתי בטוחה שנכשלתי ושאף להקה לא תרצה בי. כנראה החלפת השיר גרמה לכישלוני.

נציג להקת התותחנים ניגש לעברי. הוא הביט בי בעיני דג קפוא שיצא מהמקפיא:

"על אף הביצוע הגרוע, ניתן לך צ'אנס, אבל את על תנאי."

רגע לפני שעניתי לו כן, נעמד לידי הצנחן. ראיתי בעיניו ניצוץ של אהדה:

"אנחנו מאמינים בפוטנציאל שלך למרות הביצוע הזה. מה תרצי? כומתה שחורה וחיים שחורים, או כומתה אדומה עם אפשרות לצנוח?"

בחרתי בלהקת פיקוד המרכז, שמתוכה אמור היה לקום צוות הווי צנחנים. אותו הצנחן היה אורי. ניצן האהבה שלנו בצבץ עוד במיונים, וכשהגעתי ללהקה הוא פרח לאהבה אפלטונית מטורפת – אהבת חיי. זו הייתה הנבואה השנייה של הקוראת בכף

"איזו להקה בחרת?" שאלתי את דנה.

"עוד לא בחרתי. אמרתי להם שיהיה לי קל יותר להחליט אם ראובן החבר שלי יהיה גם כן איתי בלהקה."

"הוא זמר?"

"לא אריק איינשטיין, אבל שחקן לא רע. מצדי שיקים את התפאורות להופעה, העיקר שיהיה איתי."

"ואיפה הוא עכשיו?"

"זימנו אותו לעוד שלוש שעות."

"איזו להקה את מעדיפה?"

"את פיקוד המרכז. אני רוצה מפקד כמו אברום, לא איזה בוק ג'ונס >."

 

לשמוע ונתנו לך אותה. הנבואה שלהן הייתה אמורה לתת לך מוטיבציה להגשים אותה, וכך הגדילה את הסיכוי שהנבואה תתגשם. הדבר קרוי בפסיכולוגיה אפקט פיגמליון > וגם נבואה המגשימה את עצמה."

"אז איך אתה מסביר את זה שהקוראת בכף היד צדקה גם בנושא האהבה?"

"כמה נבואות היא כתבה לך?" הוצאתי את הדפים שהיא כתבה והראיתי אותם לאורי, הוא קרא וספר את הנבואות:

"יש פה יותר ממאה נבואות, כולן על דברים שאנשים עוברים בחיים. אף נבואה אינה מותנית בזמן. רובן של הנבואות לא יתגשם לעולם, יש כמה נבואות סותרות, אך הן כמובן כתובות רחוק זו מזו."

"תראה לי", אורי הראה לי נבואה בתחילת הדף הראשון.

"הנבואה הזאת חוזה שתהיי זמרת מפורסמת כמו שושנה דמארי, אך זה יהיה על חשבון חיי המשפחה שלך. נבואה זו כתובה ליד הנבואה שתתקבלי ללהקה צבאית. מעניין, לא רק אני רואה בך את שושנה דמארי הצעירה", אורי הראה לי נבואה נוספת באמצע הדף השלישי והמשיך:

"הנבואה הזאת מבשרת שתבחרי בחיי משפחה מאושרים."

"אולי היא פשוט נתנה לי לבחור?"

"בשביל לבחור את לא צריכה אותה."

"למרות מה שאתה אומר, שתי נבואות התגשמו."

"כאשר תתגשם נבואה כלשהי, את תגידי לעצמך הקוראת בכף היד צדקה וכמובן תספרי

אורי שלי אהבת חיי, "רסיס נהרה" כמו שכתבה רחל בשירה הנפלא "עקרה".

סיפרתי לאורי שלי על שתי הנבואות ומה אמרה דנה.

"גם אם אינני אוהב את הסגנון של דנה, היא צדקה."

"איך הן ידעו?"

"הן לא ידעו, לדעתי זה היה ניחוש מושכל."

"הסבר לי את כוונתך."

"הנשים הללו שמעו אותך שרה, שתיהן ידעו מה התשובה שאת רוצה

היד שהתגשמה.

"הצלחתי!" בישרתי לדנה בהתרגשות, "התקבלתי! הקוראות בכף היד ובקפה ניבאו לי שאצליח."

"אילו שטויות," אמרה לי, "התקבלת כי את מוכשרת. תאמיני בעצמך, יָמָנִית! את לא צריכה את השטויות האלה, מזל שלא הלכת לאיזה רבי מקובל שקורא בשערות הערווה."

לחיי בערו, אך זו הייתה דנה. לאחר שהגיעה עם ראובן שלה ללהקת פיקוד המרכז הפכנו לחברות בנפש – קשר שנמשך ארבעים שנה, עד שהמוות הפריד בינינו.

 

 

למכריך את שבחה. מה שיגדיל את מאגר הלקוחות שלה."

לקח לי זמן עד שהפנמתי את התובנות של אורי, בכל זאת לא נפטרתי כליל מהשעבוד לנבואה. כאשר הגעתי לצומת בחיי שבו היה עלי להחליט בין כמה ברירות שאחת מהן תגשים נבואה כלשהי מהרשימה, תמיד בחרתי בה.

התארחתי כמה פעמים אצל אורי בקיבוץ. למרות שהייתי בחורה מסורתית, הסתגלתי לרעיון שהמטבח לא כשר. השתדלתי לפחות לא לאכול שם בשר. לא תמיד הצלחתי, הייתה בי תאוות בשרים

אורי הציע לי להתארח אצלו בסדר פסח.

"יש לנו הגדה קיבוצית מיוחדת ומעניינת, אבל אין אצלנו ביעור חמץ."

"אז אשב לסדר עם הורי."

בקומזיץ של יום העצמאות הרחתי בשר לא מוכר מהמנגל, לשאלתי ענה לי אורי:

"אלו סטייקים לבנים", לא הבנתי. "כבש נמוך", חייך אורי, שוב לא הבנתי. "חזיר בהכשר בד"ץ", הוא חייך פעם נוספת. כמעט הקאתי.

"אורי, אני לא יכולה להישאר פה, אלך לחדר של רחל."

"חכי, עוד מעט יהיו סטייקים משובחים של בקר."

"יצלו אותם על המנגל של החזירים?"

"כן, אבל האש שורפת ומכשירה הכל."

במצפון לא נקי, נכנעתי לתאוות הבשרים שלי.

אורי יצר אותי מחדש. הדבר המשמעותי ביותר שלימד אותי היה אנגלית כהלכה.

"זו אחת משפות הדעת", אמר לי, "מי שיודע אחת משפות אלה, יכול להיות איש העולם הגדול, מי שאינו יודע נידון להיות פרובינציאלי."

חוץ מאנגלית הוא לימד אותי ספרות, פילוסופיה, אסטרונומיה, מוצא המינים ומתמטיקה. הוא אמר לי:

"כמו שהאנגלית היא מלכת שפות הדעת, המתמטיקה היא מלכת המדעים."

הייתי כבר מסוגלת לקרוא את מארק טוויין בשפת המקור, ואז הפתיע אותי אורי: "ברגילה שלנו בעוד שבוע, אנחנו טסים ללונדון", הודיע לי בחגיגיות. ההודעה נחתה עליי כרעם ביום בהיר, ונערת השכונות שבי נכנסה למגננה:

"אין לי דרכון, אין לי אישור יציאה מהארץ, ובכלל – יש לך כסף?" "אברום דאג לכל הפרטים הללו. עד הנסיעה הכול יסתדר." הבטתי לאורי שלי בעיניים:

"ההורים שלי לא אוהבים שאני יוצאת עם גבר ללא חתונה, ועכשיו אני עוד טסה איתו ללונדון?" אורי נע בחוסר נוחות מרגל לרגל:

"אני לא מרגיש בשל לנישואין, אני מעדיף לחכות עוד קצת."

"אבא שלי אמר שיצאתי לתרבות רעה, וכבר לא נעים לי לחזור הביתה. אסע ללונדון רק אם תבטיח שכאשר נחזור תבקש מאבי את ידי."

"תמר שלי, אהבת חיי, נעשה כל מה שאומר ליבך. עכשיו לא תהיה לנו בעיה להחזיר את הכסף לאברום מהצ'קים של החתונה."

הייתי מאושרת; כמו תמיד, אורי שלי הבין וכיבד אותי.

השבוע שבילינו בלונדון היה סמינר שערך לי אורי בהכרת העולם. אחד הדברים שהרשים אותי היה פינת הנואמים בהייד פארק, בה כל אחד יכול לנאום על כל דבר שעולה על רוחו.

מובן שגם ביקרנו במוזיאונים ובגלריות. במוזיאון הבריטי ראיתי את התצוגות של התרבויות העתיקות – מצרים, מסופוטמיה והודו – שאת הממצאים בהן שדדו הבריטים הנאורים מרחבי האימפריה שלהם. התצוגות היו המחשה נפלאה לכך שחוץ מהבדואי התימהוני ההוא ששמע קולות ונדד מחרן לכנען, היו עוד כמה אירועים בעולם העתיק.

