כל הזכויות שמורות © 2026 לבועז רוזמרין ולהוצאת ספר רב ממדי™ *

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי, מכני או אחר – כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט, אלא ברשות מפורשת ובכתב מהמחבר.

 

תאריך 13 באוגוסט שעה 09.23 פונט 24 אמיתי

הקדמה

גיבורים, מלאכים, שטן ובכורו

אלו היו דמויות המפתח של חיי, שני גברים גיבורים היו אהבות ענקיות בחיי. כל אחד מהם אהב אותי בדרכו. שניהם היו צנחנים ותוצר החינוך המשותף בקיבוץ השומר הצעיר נווה עמל. הגיבורה והאהבה השלישית, גם היא ענקית אך שונה הייתה חברת הנפש היחידה בחיי. כמו בכל סיפור טוב, היו גם מלאכים בני אנוש צחורי כנפיים, ואיך אפשר בלי השטן ובכורו?

אורי האינטלקטואל, אהבתי הראשונה והגדולה ביותר, הוא יצר אותי מחדש, ופתח בפני את שערי המדע והדעת. ממנו למדתי שבראשית ברא האדם את אלוהים בדמותו ובצלמו.

יואב היצרי, היה חכם יותר מכל הגברים בני דורי שהכרתי חוץ מאורי. עם יואב העפלתי לפסגות התשוקה שאליהם מעולם לא טיפסתי עם אורי. על אף תשוקתי אל יואב, הרי אורי היה תמיד בחירתי הראשונה.

דנה החופשית, הייתה נערת פרחים ובוגרת וודסטוק. אני הייתי תוצר של שכונה קרתנית מסורתית. היינו חברות בנפש. דנה היא זו שלימדה אותי דרך עלמה בגבר.

חמישה מלאכים, אימו של אורי רחל, שני ידידיה בנפש אבישי וצרויה, והחובשת/מיילדת. קיבוצניקים שכולם נתינה, בלעדיהם לא היה נולד אורי שלי. המלאך החמישי הוא אברום. הנפש הטובה מפיקוד המרכז ומחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים.

השטן שניצב על דרכי בעלילה זו, מגובה בכוחות האופל שעלו ממחשכים של שלושת אלפים שנה, באמונה יוקדת שאלוהים לוחש על אוזנו את רצונו, היה לא אחר מאשר אבי סעדיה. לכל שטן מהוגן יש גם… בכור שטן! זה היה החוקר הפרטי של אבי. טיפוס נאלח שכמעט הצליח להרוס את אהבת חיי. הדבר היחיד שאפשר לומר לזכותו הוא, שבלעדיו יהיה העולם טוב יותר.

 

דפי תמר

זהו סיפור חיי מהזמן בו התכוננתי למיונים של הלהקות הצבאיות, יש בו ארבעה חלקים. כל חלק הוא סיפור בפני עצמו. החלקים אחד עד שלוש הם רצף אירועים לפי זמנים. הם נסמכים על דפי היומן שלי אותם כתבתי סמוך ככל האפשר להתרחשות המאורעות במשך יותר מארבעים שנה, החלק הרביעי נסמך בעיקרו על הקלטות שביצעתי לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים. והוא עוסק גם בעבר הרחוק יותר.

מובן שסיפורים אינם יומן כרונולוגי, הם שטים לפעמים בזמן קדימה ואחורה. השלמתי את הספר בעשור השביעי לחיי. גם ההקלטות הן לא הסיפור עצמו של החלק הרביעי, אלא הבסיס שלו.

את הנספחים שבסוף הספר אני מבקשת שתקראו רק כאשר תסיימו את הסיפור.

אם הזמנים מעניינים אותכם תוכלו לקרוא אותם בנספח לוח זמנים.

