שעה11.48

פונו 18 לידינג 28

 

הקדמה

גיבורים, מלאכים, שטן ובכורו

אלו היו דמויות המפתח של חיי, שני גברים גיבורים היו אהבות ענקיות בחיי. כל אחד מהם אהב אותי בדרכו. שניהם היו צנחנים ותוצר החינוך המשותף בקיבוץ השומר הצעיר נווה עמל. הגיבורה והאהבה השלישית, גם היא ענקית אך שונה הייתה חברת הנפש היחידה בחיי. כמו בכל סיפור טוב, היו גם מלאכים בני אנוש צחורי כנפיים, ואיך אפשר בלי השטן ובכורו?

אורי האינטלקטואל, אהבתי הראשונה והגדולה ביותר, הוא יצר אותי מחדש, ופתח בפני את שערי המדע והדעת. ממנו למדתי שבראשית ברא האדם את אלוהים בדמותו ובצלמו.

יואב היצרי, היה חכם יותר מכל הגברים בני דורי שהכרתי חוץ מאורי. עם יואב העפלתי לפסגות התשוקה שאליהם מעולם לא טיפסתי עם אורי. על אף תשוקתי אל יואב, הרי אורי היה תמיד בחירתי הראשונה.

דנה החופשית, הייתה נערת פרחים ובוגרת וודסטוק. אני הייתי תוצר של שכונה קרתנית מסורתית. היינו חברות בנפש. דנה היא זו שלימדה אותי דרך עלמה בגבר.

חמישה מלאכים, אימו של אורי רחל, שני ידידיה בנפש אבישי וצרויה, והחובשת/מיילדת. קיבוצניקים שכולם נתינה, בלעדיהם לא היה נולד אורי שלי. המלאך החמישי הוא אברום. הנפש הטובה מפיקוד המרכז ומחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים.

השטן שניצב על דרכי בעלילה זו, מגובה בכוחות האופל שעלו ממחשכים של שלושת אלפים שנה, באמונה יוקדת שאלוהים לוחש על אוזנו את רצונו, היה לא אחר מאשר אבי סעדיה. לכל שטן מהוגן יש גם… בכור שטן! זה היה החוקר הפרטי של אבי. טיפוס נאלח שכמעט הצליח להרוס את אהבת חיי. הדבר היחיד שאפשר לומר לזכותו הוא, שבלעדיו יהיה העולם טוב יותר.

 

דפי תמר

זהו סיפור חיי מהזמן בו התכוננתי למיונים של הלהקות הצבאיות, יש בו ארבעה חלקים. כל חלק הוא סיפור בפני עצמו. החלקים אחד עד שלוש הם רצף אירועים לפי זמנים. הם נסמכים על דפי היומן שלי אותם כתבתי סמוך ככל האפשר להתרחשות המאורעות במשך יותר מארבעים שנה, החלק הרביעי נסמך בעיקרו על הקלטות שביצעתי לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים. והוא עוסק גם בעבר הרחוק יותר.

מובן שסיפורים אינם יומן כרונולוגי, הם שטים לפעמים בזמן קדימה ואחורה. השלמתי את הספר בעשור השביעי לחיי. גם ההקלטות הן לא הסיפור עצמו של החלק הרביעי, אלא הבסיס שלו.

את הנספחים שבסוף הספר אני מבקשת שתקראו רק כאשר תסיימו את הסיפור.

אם הזמנים מעניינים אותכם תוכלו לקרוא אותם בנספח לוח זמנים.

בשנת 2015 העברתי את מחברות היומן לפורמט דיגיטלי באמצעות הטכנולוגיה של זיהוי כתב. היה לי כתב יד מעולה, וכך ההמרה עברה כמעט חלק. את הקלטות של הסיפור הרביעי תמללתי. תמונה שווה אלף מילים, שיר שווה אלפייים וסרט שווה חמשת אלפים. על כן הוצאתי את הספר בפורמט של ספר רב ממדי™ בשונה מהספר המודפס הרגיל, ספר רב ממדי™ יכול להתקיים רק במדיה הדיגיטלית ולשדרג את חווית הקריאה המסורתית. לטקסט הכתוב נוספים קישורים תמונות מוסיקה רידיאו ואנימציה. זה איפשר לי להתפרע,

אני אישה טוטאלית, כתבתי הכל. אהבות שנאות, ניצחונות תבוסות, נקמות, סליחות ותשוקות. לא הסתרתי מאום מסיבות של מה יגידו אלה המצקצקים בלשונם וצודקים תמיד. לא הסתתרתי מאחורי צניעות צדקנית ומזויפת.
הייתה לי אובססיה לתעד מה שעבר עלי ועל המדינה האהובה והאכזרית שלי, מדינה שגבתה ממני את היקר לי ביותר. על אף זאת, כמו שכתב אהוד מנור בשירו הנפלא, שאותו שרה הזמרת הנפלאה גלי עטרי.

אין לי ארץ אחרת

גם אם אדמתי בוערת

אחרון אחרון ולא חביב: משטרת המחשבות של הפוליטיקלי קורקט. לא איכנע לפוליטרוקים הנאלחים שלה. תוכלו לקרוא עליהם בנספח משטרת המחשבות.

על החתום - תמר גלעדי שרעבי

 

חלק ראשון

מלחמת אור וחושך

בו תספר תמר על בריחתה מכלאה - השכונה הקרתנית בה נולדה וגדלה;

על בריאתה מחדש - ואיך גילתה את העולם שמעבר לחומות הכלא;

על שלוש האהבות הגדולות של חייה;

על המלחמה לחיים ולמוות בשטן ובכורו - שבו גויס רחמה לקרב איתנים;

ועל היד המופלאה שהושיט סרג'נט פפר בלידת בנה הבכור.

היא יודעת לנבא את העתיד, שווה כל שקל. אמרו לי החברות. העתיד שלי היה בידה. הייתה לי שאלה אחת ויחידה אליה. סיימתי לשתות את ספל הקפה החשוב בחיי. האשה מולי הפכה את הספל הריק שלי לתוך צלוחית והמתינה, הדקות האלה היו הארוכות בחיי. אחר כך היא הפכה את הספל חזרה. שאלה אחת הייתה לי אליה, האם אצליח במיונים ללהקות הצבאיות שיערכו עוד חודש?

"שירי לי את השיר שאותו תשירי במיונים," אמרה הקוראת בקפה. שרתי לה.

היא העבירה את עיניה ממני אל ספל הקפה ובסוף פסקה את דינה,

"את תתקבלי ללהקה צבאית, הסימנים לא ברורים אך מראים על הנח"ל או פיקוד הצפון, אך זו יכולה להיות כל להקה אחרת."

שילמתי בתודה והלכתי.

הנבואה הראשונה לא הספיקה לי, רציתי עוד אישור. הלכתי לקוראת בכף יד ושאלתי אותה את אותה שאלה ששאלתי את הקוראת בקפה. גם היא ביקשה ממני לשיר את השיר שאשיר במיונים. אחרי ששרתי היא נטלה את כף ידי והסתכלה ארוכות, אחר כך בישרה לי גם היא,

"את תתקבלי ללהקה צבאית, לא ברור לאיזו מהן", ואחר כך שאלה, "התרצי שאנבא לך גם את העתיד?"

"כן," השבתי. היא הסבירה לי את מהות הקווים בכף היד. אחרי שהסתכלה ארוכות ומיששה את כפות ידי תוך שהיא שואלת אותי שאלות, כתבה לי מסמך ובו יותר ממאה נבואות לעתידי. בין הנבואות נכתב. בעתיד תהיה לך אהבה ענקית, האהוב שלך יברח, תהיה לך עוד אהבה, תתחתני עם אהובך הראשון. יהיה לכם בן שייהרג במלחמה.

זה כמה חודשים התאמנתי במתנ"ס השכונתי לקראת המיונים. שרתי במקהלת המתנ"ס ואפילו היה לי סולו. כינו אותי שושנה דמארי הצעירה. המנהל הוא שאישר לי להתאמן שם. השכונה הייתה כלא מוקף חומה גבוהה והבית צינוק אפל. להקה צבאית הייתה בשבילי הדרך לחופש, לעולם הגדול.

הלכתי למיונים בחיל ורעדה, התפללתי בכל ליבי שהנבואה הראשונה תתגשם, והנבואה על הבן שיהרג בצבא לא תתגשם לעולם. חיכיתי בקוצר רוח שיקראו לי.

”שמי דנה ובאתי למיונים. אפשר לשבת לידך?" שאלה אותי נערה מלאה שמחת חיים, בטוחה בעצמה ומשוחררת.

"בטח, שמי תמר ואני כאן מאותה סיבה," הייתי מתוחה כקפיץ ושמחתי לחברתה.

"תירגעי תמר," היא אמרה לי, "אלו רק מיונים, גם מחר תזרח השמש."

"דנה, אם אני נכשלת, אין לי מחר, אני לא אתגייס לשום מקום אחר, אצהיר על אורח חיים דתי ואשאר תקועה עם אבא שלי בשכונה, הלכתי למיונים האלה ללא רשותו."

רציתי להתקבל ללהקת הנח"ל מלכת הלהקות ומובן שהכנתי גם את השיר קרנבל בנח"ל, אותו היה בכוונתי לשיר ואותו גם שרתי לקוראות בקפה ובכף היד. כמה שורות לפני ישב סגן אלוף. דנה הסבירה לי שזהו אברהם שומרון המכונה בפי כל אברום, קצין החינוך ומפקד הלהקה של פיקוד המרכז. לידו ישב צנחן שחרחר הרגשתי ברק, ליבי החסיר פעימה. לאחר כל נבחן התייעצו אברום והצנחן ביניהם. באותו הרגע החלטתי לשיר את הלהיט של להקת פיקוד המרכז, יש לי אהוב בסיירת חרוב שגם עליו התאמנתי במתנ"ס, זו הייתה החלטה גורלית.