ביקרנו במצפה הכוכבים גריניץ', שם מסומן קו האורך 0 מעלות. בשעה 13:00 בדיוק ירד הכדור המסמל את זמן גריניץ'.

בפלנטריום למדתי שהארץ המתוארת בתנ"ך כמוקד הבריאה, היא כוכב קטן למדי במערכת שמש בינונית, אחת ממיליוני מערכות שמש בתוך גלקסיה שהיא חלק מחלל שבו מיליוני גלקסיות. דע את מקומך, אדם נזר הבריאה.

בתצוגה על מוצא האדם למדתי שסיפורי הבריאה ויצירת האדם שבתנ"ך, אליהם התייחסתי פעם בחרדת קודש, הם לכל היותר מטאפורות, אם לא מעשיות למאותגרי חשיבה (הפוליטרוקים ממשטרת המחשבות של הפוליטיקלי קורקט כבר לא מרשים לנו לומר מפגרים).

כל ערב הלכנו להצגת תיאטרון. זכור לי במיוחד המחזה הנפלא "פיגמליון" מאת ג'ורג' ברנרד ש[ו], שעובד גם למחזמר בשם "גברתי הנאווה".

זה היה כמעט סיפור חיי. הרגשתי כמו אלייזה דוליטל, מוכרת הפרחים הפרימיטיבית שפרופסור היגינס מעצב אותה מחדש. ההבדל היה שפרופסור היגינס בז מלכתחילה לאלייזה וכל מטרתו בעיצובה מחדש הייתה זכייה בהתערבות עם חברו הסנוב קולונל פיקרינג, ואילו אורי אהב אותי בכל מאודו. כמו הפסל פיגמליון באגדה היוונית, הוא יצר את גלתיאה שלו מתוך השנהב הגולמי. זו הייתה משאת נפשו של אורי שלי, זה היה מפעל חייו.

בלילה ישנו על מיטה משותפת במלון, כל אחד בצד שלו.

הפליא אותי שאורי לא ניסה להתקרב אלי ולגעת בי. הרי דנה חברתי אמרה שגברים מתים רק ל..., אני שונאת את המילה הזאת. חברות שלי שהתחתנו סיפרו לי שאומנם לא שכבו עם בן הזוג שלהן לפני החתונה, אבל נתנו לו לגעת באבריהן המוצנעים. ייחסתי זאת לכך שאורי מכבד את צניעותי.

בשנה בה היינו יחד למדתי הרבה יותר מאשר בשתיים עשרה השנים שבהן למדתי בבתי הספר העלובים של הממלכתי דתי בשכונה.

הדבר החשוב ביותר שאורי שלי לימד אותי: אין ספרים קדושים שנכתבו על ידי אלוהים, הכל נכתב בידי אדם, מותר לבקר ולערער על הכל.

תמר החדשה היא תבנית נשמתו של אורי וגם תוצר של אפקט פיגמליון.

 

דנה הייתה אשכנזייה ג'ינג'ית, נערת פרחים חופשית מכפר שמריהו. אני הייתי ימנית שחורה ומסורתית מהשכונה, מה שלא הפריע לנו להפוך לחברות בנפש. אני חושבת שחיפשתי את חברתה כי ראיתי בה אשת העולם הגדול שאליו רציתי להיות שייכת. מה היא חיפשה אצלי? לא בדיוק ידעתי, אולי היא רצתה להיות המנטורית של נערת השכונות לענייני אהבה.

כשנה לפני שהתגייסה היא טסה עם ראובן שלה

לפסטיבל וודסטוק. כשחזרה היא הלכה למיוני הלהקות הצבאיות, שם כזכור הכרנו. היא גררה למיונים את ראובן שלה. שניהם התקבלו ללהקת פיקוד המרכז, וזאת למגינת ליבה של אימו הפולנייה של ראובן שסידרה לו ג'וב במקלט האטומי של הקריה.

הסגנון של דנה היה בוטה, הייתי מסמיקה בכל פעם שהיא דיברה בחופשיות על יחסיה עם ראובן.

"הוא מאהב טוב, יודע היכן לגעת בי שאגמור, אני אוהבת שהוא אוהב אותי חלש", היא פירטה לי היכן וכיצד נגע בה.

"את עדיין בתולה?"

"מה פתאום? צריך להנות בחיים, כאשר ראובן ואני עושים אהבה שנינו בשמים וזה אלוהי!"

"את לא פוחדת להרות?"

"פרימיטיבית, בשביל מה המציאו את הגלולה?"

דנה תיארה לי מה התחושות שלה. מכיוון שתמונה טובה מאלף מילים, היא הראתה לי את האיורים המתאימים בקמה סוטרה התנ"ך שלה. מובן שלחיי בערו.

מאז התחלתי לחלום שאורי ואני מתנים אהבים, מובן שבניגוד לדנה זה היה רק על הגב ורק בחלום וגם בזה התביישתי.

בפעם אחרת היא הראתה לי תמונה.

"תכירי עוד מאהב שלי האדמירל הורשיו נלסון, הוא גדול מדון ז'ואן וקזנובה גם יחד. חוץ ממני יש לו עוד הרבה מאהבות, הוא לא בוחל גם במאהבים, הוא גבר שרמנטי בטירוף, פשוט אי אפשר לעמוד בפניו. אני חייבת לעשות איתו מין אוראלי כמה פעמים ביום, כך גם המאהבות והמאהבים האחרים הנופלים לרגליו."

"אינני מבינה, הוא נראה עתיק, איך את... איתו? אני לא

רוצה להשתמש בתיאור המגעיל שלך."

"ככה."

דנה הראתה לי את החפיסה, שלפה ממנה סיגריה והציתה אותה, אני השתעלתי.

"דנה, אני לא סובלת את הסירחון הזה, מספיק לי שאבא שלי מסריח את האוויר."

"כל העולם מעשן ומזדווג."

"אורי ואני נגד כל העולם, גם לא הדבר השני. הבטחתי לאמא שאתחתן בתולה, הפדיחה של אחותי הבכורה צילה הספיקה."

"אילו פרימיטיביות אתן, אמא שלי לימדה אותי איך להזדיין עם ראובן", דנה הביטה בי בהנאה, היא אהבה לראות איך אני מחליפה צבעים כאשר השתמשה במילה הזאת או במילים אחרות שאני לא העזתי להעלות על דל שפתי, היא המשיכה:

"אמא ואבא שכבו שלוש שנים לפני החתונה, היא התחתנה עם בטן כמו אחותך. אני התוצאה של החור בקונדום", שוב היא צחקה בכל פה.

"דנה, אצלנו הדבר הזה קדוש, מותר לעשות את זה רק אחרי הקידושין."

"אורי לא לוחץ עליך? חצי מהבנות בלהקה מתות שהוא יקדש אותן בביאה", היא שוב צחקה ואני שוב הסמקתי.

"דנה, מספיק עם תיאורי הזימה האלה. ואם כבר שאלת, אורי שלי מכבד אותי ולא לוחץ עלי, אני יודעת שאני היחידה שלו."

"הוא לפחות נוגע לך בקודש הקודשים?" שוב הסמקתי.

"אני צנועה, אנחנו מתחבקים וגם מתנשקים קצת."

"וזה מספיק לך?"

"לפעמים אני רוצה קצת יותר", בלילה אני חולמת אותו.

"מילא את עם הפרימיטיביות שלך, אבל אורי הקיבוצניק? שם דופקים כל דבר שזז? נראה לי משונה!" שוב בערו לחיי,

"מה משונה בגבר שמכבד אישה?" צעקתי עליה, היא מחללת כל דבר קדוש.

"גברים בגיל של אורי חושבים מהאשכים, הם מתים להשכיב בחורות וזה נורמלי, אם זה לא ככה, הדבר דורש בדיקה."

"בדיקה של מה?!" רתחתי, מה היא בכלל חושבת לה הדנה הזאת?

"תמר, תירגעי, יש גברים שיש להם בעיה בקיום יחסי מין", סוף סוף היא מדברת בשפה נורמלית, "האם את רוצה לגלות את זה רק אחרי החתונה?"

"אני לא יכולה לגלות את זה לפני החתונה."

"אני יכולה לגלות זאת עבורך, לא אגזול אותו ממך."

"דנה, זאת פריצות", לחיי בערו כמו שלא בערו מעולם, "ברור שאני לא מרשה וגם אורי לא יסכים."

"תמרסקי פרימיטיבסקי, ספרי לי אחרי ליל הכלולות שלכם, אם התחושה שלי הייתה נכונה, בשבילך אני מקווה שטעיתי."