בשנת 2015 העברתי את מחברות היומן לפורמט דיגיטלי באמצעות הטכנולוגיה של זיהוי כתב. היה לי כתב יד מעולה, וכך ההמרה עברה כמעט חלק. את הקלטות של הסיפור הרביעי תמללתי. תמונה שווה אלף מילים, שיר שווה אלפייים וסרט שווה חמשת אלפים. על כן הוצאתי את הספר בפורמט של ספר רב ממדי™ בשונה מהספר המודפס הרגיל, ספר רב ממדי™ יכול להתקיים רק במדיה הדיגיטלית ולשדרג את חווית הקריאה המסורתית. לטקסט הכתוב נוספים קישורים תמונות מוסיקה רידיאו ואנימציה. זה איפשר לי להתפרע,

אני אישה טוטאלית, כתבתי הכל. אהבות שנאות, ניצחונות תבוסות, נקמות, סליחות ותשוקות. לא הסתרתי מאום מסיבות של מה יגידו אלה המצקצקים בלשונם וצודקים תמיד. לא הסתתרתי מאחורי צניעות צדקנית ומזויפת.
הייתה לי אובססיה לתעד מה שעבר עלי ועל המדינה האהובה והאכזרית שלי, מדינה שגבתה ממני את היקר לי ביותר. על אף זאת, כמו שכתב אהוד מנור בשירו הנפלא, שאותו שרה הזמרת הנפלאה גלי עטרי.

אין לי ארץ אחרת

גם אם אדמתי בוערת*

כמו הזמר והפזמונאי הנפלא עוזי חיטמן,

אשר כתב הלחין ושר מדם ליבו.

גם אני נולדתי בארץ הזאת
גם אני ניגנתי בארץ הזאת
שירים שנבטו מאדמתה

גם אני הגנתי על הארץ הזאת

אם הסכמתי או לא הלכתי איתה

ויש כאלה שלוקחים

מונופול על החכמה

הם יודעים יותר טוב ממני

הם יודעים יותר טוב ממך

מה טוב בשבילי מה טוב בשבילך*

ומי נמנים על אלה הבטוחים שהם יודעים טוב מכולנו מה טוב בשבילנו?

גם הקומיסרים ממשטרת המחשבות של הפוליטיקלי קורקט.

לא איכנע לפוליטרוקים הנאלחים האלה ויהי מה!

תוכלו לקרוא עליהם בנספח משטרת המחשבות.

על החתום - תמר גלעדי שרעבי

 

חלק ראשון

מלחמת אור וחושך

בו תספר תמר על בריחתה מכלאה - השכונה הקרתנית בה נולדה וגדלה;

על בריאתה מחדש - ואיך גילתה את העולם שמעבר לחומות הכלא;

על שלוש האהבות הגדולות של חייה;

על המלחמה לחיים ולמוות בשטן ובכורו - שבו גויס רחמה לקרב איתנים;

ועל היד המופלאה שהושיט סרג'נט פפר בלידת בנה הבכור.

היא יודעת לנבא את העתיד, שווה כל שקל. אמרו לי החברות. העתיד שלי היה בידה. הייתה לי שאלה אחת ויחידה אליה. סיימתי לשתות את ספל הקפה החשוב בחיי. האשה מולי הפכה את הספל הריק שלי לתוך צלוחית והמתינה, הדקות האלה היו הארוכות בחיי. אחר כך היא הפכה את הספל חזרה. שאלה אחת הייתה לי אליה, האם אצליח במיונים ללהקות הצבאיות שיערכו עוד חודש?

"שירי לי את השיר שאותו תשירי במיונים," אמרה הקוראת בקפה. שרתי לה.

היא העבירה את עיניה ממני אל ספל הקפה ובסוף פסקה את דינה,

"את תתקבלי ללהקה צבאית, הסימנים לא ברורים אך מראים על הנח"ל או פיקוד הצפון, אך זו יכולה להיות כל להקה אחרת."

שילמתי בתודה והלכתי.

הנבואה הראשונה לא הספיקה לי, רציתי עוד אישור. הלכתי לקוראת בכף יד ושאלתי אותה את אותה שאלה ששאלתי את הקוראת בקפה. גם היא ביקשה ממני לשיר את השיר שאשיר במיונים. אחרי ששרתי היא נטלה את כף ידי והסתכלה ארוכות, אחר כך בישרה לי גם היא,

"את תתקבלי ללהקה צבאית, לא ברור לאיזו מהן", ואחר כך שאלה, "התרצי שאנבא לך גם את העתיד?"

