כמו סבתה הרוחנית, גם שלומית אלכסנדרה השנייה, הייתה גדולה מהחיים, זהו רומן היסטורי המשך לספר המלכה שלומית.

הרומן מתחיל בתקופת חורבן ממלכת החשמונאים, ומסתיים בזקנתו של אחרון החשמונאים אזרח רומאי, אשר שירת בלגיון העשירי כקנטוריון וצלב את ישוע המשיח. נקמתו של אנטיפס האדומי סבו של המלך הורדוס כמעט הושלמה, בית חשמונאי המפואר הוכחד כמעט כליל. בסיפורה של אלכסנדרה, כמו בסיפורם של צאצאיה משולבים סיפורים אחרים שבהם מככבות דמויות היסטוריות, גם כאן ישנן אהבות ושנאות נקמות ומעשי אכזריות הכול גדול מהחיים.

כל הזכויות שמורות @ לבועז רוזמרין 2024

תוכן עניינים ראשי

• פרולוג – הארכיון
  חלק ראשון – אהבות גדולות מהחיים
  חלק שני – שנאה גדולה מהחיים
• חלק שלישי – השיבה מן המתים
• חלק רביעי – ההבשורה על פי מרקוס

פרולוג – הארכיון 

ספר זה כקודמו מתבסס בעיקרו על ארכיונו של ניקולאוס איש דמשק.

מכיוון שהספר עוסק בעיקרו בתקופה בה הייתה יהודה מדינה וממלכה וסאלית של רומא, הספירה כאן היא AUC Ab urbe condita ליסודה של העיר (רומא) 753 לפני הספירה.

גם ספר זה נכתב בגוף ראשון אך בשפה מודרנית. והוא משקף את רוח הדברים שנכתבו. שמו של המספר מופיע בתחילת דבריו. בגופן מוגדל ומודגש. ספר זה מבוסס על ספרי הזיכרונות הבאים מהארכיון:

שלומית אלכסנדרה, בת מרים בת אבשלום, אם מרים.

אלכסנדר, בנו של אריסטובולוס השני, בעלה של אלכסנדרה.

חנה אשת סודה של אלכסנדרה.

אריוס אזרח וחייל רומאי בן משפחת החשמונאים.

קסטיוס בנו המאומץ של אריוס.

מרקוס בנו של קסטיוס – אחרון החשמונאים

הורקנוס השני בן המלכה שלומית אלכסנדרה/שלומציון.

אריסטובולוס השני בן המלכים ינאי ושלומית אלכסנדרה.

אנטיפטר האדומי, אביו של הורדוס ובנו של אנטיפס האדומי.

מרים בת אבשלום, מהתאומות בנות אבשלום, אם אלכסנדרה.

דבורה, מהתאומות בנות אבשלום אשת אריסטובולוס השני, אם אלכסנדר.

מרים בת אלכסנדרה ואלכסנדר, אשת המלך הורדוס.

הורדוס, בן אנטיפטר האדומי, מלך יהודה וסל של רומא.

כמו בספר הקודם, גם בספר זה מופיעים דפים מיומנו של קוסמלך אנטיפס האדומי, מושל אדום וסבו של המלך הורדוס.   

חלק ראשון – אהבות גדולות מהחיים

תוכן עניינים

• 686 AUC – (67 לפנה”ס)
• 687  AUC – (66 לפנה”ס)
• 689 AUC – (64 לפנה”ס)
• 690 AUC – (63 לפנה”ס)
• 692 AUC – (61 לפנה”ס)
• 694 AUC – (59 לפנה”ס)
• 695 AUC – (58 לפנה”ס)
• 696 AUC – (57 לפנה”ס)
• 697 AUC – (56 לפנה”ס)
• 698 AUC – (55 לפנה”ס)
• 699 AUC – (54 לפנה”ס)
• 700 AUC – (53 לפנה”ס)
• 704 AUC – (49 לפנה”ס)
• 705 AUC – (48 לפנה”ס)
• 706 AUC – (47 לפנה”ס)
• 707 AUC – (46 לפנה”ס)
• 709 AUC – (44 לפנה”ס)
• 710 AUC – (43 לפנה”ס)

686 AUC – (67 לפנה”ס)

תוכן עניינים

• התבוסה
• ליטרת הבשר הקדושה
• יחי המלך החדש
• אלוהים למלוכה בחרתנו
• אם לא נשופנו ראש הוא ישופנו עקב

התבוסה

אנטיפס

“הובסנו,” בני אנטיפטר נכנס מיוזע ומבוהל לארמון המושל במארשה, “אריסטובולוס מחץ את הצבא שלנו שאני פיקדתי עליו,” עיניו של בני הבכור היו כבויות, “הורקנוס פיטר אותי מהפיקוד, וחבר לאחיו, ממלכת החשמונאים תשגשג תחת מלכות אריסטובולוס.”

הבשורה הממה אותי, מאמצי להרס מלכות החשמונאים שנראה היה שהצליחו, ירדו לטמיון. אחרי כמה דקות התעשתתי.

“לך למרחץ,” אמרתי לבני,” הטבח יכין לך ארוחה אתה תתאושש ואנו נדבר.”

אנטיפטר חזר מהמרחץ וטרף את הארוחה שהוכנה לו, הוא נראה מאושש ואפילו חייך מעט.

“בני, נוצחנו בקרב אחד, עדיין לא הובסנו במלחמה, ראה תראה שמלכות החשמונאים הרשעה תחרב.”

“אריסטובולוס בלתי מנוצח.”

“הנבטים ידידיך חזקים מאריסטובולוס, ופומפיוס מגנוס חזק ממנו בהרבה. עלינו להטותם לצידנו, אל לנו להתעמת חזיתית עם אריסטובולוס.”

“אני חושש שעד שנטה אותם לצידנו, אריסטובולוס יחסל את משפחתנו,” הרהרתי מעט.

“קח את אשתך ובניך אל הנבטים, קיפריס נבטית וכך גם בניך, הם יהיו מוגנים בבית אביה של קיפריס.”

“אבא, גם אתה במשפחתי,” גבי החל לכאוב, לא אוכל לרכב או להיטלטל במרכבה בדרך אל הנבטים.

“אני כבר אדם זקן, אשאר מושל אדום לעת הזאת ואקווה לטוב.”

“אבא מה עלי לעשות בעת הזאת?”

“המתן מעט אצל הנבטים, ואז תגיע לירושלים בחשאי, אתן לך מכתב אל האיש שלי בירושלים, הוא יארחך בביתו וימסור לך מידע על הנעשה בירושלים,” אני מקווה שכמו שהייתי צעד אחד לפני שלומית אלכסנדרה, אהיה צעד אחד לפני בנה אריסטובולוס. אנטיפטר קטע את הרהורי.

“מה עלי לעשות בירושלים?”

“המתן עד שתגיע השעה, ואז פגוש את הורקנוס, שכנע אותו שהמלוכה נגזלה וכדי לממש את זכותו, עליו לברוח אתך אל הנבטים. מכאן אני סומך עליך שתדע מה לעשות.”

למוחרת נכנסו לארמון עשרה חיילים ובראשם קצין שהתאכזב כאשר לא מצא את אנטיפטר ומשפחתו, הם היו בדרכם לעיר פטרה, היא סלע אדום הקדומה. אומנם נמנעתי מטלטולים בדרך לפטרה, אך גבי כאב גם בטלטולי קרון המאסר בו נלקחתי לתא במצודת הבירה בירושלים בו המתנתי לעריפת ראשי, לפני מותה של המלכה שלומית אלכסנדרה.

ליטרת הבשר הקדושה

אלכסנדרה

“יש כאן מאה פרים,” אמר לי בן דודי אלכסנדר בן השתיים עשרה, הוא ישב לצדי במושבי הכבוד המוגבהים ברחבת בית המקדש. זה היה האירוע הראשון בחיי שאותו אני זוכרת, הייתי אז בת שלוש. אימותינו התאומות בנות אבשלום, ישבו לא רחוק מאיתנו. אהבתי את אלכסנדר כבר אז, הוא היה כמו אחי הגדול, גם הוא אהב אותי.

המון אדם הציף את הרחבה, המוני הפרים הובלו למזבח המקדש, געיותיהם המפוחדות נשמעו הייטב, ריח נורא של צואה ושתן נישא באוויר,

“הפרים עושים את צרכיהם מרוב פחד,” הסביר לי אלכסנדר. לריח הצואה והשתן התווסף גם ריח הדם.

“אלוהים צריך את ליטרת הבשר שלו,” העיר אלכסנדר.

“אלוהים אוכל בשר?”

“לא ממש, זהו ביטוי, אסביר לך אחר כך.”

ענני זבובים שחורים וירוקים עטו על הצואה השתן והדם, אך גם על המוני האנשים. במושבי הכבוד בהם ישבנו, ניסו עבדים אובדי עצות לגרש את הזבובים במניפות ואת הריחות עם קטורת, מאום לא עזר. אחר כך חולק הבשר הצלוי להמוני האנשים, גם לאלה שהצטופפו מחוץ לרחבת בית המקדש. הכרוז הכריז שזו מתנת האחים החשמונאים לעם בירושלים.

“אנחנו בני משפחת המלוכה לא אוכלים מאכלים המוניים כאלה.” אמר אלכסנדר בבוז. אחר כך נשטפו הדם הצואה והשתן, גם ענני הזבובים נעלמו, קטורת הובערה וסילקה את הריחות הרעים.

יחי המלך החדש

אלכסנדר

כל הקהל ציפה במתח ואז הריעו החצוצרות. אבא זקוף גבוה ויפה התואר, ואחיו הנמוך הכפוף והמכוער, יצאו לרחבת בית המקדש. חיוך כבוי נראה על פני האח הבכור, המלך העלוב יוחנן הורקנוס, חיוך מנצח זרח על פניו של אבא האח הצעיר יהודה אריסטובולוס. הקהל הריע לאחים, המלך הנרפה הרים בקושי את ידו והיסה את הקהל. אחרי שהשתרר שקט הוא אמר בקול שבור, “אחרי שלחמנו בינינו, החלטנו למען ממלכת יהודה לכרות ברית. אני אפרוש מהמלוכה ואעביר את הכתר לאחי. הוא הסיר מראשו שחור השיער והמקריח את הכתר, ועטר אותו לראשו עטור התלתלים הבהירים של אבא. כמה התגאיתי, הכתר, מורשתו של סבא המלך הנאדר אלכסנדר ינאי, עטור עכשיו על הראש הנכון. נדמה היה לי שהוקל המשא מראש הורקנוס. הכתר בדמות חומות ירושלים המשובץ אבנים יקרות, שכונה ירושלים של זהב לא הכביד על ראשו של אבא. הקהל הריע ממושכות, אבא הסה את הקהל ואמר בקול בוטח: “הורקנוס יזכה למעמד אחי המלך. כדי לחזק את הברית בינינו, הסכמנו לארס את בתו של הורקנוס, שלומית אלכסנדרה עם בני יהונתן אלכסנדר ינאי, כך נבטיח את תפארת ממלכת החשמונאים בדור הבא.” הקהל הריע ממושכות, יחי המלך יהודה אריסטובולוס. ואני חשבתי, איך יכול להיות שהורקנוס המכוער והעלוב, הוליד בת יפהפייה וגאה כמו אלכסנדרה שלי?

אלוהים למלוכה בחרתנו

אלכסנדר

“נהדר, אלכסנדר ואלכסנדרה, אני אהיה המלך ואת המלכה.”

“מלך ומלכה כמו סבא אלכסנדר ינאי וסבתא שלומית אלכסנדרה?”

“כן, אנחנו נהיה המלכים, כמו סבא וסבתא שאנו נושאים את שמם, היהודים הם העם הנבחר של אלוהים, החשמונאים הם שושלת המלוכה הנבחרת,” אחזתי בידה של אלכסנדרה והנפתי את ידינו למעלה.

“אלוהים למלוכה בחרתנו,” קראתי בהתלהבות. “אלוהים למלוכה בחרתנו,” אלכסנדרה חזרה כהד על דברי.

אם לא נשופנו ראש הוא ישופנו עקב

אלכסנדר

אמותינו התאומות לא התייחסו אלינו ודיברו ביניהן כאילו הן לבדן.

“בעלך לא נראה חשמונאי אמיתי, הוא לא דומה לדוד אלכסנדר ינאי זכרונו לברכה,” אמרה דבורה.

“אבל בתי אלכסנדרה היא חשמונאית אמיתית, רוקסן.” התאומות חייכו.

“מה זה רוקסן?” שאלה אותי אלכסנדרה בלחישה.

“לא יודע,” לחשתי לה, “אמא לא הסכימה להסביר לי.”

“בעלך שדד את המלוכה!” דבורה הייתה נחרצת.

“גם אני שמחתי כאשר שלומית אלכסנדרה בישרה לשתינו על ערש הדווי שלה שבעלי ייערף, אני לא אשמה בכך שאנטיפס העבד האדומי זייף את צוואתה .”

“למה בעלך לא ויתר מראש על המלוכה? הרי כל יועציו וראשי הצבא יעצו לו כך”

“כולם למעט העבד האדומי אנטיפטר, שלשון השפיפון שלו לוחשת ובוחשת באוזני בעלי.”

“אז העבד האדומי הובס.”

“הוא רק הפסיד קרב אחד, אינני יודעת לבטח מה מטרתו, אך ברור לי שטוב לא יצא ממנו לממלכת החשמונאים, השפיפון מסתתר בחול ומחכה להכיש, אם לא נשופנו ראש, הוא ישופנו עקב.”

687  AUC – (66 לפנה”ס)

הבגידה

אלכסנדרה

איפה אבא?” אמא נחרה בבוז.

“ברח עם אנטיפטר העבד האדומי אל הערבים.”

“העבד האדומי הוא איש רע!”

“איש רע מאוד, כל האדומים הם אנשים רעים, כולם עבדים בנשמתם,” הרהרתי זמן מה.

“אז אנטיפטר האדומי הוא לא ממש עבד.”

“לא ממש.”

“למה אבא ברח?”

“כי הוא רוצה להיות עוד פעם המלך.”

“אבל דוד אריסטובולוס הוא המלך, אבא נתן לו את ירושלים של זהב.”

“האדומי שכנע אותו שהוא יכול לקבל שוב את ירושלים של זהב,”

“מתי אבא יחזור?” הבעת שנאה ובוז עלתה על פניה של אמא.

“הלוואי שלא יחזור לעולם, הוא לא חשמונאי אמיתי.”

“מה זה חשמונאי אמיתי?”

“כשתגדלי תביני.”

“את חשמונאית אמיתית?” הפעם ראיתי הבעת גאווה על פניה של אמא.

“כן, גם את חשמונאית אמיתית, וגם אלכסנדר ואבא שלו הדוד אריסטובולוס.” שוב הרהרתי זמן מה.

“האם לאבא שאינו חשמונאי אמיתי, יכולה להיות בת חשמונאית אמיתית?” ראיתי שאמא נבוכה.

“אלכסנדרה שלי,” אמא חיבקה אותי, “השאלות שלך מתאימות לילדה הרבה יותר גדולה.”

“אלכסנדר הסביר לי הכול על הורים וילדים!” הייתי גאה אמא הייתה נבוכה.

“שתגדלי תביני הכול.”

“גם על רוקסן?” אמא שוב נבוכה וחיבקה אותי.

“גם על רוקסן, אני צריכה להיזהר יותר שאני מדברת בקרבתך.”

“גם אני רוצה אבא חשמונאי אמיתי!” עוד לא ידעתי מה אני רוצה, אבל הרגשתי שזה הדבר הנכון.

בעוד זמן קצר יהיה לך אבא חשמונאי אמיתי.”

“ממש אבא? כמו שדוד אריסטובולוס הוא אבא של אלכסנדר?”

“לא ממש, אבל הוא לא יברח עם שום עבד אדומי.”

מלך הנבטים

אנטיפטר

“כדי לקבל שוב את ירושלים של זהב, עליך לתת לי לנהל את המשא והמתן מול המלך חרתת,” אחי למחצה, הורקנוס הנרפה והמפוחד הנהן בראשו, סופר המלך הכניסנו לחדר הכס. כרעתי ברך, הורקנוס עמד כגולם, רמזתי לו לכרוע גם כן. הגולם כרע ברך. המלך חרתת הורה לנו לקום על רגלינו.

“הוד מלכותך,” אמרתי, “אני מייצג את המלך החוקי של יהודה יוחנן הורקנוס שמלכותו נגזלה על ידי אחיו, אני מבקש שתעזור לו להשיב את הגזלה.”

“אני מסרב, רב לי מלבחוש בענייניה של יהודה.”

“תקבל את עזה, תוכל לבנותה מחדש.”

“בעבור עזה לא אצא למלחמה.”

“תקבל גם את גרש ואת מבצר רגב בעבר הירדן,” הורקנוס נע בחוסר נוחות, נעצתי בו מבט מקפיא.

“אני דורש את כל כיבושי החשמונאים בעבר הירדן,” ידעתי, לחרתת צבא אימתני, לנו יש רק שטחים בעבר הירדן שנכבשו על ידי ינאי וקודמיו.

“תקבל את דרישתך.” פניו של הורקנוס היו נפולות אך הוא לא אמר דבר. אני ויתרתי בקלות על עבר הירדן, זה השתלב במטרה של הרס ממלכת החשמונאים.

“בעוד חודש נשיב הגזלה, הפגישה הסתיימה.”

יהודה החשמונאי

מרים בת אבשלום

“הכירי את יהודה, הוא יהיה האבא החשמונאי האמיתי  שלך, הכירי גם את אשתו אביגיל ובתו חנה,” אלכסנדרה נעצה את מבטה בחנה,

“אמא איך יכול להיות שחנה כל כך דומה לי?”

“היא כמו הוריה הם חשמונאים אמיתיים, בני משפחת החשמונאים דומים.”

אלכסנדרה אהבה את יהודה, הוא היה התחליף לאביה המדומה שברח, הוא שיחק איתה, חיבק אותה כשהייתה עצובה, והיה הדמות הגברית המשמעותית בילדותה.

“יהודה מחבק את אלכסנדרה, זה לא צנוע,” אמרה לי אביגיל.

“אני רוצה שיהודה יהיה תחליף אב לאלכסנדרה ואבא מחבק.”

“אני מרגישה שיש משהו שאינך מספרת לי.”

“לא כל דבר את צריכה לדעת, ייתכן שיבוא יום שבו תדעי יותר.”

“אני זכאית לדעת, יהודה הוא בעלי ואבי בתנו.”

“הבאתי אותכם ממודיעין, שם חייתם בעוני, כאן אתם חיים ברווחה, על תשאלי שאלות שאינני יכולה לענות עליהן.”

אלכסנדרה

חנה ואני הפכנו לחברות. היא הייתה הילדה היחידה בת גילי בארמון, אחיותיו של אלכסנדר היו מבוגרות ממני.

“אני אלמד אותך מה שמלכה חשמונאית אמורה לדעת,” אמרה לי אמא, “גם חנה תלמד אתך, אם לא תעכב אותך.”

ארבע שנים למדנו יחד, גם בשנים בהן התנהלה המלחמה בירושלים. לי היו הלימודים קלים, לחנה הם היו קשים. עזרתי לה בלימודיה וכך יכולנו להמשיך ללמוד יחד. בתחילה למדנו לקרוא ולכתוב עברית, קראנו בספרים הקדושים של היהודים. אחר כך הן למדנו ארמית סורית ולטינית. אחרי כשלמדנו לקרוא ולכתוב יוונית, קראנו בספטואגינטה וספרים אחרים של היוונים. למדנו גם מתמטיקה. דבר אחד לימדה אותי אמא לבד, איך לדבר ולהתנהג.

“זכרי, את נסיכה חשמונאית, עליך לדבר ולהתנהג בהתאם, אינך בתו של רוכל בשוק.”

המלחמה על ירושלים

אנטיפטר

עם הגמלים של חרתת עלינו על ירושלים. אריסטובולוס וחילו המתינו לנו מחוץ לחומות העיר. הבסנו אותם. אריסטובולוס שדימיתי אותו למארס אל המלחמה הבלתי מנוצח, היה בן אנוש כמו כולנו. רדפנו אחרי אריסטובולוס ואנשיו דרך השער הפתוח אל תוך העיר.

הם נסוגו אל הר הבית. הייתי מאוכזב, גם אשתו של אריסטובולוס וצאצאיו ברחו להר הבית, הצטרפה אליהם בחדווה גם אשתו של הורקנוס מרים, יחד עם בתו היפהפייה, שהייתה דומה לאביה, כמו שהורקנוס היה דומה לאחיו אריסטובולוס. מיהרתי למצודת הבירה כדי לשחרר אבא מתאו בכלא של המצודה. לצערי בישר לי שומר שנותר שם, שאבא נלקח גם כן להר הבית. הוא וודאי ישמש את אריסטובולוס כנשק נגדי.

לשמחתי לכדנו את חוני, גדול המכשפים ביהודה, האיש שהוריד את הגשם אחרי שנות הבצורת נוראות. חוני יהיה נשק יום הדין שלנו.

החזית התייצבה ולא השתנתה בכל השנים שבהם לחמנו בירושלים. הם שלטו בהר הבית ואנחנו ביתר חלקי העיר. לא היה סיכוי להכריעם במצור, היו להם מזון ומים בשפע. הדבר היחיד שהיה חסר להם, היו בהמות לקורבן התמיד. לרשותם עמדו האוצרות הבלתי נדלים של המקדש, הם השתמשו בהם למימון המלחמה. המלך חרתת סרב לממן את המלחמה הארוכה ואיים לחזור לארצו עם חייליו. הפתרון לכל הצדדים היה הסכם שאנו נספק כבש לקורבן התמיד, שהם יעלו אותו לראש החומה. בתמורה הם יורידו אלינו את התשלום שבימים רגילים היה מספיק לקניית עדר של אלף כבשים. בדרך זו גם העברנו מסרים כתובים בינינו.

ספר כריתות

מרים בת אבשלום

קיבלתי מכתב בדואר החומה.

‘מאת המלך החוקי של יהודה יוחנן הורקנוס, אל מרים אשת המלך ומלכת יהודה החוקית.

אני דורש שאת והנסיכה אלכסנדרה תעזבו את הר הבית ותחזרו לארמון המלך, כדי למלא את חובותיכן המלכותיות.’

השבתי לו.

‘אני רואה בעיני רוחי, כמה נלעג אתה נראה כאשר אתה יושב על כסאו של המלך אלכסנדר ינאי, לא אשב לצידך על כסאה של שלומית אלכסנדרה כדי להשלים את המחזה המגוחך.

בכוונתי להגיש נגדך תביעה לספר כריתות. כדאי לך להיענות לתביעתי. באשפתי כמה חיצים, עליהם אעיד בהנאה בפני הסנהדרין היושב כאן בלשכת הגזית. החץ הראשון הוא שאינך מקיים מצוות עונה. איזה מין מלך תהיה אם כל ירושלים תדע שאינך מסוגל לתשמיש המיטה? שלוש שנים שלא ירית חץ.
אם תבקש אכתוב לך בהנאה מהם החיצים הנוספים באשפתי. אני יודעת שאחיך למחצה ואדונך, יקרא את מכתבי לפניך, אינני חושבת שאחדש לו דבר מה.

אשתך (עדיין) הבזה לרפיסותך בכל מובן.’

יומיים אחר כך הגיע ספר הכריתות המיוחל, הסנהדרין הכריזה על גירושי מהורקנוס הייתי מותרת לכל גבר שיקדש אותי כדת משה וישראל.

689 AUC – (64 לפנה”ס)

תוכן עניינים

• חוני
• נכדו של גדול הלוחמים
• הלגאטים והתאומות
• הנסיגה מירושלים
• זוג יונים

חוני

אנטיפטר

‘שני לגיונות רומאים בפיקוד הלגאטים סקוורוס וגביניוס צועדים לירושלים, ויגיעו בעוד עשרה ימים.’ את הידיעה קיבלנו מיונה שהגיעה מהשובך המלכותי מאנטיוכיה. שנתיים עברו בלחימה עקרה בירושלים. יש להגיע להכרעה לפני בוא הלגיונות! רק חוני נשק יום הדין שלנו יצלח למשימה זו.

שאלתי את אדלפי המכשפה, אחותו של אבא איך לעשות זאת.

“חוני יכול לקלל גם אותך. רק אם רגליו יהיו באוויר, הוא יאבד את כוחותיו ולא יוכל לקלל.”

חיילי הרימו אותו ממשכבו באמצע הלילה, וקשרוהו לצלב, רגליו היו באוויר. פקדתי עליו לקלל את אריסטובולוס וחייליו, חוני סרב. כמעט שהוצאתי אותו לסקילה בגבעת הגולגולת.

מכתב שהגיע בדואר החומה מאריסטובולוס, הציע לי להחליף את חוני באבי אנטיפס. הסכמתי, אני חייב הרבה לאבי. קבענו את הליכי החילופין, אנשי אריסטובולוס יורידו את אבי בחומה ויעלו את חוני אליהם בו זמנית. כדי למנוע הפרת ההסכם, קשרנו חבל לרגליו של חוני, כדי למשוך אותו אלינו חזרה אם יידרש. כאשר הגיעו המוחלפים למחצית גובה החומה, צעק אבי, “חוני יקלל אותך ואת הורקנוס קללת מוות. קללתו תמיד מתקיימת. הנקמה בחשמונאים חשובה לי מחיי.'”

פקדתי למשוך בחבל הקשור לרגליו של חוני, אבי נמשך חזרה למעלה וחוני הורד אלינו.

מייד הוצאתי אותו לסקילה בגבעת הגולגולת. עוף השמים הוליך את הבשורה לאריסטובולוס, ראיתי את אבי נצלב בפינה הצפונית של חומת הר הבית. ציוויתי על הטוב בקשתי לירות חץ בליבו, הוא התמוטט על הצלב. חנית שהוטלה מהחומה בידי לוחם מיומן, קטלה את הקשת שלי.

למוחרת צפיתי בהנאה בכוהנים המעלים את הבהמה לקורבן התמיד. חייכתי כאשר ראיתי את פניהם הנדהמות. מתחת לעור הכבש נחר אליהם חזיר.

נכדו של גדול הלוחמים

אלכסנדר

“הרוג את הקשת,” פקד עלי סבי האהוב אבשלום, שפיקד על הלחימה בחומה. סבא, גדול הלוחמים החשמונאים, לוחם גדול גם מסבי השני אלכסנדר ינאי מלך המלכים. היה יכול להטיל את החנית בעצמו, למרות שישים וארבע שנותיו, הוא היה מטיל החנית הטוב ביותר בצבאנו. אך הוא בחר בי, בן טיפוחיו. בגאווה אין קץ הטלתי את חניתי בכל העוצמה שבי, היא פגעה בחזהו של הקשת ויצאה מגבו.

“הטלה מצוינת,” טפח סבא על גבי, אתה תהיה לוחם גדול ממני,” לא הייתי יכול לקבל מחמאה גדולה מזו.

הלגאטים והתאומות

דבורה

“מה עשית כדי להטות את לב הלגאטים אליך?” שאלתי את אישי.

“שלחתי ארבע מאות שקל כסף לכל אחד מהם.”

“זה לא יספיק, אני בטוחה שגם חרתת ואנטיפטר שלחו להם מתנות, אולי גדולות משלך.”

“מה באת להציע לי?”

“הנח לי ולאחותי התאומה להטות את לב הלגאטים אליך.”

“איך תטו את ליבם?”

“אל תשאל שאלות מיותרות, גורל הממלכה עומד על כף המאזניים.”

עוד לפני שדיברתי עם אישי דיברתי עם אחותי.

“שתינו נטה את לב הלגאטים, נשתמש בכל מה שלמדנו ממשנתה של רוקסן, איך לשלוט בגברים.”

“הכול? מילא אני, הגרושה, אך את אשת איש, מלכת יהודה.”

“כן! הכול! אם ניכשל שתינו נהפוך לפילגשים של האדומים או הנבטים.”

“הכול! די לצניעות הפרימיטיבית של הפרושים הנאלחים.”

למוחרת בלילה, בלווי משמר, יצאנו אחותי ואני דרך מנהרה סודית לנחל קדרון וטיפסנו אל מחנות הלגיונות שהוקמו על הר הזיתים. את המשמר השארנו במרחק מאתיים אמה משער המחנה.

“אני מלכת יהודה החוקית וזאת אחותי התאומה, יש לנו שליחות אל הלגאטים,” אמרתי לשומרי השער, “קחו אותי לאוהלו של גביניוס ואת אחותי לאוהלו של סקוורוס.” לאחר שצלחה שליחותינו, חברנו אל המשמר שהמתין לנו ושוב דרך המנהרה הסודית, להר הבית.

הלכנו למרחץ, לשטוף מעלינו את הלגאטים וריחם. ברור היה לי עכשיו, אלוהים בחר ברומאים לשלוט בעולם, היה לי גם ברור שהלגאט נשבה בקסמי רוקסן, גביניוס יעשה כל דבר שאבקש ממנו בעתיד. אני נשביתי בקסמו של גביניוס, בפעם הראשונה בחיי חשתי גבר ערל.

הנסיגה מירושלים

אנטיפטר

יונה הגיעה מאנטיוכיה לשובך המלכותי. המכתב היה מיועד ללגאט סקוורוס. לא התאפקתי וקראתי את צידו האחר של הדף, ‘האימפראטור פומפיוס פוקד על הלגאטים סקוורוס וגביניוס לסיים מהר את משימתם בירושלים, הלגיונות דרושים בארמניה.’

חשבתי בתחילה לא להעביר את המסר ללגאט, אך ידעתי שבמוקדם או במאוחר הוא ידע על המכתב, מנגד אם אמסור לו את המכתב, הדבר יתרום לידידותם של הלגאטים אלי. הייתי בטוח למדי שהם יכריעו לטובתנו, הרי הורקנוס הבכור הוא המלך החוקי, ויתרה מזאת הענקנו לשניהם מתנות גדולות.

גביניוס

סקוורוס ואני החלטנו מה יהיה הפתרון בירושלים. הוא שלח שתי קוהורטות שילוו את מנהיגי שני הצדדים הניצים למחנהו. קוהורטה אחת ליוותה את אריסטובולוס וחותנו אבשלום, השנייה ליוותה את חרתת הנבטי, הורקנוס ואנטיפטר. גם אני נוכחתי בפגישה כדי לתת יתר תוקף לדברי סקוורוס.

“רומא החליטה שחרתת וחילו ייסוגו מירושלים, מי שירצה יכול לסגת עימם,” הבעת תדהמה פשטה על פניו של אנטיפטר כאשר שמע את סקוורוס, אך הוא התעשת מיד.

“כבוד הלגאט, מה יבטיח שלא נותקף בנסיגה?”

“רומא פוקדת עליכם,” פנה סקוורוס אל אריסטובולוס ואבשלום, “לא להפריע לחרתת, או כל מי שיתלווה אליו לאורך כל הדרך בנסיגתם.”

“זה רצונה של רומא!” אמרתי, “מי שיפר אותו יהיה אויב העם הרומי.”

“הקוהורטות ליוו שוב את מנהיגי הצדדים הניצים כל אחד למקומו. פירקנו במהירות את המחנות והתחלנו במסענו הארוך לדמשק משם נמשיך לארמניה.

אנטיפטר

חרתת שמח לפסיקתם של הלגאטים, הוא כבר מזמן מאס במלחמה חסרת התוחלת בירושלים, ואיים לא פעם לחזור לארצו. ניסיתי עוד לשכנעו להישאר,

“הלגיונות כבר בדרכם לארמניה, אין מי שיכפה את פסיקת הלגאטים.”

“לרומאים לגיונות אדירים וזיכרון ארוך, אין לי סיבה להתעמת איתם, הברירה בידך, חזור אתי לארצי או שאריסטובולוס ימחץ אותך כמו לפני שלוש שנים.”

לא הייתה ברירה, נסוגונו מירושלים. בדרך תקף אותנו אריסטובולוס. הוא מחץ אותנו כמעט כמו לפני שלוש שנים, אחי פיליון נהרג. נחמתי הייתה שהורקנוס ואני שרדנו. רומא עוד תבוא חשבון עם אריסטובולוס ואבשלום.

דבורה

“מה עשית? מלך טיפש ויהיר! הפרת את פסיקת הלגאטים! אתה תוכרז כאויב העם הרומי!” הטחתי באישי.

“זו הייתה הזדמנות בלתי חוזרת, לסיים בניצחון את המלחמה הזאת, אביך יעץ לי זאת, המעז מנצח.”

“עוד ניצחון כזה ואבדנו! הרגת את אחיו של אנטיפטר, לפחות היית הורג גם את אחיך למחצה ואת השפיפון האדומי שלו.”

“פומפיוס נלחם עכשיו בארמניה, אולי הוא יובס?”

“הוא ינצח!” רתחתי מכעס “האינך מבין שאלוהים בחר ברומא לשלוט בעולם?”

“אולי אלוהים בחר בגביניוס לשלוט בך?” אמירתו המרושעת של אישי הרתיחה אותי, הגברים חושבים מאשכיהם!

“אני היא השולטת בגביניוס, ואחותי שולטת בסקוורוס! אילולא כך היו הלגאטים פוסקים לרעתך. אינני יודעת אם נוכל להציל פעם נוספת אותך ואת אבא מאיוולתכם.”

זוג יונים

אלכסנדרה

אהבתי לאלכסנדר גברה מיום ליום, הרגשתי שכך גם אהבתו אלי. יותר משנתיים היינו נצורים בהר הבית, אלכסנדר סיפר לי על געגועיו ליונים. חזרנו לארמון.

“רוצה לראות את השובך המלכותי?”

“לא, היונים שם מסריחות,” העוויתי את פני.

“אלו לא סתם יונים, אלו יוני דואר, הן מעבירות מכתבים, השובך היה קיים כבר בזמנו של הנשיא יוחנן הורקנוס, אך המלכה שלומית אלכסנדרה, הפכה אותו למה שהוא היום.”

“איך היונים יודעות למי להעביר את המכתב?”

“הן לא יודעות, לכל יונה יש בית שאליו היא עפה ולשם היא מביאה את המכתב.”

“אז בשובך יש יונים מהרבה בתים?”

“כן, יש בשובך יונים שהובאו לכאן לפחות ממאה ערים בממלכה וסביב לה.”

“לא מאמינה לך, לא יכול להיות שהיונים יודעות לאן לעוף.”

“רוצה לראות?”

“כן.”

“יהודה עכשיו במודיעין, בואי נשלח אליו מכתב, אני חושב שנקבל תשובה עד הערב.”

אלכסנדר הוציא גיליון נייר קטן ודקיק,

“זהו נייר יונים,” אמר לי, הוא כתב, ‘ליהודה דרישת שלום מירושלים המשוחררת, אלכסנדר ואלכסנדרה.’ על צידו השני של הגיליון בקצהו העליון כתב, יהודה החשמונאי בהמשך כתובתו, את שם השובך המשלח, את שובך היעד ואת הזמן. הלכנו אל השובך, אלכסנדר ביקש מאיש היונים יונה ממודיעין. לאחר שקיבל אותה גלגל את נייר היונים בעדינות סביב רגל היונה וקשרו בחוט משי עדיין, השם יהודה החשמונאי נשאר גלוי על רגל היונה.

“לאיש היונים ממודיעין מותר לקרוא רק את הצד הזה של נייר היונים, כך ידע למי למסור את המכתב, אסור לו לקרוא את המכתב.”

“יפה מאוד אלכסנדר,” שיבח אותו איש היונים, “עכשיו שלח אותה.”

אלכסנדר אחז ביונה בשתי כפות ידיו, היונה המריאה מבין כפותיו.

“מצוין אלכסנדר, אתה יכול להיות איש יונים מצוין.”

אלכסנדר הסמיק מגאווה, הייתי מוקסמת.

“למד גם אותי את תורת היונים.” ביקשתי מאיש היונים.

אלכסנדר יכול ללמדך, איך לכתוב מכתב ואיך לקשור אותו לרגל היונה.”

“אשמח ללמד כל זאת את אלכסה שלי, אבל אינני מבין למה לא ללמדה לשלח את היונים?

“כי היא עוד צעירה מדי, ידיה עודן קטנות, בעוד שנתיים היא תוכל ללמוד,” הסביר איש היונים.

“מתי תגיע היונה ממודיעין?” הייתי סקרנית.

“אם יהודה ישיב מהר, בתוך שעתיים,” אמר איש היונים, “אתם יכולים ללכת, שתגיע היונה, אמסור לכם את המכתב.”

“אני רוצה לראות את היונה מגיעה.”

“אם יש לכם זמן, תוכלו לראות את השובך.”

“אני כבר מכיר אותו אחכה מחוצה לו,” אמר אלכסנדר.

“אלכסנדר אני רוצה שתבוא איתי, בבקשה בבקשה.” התחננתי אליו, אלכסנדר לא היה יכול לעמוד בקסמי.

נכנסנו לשובך המלכותי.

“בשובך הזה יש מאלף יותר יונים,” הסביר איש היונים, “בכלוב הזה יש יונים שאנחנו מאמנים וביתן הוא השובך הזה, אנחנו שולחים אותן לשובכים בערים אחרות, כדי שיעבירו הודעות לשובך זה,”

“לא כל כך מסריח פה,” אמרתי.

“יש כאן שני עבדים שתפקידם לנקות את ההפרשות של היונים, אנו משתמשים בהפרשות לדשן את השדות והמטעים סביב ירושלים, רק בשבת אנחנו לא מנקים ואז קצת מסריח.”

המשכנו, “במסדרון הזה יש יונים מערים שונות, הנה כאן הכלוב של היונים ממודיעין, מכאן יצאה היונה ששילחנו הבוקר, כאן היונים מיפו וכאן היונים מחברון.” המשכנו למסדרון אחר, “אלה יונים מאלכסנדריה במצרים ואלה מאנטיוכיה שבסוריה.”