הכריזה קראה לדנה לבמה. היא ביצעה נפלא את השיר 'אני בסך הכל קברן' של יוסי בנאי מתוכניתו אין אהבות שמחות. אני לא התחברתי, ההומור המקאברי העביר בי צמרמורת, אך נציגי הלהקות התלהבו וסובבו את דנה מכל עבר. גם אברום כרכר סביבה. הרגשתי כל כך שכונתית ופרימיטיבית לידה. גם אני כמו כל הנבחנים לפני דנה הכנתי שיר של להקה צבאית. בטח לבוחנים כבר נמאס. דנה התיישבה לידי.

"איזו להקה בחרת?" שאלתי אותה.

"עוד לא בחרתי, אמרתי לנציגי הלהקות שיהיה לי קל יותר להחליט אם ראובן החבר שלי יהיה גם כן איתי בלהקה."

"הוא זמר?"

"כן, אם כי הוא לא אריק איינשטיין, הוא גם שחקן לא רע, מצדי הוא יכול להקים את התפאורות להופעה, העיקר שיהיה איתי."

"ואיפה הוא עכשיו?"

"זימנו אותו לעוד שלוש שעות.״

”איזה להקה את מעדיפה?"

"את פיקוד המרכז, אני רוצה מפקד כמו אברום, לא איזה בוק ג‘ונס.

גם אני רוצה את פיקוד מרכז."

"בגלל היָמָן?"

"כככ….ן," גמגמתי.״

״תמר,״ היא חייכה בטוב לב, "אני קוראת אותך כמו בספר.“

”״תמר שרעבי לבמה," נשמע בכריזה.

התחלתי להעביר בראשי איך אשיר, הגעתי לבמה ואמרתי לאורגניסט המלווה, מה אשיר, היה נראה לי שהוא עומדלהקיא מרוב שירי להקות צבאיות. לקחתי את המיקרופון בידי, לפתע הבזיקה בראשי מחשבה, הרי לא אשיר את השיר שאותו שרתי לקוראות בקפה ובכף היד, איבדתי את הביטחון, הביצוע היה הרבה פחות טוב מאשר באימונים שעשיתי במתנ"ס. הייתי בטוחה שנכשלתי ואף להקה לא תרצה בי. כנראה החלפת השיר גרמה לכישלוני.

נציג להקת התותחנים ניגש אלי, הוא היה קר כמו דג שיצא מהמקפיא,

”על אף הביצוע הגרוע, ניתן לך צ'אנס, אבל את על תנאי."

רגע לפני שעניתי לו כן, נעמד לידי הצנחן, ראיתי בעיניו שהוא מחבב אותי.

"אנחנו מאמינים בפוטנציאל שלך למרות הביצוע הזה. מה תרצי? כומתה שחורה וחיים שחורים? או כומתה אדומה עם אפשרות לצנוח?"

בחרתי בלהקת פיקוד המרכז שמתוכה אמור היה לקום צוות הווי צנחנים. אותו הצנחן היה אורי. ניצן האהבה שלנו בצבץ עוד במיונים. כשהגעתי ללהקה, הניצן פרח לאהבה אפלטונית מטורפת, אהבת חיי. זו הייתה הנבואה השנייה של הקוראת בכף היד שהתגשמה.

”״הצלחתי!" בישרתי לדנה בהתרגשות, "התקבלתי הקוראות בכף היד, בקפה ניבאו לי שאצליח.״

 

 

אורי שלי אהבת חיי, רסיס נהרה כמו שכתבה רחל בשירה הנפלא עקרה.

סיפרתי לאורי שלי על שתי הנבואות ומה אמרה דנה.

"גם אם אינני אוהב את הסגנון של דנה, היא צדקה."

"איך הן ידעו?"

"הן לא ידעו, לדעתי זה היה ניחוש מושכל."

"הסבר לי את כוונתך."

"הנשים הללו שמעו אותך שרה, שתיהן ידעו מה התשובה שאת רוצה לשמוע ונתנו לך אותה. הנבואה שלהן הייתה אמורה לתת לך מוטיבציה להגשים אותה, וכך הגדילה את הסיכוי שהנבואה תתגשם. הדבר קרוי בפסיכולוגיה אפקט פיגמליון4 וגם נבואה המגשימה את עצמה.“

"אז איך אתה מסביר את זה שהקוראת בכף היד צדקה גם בנושא האהבה?"

"כמה נבואות היא כתבה לך?" הוצאתי את המסמך שהיא כתבה והראיתי אותו לאורי, הוא קרא וספר את הנבואות,

"יש פה יותר ממאה נבואות, כולן על דברים שאנשים עוברים בחיים. אף נבואה אינה מותנית בזמן. חלקם הגדול של הנבואות לא יתגשם לעולם, יש כמה נבואות סותרות, אך הן כמובן כתובות רחוק זו מזו."

"תראה לי," אורי הראה לי נבואה בתחילת הדף הראשון .

"הנבואה הזאת חוזה שתהיי זמרת מפורסמת כמו שושנה דמארי, אך זה יהיה על חשבון חיי המשפחה שלך. נבואה זו כתובה ליד הנבואה שתתקבלי ללהקה צבאית. מעניין לא רק אני רואה בך את שושנה דמארי הצעירה," אורי הראה לי נבואה נוספת באמצע הדף השלישי והמשיך,

"הנבואה הזאת מבשרת שתבחרי בחיי משפחה מאושרים."

"אולי היא פשוט נתנה לי לבחור?"

"בשביל לבחור את לא צריכה אותה."

"למרות מה שאתה אומר, שתי נבואות התגשמו."

"כאשר תתגשם נבואה כלשהי, את תגידי לעצמך הקוראת בכף היד צדקה וכמובן תספרי למכריך את שבחה. מה שיגדיל את מאגר הלקוחות שלה."

"איזה שטויות," היא אמרה לי, "התקבלת כי את מוכשרת, תאמיני בעצמך יָמָנִִית, את לא צריכה את השטויות האלה, מזל שלא הלכת לאיזה רבי מקובל שקורא בשערות של הערווה."

לחיי בערו, אך זו הייתה דנה, לאחר שהגיעה עם ראובן שלה ללהקת פיקוד המרכז. הפכנו לחברות בנפש, זה נמשך ארבעים שנה עד שהמוות הפריד בינינו.

לקח לי זמן עד שהפנמתי את התובנות של אורי, בכל זאת לא נפטרתי כליל מהשעבוד לנבואה. כאשר הגעתי לצומת בחיי שבו היה עלי להחליט בין כמה ברירות שאחת מהן תגשים נבואה כלשהי מהרשימה, תמיד בחרתי בה.

התארחתי כמה פעמים אצל אורי בקיבוץ. למרות שהייתי מסורתית, הסתגלתי לרעיון שהמטבח לא כשר. השתדלתי לפחות לא לאכול שם בשר. לא תמיד הצלחתי הייתה בי תאוות בשרים.

אורי הציע לי להתארח אצלו בסדר פסח.

"יש לנו הגדה קיבוצית מיוחדת ומעניינת, אבל אין אצלנו ביעור חמץ."

"אז אשב לסדר עם הורי."

"בקומזיץ של יום העצמאות הרחתי בשר לא מוכר מהמנגל, לשאלתי ענה לי אורי,

"אלו סטייקים לבנים," לא הבנתי, "כבש נמוך," הוא חייך, שוב לא הבנתי, "חזיר בהכשר בד"ץ," אורי חייך פעם נוספת, כמעט הקאתי.

"אורי, אני לא יכלה להישאר פה, אלך לחדר של רחל."

"חכי, עוד מעט יהיו סטייקים משובחים של בקר."

"יצלו אותם על המנגל של החזירים?"

"כן אבל האש שורפת ומכשירה הכל."

במצפון לא נקי, נכנעתי לתאוות הבשרים שלי.

אורי יצר אותי מחדש. הדבר המשמעותי ביותר שלימד אותי היה אנגלית כהלכה.

"זו אחת משפות הדעת," אמר לי, "מי שיודע אחת משפות אלה, יכול להיות איש העולם הגדול, מי שאינו יודע נידון להיות פרובינציאלי."

חוץ מאנגלית הוא לימד אותי ספרות, פילוסופיה, אסטרונומיה, מוצא המינים ומתמטיקה, הוא אמר לי:

"כמו שהאנגלית היא מלכת שפות הדעת, המתמטיקה היא מלכת המדעים."

כאשר כבר הייתי מסוגלת לקרוא את מרק טווין בשפת המקור, הפתיע אותי אורי ברגילה שלנו. בערך חודש לפני חתונתנו המיועדת. הוא נעזר באברום והוציא לשנינו אישור יציאה מהארץ, המטרה: חופשה בלונדון

"מאיפה יש לך את הכסף?"

"אברום הלווה לי, נחזיר מהכסף שנקבל בחתונה."

