הקדמה

גיבורים, מלאכים, שטן ובכורו

אלו היו דמויות המפתח של חיי, שני גברים גיבורים היו אהבות ענקיות בחיי. כל אחד מהם אהב אותי בדרכו. שניהם היו צנחנים ותוצר החינוך המשותף בקיבוץ השומר הצעיר נווה עמל. הגיבורה והאהבה השלישית, גם היא ענקית אך שונה הייתה חברת הנפש היחידה בחיי. כמו בכל סיפור טוב, היו גם מלאכים בני אנוש צחורי כנפיים, ואיך אפשר בלי השטן ובכורו?

אורי האינטלקטואל, אהבתי הראשונה והגדולה ביותר, הוא יצר אותי מחדש, ופתח בפני את שערי המדע והדעת. ממנו למדתי שבראשית ברא האדם את אלוהים בדמותו ובצלמו.

יואב היצרי, היה חכם יותר מכל הגברים בני דורי שהכרתי חוץ מאורי. עם יואב העפלתי לפסגות התשוקה שאליהם מעולם לא טיפסתי עם אורי. על אף תשוקתי אל יואב, הרי אורי היה תמיד בחירתי הראשונה.

דנה החופשית, הייתה נערת פרחים ובוגרת וודסטוק. אני הייתי תוצר של שכונה קרתנית מסורתית. היינו חברות בנפש. דנה היא זו שלימדה אותי דרך עלמה בגבר.

חמישה מלאכים, אימו של אורי רחל, שני ידידיה בנפש אבישי וצרויה, והחובשת/מיילדת. קיבוצניקים שכולם נתינה, בלעדיהם לא היה נולד אורי שלי. המלאך החמישי הוא אברום. הנפש הטובה מפיקוד המרכז ומחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים.

השטן שניצב על דרכי בעלילה זו, מגובה בכוחות האופל שעלו ממחשכים של שלושת אלפים שנה, באמונה יוקדת שאלוהים לוחש על אוזנו את רצונו, היה לא אחר מאשר אבי סעדיה. לכל שטן מהוגן יש גם… בכור שטן! זה היה החוקר הפרטי של אבי. טיפוס נאלח שכמעט הצליח להרוס את אהבת חיי. הדבר היחיד שאפשר לומר לזכותו הוא, שבלעדיו יהיה העולם טוב יותר.

 

דפי תמר

זהו סיפור חיי מהזמן בו התכוננתי למיונים של הלהקות הצבאיות, יש בו ארבעה חלקים. כל חלק הוא סיפור בפני עצמו. החלקים אחד עד שלוש הם רצף אירועים לפי זמנים. הם נסמכים על דפי היומן שלי אותם כתבתי סמוך ככל האפשר להתרחשות המאורעות במשך יותר מארבעים שנה, החלק הרביעי נסמך בעיקרו על הקלטות שביצעתי לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים. והוא עוסק גם בעבר הרחוק יותר.

מובן שסיפורים אינם יומן כרונולוגי, הם שטים לפעמים בזמן קדימה ואחורה. השלמתי את הספר בעשור השביעי לחיי. גם ההקלטות הן לא הסיפור עצמו של החלק הרביעי, אלא הבסיס שלו.

את הנספחים שבסוף הספר אני מבקשת שתקראו רק כאשר תסיימו את הסיפור.

אם הזמנים מעניינים אותכם תוכלו לקרוא אותם בנספח לוח זמנים.

בשנת 2015 העברתי את מחברות היומן לפורמט דיגיטלי באמצעות הטכנולוגיה של זיהוי כתב. היה לי כתב יד מעולה, וכך ההמרה עברה כמעט חלק. את הקלטות של הסיפור הרביעי תמללתי. תמונה שווה אלף מילים, שיר שווה אלפייים וסרט שווה חמשת אלפים. על כן הוצאתי את הספר בפורמט של ספר רב ממדי™ לסיפורים תמונות שימחישו את הכתוב. מכיוון שאנו חיים בעידן האינטרנט, הוספתי גם קישורים מעניינים.

אני אישה טוטאלית, כתבתי הכל. אהבות שנאות, ניצחונות תבוסות, נקמות, סליחות ותשוקות. לא הסתרתי מאום מסיבות של מה יגידו אלה המצקצקים בלשונם וצודקים תמיד. לא הסתתרתי מאחורי צניעות צדקנית ומזויפת.