“הראה לה את היונים מאתונה וקטסיפון,” ביקש אלכסנדר מאיש היונים. הלכנו למסדרון אחר.

“היונים מערים אלה גדולות וחזקות, כי עליהן לעבור מרחק גדול.”

“האם בערים אלה ישנן יונים מירושלים?” התחלתי לחבב את היונים.

“אכן כך, אלו יונים מהשובך בקטסיפון ואלה מאתונה, אם רוצים לשלוח מכתב לרומא, שולחים אותן בבוקר לאתונה, היונה מגיעה לפנות ערב, בבוקר למוחרת ממשיך המכתב עם יונה אחרת לרומא, הן גם היונים היקרות ביותר.”

“אני חושב שראינו מה שצריך,” אמר אלכסנדר, “נצא ונחכה ליונה ממודיעין.”

“זה מאוד מעניין,” אמרתי, “אני חושבת שאני מבינה איך עובד דואר היונים.”

“דואר היונים מעביר רק הודעות שחשוב להעבירן מהר, הודעות אחרות מועברות בידי שליחים או באוניות.”

יצאנו אל אור השמש וחיכינו.

“יונה מכיוון צפון מערב,” קרא אלכסנדר לפתע, “אולי היא ממודיעין?”

“ואולי מיפו,” אמר איש היונים.

היונה נחתה, זו הייתה היונה שציפינו לה ממודיעין.

“זה היה יום נפלא, תודה לך איש היונים, אוהבת אותך אלכסנדר,” קפצתי עליו וחיבקתי אותו בחום, חיבוקו של אלכסנדר גרם לי לתחושות נפלאות שעוד לא חוותי, נישקתי אותו על פיו הייתי בשמים, אלכסנדר היה נבוך ונשאר על האדמה.

690 AUC – (63 לפנה”ס)

תוכן עניינים

• הבוררות
• התבוסה
• כי הפרידה עצובה
• פטמותיה של תטיס
• הפגישה עם קליאופטרה
• הטיול הראשון באלכסנדריה
• סודה של אפרודיטה
• המכתבים

הבוררות

דבורה

החטא הכפול של אישי, הפרה של פסיקת הלגאטים ואי הריגתם של אנטיפטר והורקנוס, הטיל צל כבד על מלכותו של אריסטובולוס, תקוותו שפומפיוס יובס בארמניה התבדתה, הרי אלוהים בחר ברומאים לשלוט בעולם.

פומפיוס המנצח הגיע לדמשק, ושלח לשני האחים החשמונאים הניצים הזמנה שאי אפשר לסרב לה, להתייצב לפניו לבוררות, יהודה הייתה אבן בנעל שלו. בחלומי ראיתי אותו מכריז על אישי כאויב העם הרומי, התעוררתי שטופת זעה.

אריסטובולוס צרף למשלחתו אותי ואת אחותי, כמו כן צירף את אבינו הנתעב רוצח אימנו.

אחיו למחצה של אישי, בן התערובת האדומי והשפיפון האדומי ששלט בו הגיעו גם כן לדמשק. עוד נחש ארסי ובלתי צפוי התייצב לפני האימפראטור, כדי לשטוח בפניו את טיעוניו. היה זה שמעון בן שטח, אחיה התאום של המלכה המנוחה שלומית אלכסנדרה, שתיעב את בניה האחים החשמונאים.

לפני שהמוזמנים לבוררות החלו לשטוח את טענותיהם בפני האימפראטור, פגשנו אחותי אני את הלגאטים. אף על פי שהפעלתי את כל קסמי רוקסן היה לי קשה הרבה יותר לשכנע את גביניוס לדבר עם פומפיוס שיתמוך באישי. העלבון על הפרת פסיקתו לפני שנה עדיין בער בו. אך לבסוף אמר לי,

“דבורה, למזלו של אריסטובולוס, אני אוהב אותך ואעשה מה שתבקשי,” נישקתי אותו בלהט על שפתיו, נצמדתי לגופו העירום, מושא תשוקותיי.

“ספר לי מה קורה בדיונים אצל פומפיוס,” ביקשתי מהרומאי שלי,” בקשתי הכתה בו, אך לאחר דקות של היסוס אמר לי,

“דבורה אי אפשר לעמוד בפניך,” השחר העיר התלבשתי והלכתי לדרכי.

יומיים אחר כך, לא הצלחתי לחלץ מאישי מה היה בבוררות, אך הבעת פניו לא בישרה טובות. בלילה פגשתי שוב בלגאט.

“מה היה בבוררות?”

“האימפראטור עדיין לא החליט.”

“מהי התרשמותך?”

“פומפיוס היה חסר סבלנות לטיעוניו של הזקן הזה שמעון בן שטח, הקשיב באהדה לטיעוניו של אנטיפטר, סלד מהופעתו היהירה של אריסטובולוס ונזף בו על שתקף את הנבטים בנסיגתם, ואף פקד עליו לסגת מהעיר דיאון.”

“מדוע האימפרטור לא פסק את דברו?”

“הוא עדיין לא סיים את ענייניו בסוריה, דעתי היא שהוא שוקל לצאת למלחמה בנבטים,” אם כך יקרה, אנטיפטר והורקנוס יאבדו את כוחם.

“האם תוכל לדבר עם פומפיוס בזכות אישי?”

“אדבר אתו, אך לדעתי פסיקתו תושפע רבות ממה שיעשו הצדדים בזמן הקרוב. אנטיפטר שקול, הוא לא יעשה שגיאות, אך אינני יודע מה לצפות מאישך היהיר והנמהר, לטובתו עליו לסגת מדיאון.” דברי הלגאט הדאיגו אותי, יהירותו של אישי מעבירה אותו על דעתו.

“למה דווקא העיר הזאת?”

“זו עיר הלניסטית השוכנת על הדרך מדמשק לממלכת הנבטים.”

הנחתי את ראשי על כתפו של הלגאט והוא חיבקני בידו השנייה, נרדמנו.

“עליך לסגת מדיאון,” אמרתי לאישי למוחרת, “גורל הממלכה תלוי בכך.”

“אינני מקבל עצה שניתנה לאשתי במיטת מאהבה. יש לנו ברית עם הפרתים עוד מימי המלך ינאי. הם הבטיחו שיבואו לעזרתי אם יידרש,” רתחתי.

“פומפיוס אינו אנטיפטר וגם לא חרתת, הפרתים הם משענת קנה רצוץ, אתה תהיה אחראי לחורבן ממלכת החשמונאים!” המלכה שלומית אלכסנדרה הבינה כבר לפני יותר מחמישים שנה, מה שלא מבין בנה היהיר בימים אלה, אלוהים בחר ברומאים לשלוט בעולם. למוחרת עזבה המשלחת שלנו את דמשק וחזרה לירושלים.

התבוסה

דבורה

היהירות הכריעה את ממלכת החשמונאים, אישי לא נסוג מדיאון, בתגובה הסיע פומפיוס את חילו ליהודה. הוא נהג באישי בכפפות משי במבצר אלכסנדריון, אישי פרש זאת כחולשה ולא מילא אחרי דרישות פומפיוס להסגיר לו את המבצרים.

האימפראטור ולגיונותיו הגיעו לירושלים. אישי התמלא אימה התייצב בפני פומפיוס והבטיח לפצותו בממון רב ולפתוח בפניו את שערי העיר. בפועל, גביניוס אהובי, שנשלח לקבל מה שהבטיח אריסטובולוס, חזר מאוכזב וכעוס. אישי נאסר בנחושתיים, פומפיוס הבטיח לו שראשו ייערף.

בלילה שוב יצאנו אחותי ואני לאוהלי הלגאטים, היינו חייבות להציל את המלך אריסטובולוס מאווילותו.

“אין זה נהוג לערוף מלך,” חיבקתי את הלגאט שלי, “שכנע, את פומפיוס להוביל את אישי בנחושתיים לרומא, שם ילך כבול אחרי מרכבת האימפראטור בטריומף שלו.”

“דבורה את חכמה מכל הגברים שלכם גם יחד.”

מרים בת אבשלום

“אנחנו נערוף את אביך אבשלום, אם נלכוד אותו בחיים,” בישר לי הלגאט סקוורוס.

“ומה יהיה גורל המלך אריסטובולוס?” שאלתי באימה.

“עדיין אינני יודע, האימפראטור יחליט.”

“אני מבקשת, להיות נוכחת כאשר אבי ייערף.”

“אעביר את בקשתך לאימפראטור.”

בבוקר חזרנו אחותי ואני אל העיר, אל ארמון המלוכה, היה ברור שהאימפראטור יכבוש את העיר וייתן את השלטון ביהודה להורקנוס הרופס ולשפיפון האדומי שלו. לא חיכיתי עד שזה יתרחש. שילחתי יונה לאלכסנדריה ואחרי שלושה ימים קיבלתי את התשובה המיוחלת.

“הספינה המלכותית תמתין לך בנמל אשקלון ביום מולד הירח הקרוב.”

אנשיו של הורקנוס, פתחו אחד משערי העיר בפני הרומאים, לוחמינו נסוגו שוב להר הבית. הלגיונות של פומפיוס כבשו לבסוף את הר הבית, הם שבו את אבשלום אבינו ואת אלכסנדר בנה הבכור של אחותי דבורה, ניצחונם היה שלם.

סקוורוס הזמין אותי ואת אחותי לחזות בטקס עריפתו של אבינו אבשלום. גם אלכסנדר הצעיר הובא בכבלים לחזות בעריפה. האימפראטור רצה ללמדו לקח, זה גורלו של מי שמפר את רצונה של רומא.

הבטתי בעיניו, אבי שרצח את אמי לעיני, הלוחם החשמונאי הגדול מכולם, שניצב פעמים רבות ללא פחד מול המוות, לא פחד גם הפעם כאשר ניצב מול מותו הוודאי. הוא רק ביקש.

“סלחו לי בנותיי על כל שעוללתי לכן, כמו שסלחתן למלכה שלומית אלכסנדרה לפני מותה. מרים סלחי לי על שהשאתי אותך לאיש המאוס הזה הורקנוס, כך אוכל להשיב את נשמתי בשלווה.”

לרגע חשבתי לסלוח לו, אך הנקמה גברה על המחילה.

אלכסנדר

ידעתי, התאומות שונאות את אביהן, הוא סבי הנערץ, אך קיוויתי שימחלו לו ברגע קשה זה, תקוותי נופצה לרסיסים.

“אין סליחה לרוצח אמנו, אלמלא נפילתה של מלכות החשמונאים, זה היה הרגע המשמח בחיי,” שמעתי את מרים.

ראשו של סבא הונח על הסדן, התליין הניף את גרזנו.

כי הפרידה עצובה

אלכסנדרה

הייתי כמעט בת שמונה שפומפיוס כבש את ירושלים וחילל את בית המקדש.

“לא אחכה, עד שהבוגד ישוב בחסות העבד האדומי,” אמרה לי אמא “אנחנו ניסע למצרים, את תמשיכי שם את לימודיך. ביהודה אין את התנאים לכך, ידידי תלמי אָאוּלֶטֶס מלך מצרים, מסכים לארח אותנו, כדי שתלמדי עם בתו קליאופטרה שהיא ילדה כמעט בגילך. תלמדי שם כול מה שמלכה צריכה לדעת.”

“אבא יהודה וחנה יבואו איתנו?”

“לא, אנחנו ניפרד מהם מיד, הם יחזרו לביתם במודיעין, יהודה יקבל ממני מענק נדיב על עבודתו.”

הפרידה הייתה מרגשת, יהודה חיבק אותי בחום.

“אלכסנדרה, את נוסעת לעיר היפה בעולם, עיר בה כמעט כולם מדברים יוונית.”

“אני יכולה לקרוא לך אבא?”

“את יכולה,” דמעה זלגה במורד לחיו של יהודה.

השני שהגיע להיפרד ממני היה אלכסנדר פניו היו נפולות.

“אבא ואני נוצחנו במלחמה, אבא אסור במצודת הבירה, סבא אבשלום נערף”

מה יהיה?” התחלתי לבכות,

“אי אפשר לנצח את פומפיוס הגדול, הוא ישליט את העבד האדומי ואבא שלך על כידוני הלגיונות.”

“הוא לא חשמונאי אמיתי! הוא לא אבא שלי!”

“רוקסן,” חייך אלכסנדר, “כך אמרה אימך.”

“מה יהיה איתך אלכסנדר?”

“פומפיוס ישלח את אבא ואת משפחתנו לרומא, שם נהיה שבויים, מחר ייקחו אותנו לאנטיוכיה משם נפליג לרומא.”

“אז תברח.”

“לאן אברח? מה יהיה עם אבא?” פרצתי שוב בבכי.”

“אלכסנדרה, אני מקווה שיאסרו אותנו בתנאים של מלכים, אני מאמין שאלוהים בחר בנו למלוכה, העניינים יסתדרו, אני בטוח בכך.”

“אלוהים אוהב את הרומאים ובמיוחד את הלגיונות שלהם,” הייתי מרירה.

“אלכסה שלי, המשיכי להיות חשמונאית אמיתית.”

“מה זה חשמונאי אמיתי?”

“מי שגאה במורשת החשמונאית ויעשה הכול כדי שתמשך, מי שאינו מתרפס בפני עבדים אדומיים, מי שיעשה הכול למען יהודה.”

“אוהבת אותך אלכסנדר, מבטיחה להישאר חשמונאית אמיתית.”

“אוהב אותך אלכסה שלי.”

אלכסנדר חיבק את מותני והרים אותי ביד אחת, בידו השנייה הניף את ידי ושנינו קראנו, “אלוהים למלוכה בחרתנו.” מעולם לא הייתי עצובה ומבולבלת כמו ברגע הזה.

פטמותיה של תטיס

אלכסנדרה

בנמל אשקלון חיכתה לנו ספינה מפוארת. חרטומה המוזהב עוצב בדמות מחצית גופה העליון של הנימפה תטיס, ירכתיה עוצבו בדמות זנב דג. המפרש הארגמני היה מקופל.

“תלמי אָאוּלֶטֶס שולח לך את הספינה המלכותית ומקווה שההפלגה תעבור עליכן בנעימים,” הקברניט קד קידה לפני אמי. הוא הוליך אותנו לתא מרווח על הסיפון, התיישבנו על הספות המפוארות, עבד נובי נשאר בתא כדי לשרת אותנו.

“לפני עשרים וחמש שנים,” אמרה אמא, “הפלגתי בספינה הזו למצרים עם אחותי.”

“אמא אני רוצה לצאת לסיפון.”

“צאי בתי, העבד הנובי ישגיח עליך, השמעי לו, הוא מכיר את סכנות הים והספינה.”

יצאתי מהתא, פקודותיו של הקברניט נשמעו, הספינה נותקה מהרציף, המלחים הדפוה במוטות. לאחר מכן נשלפו המשוטים המצופים כסף, נשמע משק המשוטים במים, הספינה נעה באיטיות. ההגאים נווטו אותה בזהירות לפקודות הקברניט. הספינה יצאה מהנמל, המפרש הארגמני המרובע התנפח בגאווה והשמיע רחש. הלכתי לחרטום, נתזי מים המליחו את שפתי.

פטמות שדיה של תטיס מצביעות לצפון מערב, אני יודעת את הכיוון לפי כיוון הצל של התורן.

משני צידי הספינה הפליגו ספינות.

“אלה ספינות מלחמה השומרות עלינו,” הסביר הנובי.

“מפני מי צריך לשמור עלינו?”

“עד לפני זמן קצר פעלו בים שודדי ים קיליקים, פומפיוס הגדול השמיד אותם, אך עדיין ספינות צבאיות מלוות את הספינה המלכותית.”

לאחר זמן קצר קופל המפרש הארגמני, המשוטים הכסופים נשלפו.

פטמותיה של תטיס מצביעות עכשיו לדרום מערב, צילו של התורן אומר לי זאת.

הייתי מרוגשת ושוטטי על הסיפון, הצצתי לפתח גדול שנפער בסיפון, מתוכו עלה קול תיפוף קצבי ועמום, התחלתי לרדת במדרגות, הנובי עצר אותי.

“אסור לרדת לשם.”

“עבד, מה יש למטה?”

“שם יושבים החותרים.”

“אני רוצה לראות.”

“רק אם רב החובל יסכים.”

הלכתי לתאו של רב החובל, הוא ישב ליד שולחן והביט במפות.

“אפשר לרדת אל החותרים?”

“אפשר, אך השמעי לעבד הנובי.”

ירדתי במדרגות, שתי קבוצות חותרים ישבו בכל צד, אחת מעל השנייה. כל שלושה חותרים ישבו על ספסל אחד, כבולים לאותו משוט וחתרו בקצב התיפוף, מתואמים כולם כאילו נולדו כבולים למשוטים. בין החותרים התהלכו שני משגיחים עם שוט בידם, מדי פעם הצליפו בחותר שהתרשל לדעתם.

“עבד, מי האנשים האלה?”

“עבדים אומללים שלעומתם אני האדם החופשי בעולם.”

“זה מקום עצוב, נצא מפה.”

למה המשגיח מצליף בפראות על גבו של החותר? למה הוא נפל על המשוט?

“תפסיק להצליף בו, הוא מת, אתה מצליף גם בי,” אמר החותר שליד המוצלף.

“כן, הוא מת,” אישר המשגיח.

איזה נבל הוא הרג אותו בהצלפותיו.

המשגיח צעק משהו, התוף נדם והחותרים הרימו את המשוטים מן המים. המשגיח פתח את אזיקיו של המת והרחיקו במהירות מהמשוט. שני משגיחים הביאו עבד אחר שהחליף את המת. המשוטים הורדו למים והחתירה חודשה.

“תרגולת החלפת חותר בוצעה מעולה,” אמר בסיפוק המשגיח הראשי.

למה הם גוררים אותו למעלה במדרגות?

הלכתי אחרי המת, שני המשגיחים השליכו את גופתו לים. כרישים שסובבו את הספינה לא השאירו זכר ממנו.

“למה?” צעקתי, המשגיחים פנו אלי וירדו אדישים במדרגות.

“רוצחים! אתם אפילו לא מתביישים!”

השמש נטתה מערבה, צובעת את השמים בדם, זה דם העבד החותר בין שיני הכרישים.

פטמותיה של תטיס הצביעו אל עבר עיר קטנה על החוף.

“עבד, מה העיר הזאת?” קולי החלש בקושי נשמע.

“רינוקורורה, נעגון כאן הלילה.”

הנובי תמך בי שכשלתי אל התא המפואר, ארוחת הערב המשובחת שהוגשה לנו עוררה בי בחילה. נשארנו בלילה בספינה, לא ישנתי כל הלילה. למוחרת המשיכה הספינה בדרכה. הייתי מדוכאת ולא יצאתי מהתא, כך עד סוף ההפלגה.

“יש דברים שנסיכה לא צריכה לראות,” ציינה אמא. השמש נטתה מערבה.

“הלילה נעגון בפלוסיום,” אמרה לי אמא, לא היה איכפת לי היכן נעגון, רק את העבד המת המושלך לכרישים ראיתי בעייני.

אלכסנדריה נראית באופק,” אמרה לי אמא, “נצא ונראה את המגדלור, זהו אחד מפלאי תבל.”

“ראיתי מספיק, לא רוצה לראות יותר שום דבר.”

אמא חיבקה אותי, ” ילדה שלי בסך הכול עוד עבד מת, תגידי תודה שאת בצד הנכון של החיים.”

המשכתי במרי חסר התוחלת שלי.

“אסור לך לשכוח מי את, בירידה מהספינה יקבלו את פנינו המלך תלמי והנסיכה קליאופטרה, אני מצפה שתתנהגי כמו נסיכה מחונכת ולא כמו ילדה של רוכל בשוק.”

“אני מתביישת אמא, לא אאכזב אותך.”

יצאנו לסיפון.

זה באמת פלא עולמי מעולם לא ראיתי מבנה בגובה כזה, המגדלור הזה גא ומתריס מול כל העולם, אני הגדול מכולם.

הפגישה עם קליאופטרה

אלכסנדרה

הספינה עגנה ברציף המלכותי אמא ואני ירדנו ממנה. שני כסאות מפוארים ניצבו שם, באחד ישב תלמי ובשני קליאופטרה בתו. אמא כרעה ברך לפני תלמי ואני כרעתי ברך לפני קליאופטרה. היא הזדקפה בכיסאה ורמזה לי לקום.

“ברוכה הבאה לאלכסנדריה,” ברכה אותי קליאופטרה.

“לא ידעתי שאת דוברת עברית.” השתדלתי להסתיר את תדהמתי, אך לפי שפת הגוף של קליאופטרה, הבנתי שהיא קלטה אותי. אין טעם לשחק אתה משחקים, היא בוחנת כליות ולב.

“אבות אבותיכם יצאו מארצנו.” הפעם דיברה קליאופטרה בארמית סורית.

“זה כתוב באנאלים שלכם?” שאלתי בלטינית.

“לא, רק בספר אקסודוס שלכם.” ענתה ביוונית.

“את יודעת שפות נוספות?”

קליאופטרה ענתה לי בשפה שלא הכרתי.

“איזו שפה דיברת?” שאלתי ביוונית.

“במצרית עתיקה, אני כותבת וקוראת הירוגליפים, אני גם יודעת פרסית, זו אחת משפות התרבות החשובות ביותר. מורשתה של רוקסן כתובה בשפה זו.”

הברק הכה בי, אמא העירה פעם בבדיחות הדעת שאני חשמונאית אמיתית בזכותה של רוקסן. כששאלתי אותה מה כוונתה, התחמקה, כשתגדלי תביני.

עדיין לא הכרתי מספיק את קליאופטרה, עוד לא הגיע הזמן לשאול אותה על מורשת רוקסן.

אני חושבת שקליאופטרה יודעת דברים רבים שעליהם לא דברה אתי אימי. אלו לא דברים שילדה יהודייה מדברת עם אימה. כשיגיע הזמן לכך אלמד את משנתה של רוקסן ויהי מה.

“מי לימד אותך פרסית?”

“אחותי ברניקי, אם תרצי אלמד אותך שפה זו, את בטח רוצה ללמוד את משנתה של רוקסן.”

אי אפשר להסתיר שום דבר מקליאופטרה, היא קוראת אותי כמו ספר פתוח.

“כן אני רוצה ללמוד.”

“הנסיכות מהשושלת שלנו מתחילות ללמוד את משנת רוקסן בגיל אחד עשרה, רגע לפני שהן הופכות לנשים, אני אתחיל ללמוד את התורה בעוד שלוש שנים, אם תהיי ראויה ואם עדיין תישארי איתנו, תוכלי גם את ללמוד.”

תלמי וקליאופטרה נפרדו מאתנו, ארבעה עבדים נובים חסונים הובילו אותנו באפריון לארמון אירוח מפואר. סיפרתי לאמא על הצעתה של קליאופטרה.

“משנתה של רוקסן חשובה לכל מי שמייעדת עצמה להיות מלכה, אך אם תלמדי אותה תצטרכי להתמודד עם ערכיך היהודים.”

“אמא.” הסקרנות שוב השתלטה עלי, “מהי משנתה של רוקסן?”

“זוהי תורה סודית, נשבעתי שלא אדבר עליה עם מי שאינו ראוי לכך, ואת אינך ראויה עדיין, אם תנסי לדבר עם מישהי אחרת על התורה, לא תהיי ראויה לעולם.”

הטיול הראשון באלכסנדריה

אלכסנדרה

למוחרת הזמינה אותי קליאופטרה לטיול ברחובות אלכסנדריה. עלינו למרכבה המלכותית. העיר הענקית, רחבת הרחובות והבנויה שיש, הממה אותי, ירושלים נראתה לידה ככפר קטן. נכנסנו למקדש אפרודיטה. פסל האלה העומדת עירומה על צדף חייך אלינו. קריאת תדהמה נפלטה מפי, קליאופטרה חייכה. המצרייה הזו מסתירה ממני משהו, היא לא סתם הביאה אותי לכאן. המשכנו לקברו המפואר של אלכסנדר הגדול, גם אני קרויה על שמו, עלה בי הרהור.

התקרבנו לקצה הרחוב הראשי של אלכסנדריה, אל שער השמש.

“כאן הוא הרובע היהודי,” הסבירה לי קליאופטרה, “חיה פה קהילה יהודית גדולה ומשגשגת, גם קרוביך ממשפחת החשמונאים גרים כאן.”

“לא ידעתי, שיש לי כאן קרובי משפחה.”

“אבל אני יודעת, שאבא בישר לי שתבואי, למדתי הכול על משפחתך.”

“אני לא למדתי על משפחתך, אין לנו בירושלים ספריה כמו כאן, בה אפשר ללמוד על כל דבר.”

סודה של אפרודיטה

אלכסנדרה

כשחזרתי מהטיול שאלתי מיד את אימי,

“את יכולה להסביר לי מה משמעות הפסל במקדש אפרודיטה?”

“בואי איתי.” אמא חייכה והוליכה אותי לאחד האולמות בארמון בו התארחנו. פעם נוספת נפלטה קריאת תדהמה מפי, על קירות האולם היו ציורי אלות יווניות, חלקן עירומות וחלקן לבושות, היו שם לבד מאפרודיטה, גם אתנה, הרה וארטמיס. המשותף לכל האלות היה שפניהן דמו להפליא לפניה של אמא.

“אמא, את היית הדוגמנית לצייר?”

“לא רק אני, גם דבורה אחותי.”

“וניצבתן עירומות מול הצייר?”

“כשהיה צריך ניצבנו עירומות.”

“מתי זה קרה?”

“בשנה האחרונה לשהותנו במצרים, זמן קצר לפני שנישאנו לבניה של שלומית אלכסנדרה.”

“מי היה הצייר?”

“תלמי אאולטס בכבודו ובעצמו, הוא אמן בכל נימי נפשו.”

“הוא גם היה הפסל של הצלם בהיכל אפרודיטה?”

“לא זה היה פידיאס, פסל ואומן גדול.”

“זה לא הביך אתכן?”

“אלכסנדריה ורוקסן הפכו אותנו לחופשיות וגאות בגופנו, כשתתבגרי אני מקווה שתתגאי במה שאלוהים העניק לך.”

המכתבים

אלכסנדרה

זמן קצר לאחר שהגענו למצרים, קיבלה אמא מכתב. אותו הקריאה לי.

“שלום אחותי היקרה.

ידעתי שאישיי יפסיד במלחמה, ברור שהוא יכול לנצח את אישך לשעבר ואת העבד האדומי השולט בו, אך מהרגע שהמשיך להילחם אחרי שסרב לפומפיוס, הייתה תבוסתו ברורה, הרומאים אינם סלווקים. אמרתי לו שאלוהים בחר ברומאים ובלגיונות שלהם, הבעיה היא שהגבר שלי חושב מאשכיו,” אמא חייכה ואני לא יכולתי להתאפק,

“אמא גבר יכול לחשוב מהאשכים?”

“ברור שלא, זה ביטוי לגבר שחשיבתו יצרית ולקויה,” האם גם אלכסנדר חושב מאשכיו?

אמא המשיכה להקריא את המכתב.

“היית צריכה לראות איך העבד האדומי היה מאושר לפקוד עלי לפנות את הארמון, עבד כי ימלוך.

אישי ואלכסנדר הובלו לרומא בכבלים. הבנות אנטיגונוס ואני התלוונו אליהם לרומא, כדי להיות קרובים אליהם. נתגורר שם בתנאים טובים למדי.

מקווה לבשורות טובות.

אחותך האוהבת דבורה,” אלכסנדר, אני מקווה שתגיע בשלום לרומא, שמור על עצמך בשבילי, אני מחכה לך.

כחצי שנה אחר כך קיבלה אמא מכתב נוסף מאחותה. גם אותו היא הקריאה לי,

“שלום אחותי היקרה. אלכסנדר נמלט כשהיינו בדרך לרומא, אין לי קשר איתו, כולי תקווה שלא יעשה מעשים נמהרים, אני מקווה שגביניוס יעזור אם אלכסנדר יסתבך בצרות.

מקווה לבשורות טובות.

אחותך האוהבת דבורה,” אלכסנדר, למה ברחת? הסגר את עצמך, בפעם הבאה הרומאים לא יסלחו לך, אינך מבין שהם אדוני העולם? אני מחכה לך ומתגעגעת, אינני יכולה אפילו לכתוב לך.

יותר משנה לא שמעתי מאלכסנדר ואז הגיע אלי מכתב,
‘שלום לארוסתי האהובה, אינני יכול לכתוב לך היכן אני מסתתר, מחשש נציב סוריה. לפני זמן קצר נודע לי שאבי צעד כבול מאחורי מרכבתו של פומפיוס במצעד הניצחון שלו ברומא. חשתי השפלה נוראה, מלך יהודה כבול כאחרון העבדים. מקווה להתראות איתך בהקדם האפשרי. אוהב אלכסנדר.’

המכתב הפיח בי רוח חדשה, הייתי מאושרת, אלכסנדר חי, הוא לא שכח אותי. נזכרתי במשהו שאמא אמרה לי פעם, אולי זה מה שיהפוך את הקערה ביהודה על פיה? אולי זה מה שיחזיר את ממלכת החשמונאים לתפארתה?

692 AUC – (61 לפנה”ס)

סופו-של-בוגד

אלכסנדרה

“אמא רמזת לי פעם שצוואתה של המלכה שלומית אלכסנדרה זויפה.”

“כן, סמוך למותה הזמינה המלכה את אחותי ואותי. במעמד זה היא סיפרה לנו מהי צוואתה, אין לי שום סיבה לפקפק בדבריה על ערש הדווי.”

“מה הייתה צוואתה האמיתית?”

“היא הורישה את המלוכה לבנה הצעיר והמוכשר אריסטובולוס וצוותה עליו להוציא להורג את אחיו למחצה הורקנוס, את אביו אנטיפס ואת בנו אנטיפטר,” הייתי אחוזת התרגשות,
“אמא, אולי הצוואה הזאת תשיב את מלכות החשמונאים לתפארתה?” אמא ליטפה את ראשי ואמרה בעצב,

“לצערי הרומאים הם הקובעים עכשיו, וגם אם ישתכנעו שהצוואה זויפה, הורקנוס הרופס והעבד האדומי השולט בו, נוחים להם עכשיו,” שקעתי בהרהורים.

“מי זייף את הצוואה?”

“אנטיפס!” הבעת תיעוב עלתה על פניה של אמא, “יש ברשותי עותק בלתי חתום של הצוואה המקורית שהוא כתב, הוא סופר מוכשר שכתב את הצוואה החליפית וזייף את חתימת המלכה.”

“הוא סיים את חייו על הצלב כראוי לו.”

“לצערי קשת מיומן סיים את חייו מוקדם מן הצפוי,” מן הראוי היה שיגסוס זמן רב על הצלב כאשר העורבים מנקרים את בשרו בעודו בחיים.

“אמא, מי החליף את הצוואות?”

“זה היה חנילאי הבוגד סופר המלכה, שהיום הוא סופרו של הורקנוס.”

“איך את יודעת?”

“המתיני רגע,” אמא יצאה וחזרה כעבור כמה דקות עם צרור מסמכים בידה.

“את המסמכים הללו קיבלתי לפני זמן קצר ותמורת תשלום נכבד. הביא אותם אדם שהיה איש של אנטיפס בירושלים. לאחר שאנטיפטר הפסיק לשלם לו, הוא שאל אותי אם אני מעוניינת במסמכים אלה וגם נקב במחירם.”

“אמא מה יש במסמכים אלה?”

“האיש הזה פקד על חנילאי להחליף את הצוואות, אם לא ישלחו מסמכים אלה לסנהדרין,” הסקרנות בערה בי.

“למה שליחת המסמכים לסנהדרין כל כך הפחידה את חנילאי?”

“כי המסמכים האלה יפתחו דיון בסנהדרין על ממזרותו של חנילאי,” הרהרתי זמן מה.

“אמא, מה את מתכוונת לעשות עם הצרור הזה?”

“להעבירו לסנהדרין כמובן.”

חודשיים אחר כך הגיעה הידיעה המרנינה שחנילאי קפץ אל מותו, מחומת לשכת הגזית שם יושבת הסנהדרין. הנקמה במזייפי הצוואה הושלמה, אך לא שינתה את המציאות ביהודה.

694 AUC – (59 לפנה”ס)

תורת רוקסן

אלכסנדרה

קליאו ואלכסה,” דיברה אלינו ברניקי אחותה של קליאופטרה, “בקרוב תהפכו לנשים, זה הזמן ללמוד את מורשתה של רוקסן.”

“אני מודה לך שמצאת אותי ראויה ללמוד תורה זאת,” אמרתי.

“חברתך קליאו, ביקשה זאת בפגישת האחיות שלנו, אם תשבעי בשם אלוהיך, שלא תחלקי את הידע הזה עם אף אחד ובמיוחד לא עם גברים, אין לנו התנגדות שתלמדי את המורשת.”

“נשבעת,” זהו ספר לא צנוע, אך אמא הסכימה שאלמד אותו, זה יעזור לך בחיים כך אמרה.

“מכיוון שספרה של רוקסן הוא סודי, תצטרכו להעתיק כל פרק שנלמד, כולל הציורים. כך תיצרו את הספר שלכן, העתיקו עכשיו את הפרק הראשון.”

ברניקה נתנה לנו גיליונות פפירוס, נוצות אווז משובחות ודיו בצבעים שונים.

“אשאיר אתכן לבד ואחזור עוד שעתיים”

העתקנו את הפרק הראשון. כשסיימנו אמרה לי קליאו,

“יש עוד חצי עד שתחזור ברניקי, בואי נסתכל בספר. גללנו את מגילות הפפירוס עד שהגענו לציורי תנוחות האהבה. אני מעולם לא ראיתי ציורים כאלה, הייתי חצויה, הצד היהודי שבי צעק שהציורים לא צנועים, הצד ההלני היה סקרן.

“קליאו, ראית כבר ציורים כאלה?”

“כן, בספריה הגדולה ישנם ספרים הודיים בהם יש ציורי תנוחות אהבה.”

היא נראתה נינוחה ומחייכת. אני הרגשתי כנערה כפרית מול אשת העולם הגדול.

ברניקי נכנסה אחרי שעתיים, “נמשיך,” אמרה, התיישבנו במקומנו.

“זהו הספר שכתבה רוקסן לאחר מות אלכסנדר האלוהי, נכתב בו כל מה שאישה צריכה לעשות כדי לשלוט בגבר שלה.”

“רוקסן שלטה באלכסנדר?” הייתי מופתעת, “לא כך נכתב בספרי ההיסטוריה,” קליאו חייכה, היא מכירה את הסיפור.

“לא הכול נכתב בספרי ההיסטוריה, ולשאלתך התשובה היא כן, ולכן רק את רוקסן אהב אלכסנדר מכל נשותיו, את בנם המשותף הועיד לרשת אותו.”

“הילד נולד אחרי מות אלכסנדר, איך הוא ידע שזה יהיה בן?” הפעם קליאו הייתה המופתעת.

“רוקסן הבטיחה לו שזה יהיה בן, היא לא רק ידעה, היא תכננה זאת, הכול כתוב בספר זה.”

“איך ידעה רוקסן את כל הדברים האלה?”

“ספרים עתיקים מפרס ומהודו, אך חשוב מזה, ידע סודי שעבר בין בנות משפחות המלוכה של בקטריה ופרס.”

“איך הגיע הספר לרשות נשות משפחתנו?”

“אחרי שהבינה שחייה וחיי בנה בסכנה, העבירה רוקסן את הספר לברניקי, שהייתה אז פילגשו של תלמי סוטר שמלך במצרים והקים את השושלת הזאת, רוקסן קיוותה שכאשר תשלוט ברניקי בתלמי, היא תיתן לה מחסה. בעזרת הספר, גרמה ברניקי לתלמי לגרש את אשתו אורידיקה, לשאתה לאישה ולהכתיר את בנם ליורש העצר. כאשר הציעה ברניקי מחסה לרוקסן היה כבר מאוחר מדי. מאז עובר הספר בין בנות המשפחה, כל מי שלומדת את הספר, כותבת את העותק שלה, אין לתת לסופרים להעתיק את הספר.”

“אמא שלי מכירה את מורשתה של רוקסן.”

“כן, אמי לימדה את התאומות, אימך ביקשה בעיקר לעזור לה בבעיה מסוימת, אמי לימדה אותה איך לפתור את הבעיה, נראה לי שאת הפתרון,” ברניקי חייכה והמשיכה.

“כדי לשלוט בגבר, חייבים לשלוט בתשוקותיו, לתת לו את ההרגשה שהוא מאוהב בך עד עמקי נשמתו, אנו הנשים חייבות לשלוט בתשוקותינו, אסור לנו להתאהב, מי שמאוהבת אינה יכולה לשלוט במושא אהבתה,” אני אוהבת את אלכסנדר, אינני רוצה לשלוט בו.

ברניקי המשיכה, “בתשוקתו של גבר אפשר לשלוט בכמה שיטות,” אינני רוצה לשלוט באלכסנדר בשום שיטה, “בתנוחות האהבה כמו התנוחות בספרים ההודים העתיקים,” התנוחות האלה ממש לא צנועות, זה גובל בזימה, “בשיקויי אהבה המכילים אופיום שיגרמו לגבר כאבים, אם לא יקבל אותם, יש לשכנע את הגבר שכאביו נגרמים מתשוקתו אליך,” אלכסנדר לעולם לא אעשה לך דבר כזה, “השיטה האחרונה ויש להשתמש בה רק אם כשלו האחרות, היא באמצעות כשפים.”

“כשפים הם אמיתיים?” קליאו נשמעה מופתעת.”