השבוע שבילינו בלונדון היה סמינר שערך לי אורי בהכרת העולם. אחד הדברים שהרשים אותי היה פינת הנואמים בהייד פארק, בה כל אחד יכול לנאום על כל דבר שעולה על רוחו. מובן שגם ביקרנו במוזיאונים ובגלריות. במוזיאון הבריטי ראיתי את התצוגות של התרבויות העתיקות מצרים, מסופוטמיה והודו, שאת הממצאים בהן שדדו הבריטים הנאורים מרחבי האימפריה שלהם. התצוגות היו המחשה נפלאה לכך

 

שחוץ מהבדואי התימהוני ההוא ששמע קולות ונדד מחרן לכנען, היו עוד כמה אירועים בעולם העתיק. ביקרנו במצפה הכוכבים גריניץ', שם מסומן קו האורך 0 מעלות. בשעה 00.31 בדיוק ירד הכדור המסמל את זמן גריניץ'.

זה המחיש לי מה שלימד אותי אורי על רשת הקואורדינטות של כדור הארץ ועל מערכת השעות העולמית.

בפלנטריום למדתי שהארץ המתוארת בתנ"ך כמוקד הבריאה, היא כוכב קטן למדי, במערכת שמש בינונית, אחת ממיליוני מערכות שמש בתוך גלקסיה שהיא חלק מחלל שבו מיליוני גלקסיות. דע את מקומך אדם נזר הבריאה.

בתצוגה על מוצא האדם. למדתי שסיפורי הבריאה ויצירת האדם

שבתנ"ך אליהם התייחסתי פעם בחרדת קודש, הם לכל היותר מטאפורות, אם לא מעשיות למאותגרי חשיבה. הפוליטרוקים ממשטרת המחשבות של הפוליטיקלי קורקט כבר לא מרשים לנו לומר מפגרים.

דנה הייתה אשכנזייה ג'ינג'ית, נערת פרחים חופשית מכפר שמריהו. אני הייתי ימנית שחורה ומסורתית מהשכונה, מה שלא הפריע לנו להפוך לחברות בנפש. אני חושבת שחיפשתי את חברתה כי ראיתי בה אשת העולם הגדול שאליו רציתי להיות שייכת. מה היא חיפשה אצלי? לא בדיוק ידעתי, אולי היא רצתה להיות המנטורית של נערת השכונות לענייני אהבה.

כשנה לפני שהתגייסה היא טסה עם ראובן שלה לפסטיבל וודסטוק.

כשחזרה היא הלכה למיוני הלהקות הצבאיות, שם כזכור הכרנו. היא גררה למיונים את ראובן שלה. שניהם התקבלו ללהקת פיקוד המרכז,

וזאת למגינת ליבה של אימו הפולניה של ראובן שסידרה לו ג'וב במקלט האטומי של הקריה.

הסגנון של דנה היה בוטה, הייתי מסמיקה בכל פעם שהיא דיברה בחופשיות על יחסיה עם ראובן.

"הוא מאהב טוב, יודע היכן לגעת בי שאגמור, אני אוהבת שהוא אוהב אותי חלש," היא פרטה לי היכן וכיצד נגע בה.

"את עדיין בתולה?"

"מה פתאום? צריך להנות בחיים, כאשר ראובן ואני עושים אהבה שנינו בשמים וזה אלוהי!"

את לא פוחדת להרות?"

"פרימיטיבית, בשביל מה המציאו את הגלולה?"

דנה תיארה לי מה התחושות שלה. מכיוון שתמונה טובה מאלף מילים, היא הראתה לי את האיורים המתאימים בקמה סוטרה התנ"ך שלה. מובן שלחיי בערו.

מאז התחלתי לחלום שאורי ואני מתנים אהבים, מובן שבניגוד לדנה זה היה רק על הגב ורק בחלום וגם בזה התביישתי.|

מאז התחלתי לחלום שאורי ואני מתנים אהבים, מובן שבניגוד לדנה זה היה רק על הגב ורק בחלום וגם בזה התביישתי.|

"תכירי עוד מאהב שלי האדמירל הורשיו נלסון7, הוא גדול מדון ז'ואן וקזנובה גם יחד. חוץ ממני יש לו עוד הרבה מאהבות, הוא לא בוחל גם במאהבים, הוא גבר שרמנטי בטירוף, פשוט אי אפשר לעמוד בפניו. אני חייבת לעשות איתו מין אוראלי כמה פעמים ביום, כך גם המאהבות והמאהבים האחרים הנופלים לרגליו."

"אינני מבינה, הוא נראה עתיק, איך את…איתו? אני לא רוצה להשתמש בתיאור המגעיל שלך."

"ככה."

דנה הראתה לי את החפיסה, שלפה ממנה סיגריה והציתה אותה, אני השתעלתי.

"דנה אני לא סובלת את הסירחון הזה, מספיק לי שאבא שלי מסריח את האוויר."

"כל העולם מעשן ומזדווג."

"אורי ואני נגד כל העולם, גם לא הדבר השני, הבטחתי לאמא שאתחתן בתולה, הפדיחה של אחותי הבכורה צילה הספיקה."

"איזה פרימיטיביות אתן, אמא שלי לימדה אותי איך להזדיין עם ראובן," דנה הביטה בי בהנאה, היא אהבה לראות איך אני מחליפה צבעים כאשר השתמשה במילה הזאת או במילים אחרות שאני לא העזתי להעלות על דל שפתי, היא המשיכה,

"אמא ואבא שכבו שלוש שנים לפני החתונה, היא התחתנה עם בטן כמו אחותך. אני התוצאה של החור בקונדום," שוב היא צחקה בכל פה.

"דנה אצלנו הדבר הזה קדוש, מותר לעשות את זה רק אחרי הקידושין."

"אורי לא לוחץ עליך? חצי מהבנות בלהקה מתות שהוא יקדש אותן בביאה," היא שוב צחקה ואני שוב הסמקתי.

"דנה, מספיק עם תיאורי הזימה האלה. ואם כבר שאלת, אורי שלי מכבד אותי ולא לוחץ עלי, אני יודעת שאני היחידה שלו."

"הוא לפחות נוגע לך בקודש הקודשים?" שוב הסמקתי.

"אני צנועה, אנחנו מתחבקים וגם מתנשקים קצת."

"וזה מספיק לך?"

"לפעמים אני רוצה קצת יותר," בלילה אני חולמת אותו.

"מילא את עם הפרימיטיביות שלך, אבל אורי הקיבוצניק? שם דופקים כל דבר שזז? נראה לי משונה!" שוב בערו

לחיי,

"מה משונה בגבר שמכבד אישה?" צעקתי עליה, היא מחללת כל דבר קדוש.

"גברים בגיל של אורי חושבים מהאשכים, הם מתים להשכיב בחורות וזה נורמלי, אם זה לא ככה, הדבר דורש בדיקה."

"בדיקה של מה?!" רתחתי, מהי בכלל חושבת לה הדנה הזאת?

"תמר תירגעי, יש גברים שיש להם בעיה בקיום יחסי מין," סוף סוף היא מדברת בשפה נורמלית, "האם את רוצה לגלות את זה רק אחרי החתונה?"

"אני לא יכולה לגלות את זה לפני החתונה."

"אני יכולה לגלות זאת עבורך, לא אגזול אותו ממך."

"דנה, זאת פריצות," לחיי בערו כמו שלא בערו מעולם, "ברור שאני לא מרשה וגם אורי לא יסכים."

"תמרסקי פרימיטיבסקי, ספרי לי אחרי ליל הכלולות שלכם, אם התחושה שלי הייתה נכונה, בשבילך אני מקווה שטעיתי."

החלטתי, חתונה היא הפתרון לכל. אורי שלי ואני הרי מאוהבים בטירוף. חוץ מאחותי, אף אחת שאני מכירה מהשכונה לא שכבה עם בעלה לפני הנישואין, אולי זאת הדרך הנכונה? בכל זאת לא הייתי כבר ילדת שכונות, החלטתי שלפני החתונה, אתחיל להשתמש בגלולה, לא רציתי עדיין להרות, כדי שאוכל להמשיך בצוות ההווי. אחרי החתונה יתברר הכל, לא הייתי בטוחה שאורי שלי ידע דרך גבר בעלמה, אולי דנה צדקה? דבר אחד ידעתי, לאורי שלי יש פתרון לכל דבר, הוא יפתור גם את זה עם צריך.

הסתכלתי לו בעיניים,

"ההורים שלי לא אוהבים שאני יוצאת עם גבר ללא חתונה."

"אני לא מרגיש בשל לנישואין, אני מעדיף לחכות עוד קצת."

"אבא שלי אמר שיצאתי לתרבות רעה, כבר לא נעים לי לחזור הביתה."

"תמר שלי אהבת חיי, עשי כל מה שאומר ליבך."

הייתי מאושרת, כמו תמיד אורי שלי הבין וכיבד אותי.

החיוך המרושע עלה על פניו של אבי סעדיה, הוא פלט סילון עשן מסריח ולקח את אורי שלי לקצה הסלון, מה הנבל הזקן הזה כבר זומם? הסתכלתי על אמי מזל, גם היא נראתה מודאגת.

"אמא," לחשתי לה, "אם הוא ינסה את התרגילים המלוכלכים שלו, אעשה מה שעשתה צילה."

"נשבעת לי שלא תעשי זאת," היא החזירה לי לחישה.

"הבטחתי, לא נשבעתי."

המשכתי לעקוב אחרי אבי ואורי שלי. אבא הראה לו נייר או מסמך כלשהו, אורי קרא אותו בעיון. אחר כך לחש לו אבא כמה משפטים

שלא הצלחתי לשמוע למרות מאמצי. אורי היָמָָָן השחרחר החוויר כמו ווּזְווּז שלא ראה שמש כבר שלוש שנים. רגליו רעדו והוא התיישב על הרצפה, אמא מיהרה להביא לו כוס מים. כמה דקות אחר כך הוא קם על רגליו, זה לא היה הקיבוצניק הבטוח בעצמו שהכרתי, הוא היה מובס.