הייתה לי אובססיה לתעד מה שעבר עלי ועל המדינה האהובה והאכזרית שלי, מדינה שגבתה ממני את היקר לי ביותר. על אף זאת, כמו שכתב אהוד מנור בשירו הנפלא, שאותו שרה הזמרת הנפלאה גלי עטרי.

אין לי ארץ אחרת

גם אם אדמתי בוערת

אחרון אחרון ולא חביב: משטרת המחשבות של הפוליטיקלי קורקט. לא איכנע לפוליטרוקים הנאלחים שלה. תוכלו לקרוא עליהם בנספח משטרת המחשבות.

על החתום - תמר גלעדי שרעבי

 

חלק ראשון
מלחמת אור וחושך

בו תספר תמר על בריחתה מכלאה - השכונה הקרתנית בה נולדה וגדלה;

על בריאתה מחדש - ואיך גילתה את העולם שמעבר לחומות הכלא;

על שלוש האהבות הגדולות של חייה;

על המלחמה לחיים ולמוות בשטן ובכורו - שבו גויס רחמה לקרב איתנים;

ועל היד המופלאה שהושיט סרג'נט פפר בלידת בנה הבכור.

היא יודעת לנבא את העתיד, שווה כל שקל. אמרו לי החברות. העתיד שלי היה בידה. הייתה לי שאלה אחת ויחידה אליה. סיימתי לשתות את ספל הקפה החשוב בחיי. האשה מולי הפכה את הספל הריק שלי לתוך צלוחית והמתינה, הדקות האלה היו הארוכות בחיי. אחר כך היא הפכה את הספל חזרה. שאלה אחת הייתה לי אליה, האם אצליח במיונים ללהקות הצבאיות שיערכו עוד חודש?

"שירי לי את השיר שאותו תשירי במיונים," אמרה הקוראת בקפה. שרתי לה.

היא העבירה את עיניה ממני אל ספל הקפה ובסוף פסקה את דינה,

"את תתקבלי ללהקה צבאית, הסימנים לא ברורים אך מראים על הנח"ל או פיקוד הצפון, אך זו יכולה להיות כל להקה אחרת."

שילמתי בתודה והלכתי.

הנבואה הראשונה לא הספיקה לי, רציתי עוד אישור. הלכתי לקוראת בכף יד ושאלתי אותה את אותה שאלה ששאלתי את הקוראת בקפה. גם היא ביקשה ממני לשיר את השיר שאשיר במיונים. אחרי ששרתי היא נטלה את כף ידי והסתכלה ארוכות, אחר כך בישרה לי גם היא,

"את תתקבלי ללהקה צבאית, לא ברור לאיזו מהן", ואחר כך שאלה, "התרצי שאנבא לך גם את העתיד?"

"כן," השבתי. היא הסבירה לי את מהות הקווים בכף היד. אחרי שהסתכלה ארוכות ומיששה את כפות ידי תוך שהיא שואלת אותי שאלות, כתבה לי מסמך ובו יותר ממאה נבואות לעתידי. בין הנבואות נכתב. בעתיד תהיה לך אהבה ענקית, האהוב שלך יברח, תהיה לך עוד אהבה, תתחתני עם אהובך הראשון. יהיה לכם בן שייהרג במלחמה.

זה כמה חודשים התאמנתי במתנ"ס השכונתי לקראת המיונים. שרתי במקהלת המתנ"ס ואפילו היה לי סולו. כינו אותי שושנה דמארי הצעירה. המנהל הוא שאישר לי להתאמן שם. השכונה הייתה כלא מוקף חומה גבוהה והבית צינוק אפל. להקה צבאית הייתה בשבילי הדרך לחופש, לעולם הגדול.

הלכתי למיונים בחיל ורעדה, התפללתי בכל ליבי שהנבואה הראשונה תתגשם, והנבואה על הבן שיהרג בצבא לא תתגשם לעולם. חיכיתי בקוצר רוח שיקראו לי.

”שמי דנה ובאתי למיונים. אפשר לשבת לידך?" שאלה אותי נערה מלאה שמחת חיים, בטוחה בעצמה ומשוחררת.

"בטח, שמי תמר ואני כאן מאותה סיבה," הייתי מתוחה כקפיץ ושמחתי לחברתה.

"תירגעי תמר," היא אמרה לי, "אלו רק מיונים, גם מחר תזרח השמש."

"דנה, אם אני נכשלת, אין לי מחר, אני לא אתגייס לשום מקום אחר, אצהיר על אורח חיים דתי ואשאר תקועה עם אבא שלי בשכונה, הלכתי למיונים האלה ללא רשותו."