“כן הם אמיתיים, האל סובק רע לימד אותם לבני האדם,” אלוהים שלנו לימד את חנוך החכם באדם, את סודות הבריאה והוא העבירם לשאר בני האדם, “הכשפים אינם מופיעים במורשת רוקסן, ולכן לא נלמד אותם במסגרת זו,” יש איסור מן התורה לעסוק בכשפים, ברניקי הבחינה באי הנוחות שלי ואמרה, “אינכן חייבות להשתמש בכל מה שתלמדו, אך רצוי שתדעו זאת.”

הרגשתי נינוחה יותר. ברניקי המשיכה, “דבר חשוב הוא לדעת איך להרות ואיך להימנע מהריון, איך ללדת בן או בת, אלכסנדרה, אימך הרתה אותך שלא מבעלה, אף על פי שרק הוא נכנס למיטתה. סוף שיעור ראשון.”

אני מתחילה להבין את מורשתה של רוקסן, אני שמחה על כך שרוקסן שמרה עלי כחשמונאית אמיתית, מעניין מיהו אבי החשמונאי האמיתי? ההתנגדויות שהיו לי נמוגו.

אחרי שברניקי הלכה אמרה לי קליאופטרה, “בעזרת משנתה של רוקסן אמלוך במצרים ואחר כך אשלוט בעולם, נשמתה של איזיס שוכנת בגופי.”

“אצלנו היהודים נשמת האל אינה שוכנת בבני אדם.”

“נשמתו של זאוס שכנה בגופו של אלכסנדר הגדול, אין דרך אחרת להבין את גאונותו.”

“ואת גאונותך אפשר להסביר רק בכך שנשמתה של איזיס שוכנת בגופך?”

“אלכסה את צינית, אני רצינית.”

“קליאו, אומר לך משהו בין חברות, הבטיחי שלא תתרגזי.”

“לא אתרגז.”

“רוקסן אומרת שיש להשאיר על הגבר רושם ראשוני בל ימחה, את אינך הנערה היפה בעולם.”

“אלכסה אינני יפה כמוך אך אדע להשאיר רושם ראשוני בל ימחה על כל גבר שבו אחפוץ, אחר כך הוא ילך שבי אחרי חוכמתי שהיא גדולה בהרבה מחוכמתך, אם זה לא יספיק, אשתמש בכשפים שאותם אלמד מספרי הכישוף בספריה, כך אוכל לשלוט בכל גבר,” היא מדהימה כל פעם מחדש, היא באמת אלוהית, אני רק בת אנוש.

695 AUC – (58 לפנה”ס)

תוכן עניינים

• התבגרות
• הביקור בפליאסטרה
• חזרה לאשקלון
• סוד המנהרות

התבגרות

אלכסנדרה

“אלכסנדרה שלי,” חיבקה אותי אמא ביום הולדתי השניים עשר, “לנגד עייני את הופכת לאשה יפהפייה, חשמונאית אמיתית.” בשנה הזאת גבהתי יותר מאשר בכל שנה אחרת.

חשתי שהעיר אלכסנדריה מתבגרת יחד איתי, והופכת לחצופה יותר. כמו לפני ארבע שנים ,נכנסתי למקדשי האלים. דימיתי שהפאלוס בפסלו של ארוס גדל מאז. גם שדיה של אפרודיטה גדלו, אך ידעתי, הן בדיוק במידת שדיה של אמא כשהייתה בת שבע עשרה. אנשים הביטו בי ואמרו בהתפעלות, זו בתה של אפרודיטה. מה הפלא? הרי פני דומות להפליא לפניה של אמי. יצאתי מההיכל, מרחוק נראה המגדלור, הפאלוס הגדול בעולם.

קליאופטרה גדלה גם כן, היא לא הייתה יפה כמוני, וקומתה נמוכה משלי, אך היא הייתה מדהימה בחוכמתה.

למדנו יחד רטוריקה, פילוסופיה, אסטרונומיה, דרמה ושירה. בנוסף על הלימודים העיוניים, למדנו רכיבה על סוסים, לחימה בחרב ובחנית וירי בחץ וקשת. לקליאו זה לא הספיק והיא בילתה שעות בספרייה המופלאה של אלכסנדריה, הספרייה הגדולה בעולם.

קליאופטרה גם הכירה את ספרי היהודים, את המחלוקות בין הפרושים לצדוקים, לעתים ניצחה אותי בדיון על ההלכות היהודים. קיבלתי אורח נשים וכמה חודשים אחר כך קיבלה אותו גם קליאופטרה.

על משכבי בלילות הופיע אלכסנדר, התעלסנו בתשוקה אדירה, התעוררתי והנה חלום. כששכבתי ערה על גבי הייתי משככת את הסערה שבי באצבע מיומנת, כמו שלימדה אותי ברניקי. כשוך הסערה הייתה מתרגזת, האיש הבזוי הזה הסבור שהוא אבי והעבד האדומי שלו, הם האחראים שאני רחוקה מאלכסנדר, עוד יבוא היום ואפרע משניהם.

הביקור בפליאסטרה

אלכסנדרה

“קליאו ואלכסה, היום נתרגל שליטה בתשוקות,” ברניקי בחנה את התגובות של שתינו. קליאו הייתה נינוחה וחייכה, אני הייתי נבוכה.

“אפרודיטי נתנה לנו את התשוקה המבורכת,” המשיכה ברניקי, “אך כדי לשלוט בתשוקות הגבר, אנו חייבות לשלוט בתשוקותינו, אומנם כדי לשכנע את הגבר שאנו אוהבות אותו, אנו חייבות לשחרר את תשוקותינו, אך גם זאת עלינו לעשות תחת שליטה, לא בהיסחפות, ועכשיו בואו אתי.”

שלושתנו עלינו על מרכבה מלכותית, הרכב הצליף בשוטו באוויר הסוסים פתחו בריצה קלה.

“לרחוב מאחורי הפליאסטרה,” פקדה ברניקי על הרכב, “עצור כאן וחכה לנו, בנות בואו אתי.”

שלושתנו ירדנו מהמרכבה המלכותית והתחלנו לצעוד, נעצרנו מול שער קטן, ברניקי צלצלה בפעמון.

השער נפתח “ברוכות הבאות נסיכות,” האיש סגר את השער מאחוריו וליקק את שפתיו, “מי הזרה שאתכן?”

“אין זה מעניינך, קסטרטו,” ענתה ברניקי בחריפות ודחפה דינר לכף ידו.

“בנות התרגול הראשון הוא עם סריס, עליכן לפשוט את הסטולות שלכן, ולהתייצב עירומות ונינוחות מול האיש הזה.”

קליאו פשטה את הסטולה שלה וניצבה מחויכת מול האיש.

“מצוין קליאו.”

“אלכסה,” ברניקי הביטה ישירות בעיני, “גם את אמא שלך רוחץ סריס, אין פה עניין של צניעות יהודית.”

נבוכה פשטתי את הסטולה באיטיות ונעמדתי מול הסריס, תוך שכיסיתי בידי על איברי המוצנעים.

“אלכסה שימי את ידיך על שערך היפה וחייכי.”

שמתי את ידיי על שערי, וחייכתי חיוך מאולץ, מעולם לא הרגשתי כה חסרת הגנה.

“אלכסה, אני מקווה שתשתפרי בפעם הבאה, בנות התלבשו.”

לאחר שהתלבשנו אמרה ברניקי, “עכשיו חלקו השני של השיעור.” מהי זוממת עכשיו?

“אלכסה הרגעי, את רואה שהשמים לא נפלו על ראשך.”

“סליחה ברניקי, אשתדל לשלוט יותר בעצמי.”

“בצד השני של הקיר נמצאת חצר הפליאסטרה, הנערים והגברים היפים ביותר באלכסנדריה מתאמנים שם בהאבקות, הם עירומים כביום היוולדם, עורם מבהיק משמן, עליכן להביט בהם דרך חרכי הצצה שבקיר זה, אין ספק שהן יעוררו בכן תשוקה עזה להתעלס אתם. עליכן לשלוט בתשוקה הזו.”

קליאו הביטה באדישות בחרך ההצצה, אני היססתי.

“אלכסה, בפעם הבאה שאאלץ להעיר לך, אגיע למסקנה שאינך ראויה ללמוד את משנתה של רוקסן.”

הצצתי מעבר לקיר. הגברים העירומים האלה לא מעוררים בי שום ריגוש, אני יכולה להתמודד עם זה.

“אריוס וגאורגיוס היאבקו,” קרא המדריך.

שני מתאבקים קרבו למרכז החצר.

אלכסנדר! כמעט שפלטתי קריאה מפי, לא יכול להיות שהוא כאן, או אולי כאן הוא מסתתר? הבטתי מרוגשת בשני המתאבקים, עורם המבהיק כוסה בחול. לבסוף הכריע אחד המתאבקים את השני, המנוצח שכב על גבו, רגליו פנו לכיוון חרכי ההצצה שמונה אמות מעייני. הפאלוס הנימול שלו הזדקר לשמים כמו המגדלור. אלכסנדר הייתי רוצה לחוש אותך בתוכי, בלי שחשבתי על כך נשלחה אצבעי מתחת לסטולה, טיפסה במעלה ירכי הלחות עד לגבעת אפרודיטי הגועשת שלי.

“אריוס, נוצחת על ידי תשוקתך לגאורגיוס,” ציין המדריך.

“זקפה יהודית גאה,” ברניקי הצליפה בי בקולה המלגלג, “אלכסה התשוקה שלך מריחה מכאן ועד לנמל.”

“סליחה, דימיתי שזה אהובי אלכסנדר,” פני בערו מתשוקה ומבושה.

חזרה לאשקלון

אלכסנדרה

לא ידעתי אז שחוץ מאשר ללמד אותי ואת קליאו מהי משנתה של רוקסן, תכננה ברניקי להיות מלכת מצרים. וכך בוקר אחד אחרי שאמא ואני אכלנו את ארוחת הבוקר, נכנסה ברניקי בהוד והדר לארמון בו התארחנו והודיעה לנו שהיא עכשיו מלכת מצרים. הודעתה נתמכה בעשרה חיילים חמושים שליוו אותה.

“מה עם קליאו?” החרדה טיפסה במעלה עמוד השדרה שלי.

“למזלה הצליחה לברוח עם אבא, הם מפליגים לרומא,” מבט אפל נראה בעיני ברניקי.

“למה למזלה?”

“כי לא הייתי משאירה בחיים טוענת לכתר חכמה כמוה,” הזדעזעתי, ידעתי שרציחות הם לחם חוקה של השושלת התלמית, אבל לרצוח אחות?

“מוטב שתארזו שתיכן, ספינה והפעם לא מלכותית תשיט אתכן עוד שעתיים לאשקלון, שם תמשיכי להתייחם על אלכסנדר,” הקור והרוע עלו מקולה של ברניקי, היא יצאה והחיילים אחריה.

אמא ואני הפלגנו לאשקלון שם התגוררנו בבית שרכשה אמא זה מכבר”אני רוצה לחיות בעיר החופשית אשקלון, לא אחזור לירושלים לחיות שם בחסדי העבד האדומי ומלכך פנכתו,” אמרה אמא.

סוד המנהרות

מרים בת אבשלום

הזמנתי את יהודה ממודיעין, אלכסנדרה הייתה מאושרת לפגוש בו, אך זו לא הייתה תכלית ביקורו. גיליתי לו את דבר המנהרות הסודיות שהובילו מהארמון. הידע על המנהרות היה בחלק הסודי של זיכרונות המלכה שלומית אלכסנדרה, חלק אותו כתבה בעצמה. לאחר שהשתמשה במנהרה לגיא בן הינום, דאגה המלכה לאטום את שני פתחיה, כך שמי שאינו יודע את הסוד, לא יכול היה לדעת את דבר קיומה של המנהרה.

“עליך לדעת הכול על המנהרות הללו,” אמרתי ליהודה, “למד את הדפים הללו על בורים. הסוד הזה שייך לך לאחותי ולי ולא לאף אחד אחר, כולל בני משפחתך. ייתכן שבעתיד תצטרך לחלץ חשמונאי אמיתי מהארמון.”

“למה אצטרך לחלץ מישהו מהארמון?”

“ייתכן שאני ובתי נגיע לארמון, אין לדעת את תהפוכות הגורל, אך צריך להיות מוכן לכל אפשרות.”

מרים, אעשה הכול למענך ולמען אלכסנדרה שלי.”

“יהודה, קח איתך מאה דינרי זהב, שמור אותם. ייתכן שתצטרך לחלץ אותנו בעתיד מהארמון. קח גם שני שטרות של אלף דינרי כסף, שאותם אפשר לפדות במקדש אפולו באשקלון או באלכסנדריה. אולי תידרש להגר לאלכסנדריה, כדי לברוח מהעבד האדומי הרודף אותנו.”

יהודה ביקר אותנו עוד כמה פעמים באשקלון, הוא אהב את אלכסנדרה, כמו שרק אב חשמונאי אמיתי אוהב את בתו.

696 AUC – (57 לפנה”ס)

תוכן עניינים

• אלוהים ליגון בחרתנו
• הכשת השפיפונים
• הבריחה

אלוהים ליגון בחרתנו

אלכסנדרה

כשנה לאחר שאמא ואני הגענו לאשקלון, הגיעה לאוזנינו הידיעה שאלכסנדר בעזרת הצבא שאסף, כבש את ירושלים ונכנס אליה כמנצח עם כתר אלכסנדר ינאי על ראשו. הורקנוס והעבד האדומי נמלטו כעכברים לחוריהם באדומיאה. אמא ואני מיהרנו לירושלים לארמון המלך, גם דבורה הייתה שם.

“אלוהים למלוכה בחרתנו,” צהלתי וחיבקתי את אלכסנדר באהבתי האדירה אליו, התאומות השאירו אותנו לבד בחדר.

“בוא נתחתן עכשיו,” אושרי לא ידע גבול, דבר לא עניין אותי חוץ מאלכסנדר, עשיתי את עצמי מאבדת את שיווי משקלי ונפלתי. בדרך אל השטיח הרך, שחררתי את אזור חלצי, אלכסנדר התכופף אלי, הרמתי את שולי הסטולה שלי.

“בוא אלי אהובי, דע אותי, קדש אותי בביאה,” כל גופי כאב מתשוקה וציפייה.

אלכסנדר, הוריד את שולי הסטולה על ירכי הלוהטות, “אלכסה שלי, אין דבר שאני חושק בו יותר מזה, אך מלך אינו מקדש את מלכתו בדרך זאת, אנו נעשה זאת בדרך הראויה והמכובדת, אך לפני שנעשה זאת, אני חייב להגיע להסדר עם אולוס גביניוס נציב סוריה העולה עלי עם לגיונותיו.”

הסדר לא היה ומשתמו יום קרב וערבו, נמלט אלכסנדר עם קומץ חיילים למבצר אלכסנדריון, כמה חודשים לאחר מכן, נכנס גביניוס לעיר רכוב על סוסו, אלכסנדר הקשור בחבל לצווארו, הלך אחרי הסוס. ליבי נקרע ועיניי מלאו דמעות.

“ההיא חזקה,” אמרה לי דבורה, “יש לך כמה שעות להיפגש עם אלכסנדר, הוא יהיה עצור במצודת הבירה.”

שטפתי את פני,

“אהיה חזקה בשביל אלכסנדר.”

“דיברתי עם גביניוס, אלכסנדר יהיה בחדר שיאפשר לכם להתייחד אם תרצו בכך, גם אימך מסכימה.”

“תודה דודה דבורה”, נשקתי לה. התאומות ואני הלכנו למצודת הבירה, הגענו לדלת החדר שבו היה אלכסנדר עצור, השומר הכניס אותי לחדר, התאומות המתינו ליד הדלת.

“מה קרה?” זעמתי.

“ניסיתי להגיע להסדר עם גביניוס, הצעתי לו עשרת אלפים דינרי זהב, הוא צחק בפני ואמר שאנטיפטר כבר שילם לו כפול, הוא דרש שאיכנע ללא תנאי.”

“מה השבת לו?”

“שנפגש בשדה הקרב.”

היית כל כך יהיר וטיפש?”

“כן, יצאתי מולו בראש חיילי הובסתי וברחתי לאלכסנדריון.”

“איפה כתר אלכסנדר ינאי?”

“במקום בטוח.”

“למה גביניוס איפשר לנו להיפגש בתנאים כאלה?”

“בזכות אמי ראשי עדיין מחובר לכתפי, אבל מחר אשלח לרומא למשפט, ייתכן שזאת פגישתנו האחרונה, הרומאים לא סולחים למי שהם רואים בו מורד.”

“אלכסנדר, אם לא תחזור, אני רוצה להשאיר לך בן שיישא את שמך.”

“איך תדעי שזה יהיה בן?”

“אל תשאל, אך זה יהיה בן.”

פשטנו את בגדינו, והבטנו בשקיקה אחד בשנייה.”

“אלכסנדר, הפנה את ראשך.”

נשכבתי על גבי, והחדרתי לתוכי את המרקחת הסודית של רוקסן המבטיחה בן, “בוא אלכסנדר.”

אלכסנדר בא, כל ניסיונותיו לחדור אלי כשלו, ניסיתי לעודדו באצבעותיי, עשיתי כל מה שלימדה אותי ברניקי, בשיעור בו תרגלנו זאת על פאלוס של עבד, מאום לא עזר. שנינו בכינו בתסכול נורא, שנינו הרגשו אשמים.

השומר דפק על הדלת והודיע לנו שהביקור הסתיים, התלבשנו.

“היה שלום אהובי,” התחבקנו בפעם האחרונה.

“אולי עוד לא הכול אבוד, אולי אלוהים עדיין אוהב אותנו?” ניסיתי לעודד.

“אלוהים ליגון בחרתנו.”¹ התפייט אלכסנדר.

יצאתי דומעת מהחדר. התאומות חיכו לי בפתח ונעצו בי מבט שואל.

“זה לא הצליח,” פרצתי בבכי, התאומות חיבקו אותי. חזרנו לארמון לאגף הנשים. שלושתנו ישבנו קודרות.

“לאלכסנדר דם חם מדי,” אמרה מרים בקול נמוך.

“כן, הוא עשה את מעשה האיוולת שחששתי ממנו יותר מכל,” ענתה דבורה בקול נשבר.

“מה יהיה איתו?”, בכיתי.

“כשאת ואלכסנדר הייתם בחדר, הייתי אני בחדרו של גביניוס, הוא נתן לי הבטחה שאלכסנדר יכלא ברומא בתנאים נוחים ולא יעונה לו כל רע.”

אני חושבת שהבנתי מה אירע בחדרו של גביניוס, הרי דבורה הייתה מיודדת איתו זה מכבר, אני בטוחה שהיא הפעילה עליו את קסמי רוקסן.

“תודה דודה דבורה על שהצלת את שאהבה נפשי,” חיבקתי את דודתי.

הכשת השפיפונים

אלכסנדרה

למוחרת חזרו אנטיפטר והורקנוס לארמון, הסדר הישן חזר. אנטיפטר הורה לדבורה לעזוב את הארמון.

“עבד כי ימלוך,” הטיחה בו דבורה.

אנטיפטר פקד על אמא ועלי לא לעזוב את ירושלים. אבי המדומה פקד עלי לבוא ללשכתו. תחושתי הייתה רעה, ביקשתי את אמא להתלוות אלי. הגענו לדלת הלשכה, השומר עצר אותנו,

רק אלכסנדרה הוזמנה.”

“אני נכנסת איתה,” אמא ואני התחלנו לעקוף את השומר, ארבע שפחות אדומיות מגודלות הופיעו מאחורינו, שתיים אחזו בזרועותיה של אמא,

“את לא נכנסת,” הודיע לה השומר. שתי האחרות אחזו בי,

עזבו אותי כלבות אדומיות, אכנס בלעדיכן,” צעדתי בראש מורם פנימה, ארבע השפחות נכנסו אחרי, סגרו את הדלת ונעלו אותה על בריח. קיפרוס אשתו של אנטיפטר ישבה ליד הורקנוס.

זו מלכודת! מה הם זוממים? אין ספק שהעבד האדומי מעורב בזה, השפיפון מכיש בעקבי.

קיפרוס רמזה לשפחות, הן תפסו אותי והשכיבוני על גבי, שתיים אחזו ברגלי ושתיים בידי. התפתלתי בעטתי וניסיתי להיאבק, אך השפחות המגודלות ריתקו אותי אל השטיח. הבטתי לעברו של אבי המדומה, אך ראיתי רק את גבו. שפחה חמישית התקרבה אלי, נושאת קערת מים חמים וסבון, קיפרוס קרבה אליה גם כן. היא שטפה את ידיה במים ובסבון, השפחה הגישה לה מגבת נקייה. קיפרוס מתחה על אצבעה פיסה של מעי עז. היא שימנה את המעי, השפחה הרימה את שולי הסטולה שלי מעל בטני, אחר כך את שולי הטוניקה שלי ולבסוף התירה את אזור חלצי,

“יש לה דימום,” הודיעה השפחה,

“זה לא יפריע,” אמרה קיפרוס ופנתה אלי,

“אם תתנגדי זה ייקח יותר זמן, יכאב יותר ואת יכולה להיפצע.”

תעשי את זה כבר כלבה אדומית, הרפיתי את גופי. חשתי את אצבעה הנתעבת של קיפרוס נעה בתוכי,

“היא בתולה,” הכריזה קיפרוס והוציאה את אצבעה.

מעולם לא הושפלתי כך, מאיגרא רם לבירא עמיקתא.

השפחה קשרה מחדש את אזור חלצי והחזירה את הטוניקה והסטולה למקומן. קמתי על רגלי, אש שרפה את קרבי התקרבתי אל אבי המדומה, הוא השפיל את עיניו.

“אתה נתעב יותר מהעבד האדומי והכלבה הערבית המטונפת שלו.”

“אחרי שהתייחדת עם אלכסנדר, הייתי חייב לדעת האם קידש אותך בביאה?”

“מתאים לאבא פחדן ועלוב כמוך לאנוס את בתו.”

“אני מבטל את אירוסיך לאלכסנדר שמרד בי.”

“אתה עושה זאת כי אלכסנדר הוא חשמונאי אמיתי ולא מתרפס בפני עבדים אדומיים!”

עזבתי נסערת את הלשכה.

התחלתי לשמוע לחישות של אנשי הארמון, היה ברור לי שמדברים עלי. דיבורי העבדים שפעם הייתי מתעלמת מהם ביהירות, כאילו איני שומעת אותם, הפכו פתאום לחשובים. פעם שמעה שתי שפחות שקרצפו את רצפת הארמון מדברות בהתרגשות עלי ועל הורדוס, כשהבחינו בנוכחותי השתתקו לפתע. שאלתי את השפחה שלי על מה מדברים כל העבדים, השפחה השיבה לי שאינה יודעת כלום, היה ברור לי שהיא משקרת. שאלתי את אמי,

“אינני יודעת כלום.”

“את יכולה לשאול את הגרוש שלך.”

“אין לזה תכלית, גם אם השמועה נכונה, הוא לא יאמר לי כלום או יכחיש, גברים יכולים לסחור בבנותיהם כאילו היו בהמות בשוק, גם אבי סחר בי והשיא אותי לבן התערובת הנתעב הזה,” אמרה במרירות.

“אם השמועה נכונה, למה רוצה העבד האדומי לשדך לי את בנו המאוס?”

“ברור מאליו, הוא ינסה להמליכו על יהודה, הוא צריך את הלגיטימציה של משפחת המלוכה החוקית.”

“למה הורדוס ולא בכורו פצאל?”

“ישנן שמועות שפצאל מעדיף גברים, העבד האדומי יעדיף בן שיבטיח את המשך השושלת.”

הבנתי שמשהו רע עומד לקרות, כל הדברים הרעים מתחילים בעבד האדומי. עלי להתכונן לברוח, אם יתברר שחשדותיי הם לשווא, לא קרה כלום, אבל אם הוא זומם לחתן אותי עם בנו המאוס, לא אתן לזה לקרות.

שהשלמתי את הכנותיי ביקשי להיפגש עם אבי המדומה, הוא דחה את הפגישה בתירוצים שונים במשך כמה ימים, לבסוף נכנסתי ללשכתו ללא הזמנה.

“למה אני האחרונה לדעת מה שיודע אחרון העבדים בארמון הזה?” חשתי את לחיי הלוהטות מזעם.

“כי עדיין לא החלטתי,” השיב אבי המדומה בקול רפה.

החשד שלי אושר, תקפתי שוב,

“אבל העבד האדומי כבר החליט.”

“הוא רק ביקש, הוא אציל, לא עבד, האדומים הם יהודים בדיוק כמונו.”

“כל האדומים עבדים, הם לכל היותר חצי יהודים.”

“אני חייב הרבה לאנטיפטר האדומי.”

“גם אותי?” הוא היסס והשפיל את מבטו.

“אם צריך אז גם אותך.”

“אתה תהיה האחראי לזיהום משפחת החשמונאים בדם אדומי.”

“אעשה כל דבר שישרת את המדינה הזאת.”

“תראה לאן העבד האדומי ואתה דרדרתם את המדינה הזאת, פומפיוס השאיר את יהודה קטנה וחלשה, אתה כבר לא מלך, רק אתנארך עלוב.”

“חוצפתך עוברת כל גבול, את חייבת במצוות כיבוד אב.”

“אם היה את מי לכבד, הסתכל במראה, האם לדעתך אני יכולה להיות בתו של אדומי מכוער כמוך?”

“אימך מעולם לא בגדה בי עם אחר!”

“אתה צודק, אתה היחיד שעלית על משכבה.”

“נפלאות דרכי האלוהים.”

אלוהים אוהב טיפשים כמוך, זו הסיבה שהוא ברא רבים כל כך.

הבריחה

אלכסנדרה

יצאתי נסערת מהלשכה, רקותיי הלמו. העבד האדומי ישיג את מבוקשו, אינני מוכנה להיכנס למיטתו של שום אדומי.

הלכתי לחדרי המפואר שם נרגעתי.

אם לא אפעל עכשיו לא אמלט מהחתונה הבזויה הזו.

שאלתי את אמי איך אפשר להימלט מהארמון בחשאי. אמא סיפרה לי על המנהרה הסודית המובילה לגיא בן הינום, יהודה יודע על המנהרה ויעזור לך להימלט.

הלכתי לשובך המלכותי וביקשתי מאיש היונים יונה ממודיעין ועוד יונה מהשובך של אתונה. איש היונים היה רגיל לבקשותיי עוד מהימים לפני שנסעתי למצרים, הוא מסר לי שני כלובים קטנים ובהם היונים. חזרתי לחדרי והוצאתי שני גיליונות של נייר יונים. זכרתי מה שסיפרה לי אמא על המנהרה הסודית וכתבתי מכתב ליהודה במודיעין. המכתב השני היה לקליאופטרה, ‘בדרכי אליך, שמרי זאת בסוד.’ כרכתי את המכתבים על רגלי היונים, קשרתי אותם בחוטי משי והלכתי לישון. כשהתעוררתי לפני זריחת השמש, שילחתי את היונים מהחלון. כמה שעות אחר כך הגיעה יונת דואר ממודיעין לשובך המלכותי. במכתב הייתה מילה אחת: מסכים.

יהודה החשמונאי

קיבלתי מכתב מאלכסנדרה בדואר היונים, אני חייב להציל אותה, גם במחיר חיי. בשנה שהייתה עם אימה באשקלון, פגשתי בה מספר פעמים, גיליתי מחדש את הילדה שהכרתי כמה שנים קודם לכן. אף שהייתה נערה בת שלוש עשרה, היא הייתה חכמה, חריפה ושקולה הרבה יותר מגברים בני שלושים שהכרתי. סמכתי לחלוטין על שיקול דעתה. תוכנית הבריחה שלה מהארמון הייתה נועזת, אך ברת ביצוע. עשיתי את כל אשר כתבה לי במכתב. שלחתי את אשתי אביגיל ובתי חנה לאשקלון, משם הן יפליגו לאלכסנדריה במצרים. קניתי שני סוסים משובחים ואוכל לנו ולסוסים ליומיים.

בליל הירח המלא, ימים אחדים לאחר שקיבלתי את המכתב, רכבתי לירושלים, הסוס השני היה קשור באפסר לראשון. הגעתי לגיא בן הינום, מצאתי את הטרסה ליד המעיין, כמה דפיקות במקבת פירקו את הקיר. הדלקתי לפיד והולכתי אחרי את שני הסוסים באפסר. הגעתי לקיר הלבנים. במבואה קטנה למנהרה, סובבתי את הסוסים וקשרתי אותם לטבעות שבקיר, בדיוק כפי שתואר בזיכרונותיה הסודיים של המלכה המנוחה שלומית אלכסנדרה. זיהיתי לבנה רופפת, הוצאתי אותה מהקיר, אחר כך החזרתי אותה למקומה. המתנתי לשלוש נקישות בקיר.

אלכסנדרה

בליל הירח המלא שלאחר כתיבת המכתב, פגשתי את אמא.

“אני בורחת מגורל מר ממוות, אל תנסי לעצור אותי, אך אני מבקשת ממך עזרה קטנה.”

“מה את מתכננת בתי?”

“אני בדרכי אל קליאופטרה ברומא, לא כדאי שתדעי יותר מזה, כך לא תוכלי לומר משהו בשוגג או בלחץ העבד האדומי.”

“איזו עזרה תבקשי?”

“גזרי את שערי וצבעי אותו בשחור,” לאחר ששלמה המלאכה אמרתי,

“תעירי אותי באשמורת השלישית, יום ארוך וקשה מצפה לי.”

חיבקתי את אמא, “נפרד עכשיו, אחר כך לא יהיה לנו זמן.” לבשתי טוניקת פשתן פשוטה והלכתי לישון, באשמורת שלישית העירה אותי אמא. חמקנו במסדרונות החשוכים, עקפנו בשקט שומר מנומנם והגענו לשער המרתף שבו המנהרה הסודית. שימנתי את המנעול ואת צירי הדלת החלודים שכבר מזמן לא נעו ממקומם והמתנו דקות אחדות. המפתח השמיע קול חריקה, קפאנו במקומנו והמתנו דקה נוספת, המנעול נפתח, בזהירות פתחנו לאט את דלת העץ הכבדה, גם היא חרקה מעט. חיבקתי את אמא ומסרתי לה נייר יונים.

“אחר הצהרים, לכי לשובך המלכותי ושלחי את המכתב ליפו ועל תשכחי לנגב את השמן מהמנעול ומהצירים.”

הדלת נסגרה מאחורי, הדלקתי לפיד. הגעתי לקיר הלבנים הקשתי עליו שלוש פעמים והמתנתי. שלוש נקישות נשמעו מצדו האחר של הקיר. הוא מחכה לי!

נשמע רעש קל, הקיר פער את לועו, לבנה אחר לבנה, חשתי את הרוח הצוננת שנשבה מהפתח, רוח של חופש. עברתי לצידו השני של הקיר וחיבקתי את יהודה בחום. יחד החזרנו את הלבנים למקומן בקיר, מקווים שלא השארנו סימן. הולכנו את הסוסים באפסר. לפני שיצאנו מפתח המנהרה כיבינו את הלפידים. לאורו של הירח המלא החזרנו יחד את אבני הטרסה למקומן, לא נותר סימן לכך שאחרי הקיר חבויה מנהרה.

“רצוי שתדע כמה שפחות,” אמרתי ליהודה, “בהמשך אסביר לך מה שנחוץ, מהר הזמן קצר.”

עלינו על סוסינו לאחר רכיבה מהירה של כשעה. עצרנו את הסוסים ליד מעיין, אכלו ארוחה קלה, שתינו לרוויה וגם השקינו את הסוסים.

“דע לך, מטרת המסע הזה הוא לשמור על מלכות בית חשמונאי ביהודה, לכן אם אקלע למצוקה, אתה חייב לסייע בידי גם במחיר חייך, אך אם אתה תיקלע למצוקה, אמלט כל עוד רוחי בי.”

“זה היה ברור לי מרגע שקיבלתי את היונה, אפשר לשאול אותך שאלה?”

“אפשר לשאול, לא בטוח שאענה.”

“למה אנחנו רוכבים לכיוון בית לחם, ולא למודיעין? שם תוכלי לקבל כל עזרה מהמשפחה.”

“כי במודיעין ובדרך אליה יחפשו אותנו העבד האדומי והצרעות שלו.”

המשכנו, לפני בית לחם ראינו עמדת משמר, יהודה נלחץ אך הרגעתי אותו, מסרתי לו תעודות,

“מעכשיו אנו בעל ואישה אזרחי אשדוד, שמדברים רק יוונית וארמית. שמך סבסטוס שמי ויקטוריה, אנו רוכבים עכשיו לבית לחם בענייני עסקים, משם נמשיך לאשדוד.”

“איפה השגת את התעודות?”

“אמרתי לך, רצוי תדע כמה שפחות, אינך יודע מי עלול לחקור אותך, אלי תמיד יתייחסו טוב יותר, בעוד רגע נגיע אל המשמר.”

יהודה הראה למפקד המשמר את התעודות הכתובות יוונית וארמית, מפקד המשמר שאל אותם בארמית יהודה הסביר את מטרת נסיעתם, מפקד המשמר, הביט בי ממושכות,

“מה אתה נועץ בי מבטים, כאילו לא ראית אישה מעולם,” נזפתי בו.

“סליחה גברתי, אתם יכולים להמשיך.”

אנטיפטר

בשעות הבוקר, הגיעה שפחתה של אלכסנדרה ללשכתי בארמון.

“אדוני, הנסיכה אלכסנדרה נעלמה.”

“מתי?”

“משעות הבוקר המוקדמות היא לא הייתה במיטתה, חשבתי שהיא יצאה לטיול של בוקר, כשניקיתי את חדרה מצאתי קווצת שיער אדמוני שלה וכתם צבע שחור על הרצפה.”

הלכתי לאגף שבו גרו מרים ואלכסנדרה.

“היכן בתך?”

“אינני יודעת, אך טוב שהיא לא כאן, ועכשיו צא מכאן עבד אדומי.”

נרגז הלכתי לשובך המלכותי.

“מרים, שלחה או קיבלה משהו בימים האחרונים?”

“לא.”

“ואלכסנדרה?”

“לפני שלושה ימים היא לקחה שתי יונים, אחת למודיעין ויונה מיוחדת לאתונה, לפני יומיים היא קיבלה מכתב ממודיעין.”

“למה לא דווחת לי?”

“כי ביקשת לעקוב אחרי האמא ולא אחר הבת.

“אם יהיה לך מה לדווח, עשה זאת מייד.”

אחר הצהרים הגיע ללשכתי אחד מעוזריו של איש היונים.

“בשובך המלכותי ממתינה לך ידיעה חשובה.”

הגעתי במהירות לשובך.

“מה בפיך? שאלתי את איש היונים.

“מרים נתנה לי מכתב לשלוח ליפו.”

“הוא עדיין כאן?”

“כן.”

“הראה לי אותו.”

חטפתי את המכתב מידו של איש היונים וקראתי בו בלהיטות, ‘ברר בנמל מתי ההפלגות הבאות לרומא, אלכסנדריה ואנטיוכיה,’ המכתב היה ממוען ליהונתן אפולודורוס ביפו.

“עבודה טובה,” שיבחתי את איש היונים ושמתי בכף ידו שני דינרים, “שלח עכשיו את המכתב.”

“בשבילך אדון אנטיפטר אעשה הכול.”

“תן לי נייר יונים.”

כתבתי, ‘קח את הסוס המהיר ביותר ודהר ליפו, בתוך יומיים תגיע אלכסנדרה בת הורקנוס, אתה מכיר אותה, ייתכן ששערה קצוץ ובצבע שחור. היא תנסה להפליג לרומא אלכסנדריה או אנטיוכיה, עליך לעצור אותה בכל דרך אפשרית, אך אסור לפגוע בה, אם מישהו מלווה אותה, אתה רשאי להורגו, ברר מיהו יהונתן אפולודורוס וטפל בו אם צריך., על צדו השני של נייר היונים כתבתי אלכסנדר אנטיפס.

“שלח את המכתב ללוד,” פקדתי על איש היונים.

“לפנות ערב הגיע ללשכתי הקנטוריון של בית לחם.

“אדוני,” הוא פנה אלי, “מפקד המשמר בכניסה הצפונית לבית לחם, ראה הבוקר אישה שפניה דומות לפני הנסיכה אלכסנדרה, אל אף ששערה היה קצר ושחור. מפקד המשמר המערבי אמר לי שזוג התואם את התיאור הזה יצא ברכיבה בדרך לעמק האלה.”

“למה חיכית עד הערב?”

“כי קיבלתי את הידיעה רק אחרי הצהרים, תחקרתי את מפקדי המשמרות, לא ידעתי מה חשיבות העניין מכיוון שלא קיבלנו הוראה לחפש את הנסיכה.”

“באיזה שם היא הציגה את עצמה?”

“היא נשאה תעודה של ויקטוריה אזרחית אשדוד, הגבר שרכב איתה, נשא תעודת אזרח אשדוד על שם סבסטוס.”

“הם אמרו לאן פניהם?”

“כן, לעירם אשדוד.”

“תודה לך.”

הסתכלתי במפת יהודה וסביבתה,

אם זו הייתה אלכסנדרה, יש שתי אפשרויות, הראשונה, היא ידעה שאקרא את המכתב ששלחה אמה ויפו היא הטעיה, מתוחכם מדי לנערה בת שלוש עשרה, אבל אמא שלה היא אישה חכמה ביותר.

האפשרות השנייה היא שהיא עושה איגוף דרומי כדי להגיע ליפו, היא מנחשת שאחפש אותה בדרך מעלה בית חורון לכיוון מודיעין, מה שבאמת עשיתי.