"מזל, תמר," הוא אמר בקול חלש, "אני מתנצל שלא אשאר לארוחת הערב שהכנתן," הוא פסע במהירות אל דלת הבית,

"תמר, אנחנו נפרדים לנצח, אל תנסי להיפגש איתי, או לטלפן אלי,"

הוא יצא אל הלילה. רדפתי אחריו ותפסתי אותו בכתפו.

"אורי למה?" בכיתי.

"תמר," הוא הסתובב אלי, "אולי אבא שלך יסביר לך."

"איך נחזיר את הכסף לאברום?"

"לא יודע וזה הכי פחות מדאיג אותי עכשיו, אולי האבא שלך שהחריב לנו את החתונה יחזיר."

"אתה יודע שאני לא אשפיל עצמי מול המנוול הזה."

הוא רצה להמשיך, חיבקתי אותו בכל כוחי, נראה היה לי שהוא התרכך קמעה, אך לא! הוא החל לסלק את ידי שאחזו בו.

"לפחות נשיקת פרידה," בכיתי, הוא נשק לי נשיקה חפוזה והלך לדרכו. אורי ברח ממני, זו הייתה הנבואה השלישית של הקוראת בכף היד שהתגשמה.

מרוסקת חזרתי הביתה, אבי חייך אלי את חיוכו הנבזי. רציתי להסתער עליו אך אמא חצצה בינינו.

"מנוול, הייתי צריכה לעשות מה שעשתה צילה."

"עשיתי זאת, כדי שהצעירה שלי, לא תעשה כמעשה הבכורה," החיוך הנאלח לא מש מפרצופו.

"איזה מין אבא אתה? החרבת את אהבת חיי."

"השדכנית אסתר תמצא לך אהבה, היא יודעת יותר טוב ממך מה טוב לך," הוא הדליק סיגריה מגעילה ונשף את העשן לפרצופי.

"אני לא צריכה את הזקנה המגעילה הזאת עם השיניים הרקובות, אני אמצא את החתן שלי בעצמי."

"חצופה, יצאת לתרבות רעה מאז שהתגייסת לצבא ללא רשותי."

"אני לא צריכה רשות כדי לצאת מהכלא שלך."

"אישה טיפשה, התאהבת באורי בלי לדעת מיהו, אסתר הייתה שומרת עליך מפניו," הוא נשף בפרצופי פעם נוספת את העשן המגעיל שלו.

"אני יודעת מספיק. מה שאורי יודע בגיל עשרים, אתה לא תדע בגלגול העשירי בעולם הבא הדבילי שלך, אתה חושב שאתה בכלל שווה משהו? אתה בסך הכול עוד הוכחה שדרווין צדק."

"דרווין? האינגליזי הזה החושב שכולנו בנים של קופים?"

"כן הוא," הידע של אבי הפתיע אותי לא חשבתי שהבסטיונר הזה ידע. אבא התקרב אלי וידו מורמת לסטירה, אמא שוב חצצה בינינו.

"סעדיה, אתה פגעת בתמר, והיא פגעה בך בחזרה. תמר, את עדיין חייבת בכבוד אב, תירגעו שניכם אנחנו משפחה."

אמא שלי אומנם לא יודעת קרוא וכתוב, אך היא החכמה מכולנו, היא ראתה שאבא ואני נרגענו קצת, וישבה ביני לבינו.

"סעדיה," פנתה אליו אמא, "למה גירשת את אורי?"

 

"זה לא הזמן לדבר על כך, אבל אני בטוח שבבוא היום תמר תודה לי על שהצלתי אותה. אם היא תבוא רגועה בפעם הבאה אולי אספר."

"לא תהיה הפעם הבאה, אני לא חוזרת הביתה מהצבא."

הורי היו המומים, ברחתי מהבית לפני שאבא שלי ירים עלי את המקל שלו. ליד הדלת הפתוחה פניתי אליו וצעקתי,

"אני מבקשת סליחה מכל הקופים שהשוויתי אותם אליך, אין קוף מרושע כמוך."

הייתי מיואשת, התחלתי לזלול כמו חזירה ועליתי במשקל. באחת ההופעות פקע כפתור בחצאית שלי, אשר נפלה למטה לקול צחוקם של החיילים בפניהם הופענו. הם כבר לא התלהבו כמו פעם כאשר שרתי את הסולו שלי, פעם אחת אפילו שרקו לי בוז. הרגשתי בדרך למטה. גם אורי שלי היה בדרך למטה, הוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי. ישבתי בשקם מול שתי לחמניות עם נקניקיות, שני בקבוקי טמפו ושלושה מצופים9 שימתיקו לי את החיים.

צנחן יפה תואר נעמד לידי. בפעם הראשונה מאז הפרידה מאורי הרגשתי ניצוץ בלב.

"את זוללת את עצמך לדעת, למה?" קולו היה אכפתי.

"לא יודעת למה," דמעות עמדו בעיני, "אולי כי יש לי פגישה עם אברום."

"אפשר לשבת לידך?"

"כן," הוא התיישב מולי.

"את מפחדת מהפגישה?"

"כן, מפחדת שהוא ייקח לי את הסולו," הרגשתי שהדמעות חונקות אותי.

"את רוצה שאלווה אותך לפגישה?"

"כן בבקשה, החברה הטובה שלי נשלחה להופעה ולא יכולה לבוא."

"אפשר לעזור לך?"

"איך?" הוא לקח את כול מה שהיה על השולחן וזרק לפח. אחר כך פתח את תיקו ושם על השולחן לפני, סנדוויץ' מלחם שחור עם גבינה לבנה וירקות, תפוח עץ אדום לחיים ובקבוק מים.

"זה יחזק אותך לקראת הפגישה עם אברום."

"ואתה הבאת את זה במיוחד בשבילי?"

"כן, כשראיתי אותך אתמול זוללת, החלטתי להראות לך שאפשר לאכול אחרת." עיניו היו טובות והוא חייך אלי באהדה.

"ולא תהיה רעב?"

"לא," הוא הוציא מתיקו עוד סנדוויץ' ובקבוק מים, "זה יספיק לי."

"אתה עוקב אחרי?"

"אפשר לכנות זאת כך, ליבי נחמץ שאני רואה איך את מחריבה את עצמך, מה שלא יהיה בפגישה עם אברום, אני איתך."

"ראיתי אותך בעבר, מי אתה?" חמימות הציפה את ליבי.

"שמי יואב ואני מש"ק ידיעת הארץ בפיקוד, כמוך וכמו חברי הלהקות אני בפיקודו של אברום."

"אני רואה שגם אתה צנחן."

"כולנו בצוות ההווי זכאים לכומתה אדומה, הגברים וחלק מהבנות זכאים כמוני לכנפיים."

"אני לא רק זכאי אלא גם ראוי לכומתה ולכנפיים."

"מה כוונתך ג'אנגו?

הוא התעלם מהכינוי הלא מחמיא שהדבקתי לו.

"אלוף הפיקוד החליט לזרוק אותכם כמה פעמים ממטוס כדי שתראו כמו צנחנים אמיתיים, האמת? הכומתה על ראש הגברים שלכם נראית כמו כובע ליצן."

השחצנות חסרת המעצורים של השולף הזה הרתיחה אותי, כמעט נפנפתי אותו כמו את האחרים שניסו לחזר אחרי, אך משיכה פנימית שחשתי אליו מנעה ממני לעשות זאת.

"ומה הופך אותך לא רק לזכאי אלא גם לראוי?"

"מסלול פלוגה של ארבע עשרה חודש שבסופו קורס מ"כים, אלף קילומטר של מסעות רגליים מפרכים. קו של אש בתעלת סואץ וחברים שנפלו שם. עם כל הכבוד, אתם רק מפזזים על במות,"

 

שתקתי זמן מה.

אורי אמר לי: הקרביים הם הדבר האמיתי. כל האחרים משרתים אותם. אנחנו רק נותנים להם שירותי מורל. לפעמים גם ג'אנגו צודק.

"גם אורי לא ראוי?"

"אורי יותר מראוי. הוא לא חיפש קריירה כזמר כמו מרביתכם בלהקות, הוא נאבק ללכת לקרבי, אך הייתה לו בעיה בריאותית," נדהמתי,

אחר כך למדנו יחד בחברת הילדים ובמוסד החינוכי האזורי של השומר הצעיר, את יודעת מה זה?"

"כן אורי סיפר לי."

"ליתר דיוק אני למדתי, אורי האינשטיין הזה ידע כבר הכל, יותר מכל המורים והמורות. בחברת הילדים הוא בילה בספריה. במוסד החינוכי הירשו לו לבלות בספריות של הטכניון והמכון

האוניברסיטאי בחיפה. אבל הוא השתתף בפעילות החברתית והיה הסוליסט של המקהלה, הוא גם עזר לחברה שהתקשו בלימודים," התמוגגתי אורי הצנוע לא סיפר לי את כול זה. לא הבנתי למה אורי יותר מראוי לכומתה והכנפיים, אך הדיקטטורה של השעון מנעה ממני לשאול את יואב על כך. אחר כך היו מאורעות שדחקו את השאלה הזאת לקרן זווית.

"הפגישה שלי עם אברום בעוד עשר דקות, אתה בא?"