"כן," השבתי. היא הסבירה לי את מהות הקווים בכף היד. אחרי שהסתכלה ארוכות ומיששה את כפות ידי תוך שהיא שואלת אותי שאלות, כתבה לי מסמך ובו יותר ממאה נבואות לעתידי. בין הנבואות נכתב. בעתיד תהיה לך אהבה ענקית, האהוב שלך יברח, תהיה לך עוד אהבה, תתחתני עם אהובך הראשון. יהיה לכם בן שייהרג במלחמה.

זה כמה חודשים התאמנתי במתנ"ס השכונתי לקראת המיונים. שרתי במקהלת המתנ"ס ואפילו היה לי סולו. כינו אותי שושנה דמארי הצעירה. המנהל הוא שאישר לי להתאמן שם. השכונה הייתה כלא מוקף חומה גבוהה והבית צינוק אפל. להקה צבאית הייתה בשבילי הדרך לחופש, לעולם הגדול.

הלכתי למיונים בחיל ורעדה, התפללתי בכל ליבי שהנבואה הראשונה תתגשם, והנבואה על הבן שיהרג בצבא לא תתגשם לעולם. חיכיתי בקוצר רוח שיקראו לי.

”שמי דנה ובאתי למיונים. אפשר לשבת לידך?" שאלה אותי נערה מלאה שמחת חיים,

בטוחה בעצמה ומשוחררת.

"בטח, שמי תמר ואני כאן מאותה סיבה," הייתי מתוחה כקפיץ ושמחתי לחברתה.

"תירגעי תמר," היא אמרה לי, "אלו רק מיונים, גם מחר תזרח השמש."

"דנה, אם אני נכשלת, אין לי מחר, אני לא אתגייס לשום מקום אחר, אצהיר על אורח חיים דתי ואשאר תקועה עם אבא שלי בשכונה, הלכתי למיונים האלה ללא רשותו."

רציתי להתקבל ללהקת הנח"ל מלכת הלהקות ומובן שהכנתי גם את השיר קרנבל בנח"ל, אותו היה בכוונתי לשיר ואותו גם שרתי לקוראות בקפה ובכף היד. כמה שורות לפני ישב סגן אלוף. דנה הסבירה לי שזהו אברהם שומרון המכונה בפי כל אברום, קצין החינוך ומפקד הלהקה של פיקוד המרכז. לידו ישב צנחן שחרחר הרגשתי ברק, ליבי החסיר פעימה. לאחר כל נבחן התייעצו אברום והצנחן ביניהם. באותו הרגע החלטתי לשיר את הלהיט של להקת פיקוד המרכז, יש לי אהוב בסיירת חרוב שגם עליו התאמנתי במתנ"ס, זו הייתה החלטה גורלית.

הכריזה קראה לדנה לבמה. היא ביצעה נפלא את השיר 'אני בסך הכל קברן' של יוסי בנאי מתוכניתו אין אהבות שמחות. אני לא התחברתי, ההומור המקאברי העביר בי צמרמורת, אך נציגי הלהקות התלהבו וסובבו את דנה מכל עבר. גם אברום כרכר סביבה. הרגשתי כל כך שכונתית ופרימיטיבית לידה. גם אני כמו כל הנבחנים לפני דנה הכנתי שיר של להקה צבאית. בטח לבוחנים כבר נמאס. דנה התיישבה לידי.

"איזו להקה בחרת?" שאלתי אותה.

"עוד לא בחרתי, אמרתי לנציגי הלהקות שיהיה לי קל יותר להחליט אם ראובן החבר

שלי יהיה גם כן איתי בלהקה."

"הוא זמר?"

"כן, אם כי הוא לא אריק איינשטיין, הוא גם שחקן לא רע, מצדי הוא יכול להקים את התפאורות להופעה, העיקר שיהיה איתי."

"ואיפה הוא עכשיו?"

"זימנו אותו לעוד שלוש שעות.״

”איזה להקה את מעדיפה?"

"את פיקוד המרכז, אני רוצה מפקד כמו אברום,
לא איזה בוק ג‘ונס*.

גם אני רוצה את פיקוד מרכז."

"בגלל היָמָן?"

"כככ….ן," גמגמתי.״

 

״תמר,״ היא חייכה בטוב לב, "אני קוראת אותך כמו בספר.“

”״תמר שרעבי לבמה," נשמע בכריזה.