החלטתי: חתונה היא הפתרון לכל. אורי שלי ואני הרי מאוהבים בטירוף. חוץ מאחותי,

 

אף אחת שאני מכירה מהשכונה לא שכבה עם בעלה לפני הנישואין, אולי זאת הדרך הנכונה? בכל זאת לא הייתי כבר ילדת שכונות, החלטתי שלפני החתונה, אתחיל להשתמש בגלולה, לא רציתי עדיין להרות, כדי שאוכל להמשיך בצוות ההווי. אחרי החתונה יתברר הכל, לא הייתי בטוחה שאורי שלי ידע דרך גבר בעלמה, אולי דנה צדקה? דבר אחד ידעתי: לאורי שלי יש פתרון לכל דבר, הוא יפתור גם את זה אם צריך.

כאשר חזרנו מלונדון, אמרתי לאורי שלי:

"אשאל את הוריי, אינני רואה שום סיבה שאבא יסרב. אחר כך אזמין אותך לארוחה תימנית אסלי אצלנו בבית ואתה תבקש מאבא את ידי, לאחר מכן נירשם ברבנות, ולבסוף חופה וקידושין כדת משה וישראל – פשוט, לא?"

"הפיזיקה של המפץ הגדול מסובכת פחות!" חייך אורי, "מה לוח הזמנים?"

"עוד חודשיים חופה וקידושין."

החיוך המרושע עלה על פניו של אבי סעדיה. הוא פלט סילון עשן מסריח ולקח את אורי שלי לקצה הסלון. מה הנבל הזקן הזה כבר זומם? הסתכלתי על אימי מזל, גם היא נראתה מודאגת.

"אימא," לחשתי לה, "אם הוא ינסה את התרגילים המלוכלכים שלו, אעשה מה שעשתה צילה."

"נשבעת לי שלא תעשי זאת," היא החזירה לי בלחישה.

"הבטחתי, לא נשבעתי."

המשכתי לעקוב אחרי אבי ואורי שלי. אבא הראה לו נייר או מסמך כלשהו, ואורי קרא אותו בעיון. אחר כך לחש לו אבא כמה משפטים שלא הצלחתי לשמוע למרות מאמציי. אורי, היָמָן השחרחר, החוויר כמו ווּזְווּז שלא ראה שמש כבר שלוש שנים. רגליו רעדו והוא התיישב על הרצפה; אימא מיהרה להביא לו כוס מים. כמה דקות אחר כך קם על רגליו. זה לא היה הקיבוצניק הבטוח בעצמו שהכרתי – הוא היה מובס.

"מזל, תמר," הוא אמר בקול חלש, "אני מתנצל שלא אשאר לארוחת הערב שהכנתן." הוא פסע במהירות אל דלת הבית. "תמר, אנחנו נפרדים לנצח. אל תנסי להיפגש איתי, או לטלפן אליי."

הוא יצא אל הלילה. רדפתי אחריו ותפסתי אותו בכתפו.

"אורי, למה?" בכיתי.

"תמר," הוא הסתובב אליי, "אולי אבא שלך יסביר לך."

"איך נחזיר את הכסף לאברום?"

"לא יודע, וזה הכי פחות מדאיג אותי עכשיו. אולי האבא שלך שהחריב לנו את החתונה יחזיר."

"אתה יודע שאני לא אשפיל עצמי מול המנוול הזה."

הוא רצה להמשיך. חיבקתי אותו בכל כוחי. נראה היה לי שהוא התרכך קמעה, אך לא! הוא החל לסלק את ידיי שאחזו בו.

"לפחות נשיקת פרידה," בכיתי. הוא נשק לי נשיקה חפוזה והלך לדרכו. אורי ברח ממני; זו הייתה הנבואה השלישית של הקוראת בכף היד שהתגשמה.

מרוסקת חזרתי הביתה. אבי חייך אליי את חיוכו הנבזי. רציתי להסתער עליו, אך אימא חצצה בינינו.

"מנוול, הייתי צריכה לעשות מה שעשתה צילה!"

"עשיתי זאת כדי שהצעירה שלי לא תעשה כמעשה הבכורה," החיוך הנאלח לא מש מפרצופו.

"איזה מין אבא אתה? החרבת את אהבת חיי!"

"השדכנית אסתר תמצא לך אהבה; היא יודעת יותר טוב ממך מה טוב לך," הוא הדליק סיגריה מגעילה ונשף את העשן לפרצופי.

"אני לא צריכה את הזקנה המגעילה הזאת עם השיניים הרקובות! אני אמצא את החתן שלי בעצמי."

"חצופה, יצאת לתרבות רעה מאז שהתגייסת לצבא ללא רשותי."

"אני לא צריכה רשות כדי לצאת מהכלא שלך."

"אישה טיפשה, התאהבת באורי בלי לדעת מיהו. אסתר הייתה שומרת עלייך מפניו," הוא נשף בפרצופי פעם נוספת את העשן המגעיל שלו.

"אני יודעת מספיק. מה שאורי יודע בגיל עשרים, אתה לא תדע בגלגול העשירי בעולם הבא הדבילי שלך! אתה חושב שאתה בכלל שווה משהו? אתה בסך הכול עוד הוכחה שדרווין צדק."

"דרווין? האינגליזי הזה החושב שכולנו בנים של קופים?"

"כן, הוא!" הידע של אבי הפתיע אותי; לא חשבתי שהבסטיונר הזה ידע. אבא התקרב אליי וידו מורמת לסטירה, אך אימא שוב חצצה בינינו.

 

"סעדיה, אתה פגעת בתמר, והיא פגעה בך בחזרה. תמר, את עדיין חייבת בכבוד אב. תירגעו שניכם, אנחנו משפחה."

אימא שלי אומנם אינה יודעת קרוא וכתוב, אך היא החכמה מכולנו. היא ראתה שאבא ואני נרגענו קצת, וישבה ביני לבינו.

"סעדיה," פנתה אליו אימא, "למה גירשת את אורי?"

"זה לא הזמן לדבר על כך, אבל אני בטוח שבבוא היום תמר תודה לי על שהצלתי אותה. אם היא תבוא רגועה בפעם הבאה, אולי אספר."

"לא תהיה פעם הבאה! אני לא חוזרת הביתה מהצבא."

הוריי היו המומים. ברחתי מהבית לפני שאבא שלי ירים עליי את המקל שלו. ליד הדלת הפתוחה פניתי אליו וצעקתי:

"אני מבקשת סליחה מכל הקופים שהשוויתי אותם אליך – אין קוף מרושע כמוך!"

תפסתי טרמפים לבסיס במצודת כפיר. בימים הבאים נפוצו שמועות על פרידת הזוג המושלם תמר ואורי. שיתפתי את דנה חברת הנפש שלי, והיא יעצה לי למצוא חבר חדש. אני גם חושדת שהיא שלחה אליי כמה גברים מהלהקות של פיקוד המרכז. הם ניסו לנחם אותי ולהתחיל איתי, ונפנפתי את כולם. הם היו נמושות ליד אורי שלי, אהבת חיי.

הייתי מיואשת. התחלתי לזלול כמו חזירה ועליתי במשקל. באחת ההופעות פקע כפתור בחצאית שלי, שנפלה למטה לקול צחוקם של החיילים שבפניהם הופענו. הם כבר לא התלהבו כמו פעם כששרתי את הסולו שלי; פעם אחת אפילו שרקו לי בוז. הרגשתי בדרך למטה. גם אורי שלי היה בדרך למטה – הוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי. ישבתי בשק"ם מול שתי

לחמניות עם נקניקיות, שני בקבוקי טמפו ושלושה מצופים שימתיקו לי את החיים.

צנחן יפה תואר נעמד לידי. בפעם הראשונה מאז הפרידה מאורי הרגשתי ניצוץ בלב.

"את זוללת את עצמך לדעת, למה?" קולו היה

אכפתי.

"לא יודעת למה," דמעות עמדו בעיניי, "אולי כי יש לי פגישה עם אברום."

"אפשר לשבת לידך?"

"כן," והוא התיישב מולי.

"את מפחדת מהפגישה?"

"כן, מפחדת שהוא ייקח לי את הסולו," הרגשתי שהדמעות חונקות אותי.

"את רוצה שאלווה אותך לפגישה?"

"כן, בבקשה. החברה הטובה שלי נשלחה להופעה ולא יכולה לבוא."

"אפשר לעזור לך?"

"איך?"

הוא לקח את כל מה שהיה על השולחן וזרק לפח. אחר כך פתח את תיקו ושם על השולחן לפניי סנדוויץ' מלחם שחור עם גבינה לבנה וירקות, תפוח עץ אדום לחיים ובקבוק מים.

"זה יחזק אותך לקראת הפגישה עם אברום."

"ואתה הבאת את זה במיוחד בשבילי?"

"כן. כשראיתי אותך אתמול זוללת, החלטתי להראות לך שאפשר לאכול אחרת." עיניו היו טובות והוא חייך אליי באהדה.

"ולא תהיה רעב?"

"לא," הוא הוציא מתיקו עוד סנדוויץ' ובקבוק מים, "זה יספיק לי."

"אתה עוקב אחריי?"

"אפשר לכנות זאת כך. ליבי נחמץ כשאני רואה איך את מחריבה את עצמך. מה שלא יהיה בפגישה עם אברום – אני איתך."

"ראיתי אותך בעבר, מי אתה?" חמימות הציפה את ליבי.