אך מה עם היא באמת הולכת לאשדוד או שמא גם אשדוד היא הטעיה והיא הולכת לאשקלון? אם היא רוכבת לאשדוד הגיוני שתבלה את הלילה בעקרון או סביבתה. אם היא רוכבת לאשקלון הגיוני שתבלה את הלילה במארשה או סביבתה.

כתבתי על נייר יונים מכתבים לאנשים המתאימים, הלכתי אל השובך המלכותי ופקדתי על איש היונים לשלוח את המכתבים בבוקר מוקדם ככל האפשר.

לעולם אל תזלזל ביריבך, לא בנערה בת שלוש עשרה, ולא באמה החכמה.

אלכסנדרה

יהודה ואני הגענו לפנות ערב למארשה. לפני שעברנו את המשמר נתתי ליהודה תעודות חדשות על זהותנו, אניאס ואגריפינה אזרחי אשקלון.

“הדבר האחרון שהעבד האדומי יצפה הוא שאלך דרך אדומיאה, קן הצרעות שלו.”

“ממה שאני שמעתי עליו, הוא יודע לצפות כול דבר.”

“נישן הלילה בפונדק.”

“בשני חדרים?”

“בחדר אחד במיטה אחת, הרי אנחנו בעל ואישה.”

“זה אסור.”

“אתה תשמור על צניעותי.”

“מה נעשה מחר בבוקר?”

“נרכב לאשקלון.”

למוחרת עלינו על סוסינו הרעננים שטופלו בלילה באורוות הפונדק. עברנו את המשמר ביציאה מהעיר. לאחר שהתרחקנו מעט, הסתובבתי לאחור וקראתי בעליצות, “שלום לך מארשה, שלום ולא להתראות.”

לפתע ראיתי יונה, האם העבד האדומי צפה שאלך דרך מראשה?

“יונה בשמים,” קראתי אל יהודה, “אסור לאבד זמן, קדימה ריצה מהירה לכיוון העיר החופשית אשקלון, יש לנו כעשרים מייל להגיע לתחומה, אם נגיע לשם, לא יוכלו להרע לנו.”

סוסינו הזיעו, ליבי הלם בחוזקה, הדם שעט בעורקי. לאחר דקות אחדות סימנתי ליהודה לעבור לריצה קלה,

“אנו חייבים לשמור על הסוסים.” המשכנו על הדרך, אולי זו רק בהלת שווא?

לפתע שמענו שעטה, הסתכלנו לאחור, שלושה רוכבים חמושים דהרו לעברנו,

“עבור לדהרה, זרוק את כל המטען מהסוסים”. פקדתי, “הסוסים שלהם כבר דוהרים דקות ארוכות, הם עייפים משלנו, עלינו רק לשמור שלא יצמצמו את המרחק מאיתנו.”

מרחוק ראינו את העמוד המסמן את תחום העיר החופשית אשקלון,

“דהרה אחרונה,” צעקתי ליהודה, הגדלנו את המרחק מרודפינו, עמדת המשמר של אשקלון הייתה כבר במרחק של שתי סטדיות, לפתע כשל סוסו של יהודה, הוא נפל לאדמה וסוסו ברח. אני חייבת להמשיך גם אם יהודה ישלם בחייו, לא! אסור לי להשאירו לחסדי האדומים, לא אוכל לחיות עם זה.

עצרתי את סוסי, סובבתי אותו ודהרתי מול רודפי, יהודה כבר קם על רגליו והחל לרוץ בצליעה לכיוון עמדת המשמר.

“עלה על הסוס מאחורי,” יהודה הנרדף אזר את כוחותיו האחרונים וקפץ על גב הסוס, שנינו הכבדנו על הסוס, המרחק הצטמצם לפחות מסטדיה, אך הגענו לעמדת המשמר. הפרשים פנו לאחור. הגענו לעיר לפנות ערב.

אנחנו חייבים לעזוב את אשקלון בהקדם, אין לדעת עד היכן מגיעות זרועות התמנון של אנטיפטר. הלכנו לנמל, עגנה שם ספינה.

“לאן אתה מפליג?”, שאלתי את הקברניט.

“לאלכסנדריה במצרים.”

“מתי אתה מפליג?”

“מחר עם שחר.”

“יש מקום לשני נוסעים?”

“יש.”

“קח מקדמה, את היתר תקבל באלכסנדריה.”

הלכתי לשובך באשקלון וכתבתי לאמי בירושלים: ‘אמא, אני באשקלון מפליגה מחר, מסרי דרישת שלום חמה לעבד האדומי ולבנו הנתעב הורדוס, שישרפו שניהם.’

ברור לי שהעבד האדומי יקרא את המכתב לפני אמי.

מאלכסנדריה הפלגנו לאוסטיה וממנה במרכבה לרומא ולווילה של פומפיוס. ניצבנו בשערי הווילה.

“אמור לקליאופטרה שחברתה הגיעה,” אמרתי לשומר.

יהודה חזר לאלכסנדריה, לשם מילט את אשתו ובתו.

697  AUC – (56 לפנה”ס)

תוכן עניינים

• אמבטיית יופי
• ליד האגם
• אהבת אישה
• גבר ניקלה
• כשפים

אמבטיית יופי

אלכסנדרה

“אישה צריכה לטפח את עורה, זוכרת מה אמרה רוקסן?

“זוכרת,”  השבתי לה. קליאו מחאה כף, שני עבדים נכנסו, כל אחד מהם נשא שני דליים גדולים, הם שפכו אותם לאמבטיה גדולה שניצבה באמצע החדר, ריח חלב חם נישא באוויר. העבדים יצאו, השפחות הסירו מאתנו את סטולות המשי, נכנסנו לאמבטיה.

“זה חלב נאקות?”

“לא, משהו טוב יותר, חלב אתונות,” השיבה קליאו.

“מאיפה את מקבלת את החלב?”

“לא רחוק מכאן יש חווה, יש בה יותר מאלף אתונות, היא מספקת חלב אתונות לנשים בווילות סביב אגם אלבנו.”

ליד האגם

הורדוס

“מאז שאלכסנדרה נמלטה ממני, הייתי נחוש להשיגה. יום אחד ביושבי בלשכה של אבי, ראיתי מדף שעליו נכתב, אלכסנדרה. לא יכולתי להתאפק ובחנתי את הניירות על המדף. אחד מהם הכיל ידיעה מרומא: ‘הנסיכה אלכסנדרה מתארחת בוילה של פומפיוס ליד אגם אלבנו בדרך אפיה מדרום לרומא.’ נסערתי, שנכנס אבי אנטיפטר ללשכה אמרתי לו,

“אבא אני רוצה לנסוע לרומא, אראה את העיר המופלאה הזו, אשכיל ואחזור.”

“קח מאה דינרי זהב, אם תצטרך עוד, קח שטר חוב על מאה נוספים, פדה אותו במקדש אפולו.”

הפלגתי לאוסטיה עם שני שומרי ראש. רומא עניינה אותי פחות מהווילה באגם אלבנו. צפיתי ממקום מסתור על שער הווילה. בכל בוקר ראיתי את אלכסנדרה וחברתה קליאופטרה יוצאות לטיול, משמר של חמישה ליווה אותם. עקבתי אחריהן ממרחק בטוח. מראה הנערות העירומות הרוחצות באגם קטן הסעיר אותי, חיכיתי לזמן המתאים.

אהבת אישה

אלכסנדרה

בימות הקיץ נהגנו ללכת בבקרים לאגם קטן ונסתר במרחק של מייל מהווילה. יחד אתנו הלכו השפחות האישיות של שתינו, קליאו היא שהעניקה לי שפחה ליום הולדתי. במרחק מה מאחורינו צעדו חמישה שומרי ראש. אחרי הרחצה באגם עלינו עירומות לחופו.

“רוקסן אומרת, שאישה צריכה להעניק את בתוליה לגבר הראשון שתינשא לו.”

“זו גם מצווה אצלנו,” עניתי לה.

“האם לאשה מותר להגיע לסיפוקה לפני החתונה?”

“למה את שואלת? הרי רוקסן ממליצה על כך ומציעה כמה דרכים לעשות זאת. לי יש בעיה עם כמה מהדרכים הללו, במיוחד עם הדרך בה אישה מספקת את רעותה.”

“את והצניעות היהודית שלך.”

“כן, הצניעות היהודית שלי, האם את ניסית את הדרך הזו?”

“ניסיתי עם השפחות, אני רוצה לנסות עם החברה הטובה שלי.”

“זה מביך.”

“אם לא תגיעי לסיפוק, יצמחו פצעים על פניך.”

קליאו רמזה לשפחה שלה וזו פרשה שמיכה על הדשא.

“תגידי לשפחות להתרחק, שגם השומרים יתרחקו.”

זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי אהבת אישה. אם אלכסנדר היה הגבר של חיי, הרי קליאו הייתה האישה של חיי.

אחר כך מזיעות ומסופקות טבלנו פעם נוספת באגם.

גבר ניקלה

אלכסנדרה

כאשר עלינו מן הרחצה, תקף אותי גבר צעיר שזינק מבין השיחים, עירום וזקור איבר. קליאו לא איבדה את עשתונותיה, בעטה באשכיו ואחר כך באפו, הוא התקפל, נשימתו נעתקה, “שומרים,” צעקה קליאו. הגבר התאושש והסתער עלי פעם נוספת. ארבעה שומרים גברתנים תפסוהו.

“קישרו אותו,” פקדה קליאו. הייתי עירומה וחשתי נבוכה אל מול הגברים, הרגשתי כנערה כפרית מול קליאו שנראתה כאלה יוונית חופשיה ובטוחה בעצמה, נראה היה שמבטי הגברים מחמיאים לה, התלבשנו.

“השומר שלך עשהאל, ברח כל עוד נפשו בו.” אמר לי אחד השומרים.

“את מכירה אותו?” הצביעה קליאו על הגבר הכפות.

“כן, זהו הורדוס, עבד אדומי, בנו של העבד האדומי אנטיפטר.”

“סרסו אותו.” צוותה קליאו על השומרים. אחד מהם הבעיר מדורה ושם בתוכה פגיון פלדה.

“כשהפגיון יאדים חתכו את אשכיו, הרי איננו רוצים שידמם למוות.”

“חכו,” אמרתי לשומרים, “לפני שניתן את אשכיו לשועלים, אני רוצה שיענה על כמה שאלות.”

“אלכסנדרה רחמים.” התחנן הורדוס.

“אם תענה על כל שאלותיי ללא כחל וסרק, אולי יהיו לך אשכיך לשלל.”

“אענה על כל שאלה.”

“מה הסיבה שהגעת לרומא?”

“רציתי להכיר את העיר.”

“שקרן.” רמזתי לשומר וזה אחז את הורדוס באשכיו.

“בפעם הבאה שתעז לשקר הוא יחתוך.”

אחרי שענה על השאלות לשביעות רצוני, אמרה קליאו,

“הפגיון לוהט, נסרס אותו עכשיו, אם לא, הוא ינסה לאנוס אותך פעם נוספת.”

“אני רוצה לגלות חמלה של מנצחים, יש לי רעיון איך להרתיע אותו.”

“מה הרעיון?”

“הוא יכתוב ביוונית בכתב ידו, כל מה שאמר לנו ויחתום. אם אגיש זאת לסנהדרין, זה ירשיע אותו ואת אביו.”

“אני מקווה שלא תצטערי על החלטתך, את גם מונעת ממני את ההנאה לשמוע אותו צורח.”

הורדוס כתב את וידויו וחתם עליו ביד רועדת,

“כתוב עוד שישה העתקים וחתום עליהם. את העותק הראשון תן לקליאופטרה, גם היא תחזיק אותך באשכים.” אמרתי מבודחת.

“הרווחת ביושר את אשכיך,” אמרתי לו לאחר כשמסר את הווידויים, “מצא את בגדיך והסתלק.”

כשפים

אלכסנדרה

“אלכסה, כמה זמן עוד תמשיכי לחשוב על הורדוס הבזוי?” היה זה כעשרה ימים אחרי האירוע באגם, קליאו כמעט הכריחה אותי לצאת לרחצת הבוקר, כל פעם שפשטתי את בגדי על החוף, דימיתי את הורדוס גוהר מעלי. הרחצה באגם שהייתה הנאה צרופה נעשה סיוט, באמת חבל שלא סירסתי אותו.

“קליאו, תוציאי אותי מזה בבקשה.”

“אנסה,” חייכה קליאו, “מה את יודעת על כישוף?”

“אינני יודעת הרבה, אך אני מאמינה שיש כישוף, נשיא הסנהדרין, הקודם שמעון בן שטח, תלה שמונים מכשפות ביום אחד.”

“את מאמינה שלנשים האלה היו כוחות כישוף?”

“שמעון בן שטח האמין בכך, מי אני שאחלוק עליו.”

“אלכסה את צודקת, יש גם מכשפות ומכשפים, הכישוף מעניק כח עצום למי ששולט ברזיו ואני שולטת,” נדהמתי, הכול היא יודעת.

“אני זוכרת שבזמן המלחמה בירושלים, פקד העבד האדומי אנטיפטר, לסקול את המכשף חוני שסרב לקלל את המלך אריסטובולוס.”

“המכשף הזה חוני הזה הוריד לכם גשם אחרי שנות בצורת וכונה חוני המעגל,” קליאו חייכה אלי, כמה היא יודעת עלינו וכמה אני לא יודעת עליהם.

“למה בכלל את מדברת איתי על כישוף?”

“כי לפני עשרה ימים ניצלת מאונס, ישנן כמה קללות מכושפות שיכולות לעזור לך גם במצבים כאלה.”

“את רוצה ללמד אותי את הקללות האלה?”

“כן, אך חייבים להיזהר, הכישוף מסוכן גם למכשפה, קללה שנאמרה בעיתוי לא נכון או בכוונה שגוייה, יכול לחזור אל המקללת ולהזיק לה.”

“אצלנו היהודים האשמה בכישוף יכולה להביא להריגתך בעינויים.”

“לכן, אם תבצעי כשפים, תהיי חייבת להיזהר שבעתיים, וכך לא יוכלו להאשימך בכישוף.”

למדתי כמה קללות ולחשים, הודיתי לקליאו,

“אני מקווה שלעולם לא אזדקק לקללות וללחשים הללו, אך הרוצה בשלום ייכון למלחמה.”

ברק הבריק, רעם רעם, תימרות עשן עלו וקריאה נוראה נשמעה, “אברא קדברא.”

“כישוף,” צעקתי מבוהלת.

“אבן רעם, זו אחיזת עיניים, היא דומה לכישוף” צחקקה קליאו.

שוב הרגשתי כנערה כפרית אך בכל זאת שאלתי,

“מהם אבני הרעם?”

קליאו החזיקה בידה כדור חרס שמסמר בלט ממנה,

“את אבני הרעם המציאו בסין והן משמשות בחגיגות, אם זורקים אותן שהמסמר למטה, האבן מתנפצת לרסיסים, משמיעה קול רעם, להבות ועשן עולים ממנה.”

“אז אין כאן שום כישוף,” הייתי מאוכזבת.”

“ברור שאין כאן שום כישוף, בעזרת אבני רעם, את יכולה לשכנע גבר טיפש להאמין שאת מכשפה,” הרגשתי טיפשה, גם אני האמנתי שזה כישוף.

“איפה אשיג אבני רעם?”

“אתן לך עשר עכשיו, אם תצטרכי נוספות, קחי ספר בפרסית המסביר איך מכינים אותן.”

“תודה קליאו.”

“זכרי, כמו משנתה של רוקסן, קיומן של אבני רעם הוא דבר סודי ביותר אם קיומם יתפרסם, לא נוכל להשתמש בהן למטרותינו.”

698 AUC – (55 לפנה”ס)

תוכן עניינים

• שלושת שליטי העולם
• הפגישה
• שומר ראשו של יוליוס קיסר
• קידושין בביאה
• שלום לך אגם אלבנו
• ידיעה מרומא
• ההפלגה לאנטיוכיה
• המלך אלכסנדר ינאי השני
• אנטיוכיה

שלושת שליטי העולם

אלכסנדרה

שנתיים עברו עלי בווילה ליד אגם אלבנו.

“מחר נעבור לכמה ימים לווילה הישנה של פומפיוס שני מייל מכאן,” בישר לנו תלמי אביה של קליאופטרה, “פומפיוס עורך ועידה עם שני שותפיו לשלטון קראסוס ויוליוס קיסר, ” תלמי עשה הפסקה קלה, “בסיום הועידה, יערוך פומפיוס נשף עם ארוחת ערב מפוארת, גם אנחנו מוזמנים לשם.”

“נוכל לראות את האנשים האלה?” נשימתה של קליאופטרה נעתקה מחזה.

“לא רק לראות אותם, גם לדבר אתם, שתיכן שואפות למלוכה, זו הזדמנות שלא תחזור להכיר את שלושת הגברים החזקים בעולם, שלושתם כבר היו קונסולים ועתידם עוד לפניהם.”

“אבא, אתה מכיר את רומא ומנהיגיה, מה עוד אתה יכול לספר לנו על שלושת האנשים הללו?”

“הבכיר מהשלושה הוא המארח גנאיוס פומפיוס מגנוס, כובש המזרח והמערב,” האיש הזה נתן לי מקלט בווילה שלו, אך הוא גם האיש שהצעיד את דודי המלך אריסטובולוס, כבול במצעד הניצחון שלו ברומא, תלמי המשיך

“השני והמבוגר ביניהם מרקוס ליקיניוס קראסוס, האיש העשיר בעולם, אך חסר תהילה צבאית, נודע לי שבשנה הבאה הוא ימונה לפרוקונסול של סוריה, אני בטוח שהוא יגייס לגיונות ויצא למלחמה בפרתים.”

“כמה עשיר?” קליאו בערה מסקרנות.

“יותר מכל עושרה של מצרים, השלישי והצעיר ביניהם הוא גאיוס יוליוס קיסר, הוא מגיע עכשיו מגאליה שם הוא בונה את תהילתו הצבאית.”

“אבא, אתה חושב שהם ימשיכו לשלוט ברומא?”

“כל עוד זה ישרת את שלושתם. לדעתי בעוד זמן לא רב, אחד או מהם או אולי שניים, יגלו שהברית כבר אינה משרתת אותו יותר.”

“מה יקרה אז?” שאלתי.

“שיכרון כוח ואגו הם המרשם הבטוח למלחמה, הם ילחמו האחד בשני, כמו מאריוס וסולה.”

“אבא, על מה אתה רוצה שנדבר אתם?”

“כמובן על מעשיהם וגדולתם, אנשים כמותם אוהבים זאת.”

“ואם אני חושבת שהם טעו?” תלמי הביט בי.

“אפשר לומר להם זאת באופן מנומס ולדעת לנמק זאת, הם אוהבים לשמוע נשים צעירות וחכמות.”

“יש ברשותך ספרים עליהם?” קליאו תמיד יודעת מה לשאול.

“הבאתי לכן ספרים העוסקים בשלושת האישים, קראו בהם עד לפגישה,” תלמי השאיר לנו את הספרים.

“אלכסה ממי את רוצה להתחיל?”

“מכיבוש המזרח של פומפיוס, במיוחד החלק של כיבוש סוריה ויהודה.”

“הזהרי מלגלוש לרגשות, את יותר מדי מעורבת בעניין,” קליאו צודקת כרגיל, אני חייבת לשלוט ברגשותיי.

“קליאו, ממה את תתחילי?”

“מיוליוס קיסר ומלחמתו בגאליה.”

“אחר כך נתחלף?”

“לא, את תקראי על קראסוס ואני על פומפיוס.”

“קראסוס משעמם, הוא בסך הכול ערמת מטילי זהב.”

“אלכסה, ערמת הזהב הזאת תשלוט על סוריה ומכאן שגם על יהודה.”
“אם כך בסוף אני אקרא על קיסר ואת על קראסוס.”

הפגישה

אלכסנדרה

שלושת גדולי רומא ותלמי ישבו על הכרים בנשף ושוחחו.

“הכר לנו את בתך ואת היפהפייה היושבת לידה,” ביקש יוליוס קיסר.

“קליאו, אלכסה, גדולי רומא רוצים להכיר אתכן.”

קדנו קידה אל מול שועי רומא.

“זוהי בתי קליאופטרה, וזו חברתה הטובה אלכסנדרה נסיכת יהודה, בת האתנארך הורקנוס.”

“אלכסנדרה, מדוע את כאן ולא עם אביך? שוב היה זה יוליוס.”

“ברחתי מאבי שביטל את אירוסי לאהוב נפשי, ורצה להשיאני לאדם שאני שונאת.”

“זכותו של אב להשיא את בתו למי שימצא לנכון, אני השאתי את בתי לפומפיוס, כי זה היה הדבר הנכון.”

“אבל יוליה אוהבת את פומפיוס.”

“הם למדו לאהוב זה את זה, גם את תוכלי לאהוב את מי שאביך יעד לך.”

“יוליוס האם היית משיא את בתך לסמאניטי או סביני?”

“מובן שלא, רק פטריקי ממעמד הסנטורים ראוי לשאת את בתי לאשה.”

“חתני המיועד הוא ממוצא נחות, אדומי, אמי ואני לא היינו מוכנות להתפשר על פחות מבן משפחת כוהנים, אני לעולם לא אוכל לאהוב את הורדוס, הוא ואביו הם נטע זר ביהודה.”

“אבל אביו אנטיפטר.” התערב פומפיוס בשיחה, “הוא האיש של רומא ביהודה.”

“רומא הימרה על הסוס הלא נכון.”

“איך את יכולה לטעון טענה כזו? יהודה לא שקטה בשנים האחרונות, משפחת החשמונאים שלך מערערת על הסדר של רומא.” 

“אני יכולה להשיב לך, אך אני מעדיפה שהנסיכה קליאופטרה, שאין לה עניין אישי בנעשה ביהודה תשיב על טענתך.”

“קליאופטרה במה שגיתי?”

“אתה הדחת את המלך החוקי של יהודה והושבת את אחיו הרופס והיועץ האדומי שלו לשלוט ביהודה.”

“זו הייתה זכותי.”

“אינני מערערת על זכויותיך, אך העם ביהודה שונא את אנטיפטר ומשפחתו ואוהב את משפחת המלוכה החשמונאית.”

“איך את יודעת שזה המצב?”

“פעמיים נמלטו בני משפחת המלוכה החשמונאית ממאסר ברומא, ולחמו בסדר שכפתה רומא.”

“זו אינה הוכחה לטענתך.”

“בשתי הפעמים הם הקימו צבאות במהירות, והביסו את אנטיפטר, רק לגיונותיו של הפרוקונסול גביניוס הביסו אותם.”

“עדיין איני מבין למה זה מוכיח את טענתך.”

“ממה שדווחו סוכניו של אבי ביהודה, נהרו ההמונים לצבאם, מאהבתם לחשמונאים ושנאתם לאנטיפטר.”

“כל עוד אנטיפטר ממלא הייטב את תפקידו,” התערב קראסוס בשיחה, “מה זה משנה אם ההמונים אוהבים או שונאים אותו.”

“אנטיפטר יכול לשבת על כידוניו, אך זו דרך יקרה לשלוט, גם לפרובינקיה סוריה זו דרך יקרה, היא מחייבת לשלוח מדי פעם לגיונות ליהודה, כאיש העסקים הגדול בעולם, אתה יודע שכסף שמוציאים במקום אחד יהיה חסר במקום אחר.”

“מה כוונתך?”

“אם יהודה הייתה שקטה, אפשר היה להעביר חלק גדול יותר מכספי המיסים לרומא. המעבר מסוריה למצרים היה בטוח יותר. אם רומא תחליט לצאת למלחמה בפרתיה, יהיה העורף של הפרובינקיה סוריה בטוח יותר.”

“יושבים מולך שלושת האנשים החזקים ברומא, מה את רוצה להגיד להם.”

“החשמונאים הם הפתרון, לא הבעיה, אם רומא תמליך חשמונאי אמיתי כולם ירוויחו, גם מצרים.”

“הרשמת אותי בטיעונך,” אמר יוליוס קיסר, “תלמי בתך היא האשה החכמה ביותר שפגשתי מעודי.”

“תודה על המחמאה קיסר.”

“ייתכן ששיקולי ביהודה היו מוטעים,” הודה פומפיוס.

“שאתמנה לפרוקונסול של סוריה, אחשוב על הפתרון שהצעת,” אמר קראסוס.

שומר ראשו של יוליוס קיסר

אלכסנדרה

יצאתי מהנשף בווילה. בכניסה לאור הלפידים ראיתי שומר עוטה שריון וחמוש בפגיון. בחנתי את פניו, “אלכסנדר,” קראתי בתדהמה.

“אינני אלכסנדר, שמי אריוס מגיוס, שומר ראשו של יוליוס קיסר,”  הוא בחן את פני, “את דומה להפליא לאחותי יוליה.”

“איך זה יכול להיות?”

“אינני יודע, אבל אסור לי להמשיך לדבר איתך עכשיו, בעוד מספר דקות מתחלפת המשמרת ואז נוכל לדבר.”

חיכיתי בקוצר רוח, הדקות נדמו לי כשעות, לבסוף הגיע מחליפו של אריוס.

“נלך אל הגן?” הציע אריוס.

“כן.”

הלכנו לגן הנרחב של הווילה, אריוס הסיר את שריונו והניחו ליד ספסל בגן, את הפגיון הניח על השריון.  התיישבנו על הספסל, הירח המלא האיר לנו.

“אני כבר הצגתי את עצמי, מי את?”

“אלכסנדרה החשמונאית, נסיכה מיהודה.”

“מיהו אלכסנדר?”

“ארוסי, אנו מיועדים להינשא ולמלוך ביהודה.”

“אני מבין, מוצאי הוא גם כן ממשפחת החשמונאים במודיעין.”

“ספר לי על כך.”

“סבא של הסבא רבא שלי ניקודמוס היה אחיו של מתתיהו החשמונאי המפורסם, בין האחים פרצה מריבה, מתתיהו האשים את ניקודמוס בהתייוונות, מכיוון שכל מי שהואשם בהתייוונות בזמן ההוא נרדף, ברח ניקודמוס לקירני שהייתה כבר מושבה רומאית ובה קהילה יהודית גדולה, לאחר כמה שנים קיבל ניקודמוס זכויות לטיניות, סבי עבר לאלכסנדריה במצרים שבה התגוררו גם ענפים אחרים של משפחת החשמונאים שהיגרו לשם, אנחנו נישאים בתוך המשפחה.”

“אני חושבת שראיתי אותך בכניסה לגימנסיון של אלכסנדריה.”

“למדתי שם כמו בני הקהילה העשירים שלנו.”

“האם נאבקת בעירום בפליאסטרה?” לא יכולתי כמובן לומר לו שראיתי אותו עירום שם.

“כן, כמו כל מי שלמד שם.”

“אתה עדיין מחשיב עצמך ליהודי?”

“כן, אבל אני גם מה שמתתיהו כינה מתייוון, בעצם בדיוק כמו המשפחה שלכם היום.”

“אנחנו יהודים גאים.”

“משום מה קוראים לך אלכסנדרה ולארוסך אלכסנדר, זו לא התייוונות?”

“אולי? אני לא יודעת.”

“את יודעת מצוין.”

“איך הגעת להיות שומרו של קיסר?”

“כמסורת המשפחה, נשאתי את בת דודי לאשה אהבנו זה את זו בטירוף, אך היא מתה בלידת בננו, גם הוא לא שרד,” קולו של אריוס רעד.

אחזתי בעדינות בזרועו השרירית של אריוס, דמעות חמות זלגו מעיני על ירכו של אריוס.

“משתתפת בצערך, המשך בבקשה.”

“בייאושי הפלגתי לרומא והתגייסתי ללגיון השמיני שלחם עם קיסר בגאליה, עד מהרה מוניתי לאופטיו. באחד מהקרבות נפצע קשה הקנטוריון שלי ואני תפסתי את מקומו. מפקד הלגיון קיבל דיווח על הצטיינותי בקרב ומינה אותי לקנטוריון. במלחמה אתה יכול להיות מקודם בפרקי זמן קצרים מהמקובל.”

“אבל איך הגעת להיות שומר ראשו של קיסר?”

“קיסר נוהג להיפגש עם קציניו באופן אישי, אני חושב שהרשמתי אותו בהשכלתי וברוחב ידיעותיי, רוב הקנטוריונים אינם משכילים. כאשר זומן קיסר לפגישה הזאת, הוא מינה אותי לאחד משומרי ראשו, לפחות יהיה לי עם מי לדבר בדרך אמר.”

חשתי שפגשתי בנפש תאומה תשוקה עזה תקפה אותי להתקרב לגבר הקשוח שלצידי, נאבקתי בתשוקה הזאת, אסור לי לבגוד באלכסנדר אפילו לא במחשבה. תשוקתי גברה עלי, התקרבתי אליו, אריוס חיבק אותי בעדינות בידו האדירה. גם שאלכסנדר חיבק אותי חשתי את אותן התחושות. נשקתי בעדינות לכף ידו. אריוס קם על רגליו ואימץ אותי אל לבו, נלחצתי אל חזהו המוצק, בערתי, כפי שבערתי רק שנפרדתי מאלכסנדר במצודת הבירה. ריח אהבה חריף עלה ממני. כל מה שלמדתי מרוקסן נכשל, חשתי שכל הגנותיי קרסו, אם ירצה יוכל לעשות בי כעולה על רוחו.

“אריוס,” אמרתי בקול בוכים, “אסור לי, הצל אותי מעצמי.”

אריוס הרפה ממני באחת.

“יקירה, לא אפגע בך, לא אשאירך נושאת ילד ואחזור לגאליה, לא אקטע את שאיפתך למלוכה.”

“תודה אריוס, אתה חשמונאי אמיתי.”

“יקירה בכל זאת ברצוני לבקש ממך דבר מה.”

“מה תבקש?”

“לכתוב לך ולקבל ממך מכתבים.”

“אשמח להיות איתך בקשר מכתבים.”

הוא נשק קלות למצחי, הרוח הקרירה ציננה את תשוקתי הלוהטת. אריוס הלך משם, התחלתי לחזור אל הנשף.

“אלכסה, מה קרה לך?” היה זה קולה של קליאו.

“עקבת אחרי?” הייתי נבוכה וגם כעסתי במקצת.

“כן, גם שומרי ראשי מתחבאים בשיחים, חששתי שאצטרך להציל אותך מעצמך.”

“תודה קליאו, את חברה אמיתית.”

“אלכסה, את חייבת להתחתן, תשוקתך לאלכסנדר מעבירה אותך על דעתך.”

“מה אני יכולה לעשות קליאו, הוא עצור ברומא,” כמעט בכיתי.

“בעוד מספר ימים,” קליאו חיבקה אותי, “ישוחרר אלכסנדר ויבוא לכאן, גם דבורה תבוא אתו.”

“אבל איך?”

“עם מאה דינרי זהב, אפשר להשיג כמעט הכול.”

“מתי חשבת על זה?”

“שמעתי אותך מדברת בחלום, הרחתי את תשוקתך.”

“קליאו, אני שקופה, כל אחד יכול לקרוא אותי.”

“לא אלכסה, רק אני.”

“קליאו, אינני יודעת איך אשיב לך כגמולך.”

“גם אני אינני יודעת, אבל אולי עוד יבוא יום, חברות אמיתיות עוזרות אחת לשנייה, זהו הגמול.”

חזרנו אל הנשף.

קידושין בביאה

אלכסנדרה

חזרנו להתגורר בוילה החדשה של פומפיוס.

“אלכסה, בואי אתי לשער הווילה,” חייכה אלי קליאו במסתוריות. חיכינו דקות אחדות.

“אלכסנדר,” התנפלתי עליו בחיבוק,” חזרתי אלי,” האושר הציף אותי. דקות ארוכות נשארנו חבוקים. כאשר התנתקנו ראיתי גם את דבורה אימו ושני מלווים.

“אלכסנדר, מי הם אלה המלווים אותך?”

“שני יהודים צעירים מרומא, לא הכרתי אותם קודם, אך מי ששחרר אותי מהכלא הורה לי לבוא בלווייתם.”

“אלכסה, החדר הגדול יעמוד לרשותכם, הכנסו אליו וסגרו את הדלת, המלווים יהיו נוכחים בחוץ,” קליאו חושבת על הכול, היא יודעת את ההלכות שלנו כמו שמעון בן שטח.

כמעט לא יצאנו מחדרנו עד הירח המלא הבא.

“אני נושאת את הילד שלנו,” הייתי מאושרת, כפי שלא הייתי מעולם.

“לפני שנתיים הבטחת לי בן, מה הפעם.”

“הפעם נתתי לאהבה להחליט.”

שלום לך אגם אלבנו

אלכסנדרה

“בקרוב אנו עוזבים את הווילה של פומפיוס,” הודיעה לי קליאופטרה, “אם תרצו תוכלו לבוא אתנו לאלכסנדריה.”

“איך תחזרו? הרי אחותך מולכת במצרים באגרוף ברזל.”

“פומפיוס פקד על אולוס גביניוס נציב סוריה להחזיר את אבא למלוכה, על כידוני לגיונותיו.”

“אני חושבת שנפליג לאנטיוכיה, לדבורה יש ווילה שם. קליאו תודה לך על הכול,” אני מקווה שדבורה תשמור על אלכסנדר, באנטיוכיה הוא יראה את הלגיונות, אני מקווה שזה יוציא מראשו רעיונות נמהרים.

ידיעה מרומא

אנטיפטר

יונה שהגיעה מאתונה הביאה אלי מכתב דחוף מרומא.

‘בנשף שערך פומפיוס לשותפיו לשלטון, טענה הנסיכה קליאופטרה ששלטון החשמונאים ביהודה יהיה טוב לרומא. יוליוס קיסר ציין שטיעונה של קליאופטרה מרשים, פומפיוס הודה שאולי שגה בהחלטתו להעביר את השלטון להורקנוס ואנטיפטר. קראסוס אמר שכאשר ימונה לפרוקונסול בסוריה, ישקול את הצעתה של קליאופטרה.’ אלבינוס השמן הוא הטוב בסוכני ברומא, הוא שווה את משקלו בזהב.

ההפלגה לאנטיוכיה

דבורה

אלכסנדר, אלכסנדרה ואני הפלגנו לסלוקיה פיריאה נמלה של אנטיוכיה. לקחתי את אלכסנדר לסיפון.

“אלכסנדר, אתה עכשיו נשוי, בעוד כשבעה חודשים ייוולד הבן שלך.”

“אמא, אני יודע כל זאת מה את רוצה לומר לי?”

“פעמיים הובסת בידי הרומאים, בפעם השלישית הם לא יסלחו, יש לך אחריות, אל תשאיר את אשתך אלמנה ואת בנך יתום.”

“אמא, לא אמרוד יותר ברומאים, הפרק הזה בחיי נגמר.”

“אני מקווה מאוד שאכן כך יהיה הפעם.”

כשהגענו סמוך לסלוקיה פיריאה, אותתו לספינה בדגלים מהנמל, הקברניט הודיע לנוסעים שהספינה לא תוכל להיכנס לנמל, כל נמלי סוריה דרומה עד בארות חסומים לצורכי הצבא. מהסיפון נראו עשרות גליאות יוצאות מהנמל ומפליגות לדרום מערב, על אחת מהן היה דגלו של הפרוקונסול אולוס גביניוס, הספינות היו מלאות בחייליי לגיון. גליאות נוספות נכנסו לנמל ויצאו עמוסות בחיילים מכונות מלחמה או אספקה. “הם כולם מפליגים למצרים,” אמר הקברניט, “נפליג לבארות, אינני יודע מתי אפשר יהיה להיכנס לנמל סלוקיה פיריאה.”

אלכסנדרה הזמינה אותי לסיפון האחורי.

“דבורה, אלכסנדר עומד בחרטום והוא לא שקט, אני מפחדת שמשהו מסוכן עולה במוחו.”

“אדבר איתו, אם הוא זומם משהו, הוא לא ישתף אותי, הוא יודע שאני מתנגדת לכל הרפתקה, אך מתשובותיו אבין את כוונותיו,” הלכתי לחרטום.

“אלכסנדר, כמה לגיונות לדעתך מפליגים למצרים?”

“מבצע כזה, כדי לסלק את ברניקי מכס מלכותה, דורש לפחות שני לגיונות, רצוי אפילו יותר, אך לרשות גביניוס עומדים רק ארבעה לגיונות.”

“למה הוא לא ישתף לגיון נוסף במערכה?”

“כי הוא חייב להשאיר לפחות שני לגיונות על נהר הפרת, כדי להגן על הפרובינציה מהפרתים,” זה הזמן לשאול את השאלות שהתשובות עליהן, יסגירו את צפונות ליבו של אלכסנדר.

“כמה זמן לדעתך ישהה גביניוס במצרים עם לגיונותיו?”

“לכל הפחות חצי שנה, אלא אם כן יתקפו הפרתים ואז ייסוגו הלגיונות ממצרים, גם ללא השגת המטרה.”

“מי יגן על יהודה, בזמן הזה?”

“רק הכוחות שעומדים לרשותו של אנטיפטר האדומי,” היססתי אם לשאול את השאלה הבאה, מצד אחד אסור לנטוע רעיונות מסוכנים בראשו של אלכסנדר, הבלים! הוא לא צריך לשמוע את הרעיון ממני, עלי לעמוד על כוונותיו.

“אם היית מגיע ליהודה בזמן זה, האם היית יכול להקים צבא ולהביס את אנטיפטר?”

“הבעיה אינה להביס את העבד האדומי, עשיתי זאת לפני שנתיים ואני יכול לעשות זאת גם עכשיו, הבעיה היא הלגיונות של גביניוס כאשר יחזור ממצרים.”

“מה תוכל לעשות מול הלגיונות?”