"אברום לקח לי את הסולו," געיתי בבכי יואב חיבק בעדינות את כתפי. דמעותי הרטיבו את הכומתה הצרפתית האדומה שהתנוססה בגאווה על כתפו.

”ניסע לעיר, אני מזמין אותך למרק עצם, אין דבר יותר מנחם בערב ירושלמי קר."

"אבל זה משמין, החצאית כבר לוחצת לי."

"פעם אחת לא תזיק, התעודדי, מחר תתחילי דיאטה, אני אעזור לך, תראי שהחצאית עוד תיפול ממך."

תפסנו טרמפ לירושלים, התרפקתי עליו כול הדרך במושב האחורי, ראשי שעון על כתפו, שאבתי חום ועידוד. נכנסנו למסעדה המלאה עד אפס מקום. ראינו זוג עומד לקום ממקומו, יואב מיהר לשולחן המתפנה.

"זה השולחן שלי!" צייץ גבר קטן.

"כבר לא!" השיב יואב. הגבר הקטן בחן אותו מלמטה למעלה והחליט לוותר, יואב השולף המנצח הזמין אותי לשבת לשולחן והזמין שתי מנות.

קערות מהבילות של הסועדים האחרים הותירו דוק של אדים על חלון הזכוכית לידו ישבנו, בחלל נישא ניחוחו של מרק העצם הטוב בעיר.

אחרי כמה כפות מהמהביל מהביל הזה, מצב רוחי השתפר פלאים, חייכתי אליו.

"החיוך שלך יכול להפיל כול גבר," הוא הושיט את ידו הימנית ואחז את ידי הפנויה. החזרתי לו חום וחיוך נוסף, ראיתי שהוא מהסס לבסוף העז לשאול:

"למה אברום לקח לך את הסולו?"

מצב רוחי הטוב חלף כהרף עין, שוב עלו דמעות בעיני,

"הוא אמר שאני כבויה בהופעות והחיילים כבר אינם מקבלים ממני מה שהם מצפים, הוא מבין שאני במשבר וישמח להחזיר לי את הסולו כאשר אחזור למיטיבי," יואב אחז בשתי כפות ידי,

"את חייבת לחזור לעצמך, להשתחרר מאורי, הוא העבר."

"ואתה רוצה להיות ההווה?"

"את יודעת שכן."

"אחשוב על כך," שוב חייכתי אליו את החיוך שאני שומרת לאהובים, החזקנו ידיים עוד זמן מה. הסתכלתי בשעון,

"אנחנו חייבים לחזור לבסיס, לפני שהמכשפה תדפוק לי נפקדות."

לפני שקמנו ממקומנו, כתב יואב באצבעו על האדים בחלון אני אוהב אותך תמר, חייכתי אליו שוב. אורי הוא העבר, בעת הזאת אני צריכה כתף גברית להישען עליה בשעת מצוקה.

הערב המשכר הזה הסתיים בכניסה למגורי בנות בנשיקה מרפרפת, מול עיניה הזועמות של המכשפה שטרפה נחטף מבין שיניה, חזרתי דקה לפני מועד כיבוי האורות.

שנאתי אותה, שמה היה לילית אך כולם כינו אותה המכשפה. היא הייתה קצינת הח"ן חסרת החן של מצודת כפיר, היה לה יופי חיצוני מדהים, אך כיעור פנימי מדהים לא פחות, כמו אלוף הפיקוד שמינה אותה לא לפי כישוריה אלא בתמורה לחסדיה (כך אמרו השמועות) היא הייתה טיפוס של עבד כי ימלוך.

נכנסתי לחדר שלי, לאורו של הירח המלא שבקע מהחלון, פשטתי את בגדי ולבשתי פיג'מה. דנה שותפתי לחדר הרימה את תחתוני והריחה.

"זה מריח אהבה, אבל לא עד הסוף, מה עשית הערב?"

"דנה אני עד כדי כך שקופה?"

"תמר שלי, אמרתי לך כבר, אני קוראת בך כמו בספר, מי זה היה?"

"יואב מש"ק ידיעת הארץ," מרוגשת סיפרתי לה את קורות הערב הזה.

"זכר אלפא מובחר, תשמרי עליו. גבר כמוהו לא מוצאים בכול יום. צאי מהפרימיטיביות שלך, אם לא הוא יברח."

"את מכירה אותו?"

"לא מכירה אבל ראיתי אותו, הוא נוטף גבריות הרבה יותר מכל הגברים בלהקות כולל ראובן שלי ואורי שלך, תסמכי עלי בעניין הזה."

היחסים בין יואב וביני המשיכו לפרוח, היינו משכימים וצועדים בשבילי המחנה, יואב הדריך אותי גם מה וכמה לאכול. באחת מצעדות הבוקר האלה הוא אמר לי: "את יודעת שאורי השתחרר מהאשפוז?" הוא לא יחזור אלי, "הוא שוחרר מהצבא בפרופיל 24," אורי הפטריוט זה לא מגיע לו, "בערבים הוא מופיע כזמר חתונות," הוא בטח אוסף כסף להחזיר לאברום.

"תודה תמסור לו דש חם חם," אני עדיין אוהבת אותו הכי בעולם.

 

לא עבר זמן רב מדי והלכתי לתופרת להצר את החצאיות והמכנסים שלי. הבטתי במראה, הצבע האדום חזר ללחיי. בערבים נפגשנו במקום מסתור בין השיחים בגן של מצודת כפיר, לפעמים יואב ביקש משותפו לחדר במגורי הבנים להיעדר לכמה שעות. בחדר שלי במגורי בנות לא נפגשנו, לא רצינו להיות הטרף של המכשפה.

החלטתי לפי עצתה של דנה שעם יואב אעז קצת יותר, למרות זאת הבהרתי לו שלא כמו הבנות האשכנזיות והחופשיות בלהקה שפוסקות רגליים בקלות, אני ימנית גאה מבית מסורתי. המפגשים בינינו שהיו בהתחלה אפלטוניים, התחממו בתוך זמן קצר. הנשיקות שלנו נהיו לוהטות יותר ויותר. משעבר זמן רציתי לחוות עוד קמצוץ מהריגושים שדנה סיפרה לי עליהם. הייתי מתירה את חזייתי ומרשה לידו של יואב לטייל תחת חולצתי. שהעביר את אצבעו לאורך עמוד השדרה שלי ובמיוחד כאשר נגע בפטמותיי הזקופות, חשתי את החשמל בכפות ידיו. האם חשמל כזה זרם גם בכפות ידיו של אורי?

כאשר יואב ניסה ללטף אותי מתחת לחגורה, הצבתי לו תמרור עצור בוהק. הוא כיבד את רצוני ואת תחושותיי.

באחד המפגשים שלנו החזקתי את כף ידו הימנית והסתכלתי. ראיתי דבר שהפחיד אותי, צלקת בולטת וארוכה חצתה את קו החיים שלו. לא ידעתי מה משמעות הדבר. ידעתי שאורי בז למשמעות הקווים על כף היד. אבל הקוראת בכף היד בשכונה אמרה לי דברים מדהימים על חיי, חוץ מזה שהיא ניבאה שאתקבל ללהקה צבאית. היא אמרה שתהיה לי אהבה ענקית, אהובי יברח ואני אמצא אהבה חדשה. פחדתי שגם יואב יבוז לי אם אדבר איתו על קווי כף היד. בכל זאת שאלתי על הצלקת.

"רסיס שחדר לכף ידי במלחמת ההתשה בתעלה, לפעמים הצלקת קצת מציקה לי."

גם לי הצלקת הציקה, למה היא חוצה את קו החיים של יואב?

בטחוני העצמי חזר כמו בימים לפני שאורי עזב אותי, יואב שם לב לכך,

"בקשי ראיון מאברום, שכנעי אותו שהתקופה הרעה שלך חלפה, אני יודע שהוא אוהב אותך תראי שיחזיר לך את הסולו."

לבשתי מדי א' מגוהצים למשעי ובהם חצאית המזל שלי, שהטריפה את החיילים בימים שהסולו היה שלי. נפרדתי מיואב בנשיקה מרפרפת לפני דלת לשכתו של אברום. שהסתיימה הפגישה פתחתי את הדלת והסתערתי עליו בחיבוק ענק רגלי נכרכו סביב מותניו, למרות מכנסי הדגמ"ח שלבש, חשתי או שדימיתי לחוש את איברו מבעד לתחתוני. נישקתי אותו כמו שמעולם לא נישקתי.

"עשיתי זאת, קיבלתי את הסולו, הכול בזכותך." האושר שלי היה מדבק, גם הוא נסחף בו. רגלי חזרו לרצפה. אחזתי בידו,

"בוא למסתור שלנו." הגיע הזמן לחוש עוד ריגושים בנוסח דנה וראובן. עזרתי עוז, פשטתי בגדים וחשפתי את פלג גופי העליון, יואב הביט בו בשקיקה.

"יש לך גוף נפלא, מותר לגעת?"

"נשק אותי."

יואב נישק את פטמותיי בערגה ובאהבה, גם שפתיו היו מחשמלות. בלי ששמתי לב לכך, הוא הרים את חצאית המזל על בטני החשופה, חשתי את החום הלוהט בירכי ומה שביניהן. הוא שלח את ידו לתחתוני, נהמתי כחתולה.

לפתע הכה באפי ריח התשוקה שלי, גם יואב בטח מריח, איך הוא מפרש זאת?

תפסתי את ידו בחוזקה בשתי ידי,

"יואב עדיין לא! הבטחתי לאמי שאתחתן בתולה," הוא הרפה מיד.