"שמי יואב ואני מש"ק ידיעת הארץ בפיקוד. כמוך וכמו חברי הלהקות אני תחת פיקודו של אברום."

"אני רואה שגם אתה צנחן."

"אני לפחות צנחן אמיתי. אתם צנחני דמה, לפחות הגברים שביניכם."

נעלבתי והבלטתי את כומתת הנשים האדומה על כתפי ואת כנפי הצניחה על חזי.

"כולנו בצוות ההווי זכאים לכומתה אדומה, והגברים וחלק מהבנות זכאים כמוני לכנפיים!"

" "כולנו בצוות ההווי זכאים לכומתה אדומה, והגברים וחלק מהבנות זכאים כמוני לכנפיים!"

"אני לא רק זכאי אלא גם ראוי לכומתה ולכנפיים."

"מה כוונתך, ג'אנגו?"

הוא התעלם מהכינוי שהדבקתי לו.

"אלוף הפיקוד החליט לזרוק אתכם כמה פעמים ממטוס כדי שתיראו כמו צנחנים אמיתיים. האמת? הכומתה על ראש הגברים שלכם נראית כמו כובע ליצן."

השחצנות חסרת המעצורים של השולף הזה הרתיחה אותי; כמעט נפנפתי אותו כמו את האחרים שניסו לחזר

אחריי, אך משיכה פנימית שחשתי אליו מנעה ממני לעשות זאת.

"ומה הופך אותך לא רק לזכאי אלא גם לראוי?"

"מסלול פלוגה של ארבעה-עשר חודשים שבסופו קורס מ"כים, אלף קילומטר של מסעות רגליים מפרכים, קו של אש בתעלת סואץ וחברים שנפלו שם. עם כל הכבוד, אתם רק מפזזים על במות."

שתקתי זמן מה.

אורי אמר לי פעם: הקרביים הם הדבר האמיתי; כל האחרים משרתים אותם, ואנחנו רק נותנים להם שירותי מורל. לפעמים גם ג'אנגו צודק.

"גם אורי לא ראוי?"

"אורי יותר מראוי. הוא לא חיפש קריירה כזמר כמו מרביתכם בלהקות; הוא נאבק ללכת לקרבי, אך הייתה לו בעיה בריאותית."

נדהמתי: "איך אתה יודע?"

"שנינו תוצרי החינוך המשותף בקיבוץ נווה עמל של השומר הצעיר; הכרנו עוד מהישיבה המשותפת על סיר הלילה.

אחר כך למדנו יחד בחברת הילדים ובמוסד החינוכי האזורי של השומר הצעיר, את יודעת מה זה?"

"כן, אורי סיפר לי."

"ליתר דיוק, אני למדתי; אורי האיינשטיין הזה ידע כבר הכול, יותר מכל המורים והמורות. בחברת הילדים הוא בילה בספרייה, ובמוסד החינוכי הרשו לו לבלות בספריות של הטכניון והמכון האוניברסיטאי בחיפה. אבל הוא השתתף

בפעילות החברתית, היה הסוליסט של המקהלה ועזר לחבר'ה שהתקשו בלימודים."

התמוגגתי – אורי הצנוע לא סיפר לי את כל זה. לא הבנתי למה אורי יותר מראוי לכומתה ולכנפיים, אך הדיקטטורה של השעון מנעה ממני לשאול את יואב על כך. אחר כך היו מאורעות שדחקו את השאלה הזאת לקרן זווית.

"הפגישה שלי עם אברום בעוד עשר דקות, אתה בא?"

"בטח."

הלכנו ללשכתו של אברום. אני נכנסתי, ויואב המתין לי בחוץ

אברום לקח לי את הסולו," געיתי בבכי. יואב חיבק בעדינות את כתפי, ודמעותיי הרטיבו את הכומתה הצרפתית האדומה שהתנוססה בגאווה על כתפו.

"ניסע לעיר, אני מזמין אותך למרק עצם; אין דבר יותר מנחם בערב ירושלמי קר."

"אבל זה משמין, החצאית כבר לוחצת לי."

"פעם אחת לא תזיק. התעודדי, מחר תתחילי דיאטה, אני אעזור לך ותראי שהחצאית עוד תיפול ממך."

תפסנו טרמפ לירושלים. התרפקתי עליו כל הדרך במושב האחורי כשראשי שעון על כתפו, ושואבת חום ועידוד. נכנסנו למסעדה המלאה עד אפס מקום. ראינו זוג עומד לקום ממקומו, ויואב מיהר לשולחן המתפנה.

"זה השולחן שלי!" צייץ גבר קטן.

"כבר לא!" השיב יואב. הגבר הקטן בחן אותו מלמטה למעלה והחליט לוותר. יואב, השולף המנצח, הזמין אותי לשבת לשולחן והזמין שתי מנות.

קערות מהבילות של הסועדים האחרים הותירו דוק של אדים על חלון הזכוכית שלידו ישבנו, ובחלל נישא ניחוחו של מרק העצם הטוב בעיר.

אחרי כמה כפות מהמהביל-מהביל הזה מצב רוחי השתפר פלאים, וחייכתי אליו.

"החיוך שלך יכול להפיל כל גבר," הוא הושיט את ידו הימנית ואחז את ידי הפנויה. החזרתי לו חום וחיוך נוסף. ראיתי שהוא מהסס, ולבסוף העז לשאול:

"למה אברום לקח לך את הסולו?"

מצב רוחי הטוב חלף כהרף עין, ושוב עלו דמעות בעיניי:

"הוא אמר שאני כבויה בהופעות והחיילים כבר אינם מקבלים ממני מה שהם מצפים. הוא מבין שאני במשבר וישמח להחזיר לי את הסולו כשאחזור למיטבי."

 

יואב אחז בשתי כפות ידיי:

"את חייבת לחזור לעצמך, להשתחרר מאורי – הוא העבר."

"ואתה רוצה להיות ההווה?"

"את יודעת שכן."

"אחשוב על כך," שוב חייכתי אליו את החיוך שאני שומרת לאהובים. החזקנו ידיים עוד זמן מה.

הסתכלתי בשעון:

"אנחנו חייבים לחזור לבסיס לפני שהמכשפה תדפוק לי נפקדות."

לפני שקמנו ממקומנו כתב יואב באצבעו על האדים שבחלון: אני אוהב אותך תמר. חייכתי אליו שוב. אורי הוא העבר, ובעת הזאת אני צריכה כתף גברית להישען עליה בשעת מצוקה.

הערב המשכר הזה הסתיים בכניסה למגורי הבנות בנשיקה מרפרפת מול עיניה הזועמות של המכשפה שטרפה נחטף מבין שיניה. חזרתי דקה לפני מועד כיבוי האורות.

שנאתי אותה. שמה היה לילית, אך כולם כינו אותה "המכשפה". היא הייתה קצינת הח"ן חסרת החן של מצודת כפיר. היה לה יופי חיצוני מדהים, אך כיעור פנימי מדהים לא פחות. כמו אלוף הפיקוד שמינה אותה לא לפי כישוריה אלא בתמורה לחסדיה (כך אמרו השמועות), היא הייתה טיפוס של עבד כי ימלוך.

נכנסתי לחדר שלי. לאורו של הירח המלא שבקע מהחלון פשטתי את בגדיי ולבשתי פיג'מה. דנה שותפתי לחדר הרימה את תחתוניי והריחה.

"זה מריח אהבה, אבל לא עד הסוף. מה עשית הערב?"

"דנה, אני עד כדי כך שקופה?"

"תמר שלי, אמרתי לך כבר: אני קוראת בך כמו בספר פתוח. מי זה היה?"

"יואב, מש"ק ידיעת הארץ," מרוגשת סיפרתי לה את קורות הערב הזה.

"זכר אלפא מובחר, תשמרי עליו! גבר כמוהו לא מוצאים בכל יום. צאי מהפרימיטיביות שלך, אם לא – הוא יברח."

"את מכירה אותו?"

"לא מכירה, אבל ראיתי אותו. הוא נוטף גבריות הרבה יותר מכל הגברים בלהקות, כולל ראובן שלי ואורי שלך, תסמכי עליי בעניין הזה."

"אף גבר לא מגיע לקרסוליו של אורי שלי."

"אורי כבר לא שלך, ומסממים אותו בתרופות פסיכיאטריות," שתקתי. דנה הייתה היחידה שהייתי מוכנה לשמוע ממנה דיבור כזה על אורי, אבל היא צדקה. אורי שלי

אושפז בבית חולים פסיכיאטרי, או "בית משוגעים" כמו שקראו לזה אחרים עוד לפני שהפוליטרוקים של הפוליטיקלי קורקט אסרו את השימוש בביטוי הזה.