רציתי להתקבל ללהקת הנח"ל מלכת הלהקות ומובן שהכנתי גם את השיר קרנבל בנח"ל, אותו היה בכוונתי לשיר ואותו גם שרתי לקוראות בקפה ובכף היד. כמה שורות לפני ישב סגן אלוף. דנה הסבירה לי שזהו אברהם שומרון המכונה בפי כל אברום, קצין החינוך ומפקד הלהקה של פיקוד המרכז. לידו ישב צנחן שחרחר הרגשתי ברק, ליבי החסיר פעימה. לאחר כל נבחן התייעצו אברום והצנחן ביניהם. באותו הרגע החלטתי לשיר את הלהיט של להקת פיקוד המרכז, יש לי אהוב בסיירת חרוב שגם עליו התאמנתי במתנ"ס, זו הייתה החלטה גורלית.

הכריזה קראה לדנה לבמה. היא ביצעה נפלא את השיר 'אני בסך הכל קברן' של יוסי בנאי מתוכניתו אין אהבות שמחות. אני לא התחברתי, ההומור המקאברי העביר בי צמרמורת, אך נציגי הלהקות התלהבו וסובבו את דנה מכל עבר. גם אברום כרכר סביבה. הרגשתי כל כך שכונתית ופרימיטיבית לידה. גם אני כמו כל הנבחנים לפני דנה הכנתי שיר של להקה צבאית. בטח לבוחנים כבר נמאס. דנה התיישבה לידי.

"איזו להקה בחרת?" שאלתי אותה.

"עוד לא בחרתי, אמרתי לנציגי הלהקות שיהיה לי קל יותר להחליט אם ראובן החבר שלי יהיה גם כן איתי בלהקה."

"הוא זמר?"

"כן, אם כי הוא לא אריק איינשטיין, הוא גם שחקן לא רע, מצדי הוא יכול להקים את התפאורות להופעה, העיקר שיהיה איתי."

"ואיפה הוא עכשיו?"

"זימנו אותו לעוד שלוש שעות.״

”איזה להקה את מעדיפה?"

"את פיקוד המרכז, אני רוצה מפקד כמו אברום, לא איזה בוק ג‘ונס.

 

”גם אני רוצה את פיקוד מרכז."

"בגלל היָמָן?"

"כככ….ן," גמגמתי.״

״תמר,״ היא חייכה בטוב לב, "אני קוראת אותך כמו בספר.“

”״תמר שרעבי לבמה," נשמע בכריזה.

התחלתי להעביר בראשי איך אשיר, הגעתי לבמה ואמרתי לאורגניסט המלווה, מה אשיר, היה נראה לי שהוא עומדלהקיא מרוב שירי להקות צבאיות. לקחתי את המיקרופון בידי, לפתע הבזיקה בראשי מחשבה, הרי לא אשיר את השיר שאותו שרתי לקוראות בקפה ובכף היד, איבדתי את הביטחון, הביצוע היה הרבה פחות טוב מאשר באימונים שעשיתי במתנ"ס. הייתי בטוחה שנכשלתי ואף להקה לא תרצה בי. כנראה החלפת השיר גרמה לכישלוני.

נציג להקת התותחנים ניגש אלי, הוא היה קר כמו דג שיצא מהמקפיא,

”על אף הביצוע הגרוע, ניתן לך צ'אנס, אבל את על תנאי."

רגע לפני שעניתי לו כן, נעמד לידי הצנחן, ראיתי בעיניו שהוא מחבב אותי.

"אנחנו מאמינים בפוטנציאל שלך למרות הביצוע הזה. מה תרצי? כומתה שחורה וחיים שחורים? או כומתה אדומה עם אפשרות לצנוח?"

בחרתי בלהקת פיקוד המרכז שמתוכה אמור היה לקום צוות הווי צנחנים. אותו הצנחן היה אורי. ניצן האהבה שלנו בצבץ עוד במיונים. כשהגעתי ללהקה, הניצן פרח לאהבה אפלטונית מטורפת, אהבת חיי. זו הייתה הנבואה השנייה של הקוראת בכף היד שהתגשמה.

”״הצלחתי!" בישרתי לדנה בהתרגשות, "התקבלתי הקוראות בכף היד, בקפה ניבאו לי שאצליח.״

"איזה שטויות," היא אמרה לי, "התקבלת כי את מוכשרת, תאמיני בעצמך יָמָנִִית, את לא צריכה את השטויות האלה, מזל שלא הלכת לאיזה רבי מקובל שקורא בשערות של הערווה."