הסתכלתי בו. מכנסיו היו מופשלים עד נעליו, הבטתי מוקסמת בתחתוניו המתוחים והלחים שרפו עם כול פעימה של אברו. היה ברור לי מה השתוקק לעשות, שמחתי שעצרתי אותו בזמן, דנה לא טעתה, גברים בגיל הזה מתים ל… לא רוצה להשתמש במילה הזאת, למה אורי שלי לא ניסה? אפילו במלון בלונדון שם ישנו באותה מיטה כול אחד בצד שלו. הייתה בי תשוקה אליו, אפילו חלום ארוטי. האם הוא לא הריח מה שמריחה דנה בחלומותיי?

"תמר", היא אמרה לי בוקר אחד, "שאת חולמת את זורקת את השמיכה ופוסקת רגלים, אפשר לחשוב שאת מזדיי… עם רוח רפאים, החור שלך מריח קילומטר."

אחרי לילה כזה הייתי הולכת עם דנה למקלחת, אם עוד מישהי תיכנס, היא בטח תחשוב שהריח הוא מדנה, היא הרי ידועה ומתגאה במעלליה. חברה אמיתית.

"יואב, הריח שלך משונה," אמרתי במבוכה, "אני זוכרת אותו מגיל ארבע, כאשר התגנבתי בלילה למיטה של הורי, אמא התרגזה ואמרה שהפרעתי להם לקיים את המצווה. רק היום הבנתי שמה שהרחתי אז, היה ריח המצווה של אבא, לאמא לא היה ריח של מצווה כמו שלי, למה?"

"אולי כי רק אבא שלך נהנה מהמצווה, אמא שלך רק מילאה את חובתה המקודשת," התלבשנו וחייכנו, חיבקתי אותו.

"אני אוהבת אותך יותר כי לא כפית עלי לשכב איתך, למרות שהיית יכול, גברים אחרים בלהקה היו כופים עלי ואומרים שאני התחלתי.“

"האם אורי היה עוצר כמוני?" איני יודעת למה שאל זאת, אותי הוא הרתיח.

"אורי בחיים לא כפה עלי שום דבר! גם אם ישבתם יחד על הסיר, אתה ממש לא הכרת אותו! אורי הוא הגבר הטהור בעולם! יש לך עוד הרבה מה ללמוד ממנו!" הייתי נסערת.

"אני מתנצל על כך שפגעתי באורי, לא ידעתי עד כמה הוא יקר לך."

"התנצלותך התקבלה." חייכתי אליו וחיבקתי אותו.

"אני אוהב אותך ורוצה לעשות איתך את המצווה עוד שנים רבות ולגדל יחד איתך הרבה ילדים."

"אתה רוצה להתחתן אתי?" אמרתי כלא מאמינה, "חשבתי שרק רצית לשכב איתי ולסמן עוד קו על העוזי שלך," הוא צחק בכל פה.

"את שנונה, אבל אני לא מהחורטים קווים, אני באמת רוצה להתחתן איתך. למרות מה שאמרה לך דנה על הקיבוצניקים, אני מאמין בחיי נישואין שוויוניים ובנאמנות הדדית בין בני זוג, האם גם את מאמינה בזאת?"

"ברור שאני מאמינה בזה, בקשר להצעת הנישואין שלך, אני חייבת לחשוב על כך."

אהבתי את יואב והשתוקקתי אליו, גם הוא אהב אותי. עוד נבואה של הקוראת בכף היד התגשמה. האם אורי צדק? או שהיא באמת יודעת לנבא את העתיד?

הלכתי למקלחת לשטוף מעצמי את ריחות הערב הזה. קיוויתי שאף אחת לא תיכנס למקלחת הבנות לפני שאדיף ריח סבון מבושם. לרוע המזל, רגע לפני שפתחתי את זרם המים נכנסה דנה היא רחרחה, לפחות זו היא ולא מישהי אחרת.

"זה אמיתי?"

"עדיין לא," הסמקתי, "אני חייבת להתייעץ איתך, אבל בחדר שלנו לא פה."

 

שסיימה לעשן נכנסנו לחדרנו, דנה כיבדה את סלידתי מעישון.

"אז מה בכל זאת היה?"

סיפרתי לה בפרוטרוט, היא שקעה במחשבות.

"קפצי על המציאה בלי היסוס, לא תוכלי להחזיק בו עוד זמן רב שהוא סובל מכאב ביצים כרוני. והרי לא תיפרדי מבתוליך הקדושים בלי קידושין, אבל הפעם זו מניה בטוחה."

סיפרתי לה על הצלקת בידו של יואב.

"אם היא הייתה על הזיין שלו, בזקפה היא הייתה גדלה פי שלוש והיית יכולה להגיע לאורגזמות אלוהיות,"

אחר הצהרים פגשתי את יואב במסתור שלנו.

"אני מקבלת את הצעתך, אודיע לאמא שאנחנו מתחתנים."

כשהבאתי את אורי הביתה היה ברור לי שאבא חייב להסכים לחתונה. התנהגותו הנבזית בפגישה ההיא, גמלה אותי מהצורך לבקש את הסכמתו. אורי אמר לי לא פעם, את כבר אדם בוגר בעל זכויות ודעה משל עצמך. מותר לך להתייעץ עם מי שתרצי, אך ההחלטה בסוף היא שלך ורק שלך. יואב קטע את הרהורי,

"ולאבא שלך לא תודיעי? שמעתי שילדות ימניות מבקשות רשות מאבא."

"הימנית הזאת כבר לא שואלת אף אחד אם הוא מסכים, במיוחד לא את אבא שלה.״

"לא, אבל אבא שונא קיבוצניקים מהשמוץ, הוא אומר שאצלכם בקיבוץ אין בית כנסת, אתם אוכלים חזירים ושפנים ונערים ונערות מתקלחים יחד, הוא אומר שזו פריצות, ככה שאין לי מה לשאול אותו אלא רק אותך."

"מה את רוצה לשאול אותי?" יואב היה סקרן.

"האם אתה רוצה שהילדים שלנו יגדלו בחינוך המשותף בקיבוץ?"

יואב שתק נראה היה לי שהוא מחפש תשובה הולמת,

"אני זוכר לטובה את החינוך המשותף, הוא בנה אותי וגם את אורי. אך אם את לא שלמה איתו, נגור במקום שתבחרי, לא מפריע לי לראות בית כנסת מבחוץ."

"איפה ילמדו הילדים שלנו?"

"ממלכתי דתי מספיק טוב בשבילך?" אני מכירה את השטויות שמלמדים בממלכתי דתי,

"ממש לא…"

"הבנתי, את רוצה חינוך חניוקי, אולי סאטמר?" הוא גיחך.

"יואב תן לי לסיים את דברי, אני ציונית מסורתית אבל לבית ספר דתי קשה להיות נאור מעצם הווייתו, אני רוצה בית ספר ממלכתי, אבל כזה המשלב לימודי יהדות מורחבים, שמעתי שיש כאלה."

"אין בעיה, חפשי בית ספר כזה ונגור לא רחוק ממנו."

”אבל בטח תרצה שאצלה לך סטייקים לבנים ביום הכיפורים."

"אם תרצי לצלות סטייקים לבנים ביום הכיפורים, אשמח להצטרף," ניסיתי לאתגר אותו, הוא עמד באתגרים בקלות מפתיעה בלי לוותר על עקרונותיו.

"יואב אני רצינית, הבית שלנו חייב להיות כשר."

"התארחת אצל אורי בנווה עמל, לא היו שם בדיוק אוכל וכלים כשרים."

"אבל אם אני רוצה לארח את אמא שלי, הבית שלנו חייב להיות כשר."

"מצידי תנהלי את המטבח כך שגם חניוקים ממאה שערים יוכלו לאכול אצלנו."

"אתה אולי רוצה שאבשל גפילטע פיש מתוק ואת השמאלץ המגעיל שלהם?"

"החלטת לגרום לי להקיא?" יואב העווה את פניו באופן תיאטרלי, "אני דווקא אוהב אוכל תימני, אכלתי כמה פעמים במסעדות בכרם התימנים."

"האוכל שמה הוא תימני משוכנז," אמרתי בזלזול, "כמו אמא שלי אני מבשלת רק אוכל תימני אמיתי," הייתי גאה בכישרון הבישול שירשתי מאמא.

"אז איפה תכיני לי אוכל תימני אמיתי?" הרהרתי מעט,

"אולי אצל הדודה שלי, אל הבית שלי אני לא נכנסת מאז שאורי ברח."

"כול הזמן אורי אורי, אני כמעט שומע אותו מדבר מהפה שלך."

"הוא יצר את תמר החדשה, אף אחד אחר, גם אתה לא היה מסוגל לזה. למרות זאת לא הוא ולא אף אחר מדבר מפי, זו אני, ואני בלבד!" יואב שתק, הוא היה מהורהר, לבסוף אמר בקול מודאג,

"אני חושש שצילו הענק של אורי יאפיל על הנישואין שלנו."

"לא! יואב שלי, למרות שאף אחד אינו מתקרב למוחו של אורי, התחושה שלי היא שבחדר המשכב אורי לא יכול להתחרות בך," חשתי חום בכל גופי, "אני כבר משתוקקת לפגוש אותך בליל הכלולות."

"ואני משתוקק להוריד ממך את שמלת הכלולות." תשוקותינו גברו והתנשקנו בלהט. שנינו כבר לא יכולים לעמוד בזה, אנחנו חייבים להתחתן במהירות האפשרית, מלון ללא חתונה בנוסח דנה וראובן לא מתאים לי.