התחלתי להעביר בראשי איך אשיר, הגעתי לבמה ואמרתי לאורגניסט המלווה, מה אשיר, היה נראה לי שהוא עומדלהקיא מרוב שירי להקות צבאיות. לקחתי את המיקרופון בידי, לפתע הבזיקה בראשי מחשבה, הרי לא אשיר את השיר שאותו שרתי לקוראות בקפה ובכף היד, איבדתי את הביטחון, הביצוע היה הרבה פחות טוב מאשר באימונים שעשיתי במתנ"ס. הייתי בטוחה שנכשלתי ואף להקה לא תרצה בי. כנראה החלפת השיר גרמה לכישלוני.

נציג להקת התותחנים ניגש אלי, הוא היה קר כמו דג שיצא מהמקפיא,

”על אף הביצוע הגרוע, ניתן לך צ'אנס, אבל את על תנאי."

רגע לפני שעניתי לו כן, נעמד לידי הצנחן, ראיתי בעיניו שהוא מחבב אותי.

"אנחנו מאמינים בפוטנציאל שלך למרות הביצוע הזה. מה תרצי? כומתה שחורה וחיים שחורים? או כומתה אדומה עם אפשרות לצנוח?"

בחרתי בלהקת פיקוד המרכז שמתוכה אמור היה לקום צוות הווי צנחנים. אותו הצנחן היה אורי. ניצן האהבה שלנו בצבץ עוד במיונים. כשהגעתי ללהקה, הניצן פרח לאהבה אפלטונית מטורפת, אהבת חיי. זו הייתה הנבואה השנייה של הקוראת בכף היד שהתגשמה.

”״הצלחתי!" בישרתי לדנה בהתרגשות, "התקבלתי הקוראות בכף היד, בקפה ניבאו לי שאצליח.״

"איזה שטויות," היא אמרה לי, "התקבלת כי את מוכשרת, תאמיני בעצמך יָמָנִִית, את לא צריכה את השטויות האלה, מזל שלא הלכת לאיזה רבי מקובל שקורא בשערות של הערווה."

לחיי בערו, אך זו הייתה דנה, לאחר שהגיעה עם ראובן שלה ללהקת פיקוד המרכז. הפכנו לחברות בנפש, זה נמשך ארבעים שנה עד שהמוות הפריד בינינו.

אורי שלי אהבת חיי, רסיס נהרה כמו שכתבה רחל בשירה הנפלא עקרה.

סיפרתי לאורי שלי על שתי הנבואות ומה אמרה דנה.

"גם אם אינני אוהב את הסגנון של דנה, היא צדקה."

"איך הן ידעו?"

"הן לא ידעו, לדעתי זה היה ניחוש מושכל."

"הסבר לי את כוונתך."

"הנשים הללו שמעו אותך שרה, שתיהן ידעו מה התשובה שאת רוצה

לשמוע ונתנו לך אותה. הנבואה שלהן הייתה אמורה לתת לך מוטיבציה להגשים אותה, וכך הגדילה את הסיכוי שהנבואה תתגשם. הדבר קרוי בפסיכולוגיה אפקט פיגמליון* וגם נבואה המגשימה את עצמה.“

"אז איך אתה מסביר את זה שהקוראת בכף היד צדקה גם בנושא האהבה?"ה נבואות היא כתבה לך?" הוצאתי את המסמך שהיא כתבה והראיתי אותו לאורי, הוא קרא וספר את הנבואות,

"יש פה יותר ממאה נבואות, כולן על דברים שאנשים עוברים בחיים. אף נבואה אינה מותנית בזמן. חלקם הגדול של הנבואות לא יתגשם לעולם, יש כמה נבואות סותרות, אך הן כמובן כתובות רחוק זו מזו."

"תראה לי," אורי הראה לי נבואה בתחילת הדף הראשון .

"הנבואה הזאת חוזה שתהיי זמרת מפורסמת כמו שושנה דמארי, אך זה יהיה על חשבון חיי המשפחה שלך. נבואה זו כתובה ליד הנבואה שתתקבלי ללהקה צבאית. מעניין לא רק אני רואה בך את שושנה דמארי הצעירה," אורי הראה לי נבואה נוספת באמצע הדף השלישי והמשיך,

"הנבואה הזאת מבשרת שתבחרי בחיי משפחה מאושרים."

"אולי היא פשוט נתנה לי לבחור?"