כן, גם כשאורי שלי ישוחרר מבית החולים, הוא לא יחזור אליי; אני צריכה למצוא תחליף

היחסים בין יואב וביני המשיכו לפרוח. היינו משכימים וצועדים בשבילי המחנה, ויואב הדריך אותי גם מה וכמה לאכול. באחת מצעדות הבוקר האלה הוא אמר לי: "את יודעת שאורי השתחרר מהאשפוז?" הוא לא יחזור אליי. "הוא שוחרר מהצבא בפרופיל 24," אורי הפטריוט, זה לא מגיע לו. "בערבים הוא מופיע כזמר חתונות," הוא בטח אוסף כסף להחזיר לאברום.

"תודה, תמסור לו ד"ש חם-חם," אני עדיין אוהבת אותו הכי בעולם.

לא עבר זמן רב והלכתי לתופרת להצר את החצאיות והמכנסיים שלי. הבטתי במראה, והצבע האדום חזר ללחיי. בערבים נפגשנו במקום מסתור בין השיחים בגן של מצודת כפיר; לפעמים יואב ביקש משותפו לחדר במגורי הבנים להיעדר לכמה שעות. בחדר שלי במגורי הבנות לא נפגשנו – לא רצינו להיות הטרף של המכשפה.

החלטתי לפי עצתה של דנה שעם יואב אעז קצת יותר. למרות זאת הבהרתי לו שלא כמו הבנות האשכנזיות והחופשיות בלהקה שפוסקות רגליים בקלות, אני ימנית גאה מבית מסורתי. המפגשים בינינו, שהיו בהתחלה אפלטוניים, התחממו בתוך זמן קצר. הנשיקות שלנו נהיו לוהטות יותר ויותר. משעבר זמן רציתי לחוות עוד קמצוץ מהריגושים שדנה סיפרה לי עליהם. הייתי מתירה את חזייתי ומרשה לידו של יואב לטייל תחת חולצתי. כשהעביר את אצבעו לאורך עמוד השדרה שלי, ובמיוחד כאשר נגע בפטמותיי הזקופות, חשתי את החשמל בכפות ידיו. האם חשמל כזה זרם גם בכפות ידיו של אורי?

כאשר יואב ניסה ללטף אותי מתחת לחגורה, הצבתי לו תמרור עצור בוהק. הוא כיבד את רצוני ואת תחושותיי.

באחד המפגשים שלנו החזקתי את כף ידו הימנית והסתכלתי. ראיתי דבר שהפחיד אותי: צלקת בולטת וארוכה חצתה את קו החיים שלו. לא ידעתי מה משמעות הדבר. ידעתי שאורי בז למשמעות הקווים על כף היד, אבל הקוראת בכף היד בשכונה אמרה לי דברים מדהימים על חיי חוץ מזה שניבאה שאתקבל ללהקה צבאית: היא אמרה שתהיה לי אהבה ענקית, אהובי יברח ואני אמצא אהבה חדשה. פחדתי שגם יואב יבוז לי אם אדבר איתו על קווי כף היד, ובכל זאת שאלתי על הצלקת.

 

"רסיס שחדר לכף ידי במלחמת ההתשה בתעלה, לפעמים הצלקת קצת מציקה לי."

גם לי הצלקת הציקה – למה היא חוצה את קו החיים של יואב?

ביטחוני העצמי חזר כמו בימים שלפני שאורי עזב אותי. יואב שם לב לכך:

"בקשי ראיון מאברום, שכנעי אותו שהתקופה הרעה שלך חלפה. אני יודע שהוא אוהב אותך, תראי שיחזיר לך את הסולו."

לבשתי מדי א' מגוהצים למשעי ובהם חצאית המזל שלי, שהטריפה את החיילים בימים שהסולו היה שלי. נפרדתי מיואב בנשיקה מרפרפת לפני דלת לשכתו של אברום. כשהסתיימה הפגישה פתחתי את הדלת והסתערתי עליו בחיבוק ענק, ורגליי נכרכו סביב מותניו. למרות מכנסי הדגמ"ח שלבש, חשתי – או שדימיתי לחוש – את איברו מבעד לתחתוניי. נישקתי אותו כמו שמעולם לא נישקתי.

"עשיתי זאת! קיבלתי את הסולו, הכול בזכותך!" האושר שלי היה מדבק, וגם הוא נסחף בו. רגליי חזרו לרצפה, ואחזתי בידו:

"בוא למסתור שלנו."

הגיע הזמן לחוש עוד ריגושים בנוסח דנה וראובן. אזרתי עוז, פשטתי את חולצתי וחשפתי את פלג גופי העליון. יואב הביט בו בשקיקה.

"יש לך גוף נפלא, מותר לגעת?"

"נשק אותי."

יואב נישק את פטמותיי בערגה ובאהבה, וגם שפתיו היו מחשמלות. בלי ששמתי לב לכך הרים את חצאית המזל על בטני החשופה, וחשתי את החום הלוהט בירכיי ומה שביניהן. הוא שלח את ידו לתחתוניי, ונהמתי כחתולה.

לפתע הכה באפי ריח התשוקה שלי. גם יואב בטח מריח, איך הוא מפרש זאת?

תפסתי את ידו בחוזקה בשתי ידיי:

"יואב, עדיין לא! הבטחתי לאימי שאתחתן בתולה!"

הוא הרפה מיד.

הסתכלתי בו: מכנסיו היו מופשלים עד נעליו, והבטתי מוקסמת בתחתוניו המתוחים והלחים שרפו עם כל פעימה של איברו. היה ברור לי מה השתוקק לעשות, ושמחתי שעצרתי אותו בזמן. דנה לא טעתה: גברים בגיל הזה מתים ל... לא רוצה להשתמש במילה הזאת. למה אורי שלי לא ניסה? אפילו במלון בלונדון, שם ישנו באותה מיטה כל אחד בצד שלו. הייתה בי תשוקה אליו, אפילו חלום אירוטי. האם הוא לא הריח מה

שמריחה דנה בחלומותיי?

"תמר," היא אמרה לי בוקר אחד, "כשאת חולמת את זורקת את השמיכה ופוסקת רגליים, אפשר לחשוב שאת מזדיינת עם רוח רפאים – החור שלך מריח קילומטר."

אחרי לילה כזה הייתי הולכת עם דנה למקלחת; אם עוד מישהי תיכנס, היא בטח תחשוב שהריח הוא מדנה, היא הרי ידועה ומתגאה במעלליה. חברה אמיתית.

"יואב, הריח שלך משונה," אמרתי במבוכה, "אני זוכרת אותו מגיל ארבע, כאשר התגנבתי בלילה למיטה של הוריי. אימא התרגזה ואמרה שהפרעתי להם לקיים את המצווה. רק היום הבנתי שמה שהרחתי אז היה ריח המצווה של אבא; לאימא לא היה ריח של מצווה כמו שלי, למה?"

"אולי כי רק אבא שלך נהנה מהמצווה, ואימא שלך רק מילאה את חובתה המקודשת," התלבשנו וחייכנו, וחיבקתי אותו.

"אני אוהבת אותך יותר כי לא כפית עליי לשכב איתך למרות שהיית יכול; גברים אחרים בלהקה היו כופים עליי ואומרים שאני התחלתי."

"האם אורי היה עוצר כמוני?" איני יודעת למה שאל זאת, אך אותי הוא הרתיח.

"אורי בחיים לא כפה עליי שום דבר! גם אם ישבתם יחד על הסיר, אתה ממש לא הכרת אותו! אורי הוא הגבר הטהור בעולם! יש לך עוד הרבה מה ללמוד ממנו!" הייתי נסערת.

"אני מתנצל על כך שפגעתי באורי, לא ידעתי עד כמה הוא יקר לך."

"התנצלותך התקבלה," חייכתי אליו וחיבקתי אותו.

"אני אוהב אותך ורוצה לעשות איתך את המצווה עוד שנים רבות ולגדל יחד איתך הרבה ילדים."

"אתה רוצה להתחתן איתי?" אמרתי כלא מאמינה, "חשבתי שרק רצית לשכב איתי ולסמן עוד קו על העוזי שלך," הוא צחק בכל פה.

"את שנונה, אבל אני לא מהחורטים קווים. אני באמת רוצה להתחתן איתך. למרות מה שאמרה לך דנה על הקיבוצניקים, אני מאמין בחיי נישואין שוויוניים ובנאמנות הדדית בין בני זוג. האם גם את מאמינה בזאת?"

"ברור שאני מאמינה בזה. בקשר להצעת הנישואין שלך – אני חייבת לחשוב על כך."

אהבתי את יואב והשתוקקתי אליו, וגם הוא אהב אותי. עוד נבואה של הקוראת בכף היד התגשמה. האם אורי צדק, או שהיא באמת יודעת לנבא את העתיד?

הלכתי למקלחת לשטוף מעצמי את ריחות הערב הזה. קיוויתי שאף אחת לא תיכנס

 

למקלחת הבנות לפני שאדיף ריח סבון מבושם. לרוע המזל, רגע לפני שפתחתי את זרם המים נכנסה דנה ורחרחה. לפחות זו היא ולא מישהי אחרת.

"זה אמיתי?"

"עדיין לא," הסמקתי, "אני חייבת להתייעץ איתך, אבל בחדר שלנו, לא פה."