“להקים צבא גדול, שלוש או ארבע פעמים משני הלגיונות שעם גביניוס,” אני חייבת להרתיע אותו מהרעיון הנואל.

“אתה חושב שצבא שאינו מאומן ואינו מצויד כמו הלגיונות, מסוגל להילחם בהם?”

“הצבא הזה יספיק להרתיע את גביניוס, הלגיונות צריכים זמן להתארגן אחרי שיחזרו ממצרים, אני חושב שתשלום מתאים לגביניוס, יעזור לו לקבל את המצב החדש ביהודה.”

“תלמי שילם לגביניוס, סכום עתק תמורת עזרתו, הוא אינו צריך את השוחד שאתה מסוגל לתת לו.”

“אולי גביניוס יובס במצרים על ידי צבאה של ברניקי? במצב זה הלגיונות ייסוגו לסוריה בעור שיניהם.”

“גביניוס יביס את צבאה של ברניקי, אם זה יעז להילחם נגדו, הוא יחזור ממצרים מוקדם משחשבת, אם תתייצב מולו תובס, אני חוששת שהפעם הזאת לא אוכל להצילך, חשוב על אשתך ובנך שייוולד.”

“אמא, אינני מכחיש שחשבתי להגיע לגליל ולהקים צבא, אך הפרק הזה בחיי הסתיים.”

“אני מקווה מאוד,” הייתי מיואשת, הלכתי לסיפון האחורי אל אלכסנדרה.

“אלכסנדר יעלם לנו בבארות, יעשה את דרכו לגליל, שם יקים צבא כדי לכבוש מחדש את יהודה.”

“מה נעשה? גביניוס לא יהיה נדיב הפעם.”

“אינני יודעת, יש בי עדיין תקווה קלושה שאלכסנדר יחשוב ממוחו ולא מאשכיו.”

אלכסנדרה

הלכתי לחרטום, שם עמד אלכסנדר שקוע בהרהורים.

“אלכסנדר, כמה ימים לפני שהגעת לווילה של פומפיוס, הייתי בנשף שערכו גדולי רומא…”

“אלכסנדרה, את מפריעה לי לחשוב, גדולי רומא לא מעניינים אותי עכשיו.”

“אלכסנדר זה חשוב, קראסוס אמר…”

“לא מעניין אותי מה קראסוס אמר, אישה חזרי למקומך, כשנגיע לבארות נדבר.”

“אבל אלכסנדר…”

“אישה צריכה להישמע לבעלה! כשנגיע לבארות נדבר, עכשיו הניחי לי.”

כשעה לאחר שעגנו בבארות, נעלם אלכסנדר.

“אשר יגורתי בא לי.” דבורה הייתה במצב רוח קודר.

“מה אנחנו עושות?” הייתי כמעט מיואשת.

“נפליג לפטולמיאוס, את תיסעי לציפורי, מצאי את אלכסנדר, נסי לשכנעו בכל דרך אפשרית לחדול מתוכניתו הנואלת.”

“מה תעשי את?”

“אפליג לאלכסנדריה ואגיע לאוהלו של גביניוס.”

“לא אסכים שתתני לגביניוס את התמורה שקיבל לפני שנתיים.”

“זה אינו נתון להסכמתך, לא רק את למדת את מורשתה של רוקסן, גם אני למדתי לשלוט בגבר על ידי שליטה בתשוקותיו. רק כך אוכל להציל את אלכסנדר מעצמו.”

“דודה דבורה, זה המעשה הנאצל ביותר שאם יכולה לעשות למען בנה, אני גאה בך.”

“אני עושה זאת גם למען נכדי.”

המלך אלכסנדר ינאי השני

אלכסנדרה

הגעתי לציפורי, מיד ראיתי המון מרוגש ברחוב הראשי.

“היכן אלכסנדר?” שאלתי את האנשים ברחוב.

“אל תטרחי המלכה אלכסנדרה, עוד שעה יגיע לכאן המלך בראש הלגיון הראשון שלו,” אמר לי איש שעמד מאחורי, איך הוא יודע מי אני?

“אינני אלכסנדרה, אני מרים,” השם של אימי היה הראשון שעלה בדעתי.

“מלכה על תצטנעי, המלך אלכסנדר עצמו הכריז לפני יומיים שאשתו בפטולמיאוס והיא בדרך לכאן, אי אפשר לטעות ביופייך ובדמיונך לאלכסנדר,” איך ידע שאני בפטולמיאוס? יש לו מודיעין מעולה, הוא כבר הכתיר עצמו למלך ואותי למלכה, הוא פועל מהר.

“מלכה,” האיש הביט על כרסי המתעגלת, “אני רואה שאת מגדלת את יורש העצר,” הוא פנה אל ההמון,

“המלכה אלכסנדרה מצטנעת בינינו, בואו וניתן לה כבוד.”

ההמון כרע ברך לפני ואחר כך קראו כולם,

“תחי המלכה אלכסנדרה,” במה הועמדה בצד הרחוב ועליה כיסא מפואר, כתר מלוכה הושם על ראשי,

“שבי מלכה, עליך לשמור על יורש העצר,” הוא צפה את הגיעי לפטולמיאוס ולציפורי והכין את ההצגה הזאת, הוא יודע לשם מה הגעתי, והחליט לרתום אותי למטרתו, בינתיים אשחק במחזה שלו, עד שאכתוב את המחזה שלי.

“לאיש הזה אלכסנדר, יש מגע קסם, בחמישה ימים גייס לגיון, המתגייסים נוהרים אליו מכל עבר, הוא מקים עוד חמישה לגיונות,” אמר בהתפעלות אחד מעוברי האורח, אלכסנדר, מגע הקסם שלך יוביל אותך ואת יהודה לאבדון.

אלכסנדר הגיע רכוב על סוס צחור וכתר אלכסנדר ינאי על ראשו, הלגיון הלך אחריו. ההמון כרע ברך וקרא,

“יחי המלך אלכסנדר ינאי.”

אלכסנדר נעצר ליד הבמה, כיסא מפואר נוסף הושם על הבמה, אלכסנדר עלה על הבמה, קמתי לקראתו, שנינו פנינו אל הקהל, שילבנו ידיים וקראנו,

“אלוהים למלוכה בחרתנו,” הקהל הריע בטירוף,

“יחי המלך אלכסנדר ינאי, תחי המלכה שלומית אלכסנדרה,” כבר מזמן לא קראו לי בשם הזה.

אלכסנדר הסה את הקהל ושנינו התיישבנו, הלגיון החל לעבור, על פנינו.

“אלכסנדר, מה הטירוף הזה?”

“זה אינו טירוף, אני מקים ומאמן ששה לגיונות, בעוד שלושה חודשים, אכבוש את ירושלים ואז אחכה לגביניוס שיחזור ממצרים.”

“אתה מתכוון להילחם בו?”

“לא, אך מכיוון שיהיו לי ששה לגיונות לעומת שניים שלו, הוא יעדיף להגיע אתי להסדר.”

“כמו שהגיע איתך להסדר לפני שנתיים.”

“אז היו לי שני לגיונות מול שני לגיונות שלו, אסביר לך את כל התוכנית אחר כך,” אלוהים לטירוף בחרתנו.

אלכסנדר הניף את ידו והלגיון החל לצעוד. שמתי לב שהלגיון אינו מסודר ונוצץ כמו לגיון רומאי, אין זו צעידה אחידה של לגיונרים, גם הנשק לא היה אחיד, אלא עירוב של מגינים יוונים עגולים ומגינים רומיים מלבניים, גם החניתות החרבות והקסדות לא היו אחידים. אך היה מאמץ שלפחות ברמת הקנטוריות יהיה הנשק אחיד. למרות זאת היה זה לגיון בכוח מלא, עשר קוהורטות מלאות וחמושות.

הייתי עייפה, אנשיו של אלכסנדר העמידו לרשותי את הווילה המפוארת ביותר בציפורי, שם גם שכנה מפקדתו של אלכסנדר.

אלכסנדר

יצאתי למחנה הלגיון השלישי לראות איך הם מתקדמים שם, בצהרי היום דיווח לי הצופה בשער המחנה,

“שלושה רוכבים לא חמושים מתקרבים.”

עשרה פרשים חמושים ואני בראשם במלוא הדר נשקי יצאנו מולם.

“אנטיפטר, כלב אשפתות שכמותך, באת לרחרח?”

“אלכסנדר, לא אשיב לעלבונותיך, אני כאן בשמו של גביניוס, יש לו דבר אליך.”

“פתח פיך ויאירו דבריך אדומי,” עבד שפיפון עכברוש ביבים.

“גביניוס מציע לך ולכל חייליך חנינה אם תפרק את לגיונותיך לפני שיחזור ממצרים, אם לא תקבל את הצעתו הנדיבה, הוא ימחץ אותך בשובו ממצרים, אם תיפול בשבי תישפט כאויב העם הרומי,” לא למען הצעה כזאת אני מקים את צבאי.

“מסור לגביניוס שלא אקבל את הצעתו.”

“דרישת שלום מאימך באוהלו של גביניוס,” עכברוש הביבים חייך ברשעות.

“כלב אשפתות, אילולא באת בשליחות גביניוס, הייתי משפד אותך בחניתי מפי הטבעת שלך ועד פיך. ועכשיו רד מסוסך.”

“לא ארד, אתה לא תעז לפגוע בשליחו של גביניוס.”

הוריתי לשניים מהפרשים להורידו מסוסו ואחר כך לקשור את ידיו למושכות הסוס ואז הצלפתי בסוס שהחל לדהור גורר אחריו את העכברוש.

אלכסנדרה

אלכסנדר הראה לי ידיעה שקיבל, ‘אנטיפטר, יגיע דרך מעבר יוקנעם בראש חמש קוהורטות, יחד איתו יהיו שני בניו, הורדוס ופצאל.’

“מה אתה חושב לעשות?”

“אתקוף אותו בנחל, לפני שיצא מן ההרים.”

“הרי לגיונותיך אינם מאומנים עדיין, זו בדיוק כוונתו להלום בך כשאתה לא מוכן.”

“הלגיון הראשון שלי, מאומן למדי, אלה ותיקי החיילים, שלחמו עוד עם אבא ואיתי, אני מפקד צבאי מיומן הרבה יותר מכל העבדים האדומים,” האם כדאי שאלכסנדר יובס? בטח לא על ידי האדומים!

“אלכסנדר, נסה להרוג את אנטיפטר ובניו, אין לקחת אותם בשבי, כך נרוצץ את ראש הנחש.”

“כך, נשופנו ראש, אלכסנדרה, ידעתי שתצטרפי למאבקי, אני צריך את העצות שלך,” אלכסנדר נשק לי.

“עוד דבר שאני מציעה לך, נסה לפגוע רק בקוהורטות האדומיות, הקוהורטות היהודיות יכולות להצטרף אלינו.”

“אלכסה שלי, את תהיי היועצת הראשית שלי.”

“אלכסנדר, אני רוצה לצאת איתך לקרב נגד אנטיפטר ובניו.”

“אלכסה, את תישארי כאן, לא נסכן את הילד שלנו.”

אלכסנדר חזר לאחר יומיים עם הלגיון הראשון, חייליו היו במצב רוח מרומם, עגלות עם נשק שלל נסעו אחריהם.

“אלכסנדר, ספר לי על הקרב.”

“אנטיפטר לא ציפה להתקפה שלנו, טבחנו את שתי הקוהורטות האדומיות ולקחנו את נשקם לשלל.”

“מה עם הקוהורטות היהודיות?”

“הצטרפו לצבאנו, כמו שצפית.”

“מה היו אבדותינו?”

“מזעריות.”

“אז למה אינך נראה מאושר?”

“כי הנחשים חמקו ממני ברגע האחרון.”

“חבל, הייתי מעדיפה פחות מההצלחות שמנית, אם היית מרוצץ את ראש הנחש.”

“לפחות עכשיו הוא לא יעז לתקוף, אפשר לראות את הקרב הזה כאימון מצוין.”

“לך וחגוג עם חייליך,” אני מקווה שאוכל לעצור אותו כשיגיע גביניוס ממצרים.

הקמת הלגיונות נמשכה במלוא המרץ, אלכסנדר פיקד על האימונים וההצטיידות. יחסית לזמן הקצר שעמד לרשותו, הוא הקים צבא לתפארת.

“אלכסה שלי בעוד שבוע נעלה על ירושלים, יהיה לנו כחודש עד בואו של גביניוס.”

למוחרת התקבלה ידיעה, גביניוס חזר, הגליאות הנחיתו את לגיונותיו במפרץ פטולמיאוס, הם הקימו את מחנותיהם בעמק מדרום מזרח לפטולמיאוס.

“אלכסנדר אני עומדת על כך שלא תתעמת עם גביניוס, גם אם תנצח, הרומאים יביאו לגיונות נוספים וימחצו אותך, גם האל שלנו בחר ברומאים למשול בעולם.”

אלכסנדר השיג את לגיונותיו ליד הר תבור, נשארתי בציפורי. יום אחר כך הגיעה דבורה למעוני.

“היכן אלכסנדר?”

“נסוג להר תבור.”

“גביניוס מתקדם עם לגיונותיו לעבר ציפורי, הוא שלח אותי אל אלכסנדר, הוא הבטיח שאם אלכסנדר יפזר את צבאו וייכנע, הוא יחון אותו, לא תהיה הצעה טובה יותר.”

“לדעתי אלכסנדר מתכונן למלחמה.”

“אלך להר תבור לפגוש אותו.”

“אתלווה אליך, אולי יחד נשכנע אותו.”

“אלכסה, את בחודש השביעי להריונך, אל לך לסכן את הילד.”

“אני אלך, אולי שיראה את כרסי ייכנע, עדיף לשכנע אותו, גם במחיר שאאבד את הילד.”

“את תישארי פה! הילד חשוב מכל, גם כך הסיכוי לשכנע את אלכסנדר קלוש.”

דבורה כתבה מכתב לגביניוס ונתנה אותו בידי שליח. אחר כך עלתה על סוסה ודהרה להר תבור.

יום אחר כך הגיע גביניוס לציפורי, הוא נכנס לווילה בה שהיתי.

“נסיכה, אני רואה שאת מצפה לילד.”

“אתה רואה הייטב.”

“שמעתי מדבורה שלפני כמה חודשים, הגעת לציפורי כדי לשכנע את אלכסנדר לסגת מתוכניתו.”

“אכן כך.”

“למרות זאת, ייעצת לו עצות מועילות כשתקף את אנטיפטר,” איך הוא יודע? רק לדבורה כתבתי זאת.

“אכן יעצתי לו, אנטיפטר ובניו הם אויבי משפחתי ואויבי העם היהודי.”

“אבל הם יקירי רומא.”

“אנסה לשכנע את רומא בטעותה, אך אני נגד עימות ישיר איתה, אני מאמינה שאלוהים בחר ברומא לשלוט בעולם.”

“נסיכה, אם בעלך לא יהיה הגיוני כמוך, את תהיי אלמנה וילדך יתום.”

“פרוקונסול, תן לילדי לגדול עם אביו.”

“נסיכה, אם ייכנע ללא תנאי, אחון אותו לפנים משורת הדין.”

“תודה פרוקונסול, קח אותי איתך אולי אצליח הפעם.”

“נסיכה, לא אסכן אותך ואת ילדך.”

פרוקונסול, אני מתחננת, קח אותי איתך, אני מוכנה לסכן את עצמי ואת ילדי, תן לי לנסות.”

“נסיכה, אני מעריץ את אומץ ליבך, אעמיד לרשותך כרכרה נוחה שתביאך להר תבור, אני מבטיח לך שלא אתקוף את אלכסנדר, לפני שתפגשי איתו.”

“תודה פרוקונסול.”

דבורה

גביניוס קידם את פני באוהלו, במחנהו ליד הר תבור.

“לפי מראה פניך אני רואה ששליחותך לא צלחה.”

“כשלתי גם הפעם.”

“האם הוא שלח אותך להציע לי שוחד, אף על פי שהבהרתי לך שלא אקבל שום הצעה כזו?”

“הוא רצה שאציע לך חמישים אלף דינרי זהב.”

“דבורה, כלתך תגיע הנה בעוד מספר שעות.”

“אתה נתת לה להיטלטל בדרכים במצבה?”

“ניסיתי למנוע זאת ממנה, אך היא התחננה לתת לה לנסות, העמדתי לרשותה את התנאים הטובים ביותר שבאפשרותי.”

“אני מקווה שלא יארע רע לה או לילד.”

“היא אישה חזקה בגופה ובנפשה, אם עשתה את המאמץ הזה, אתן לה להיפגש עם אלכסנדר, אך זאת ההזדמנות האחרונה שאתן לו.”

“אל תשכח, אני זו שיעצתי לך להרוס את מבצרי החשמונאים במדבר, גם את העצה להקדים את שובך ממצרים, קיבלת ממני.”

“דבורה, את עצותיך המצוינות נתת לי כי את אוהבת את משפחתך ורוצה להצילה מאיוולתם של הגברים שבה.”

“אולוס אני גם אוהבת אותך ורוצה שתצליח.”

,”דבורה, אני עושה למענך דברים שכרומאי היה אסור לי לעשות, אלו לא אהבתי אותך, ראשו של אלכסנדר היה מתגולל בחול עוד לפני שנתיים.”

“אני יודעת ומודה לך על כך, אני רוצה לבקש דבר נוסף, תן לאלכסנדרה יום לנוח, לפני שתשלח אותה אל אלכסנדר.”

“תמיד ידעת לתת עצות טובות.”

כרכתי את זרועותיי סביב צווארו של אולוס, הסטולה והטוניקה נשרו ממני.

אלכסנדרה

הגעתי למחנהו של גביניוס, הוא קיבלני בכבוד והעמיד לרשותי אוהל מיוחד כדי שאוכל לנוח. למוחרת הסיעה אותי הכרכרה למחנהו של אלכסנדר, נכנסתי לאוהלו. הוא חיבק אותי בחום, הנחתי את ידו על בטני,

“תרגיש הילד שלנו בועט.”

“כן כאילו שהוא נועל קליגה.”

“אלכסנדר, על תיתן לי לגדלו לבד, היכנע לגביניוס.”

“ומה אחר כך? אשב כל חיי בכלא של מצודת אנטיוכיה?”

“קראסוס יחליף את גביניוס בסוריה.”

“ומה בכך? ערל רומאי אחד יחליף ערל רומאי שני,” אלכסנדר ליטף פעם נוספת את בטני, חשתי את הבעיטה של בני.

“פגשתי את קראסוס בנשף בוילה של פומפיוס.”

“פגשת אותו לזמן קצר ביותר, מה את יודעת עליו חוץ מתאוותו לממון?”

“בשיחה בנשף, טענה קליאופטרה שהחשמונאים הם הפתרון ביהודה, קראסוס אמר שישקול זאת כאשר יהיה הפרוקונסול בסוריה.”

“הוא שתה לבטח כמה כוסות יין לפני שאמר זאת. את יכולה להבטיח לי שכך יעשה?”

“ברור שאיני יכולה להבטיח, אך כאשר תובס, גביניוס לא יהיה עוד רחום אליך. אם היכנע לו, הוא יחון אותך ואת חייליך.”

“הוא אמר לך זאת?”

“לא הוא, דבורה.”

“כן, אמי פושקת לו את רגליה, אני מקווה שאבי לא יודע זאת.”

“התבייש לך אלכסנדר, בזכות אימך, אתה אחיך ואביך עדיין בחיים, הפאלוס שלכם חושב במקומכם, תתחילו לחשוב בראשכם, אלוהים בחר ברומאים לשלוט על העולם, אתה מתריס נגד אלוהים.”

“סלחי שדיברתי סרה באימי, אך לא איכנע לגביניוס, אם יתקוף אני מוכן לקראתו.”

“אלכסנדר, לא אוכל לחיות בלעדיך, רחם עלי.”

“מחר אביס את גביניוס ולגיונותיו, אלוהים יהיה בעזרי.”

“כמו שהיה בעזרך לפני שנתיים, כמו שהיה בעזרם של אביך ואחיך לפני שנה, האם אתה עיוור?”

“את צריכה לבחור ביני לבין גביניוס, אמי כבר בחרה.”

“אני בוחרת בילד שלנו,” יצאתי מהאוהל ועליתי לכרכרה. הגעתי מותשת לווילה בציפורי.

דבורה

למוחרת תקף גביניוס ונחל ניצחון גדול, הרג רב היה בצבאו של אלכסנדר, הנותרים נמלטו לכל רוח. אלכסנדר נפל בשבי והובל בכבלים, ליבי נשבר, הזורע רוח יקצור סופה.

“דבורה, אני עייף עכשיו, אבל מחר אעמיד את אלכסנדר למשפט על היותו אויב העם הרומי, את יודעת מה משמעות הדבר.”

“אני יודעת.”

העבד הביא אמבט וחימם מים.

“דבורה, צאי מהאוהל, העבד ירחץ ויעסה אותי.”

“אולוס, אני ארחץ ואעסה אותך, כמו שאף עבד לא יעשה.”

“אף על פי שמחר אצווה להתיז את ראשו של אלכסנדר?”

“על אף זאת.”

רחצתי ועיסיתי את אולוס, גייסתי את כל מה שלמדתי ממורשתה של רוקסן, חייו של אלכסנדר היו בידי.

“דבורה, איפה למדת את הכשפים האלה?”

“במצרים, ארץ הכשפים.”

“מה את מציעה לי לעשות עם אלכסנדר?”

“כלא אותו במצודת אנטיוכיה, שמעתי שיש שם אגף לאסירים מיוחסים, אשתו וילדו יתגוררו איתו.”

“איפה תגורי את?”

“בארמונו של הפרוקונסול, כל עוד אתה תגור שם.”

“דבורה, את יכולה לגרום ליופיטר להיכנע לרצונך, אך דעי לך אצווה על השומרים להורגו אם ינסה להימלט.”

“אני מקווה שחיי המשפחה יהפכו את אלכסנדר למיושב בדעתו.”

“גם אני מקווה כך, אבל הכניסי לראשו, שהפרוקונסול הבא לא יהיה נדיב ורחמן כמוני.”

רכבתי לציפורי ופגשתי באלכסנדרה המותשת, רציתי שתנוח כמה ימים לפני שנפליג לאנטיוכיה שם יאסר אלכסנדר ושם היא אמורה ללדת.

אנטיוכיה

אלכסנדרה

התגוררתי עם אישי, באגף המיוחסים בכלא של מצודת אנטיוכיה. מרים אמי הגיעה גם כן לבירת הפרובינקיה והתגוררה בווילה של דבורה, אשר התגוררה בארמון הפרוקונסול.

התאומות ביקרו אותי יום יום במצודה.

“שלא כמוני, דעתך אינה נטרפת כדי לדעת אם הילד יהיה חשמונאי אמיתי או לא.”

“לא אמא, אצלי רק האהבה יצרה את הילד, רוקסן לא מעורבת.”

דבורה

שקרבו ימיה של אלכסנדרה ללדת, ביקשתי מאולוס לעבור עם אלכסנדרה לווילה שלי, כדי שאוכל לעזור לה בלידה. עוד ביקשתי ממנו שאלכסנדר יורשה גם הוא לעבור לווילה.

“אין לי עדיין אמון באלכסנדר, אך כמחווה של רצון טוב, כאשר תחל הלידה, שלחי שליח למצודה ואאפשר לאלכסנדר להגיע לווילה תחת משמר.”

“תודה לך אולוס, על כל מה שאתה עושה למעננו.”

אלכסנדר הגיע לווילה שלי שעתיים לאחר שהלידה החלה. הלידה הייתה קלה, אלכסנדרה בעזרתנו התאומות, תרגלה את מה שהמליצה רוקסן כדי שהלידה תהיה קלה. אלכסנדר המאושר חבק את בתו הפעוטה.

“נקרא לה על שם סבתה דבורה.”

“נקרא לה על שם סבתה מרים, בזכותה אני חשמונאית אמיתית ולא בת תערובת.”

“אינני מבין.”

“אתה לא צריך להבין,” התערבתי, “זה עניין לנשים בלבד, מרים זכאית שהילדה תקרא על שמה.”

אלכסנדר

גם אולוס גביניוס בא לבקר, הוא הביא למרים הפעוטה מתנה נדיבה מאה דינרי זהב,

“שלא יחסר לה דבר.”

אחרי שהודינו לו על נדיבותו הוא פנה אלי,

“בקרוב אסיים את כהונתי כפרוקונסול, יחליף אותי מרקוס ליקיניוס קראסוס, אלכסנדר היה אבא טוב, קראסוס לא יהיה נדיב כמוני.”

“פרוקונסול, את הלקח שלי למדתי, לא אוותר יותר על האושר שגורמת לי בתי הפעוטה.”

“אלכסנדר, אני מאמין לך, אך עדיין מוקדם לשחררך מהמצודה, בעוד שנה אם לא יהיה רבב בהתנהגותך, אמליץ לקראסוס לשחררך מהמצודה, כמחווה ליום ההולדת של בתך.”

“תודה לך פרוקונסול.”

“כמחווה נוספת, אאפשר לך תחת משמר לבקר את בתך יום יום בוילה. וזאת עד שאשתך ובתך יעברו למגוריך במצודה.”

כמעט בלעתי את לשוני, אך בכל זאת הודיתי לפרוקונסול, הוא הלך, גם התאומות יצאו והשאירו את המשפחה הקטנה שלנו לבד בחדר הגדול.

“מה עוד את יכולה לספר לי את קראסוס,” שאלתי את אלכסה שלי.

“הוא אדם רע, כדאי לשמור מרחק ממנו. לא הייתי מבקשת ממנו דבר, אלא עם יש לך משהו שווה ערך לתת לו.”

“למה האדם העשיר בעולם, מבקש את משרת הפרוקונסול של סוריה?”

“חסרה תהילה צבאית בקורות חייו, סחורה שסוריה יכולה לספק לו בשפע,” מרים הקטנה החלה לבכות, אלכסה שלי קראה למרים הגדולה, זו הדריכה אותה איך להניק, שהפעוטה ינקה בשקיקה יצאה מרים הגדולה מהחדר. שוב נשארנו לבד.

“ארבעת הלגיונות של סוריה לא יספיקו לו לפלישה לפרתיה.”

“בכספו יוכל להקים כמה לגיונות שיחפוץ, הוא יכול גם לשדוד כמה מקדשים בפרובינציה.”

“הוא לא יעז לשדוד את בית המקדש שלנו, גם פומפיוס הגדול לא העז.”

“כאדם הרואה את השמש כערמת מטילי זהב, שום דבר לא יעצור אותו במימוש תאוותיו,” שוב נעצתי מבט מאוהב במרים הקטנה שעדיין ינקה.

“בסך הכול פגשת בו לזמן קצר בנשף, את מדברת עליו כאילו את מכירה אותו לפני ולפנים.”

“לפני הפגישה קראתי כל מה שכתב בעצמו, או היסטוריונים כתבו עליו.”

699 AUC – (54 לפנה”ס)

קראסוס

אלכסנדר

גביניוס חזר לרומא, אמא עזבה את ארמון הפרוקונסול ועברה להתגורר בווילה שלה באנטיוכיה, אחותה התאומה מרים הצטרפה אליה.

הפרוקונסול החדש מרקוס ליקיניוס קראסוס הזמין אותי לפגישה בארמונו.

“למה הפרוקונסול הזמינני לארמונו?”

“אולי זה קשור למה שאמרתי לך,” השיבה אלכסה שלי, “אני חוששת שהוא יציע לך הצעה שלא תוכל לסרב לה.”

“למה לא אוכל לסרב?”

“האישום של אויב העם הרומי, תלוי מעל ראשך כמו החרב מעל ראשו של דמוקלס.”

נכנסתי לחדר הכס בארמון המושל, לאחר חילופי הברכות המקובלות אמר קראסוס,

“משיחה עם גביניוס נודע לי שאתה איש צבא מוכשר, הצלחת להקים ששה לגיונות בזמן קצר, גביניוס אמר לי שאם היה מעקב את שובו ממצרים בחודשיים, ולגיונותיך היו מצוידים ומאומנים יותר, היה מנסה להגיע איתך להסדר,” אלו בדיוק החודשיים שהיו חסרים לי כדי לממש את תוכניתי.

“אני מודה לך על שבחיך, אך לא לשם כך הזמנת אותי.”

“אני רוצה שתגייס ותאמן קוהורטה יהודית, לוחמיה צריכים להיות הטובים ביותר ומחויבים למשפחת החשמונאים ואליך אישית ומוכנים להקריב עצמם למענך ללא שאלות.”

“אוכל לעשות זאת בגליל של יהודה, רק דאג לכך שהקוהורטות האדומיות של אנטיפטר, לא יתקרבו לגליל, אני גם רוצה לגייס חיילים באזורי מודיעין וירושלים.”

“תקבל את כל בקשותיך.”

“אתה יודע את עברי, האם אינך חושש שאכבוש את ירושלים?”

“אשתך, בתך הפעוטה והתאומות, יערבו להתנהגותך הנאותה, האם אתה מסכים?” האם הוא טומן לי פח? בכל מקרה זה עדיף מאשר לשבת בכלא.

“מסכים.”

“מעכשיו אתה אזרח רומאי, הישבע לי אמונים,” חששתי שאני נופל למלכודת, אך הדבש היה מתוק מכדי שאסרב, נשבעתי לו אמונים.

יש לך תשעה חודשים לעשות זאת, אך לא רק זה, אציע לך את ההצעה הטובה ביותר שקיבלו אי פעם החשמונאים מרומא.”

“מהי הצעתך?”

“אחרי שתבצע את משימתך בנאמנות, תוכתר למלך יהודה,” הייתי המום, המלכודת הזאת היא חלום חיי.

“מה המשימה שאצטרך לבצע?”

“בשנה הבאה, אשלים את כיבוש פרתיה, הקוהורטה שאתה מקים תהיה משמר הראש שלי, אתה כמובן תהייה מפקדה.”

“התשלום שהצעת, גבוה מדי למשימה כזו.”

“מעבר להכרה שעדיף לרומא שחשמונאי ימשול ביהודה, אני רוצה שמפקד המשמר שלי, יפסיד את תשוקת חייו עם יכשל.”

“אם אפצע קשה או אהרג, האם אבי או אחי יקבלו את כתר יהודה?”

“כן.”

“איזה ערבויות אקבל?”

“מילה של אציל רומאי.”

“ואם אתה תיהרג?”

“איש לא ישמע את מילתי.”

“אני מודה לך פרוקונסול, אקבל את הצעתך הנדיבה,”

מלכות החשמונאים בברכת רומי, לא יכולה להיות הצעה נדיבה מזו.

חצי שנה אחר כך, ביקר קראסוס במחנה שלי. הראיתי לו תצוגת לחימה של חיילי הקוהורטה, הוא היה מרוצה.

“אלכסנדר, לפני שתשמע זאת ממישהו אחר, אומר לך שביקרתי בירושלים ונטלתי הלוואה מכספי המקדש.”

רתחתי, אך שלטתי בעצמי, אין זה הזמן להתפרצויות ילדותיות.

“מה גובה ההלוואה?”

“כל אוצר המקדש.”

“מתי תוחזר ההלוואה?”

“שאכבוש את קטסיפון ואבזוז את מקדשיה וארמונותיה, אחזיר כפול ממה שלקחתי,” האיש הרואה את השמש כערמת מטילי זהב, בוזז מקדש אחד ויחזיר את ביזתו בשוד מקדש אחר.

כחודשיים לפני היציאה לפרתיה ביקרתי את אלכסה באנטיוכיה.

“לפני שתצא למלחמה, אני רוצה להעניק לך את היורש.”

“האם זה יהיה בן?”

“כן, הפנה את מבטך ממני, כמו אז במצודת הבירה.”

חודשיים אחר כך קיבלתי מכתב, ‘אלוהים שעה לתפילותינו.’

אנטיפטר

אלכסנדר שומר ראשו של קראסוס, מהו קיבל בתמורה? רק דבר אחד, הבטחה למנותו למלך יהודה, או לחלופין את אביו או אחיו. לא מספיק אם אתנקש באלכסנדר, אין לי מספיק ממון לשחד את קראסוס, עלי לדאוג שלא יחזור חי מפרתיה.

700  AUC – (53 לפנה”ס)

חרן

אלכסנדר

צבאו של קראסוס חצה את נהר הפרת על גשר הסירות בעיר זאוגמה הגענו לממלכת אוסרואינה, בת ברית של רומא עוד מהימים שפומפיוס הגדול כבש את סוריה. כח פרשים של הממלכה חבר אלינו.

“הזהר מהערבים האלה,” אמרתי לאימפרטור.

“למה עלי להיזהר מהם?”

“אני מכיר אותם, הם שקרנים ובוגדניים, מלכם אבגרוס הוא ידידו הטוב של אנטיפטר האדומי.”

“גם אנטיפטר הוא בן ברית לרומא.”

“אנטיפטר יודע שאני שומר ראשך, ייתכן שהוא יודע מה הבטחת לי.”

“רק אתה ואני מכירים את ההבטחה.”

“יש לו חושים חדים, הוא לבטח שאל את עצמו מה הסיבה שהסכמתי להיות שומר ראשך, אם זה כך האינטרס שלו הוא לפגוע בשנינו.”

“אלכסנדר, אתה רדוף על ידי פחדיך, אבגרוס נשבע לי אמונים.”

“כאן לא רומא, במזרח הכול סחיר, גם השבועות.”

“הנה אבגרוס בראש פרשיו, הוא מאותת לי שהוא רוצה לדבר איתי, מכיוון שאתה מכיר את הערבים, האזן לשיחה, אך אל תתערב, בסוף השיחה אמור לי את דעתך עליו.”

אבגרוס ירד מסוסו וניגש אל קראסוס.

“אימפרטור, יש לי בשורה משמחת, הצבא הפרתי נבהל מלגיונותיך האדירים והוא בנסיגה כללית למחוזות המזרחיים של הממלכה.”

“מה משמעות הידיעה הזו?”

“אם תדבק בתוכניתך המקורית, יחמוק עיקרו של הצבא הפרתי, הוא יתארגן במחוזות המזרחיים ויתקוף אותך כאשר קווי האספקה שלך יהיו ארוכים.”

“מהי הצעתך?”

“התקדם מהר מזרחה מדרום לחרן והכה את הצבא הנסוג של סורנה, זה יהיה ניצחונך הראשון במערכה, אם כך תעשה, בשנה הבאה יצעד הטריומף שלך ברומא.”

“אתה מכיר את הדרך הזאת?”

“אני ופרשי נוביל אותך.”

אבגרוס עלה על סוסו וחזר אל פרשיו.

“מה דעתך על הצעתו של אבגרוס?”

“זו ההצעה הגרועה ביותר שקיבלת מימיך, הלגיונות יצעדו בדרך מדברית, נסבול מחוסר מים והפרשים הפרתים יתקפו את קווי האספקה שלנו, וזו רק ההתחלה.”

“מה ההמשך?”

“זהו השטח המתאים ביותר למתקפה של הפרשים הפרתים, אבגרוס יוביל אותך למארב קטלני וברגע הקריטי יפנה עם פרשיו נגדך.”

“איש צעיר פחדיך מתאימים לקשיש כמוני.”

“אימפרטור, אין זה פחד, אני בן המזרח ויודע איך הדברים מתנהלים כאן. תוכניתך המקורית שהייתי שותף להתווייתה, מצוינת, דבק בה אף על פי שהטריומף שלך יתעכב במקצת.”

“בכל זאת אבחר בהצעתו של אבגרוס.”

“אימפרטור, אין מי שרוצה בניצחונך יותר ממני, על תיתן ללשונם של חנפנים להכשילך.”

“שומר ראש דאג אתה לתפקידך, אני אדאג לתפקידי,” אינני מבין איך אוויל כמוהו היה לאיש העשיר בעולם.

התחלנו לנוע מזרחה דרך המדבר. עשרה רוכבים עם דגל ארמניה התקרבו. קראסוס קיבל אותם.

“מה רצונכם?” שאל בקוצר רוח.

“מלך פרתיה בראש צבאו פלש לארמניה, אנו חייבים לקבל עזרה מלגיונותיך.”

קראסוס קרא לאבגרוס,

“מה יש לך לומר על דברי הארמני?”

“זוהי הטעיה שמטרתה להסיט אותך צפונה. מסוכני אני יודע שרק חלק קטן מהצבא הפרתי פלש לארמניה, בראשו עומד כפיל של המלך אורודס.”

“ואיפה המלך עצמו?”

“כמו שאמרתי לך נסוג עם עיקר צבאו מאיימת לגיונותיך.”

“מה אתה מציע?”

“המשך בתוכניתך, צבא ארמניה יהדוף בקלות את הפלישה, אם מלכו הפחדן ארטאווסדס יצווה עליו כך. בכל מקרה אינך יכול לנוע צפונה שצבאו של סורנה בעורפך. לאחר שתביס את סורנה יהיה הכוח הפרתי בארמניה לכוד בין הצבא הארמני לצבא שלך ולא תהיה לו ברירה אלא להיכנע.”

“מסור למלכך שלא אבוא לעזרתו, עליו להדוף את הפרתים בכוחותיו,” אמר קראסוס לשליח הארמני שעזב בזעף, גם אבגרוס שב למקומו.

“מה דעתך נסיך יהודה?”

“אם נכונים דברי הארמני, הרי המלך אורודס יאלץ את המלך ארטאווסדס להפר את בריתו עם רומא ולכרות ברית עם פרתיה. שני הצבאות יוכלו לפלוש מארמניה לסוריה, שאין בה עכשיו כח משמעותי, הצבא שלך ינותק ממקורות האספקה שלו.”

“האם אתה חושב שזה המצב?”

“בין ערבי לארמני, תמיד אבחר בארמני.”