לחיי בערו, אך זו הייתה דנה, לאחר שהגיעה עם ראובן שלה ללהקת פיקוד המרכז. הפכנו לחברות בנפש, זה נמשך ארבעים שנה עד שהמוות הפריד בינינו.

 

אורי שלי אהבת חיי, רסיס נהרה כמו שכתבה רחל בשירה הנפלא עקרה.

סיפרתי לאורי שלי על שתי הנבואות ומה אמרה דנה.

"גם אם אינני אוהב את הסגנון של דנה, היא צדקה."

"איך הן ידעו?"

"הן לא ידעו, לדעתי זה היה ניחוש מושכל."

"הסבר לי את כוונתך."

"הנשים הללו שמעו אותך שרה, שתיהן ידעו מה התשובה שאת רוצה לשמוע ונתנו לך אותה.

הנבואה שלהן הייתה אמורה לתת לך מוטיבציה להגשים אותה, וכך הגדילה את הסיכוי שהנבואה תתגשם. הדבר קרוי בפסיכולוגיה אפקט פיגמליון4 וגם נבואה המגשימה את עצמה.“

"אז איך אתה מסביר את זה שהקוראת בכף היד צדקה גם בנושא האהבה?"

"כמה נבואות היא כתבה לך?" הוצאתי את המסמך שהיא כתבה והראיתי אותו לאורי, הוא קרא וספר את הנבואות,

"יש פה יותר ממאה נבואות, כולן על דברים שאנשים עוברים בחיים. אף נבואה אינה מותנית בזמן. חלקם הגדול של הנבואות לא יתגשם לעולם, יש כמה נבואות סותרות, אך הן כמובן כתובות רחוק זו מזו."

"תראה לי," אורי הראה לי נבואה בתחילת הדף הראשון .

"הנבואה הזאת חוזה שתהיי זמרת מפורסמת כמו שושנה דמארי, אך זה יהיה על חשבון חיי המשפחה שלך. נבואה זו כתובה ליד הנבואה שתתקבלי ללהקה צבאית. מעניין לא רק אני רואה בך את שושנה דמארי הצעירה," אורי הראה לי נבואה נוספת באמצע הדף השלישי והמשיך,

"הנבואה הזאת מבשרת שתבחרי בחיי משפחה מאושרים."

"אולי היא פשוט נתנה לי לבחור?"

"בשביל לבחור את לא צריכה אותה."

"למרות מה שאתה אומר, שתי נבואות התגשמו."

"כאשר תתגשם נבואה כלשהי, את תגידי לעצמך הקוראת בכף היד צדקה וכמובן תספרי למכריך את שבחה. מה שיגדיל את מאגר הלקוחות שלה."

 

לקח לי זמן עד שהפנמתי את התובנות של אורי, בכל זאת לא נפטרתי כליל מהשעבוד לנבואה. כאשר הגעתי לצומת בחיי שבו היה עלי להחליט בין כמה ברירות שאחת מהן תגשים נבואה כלשהי מהרשימה, תמיד בחרתי בה.

התארחתי כמה פעמים אצל אורי בקיבוץ. למרות שהייתי מסורתית, הסתגלתי לרעיון שהמטבח לא כשר. השתדלתי לפחות לא לאכול שם בשר. לא תמיד הצלחתי הייתה בי תאוות בשרים.

אורי הציע לי להתארח אצלו בסדר פסח.

"יש לנו הגדה קיבוצית מיוחדת ומעניינת, אבל אין אצלנו ביעור חמץ."

"אז אשב לסדר עם הורי."

"בקומזיץ של יום העצמאות הרחתי בשר לא מוכר מהמנגל, לשאלתי ענה לי אורי,

"אלו סטייקים לבנים," לא הבנתי, "כבש נמוך," חייך אורי, שוב לא הבנתי, "חזיר בהכשר בד"ץ," הוא חייך פעם נוספת, כמעט הקאתי.

"אורי, אני לא יכלה להישאר פה, אלך לחדר של רחל."

"חכי, עוד מעט יהיו סטייקים משובחים של בקר."

"יצלו אותם על המנגל של החזירים?"

"כן אבל האש שורפת ומכשירה הכל."

במצפון לא נקי, נכנעתי לתאוות הבשרים שלי.

אורי יצר אותי מחדש. הדבר המשמעותי ביותר שלימד אותי היה אנגלית כהלכה.

"זו אחת משפות הדעת," אמר לי, "מי שיודע אחת משפות אלה, יכול להיות איש העולם הגדול, מי שאינו יודע נידון להיות פרובינציאלי."