"אז זה יחכה למחר. מיד אחרי המקלחת אני נוסעת עם ראובן לירושלים," נזכרתי: זהו יום שלישי, פעמיים כי טוב. כאשר אין להם הופעה, הם נוסעים לישון יחד במלון בירושלים. עשר פעמים כי טוב.

בקוצר רוח חיכיתי לערב המחרת. דנה ואני הלכנו למגורי הבנות. דנה החלה לשיר תוך התכתבות עם שירו של אלכסנדר פן, "רומאנס":

"היה או לא היה, ישנם לילות כאלה

לילך היה לילו, לילו היה רק לך."

"דנה, אמרתי לך כבר: לא היה!"

היא הציתה נלסון. כשסיימה לעשן נכנסנו לחדרנו; דנה כיבדה את סלידתי מעישון.

"אז מה בכל זאת היה?" סיפרתי לה בפרוטרוט, והיא שקעה במחשבות.

"קפצי על המציאה בלי היסוס! לא תוכלי להחזיק בו עוד זמן רב כשהוא סובל מכאב ביצים כרוני. והרי לא תיפרדי מבתולייך הקדושים בלי קידושין, אבל הפעם זו מניה בטוחה."

סיפרתי לה על הצלקת בידו של יואב.

"אם היא הייתה על הזין שלו, בזקפה היא

הייתה גדלה פי שלושה והיית יכולה להגיע לאורגזמות אלוהיות," שוב הביכה אותי לשונה המשתלחת

אחר הצהריים פגשתי את יואב במסתור שלנו.

"אני מקבלת את הצעתך, אודיע לאימא שאנחנו מתחתנים."

כשהבאתי את אורי הביתה היה ברור לי שאבא חייב להסכים לחתונה. התנהגותו הנבזית בפגישה ההיא גמלה אותי מהצורך לבקש את הסכמתו. אורי אמר לי לא פעם: את כבר אדם בוגר בעל זכויות ודעה משל עצמך; מותר לך להתייעץ עם מי שתרצי, אך ההחלטה בסוף היא שלך ורק שלך.

יואב קטע את הרהוריי:

"ולאבא שלך לא תודיעי? שמעתי שילדות ימניות מבקשות רשות מאבא."

"הימנית הזאת כבר לא שואלת אף אחד אם הוא מסכים, במיוחד לא את אבא שלה."

"מרד הנעורים נוסח תימן?"

"לא, אבל אבא שונא קיבוצניקים מהשמו"צ. הוא אומר שאצלכם בקיבוץ אין בית כנסת, אתם אוכלים חזירים ושפנים, ונערים ונערות מתקלחים יחד – הוא אומר שזו פריצות, ככה שאין לי מה לשאול אותו אלא רק אותך."

"מה את רוצה לשאול אותי?" יואב היה

סקרן.

"האם אתה רוצה שהילדים שלנו יגדלו בחינוך המשותף בקיבוץ?"

יואב שתק; נראה היה לי שהוא מחפש תשובה הולמת:

"אני זוכר לטובה את החינוך המשותף – הוא בנה אותי וגם את אורי. אך אם את לא שלמה איתו, נגור במקום שתבחרי; לא מפריע לי לראות בית כנסת מבחוץ."

"איפה ילמדו הילדים שלנו?"

"ממלכתי-דתי מספיק טוב בשבילך?"

אני מכירה את השטויות שמלמדים בממלכתי-דתי: "ממש לא..."

"הבנתי, את רוצה חינוך חניוקי, אולי סאטמר?" הוא גיחך.

"יואב, תן לי לסיים את דבריי: אני ציונית מסורתית, אבל לבית ספר דתי קשה להיות נאור מעצם הווייתו. אני רוצה בית ספר ממלכתי, אבל כזה המשלב לימודי יהדות מורחבים – שמעתי שיש כאלה."

"אין בעיה, חפשי בית ספר כזה ונגור לא רחוק ממנו."

"אבל בטח תרצה שאצלה לך סטייקים לבנים ביום הכיפורים."

"אם תרצי לצלות סטייקים לבנים ביום הכיפורים, אשמח להצטרף," ניסיתי לאתגר אותו, והוא עמד באתגרים בקלות מפתיעה בלי לוותר על עקרונותיו.

"יואב, אני רצינית: הבית שלנו חייב להיות כשר."

"התארחת אצל אורי בנווה עמל, לא היו שם בדיוק אוכל וכלים כשרים."

"אבל אם אני רוצה לארח את אימא שלי, הבית שלנו חייב להיות כשר."

"מצידי תנהלי את המטבח כך שגם חניוקים ממאה שערים יוכלו לאכול אצלנו."

"אתה אולי רוצה שאבשל גפילטע פיש מתוק ואת השמאלץ המגעיל שלהם?"

 

"החלטת לגרום לי להקיא?" יואב העווה את פניו באופן תיאטרלי, "אני דווקא אוהב אוכל תימני; אכלתי כמה פעמים במסעדות בכרם התימנים."

"האוכל שמה הוא תימני משוכנז," אמרתי בזלזול, "כמו אימא שלי אני מבשלת רק אוכל תימני אמיתי," הייתי גאה בכישרון הבישול שירשתי מאימא.

"אז איפה תכיני לי אוכל תימני אמיתי?"

הרהרתי מעט: "אולי אצל הדודה שלי; לבית שלי אני לא נכנסת מאז שאורי ברח."

"כל הזמן אורי, אורי... אני כמעט שומע אותו מדבר מהפה שלך."

"הוא יצר את תמר החדשה. אף אחד אחר, גם אתה, לא היה מסוגל לזה. למרות זאת, לא הוא ולא אף אחד אחר מדבר מפי – זו אני, ואני בלבד!"

יואב שתק והיה מהורהר, ולבסוף אמר בקול מודאג:

"אני חושש שצילו הענק של אורי יאפיל על הנישואין שלנו."

"לא, יואב שלי! למרות שאף אחד אינו מתקרב למוחו של אורי, התחושה שלי היא שבחדר המשכב אורי לא יכול להתחרות בך," חשתי חום בכל גופי, "אני כבר משתוקקת לפגוש אותך בליל הכלולות."

"ואני משתוקק להוריד ממך את שמלת הכלולות."

תשוקותינו גברו והתנשקנו בלהט. שנינו כבר לא יכולנו לעמוד בזה והיינו חייבים להתחתן במהירות האפשרית; מלון ללא חתונה בנוסח דנה וראובן לא מתאים לי

עוד לא ידעתי איך, מתי ואיפה נחגוג את נישואינו, אך החלטתי להזמין רק את אימי, אחיי ואחיותיי – אבא שילך לעזאזל. בחופשת סוף השבוע פגשתי את אימי בביתה של דודתי:

"אני מתחתנת עם יואב. אם תרצי להכירו, הוא יבוא לכאן; אבא לא יוזמן לחתונה."

"תמר, חתונה היא זמן טוב להתפייס עם אבא. אני אדבר איתו, ואם אראה שהכול בסדר, אני מציעה שתבואי עם יואב אלינו הביתה לארוחה תימנית אסלי."

"לא אבוא איתו הביתה, אבא יחריב לי את הנישואין בפעם השנייה."

"איזו חתונה תהיה לכם? יין פטישים צבאי בבית החייל?"

"עדיף בית החייל בלי אבא מאשר מלון הילטון עם אבא. ככל שהוא יהיה רחוק יותר, כך יהיה טוב יותר," נפרדנו בלי להסכים.

אחרי יומיים, בשעות הערב, קיבלתי הודעה שאימא מחכה לי וליואב מחוץ לשער הפיקוד, ופגשנו אותה שם.

"עלו למונית, ניסע לבית קפה בירושלים," נסענו לירושלים, ותא פרטי עם שולחן

שאימא הזמינה חיכה לנו.

"תמר, אבא רוצה להתפייס; הוא מתחרט על מה שקרה בפגישה עם אורי. הוא מבטיח שיערוך לכם חתונה מפוארת במלון הילטון ויקנה לכם בית, רק תבואו שניכם הביתה בשבוע הבא לפגישת היכרות עם אוכל תימני אמיתי."

"אימא, אנחנו לא באים. נירשם ברבנות הצבאית ונחגוג חתונה צנועה בבית החייל."

"תמר," אמר יואב, "זה חוסר נימוס לענות ככה לאימא, ממה את מפחדת?"

"אתה לא מכיר את התרגילים המלוכלכים שלו. אורי ברח כשפגש את אבא שלי סעדיה, ואני מפחדת שגם אתה תבריז לי."

אימא נחרה בבוז: "אורי הוא פחדן, הוא לא יודע איזה אוצר הפסיד."

"אימא, הוא לא פחדן! וגם את לא תכני אותו כך!" הייתי מרוגזת.

"יואב הוא צנחן אמיץ," המשיכה אימא כאילו לא שמעה אותי.

"לא ברחתי מהפגזות המצרים בתעלת סואץ ובטח לא אברח מאבא שלך," ג'אנגו ובוק ג'ונס החבויים ביואב שלי פרצו החוצה.