“אני בחרתי בערבי,” חשתי בעצמותי את הבגידה, האימפרטור הולך כסומא למלכודת, אני בטוח שאנטיפטר הוא העכביש שטווה את הקורים, מלכותי תלויה באיוולתו של קראסוס, בכל זאת אגן עליו גם במחיר חיי, אולי אבי או אחי יזכו במלוכה.

צבאנו המשיך להתקדם מזרחה, הימים החמים הקדימו השנה, סבלנו מצמא. נתקלנו בפרשיו של סורנה ליד הנהר באליסוס, הפרשים נסוגו ועברו את הנהר, לפקודת האימפראטור מהרנו ועברנו את הנהר גם כן והתחלנו לרדוף אחרי הפרתים. לפתע מצאנו את עצמנו מוקפים בפרשים הפרתים הקלים שירו עלינו מטחי חיצים קטלניים. קראסוס הורה לאבגרוס ופרשיו לתקוף את הפרשים הפרתים, מה רבה הייתה הפתעתו שהאוסרייאנים תקפו את לגיונותיו מאחור. לגיונותינו הוכו קשה.

“צדקת אלכסנדר, הערבי בגד בנו.”

בחסות החשיכה נסוגונו צפונה לעיר חרן, לקקנו את פצעינו, חרן כאן נולדה האומה היהודית, האם כאן אסיים את חיי? אני חייב להחזיר את קראסוס לסוריה.

שני לילות אחר כך יצאו שרידי הלגיונות המוכים שלנו צפונה, בבוקר הדביקו אותנו הפרתים. קראסוס עם ארבע קוהורטות, כולל קוהורטת משמר הראש בפיקודי, עלו על גבעה ונערכו מול התקפות הפרשים הפרתים. הקשתים הרכובים תקפו אותנו בירי תלול מסלול, מטר החיצים שירד עלינו, כמעט הסתיר את השמש, הנפגעים הלכו ורבו.

“הגנו על האימפרטור בכל מחיר,” פקדתי על חיילי, שהרימו את מגיניהם מעל קראסוס. מטר החיצים הלם במגינים, דומה היה שברד כבד יורד, הרעש החריש אוזניים. לעיתים חדרו החיצים דרך המגינים, חיילים נפצעו ונהרגו, אחרים מהרו להחליפם ולהגן על האימפרטור, גם אני נפגעתי מחץ בכתפי, חבשתי את פצעי והמשכתי להילחם. נראה היה לי שקראסוס מאבד את שיקול דעתו.

“נחזיק מעמד עד הערב,” אמרתי לאימפראטור, “הפרתים אינם לוחמים בלילה, ניסוג דרך רכס הגבעות, זה הסיכוי היחיד שלנו.”

לפתע פסק מטר החיצים, פרש בודד בלתי חמוש התקרב. אני ועוד עשרה חיילים יצאנו לקראתו.

“מה רצונך?”

“סורנה, מזמין את האימפרטור קראסוס וקציניו הבכירים, להיפגש למרגלות הגבעה ולדון על כניעה מכובדת, סורנה מבטיח בשם המלך, לאפשר את נסיגת החיילים הרומיים חזרה מעבר לנהר הפרת.”

“אעביר לאימפרטור את הצעתו של סורנה, ועכשיו חזור על עקבותיך, נאותת לך כשתהייה לנו תשובה.”

בלב כבד העברתי לקראסוס את הצעת סורנה,

“אני מציע שלא תבטח בו, יש לנו עוד ארבע שעות לחשיכה, נמשוך זמן.”

“אני חייב להתייעץ עם הטריבון והקנטוריונים.”

“אני היחיד שחייך חשובים לו מחייו, חזית כבר מספיק בבגידות של המזרח, אני אחזיר אותך לסוריה.”

“קרא לטריבון והקנטוריונים, ארד אתם למרגלות הגבעה.”

סימנתי לפרש להתקרב אלי.

“האימפרטור וקציניו ירדו למרגלות הגבעה, קנטוריה ואני בראשה, תרד עם האימפרטור וקציניו ותתייצב חצי סטדיה ממקום המפגש, אותת לי פעמים בדגל שאתם מסכימים.”

הקנטוריה שלי ניצבה במרחק חצי סטדיה מהמפגש. זמן קצר לאחר שהמפגש החל, שלפו הקצינים הפרתים את פגיונותיהם בו זמנית ודקרו את הקצינים הרומאים, את קראסוס לבדו תפסו בידיו והחלו גוררים אותו לאחור. הסתערתי בראש חיילי, בניסיון נואש להציל את האימפרטור, להציל את ממלכת החשמונאים. ענן אבק עלה מאחורי קפל קרקע, הפרשים הכבדים הסתערו קדימה, תקפו את הקנטוריה שלנו וטבחו את כל חייליה ברומחיהם הארוכים. אותי בלבד השאירו בחיים, אף על פי שנלחמתי מולם בכל כוחי והרגתי חמישה פרשים. לבסוף נתפסתי. הליגיונרים במעלה הגבעה צפו בנעשה מבולבלים וחסרי אונים. בהסתערות פרשים על הגבעה נטבחו מרבית הלגיונרים, האחרים נסוגו לכוון סוריה בחוסר סדר.  מצאתי את עצמי כבול ליד קראסוס.

“האימפרטור ושומר ראשו הנאמן, בדיוק כפי שתכננתי,” סורנה היה מרוצה מעצמו.

“אני מבקש לערוף את ראשו של שומר הראש,” היה זה אבגרוס, “ולשולחו כשי לאנטיפטר בירושלים,” השפיפון האדומי הקיש שוב.

“הוא שומר ראש ועדיין לא סיים את תפקידו,” מהו התפקיד שהוא מייעד לי?

ארמניה

אלכסנדר

קראסוס ואני הובאנו לארמון מלך ארמניה בטיגרנוקרטה, שם חגג מלך פרתיה אורודס את נצחונו הגדול, בחתונה של בנו עם אחותו של מלך ארמניה, ארטאווסדס. נשרי הלגיונות קשטו את אולם החתונה. בשיאה של החתונה הובא קראסוס לאולם, גם אני הובאתי איתו. כלי ברזל ניצב מעל אש גדולה, זהב מותך בעבע בו. לרמז של מלך פרתיה, תפסו שני גברתנים בזרועותיו של קראסוס והשכיבו אותו על גבו, השלישי הכניס לפיו משפך ברזל שהשאיר את פיו פעור. ראשו הוטה לאחור, סורנה נטל מצקת ברזל בידו ומילא אותה בזהב מותך, הוא שפך את הזהב לפיו הפעור של קראסוס, צרחת אימים מלאה את האולם ולא יספה. הזהב הלוהט פרץ מגרונו וחזהו של קראסוס. ריח בשר חרוך מלא את האוויר. אחר כך ערף סורנה את ראשו של קראסוס, עבד קדח חור בגולגולתו, והוציא את מוחו בכף מיוחדת. סורנה מלא את הגולגולת בזהב מותך.

“ככה יעשה לאיש שיחמוד את אדמתה הקדושה של פרתיה,” הכריז אורודס.

“שומר ראש,” פנה אלי סורנה, “תפקידך לשמור על ראשו של קראסוס ולמוסרו לקסיוס בסוריה.”

נלקחתי לממלכת אוסרואינה, ניתן לי סוס, חציתי את הפרת בזאוגמה, הפעם לבדי. קסיוס הפרוקונסול החדש של סוריה, חיכה לי שם. סיפרתי לו את המאורעות ומסרתי את ראש הזהב.

“אלכסנדר, הובלתי את חיילינו ששרדו את חרן בחזרה לסוריה שמעתי מכמה מהם עדויות המשבחות את אומץ ליבך ומסירותך לאימפרטור, רומא מודה לך ותעטר אותך בכתר הזהב.”

“תודה פרוקונסול, אני מבין שמצבה של הפרובינציה קשה, אני מוכן לשקם לגיון ולעמוד בראשו.”

“אני מודה לך על הצעתך הנדיבה, אך אינני יכול לקבלה בשלב זה.”

“מה מונע ממך לקבל את הצעתי?”

“אנטיפטר, הוא יפרש את המינוי שלך כהבטחה למנותך למלך יהודה.”

“למה כל כך חשובה פרשנותו של אנטיפטר?”

“סוריה חשופה עכשיו לפלישה פרתית מיידית, אנטיפטר יודע זאת.”

“גם אורודס יודע זאת.”

“זה נכון, אך אצטרך בזמן הקרוב את תמיכת חיל העזר של אנטיפטר, גם אינני רוצה שלשון השפיפון שלו תלחש באוזנו אורודס.”

“אני מבין, תוכל לקבל את עזרתי שתחפוץ, אתה יודע מהי השאיפה שלי.”

“יודע וחושב ששאיפתך טובה לרומא, פומפיוס סיפר לי על הנשף בוילה שלו.”

“תודה פרוקונסול, אם כך אחזור למשפחתי.”

“אבקש ממך בקשה נוספת, עזבו את אנטיוכיה, אנטיפטר הרדוף יכול לראות בשהותך באנטיוכיה איום.”

“אני מבין,” חלום ממלכת החשמונאים הסתיים לעת אתה, לפחות חזרתי חי מהתופת.

לפני שהחלו סערות החורף הפלגנו כולנו לעיר החופשית אשקלון, שם התגוררנו בווילה המפוארת של מרים הגדולה. אהבתי לטייל עם בתי הקטנה בת השנתיים על החוף בשמש הסתווית ולאסוף צדפים.

ביום הקצר של השנה ילדה אלכסה שלי בעזרת התאומות את בננו אריסטובולוס. הילדים גדלו מול עינינו, דומה שהגענו למנוחה ולנחלה.

704 AUC – (49 לפנה”ס)

תוכן עניינים

• הסופה שסחפה הכול
• עד שהמוות יפריד בינינו
• נקמת המבושים העשוקים
• לאחר מות

הסופה שסחפה הכול

אלכסנדרה

קיבלתי מכתב מהאיש שאהבתי כמעט כמו את אישי אלכסנדר.

‘שלום יקירה, שמעתי על גבורתו של אישך אלכסנדר בקרב חרן. הוא יותר מראוי לאזרחות הרומית שקיבל. יחידי סגולה מקבלים את עיטור כתר הזהב של הרפובליקה.

יקירה, מאורעות כבירים עומדים בפתח. הייתי לצידו של יוליוס קיסר כאשר הכריז, הפור נפל וחצה בראש לגיונותיו את נהר הרוביקון, גבולה הקדוש של איטליה. זו הייתה הכרזת מלחמה על הרפובליקה ועל הקונסול פומפיוס הגדול. אני מאמין במנהיגותו של קיסר ובעוצמת לגיונותיו. באשר לכם, עליכם להיזהר לא להיקלע לדרכה של הסופה, שתסחף הכול בדרכה.

אוהבך ומוקירך אריוס מגיוס.’

אנטיפטר

דואר היונים הביא לי מכתב דחוף מאלבינוס ברומא.

‘יוליוס קיסר שיחרר את אריסטובולוס, מלכה לשעבר של יהודה ואת בנו אנטיגונוס מכלאם. קיסר מינה את אריסטובולוס למפקד על שני לגיונות, אנטיגונוס מונה ללגאט של אחד הלגיונות. הם עתידים לנחות ביהודה.

קיסר הבטיח לאריסטובולוס למנותו למלך יהודה.’

קליאופטרה זו גרמה לי נזק כבד בנשף בוילה, עוד יגיע היום ואפרע ממנה.

שלחתי יונה לאלבינוס ברומא,

‘דאג לכך שאריסטובולוס ואנטיגונוס יעברו להתגורר בממלכתו של האדס.’

שלחתי עם יונה מכתב דחוף לפומפיוס,

‘יוליוס קיסר, אויב העם הרומי, שיחרר ממאסרו את מלכה לשעבר של יהודה, אריסטובולוס, שהיה עצור על מרד ברומא. קיסר מינה את אריסטובולוס לפקד על שני לגיונות האמורים לנחות בחופי יהודה ולגרום לכאוס בפרובינציה סוריה. בנו של אריסטובולוס, אלכסנדר, שגם לו היסטוריה של שתי מרידות ברומא, מתגורר בעיר החופשית אשקלון, קרוב לוודאי שהוא יצטרף אל אביו ואל אחיו כאשר ינחתו בחופי יהודה. אלכסנדר בהיותו מפקד צבאי מיומן וכריזמטי, יהיה תוספת כוח משמעותית לאויבי רומא. אני מציע שהפרוקונסול של סוריה, יתן לי אישור מיוחד בכתב לאסור את אלכסנדר בעיר החופשית אשקלון ולהביאו לאנטיוכיה.

אלכסנדרה

הגיעה אלינו לאשקלון הידיעה שאריסטובולוס ובנו אנטיגונוס שוחררו מכלאם והצטרפו לצבאו של קיסר.

“אנחנו עכשיו בנתיב הסערה,” אמרתי לאישי, “אשקלון אינה בטוחה עוד בשבילנו, נעבור למצרים.”

“גם מצרים אינה בטוחה, יש עימות בין קליאופטרה ואחיה, המצב שם בעייתי.”

“בכל זאת ארגיש בטוחה יותר במצרים.”

“לפי החוק, אף לא אחד, יכול להפיל שערה מראשו של גיבור מלחמה רומאי.”

“במלחמה החוקים משתנים, אנטיפטר מחפש את ראשך כבר מזמן.”

“אנטיפטר לא יכול לעשות שום דבר בעיר החופשית אשקלון, יש לי גם ידידים בעלי השפעה היכולים לעזור במקרה הצורך.”

“גביניוס בצד של קיסר, זה יכול רק להזיק, מי עוד?”

“קסיוס הוא בצד של פומפיוס.”

“אתה יודע איפה הוא?”

“הוא מפקד הצי של פומפיוס, בפעם האחרונה ששמעתי עליו הוא היה בטרסוס.”

“אקח מהשובך יונה מטרסוס, אם יקרה משהו, אשלח לו יונה בבהילות.”

כמה ימים אחר כך, נכנסה קוהורטה אדומית בפיקוד אנטיפטר לאשקלון, בידה היה צו של הפרוקונסול של סוריה, המורה לעצור את אלכסנדר ולהביאו לדין באנטיוכיה באשמת היותו אויב העם הרומאי. ניתנה לאלכסנדר שעה להתארגן, בשעה הזו שילחתי את היונה לטרסוס.

התאומות אני, וילדינו הפעוטים, הפלגנו לאנטיוכיה.

מרים בת אבשלום

באולם המשפט ישבו מלבדי אחותי דבורה ובתי אלכסנדרה.

אנטיפטר האדומי נקרא לתת את עדותו.

“כמו שכבר אמרתי לך לפני שמונה עשרה שנים,” לחשתי באוזני אחותי, “אם לא נשופנו ראש, הוא ישופנו עקב.”

“איך נשופנו ראש?”

“עדיין איני יודעת, אך מלכות החשמונאים לא תיכון, עד שנרוצץ ראש הנחש.”

אלכסנדר נקרא להעיד.

“פרוקונסול נכבד, אומנם בעבר מרדתי ברומא, אף על פי שנאסרתי במצודת אנטיוכיה העניק לי הפרוקונסול גביניוס אזרחות רומאית.”

“רק כי אימך זחלה לאוהל שלו באלכסנדריה.”

“עבד כי ימלוך,” לחשה דבורה באוזני.

“פרוקונסול, העבד האדומי הזה העליב את המלכה ואינו מאפשר לי להשלים את עדותי.”

“אנשי המשמר, עצרו את האיש הזה והוציאוהו מהאולם בכבלים, כאן אנטיוכיה, לא אדומיאה.”

“אלכסנדר, יש לך מה להוסיף?”

“כאשר האימפראטור קראסוס ערך את מסעו לפרתיה, הייתי מפקד משמר הראש שלו והגנתי עליו בחירוף נפש מנפילה בשבי אף על פי שנפצעתי מחץ פרתי, כשחזרתי לסוריה עיטר אותי הפרוקונסול קסיוס בכתר הזהב.”

“אלכסנדר, אני מכיר סיפור זה הייטב והוא אינו רלוונטי להאשמתך כאויב העם הרומי.”

“מה כן רלוונטי?”

“האם תכננת להצטרף לאחיך ולאביך, כאשר ינחתו בחופי יהודה?”

“אני אזרח רומאי נאמן.”

“גם קיסר חושב עצמו לאזרח רומאי נאמן, אני חוזר על שאלתי, האם תצטרף לאויבי הרפובליקה?” אלכסנדר היסס לרגע,

“אתה אמרת.”

“אלכסנדר בן אריסטובולוס, אני דן אותך למיתה בעריפת ראש, גזר הדין יבוצע מחר בשעה השלישית, אתה תועבר לתא הנידונים למוות, אימך גיסתך, אשתך וילדיך, יוכלו לפגוש אותך בתאך בשעה הראשונה, המשפט הסתיים.”

“למה אלכסנדר,” זעקתה של אלכסנדרה קרעה את חללו של אולם המשפט. דבורה חיבקה אותה, “מאוחר מדי, לא נוכל להציל את אלכסנדר מעצמו, לפחות נוכל לפגוש אותו לפני ביצוע גזר הדין,” שלושתנו בכינו.

עד שהמוות יפריד בינינו

אלכסנדרה

למוחרת בשעה הראשונה, התיצבתי בחצר מצודת העיר עם ילדינו מרים שהייתה בת שש ואריסטובולוס שהיה כמעט בן ארבע, גם התאומות באו איתנו.

השומר הוביל אותנו לתאו של אלכסנדר ופתח את הדלת,

“יש לכם שעה להיפגש עם הנידון למוות.” הדלת נסגרה מאחורינו.

“אלכסנדר,” אמרה אימו דבורה, “במו פיך חרצת את גורלך.”

“אני איש של אמת, הנציב היה דן אותי למיתה בכל מקרה, ממתי שופטים אנשים על מחשבות?”

“ייתכן שאתה צודק, אבל לא חכם, אתה נתת ביד הנציב את הגרזן.”

“את צודקת אמא, אבל מוטב שאמות על רגלי ולא אחיה על ברכי.”

אלכסנדר אחז בידי והניף אותה,

“אלוהים למלוכה בחרתנו,” קראנו שנינו בסרקזם.

“לפני שמונה עשרה שנים, ברחבת המקדש, האמנתי בכך בכל ליבי.”

“לא הבנתי אז, מה בדיוק אמרת, אבל ידעתי שזה חשוב,” התחבקנו.

“תראה מה עוללה יהירותך,” שוב הייתה זו דבורה, “אני אשאר אם שכולה, אשתך אלמנה וילדיך יתומים.”

“מה זה יתומים?” קולו הדקיק של אריסטובולוס הקטן, קרע את ליבי.

“ילדים שאבא שלהם הולך למקום רחוק מאוד,” קולה של אימי רעד והיא התייפחה.

“והוא יחזור?”

“לא,” דבורה התייפחה גם היא.

אלכסנדר חיבק את אימי, אחר כך את אימו ולבסוף אותי,

“גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע כי אתה עמדי.”

“אבא, גיא צלמוות, זה המקום הרחוק שאליו אתה הולך?”

“כן בן. בואו ילדים, אבא רוצה לחבק אותכם לפני שהוא הולך לגיא צלמוות.”

מרים הקטנה בכתה, הרגשתי שאני עומדת להתמוטט, רק נוכחות הילדים החזיקה אותי על רגלי.

“גדלי את ילדינו כחשמונאים אמיתיים.”

“מה זה חשמונאים אמיתיים?” שוב היה זה אריסטובולוס הקטן.

“כשתגדל תבין,” השבתי לו.

השומר הודיע לנו שהביקור הסתיים. חיבקתי את אלכסנדר בכל כוחי, ניסיתי להצילו מגורלו בעוצמת חיבוקי,

“היה שלום אהובי ואלופי.”

“היי שלום היפה בנשים.”

יצאנו מהחדר הנידונים למוות אל חצר המצודה.

“אחכה פה עד שהכל יגמר,” דיברתי לטינית.

“לשם מה?” דבורה חיבקה את כתפי.

“אינני יודעת, אבל אני חייבת.”

“זו לא הצגה לילדים.”

“קחו אותם רחוק מכאן.”

“מרים, קחי את הילדים לווילה, אני אשאר כאן עם אלכסנדרה.”

בחצר המצודה ניצב הגרדום, סדן העץ עליו יונח צווארו של אלכסנדר, על ידו הגרזן שיחבור לסדן דרך צווארו של הגבר שלי.

שעון השמש הראה על סוף השעה השנייה הקרב ובא, התליין צעד ברגל בוטחת אל הגרדום, אחז את הגרזן בשתי ידיים ענקיות ואוהבות, העבירו לידו השמאלית, בימינו ליטף את הקת, את החיבור בינה ללהב ואז ליטף באהבה את הלהב, הוא הניח לגרזן וליטף באהבה את סדן העץ. אחר כך נטל שוב את הגרזן בשתי ידיו, הניפו והורידו על הסדן, להב הגרזן חדר לסדן, כך שלוש חדירות, כל אחת עמוקה מקודמתה, דימיתי שהסדן והגרזן נאנקים וגונחים מהנאה, אך השיא היה עוד לפניהם.

האנקות והגניחות החרישו את אוזני והלמו במוחי. התליין העביר את הגרזן לידו השמאלית, בימינו הבוטחת נטל את אבן ההשחזה. דומה היה שהגרזן מגרגר בהנאה, ניצוצות עפו ממנו ונפלו על הסדן הממתין בשקיקה. הגבר של חיי הובל וידיו קשורות מאחור, לפקודת שומרו כרע על ברכיו, גלב גילח את התלתלים הבהירים מעורפו. רב יהודי אמר פרקי תהילים. הבטתי בעיני אבי ילדי, אך הוא כבר הילך בגיא צלמוות, לא ראה את זו שנידונה לחיים בלעדיו.

נדמה היה לי שהסדן הנרגש חש את חום הצוואר שהונח עליו, הפעם המתין הגרזן בשקיקה.

שעון השמש הראה על השעה השלישית, הגרזן חדר דרך הצוואר עמוק אל תוך הסדן, שניהם פלטו אנחת שיא נרגשת, פעם נוספת הגשימו את ייעודם, הם נחו תשושים מסופקים ומדממים. התמוטטתי, כל מה שהיה בי מת עם אלכסנדר.

נקמת המבושים העשוקים

אנטיפטר

יונה הביא אלי מכתב מאלבינוס ברומא,

‘אריסטובולוס עבר את הסטיקס, האדס סרב לקבל את אנטיגונוס לממלכתו.’ נשאר רק אנטיגונוס, אריסטובולוס בן אלכסנדר עדיין צעיר מדי, אסלק בעתיד כל מכשול שינסה למנוע את הכתרתו של הורדוס בני למלך יהודה. נקמת מבושיו העשוקים של אבי, קורמת עור וגידים.

לאחר מות

אלכסנדרה

התעוררתי, התאומות ישבו ליד מיטתי וחייכו אלי.

“איפה אני? מה קרה?” הייתי מבולבלת.

“את בוילה שלי באנטיוכיה,” השיבה לי דבורה, “שבועיים שאת הוזה ומדמדמת, הרופא אמר שהחוויה שעברה עליך גרמה להתמוטטותך.”

“איזו חוויה? אני לא זוכרת כלום.”

“תאכלי תנוחי ואז נדבר על כך, כרגע אינך חזקה מספיק.”

הוגשה לי ארוחה טובה ומזינה, אכלתי, התאוששתי קצת ועשיתי תרגילי התעמלות קלים, הזיכרונות החלו לחזור אלי, פרצתי בבכי בלתי נשלט. הרופא נתן לי תרופות ולאט לאט בימים הבאים חזרתי לעצמי.

“עליך להיות חזקה,” אמרה לי אימי, “ילדיך זקוקים לך.”

“אלכסנדר נקבר?”

“לא, גופתו נצפנה בדבש, כאשר תתחזקי נקבור אותו באלכסנדריון.”

“אני מפחדת שכאשר נעבור ביהודה, יעקב אותנו אנטיפטר וינסה לכפות עלי נישואין עם בנו הנתעב.”

“הפרוקונסול הבטיח לי שאנטיפטר לא יתנכל או ינסה לעקבנו, לא בדרך לאלכסנדריון ולא שניסע משם לאשקלון, גם קסיוס ערב למעבר החופשי שלנו לאשקלון.”

“למה הוא לא התערב בזמן המשפט?”

“הוא התנצל, שמכיוון שלא שהה בטרסוס שהגיע מכתבך, הוא קבלו באיחור, המכתב שלו לפרוקונסול הגיע ליעדו לאחר שהכל כבר הסתיים, הוא שלח את תנחומיו והבטיח לסייע ככל שיוכל.”

705  AUC – (48 לפנה”ס)

תוכן עניינים

• ארוכה הדרך לאשקלון
• אריוס מגיוס – אהבה מרחוק

ארוכה הדרך לאשקלון

אלכסנדרה

שלושה חודשיים לאחר הוצאתו להורג של אלכסנדר, יצא מסע ההלוויה מאנטיוכיה לאלכסנדריון, לאחר הקבורה אמרה דבורה,

“שם, בתחתית המדרגות של המגדל החרב, מוטמן ירושלים של זהב, כתרו של אלכסנדר ינאי.

“אני ראיתי את ירושלים של זהב על ראשו של אלכסנדר בגליל, לפני שהובס על ידי גביניוס, איך הוא הגיע לכאן?”

“לפני הקרב הטמין אלכסנדר את הכתר במערה חבויה. כאשר הוא אימן את משמר הראש של קראסוס, הוא דאג להטמין את הכתר כאן, כדי שיחכה לו כאשר יחזור מפרתיה. הכתר כבר לא מחכה לאלכסנדר, האם ישוב אי פעם לראשו של מלך חשמונאי?”

לאחר הקבורה הגענו לירושלים, שליח של האתנארך הורקנוס הזמין את הפמליה שלנו להתארח בארמון. רציתי לומר דבר מה, אמה הסתה אותי ברמז. לשליח אמרה,

“המתן במרחק, אנו צריכות להתייעץ.”

“אלכסנדרה, מה רצית להגיד?”

“אינני רוצה להתארח אצל אבי המדומה, אני בטוחה שהעבד האדומי, ביקש את ידי עבור בנו הנתעב.”

“גם אם זה נכון, אין זה מנומס לדחות את הזמנתו של האוויל הסבור שאת בתו.”

“מה אענה לו אם ישדך לי את הורדוס?”

“אמרי לו שאת בשנת אבל ואינך מסוגלת להינשא שנית, לפחות עד סוף השנה.”

“למה לא אומר לו את דעתי עליו ועל הצעתו המגונה?”

“כבר אינך הנערה בת השלוש עשרה שהיית, את חייבת בכבוד אביך המדומה.”

“העבד האדומי יכול לעכבנו.”

“הוא לא יעז, אנו בחסות הפרוקונסול וקסיוס,” נרגעתי.

“מסור לאתנארך הורקנוס, שנענה להזמנתו בטרם נמשיך לאשקלון,” אמרה אימא לשליח, ומסרה פתק לידיו,

“הפתק הזה הוא לעיני האתנארך בלבד.”

אחרי שרחצנו את עצמנו ונחנו, הוזמנו התאומות, אני והילדים לארוחה חגיגית באולם הנשפים בארמון. רתחתי,

“למה אני חייבת לשבת עם העבדים האדומים אנטיפטר ובנו המאוס הורדוס?” לחשתי באוזני אימי.

“מותר לאתנארך להזמין לסעודה את מי שיחפוץ,” החזירה לי אימי לחישה. היא נגשה אל הורקנוס,

“מקובל עליך מה שכתבתי בפתק?” היא הביטה באנטיפטר ובנו.

“מקובל, למרות מי שנמצא באולם. סוף סוף אני רואה את נכדי היפהפיים.”

“הם חשמונאים אמיתיים,” התגאיתי ומיד חשתי במרפק של אימי. המשכנו לדבר על דא ועל הא, נזהרתי בדברי, הכול הלך על מי מנוחות, אך גם אהבה גדולה לא שרתה שם.

“ברצוני להביע את תנחומי על מות בעלך,” פנה אלי הורדוס.

“האם התנחומים הם גם בשמו של מי שרצח את בעלי?”

“אינני יודע על מי את מדברת.”

“אתה יודע מצוין, אתה יושב לידו.”

“האתנארך הורקנוס, בתך מאשימה אותי אל לא עוול בכפי.”

“מי אסר את בעלי באשקלון? מי העיד נגדו בבית הדין באנטיוכיה?”

“מילאתי את פקודתו של הפרוקונסול.”

“רשעים מלאכתם נעשית בידי אחרים.”

“האתנארך הורקנוס, בתך ממשיכה להאשימני באשמות מופרכות, כך לא נגיע לתכלית שעליה הסכמנו.”

“החלטתי שמה שסיכמנו בינינו, ידון בפעם אחרת.”

“האלמנה נמצאת בדרכה לעיר החופשית אשקלון, זה יהפוך את העניין ללא רלוונטי.”

“תדאג לקבל צו מהפרוקונסול, כדי לחטוף אותי מאשקלון, להזכירך אנחנו עכשיו בחסות קסיוס והפרוקונסול, הם ערבים למעבר החופשי שלנו לאשקלון.”

“לכן אני עומד על כך, לסיים את העניין עכשיו, כאשר תהיי אשתו של בני, שום חסות לא תמנע את הישארותך כאן בירושלים.”

“הילדים לא חייבים לראות איך סבם מוכר אותי בזול לעבד האדומי,” לחשתי באזנה של דבורה והיא הוציאה את הילדים מהסעודה.

“האתנארך הורקנוס, אני עומד על כך, שתכריז על נישואי בתך אלכסנדרה עם בני הורדוס.”

הורקנוס כחכח בגרונו. “לפני שתאמר משהו,” אמרתי, “קרא את המסמך הזה כשתסיים, העבר אותו לעבד האדומי ושאל את דעתו.”

הורקנוס קרא את המסמך, בפנים נדהמות הגישו לאנטיפטר שקרא בו, דקה אחר כך, נראה אנטיפטר כמי שספג בעיטת קליגה ממוסמרת באשכיו מלגיונר מגודל. הוא פנה בכעס לבנו הורדוס ונתן בידו את המסמך,

“זו החתימה שלך?”

“כן אבא.”

“בוא אתי, סיימנו את הסעודה הזו.”

“עותק חתום של המסמך הזה ממתין בלשכת הגזית,” אמרתי באדישות, “מחכה לחשוף את צפונותיו בפני הסנהדרין, גם אימי ואני סיימנו את הסעודה.”

אנטיפטר

בלשכתי שבארמון זעמתי על בני כמו שלא זעמתי מימי.

“אקריא לך את המסמך הזה.”

“אין צורך אבא, אני מכיר אותו.”

“בכל זאת אקרא אותו באוזניך,

אני הורדוס בן אנטיפטר מיהודה, מצהיר בזאת שניסיתי בברכת אבי, לאנוס את הנסיכה אלכסנדרה במטרה לעברה ולכפות עליה נישואין. אתה כתבת זאת?”

“כן אבא.”

“איפה זה קרה?”

“על שפת אגם קטן, לא רחוק מהווילה של פומפיוס, הנערות נהגו לרחוץ שם עירומות מדי יום.”

“איך ידעת שזה הזמן המתאים לעבר את הנסיכה?”

“שיחדתי את השפחה שלה, היא אמרה לי, מתי התקדשה הנסיכה מטומאתה.”

“איך חשבת להתגבר על שומריה של קליאופטרה?”

“שיחדתי את אחד השומרים, הוא העסיק את האחרים במשחק קובייה, קיוויתי לסיים זאת מהר ולברוח לפני שהשומרים יתעשתו.”

“למה נכשלת?”

“לבושתי קליאופטרה הכשילה אותי, היא רצתה לסרס אותי, דווקא אלכסנדרה, הציעה להמיר את הסירוס בהודאה בששה העתקים, עותק אחד נמצא ברשותה של קליאופטרה.”

“בהודאה כתבת שביצעת את האונס בברכתי.”

“אתה אמרת לי שהיא שודכה לי על ידי אביה וזו זכותי.”

“מתי דיברנו על זה?”

“יום לפני שניסיתי לאונסה.”

“איך דיברנו? הרי היינו במרחק אלף וחמש מאות מילין.”

“אבא, אני יכול לדבר איתך בכל עת, לא משנה מה המרחק המפריד בינינו.”

“ההזיות שלך הולידו את המסמך הזה, הוא תלוי מעל ראש שנינו כחרב דמוקלס, ברור לך שסיכלת את התוכנית להשיא לך את הנסיכה אלכסנדרה.”

“ברור אבא.”

“בן, אשלח אותך לאנטיוכיה, יש שם רופא שיודע איך לרפא את מחלתך.”

אלכסנדרה

הפמליה שלנו המשיכה למוחרת לאשקלון. חבל שהייתי חייבת להשתמש בנשק יום הדין, חבל עוד יותר שגיליתי חמלת מנצחים לאשכיו של הורדוס.

אריוס מגיוס – אהבה מרחוק

אלכסנדרה

קיבלתי איגרת מאריוס:

‘יקירה, הצטערתי לשמוע שהסופה העוברת על הרפובליקה, סחפה גם אתכם בדרכה. אישך המנוח אלכסנדר, הוא האדם היחיד בחיי שקינאתי בו על שזכה בך. קבלי את תנחומי הכנים על מותו. אנו עכשיו ביוון, מחכים לקרב המכריע מול לגיונותיו של פומפיוס. קיסר מינה אותי למפקד המשמר האישי שלו, אני עכשיו צמוד אליו בכל אשר יפנה. מקווה לפגוש אותך בחלוף הסופה, אם אשרוד אותה. מעריצך אריוס מגיוס.

החזרתי לו אגרת:

‘יקירי, אתה הגבר היחיד חוץ מאישי המנוח, שחשתי כלפיו אהבה ותשוקה. אני בפרשת דרכים, מחפשת את הגבר הבא בחיי, גבר שאוהב, לא מישהו שישדכו לי מאינטרסים של מישהו אחר. אולי זה יהיה אתה. כולי תקווה שתשרוד את הסופה. אוהבת ומתגעגעת אלכסנדרה.’

קיבלתי אגרת נוספת מהגבר השני של חיי:

‘יקירה, לגיונותינו הביסו את לגיונות פומפיוס בפרסלוס. רדפנו אחריו והוא נמלט על נפשו למצרים. הוא הפליג להר קסיוס מזרחית לפלוסיום במצרים, שם ניצבים זה מול זה הצבאות של קליאופטרה ואחיה תלמי  כיוון שלא ידענו שהוא הפליג לשם, הפלגנו לאלכסנדריה, לפני שירדנו לחוף, הגישו לנו המצרים כד בשמו של תלמי. כשקיסר פתח את הכד, התגלה בו ראשו של פומפיוס, קיסר הזדעזע, הוא תכנן לאפשר לפומפיוס מוצא של התאבדות מכובדת, כיאה למעמדו.

מפקד המשמר היהודי של פלוסיום, שהיה ידידי בלימודי בגימנסיון, הגיע לאלכסנדריה גם כן. הוא סיפר לי שאנטיפטר האדומי, אותו אדם שאת שונאת יותר מכל ומאשימה אותו בכל צרותיך. הגיע להר קסיוס כמה ימים לפני שהגיע לשם פומפיוס. הוא זה ששכנע את פותינוס יועצו של תלמי להגיש את ראשו של פומפיוס לקיסר. הברברי לא הבין שלא כך נוהגים אנשי תרבות. הבאתי את העניין לידיעתו של קיסר, הוא אמר לי שבשלב זה זו שמועה, בבוא היום יברר את העניין.

הייתי עד לאחד המחזות המרשימים ביותר. קיסר התמקם בארמון המלכותי. קרוב למקום שבו ישב, הגיע אדם שנשא שטיח גדול על כתפו. עצרתי אותו ופקדתי עליו להוריד את השטיח לרצפה ולפתוח אותו. כמובן שהייתי מוכן עם חרבי לסכל כל מזימה. מתוך השטיח הופיעה קליאופטרה, כמעט עירומה. אינני יודע איך, אך היא כישפה את קיסר. את הלילה הם בילו יחד במיטה. אני כמובן שמרתי עליהם. זמן קצר לאחר מכן, חבר קיסר לקליאופטרה, הוא נלחם בצבא של אחיה הצר על הארמון. מקווה לראותך בקרוב.

מעריצך אריוס מגיוס.’

אגרת לאריוס באלכסנדריה:

‘יקירי, הזיקית הזו אנטיפטר תמיד יודעת מתי להחליף את צבעיה. אני צופה שיגייס צבא לעזרת קיסר. עכשיו שקיסר חבר לקליאופטרה, אני בטוחה שהיא תנצח במאבקה עם אחיה, כשזה יקרה, אפליג לאלכסנדריה עם ילדי, אני רוצה לפגוש בחברתי הטובה קליאופטרה. ועוד יותר אני משתוקקת לפגוש בך.’

706 AUC – (47 לפנה”ס)

תוכן עניינים

• אהבה מרחוק – המשך
• טלמגוס
• פרובינקיה סוריה

אהבה מרחוק – המשך

אלכסנדרה

כמה חודשים אחר כך כתבתי איגרת דחופה לאריוס.

‘יקירי כמו שצפיתי, אנטיפטר בראש חיילים עבר באשקלון, בדרכו לסייע לקיסר במלחמתו.

בקשה אישית לי אליך, ברובע היהודי של אלכסנדריה גרה משפחה היקרה לי, אלו הם יהודה אשתו אביגיל ובתו חנה. נסה לבקר אותם ומסור להם את אהבתי. מקווה שקיסר יאריך את שהותו במצרים, כך נוכל להיות קרובים.

אוהבת ומתגעגעת אלכסנדרה.’