 

עוד לא ידעתי איך מתי ואיפה נחגוג את נישואינו, אך החלטתי להזמין רק את אמי אחי ואחיותיי, אבא שילך לעזאזל, בחופשת סוף השבוע פגשתי את אמי בביתה של דודתי,

"אני מתחתנת עם יואב, אם תרצי להכירו, הוא יבוא לכאן, אבא לא יוזמן לחתונה."

"תמר, חתונה היא זמן טוב להתפייס עם אבא, אני אדבר איתו, אם אראה שהכל בסדר, אני מציעה שתבואי עם יואב אלינו הביתה לארוחה תימנית אסלי."

"לא אבוא אתו הביתה, אבא יחריב לי את הנישואין בפעם השנייה."

"איזה חתונה תהיה לכם? יין פטישים צבאי בבית החייל?"

"עדיף בית החייל בלי אבא, מאשר מלון הילטון עם אבא, ככל שהוא יהיה רחוק יותר כך יהיה טוב יותר," נפרדנו בלי להסכים.

אחרי יומיים בשעות הערב, קיבלתי הודעה שאמא מחכה לי וליואב מחוץ לשער של הפיקוד, פגשנו אותה שם.

"עלו למונית, ניסע לבית קפה בירושלים," נסענו לירושלים, תא פרטי עם שולחן שאמא הזמינה חיכה לנו.

"תמר, אבא רוצה להתפייס, הוא מתחרט על מה שקרה בפגישה עם אורי, הוא מבטיח שיערוך לכם חתונה מפוארת במלון הילטון ויקנה לכם בית, רק תבואו שניכם הביתה בשבוע הבא לפגישת היכרות עם אוכל תימני אמיתי."

"אמא, אנחנו לא באים, נרשם ברבנות הצבאית ונחגוג חתונה צנועה בבית החייל."

"תמר," אמר יואב, "זה חוסר נימוס לענות ככה לאמא, ממה את מפחדת?"

"אתה לא מכיר את התרגילים המלוכלכים שלו, אורי ברח כשפגש את אבא שלי סעדיה, אני מפחדת שגם אתה תבריז לי."

אמא נחרה בבוז,

"אורי הוא פחדן, הוא לא יודע איזה אוצר הפסיד."

"אמא הוא לא פחדן! וגם את לא תכני אותו כך!" הייתי מרוגזת.

"יואב הוא צנחן אמיץ," המשיכה אמא כאילו לא שמעה אותי.

"לא ברחתי מהפגזות המצרים בתעלת סואץ ובטח לא אברח מאבא שלך," ג'אנגו ובוק ג׳ונס החבויים ביואב שלי פרצו החוצה.

שולפים מהמערב הפרוע לא התחבאו אצל אורי שלי, הוא היה אחד יחיד ומיוחד, אבל הוא העבר. הייתי כמעט בטוחה שהוא לא מסוגל להרוות את תשוקתי לגבר שאותה חשתי ליד יואב, שהוא ההווה והעתיד.

"בשבוע הבא," אמרה אמי מזל, "אתם מוזמנים לאוכל תימני אמיתי." היססתי, זיכרון הבריחה של אורי עוד צרב אותי.

"תמר," אמר יואב, "את חושבת שאמא שלך הייתה מזמינה אותנו אם אבא שלך לא היה רוצה באמת להתפייס? הגיע הזמן שתפתחי איתו דף חדש."

"בסדר אמא! אנחנו נבוא! בין שזה ימצא חן בעיני אבא ובין שלא, אנחנו מתחתנים!" המונית החזירה אותנו למצודת כפיר.

"בוא למחבוא שלנו."

נצמדתי אל יואב חיבקתי ונישקתי אותו בלהט על שפתיו, חשתי עוד מהתחושות הנפלאות שתארה לי דנה, כמעט איבדתי שליטה, הגבר הזה מטריף אותי. התנתקתי מעונג החיבוק.

ביום המיועד נסעתי הביתה ועזרתי לאמא להכין את הארוחה. אבא היה אדיב בצורה חשודה. תפסיקי להריץ סרטי אימה בראש שלך, אמרתי לעצמי. בשעה שקבענו צלצל יואב בפעמון הבית הגדול שלנו בשכונה, אמי מזל ואני פתחנו לו את הדלת. שתינו חייכנו אליו ונישקנו אותו בחמימות על הלחי.

נכנסנו הביתה לסלון המרווח.

אבא לא עישן אך האוויר היה מסריח. שתי מאפרות על השולחן היו מלאות להבחיל, גם הספות הדיפו ריח עשן, במילה אחת מגעיל!!! ראיתי שגם יואב לא סובל את הריח הזה.

תיכף ראיתי שהוא לא בא טוב בעין של אבא.

"מזל," הוא קרא בקול רם, "הכנת לווזווז צִימס קיגל ושמאלץ?"

"הוא יאכל אתנו אוכל תימני אסלי," ענתה אמא.

"נראה אם הוא מסוגל."

אבא הוציא פיתה מהמזווה והחל למרוח עליה את הסחוג הקטלני שלו בשכבה נדיבה, כמו שפולני מורח ריבת דובדבנים.

"לך מספיק פחות," הוא הגיש ליואב בזלזול חצי פיתה, אחזתי בידו של יואב.

"אבא שלי זומם משהו, אנחנו חוזרים למצודת כפיר."

"תמר, אני רעב, כול הדרך לכאן פנטזתי על אוכל תימני, אני לא בורח."

"יואב אני מזהירה אותך," אמרתי בחשש, "זה לא הסחוג המשוכנז של ציון וצארום בכרם, אבא שלי מכין את הסחוג הכי חריף בשכונה ואולי בארץ."

חששתי שאבי מכניס את יואב לשדה מוקשים והסיפור עם אורי עומד לחזור על עצמו.

"יואב, אל תשחק את המשחק שלו," זה לא עזר, השולף המהיר במערב, שוב יצא מיואב.

"שום יָמָן לא ילעג לי," הוא מרח על חצי הפיתה את השכבה הדקה ביותר שאפשר.

אבא המשיך להביט ביואב באופן מתגרה, נגס בפיתה שלו בכל פה ולעס בהנאה. הוא נגס פעם נוספת והפעם נגיסה גדולה יותר, הביט בזלזול ביואב וכאילו אמר, נראה אותך ווּזְווּז!

הייתי מיואשת, הקרס של אבא נתקעה עמוק בחך של יואב. הוא עצר את נשימתו, קרב את חצי הפיתה לפיו ונגס את הביס הקטן ביותר האפשרי. ראיתי שפיו בוער. הוא נתן בי מבט מנצח, נשם עמוקות. ואז זה קרה, ריח הסחוג הכה בו כמו אגרוף. אפו החל לנזול, עיניו דמעו והוא לא הפסיק להתעטש.

אבא חגג את תבוסתו של יואב בצחוק פראי ובעוד נגיסה גדולה מהפיתה שלו. יואב התאושש, אך ראיתי שהוא עומד להקיא, היה ברור לי שעל ארוחת הערב החגיגית אין מה לדבר.

"אבא למה?" התפרצתי, "כי הוא אשכנזי? כי הוא מהשומר הצעיר?"

"הסיבה השנייה," אבי שמר על קור רוחו המרושע, הצית סיגריה מגעילה ונשף לפרצופי את העשן המסריח.

אגרפתי את כפות ידי עד כאב, פרקי אצבעותיי השחורות הלבינו,

"הוא הבטיח שהבית יהיה כשר והילדים יתחנכו בדרך שלי."

 

"יש דברים שהוא לא יכול להבטיח."

"כמו מה?"

"לא כשעת רותחת כמו סיר לחץ."

שתקתי, אולי נרגעתי במקצת, הגלגלים במוחי הסתובבו במהירות האור.

לבסוף אמרתי בטון הרגוע ביותר שהצלחתי לגייס,

"אני חוזרת עם יואב לבסיס, כשאחזור רגועה, אתה תענה לי על כול השאלות, גם על אורי."

"חצופה," אבא החל מאבד את שלוותו, "אענה על מה שאמצא לנכון."

"אם לא תענה על הכול, לא תראה אותי יותר, ואפילו לחופה שלי לא תוזמן."

"בת נעוות המרדות, היכן מצוות כבוד אב?"

"כבוד על מה? על כך שאתה מכיש כצפעוני בחושך זו הפעם השנייה?"

אבא איבד את שארית שלוותו, הרים את ידו והתקרב אלי, ראיתי את יואב מאגרף את ידו,

"קוף זקן, אם תיגע בה באצבע קטנה, האגרוף הזה יכנס משיניך ועד גרונך, לא תוכל לאכול סחוג עשר שנים," שוב יצא השולף מיואב.

אבא קפא במקומו ונאלם דום נראה היה שצנצנת סחוג מלאה נתקעה בגרונו.

"די," צעקתי, "גברים, לא תפתרו שום דבר באלימות."

אמא ההמומה החלה לבכות, חיבקתי אותה בחום.

"מצטערת אמא, אבל הייתי חייבת," אהבתי את אמא והיא אהבה אותי בת הזקונים יותר מכל אחיי ואחיותיי.

"אני יודעת." אמא המשיכה לבכות, "הוא שיקר לי בלי בושה," העלבון הצורב עלה מתוך הבכי שלה, חיבקתי אותה עוד זמן מה. ואז אחזתי בידו של יואב,

"בוא, אנחנו חוזרים למצודת כפיר," פניתי אל אבא והסתכלתי בעיניו הקטנות והמרושעות," אבא, כשאבוא לכאן בפעם הבאה תוכל להוכיח לי שאתה ראוי לכבוד אב."