שולפים מהמערב הפרוע לא התחבאו אצל אורי שלי; הוא היה אחד, יחיד ומיוחד, אבל הוא העבר. הייתי כמעט בטוחה שהוא לא מסוגל להרוות את תשוקתי לגבר שאותה חשתי ליד יואב, שהוא ההווה והעתיד.

"בשבוע הבא," אמרה אימי מזל, "אתם מוזמנים לאוכל תימני אמיתי." היססתי; זיכרון הבריחה של אורי עוד צרב בי.

"תמר," אמר יואב, "את חושבת שאימא שלך הייתה מזמינה אותנו אם אבא שלך לא היה רוצה באמת להתפייס? הגיע הזמן שתפתחי איתו דף חדש."

"בסדר, אימא! אנחנו נבוא! בין שזה ימצא חן בעיני אבא ובין שלא – אנחנו מתחתנים!" המונית החזירה אותנו למצודת כפיר.

"בוא למחבוא שלנו."

נצמדתי אל יואב, חיבקתי ונישקתי אותו בלהט על שפתיו, וחשתי עוד מהתחושות הנפלאות שתיארה לי דנה. כמעט איבדתי שליטה. הגבר הזה מטריף אותי. התנתקתי מעונג החיבוק:

"יואב, אינני רוצה להרגיז את אבא שלא לצורך. בשיחה איתו הפגן את הידע שלך בתנ"ך, אבל בלי דיבורים על מקצועה העתיק של רחב, בלי יחזקאל כ"ג והושע א'. כמו כן אל תיכנס לפינות חשוכות כמו אבולוציה, מתי נברא היקום או מיהו אביו הקדמון של האדם. אני סומכת עליך," נפרדנו בנשיקה לוהטת. יואב הוא הגבר שלי.

 

ביום המיועד נסעתי הביתה ועזרתי לאימא להכין את הארוחה. אבא היה אדיב בצורה חשודה. תפסיקי להריץ סרטי אימה בראש שלך, אמרתי לעצמי. בשעה שקבענו צלצל יואב בפעמון הבית הגדול שלנו בשכונה, ואימי מזל ואני פתחנו לו את הדלת. שתינו חייכנו אליו ונישקנו אותו בחמימות על הלחי.

נכנסנו הביתה לסלון המרווח. אבא לא עישן באותו רגע, אך האוויר היה מסריח: שתי מאפרות על השולחן היו מלאות להבחיל, וגם הספות הדיפו ריח עשן – במילה אחת, מגעיל! ראיתי שגם יואב לא סובל את הריח הזה. תכף ראיתי שהוא לא בא טוב בעין של אבא.

"מזל," הוא קרא בקול רם, "הכנת לווּזְווּז צִימס, קיגל ושמאלץ?"

"הוא יאכל איתנו אוכל תימני אסלי," ענתה אימא.

"נראה אם הוא מסוגל."

אבא הוציא פיתה מהמזווה והחל למרוח עליה את הסחוג הקטלני שלו בשכבה נדיבה, כמו שפולני מורח ריבת דובדבנים.

"לך מספיק פחות," הוא הגיש ליואב בזלזול חצי פיתה. אחזתי בידו של יואב:

"אבא שלי זומם משהו, אנחנו חוזרים למצודת כפיר."

"תמר, אני רעב; כל הדרך לכאן פנטזתי על אוכל תימני, אני לא בורח."

"יואב, אני מזהירה אותך," אמרתי בחשש, "זה לא הסחוג המשוכנז של ציון וצארום בכרם; אבא שלי מכין את הסחוג הכי חריף בשכונה ואולי בארץ."

חששתי שאבי מכניס את יואב לשדה מוקשים והסיפור עם אורי עומד לחזור על עצמו.

"יואב, אל תשחק את המשחק שלו!" זה לא עזר; השולף המהיר במערב שוב יצא מיואב.

"שום יָמָן לא ילעג לי," הוא מרח על חצי הפיתה את השכבה הדקה ביותר שאפשר.

אבא המשיך להביט ביואב באופן מתגרה, נגס בפיתה שלו בכל פה ולעס בהנאה. הוא נגס פעם נוספת, והפעם נגיסה גדולה יותר, הביט בזלזול ביואב וכאילו אמר: נראה אותך ווּזְווּז!

הייתי מיואשת; הקרס של אבא נתקעה עמוק בחך של יואב. הוא עצר את נשימתו, קירב את חצי הפיתה לפיו ונגס את הביס הקטן ביותר האפשרי. ראיתי שפיו בוער. הוא נתן בי מבט מנצח ונשם עמוקות, ואז זה קרה: ריח הסחוג הכה בו כמו אגרוף. אפו החל לנזול, עיניו דמעו והוא לא הפסיק להתעטש.

אבא חגג את תבוסתו של יואב בצחוק פראי ובעוד נגיסה גדולה מהפיתה שלו. יואב התאושש, אך ראיתי שהוא עומד להקיא, והיה ברור לי שעל ארוחת הערב החגיגית אין מה לדבר.

"אבא, למה?" התפרצתי, "כי הוא אשכנזי? כי הוא מהשומר הצעיר?"

"הסיבה השנייה," אבי שמר על קור רוחו המרושע, הצית סיגריה מגעילה ונשף לפרצופי את העשן המסריח.

איגרפתי את כפות ידיי עד כאב, ופרקי אצבעותיי השחורות הלבינו:

"הוא הבטיח שהבית יהיה כשר והילדים יתחנכו בדרך שלי."

"יש דברים שהוא לא יכול להבטיח."

"כמו מה?"

"לא כשאת רותחת כמו סיר לחץ."

שתקתי; אולי נרגעתי במקצת, אך הגלגלים במוחי הסתובבו במהירות האור. לבסוף אמרתי בטון הרגוע ביותר שהצלחתי לגייס:

"אני חוזרת עם יואב לבסיס. כשאחזור רגועה, אתה תענה לי על כל השאלות – גם על אורי."

"חצופה," אבא החל לאבד את שלוותו, "אענה על מה שאארצה לענןת."

"אם לא תענה על הכול, לא תראה אותי יותר, ואפילו לחופה שלי לא תוזמן."

"בת נעוות המרדות, היכן מצוות כבוד אב?"

"כבוד על מה? על כך שאתה מכיש כצפעוני בחושך זו הפעם השנייה?"

אבא איבד את שארית שלוותו, הרים את ידו והתקרב אליי. ראיתי את יואב מאגרף את ידו:

"קוף זקן, אם תיגע בה באצבע קטנה, האגרוף הזה ייכנס משיניך ועד גרונך – לא תוכל לאכול סחוג עשר שנים!" שוב יצא השולף מיואב.

אבא קפא במקומו ונאלם דום; נראה היה שצנצנת סחוג מלאה נתקעה בגרונו.

"די!" צעקתי, "גברים, לא תפתרו שום דבר באלימות."

אימא ההמומה החלה לבכות, וחיבקתי אותה בחום.

"מצטערת, אימא, אבל הייתי חייבת," אהבתי את אימא והיא אהבה אותי, בת הזקונים, יותר מכל אחיי ואחיותיי.

"אני יודעת," אימא המשיכה לבכות, "הוא שיקר לי בלי בושה," העלבון הצורב עלה מתוך הבכי שלה. חיבקתי אותה עוד זמן מה, ואז אחזתי בידו של יואב:

 

"בוא, אנחנו חוזרים למצודת כפיר," פניתי אל אבא והסתכלתי בעיניו הקטנות והמרושעות, "אבא, כשאבוא לכאן בפעם הבאה, תוכל להוכיח לי שאתה ראוי לכבוד אב."

כבר לא הייתי נערת שכונות הרועדת מאבא שלה; אורי יצר אותי מחדש.

יואב ואני יצאנו אל הלילה הקריר ותפסנו טרמפ לירושלים. נשברתי ובכיתי כל הדרך על הספסל האחורי של המכונית. יואב חיבק את כתפי כמו אז בפגישה הראשונה שלנו, והרטבתי את חולצת הדגמ"ח שלו בדמעותיי. הבנתי שאבי ניסה להבריח ממני גם את אהובי השני, יואב, והחלטתי שאחזיק בו ויהי מה. לצורך זה החלטתי להפוך לילדה רעה – לא רעה עד כדי לאבד את בתוליי, אך מספיק רעה כדי לשמור את יואב איתי.

שחזרתי את כל השיחות עם דנה, זו שלימדה אותי דרכי עלמה בגבר. ידעתי שיואב לא יאכזב אותי; הוא הרי כבר הוכיח לי שאפשר לסמוך עליו. פחדתי שהחינוך שלי יכשיל אותי, אך אז נזכרתי במה שאמר לי אורי שלי על שיר השירים:

גם אם נקבל את הנמשל של רבי עקיבא על הספר הנפלא הזה, הרי המשל הוא שאהבה אירוטית בין גבר ואישה היא דבר נפלא, ולא נועדה רק לצורכי פרו ורבו.