חוץ מאנגלית הוא לימד אותי ספרות, פילוסופיה, אסטרונומיה, מוצא המינים ומתמטיקה, הוא אמר לי:

"כמו שהאנגלית היא מלכת שפות הדעת, המתמטיקה היא מלכת המדעים."

כאשר כבר הייתי מסוגלת לקרוא את מרק טווין בשפת המקור, הפתיע אותי אורי ברגילה שלנו. בערך חודש לפני חתונתנו המיועדת. הוא נעזר באברום והוציא לשנינו אישור יציאה מהארץ, המטרה: חופשה בלונדון

"מאיפה יש לך את הכסף?"

"אברום הלווה לי, נחזיר מהכסף שנקבל בחתונה."

השבוע שבילינו בלונדון היה סמינר שערך לי אורי בהכרת העולם. אחד הדברים שהרשים אותי היה פינת הנואמים בהייד פארק, בה כל אחד יכול לנאום על כל דבר שעולה על רוחו. מובן שגם ביקרנו במוזיאונים ובגלריות. במוזיאון הבריטי ראיתי את התצוגות של התרבויות העתיקות מצרים, מסופוטמיה והודו, שאת הממצאים בהן שדדו הבריטים הנאורים מרחבי האימפריה שלהם. התצוגות היו המחשה נפלאה לכך שחוץ מהבדואי התימהוני ההוא ששמע קולות ונדד מחרן לכנען, היו עוד כמה אירועים בעולם העתיק. ביקרנו במצפה הכוכבים גריניץ', שם מסומן קו האורך 0 מעלות. בשעה 00.31 בדיוק ירד הכדור המסמל את זמן גריניץ'.

זה המחיש לי מה שלימד אותי אורי על רשת הקואורדינטות של כדור הארץ ועל מערכת השעות העולמית.

בפלנטריום למדתי שהארץ המתוארת בתנ"ך כמוקד הבריאה, היא כוכב קטן למדי, במערכת שמש בינונית, אחת ממיליוני מערכות שמש בתוך גלקסיה שהיא חלק מחלל שבו מיליוני גלקסיות. דע את מקומך אדם נזר הבריאה.

בתצוגה על מוצא האדם. למדתי שסיפורי הבריאה ויצירת האדם שבתנ"ך אליהם התייחסתי פעם בחרדת קודש, הם

לכל היותר מטאפורות, אם לא מעשיות למאותגרי חשיבה. הפוליטרוקים ממשטרת המחשבות של הפוליטיקלי קורקט כבר לא מרשים לנו לומר מפגרים.

כל ערב הלכנו להצגת תיאטרון. זכור לי במיוחד המחזה הנפלא פיגמליון מאת ג׳ורג׳ ברנרד שאו, שעובד גם למחזמר בשם גברתי הנאווה.

זה היה כמעט סיפור חיי, הרגשתי כמו אלייזה דוליטל מוכרת הפרחים הפרימיטיבית שפרופסור היגינס מעצב אותה מחדש. ההבדל היה שפרופסור היגינס בז מלכתחילה לאלייזה וכל מטרתו בעיצובה מחדש, הייתה זכיה בהתערבות עם חברו הסנוב קולונל פיקרינג. ואילו אורי אהב אותי בכל מאודו. כמו הפסל פיגמליון באגדה היוונית, הוא יצר את גלתיאה שלו מתוך השנהב הגולמי. זו הייתה משאת נפשו של אורי שלי זה היה מפעל חייו.

בלילה ישנו על מיטה משותפת במלון, כל אחד בצד שלו. הפליא אותי שאורי לא ניסה להתקרב אלי ולגעת בי. הרי דנה חברתי אמרה שגברים מתים רק ל…, אני שונאת את המילה הזאת. חברות שלי שהתחתנו סיפרו לי שאומנם לא שכבו עם בן הזוג שלהן לפני החתונה, אבל נתנו לו לגעת באבריהן המוצנעים. ייחסתי זאת לכך שאורי מכבד את צניעותי.

בשנה בה היינו יחד למדתי הרבה יותר מאשר בשתיים עשרה השנים שבהן למדתי בבתי הספר העלובים של הממלכתי דתי בשכונה.

הדבר החשוב ביותר שאורי שלי לימד אותי: אין ספרים קדושים שנכתבו על ידי אלוהים, הכל נכתב בידי אדם, מותר לבקר ולערער על הכל.

תמר החדשה היא תבנית נשמתו של אורי וגם תוצר של אפקט פיגמליון.