כאשר קראתי את אגרתו של אריוס בכיתי כמו של בכיתי מאז נערף הגבר של חיי:

‘יקירתי, לצערי אינני איש בשורות, אנטיפטר בראש שלוש קוהורטות הגיע לאלכסנדריה, ברובע היהודי שרפו חייליו כמה בתים, ככל הנראה של אנשים שהחליט לבוא עמם חשבון. בין היתר נשרף הבית של המשפחה היקרה לך, יהודה ואביגיל נספו בשריפה, חנה ניצלה אך פניה מלאות כוויות, אינני יודע אם תוכל למצוא חתן. סידרתי לה בינתיים מגורים אצל קרובי משפחתי. הקרבות הסתיימו בניצחונם של קיסר וקליאופטרה, לאנטיפטר היה חלק חשוב בניצחון, הוא עכשיו עם צבאו בדרך חזרה ליהודה. קיסר חייב לו.

מחכה לראותך בהקדם. מעריצך אריוס מגיוס.’

בישרתי לתאומות את מה שכתב לי אריוס.

“יהודה הוא אביך החשמונאי האמיתי,” בישרה לי אמא. אף על פי שחשדתי שכך הוא, הזדעזעתי ובכיתי על אבי האמיתי שנרצח ביד האדם הנתעב ביותר שהכרתי מעודי. בכיתי על אחותי היפה שפניה הושחתו. כאשר התאוששתי בישרתי לתאומות,

“אני מפליגה עם הילדים לאלכסנדריה, אני חייבת לעזור לחנה.”

אריוס עזר לי למצוא את חנה.

“אני רוצה שתצטרפי לפמליה שלי, אני צריכה אשת סוד לידי,” אמרתי לחנה.

“אשמח להצטרף לפמלייתך, ארוסי עזב אותי כשראה את פני.”

טלמגוס

אלכסנדרה  

הגעתי לארמונה של קליאופטרה.

“ברכי אותי אלכסה, אני נושאת בבטני את מלך רומא.”

“ברומא אין מלכים מזה כשבע מאות שנה.”

“לרומא יהיה מלך, בנו של קיסר ובני,” הרמנו כוס יין.

“לחיי קיסריון מלך רומא, שליט המארה נוסטרום,” הרעתי וקליאו טפחה על כרסה.

“יוליוס ואני נפליג בקרוב בטלמגוס לאורך הנילוס עד האשדות,” ראיתי את הטלמגוס מרחוק כאשר עברתי באלכסנדריה לפני שמונה שנים בדרכי לרומא. הספינה הענקית שאין כמוה בעולם, ארמון צף כינו אותה אנשים.

“אני מאחלת לכם הפלגה נעימה.”

“לא רק טלמגוס תפליג, ארבע מאות ספינות ילוו אותה, בהן גם הספינה המלכותית, בה תפליגי את עם בני פמלייתך.”

“כבוד הוא לי להתלוות למשט המלכותי.”

 כמה ימים אחר כך יצאנו לדרכנו, הטלמגוס כמו שמש אדירה וסביבה מאות ספינות ככוכבים מלוא הרקיע. מעולם לא ראיתי משט אדיר כמו המשט הזה. גם מרים ואריסטובולוס לא שבעו ממראה עיניהם. רק חנה נשארה ספונה בחדרה במשך היום ויצאה לסיפון רק בלילות.

 אריוס כמובן היה עם קיסר על הטלמגוס, כאשר לא היה בתפקיד, היה חומק לספינה שלי. בפעם הראשונה מאז נערף אלכסנדר שלי, תיניתי אהבה עם גבר. חנה אחותי ואשת סודי שימשה אותי במשכבי עם אריוס. חוץ ממני היא הייתה האשה היחידה שראתה אותו עירום ובמלוא אונו. הוא היה האיש היחיד בפניו חשפה את פניה ללא חשש. בעידודי היא הייתה מצטרפת לשיחות של אריוס ושלי.

“האחות שלך חכמה כמעט כמוך,” אמר לי אריוס באחד מרגעי הייחוד שלנו, כאשר חנה יצאה מחדר המשכב שלי כדי להביא לנו מאכל ומשקה.

“לפני שאנטיפטר הנבל השחית את פניה היא הייתה יפה כמוני, היא הרי חשמונאית אמיתית.”

“ראיתי אותה פעם מאחור כשיצאה מהאמבט, לרגע חשבתי שזו את וחשקתי בה, ואז היא סובבה אלי את פניה וכיסתה עצמה מובכת באלונטית, גם אני הייתי נבוך.”

“האם חשקת בה אז?”

 “חשקתי בה עד שראיתי את פניה, איני מאמין שתמצא את הגבר לו היא ראויה,” חנה נכנסה לחדר משכבנו הביאה לנו מאכל ומשקה ויצאה.

“דימיתי אותה עם הפנים שלך,” אמר לי אריוס, “היא הייתה יפה להפליא, חשקתי בה,” סיימנו את מעשה האהבה, אריוס לבש את הטוניקה הצבאית שלו חגר את פגיונו וחזר לטלמגוס.

 “מעולם לא ידעתי אהבת גבר,” אמרה לי חנה שלא הסתירה את קנאתה בי. הרהרתי זמן קצר, אריוס הוא גבר במלוא אונו, הוא יכול להיות גם מאהבה של חנה ואני לא אחסר. עוד לא הגשמתי את ייעודי ולכן לא אלד ילד לאריוס, אולי חנה? הצעתי לה זאת.

 “לא אסכים שגבר יעבר אותי מתוך רחמים.”

“אריוס מוקיר את חוכמתך וגם את יופייך בעבר, זה לא יהיה מתוך רחמים.”

“את תציעי לו.”

אריוס חזר אחרי כמה ימים והסכים, שלשתנו נכנסנו לחדר המשכב שלי. אריוס אדיר הכוח היה עדין אל חנה הבתולה שחוותה את הגבר הראשון בחייה. איתי היה אריוס פראי כמו ששנינו היינו רגילים.

 המשט הגיע לסוונה, סמוך לאשדות, עזרתי לקליאו ללדת את קיסריון. תינוק יפהפה שהיה דומה להפליא לאביו יוליוס קיסר. האם יהיה מלך רומא? או שהרומאים כמו השושלת התלמית נוהגים לרצוח טוענים לכתר העומדים בדרכם? ימים יגידו.

המשט חזר לאלכסנדריה, טלמגוס הענקית וההדורה עגנה במקום המיועד לה, מחוץ לנמל שלא יכול היה להכילה. חודשיים מחזרתנו לאלכסנדריה, הפילה חנה את בנו של אריוס.

פרובינקיה סוריה

אלכסנדרה  

יוליוס קיסר הפליג לסוריה הפרובינקיה החשובה ביותר של רומא במזרח. גם שם התעמתה משפחת החשמונאים עם אנטיפטר. מתתיהו אנטיגונוס, גיסי טען בפני קיסר שהמלוכה מגיעה לו, מכיוון שהוא ואביו התגייסו לטובת קיסר במלחמתו עם פומפיוס, לעומת אנטיפטר ששלח חיילים לפומפיוס והחליף צד רק אחרי נצחונו של קיסר בפרסלוס. אנטיפטר ערך לפני קיסר מופע עירום שבו חשף את הצלקות על גופו וטען שהן תוצאה של מלחמתו למען קיסר במצרים. קיסר פסק לזכותה של הזיקית האדומית. הצטערתי שקליאופטרה לא הייתה עם קיסר באנטיוכיה. אני בטוחה שהיא הייתה משכנעת אותו לפסוק לטובת מתתיהו החשמונאי.

707 AUC – (46 לפנה”ס)

רומא

אלכסנדרה

“קיסר הגיע לרומא,” בישרה לי קליאו, “אני אפליג לשם גם כן, עלי לוודא שקיסריון שלנו יוכתר למלך רומא, בואי גם את עימי, אשכנע את יוליוס לקבלך לראיון, אני בטוחה שהוא יתן לך את מבוקשך.”

“קליאו, את מנצלת עד תום את משנתה של רוקסן.”

“אלכסה, שום גבר אינו מסוגל לעמוד בקסמי רוקסן.”

709 AUC – (44 לפנה”ס)

תוכן עניינים

• ידיעה בהולה מרומא
• אידו של מארס

ידיעה בהולה מרומא

אנטיפטר

יונה שהגיעה מאתונה הביאה אלי מכתב דחוף מרומא.

‘יוליוס קיסר השבוי בקסמיה של קליאופטרה, הבטיח לידידתה הטובה אלכסנדרה, שבאידו של מארס, הוא יכריז בסנאט על חידוש המלוכה ביהודה. בנה הצעיר של אלכסנדרה יוכתר למלך ואילו היא תוכרז כעוצרת עד הגיעו של המלך לגיל שש עשרה.’

שלחתי יונה לאלבינוס ברומא,

‘דאג לכך שיוליוס קיסר לא יכריז דבר באידו של מארס, דאג גם לכך שאלכסנדרה וילדיה, לא יעזבו חיים את רומא.’

אידו של מארס

אלכסנדרה

 היום יכול להיות היום הגדול בחיי. אחרי אכזבות רבות אולי היום הזה יגיע. היום תושב ממלכת החשמונאים על כנה. קליאופטרה, קיסריון בידיה ואני צפינו על המדרגות המובילות לתיאטרון פומפיוס, שם מתכנס הסנאט. יוליוס קיסר הדיקטטור של רומא, יכריז בעוד זמן קצר על חידוש המלוכה ביהודה.

 יוליוס נפרד משומר ראשו אהובי אריוס, זה היה מובן מאליו, למושב הסנאט נכנסים רק הסנאטורים וגם הם לא חמושים. קיסר החל לעלות במדרגות, עד שנבלע בתיאטרון. כמה דקות אחר כך נשמעה מהומה, קסיוס וברוטוס שהטוגות שלהם מוכתמת בדם זעקו בפתח התיאטרון:
“אזרחי רומא, הדיקטטור הוצא להורג בידי נציגי העם, אנחנו חופשיים,” באחת הבנתי, לא היום תקום מחדש ממלכת החשמונאים. אריוס רץ במעלה המדרגות דחף את המסתופפים ונעלם בפתח התיאטרון.

“נברח,” אמרה לי קליאופטרה, “אני ובני הבאים בתור,” נמלטנו בחסות שומרי הראש של קליאופטרה לווילה בה התגוררתי. אריוס הגיע לשם חמוש גם כן.

“אגן עליכם ממבקשי נפשכם.” מה עוללתי לרפובליקנים הללו?

“למה הם מבקשים את נפשי?”

 “לא רק את נפשך, גם את נפש ילדיך,” הידיעה הממה אותי, הפנייתי לאריוס מבט שואל.

 “ אלבינוס השמן עמד עם כמה אנשים חמושים, קרוב למקום שבו אני עמדתי. הוא אמר לאנשיו, ‘אלכסנדרה וילדיה הם הבאים בתור’,” אריוס שתק.

 “ אלבינוס הוא איש של אנטיפטר,” התערבה קליאופטרה, “שתינו וגם ילדינו בסכנה כאן ברומא, הספינה שלי עוגנת באוסטיה, נפליג עוד היום למצרים.”

710 AUC – (43 לפנה”ס)

לרוצץ את ראש הנחש

אלכסנדרה

הבשילה בי ההכרה שכל עוד הנחשים האדומים בחיים, לא תיכון ממלכת החשמונאים. הפלגתי מאלכסנדריה לאשקלון, שם יצרתי קשר עם מליכוס, אחד מראשי הצבא, יחד זממנו איך להגות את אנטיפטר ובניו מהמסילה. קליאופטרה חברתי בנפש עזרה לי ושלחה לי רעל מיוחד איתו ארעיל את אנטיפטר ושני בניו פצאל והורדוס.

תוכניתי הייתה שלאחר חיסולם של השפיפון ושני הצפעונים, אדיח את אבי המדומה מכיסאו. קליאופטרה הבטיחה לי שתשפיע על ידידה החדש מרקוס אנטוניוס לקבל את הפתרון של קיסר להמליך את בני בן השמונה אריסטובולוס למלך יהודה ולמנות אותי כעוצרת. גם אם לא תצליח לשכנע את אנטוניוס, היא הבטיחה שתשלח את צבאה לתמוך בשלטון החדש ביהודה. שכרו של מליכוס שותפי למזימה הייתה משרת הסטרטגוס של יהודה.

מועד המשתה שיערוך האתנארך הורקנוס בארמונו התקרב. מליכוס מיהר לירושלים. כמה ימים אחר כך קיבלתי ממנו יונה, ‘מהרי לירושלים עם ילדיך לביצוע השלב השני של תוכניתנו.’ המכתב עורר בי חשש, מליכוס לא כתב אם ועד כמה צלח השלב הראשון של תוכניתנו. בכל זאת מיהרתי לירושלים עם הילדים. פגשתי במליכוס,

“האם השלב הראשון הצליח?”

“הזקן עם אשמדאי בגיהינום, הורדוס לא היה בעיר בזמן המשתה, ושומר הראש של פצאל שתה את היין המורעל במקומו,” שקעתי בהרהורים.

“אם כך, אחזור לאשקלון עם ילדי, אינני יכולה לסכנם כאשר הנחשים הצעירים עדיין בחיים.”

“בלי הזקן הם לא שווים כלום.”

“אתה יודע שזה לכל היותר תירוץ עלוב ושקרי על כישלונך.”

“אנחנו חייבים להמשיך בתוכנית, כבר חושדים בי שאני הוא שהרעלתי את הזקן, אם יתחילו לחקור אותי בעינויים, לא תהיה לי ברירה אלא לספר מה הייתה המזימה ומי הגה אותה,” מליכוס העמיד אותי במצב של כמעט חוסר ברירה, מרידה של בת באביה נחשבת לבגידה שדינה מוות, אם המרד נכשל.

מליכוס קטע את הרהורי,

“את אינך מורדת באביך, בנשף כאשר התגולל בקיאו, גילה לי אנטיפטר שאביו של האתנארך הורקנוס הוא אביו אנטיפס…”

“אני יודעת זאת,” קטעתי את דבריו, “אך הפצת הידיעה הזאת תטיל צל כבד על יוקרתו של בית חשמונאי, ומכאן על זכותו למשול ביהודה.”

“שנינו בליווי חיילים, נכנס לחדר הכס ונעצור את האתנארך במצודת הבירה, אחר כך נמליך את בנך אריסטובולוס למלך ואותך לעוצרת בדיוק כמו שתכננו באשקלון.”

“מה עם בני הנחש?”

“אני אטפל בהם.”

חלק שני – שנאה גדולה מהחיים

תוכן עניינים

• 710 AUC – (43 לפנה”ס)
• 711 AUC – (42 לפנה”ס)
• 713 AUC – (40 לפנה”ס)
• 716 AUC – (37 לפנה”ס)
• 718 AUC – (34 לפנה”ס)
• 720 AUC – (32 לפנה”ס)
• 722 AUC – (30 לפנה”ס)
• 723 AUC – (29 לפנה”ס)

710 AUC – (43 לפנה”ס)

הצפעונים מכישים

אלכסנדרה

 צעדתי עם מליכוס בראש עשרה חיילים לעבר חדר הכס, בכניסה המתינה לנו קנטוריה ובראשה פצאל בן אנטיפטר מושל ירושלים. הם פרקו את הנשק מהחיילים ועצרו את מליכוס.

“הנסיכה אלכסנדרה, שני חיילים ילוו אותך לאגף שלך בארמון, לך ולילדיך אסור לצאת משם ללא אישור ממני, מליכוס יוסגר לאחי הורדוס, אנו מאשימים אותו ברצח אבינו.”

היה ברור לי ששותפי לא יחזור חי לירושלים.

 המרד נכשל! גם קליאופטרה אינה יכולה לעזור בעת הזאת בלי להכריז מלחמה על יהודה. אני וילדי שוב נתונים לחסדיהם של הנחשים האדומים.

711 AUC – (42 לפנה”ס)

נקמה שלא ברא השטן

 אלכסנדרה

לאחר בקשות רבות קיבלתי אישור לפגוש את אבי המדומה. שניים מחיילי משמר הארמון ליוו אותי. במבוא לחדר הכס של נשיא העם הורקנוס, לפתע ראיתי את הורדוס בן אנטיפטר, לבוש בבגד ארגמן, צועד בראש עשרה חיילים חמושים. חיוכו בישר רוע.

היכן שומרי הארמון? השאלה הייתה מיותרת, שומרי הארמון הם כולם היו אנשיו של אנטיפטר, זכרונו לקללה.

“אישה סורי מדרכי,” נבח עלי הורדוס ככלב מורעב.

“אם לא אסור מדרכך תהרוג אותי?” השבתי לו בזלזול מתנשא, ונעמדתי בהתרסה מול דלת חדר הכס.

“עדיין לא.” הורדוס רמז בידו לחייליו, שניים מהם תפסו אותי בידי.

“צווה על האדומים שלך להוריד ממני את הטלפיים המטונפות שלהם, לא אעמוד בדרככם,” היה לי ברור שתזמון האישור לראות את אבי המדומה ומופע האימים של הורדוס וחייליו, לא היה מקרי.

הורדוס וחייליו פתחו את דלת חדר הכס, נכנסו וסגרו אותה אחריהם. הם יצאו החוצה זמן קצר לאחר מכן. הורדוס שלח בי מבט רע של עבד מנצח, כזה שאין חסד בליבו. מיהרתי על חדר הכס. מי שהתיימר להיות אבי ישב בפנים מושפלות.

“מה דרש וקיבל החזיר האדומי?”

“הוא דרש להתארס לבתך מרים.”

“כדרכך בקודש, התרפסת לרגליו של האדומי.”

“לא הייתה לי ברירה, חייל שלו הניח את חוד כידונו על גרוגרתי.”

“הייתה לך ברירה, במקרה הרע ביותר היית מת כחשמונאי אמיתי, מה שמעולם לא היית.”

“אין לך כבוד לאביך.”

“אתה אינו אבי, הסתכל עלי והבט במראה, האם יש איזשהו דמיון בינינו?”

“אין דמיון אך נפלאות דרכי האלוהים.”

“אין לך זכות לסחור בביתי.”

“גם אם טענתך נכונה, זכותי כאתנארך לארס את בתך לכל מי שאמצא לנכון,” אבי המדומה עשה הפסקה בדבריו ואחר כך המשיך,

 “את תדוני עם הורדוס על הפרטים ואחר כך תבשרי לבתך.”

“גם לזה אין לך אומץ,” למה לא הסכמתי לתוכניתו של אנטיפטר לשדך לי את הורדוס לאחר שהתאלמנתי? אולי הייתי מצילה את בתי היום. הייתי צריכה למחוץ אותו כשהייתי במלוא כוחי. עבד רק ישנא אותך יותר על חמלתך ונדיבותך. עכשיו כבר אינני יכולה למחוץ אותו. אך אולי אתקן במקצת את הנזק שגרמה חמלתי על אשכיו.

שלחתי מכתב להורדוס: ‘פגוש אותי בלשכתי בארמון לדון בעניין אירוסיך. אני מצפה שתגיע כאדם תרבותי ולא כשודד דרכים.’ הוא יופיע, כבודו לא יתן לו להתבזות מולי כשהוא חמוש.

הורדוס הגיע לא חמוש כפי שציפיתי, אך בביטחון עצמי של אדם היודע ששומרי הארמון נמצאים בין קפלי הטוגה שלו.

“אני דורשת שתחזור מדרישתך המחוצפת לארס את בתי.”

 “נסיכה, החרב שבה איימת עלי לפני שש שנים, החלידה. את יכולה לנופף בה כרצונך,” כן, הווידוי שלו, המעיד שהוא ניסה לאנוס אותי, כבר לא יעזור אם אגיש אותו לסנהדרין. הורדוס מהלך אימה גם עליהם.

“אעביר את הווידוי שלך לידידך גאיוס אסנסיוס פוליו, הוא לא יאהב את מעשיך.”

הורדוס נראה מהסס, תקווה ניצתה בלבי, אחרי רגע קט חזר הביטחון להורדוס,

“אני מעדיף לארס את בתך על פני ידידותו של כל רומאי באשר הוא,” חבל שהייתי נדיבה מדי כשקליאופטרה פקדה על עבדיה לסרסו. הסתפקתי בווידוי שלו שערכו עכשיו כקליפת השום.

“כבר מזמן אתה שואף למלוכה, לכן אתה רוצה להשתדך לבית חשמונאי.”

“את אמרת.”

“אתה נשוי כבר לשפחה האדומית.”

“למלך שלמה היו אלף נשים ואשתי היא ממשפחת אצולה.”

“כל האדומים הם עבדים בנשמתם וכל האדומיות שפחות.”

“נסיכה, לא באתי לכאן לשמוע עלבונות.”

“בתי תהיה מלכה ראשונה, לא אישה שניה לאדומית, נכדי יהיו יורשי העצר, שום אדומי לא יעמוד בדרכם.”

“מה את רוצה להגיד?”

“עד שתהיה מלך, אם בכלל, לא תינשא לנסיכה. לפני הנישואין עליך לגרש את האדומית ובנה.”

“מסכים”

תשובתו הממה אותי, קיוויתי שהתנאים שהצבתי לו, לפחות יגרמו לו להרהר.

“אתה רוצה לומר משהו נוסף?”

“לא.”

“פגישתנו הסתיימה, צא מלשכתי.”

הגיע הזמן לבשר למרים על אירוסיה, הלכתי לחדרה, המסרקת סרקה את שערה הבהיר של מרים, היא הייתה נערה יפהפייה בת שתים עשרה, עורה החלק והחלבי זהר, תוצאה של רחצה יומית באמבט של חלב אתונות. שדיה הצעירים החלו לבלוט מסטולת המשי שלה. חיבקתי את בתי.

“שתסיימי את תסרוקתך בואי ללשכתי.”

מרים שמעה בתדהמה את הבשורה ומיד התפרצה, “אמא למה אני חייבת להתארס לעבד האדומי?²“

“כי העבד אילץ את סבך חלש האופי להסכים לאירוסין,” חיבקה בחום את בתי.

“למה סבא בכלל צריך לקבוע מי יהיה בעלי?”

“לאחר שאביך הומת בידי הרומאים, הפך סבך לאפוטרופוס שלך.”

“למה אינני יכולה להתאהב כמו רחל ביעקב, כמו אורידיקה באורפאוס?”

“כי זהו עולם של גברים, רק הם קובעים, אנחנו הנשים חייבות להרכין ראש. אהבות מהסוג שהזכרת קיימות רק באגדות”, חיבקתי בחום את בתי.

“למה העבד בכלל רוצה להתארס אתי?”

“זו מורשת של אביו הנתעב, לפני חמש עשרה שנה, ניסה אביו לכפות עלי נישואין עם אותו בן נתעב ובדיוק מאותה הסיבה.”

“מכירה את הסיפור שלך, אבל מה הסיבה?”

“הוא זומם למלוך, הוא רוצה לקבל לגיטימציה למלכותו על ידי נישואין עם בת משפחת המלוכה החוקית.”

“אולי אברח כמוך?”

“שתינו אסירות בארמון, העבד האדומי לא יתן לך לחמוק הפעם, הוא למד את הלקח ממה שקרה לפני חמש עשרה שנה.”

“למה העבד לא רוצה אותך? את האשה היפה ביותר ביהודה ואולי בכל האימפריה, את יכולה עדיין להביא לו יורשים.”

“על ידי הוא מרגיש עבד נחות, הוא נוטר לי על כל הפעמים, בהן חמקתי מתאוותו ולכן רוצה לנקום בי דרכך.”

“אם הוא היה מבקש את ידך מסבא, היית מסכימה?”

“הייתי מסכימה לכל דבר שיציל אותך מתאוותיו של העבד האדומי.”

“אהיה חייבת להיכנס למיטתו של גבר המבוגר ממני בעשרים שנה, גבר שאני שונאת?”

“עדיין אינך חייבת להיכנס למיטתו, הגלגל אולי עוד יתהפך, ישנה מהומה גדולה ברומי, בקרוב תפרוץ שם מלחמת הכול בכל. אולי העבד האדומי יטעה בבחירת המנצח וייפול?”

“אביו תמך בפומפיוס, למרות זאת יוליוס קיסר רומם אותו והשפיל את הדוד מתתיהו³ שהיה בצד שלו, הרומאים שונאים את החשמונאים ואוהבים את העבדים האדומים.”

“זה לא תמיד היה כך, אך אני מודה שפורטונה עמדה לצד האדומים.”

“בכל זאת ייתכן שאאלץ להיכנס למיטת העבד האדומי, אהיה חייבת ללדת לו בני כלאיים נתעבים.”

“גם אם תאלצי להיכנס למיטת העבד, תוכלי ללדת חשמונאים אמיתיים.”

“איך ייתכן אמא?”

“אני נראית לך חשמונאית אמיתית?”

“הכי אמיתית שיש.”

“וסבא?”

“עבד אדומי.”

“התשובה היא רוקסן!” אמרתי כמנצחת, “אלמד אותך את משנתה.”

“מה עוד אוכל ללמוד מרוקסן?”

“איך להפוך את העבד האדומי לעבד שלך, לגרום לו שיתאהב בך בטירוף!” שוב הייתי נלהבת.

“שתי הנקמות, נקמתו של העבד בך והנקמה שלך בעבד, יעברו דרך הווגינה שלי,” מרים הנואשת כאילו השלימה עם מר גורלה ואני התחרטתי על ההיבריס שלי, שגרם לי ולילדי לנטוש את אשקלון עיר החופש הבטוחה לטובת הרפתקה מפוקפקת בירושלים.

713 AUC – (40 לפנה”ס)

מלך חשמונאי

אלכסנדרה

 שנתיים היינו עצורים באגף שלי בארמון, אומנם בתנאי פאר, אך עצורים. חשבתי לברוח עם ילדי לאשקלון כמו לפני שבע עשרה שנים. הורדוס ופצאל לא הותירו לנו שום סיכוי לעשות זאת. ואז הגיעו השמועות: הפרתים פלשו ליהודה, הם הקימו מחדש את מלכות בית חשמונאי, המלך מתתיהו אנטיגונוס בדרך לירושלים. בארמון החלה מהומה, חשבתי לנצלה כדי לחבור למלך, אך המשמר ששמר עלי ועל ילדי הוכפל. נראה היה שהצפעונים האדומים צפו את מהלכי.

 “אנחנו יוצאים למצדה,” הודיע לי בוקר אחד העבד האדומי. אני ילדי וחנה הובאנו למרכבה סגורה, קרון מאסר מפואר, משני צידנו עשרה פרשים חמושים. לא רחוק מירושלים השיגו אותנו הפרתים אותם הוביל גיסי מתתיהו, ליבי התרונן בקרבי.

 “לא אצטרך להינשא לעבד האדומי,” צהלה מרים. שמחתה הייתה מוקדמת מדי. מתתיהו לא היה לוחם גדול כמו אישי המנוח אלכסנדר. העבד האדומי ניצח אותו כמו שניצח אותו בגליל כמה שנים קודם לכן. קרון המאסר המשיך להתגלגל עד למרגלות מצדה, משם עלינו ברגל למבצר המקלט שהקימו מלכי החשמונאים ועכשיו משמש את העבדים האדומים. שוב נכלאנו בתנאי נוחות. הורדוס המשיך בדרכו.

ידיעה הגיעה אלינו, המלך אנטיגונוס תפש את פצאל שהתאבד בהטחת ראשו בסלע, צפעוני אחד פחות. המלך החדש תפש גם את אבי המדומה, לפני שנשלח לגלות בבל שלו נגס המלך וקיפד את בדל אזנו, הוא לא יוכל יותר להיות כהן גדול, גם זו לטובה.

מה שהיה לרעה, הייתה נוכחותן במצדה של הנמיות האדומיות. קיפרוס אימם של הצפעונים האדומיים, שאת האצבע שלה הבודקת את בתולי לפני שבע עשרה שנום, אני עדיין חשה. נמיה נוספת הייתה דוריס אשתו הנוכחית של הורדוס שאמורה להיות מגורשת כאשר יישא הצפעון את בתי מרים. השלישית והמסוכנת ביותר לדעתי היא שלום, אחותם של הצפעונים הורדוס ופצאל. הנמיות קינאו בנו על שקיבלנו את הארמון שבנה אלכסנדר ינאי. הן קיבלו מגורים נחותים.

במצדה השתדלתי ללמד את מרים ואריסטובולוס שלי, כל מה שמלכים צריכים לדעת, הרי זה ייעודם. את משנתה של רוקסן לימדתי כמובן את מרים לבדה.

716 AUC – (37 לפנה”ס)

סמאריה

אלכסנדרה

 מפקד המבצר הופיע בארמון שלי וביקש ממני להתלוות לשני חיילים. הם הכניסו אותי אל אחד החדרים במפקדת המבצר הדלת מאחורי נסגרה. נדהמתי! מולי חמוש ניצב אריוס. הוא סימן לי לרסן את עצמי.

 “אני משרת עכשיו את הורדוס שהוכתר למלך על ידי הרומאים. תפקידי הנוכחי הוא להעביר אותכן לסמאריה.”

“האם תעביר לסמאריה גם את הנמיות האדומיות.”

“לצערי כן, אני מבקש לטובת שנינו שאת חנה והילדים לא תפגינו ידידות יתר אלי.”

התגלגלנו שוב בקרון המאסר המפואר לארמון הגדול בסמאריה, פריבילגיה של משפחה מלכותית. הנמיות שוכנו בארמון הקטן. אריוס סיים את משימתו והצטרף למצור על מתתיהו אנטיגונוס בירושלים.

 מרים כבר הייתה בת השבע עשרה, היא ואני צפינו כל בוקר ממגדל הארמון. באחד הימים ראינו שיירה המתקרבת לעיר, הורדוס רכב על סוסו המשובח ביותר.

 “העבד האדומי לבוש בגדי מלכות,” אמרה לי מרים. 

“לא ראיתי אותו לבוש כך מאז פרצה המלחמה.”

 השיירה התקרבה לארמון, הורדוס נופף לנו בידידות תוך שהוא מסיר את כתרו.

 “הוא לא הביט בי כך מאז האירוסין,” מרים הייתה מבוהלת.

“תחושתי היא שחמש שנות אירוסין מגיעות לקיצן, הוא החליט לממש את הנישואין.”

 “אמא, מה אני עושה? אני לא מוכנה להיכנס למיטת העבד, אני שונאת אותו.”

 “בתי, אם החליט כך לא נוכל למנוע זאת, אך צריך להפיק את המירב בכך.”

 “מה אני צריכה לעשות?”

“מה שלימדתי אותך במשנתה של רוקסן.”

“חשבתי שאלו אגדות.”

“אלו לא אגדות, ידידתי קליאופטרה השתמשה במשנתה של רוקסן, היא הפכה את הגברים החזקים בעולם, קיסר ואנטוניוס לעבדיה הנרצעים.”

“קליאופטרה יפה וחכמה.”

 “את יפה ממנה וחכמה לא פחות. הפכי אותו עבד לתשוקתו, את תהיי אדונית התשוקה.”

“ומה עם האהבה?”

“זכרי, מי שמאוהב נשלט על ידי מושא אהבתו.”

  שוב הובלנו במרכבה המפוארת או קרון המאסר כמו שכיניתי אותו לארמון בירושלים, לאגף המוכר שלי. הבשורה הרעה הייתה שהעבד האדומי הכריז שנישואיו למרים יערכו ברוב פאר בעוד חודש.

הבשורה הטובה הייתה שאריוס הוא מפקד משמר המלך. העברתי לו הודעה שברצוני וברצונה של חנה שהיא תהיה פילגשו. אריוס הסכים ברצון. כאשר אני חשקתי באריוס, הייתי מתלבשת ומתאפרת כחנה וחומקת לחדרו. גם אני הייתי צריכה את הגבר שלי.     

“אריוס, אתה יודע מה ייעודך.”

“יודע ואני מוכן אליו.”

ליל הכלולות הגיע.

“הלילה ישכב איתך העבד האדומי, אכין לך את המרקחת כדי שלא תתעברי.”

“אם אתעבר אוכל לשתות את השיקוי של רוקסן שיגרום לי להפלה.”

“רצוי למנוע את העיבור ולא להפיל מסיבות שאת יודעת.”

“מה שתגידי אמא.”

מרים

שהסתיים נשף החתונה אמרתי לעבד האדומי,

“לפני שתבוא אלי, אני מבקשת ללכת עם אמא לחדר המשכב, אני מפחדת, אני צריכה את הדרכתה ואת עצתה.”

“אינך צריכה שום עצה, גם דוריס לא הייתה צריכה עצות לפני הלילה הראשון.”

“אני אינני דוריס, אני מצפה שאם אתה אוהב אותי תתחשב ברגשותיי.”

“אינני זקוק לאימך על משכבנו.”

“יכולות להיות לי התכווצויות שימנעו ממך לחדור אלי, או גרוע מכך אם תצליח לחדור תלכד לזמן ממושך,” מרוקסן למדתי את השליטה בשרירי הווגינה.

“אינני מאמין בזאת.”

“אז שאל את הנשים שלך, אימך, אחותך או דוריס, אחת מהן חוותה אירוע כזה או מכירה חברה שחוותה זאת, זו תופעה ידועה בקרב נשים, הרבה גברים אינם מכירים זאת.”

“אאפשר זאת, אך אציץ מחרך לראות מה אתן אומרות ועושות.”

“זה עניין לנשים בלבד, אני מצפה שתנהג בי בכבוד ולא תציץ.”

“אנהג בך בכבוד, אם זה יפיג את חששותיך, אסכים שאימך תישאר בחדר גם כשאבוא אליך.”

“תודה, אני מעריכה זאת,” השגתי מה שרציתי, עצותיה של אמא איך להשיג זאת היו מעולות, לולא עצותיה הייתי מתפרצת ומקלקלת הכול.

אמא ואני נכנסו לחדר המשכב.

“כבי את כל הנרות בחדר,” אמרה לי אמא.

“למה את מדברת פרסית?”

“כי אני בטוחה שהעבד או מישהו מאנשיו מציץ ומצותת לנו.”

“הבנתי.”

“פשטי את כל בגדיך, שכבי על גבך, הרימי את ברכיך ופסקי אותן.”

אמא כיסתה אותי בשמיכה, היא הוציאה בהסתר בקבוק בושם ובו המרקחת נגד הריון, והחדירה את תכולת הבקבוק לתוך גופי.

“גם אם העבד האדומי ישפוך לתוכך את כול זרעו הנתעב, לא תתעברי, ניסיתי זאת מאות פעמים לא התאכזבתי ולו פעם אחת.”

“גם כששכבת עם אבא?”

“גם, אך בעיקר כששכבתי עם אריוס, אינני רוצה עדיין להרות לו.”

“את אוהבת את אריוס?”

“חוץ מאביך הוא הגבר היחיד שאהבתי.”

“אמא, לך היו אהבות גדולות, לי רק עבד אדומי שאני שונאת.”

“גם אני לא הייתי רחוקה מגורלך.”

“אבל את לקחת את גורלך בידיך, אני חייבת להיכנע לגורלי.” פרצתי בבכי, אמא בכתה איתי.

“אהיה איתך בחדר כשזה יקרה, מחר בבוקר נשטוף ממך את הזוהמה האדומית.”

“מתי התחיל אורח הנשים שלך?”

“לפני עשרה ימים אמא.”

אלכסנדרה

ארבעה ימים לאחר ליל הכלולות התחפשתי לחנה והלכתי פעם נוספת אל אריוס. הושטתי לו בקבוק בושם ריק עם פיה רחבה במקצת.

“אריוס אני צריכה את הזרע שלך.”

סגרתי את הבקבוק המלא, הכנסתי אותו בין שדי, וחזרתי לחדרה של מרים. היא שכבה עירומה על גבה, ברכיה מורמות ומפוסקות ובתוכה משפך בשמים.

“החדרת את מרקחת רוקסן המבטיחה בן?”

“כן אמא.”

הוצאתי את הבקבוק החמים מבין שדי ויצקתי את תחולתו למשפך הבשמים. כיסיתי את מרים בשמיכה.

“המשיכי לשכב כך כשעתיים, זה אמור להצליח.”

“של מי הזרע?”

“לביטחונו ולביטחונך לא אגלה לך, אך הוא חשמונאי אמיתי.

מרים

“אני הרה,” בישרתי לעבד האדומי חודשיים לאחר שקיבלתי את הזרע.

“נחגוג זאת בנשף מלכותי.”

“לא אחגוג איתך, דודי מתתיהו אנטיגונוס נערף באנטיוכיה בברכתך, לא אסלח לך על כך לעולם.”

“אחיה גם ללא סליחתך, אם תביאי לי יורשים.”

שבעה חודשים לאחר מכן נולד בני אלכסנדר, תינוק חשמונאי אמיתי ללא זכר של דם אדומי. כשנה אחריו נולד אריסטובולוס ושנה אחר כך אנטיגונוס, גם הם חשמונאים אמיתיים. העבד האדומי היה מרוצה, שלושה יורשים יפהפיים בשלוש שנים, לידתו של אריסטובולוס הייתה מיוחדת במינה, אכתוב גם על זה.

“אתה גבר שבגברים,” שיבחה את העבד אחותו שלום. אם הייתה יודעת… חייכתי לעצמי.

לאחר מכן ילדתי שתי בנות. השתמשתי במרקחת של רוקסן המבטיחה בנות, גם הן כמובן היו חשמונאיות אמיתיות. תודה רוקסן שמנעת ממני ללדת בני כלאיים נתעבים. בעזרת תרגילי גימנסטיקה שרוקסן המליצה עליהם חזר גופי לצורתו הקודמת. היה כמעט בלתי אפשרי להבחין שעברתי חמש לידות.

אלכסנדרה

“התרחק מהנסיכים והנסיכות הצעירים,” אמרתי לאריוס, “אנשים יתחילו לרכל אם יראו את דמיונם אליך.”