"בשביל לבחור את לא צריכה אותה."

"למרות מה שאתה אומר, שתי נבואות התגשמו."

"כאשר תתגשם נבואה כלשהי, את תגידי לעצמך הקוראת בכף היד צדקה וכמובן תספרי למכריך את שבחה. מה שיגדיל את מאגר הלקוחות שלה."

לקח לי זמן עד שהפנמתי את התובנות של אורי, בכל זאת לא נפטרתי כליל מהשעבוד לנבואה. כאשר הגעתי לצומת בחיי שבו היה עלי להחליט בין כמה ברירות שאחת מהן תגשים נבואה כלשהי מהרשימה, תמיד בחרתי בה.

התארחתי כמה פעמים אצל אורי בקיבוץ. למרות שהייתי מסורתית, הסתגלתי לרעיון שהמטבח לא כשר. השתדלתי לפחות לא לאכול שם בשר. לא תמיד הצלחתי הייתה בי תאוות בשרים.

אורי הציע לי להתארח אצלו בסדר פסח.

"יש לנו הגדה קיבוצית מיוחדת ומעניינת, אבל אין אצלנו ביעור חמץ."

"אז אשב לסדר עם הורי."

"בקומזיץ של יום העצמאות הרחתי בשר לא מוכר מהמנגל, לשאלתי ענה לי אורי,

"אלו סטייקים לבנים," לא הבנתי, "כבש נמוך," הוא חייך, שוב לא הבנתי, "חזיר בהכשר בד"ץ," אורי חייך פעם נוספת, כמעט הקאתי.

"אורי, אני לא יכלה להישאר פה, אלך לחדר של רחל."

 

 

"חכי, עוד מעט יהיו סטייקים משובחים של בקר."

"יצלו אותם על המנגל של החזירים?"

"כן אבל האש שורפת ומכשירה הכל."

במצפון לא נקי, נכנעתי לתאוות הבשרים שלי.

אורי יצר אותי מחדש. הדבר המשמעותי ביותר שלימד אותי היה אנגלית כהלכה.

"זו אחת משפות הדעת," אמר לי, "מי שיודע אחת משפות אלה, יכול להיות איש העולם הגדול, מי שאינו יודע נידון להיות פרובינציאלי."

חוץ מאנגלית הוא לימד אותי ספרות, פילוסופיה, אסטרונומיה, מוצא המינים ומתמטיקה, הוא אמר לי:

"כמו שהאנגלית היא מלכת שפות הדעת, המתמטיקה היא מלכת המדעים."

כאשר כבר הייתי מסוגלת לקרוא את מרק טווין בשפת המקור, הפתיע אותי אורי ברגילה שלנו. בערך חודש לפני חתונתנו המיועדת. הוא נעזר באברום והוציא לשנינו אישור יציאה מהארץ, המטרה: חופשה בלונדון

"מאיפה יש לך את הכסף?"

"אברום הלווה לי, נחזיר מהכסף שנקבל בחתונה."

השבוע שבילינו בלונדון היה סמינר שערך לי אורי בהכרת העולם. אחד הדברים שהרשים אותי היה פינת הנואמים בהייד פארק, בה כל אחד יכול לנאום על כל דבר שעולה על רוחו. מובן שגם ביקרנו במוזיאונים ובגלריות. במוזיאון הבריטי ראיתי את התצוגות של התרבויות העתיקות מצרים, מסופוטמיה והודו, שאת הממצאים בהן שדדו הבריטים הנאורים מרחבי האימפריה שלהם. התצוגות היו המחשה נפלאה לכך שחוץ מהבדואי התימהוני ההוא ששמע קולות ונדד מחרן לכנען, היו עוד כמה אירועים בעולם העתיק.

ביקרנו במצפה הכוכבים גריניץ', שם מסומן קו האורך 0 מעלות. בשעה 00.31 בדיוק ירד הכדור המסמל את זמן גריניץ'.

זה המחיש לי מה שלימד אותי אורי על רשת הקואורדינטות של כדור הארץ ועל מערכת השעות העולמית.

בפלנטריום למדתי שהארץ המתוארת בתנ"ך כמוקד הבריאה, היא כוכב קטן למדי, במערכת שמש בינונית, אחת ממיליוני מערכות שמש בתוך גלקסיה שהיא חלק