דנה הייתה אשכנזייה ג'ינג'ית, נערת פרחים חופשית מכפר שמריהו. אני הייתי ימנית שחורה ומסורתית מהשכונה, מה שלא הפריע לנו להפוך לחברות בנפש. אני חושבת שחיפשתי את חברתה כי ראיתי בה אשת העולם הגדול שאליו רציתי להיות שייכת. מה היא חיפשה אצלי? לא בדיוק ידעתי, אולי היא רצתה להיות המנטורית של נערת השכונות לענייני אהבה.

כשנה לפני שהתגייסה היא טסה עם ראובן שלה לפסטיבל וודסטוק.

כשחזרה היא הלכה למיוני הלהקות הצבאיות, שם כזכור הכרנו. היא גררה למיונים את ראובן שלה. שניהם התקבלו ללהקת פיקוד המרכז, וזאת למגינת ליבה של אימו הפולניה של ראובן שסידרה לו ג'וב במקלט האטומי של הקריה.

הסגנון של דנה היה בוטה, הייתי מסמיקה בכל פעם שהיא דיברה בחופשיות על יחסיה עם ראובן.

"הוא מאהב טוב, יודע היכן לגעת בי שאגמור, אני אוהבת שהוא אוהב אותי חלש," היא פרטה לי היכן וכיצד נגע בה.

"את עדיין בתולה?"

"מה פתאום? צריך להנות בחיים, כאשר ראובן ואני עושים אהבה שנינו בשמים וזה אלוהי!"

"את לא פוחדת להרות?"

"פרימיטיבית, בשביל מה המציאו את הגלולה?"

דנה תיארה לי מה התחושות שלה. מכיוון שתמונה טובה מאלף מילים, היא הראתה לי את האיורים המתאימים בקמה סוטרה התנ"ך שלה. מובן שלחיי בערו.

מאז התחלתי לחלום שאורי ואני מתנים אהבים, מובן שבניגוד לדנה זה היה רק על הגב ורק בחלום וגם בזה התביישתי.|

בפעם אחרת היא הראתה לי תמונה.

"תכירי עוד מאהב שלי האדמירל הורשיו נלסון, הוא גדול מדון ז'ואן וקזנובה גם יחד. חוץ ממני יש לו עוד הרבה מאהבות, הוא לא בוחל גם במאהבים, הוא גבר שרמנטי בטירוף, פשוט אי אפשר לעמוד בפניו. אני חייבת לעשות איתו מין אוראלי כמה פעמים ביום, כך גם המאהבות והמאהבים האחרים הנופלים לרגליו."

"אינני מבינה, הוא נראה עתיק, איך את…איתו? אני לא רוצה להשתמש בתיאור המגעיל שלך."

דנה הראתה לי את החפיסה, שלפה ממנה סיגריה והציתה אותה, אני השתעלתי.

"דנה אני לא סובלת את הסירחון הזה, מספיק לי שאבא שלי מסריח את האוויר."

"כל העולם מעשן ומזדווג."

"אורי ואני נגד כל העולם, גם לא הדבר השני, הבטחתי לאמא שאתחתן בתולה, הפדיחה של אחותי הבכורה צילה הספיקה."

"איזה פרימיטיביות אתן, אמא שלי לימדה אותי איך להזדיין עם ראובן," דנה הביטה בי בהנאה, היא אהבה לראות איך אני מחליפה צבעים כאשר השתמשה במילה הזאת או במילים אחרות שאני לא העזתי העלות על דל שפתי, היא המשיכה,

"אמא ואבא שכבו שלי שלוש שנים לפני החתונה, היא התחתנה עם בטן כמו אחותך. אני התוצאה של החור בקונדום," שוב היא צחקה בכל פה.

"דנה אצלנו הדבר הזה קדוש, מותר לעשות את זה רק אחרי הקידושין."

"אורי לא לוחץ עליך? חצי מהבנות בלהקה מתות שהוא יקדש אותן בביאה," היא שוב צחקה ואני שוב הסמקתי.

"דנה, מספיק עם תיאורי הזימה האלה. ואם כבר שאלת, אורי שלי מכבד אותי ולא לוחץ עלי,

 

אני יודעת שאני היחידה שלו."

"הוא לפחות נוגע לך בקודש הקודשים?" שוב הסמקתי.

"אני צנועה, אנחנו מתחבקים וגם מתנשקים קצת."

"וזה מספיק לך?"

"לפעמים אני רוצה קצת יותר," בלילה אני חולמת אותו.