כבר לא הייתי נערת שכונות הרועדת מאבא שלה, אורי יצר אותי מחדש.

יואב ואני יצאנו אל הלילה הקריר, תפסנו טרמפ לירושלים. נשברתי ובכיתי כול הדרך על הספסל האחורי של המכונית, יואב חיבק את כתפי כמו אז בפגישה הראשונה שלנו, הרטבתי את חולצת הדגמ"ח שלו בדמעותיי. הבנתי שאבי ניסה להבריח ממני גם את אהובי השני יואב. החלטתי שאחזיק בו ויהי מה. לצורך זה החלטתי להפוך לילדה רעה, לא רעה עד כדי לאבד את בתולי, אך מספיק רעה כדי לשמור את יואב איתי.

שחזרתי את כל השיחות עם דנה, זו שלימדה אותי דרכי עלמה בגבר. ידעתי שיואב לא יאכזב אותי, הוא הרי כבר הוכיח לי שאפשר לסמוך עליו. פחדתי שהחינוך שלי יכשיל אותי, אך אז נזכרתי במה שאמר לי אורי שלי על שיר השירים:

"גם אם נקבל את הנמשל של רבי עקיבא על הספר הנפלא הזה, הרי המשל הוא שאהבה ארוטית בין גבר ואישה היא דבר נפלא, ולא נועדה רק לצורכי פרו ורבו."

נכנסנו למסעדה שזכרנו לטובה וכמו אז הזמין יואב שתי מנות. לאחר שמצב רוחנו השתפר אחזנו ידיים.

"יואב, מהיום כבר לא אהיה הילדה הטובה של אבא, מהיום אני ילדה גדולה, ילדה רעה, אעשה הכול בדרכי שלי."

"ומה היא דרכך?“

"עדיין איני יודעת, יש חידות אפלות שעד שלא אפתור אותן, לא אוכל להחליט."

"מסכים, אני חייב לדעת מה אינני יכול להבטיח לך?" אכלנו עוד כמה כפות מרק שחיממו את קרבינו.

"חידה שנייה, למה אורי ברח? האמת, אינני מבינה למה אתה לא ברחת?"

"כי אני לא בורח ואת הבחורה הכי הכי שהכרתי."

"חנפן," חייכתי אליו, "אני רוצה לבקש ממך משהו, מותר לך לסרב."

"לא אסרב לשום בקשה שלך."

"אני צריכה את החום שלך כול הלילה הזה, אני רוצה שנישן באותה מיטה," פני בערו, לא האמנתי שאעז לבקש זאת. ראיתי על פניו של יואב שהילדה הרעה שבי הביכה אותו.

"במצודת כפיר אנחנו יכולים לחטוף תלונה, מהמכשפה במגורי בנות או מהרס"ר במגורי בנים."

"יש בעיר מלון נחמד וזול, דנה החברה שלי באה אליו עם החבר שלה כשהם רוצים לישון יחד."

"ואת רוצה שנישן כמוהם?" יואב נשמע כלא מאמין למשמע אוזניו.

"לא, אתה יודע את הגבולות שלי, תבטיח לי שתכבד אותם."

"מבטיח."

הגענו למלון, "אחכה לך בלובי," אמרתי, "דרוש בקבלה מיטה זוגית שלמה, שתי מיטות נפרדות ומוצמדות מתרחקות בלילה זו מזו ואפשר ליפול ברווח."

"גם את זה לימדה אותך דנה?" הנהנתי בראשי.

בלובי, היה שלט משונה, בראשו היה התאריך של היום, תחתיו הייתה תמונה ותחתיה כיתוב:

היום לפני 2016 שנה ביום הידוע כאידו של מארס,

נרצח יוליוס קיסר בתיאטרון פומפיוס מושב הסנאט ברומא.|

בין הרוצחים היה בנו המאומץ של קיסר מרקוס יוניוס ברוטוס.

 

יואב הגיע ללובי,

"מה עניין השלט הזה לכאן?" הוא שאל את הברמן.

"גחמה של המנהל, חובב ההיסטוריה וכשיש תאריך מעניין, הוא דואג לציין זאת בלובי."

"אידיוטי, אבל לא מזיק," גיחכתי.

"חדר 21," אמר לי יואב והמשיך. נכנסתי לחדר כמה דקות אחריו.

"אני רוצה שנחווה זוגיות הכי קרוב למה שחווים דנה וראובן בן זוגה."

"מה כוונתך ילדה רעה?" חייך אלי יואב.

"גם לילדה הרעה יש גבול. הכול, חוץ מלאבד את בתולי, תוכל לעמוד בזה?"

"אוכל לעמוד בזה," הוא הרהר לרגע, "תעצרי אותי שאתקרב לגבול."

"אתה משמר הגבול שלי, תעצור אם אסחף אל הגבול," הבטתי בעיניו,

"אני סומכת עליך,"

יואב נכנס לחדר השירותים, שיצא משם היה בידו בקבוק קטן, שאותו הניח על השידה שליד המיטה.

"מה זה?" הייתי סקרנית.

"שמן שקדים, מתנה של המלון לזוגות אוהבים, שותף נהדר ללילה כזה."

"אל תשכח לעצור את הילדה הרעה אם זו תיסחף לעבר הגבול."

"לא אשכח."

כיביתי את כול המנורות בחדר מלבד אחת, "נתפשט," אמרתי נבוכה אך נחושה.

עמדנו עירומים אחת מול השני במרחק של כשני מטר, חשתי חוסר נוחות, לא הייתי מורגלת בכך, יואב ואברו עמדו זקופים כמו החיילים של משמר המלכה בארמון בקינגהאם.

"אתה אוהב מה שאתה רואה?"

"זה העירום הנשי הנפלא ביותר שראיתי בחיי, את אוהבת מה שאת רואה?"

"זהו העירום הגברי הראשון שאני רואה בחיי והוא נפלא."

זו הייתה השאלה הראשונה על 15 נקודות במבחן הבגרות שלי.

השאלה השנייה גם היא על 15 נקודות הייתה חיבוק בעירום עם הגבר שלי. גם על השאלה הזאת עניתי נכון.

מעודדת חשתי ביטחון לגשת לפתרון השאלה המרכזית על 40 נקודות.

"לטף ונשק אותי בכל גופי, זרום עם תחושותיי, תבחין כבר מה מרגש אותי ומה לא."

"ילדה רעה ומורה טובה הדנה הזאת."

"כן, אנחנו מדברות על הכול."

"שכבי על הבטן."

יואב שפך לכף ידו קצת שמן שקדים וחיכה מעט, השמן היה חמים ונעים, הוא החל לעסות אותי. חשתי חשמל בכל מקום שנגע בו. גבי ישבני ורגלי. מדי פעם הוא הוסיף נשיקה מרגשת במקום אותו ליטף. נהמתי כמו חתולה מלוטפת, מדי פעם שמתח את כף ידו חשתי בצלקת שעליה, היא ריגשה אותי.

"התהפכי על הגב."

הטקס חזר על עצמו, לבסוף ההוא הגיע לקודש הקודשים שלי. בעבר נגעתי שם מספר פעמים בעצמי מלאת רגשות אשם, מביטה בתקרה ומצפה שתיפול על ראשי. הפעם הייתי משוחררת והתמכרתי לתחושה הנפלאה וצעקתי,

"יואב!"

"יותר בשקט, המכשפה במצודת כפיר עוד תשמע אותך."

"דע אותי," כמעט בכיתי. הוא לא נסחף איתי. לפתע רעדתי בכל גופי, הרגשתי שהעפלתי לאוורסט. נשארתי על פסגתו עוד דקות ארוכות, בוכה מאושר אין סופי. ריח המצווה החריף שלי התפשט בכל החדר. חיבקתי את יואב.

"יואב, זה הדבר הנפלא ביותר שקרה לי בחיים. אני מאושרת שלא שעית לתחינתי שנסחפתי, אבל למה?"

"כי בקשת ממני שלא אתן לך לחצות את הגבול אם תסחפי, השתוקקתי להיסחף איתך, אבל עצרתי בעדי."

"אני אוהבת אותך, כי אתה שומר עלי מפני עצמי," נגעתי באיברו המתוח שעמד להתפוצץ, הוא פלט זרמים אדירים והדיף את ריח המצווה שלו, הייתי מוקסמת.

"אם היית נסחף איתי, היינו בוראים את הילד שלנו ."

"לא טוב לברוא ילדים בהיסחפות של רגע."

הרגשתי בטוחה מספיק, תקרת החדר לא נפלה על ראשי. הדלקתי את כול האורות. זה היה הזמן לפתור את הבעיה הבאה של 15 נקודות.

אחזתי בידו של יואב והובלתי אותו את אל מול המראה הגדולה. מראה העירום של שנינו היכה בי וריגש את שנינו.

"גם לילדות רעות יש מה ללמד ילד רע כמוני."

אחרי שעינינו שבעו מהמראה במראה, הגיע הזמן לפתור את הבעיה האחרונה, 15 נקודות גם היא.

אחזתי בידו והובלתי אותו למקלחת, עמדנו תחת זרם המים החמים.

"ילדה רעה, שוב לימדת אותי שיעור חדש באהבה."

"בוא יואב ונשטוף מעלינו את ריחות המצווה."

חשנו הנאה עצומה כאשר סיבנו זה את זה באהבה מכף רגל עד ראש. הדפנו ריח סבונים מבושמים.

"זה היה הלילה הנפלא בחיי," אמרתי.