בניתי לי מבחן בגרות משלי שאותו אעבור עם יואב.

הגענו לירושלים ויצאנו ללילה הקר. יואב חיבק אותי:

"רעבה?"

"כמו כלב שלא אכל חודש."

"מרק עצם?"

"הכי מנחם בלילה ירושלמי קר."

נכנסנו למסעדה שזכרנו לטובה, וכמו אז הזמין יואב שתי מנות. לאחר שמצב רוחנו השתפר, אחזנו ידיים.

"יואב, מהיום כבר לא אהיה הילדה הטובה של אבא; מהיום אני ילדה גדולה, ילדה רעה, אעשה הכול בדרכי שלי."

"ומה היא דרכך?"

"עדיין איני יודעת. יש חידות אפלות שעד שלא אפתור אותן, לא אוכל להחליט."

"מסכים. אני חייב לדעת: מה אינני יכול להבטיח לך?" אכלנו עוד כמה כפות מרק

שחיממו את קרבנו.

"חידה שנייה: למה אורי ברח? האמת, אינני מבינה למה אתה לא ברחת."

"כי אני לא בורח, ואת הבחורה הכי-הכי שהכרתי."

"חנפן," חייכתי אליו, "אני רוצה לבקש ממך משהו, מותר לך לסרב."

"לא אסרב לשום בקשה שלך."

"אני צריכה את החום שלך כל הלילה הזה; אני רוצה שנישן באותה מיטה," פניי בערו; לא האמנתי שאעז לבקש זאת. ראיתי על פניו של יואב שהילדה הרעה שבי הביכה אותו.

"במצודת כפיר אנחנו יכולים לחטוף תלונה מהמכשפה במגורי הבנות או מהרס"ר במגורי הבנים."

"יש בעיר מלון נחמד וזול. דנה החברה שלי באה אליו עם החבר שלה כשהם רוצים לישון יחד."

"ואת רוצה שנישן כמוהם?" יואב נשמע כלא מאמין למשמע אוזניו.

"לא, אתה יודע את הגבולות שלי; תבטיח לי שתכבד אותם."

"מבטיח."

הגענו למלון. "אחכה לך בלובי," אמרתי, "דרוש בקבלה מיטה זוגית שלמה; שתי מיטות נפרדות ומוצמדות מתרחקות בלילה זו מזו ואפשר ליפול ברווח."

"גם את זה לימדה אותך דנה?" הנהנתי בראשי.

בלובי היה שלט משונה: בראשו היה התאריך של היום, תחתיו הייתה תמונה ותחתיה כיתוב:

15 למרץ 1972

היום לפני 2016 שנה ביום הידוע כאידו של מארס,

נרצח יוליוס קיסר בתיאטרון פומפיוס מושב הסנאט ברומא.|

בין הרוצחים היה בנו המאומץ של קיסר מרקוס יוניוס ברוטוס.

 

יואב הגיע ללובי:

"מה עניין השלט הזה לכאן?" הוא שאל את הברמן.

"גחמה של המנהל – חובב היסטוריה, וכשיש תאריך מעניין הוא דואג לציין זאת בלובי."

"אידיוטי, אבל לא מזיק," גיחכתי.

"חדר 21," אמר לי יואב והמשיך. נכנסתי לחדר כמה דקות אחריו.

"אני רוצה שנחווה זוגיות הכי קרוב למה שחווים דנה וראובן בן זוגה."

"מה כוונתך, ילדה רעה?" חייך אליי יואב.

"גם לילדה הרעה יש גבול: הכול, חוץ מלאבד את בתוליי. תוכל לעמוד בזה?"

"אוכל לעמוד בזה," הוא הרהר לרגע, "תעצרי אותי כשתתקרבי לגבול."

"אתה משמר הגבול שלי; תעצור אם אסחף אל הגבול," הבטתי בעיניו, "אני סומכת עליך."

יואב נכנס לחדר השירותים, וכשיצא משם היה בידו בקבוק קטן שאותו הניח על השידה שליד המיטה.

"מה זה?" הייתי סקרנית.

"שמן שקדים, מתנה של המלון לזוגות אוהבים – שותף נהדר ללילה כזה."

"אל תשכח לעצור את הילדה הרעה אם זו תיסחף לעבר הגבול."

"לא אשכח."

כיביתי את כל המנורות בחדר מלבד אחת. "נתפשט," אמרתי נבוכה אך נחושה.

עמדנו עירומים זה מול זו במרחק של כשני מטרים. חשתי חוסר נוחות; לא הייתי מורגלת בכך. יואב ואיברו עמדו זקופים כמו החיילים של משמר המלכה בארמון בקינגהאם.

"אתה אוהב מה שאתה רואה?"

"זה העירום הנשי הנפלא ביותר שראיתי בחיי. את אוהבת מה שאת רואה?"

"זהו העירום הגברי הראשון שאני רואה בחיי, והוא נפלא."

זו הייתה השאלה הראשונה על 15 נקודות במבחן הבגרות שלי.

השאלה השנייה, גם היא על 15 נקודות, הייתה חיבוק בעירום עם הגבר שלי. גם על השאלה הזאת עניתי נכון.

מעודדת, חשתי ביטחון לגשת לפתרון השאלה המרכזית על 40 נקודות:

"לטף ונשק אותי בכל גופי, זרום עם תחושותיי – תבחין כבר מה מרגש אותי ומה לא."

"ילדה רעה ומורה טובה הדנה הזאת."

"כן, אנחנו מדברות על הכול."

"שכבי על הבטן."

יואב שפך לכף ידו קצת שמן שקדים וחיכה מעט. השמן היה חמים ונעים, והוא החל לעסות אותי. חשתי חשמל בכל מקום שנגע בו: גבי, ישבני ורגליי. מדי פעם הוסיף נשיקה מרגשת במקום שאותו ליטף. נהמתי כמו חתולה מלוטפת. מדי פעם, כשמתח את כף ידו, חשתי בצלקת שעליה; היא ריגשה אותי.

"התהפכי על הגב."

הטקס חזר על עצמו, ולבסוף הוא הגיע לקודש הקודשים שלי. בעבר נגעתי שם מספר פעמים בעצמי כשאני מלאת רגשות אשם, מביטה בתקרה ומצפה שתיפול על ראשי. הפעם הייתי משוחררת, התמכרתי לתחושה הנפלאה וצעקתי:

"יואב!"

"יותר בשקט, המכשפה במצודת כפיר עוד תשמע אותך."

"דע אותי!" כמעט בכיתי.

הוא לא נסחף איתי. לפתע רעדתי בכל גופי; הרגשתי שהעפלתי לאוורסט ונשארתי על פסגתו עוד דקות ארוכות, בוכה מאושר אינסופי. ריח המצווה החריף שלי התפשט בכל החדר. חיבקתי את יואב:

"יואב, זה הדבר הנפלא ביותר שקרה לי בחיים. אני מאושרת שלא שעית לתחינתי כשנסחפתי, אבל למה?"

"כי ביקשת ממני שלא אתן לך לחצות את הגבול אם תיסחפי. השתוקקתי להיסחף איתך, אבל עצרתי בעדי."

"אני אוהבת אותך כי אתה שומר עליי מפני עצמי," נגעתי באיברו המתוח שעמד להתפוצץ. הוא פלט זרמים אדירים והדיף את ריח המצווה שלו; הייתי מוקסמת.

"אם היית נסחף איתי, היינו בוראים את הילד שלנו."

"לא טוב לברוא ילדים בהיסחפות של רגע."

הרגשתי בטוחה מספיק; תקרת החדר לא נפלה על ראשי. הדלקתי את כל האורות. זה היה הזמן לפתור את הבעיה הבאה של 15 נקודות:

אחזתי בידו של יואב והובלתי אותו אל מול המראה הגדולה. מראה העירום של שנינו הכה בי וריגש את שנינו.

"גם לילדות רעות יש מה ללמד ילד רע כמוני."

אחרי שעינינו שבעו מהמראה במראה, הגיע הזמן לפתור את הבעיה האחרונה, 15 נקודות גם היא:

אחזתי בידו והובלתי אותו למקלחת, ועמדנו תחת זרם המים החמים.

"ילדה רעה, שוב לימדת אותי שיעור חדש באהבה."

 

"בוא יואב ונשטוף מעלינו את ריחות המצווה."

חשנו הנאה עצומה כאשר סיבנו זה את זה באהבה מכף רגל ועד ראש, והדפנו ריח סבונים מבושמים.

"זה היה הלילה הנפלא בחיי," אמרתי.

"זה היה גם הלילה הנפלא בחיי; ידעתי כבר לילות אהבה, אך לא עם האישה שאני אוהב מכול," הוא נישק אותי בלהט.

פתרתי את כל השאלות – יש לי 100 נקודות. הגיע זמנה של שאלת הבונוס:

"אני רוצה שניכנס למיטה ונישן עירומים וחבוקים עד הבוקר."

הידד דנה, קיבלתי 110 נקודות – המקסימום במבחן הבגרות שלי!