"מילא את עם הפרימיטיביות שלך, אבל אורי הקיבוצניק? שם דופקים כל דבר שזז? נראה לי משונה!" שוב בערו לחיי,

"מה משונה בגבר שמכבד אישה?" צעקתי עליה, היא מחללת כל דבר קדוש.

"גברים בגיל של אורי חושבים מהאשכים, הם מתים להשכיב בחורות וזה נורמלי, אם זה לא ככה, הדבר דורש בדיקה."

"בדיקה של מה?!" רתחתי, מהי בכלל חושבת לה הדנה הזאת?

"תמר תירגעי, יש גברים שיש להם בעיה בקיום יחסי מין," סוף סוף היא מדברת בשפה נורמלית, "האם את רוצה לגלות את זה רק אחרי החתונה?"

"אני לא יכולה לגלות את זה לפני החתונה."

"אני יכולה לגלות זאת עבורך, לא אגזול אותו ממך."

"דנה, זאת פריצות," לחיי בערו כמו שלא בערו מעולם, "ברור שאני לא מרשה וגם אורי לא יסכים."

"תמרסקי פרימיטיבסקי, ספרי לי אחרי ליל הכלולות שלכם, אם התחושה שלי הייתה נכונה, בשבילך אני מקווה שטעיתי."

החלטתי, חתונה היא הפתרון לכל. אורי שלי ואני הרי מאוהבים בטירוף. חוץ מאחותי, אף אחת שאני מכירה מהשכונה לא שכבה עם בעלה לפני הנישואין, אולי זאת הדרך הנכונה? בכל זאת לא הייתי כבר ילדת שכונות, החלטתי שלפני החתונה, אתחיל להשתמש בגלולה, לא רציתי עדיין להרות, כדי שאוכל להמשיך בצוות ההווי. אחרי החתונה יתברר הכל, לא הייתי בטוחה שאורי שלי ידע דרך גבר בעלמה, אולי דנה צדקה? דבר אחד ידעתי, לאורי שלי יש פתרון לכל דבר, הוא יפתור גם את זה עם צריך.

הסתכלתי לו בעיניים,

"ההורים שלי לא אוהבים שאני יוצאת עם גבר ללא חתונה."

"אני לא מרגיש בשל לנישואין, אני מעדיף לחכות עוד קצת."

"אבא שלי אמר שיצאתי לתרבות רעה, כבר לא נעים לי לחזור הביתה."

"תמר שלי אהבת חיי, עשי כל מה שאומר ליבך."

הייתי מאושרת, כמו תמיד אורי שלי הבין וכיבד אותי.

"אשאל את הורי, אינני רואה שום סיבה שאבא יסרב לבקשתי, אחר כך אזמין אותך לארוחה תימנית אסלי אצלנו בבית ואציג אותך בפניהם, לאחר מכן נרשם ברבנות, ולבסוף חופה וקידושין כדת משה וישראל, פשוט לא?"

"הפיזיקה של המפץ הגדול מסובכת פחות!" חייך אורי, "מה לוח הזמנים?"

"עוד חודשיים חופה וקידושין."

החיוך המרושע עלה על פניו של אבי סעדיה, הוא פלט סילון עשן מסריח ולקח את אורי שלי לקצה הסלון, מה הנבל הזקן הזה כבר זומם? הסתכלתי על אמי מזל, גם היא נראתה מודאגת.

"אמא," לחשתי לה, "אם הוא ינסה את התרגילים המלוכלכים שלו, אעשה מה שעשתה צילה."

"נשבעת לי שלא תעשי זאת," היא החזירה לי לחישה.

"הבטחתי, לא נשבעתי."

המשכתי לעקוב אחרי אבי ואורי שלי. אבא הראה לו נייר או מסמך כלשהו, אורי קרא אותו בעיון. אחר כך לחש לו אבא כמה משפטים שלא הצלחתי לשמוע למרות מאמצי. אורי היָמָָָן השחרחר החוויר כמו ווּזְווּז שלא ראה שמש כבר שלוש שנים. רגליו רעדו והוא התיישב על הרצפה, אמא מיהרה להביא לו כוס מים. כמה דקות אחר כך הוא קם על רגליו, זה לא היה הקיבוצניק הבטוח בעצמו שהכרתי, הוא היה מובס.

"מזל, תמר," הוא אמר בקול חלש, "אני מתנצל שלא אשאר לארוחת הערב שהכנתן," הוא פסע במהירות אל דלת הבית,

"תמר, אנחנו נפרדים לנצח, אל תנסי להיפגש איתי, או לטלפן אלי,"

הוא יצא אל הלילה. רדפתי אחריו ותפסתי אותו בכתפו.

"אורי למה?" בכיתי.

"תמר," הוא הסתובב אלי, "אולי אבא שלך יסביר לך."

"איך נחזיר את הכסף לאברום?"

"לא יודע וזה הכי פחות מדאיג אותי עכשיו, אולי האבא שלך שהחריב לנו את החתונה יחזיר."

"אתה יודע שאני לא אשפיל עצמי מול המנוול הזה."

הוא רצה להמשיך, חיבקתי אותו בכל כוחי, נראה היה לי שהוא התרכך קמעה, אך לא! הוא החל לסלק את ידי שאחזו בו.

 

"לפחות נשיקת פרידה," בכיתי, הוא נשק לי נשיקה חפוזה והלך לדרכו. אורי ברח ממני, זו הייתה הנבואה השלישית של הקוראת בכף היד שהתגשמה.

מרוסקת חזרתי הביתה, אבי חייך אלי את חיוכו הנבזי. רציתי להסתער עליו אך אמא חצצה בינינו.

"מנוול, הייתי צריכה לעשות מה שעשתה צילה."

"עשיתי זאת, כדי שהצעירה שלי, לא תעשה כמעשה הבכורה," החיוך הנאלח לא מש מפרצופו.

"איזה מין אבא אתה? החרבת את אהבת חיי."

"השדכנית אסתר תמצא לך אהבה, היא יודעת יותר טוב ממך מה טוב לך," הוא הדליק סיגריה מגעילה ונשף את העשן לפרצופי.

"אני לא צריכה את הזקנה המגעילה הזאת עם השיניים הרקובות, אני אמצא את החתן שלי בעצמי."

"חצופה, יצאת לתרבות רעה מאז שהתגייסת לצבא ללא רשותי."

"אני לא צריכה רשות כדי לצאת מהכלא שלך."

"אישה טיפשה, התאהבת באורי בלי לדעת מיהו, אסתר הייתה שומרת עליך מפניו," הוא נשף בפרצופי פעם נוספת את העשן המגעיל שלו.

"אני יודעת מספיק. מה שאורי יודע בגיל עשרים, אתה לא תדע בגלגול העשירי בעולם הבא הדבילי שלך, אתה חושב שאתה בכלל שווה משהו? אתה בסך הכול עוד הוכחה שדרווין צדק."

"דרווין? האינגליזי הזה החושב שכולנו בנים של קופים?"

"כן הוא," הידע של אבי הפתיע אותי לא חשבתי שהבסטיונר הזה ידע. אבא התקרב אלי וידו מורמת לסטירה, אמא שוב חצצה בינינו.

"סעדיה, אתה פגעת בתמר, והיא פגעה בך בחזרה. תמר, את עדיין חייבת בכבוד אב, תירגעו שניכם אנחנו משפחה."

אמא שלי אומנם לא יודעת קרוא וכתוב, אך היא החכמה מכולנו, היא ראתה שאבא ואני נרגענו קצת, וישבה ביני לבינו.

"סעדיה," פנתה אליו אמא, "למה גירשת את אורי?"

"זה לא הזמן לדבר על כך, אבל אני בטוח שבבוא היום תמר תודה לי על שהצלתי אותה. אם היא תבוא רגועה בפעם הבאה אולי אספר."

"לא תהיה הפעם הבאה, אני לא חוזרת הביתה מהצבא."

הורי היו המומים, ברחתי מהבית לפני שאבא שלי ירים עלי את המקל שלו. ליד הדלת הפתוחה פניתי אליו וצעקתי,

"אני מבקשת סליחה מכל הקופים שהשוויתי אותם אליך, אין קוף מרושע כמוך."

תפשתי טרמפים לבסיס במצודת כפיר. בימים הבאים נפוצו שמועות על פרידת הזוג המושלם תמר ואורי. שיתפתי את דנה חברת הנפש שלי, היא יעצה לי למצוא חבר חדש. אני גם חושדת שהיא שלחה אלי כמה גברים מהלהקות של פיקוד המרכז. הם ניסו לנחמני להתחיל איתי נפנפתי את, כולם. הם היו נמושות ליד אורי שלי אהבת חיי.

החלטתי שלא אחזור יותר הביתה, בכל זאת לא יכולתי להתנתק מאימא שאהבה אותי בת הזקונים יותר מכל אחי ואחיותיי. את החופשות ביליתי בביתה של דודתי אחותה של אמא, שם גם נפגשנו.