“אלכסנדרה, רציתי ילדים ממך, אך אני שמח לתרום את חלקי לתפארתו של בית חשמונאי.”

“אם חנה ואתה תביאו ילדים, גם הם יהיו לתפארת בית חשמונאי.”

“לצערי חנה הפילה כבר מספר פעמים.”

“אני יודעת ומקווה שעוד תצליחו.”

718  AUC – (34 לפנה”ס)

הולדת הנסיך

מרים

בסוף ההריון השלישי, עם כרסי בין שיני החלטתי לצאת לטיול מחוץ לחומה. העברתי למפקד משמר האנטוניה את בקשתי. זה היה הנוהל הרגיל. לתימהוני התייצב מפקד המשמר, אריוס מגיוס ללוותני.

“אריוס בדרך כלל אתה שולח קצין זוטר למשימה הזו, מה קרה הפעם.”

“לא קרה כלום מלכה, החלטתי לחלץ את עצמותיי בטיול קטן בטבע.”

יצאנו משערי העיר וירדנו בנחל לכיוון גת שמנים.

“אני רוצה לאכול כאן מתחת לעץ.” עדה שפחתי פרשה שמיכה והניחה עליה את הסל עם ארוחת הבוקר.

“את לא פוחדת שהלידה תתחיל?” שאלה עדה.

“לפי חשבוני יש עוד שבועיים,” עניתי. התיישבנו לאכול, החיילים עמדו במרחק מה מאתנו. לפתע חשתי ציר.

“אני מרגישה שהלידה מתחילה, קראי למפקד המשמר.” אריוס התייצב לידי.

“שלח את אחד החיילים לקרוא למיילדת, שיביאו סדינים מגבות ומים”, צוויתי עליו, “הרחק את שאר החיילים ועמוד מאחורי ראשי”. נשכבתי על גבי. ציר חזק כיווץ את בטני, חשתי את ירידת המים, הציר חלף.

“יתכן שתצטרכי לסייע לי,” אמרתי לעדה

“אינני יודעת מה לעשות”, בכתה עדה בהיסטריה.

“יצור חסר תועלת”, גערתי בה, “כנראה שאצטרך ללדת לבד, עמדי בצד ועל תפריעי.”

“מלכה, בגאליה סייעתי לרופא הצבאי לילד נשים מקומיות, אם תסכימי אוכל לסייע לך.”

“מתי זה היה?”

“לפני כשמונה עשרה שנים.”

“אין לי ברירה טובה יותר, אתה זוכר מה צריך לעשות?” גנחתי.

“מלכה, דבר כזה לא שוכחים,” הבטתי בחטף בפניו של אריוס, שוב עלה בי ההרהור, הוא דומה להפליא לשני ילדי, האם הוא האב החשמונאי האמיתי? האם גם אנשים אחרים שמו לב לדמיון הזה? מצד שני כל החשמונאים דומים, זה גם יכול להיות מישהו אחר.

“צווה על כל חייליך להפנות את מבטם, רחץ את ידיך הייטב. עכשיו הפשל את שמלתי. מה אתה רואה?”

“אני רואה פתיחה יפה.”

“כשהראש יתחיל לצאת יהיו לי צירים חזקים ולא אוכל לדבר, כשזה יקרה אחוז בעדינות בכתפיו של הילד וסובב אותם קצת כדי שלא יתפסו בעצם האגן שלי.”

“אני יודע מלכה.”

אריוס

    צירים חזקים פקדו את המלכה, הראש יצא ובעקבותיו הילד, הטייתי קלות את ראשו ואחר כך את כתפיו, הוא החליק החוצה.  אחר כך תפשתי ברגליו כאשר ראשו למטה. ואז סטרתי קלות על פניו, הילד בכה בפעם הראשונה בחייו.

“מלכה, איחולי, זהו בן זכר.”

בינתיים הגיעה המיילדת, היא חתכה את חבל הטבור וקשרה אותו.

“מלכה, הגעתי לכאן במהירות האפשרית, מצטערת שלא הספקתי להגיע ללידה.”

“לא נורא, זו כבר הלידה השלישית שלי, ואריוס הוא מיילד מצוין.”

“אריוס, עם כל הכבוד לכישוריך, מעכשיו אני אטפל במלכה ובילד.”

המלך הורדוס העניק לי, אות הצטיינות ומענק נדיב על מעשי.

הייתי מאוהב באנטיגונוס הקטן, הוא הרי היה בני. העובדה שילדתי אותו נתנה לי לגיטימציה לתת לו יחס מיוחד ולהתעלם מדי פעם מבקשתה של אלכסנדרה לא להראות בחברת הנסיכים.  בכל פעם שהייתי יכול פגשתי את הילד ושיחקתי איתו. מובן שגם אימו הייתה נוכחת בפגישות אלה. הילד אהב אותי אהבת נפש. הנמיות הלא הן שלום אחותו של המלך ואימו קיפרוס, ניסו כדרכן בקודש, להוציא את דיבתי רעה.

הורדוס

אמי ואחותי אמרו לי שיש להן חשד כבד שאריוס שוכב עם מרים. זימנתי את אריוס ומרים ושאלתי אותם על כך. מרים דחתה בבוז את ההאשמות.

“ישנן שתי רכלניות המפיצות עלי שמועות כל הזמן. היחיד ששכבתי איתו מעולם היית אתה, הבאתי לך שלושה יורשים ובת. לעצם העניין יש לי יחס מיוחד לאריוס ואתה יודע את הסיבה”.

“אריוס, מה יש לך לומר על העניין.”

“מלכי, ההאשמה הזו היא עלבון בשבילי, תמיד הייתי נאמן לך. אך אם תצווה, אחדל מפגישותיי עם המלכה והנסיך”.

“שכנעתם אותי שניכם, אריוס אני חושב שאתה דמות חיובית בחייו של הנסיך. מה שאני דורש משניכם שלא תכנסו לבד לחדר, כדי למנוע לזות שפתיים.” שהסתיימה הפגישה ציוויתי על עבדי הנאמן סואימוס היטורי,

“עקוב אחרי הפגישות בין המלכה למפקד המשמר.”

720 AUC – (32 לפנה”ס)

הביקור שלי בירושלים

גאיוס אסיניוס פוליו⁴

  הכרתי את הורדוס כאשר התחנך ברומא, מאז עברו מים רבים בטיבר והנער מאז היה למלך יהודה. מכיוון שהחלטתי לערוך מסע במזרח, החלטתי לנצל אותו גם לביקור אצל ידידי זה.

“ברוך הבא למשכני הצנוע.” ברך אותי המלך על מדרגות מצודת האנטוניה החדשה. “הכר נא את אשתי מרים ואת שלושת בנינו.” מרים חייכה אלי בנעימות, מיד חשתי את הברק המכה בי, איזו אישה יפה ואצילית, מלכה זוהרת. מרים הציגה את ילדיה אלכסנדר בן הארבע, אריסטובולוס בן השלוש ואנטיגונוס בן השנתיים שהסתיר את ראשו בשמלת אמו.

  “אנטיגונוס אתה יכול לברך את פוליו בשלום?” שאלה אותו מרים ברכות.

   “שלום”, אמר אנטיגונוס בקולו הילדותי. חייכתי אליו והוא החזיר לי חיוך.

“אתה רוצה לחבק אותו?” שאלה מרים את הילד.

אנטיגונוס חיבק את צווארי ואחר כך נשק לי במצחי. הרגשתי שאני נמס.

בארוחת הערב המפוארת ישבתי, מוקסם. לא מפאר מצודת האנטוניה, ראיתי כבר בניינים מפוארים, גם אכלתי ארוחות מפוארות יותר. מי שהקסים אותי היו שתי הנשים האצילות והחכמות, מרים ואמה אלכסנדרה, האשה החכמה ביותר שפגשתי מעודי ציינתי לעצמי. לעומת הנשים היה מארחי וידידי כפרי מגושם. אומנם רב כישרונות ובעל מזל, אך עדיין כפרי עם אכזרית של שודד. לאחר כמה ימים, על מדרגות האנטוניה. נפרדתי מהורדוס ומרים שנשקו אותי על לחי כמנהג המזרח. אנטיגונוס נשק לי במצחי. חזרתי לרומא נושא את נשיקתו של אנטיגונוס על מצחי ואת נשיקתה של מרים על לחיי.

722 AUC – (30 לפנה”ס)

אסירות במבצר אלכסנדריון

מרים

“מרים ואלכסנדרה,” בישר לנו העבד האדומי, “אני נוסע לרודוס בענייני המדינה, אתן תשהו במבצר אלכסנדריון לשם ביטחונכן.”

“כמו שדאגת לביטחוננו כשנסעת ללחך את פנכתו של אנטוניוס?” אמרתי ומיד חשתי את חוד נעלה של אמא ננעץ בקרסולי.

“סליחה מלכי, לא התכוונתי.”

“מה דורשת החתולה הפראית שלי כדי שלא תשרוט?”

“ילדים צריכים את אימם, אני דורשת שהם יהיו איתנו במבצר.”

“רק הבת הקטנה, הבנים הם יורשי העצר ויש לשמור עליהם יותר מכל.”

“אנטיגונוס הקטן יבוא אתנו, הוא רק בן ארבע.”

“מכיוון שהוא רק השלישי בסדר הירושה, אקבל את בקשתך.”

“תודה מלכי,” נשקתי לו על לחיו וכמעט הקאתי.

הלכנו לאגף שלנו,

“אני מקווה שלמדת את הלקח,” אמרה לי אמא, “תשיגי את רצונך, אם תדברי בנימוס אך בסמכותיות. תציגי דרישות שהצד השני יכול לקבל. בצד דרישות שאת יודעת שידחה.”

“גם שימוש בקסם הנשי לא יזיק.” חייכתי.”

“כן, אהבתו ותשוקתו המטורפת של העבד אדומי אליך, היא הנשק החזק שלך ונקודת התורפה שלו.”

“נקודת התורפה שלי היא הצורך הבלתי נשלט לפעמים, להשפיל את העבד, אמו ואחותו. השפלה היא נשק קטלני שעלול לחזור אלי כחרב פיפיות.”

“את חייבת לשלוט בצורך הזה. היום הצלתי אותך. לא תמיד אהיה לצידך.”

“ביקשתי מאריוס שיבוא לבקרנו במבצר. זה חיוני להצלחת תוכניתנו.”

“איך ידעת שהעבד האדומי ישלח אותנו למבצר?”

“הקסם שלי פעל גם על אריוס.”

במבצר אלכסנדריון עקב אחרינו סואימוס היטורי שמונה לשמור עלינו.

“אתה פוחד שנברח ולא תוכל להורגנו?” שאלתי.

“מלכה, אינני יודע על מה את מדברת.”

“אתה יודע מצוין, זו פקודת המלך: אם לא אשוב משליחותי, הרוג את הנשים האלה מרים ואלכסנדרה.”

“אינני רשאי לומר לכן מה הן פקודות המלך.”

“אינך צריך לומר מאום, פניך מעידות מה התשובה.”

רוח מערבית של בין הערבים נשבה על פסגת המבצר.

“בואי נעלה למגדל המזרחי ונצפה על הירדן.” אמרתי לאימי, עלינו למגדל.

 “כאן נוכל לדבר ללא חשש, לא כלבלבו של העבד ולא מישהו אחר יוכל לצותת לנו.”

“בתי על מה רצית לדבר?”

“קודם כול נתפלל שהעבד האדומי יחזור בשלום.”

“ואחר כך?”

“המצב נהיה חמור יותר ויותר, העבד הוציא להורג את סבא.”

“כן, סבא רבא שלי גייר את האדומים בכפייה. העבד האדומי ואביו לפניו מחסלים בשיטתיות את משפחתנו.”

“אלוהים יורה בקשת והשטן מוליך את החץ.”

“בתי, אנו חייבות להוציא את תוכניתנו לפועל בהקדם האפשרי.”

“לפי התכנון אנו מתחילות מאנטיגונוס הקטן.”

“בדיוק בשביל זה אמרתי לך להתעקש שיהיה איתנו.”

“למה אריוס?”

“כי הוא הגבר שאני סומכת עליו יותר מכל, הוא לעולם לא יבגוד בי.”

“אמא את בטוחה שאהבתך אליו לא מסנוורת אותך?”

“בטוחה לחלוטין, אני יודעת להבדיל בין הראש ללב.”

“האם בטוח להפקיד בידיו את הילד?”

“הוא האבא האמיתי שלו, הוא יעשה בשבילו הכול.”

“הוא כבר יודע?”

“עדיין לא.”

בחירה טובה אמא, מה את עוד יודעת עליו?”

 “הוא יפרוש מתפקידו בחודש ספטמבר. יש לו בית באנטיוכיה.”

“לא יכול להיות מתאים ממנו.”

כמה ימים אחר כך הגיע אריוס למבצר. ברכנו אותו בחום. אנטיגונוס הקטן קפץ על צווארו וחיבקו בעוז. נהרה עלתה על פניו של אריוס והוא אימץ את הילד אל ליבו.

“מדוע ביקשת שאבקר אותכן במבצר?”, שאל אותי אריוס.

“קצת משעמם פה וגם ידעתי שאנטיגונוס הקטן יתגעגע אליך.”

“זו הסיבה היחידה?”

“נשקיף על הירדן לפנות ערב מהמגדל המזרחי.”

לפנות ערב עלינו על המגדל.

“תראה אריוס כמה יפה פה.” אמר אנטיגונוס בקול ילדותי וחיבק את אריוס.

“הלוואי שהיית הילד שלי.” אמר אריוס.

“אנטיגונוס קח את הקוביות ושחק בבקשה בפינת המגדל.” אמרתי.

“אנטיגונוס יכול להיות הילד שלך”, אמרתי בלטינית.

“מלכה, למה את רוצה למסור לי את הנסיך?”, שאל אריוס הנדהם.

“כי חייו בסכנה.”

“המלך יודע?”

“לא, ואסור שידע.”

“לעולם לא אסרב לבקשה שלכן, אך אם המלך ידע, נקמתו תהיה נוראה.”

“המלך אינו צריך לדעת מאום, הדבר יתבצע לאחר פרישתך, דמיין שאנטיגונוס שאתה כל כך אוהב יגדל בביתך באנטיוכיה.”

“עדיין איני מבין מה הסכנה האורבת לאנטיגונוס.”

“המלך מחסל את המשפחה שלנו, הוא מפחד מאתנו, אנחנו משפחת המלכות האמיתית.”

“אני רוצה להבין על סמך מה את טוענת שהוא מחסל אותכם?”

“אמי שהיא החכמה והשקולה משתינו, תסביר ותענה על כל שאלותיך.”

“לפני חמש שנים הרג המלך את בני שהיה היורש החוקי בממלכה,” פתחה אמא.

“המלך טוען שזו הייתה תאונה.”

“המלך שיקר, לא לחינם נסע לחלות את פני אנטוניוס שלא האמין לשקריו.”

“מה עוד?

“לפני שנסע לרודוס, לכלות את פניו של אוקטביאנוס, הוציא המלך להורג את אבי.”

“המלך טוען שאביך קשר נגדו.”

“אבי היה אדם זקן, הוא תמיד היה אסקופה נדרסת לרגלי משפחת אנטיפטר האדומי.”

“גם אם זו הייתה עלילה, אולי המלך האמין בכך.”

“המלך מאמין לכל שמועה הקשורה במשפחתנו, בתי ואני הבאות בתור.”

 “אני יכול לקבל את טיעוניך עד עכשיו, אבל למה שיהרוג את אנטיגונוס? הוא יורש העצר השלישי בתור.”

“אחרי שיהרוג את המלכה ואותי, לא יהיה מי שיגן על אנטיגונוס ועל שני הבנים הבוגרים. הנמיות האדומיות יפיצו נגדם שמועות מרושעות, המלך הוא אדם רדוף, מתישהו יאמין בכך.”

“איזה שמועות?”

“שלום מרכלת כבר מזמן שאנטיגונוס והבנים האחרים דומים מדי לך, מתישהו המטורף הרדוף יתחיל להאמין בזה ואז הוא יהרוג את הבנים.”

“את באמת אישה חכמה, טיעוניך אינם ניתנים לסתירה, אני איתכן.”

“תעשה כל שיידרש להשגת המטרה?”

“אעשה הכול.”

“גם אם מה שתידרש לו יקרע את ליבך?”

“גם זאת.”

“אני אמשיך מכאן.” אמרתי, “ראשית קח שטר על עשרת אלפים דינרי זהב לכיסוי הוצאותיך, תוכל לפדותו במקדש אפולו ברומא או באנטיוכיה.”

“מלכה, אינני עושה זאת בשביל כסף.”

“אני יודעת לכן הגעתי לעניין הכסף בסוף.”

“מלכה, אני עושה כל זאת מאהבתי לאנטיגונוס, אשלם את ההוצאות בעצמי.”

“אריוס, אני יודעת שאתה אדם אציל, אך ההוצאות יהיו גדולות מכפי יכולתך.”

“מלכה, כשאגיע עם אנטיגונוס לאנטיוכיה, אחזיר לך את הכסף העודף.”

“אל תחזיר מאומה, אנטיגונוס צריך לקבל את החינוך הטוב ביותר, שניכם צריכים לחיות ברווחה, מה יעזור לי הכסף שתחזיר אחרי מותי?”

“מלכה, אי אפשר לעמוד מול טיעוניך.”

“אריוס, אמי ואני מתכננות זאת מאז רצח אחי, חשבנו על כל פרט. אני מבקשת שתקבל כל שנצווה עליך ללא ערעור. כמו שמעולם לא ערערת על פקודותיו של קיסר בגאליה וכשחצה את הרוביקון, גם אם לא תמיד הבנת מה עומד מאחוריהן.”

“מלכה, אני איתכן באש ובמים.”

“אחרי שתפרוש סע קודם לאנטיוכיה והטמן בביתך במקום בטוח את כל מגילות הזיכרונות של החשמונאים, הנמצאות עכשיו במודיעין, אסור שהן יפלו בידי המלך או עושי דברו.

“מה משימתי העיקרית?”

“מאנטיוכיה סע מהר ככל האפשר לרומא, קח חוזה לבית שבו תגור. קח את המכתב שם כתוב כול מה שנדרש ממך. קרא אותו רק שתגיע לרומא. קח גם הדיוקן של אנטיגונוס. אסור שמישהו מלבדך יראה את הדברים האלה. אנטיגונוס ואני מצפים לפגוש אותך ברומא באביב.”

“מלכה אני רואה שכרסך בין שיניך, מתי תלדי?”

“תעשה את החשבון בעצמך.”

“ינואר אם אני לא טועה.”

“אתה לא טועה וזו תהיה עוד בת שלך.”

723 AUC – (29 לפנה”ס)

תוכן עניינים

• רומא
• הקשר
• המרד
• להוציא את העכבר מחורו
• צדק צריך גם להראות
• המשעול תלול יותר בדרך חזרה
• בריחה מכושפת
• רקוויאם

רומא

מרים

“אני מתחננת אליך הוד מלכותך.” אמרתי בקול בוכים.

“עד עכשיו הייתי עבד אדומי,” קטע אותי הורדוס, “מה גורם למלכה החשמונאית להתרפס?”

“אנטיגונוס הקטן חולה, אני מפחדת שימות.”

הורדוס מחא כף, העבד נכנס וכרע אפיים ארצה.

“קרא מיד לרופא.”

הרופא נכנס וקד קידה.

“במה חולה אנטיגונוס?”

“אינני יודע, זה שבוע יש לו חום, צמרמורות והוא מזיע, טיפלתי בו בכל מה שאני יודע, הצלחתי להקל על הסימפטומים, אך עדיין לא הצלחתי להבריאו.”

“ואין רופא בממלכתי שיכול לטפל בו?”

“אני חושש שלא.”

“אפשר להזמין רופא מאנטיוכיה או אלכסנדריה?”

“אפשר, אך ישנה סכנה שגם הרופא משם לא ידע לטפל בו, ואז נאבד זמן יקר.”

“מה אתה מציע?”

“שאנטיגונוס המלכה ואני נפליג לעיר בה יש מבחר רופאים טובים. זו יכולה להיות אלכסנדריה, אנטיוכיה או הטוב ביותר רומא.”    “אני רוצה את רומא,” התערבתי, “בהזדמנות זאת אכיר אותה במקצת, אנחנו יכולים להתארח אצל ידידך גאיוס אסינסיוס פוליו.”

 “הרעיון נראה לי, אך אצרף למשלחת את סואימוס היטורי⁵, אני חייב לשמור על נחש ארסי כמוך.”

“אני מבקשת שגם אמא תבוא אתנו.”

“אימך נשארת כאן, ערובה להתנהגותך הנאותה שם. לא שכחתי את קבלת הפנים שלך כשחזרתי מרודוס⁶.”

“סלח לי מלכי אם פגעתי בך.”

“כאשר אנטיגונוס יחלים, כתבי מכתב, עד שתגיע הספינה המהירה שלי לאוסטיה, אני רוצה שתחוו שניכם את העיר הנפלאה בעולם, גם אני הייתי שם.”

“תודה מלכי.”

כשתחזרי, האם אמשיך להיות מלכך? או אחזור להיות העבד האדומי? אל תעני לי עכשיו.”

נשקתי לו בהרגשת בחילה. הרגשתי איך הוא מתרכך כחמאה בצהרי יום קיץ. כמה גבר עבד לתשוקתו יכול להיות טיפש?

הייתה מרוצה, השגתי כל מה שרציתי, ידעתי שהעבד ידחה את בקשתי האחרונה, זה נתן לו הרגשה שהוא שולט במצב.

כעבור ארבעה ימים הפליגה המשלחת שלנו מיפו, בספינתו המהירה של העבד. התארחנו בוילה המפוארת של פוליו, אווירה של רומא והרופא של פוליו הבריאו את הילד. כתבתי מכתב לעבד ובישרתי לו על כך. עד שתגיע הספינה לאוסטיה, טיילתי עם אנטיגונוס הקטן ברומא וראינו את נפלאותיה. מובן שסואימוס הלך אחרינו כצל.  באחד הימים אחרי שלגם יין, לקה סואימוס במעיו ויצאנו בלעדיו. כמה ימים אחר כך יצא סואימוס לטייל ברחוב. חבורת בריונים תקפה אותו, שדדה את כספו והכתה אותו עד אובדן הכרתו. רגלו נשברה, הרופא שטיפל בו ציווה עליו מנוחה מוחלטת. יכולתי לצאת מביתו של פוליו ללא הצל שלי.

גאיוס אסיניוס פוליו

בארוחת הערב באטריום של הווילה שלי, השתתפו מלבדי, גאלוס בני, מרים ואנטיגונוס. למרות חמש לידות שעברה, היה יופייה של מרים מהמם. היא הקרינה אצילות וסמכות מלכותית, כמו שרק מלכה חשמונאית יכולה. אנטיגונוס בן החמש הקרין יופי וחכמה נדירים לגילו. בזמן הארוחה אמרה מרים.

“אני מבקשת שנחליף מזכרות, כל אחד יתן מזכרת היקרה לליבו, הילדים יחליפו ביניהם, גם אנחנו המבוגרים נעשה כך.”

“רעיון נהדר.” אמרתי נלהב, ציוויתי על העבד שלי להביא לי את אחד מסמלי המשפחה. בתמורה נתנה לי מרים תמונת דיוקן שלה עם הקדשה אישית. אנטיגונוס נתן לגאלוס פסלון ראש שלו מגולף בשנהב.

“אינני יפה כמוך,” אמר לו גאלוס, “אך אתן לך את שרשרת הזהב שאני הכי אוהב,” הארוחה נמשכה.

מרים

“מה המצב ברומא?” שאלתי כלאחר יד.

“אחרי קרב אקטיום, אוקטביאנוס הוא שליט רומא, אך הוא עדיין במזרח,” ענה לי פוליו.

“ומי מנהל את העניינים ברומא?”

“מרקוס ויפסניוס אגריפה, ידידו של אוקטביאנוס וגיבור אקטיום.”

“אתה מכיר אותו?”

“בוודאי!”

כתבתי מכתב ונתתי אותו לפוליו בצירוף תמונת דיוקן שלי ואמרתי,

 “אני מבקשת שתמסור את אלה למרקוס ויפסניוס אגריפה מאת מרים החשמונאית מלכת יהודה.”

 למוחרת אמר לה פוליו, “אגריפה ישמח אם תבואי עם בנך לביתו מחר בערב.”

 התארחנו בביתו המפואר של אגריפה. בזמן הארוחה נעו עיניו ביני לבין אנטיגונוס בני.

 “את האשה היפה והחכמה ביותר שהכרתי. בנך הוא הילד היפה ביותר שראיתי, בן כמה הוא?”

“בן חמש, הוא לא רק יפה, הוא גם חכם, אנטיגונוס, אתה יכול לתת לויפסניה אגריפינה את המתנה שהכנת לה?” אנטיגונוס הוציא מתיקו הקטן את דיוקנו המצויר וכתב בלטינית בפינת הציור, לויפסניה אגריפינה נסיכת רומא מאנטיגונוס נסיך יהודה.

“אני לא נסיכה”, אמרה ויפסניה אגריפינה, “רומא היא רפובליקה, אין מלכים ואין גם נסיכים.”

“אביך אינו מלך רומא?”

“לא, אבל הוא איש חשוב מאוד.”

“הביאי לי את הדיוקן שלי, אמרה אגריפינה לשפחתה,” שהדיוקן הובא, כתבה עליו אגריפינה, לאנטיגונוס נסיך יהודה מויפסניה אגריפינה אזרחית רומא.

“למיטב ידיעתי, לטינית אינה השפה המדוברת ביהודה”, אמר אגריפה.

“אתה צודק, שפת העם היא עברית, המשכילים גם מדברים יוונית.”

“הוא יודע גם שפות אלו?”

“יודע.”

“מרשים מאוד. בתי בת השבע למדה קרוא וכתוב לא מזמן.”

 קרב היום בו אמורה הספינה להגיע לאוסטיה. באחד הערבים התפרצתי בוכה והיסטרית אל הווילה של פוליו. הילד נפל ברחוב, הוא נחבט בראשו ואיבד את הכרתו. הוא לא נושם. פוליו ואחד מעבדי הבית רצו אל הילד.

“הזעק את הרופא,” צעק פוליו על העבד.

הרופא שהגיע עם המשלחת שלנו מיהודה יצא עוד קודם לטיול ערבית. כמה דקות לאחר מכן הגיע רופא הבית של פוליו. הוא קבע שהילד מת⁷ משבירת מפרקתו וכתב מכתב המסביר את נסיבות מותו. למוחרת הילד הושכב בארון קבורה, לבוש בגדי מלכות עם תכשיטיו וצעצועיו. לפני שיצאה הלוויה מפוארת מהווילה של פוליו. ביקשתי להתייחד איתו. נשארה לבד עם הארון ולחשתי, תודה שמילאת את תפקידך בנאמנות.

נראיתי שבורה, המתנתי ימים מספר לבוא הספינה לאוסטיה וחזרתי לירושלים עם סואימוס. הרופא שבא איתנו מיהודה, החליט להישאר ברומא לפי עצתי. “המלך רדוף עד כדי שיגעון. הוא עלול לחשוד שאתה מעורב במחלות של אנטיגונוס וסואימוס. אם יחקור אותך בעינויים, אתה גם תודה ברצח גדליהו בן אחיקם⁸.” נתתי לו שטר על סכום כסף נאה שבו יוכל לקנות בית ולהתחיל חיים חדשים ברומא. חודש אחר כך הגיעו לשם אשתו וילדיו.

כשחזרתי לאנטוניה שאל הורדוס, “אני מלכך או עבד אדומי.”

“הילד שלנו מת ואתה שואל שאלות אוויליות?” נראיתי נסערת,

“אבל אם כבר שאלת, אתה עבד מתמרד, שכנעת את אנטוניוס, לערוף את ראשו של דודי אנטיגונוס המלך החוקי.”

“ראשו נערף בצדק כי מרד ברומי.”

“מעולם לא נערף ראשו של מלך, עד שעבדה הנרצע של רומא, שכנע את עבדה הנרצע של קליאופטרה לעשות את מעשה הנבלה הזה.”

“גם אביך אלכסנדר נערף כי מרד ברומי.”

“הוא לא היה מלך, ומה עם אחי שהורית להטביעו ביריחו? רק כי היה ראוי למלוכה יותר ממך?”

“המלך הבא יהיה בננו אלכסנדר ואם לא הוא אז אריסטובולוס.”

“אם לא תרצח את שניהם באחד מהתקפי הטירוף שלך.”

“אישה את מותחת את סבלנותי יותר מדי.”

“אז תהרוג גם אותי ותשלים את מחיקת בית חשמונאי ברצח אמי.”

הלכתי נסערת לאגף המגורים שלי, שם פגשה אותה אמא,

“יצאת מדעתך? אנחנו חייבות להציל את שני הנסיכים שנשארו.”

“סליחה אמא, אך העבד האדומי מוציא אותי מדעתי.”

“את חייבת לשלוט ברוחך, אם תריבי איתו פעם נוספת אתכחש לך ואגנה אותך. אני מוכנה לכל השפלה כדי לנסות להציל את הנסיכים מהמטורף, אני מצפה גם ממך  לאורך רוח.”

  זמן קצר אחר כך זומנתי למשפט בפני המלך. הפעם אמשול ברוחי, גורל ילדי תלוי בכך.

  “את נאשמת שניסית להתנקש בחיי המלך,” פתח הורדוס שמינה עצמו לקטגור.

“על סמך מה אתה מאשים אותי.”

  “שר המשקים העיד שפיתית אותו להכין לי שיקוי אהבה שתכולתו אינה ידועה.”

  שוב לא הצלחתי למשול ברוחי,

  “שאל את שר המשקים שלך כמה שילמו לו הפרוצות האדומיות, כדי שיבדה את הסיפור הזה.”

“שלא תעזי לכנות את אמי ואחותי פרוצות.”

  “סליחה האצילות לבית אנטיפטר. דרך אגב, מה גילית שחקרת את הסריס הנאמן שלי בעינויי תופת? “

  “גיליתי שסואימוס היטורי סיפר לך על פקודתי. הוא שילם בחייו על בגידתו.”

“הפסדת את הנאמן באנשיך, סואימוס לא אמר לי כלום.”

“אז איך ידעת?”

   “עבד, אתה כל כך עלוב, הרי גם שנסעת ללחך את פנכתו של אנטוניוס, נתת ליוסף חתנך את אותה פקודה, שאלתי את סואימוס על כך, הוא ניסה להכחיש, אך ראיתי על פניו שהוא משקר.”

אלכסנדרה

שוב נוכחתי בפלצות שמרים כורה את קברה ואת קברם של הבנים. מרים המשיכה לשלח את לשונה לחופשי, חיים ומוות ביד הלשון, אמר החכם באדם מלכנו שלמה.

“עבד! כמו שאני מכירה את המוח הרדוף שלך, חשדת שבגדתי בך עם סואימוס. דע לך שהעבד היחיד ששכבתי עמו מעודי הוא אתה!”

“אישה הגדשת את הסאה.”

הורדוס פנה לשופטים האחרים, אני דורש לדון אותה למוות.”

  “אני מציע שנדון אותה למאסר באחד המבצרים,” אמר אחד השופטים.

“גם אני סבור כך אמר שופט שני.”

העבד האדומי העביר את מבטו ממרים אל אמו ואחותו וחוזר חלילה.

“רק עונש מוות.” זעקה אחותו הנמיה, “אם הבוגדת לא תומת, היא תמריד את העם.”

הצפעוני הביט לעבר שני השופטים האחרים,

“עונש מוות!” פסק העבד האדומי.

“עונש מוות,” חזרו אחריו כהד השופטים האחרים.

“גזר הדין יבוצע מיידית!”, פסק העבד האדומי.

בפעם הראשונה בחיי, בדם ליבי, התכחשתי לבתי וגיניתי אותה על כפיות הטובה שלה בקול גדול, הייתי חייבת להציל את הנסיכים הצעירים, הרי הנמיות האדומיות יכולות בכל רגע ללהג על דמיונם של הנסיכים לאריוס, העבד בהתקפת הטירוף שלו, עלול לרוצחם, אחרי שירווה מדם אימם שחרצה את דינה במו לשונה.

התליין המלכותי הגיש למרים בקבוק זכוכית, שתי אותו מלכה, בעוד דקה לא תחושי מאום.”

“לא אשתה,” גם בתי הייתה בהתקפת טירוף והביטה ישר בעיניו של המטורף האדומי, “היית הקטגור, השופט, היה גם התליין. אני אמות על רגלי, דקור אותי בחרבך, בתק את הרחם שהביא לך חמישה ילדים.”

האדומי נרעד, אך אחז בחרבו ונעמד במרחק של אמה ומחצה מבתי והשפיל את עיניו.

“הבט בעייני”, העבד עם הכתר לראשו הרים את עיניו. ראיתי את בתי בטירופה וידעתי, זו הפעם הראשונה מאז אירוסיה הכפויים לעבד האדומי שהיא חופשיה באמת, חופשיה גם ממני.

“עכשיו דקור אותי עבד.” הוא דקר אותה בזעם אין אונים, היא נפלה מתבוססת בדמה. ראיתי על פניה את הכאב הנורא שפילח את קרביה, בקרב הזה היא ניצחה, אך שתינו הפסדנו במלחמה, רק אני נותרתי כדי להציל את הנסיכים מהמטורף והנמיות האדומיות. במלחמה כולם מפסידים. רגע לפני שהחיים עזבוה היא הביטה בעיני. אני חושבת שהיא סלחה לי. הרי לא מפחד התכחשתי לה, הרי אמרתי לה שאשפיל את עצמי, כדי להציל את הנסיכים.

העבד האדומי פרץ בבכי בלתי נשלט. שהתאושש מעט ציווה לקחתו לסמאריה עד שיחלים. אותי הוא ציווה לכלוא במצודת האנטוניה.

“מסוכן מדי להשאירה חופשיה,” אמר.

הקשר

אלכסנדרה

הייתי אסורה באגף הנשים בארמון מצודת האנטוניה. לפנות ערב, שמעון סגן מפקד האנטוניה נכנס לחדרי וסגר אחריו את הדלת הכבדה.

“נסיכה, מפקד המצודה פקד עלי להוציאך להורג בעריפה בחצר המצודה.”

 “זה אמור להיות תפקידו של התליין המלכותי,” עניתי בקור רוח.

“התליין המלכותי נפל למשכב.”

“אני מבינה, מתי זה אמור לקרות?”

“כאשר יחלים המלך הורדוס ויחזור מסאמריה, או כאשר ימות.”

“אתה בן למשפחה יהודית גאה, האם אתה מסוגל להוציא להורג נסיכה חשמונאית?”

“אני חייל וממלא פקודות.”

“היית נוכח בהוצאתה של המלכה להורג, ראיתי שנפשך סערה.”

“כמו שאמרתי לך, אני חייל וממלא פקודות.”

“יש לך הזדמנות לעשות משהו גדול יותר מלמלא פקודה לא חוקית של מפקדך האדומי.”

“מהו הדבר הגדול שאוכל לעשות?”

“לפני שהמלך יחזור מסאמריה או ימות, הרוג את מפקדך האדומי והשתלט על האנטוניה.”

“ומה אז?”

“אכריז על הנסיך אלכסנדר כמלך ועל עצמי כעוצרת, אשביע את הקוהורטות באנטוניה אמונים למלך החדש, נשתלט יחד על המצודה המערבית, אשביע אמונים את הקוהורטות שם, כך נשלוט בכל לגיון ירושלים.”

“תכננת הכול, המשיכי”

“נצעד לסמאריה, נשתלט עליה ונביא את המלך הלא חוקי, רוצח המלכה למשפט בירושלים,” שמעון הרהר לרגע,

“אני איתך, חכי כאן כאילו לא אירע דבר, אני אבדוק את האפשרויות ואעשה תכנון מפורט, בערב לפני שנפעל, אגיע לכאן ונדון בפרטים.”

יומיים אחר כך בערב הגיע שמעון לתאי הציג את תוכניתו, דנתי איתו בפרטים.

המרד

אלכסנדרה

בתחילת האשמורת השלישית העיר אותי שמעון.”

“נסיכה, בואי אתי לחצר המצודה, שלוש הקוהורטות היהודיות מחכות לך שם,” לבשתי במהירות את בגדי המלכותיים, התחלנו לצעוד.

“היכן מפקד המצודה?”

“עבר את הסטיקס.”

“והקוהורטות האדומיות?”

“נשקם פורק מעליהן, החיילים והמפקדים עצורים תחת משמר במגוריהם.”

“והנסיך אלכסנדר?

“ער עם אומנתו, מוכן עם הכתר על ראשו.”

בחצר האנטוניה המוארת בלפידים, חיכו שלוש הקוהורטות היהודיות, מסודרות על נשקן. ניצבתי לפניהם בבגדי תפארתי, אלכסנדר ניצב אף הוא בבגדיו המלכותיים וכתר לראשו, שמעון היה לבוש במדיו הצבאיים.

“המלך הורדוס גוסס בסאמריה,” הכריז שמעון, “כדי למנוע תוהו ובוהו בממלכה, החליטה הנסיכה אלכסנדרה ירום הודה, אמה של המלכה המנוחה מרים, להמליך את הנסיך אלכסנדר בן הורדוס למלך יהודה, הנסיכה אלכסנדרה תמונה לעוצרת עד שהנסיך יגיע לגיל שש עשרה, אנטיפס מפקד הלגיון סרב לשינויים, בפקודת הנסיכה אלכסנדרה, הוצאתי אותו להורג ולקחתי את הפיקוד על לגיון ירושלים.”

רחש עבר בין החיילים ואז החלו להישמע קריאות קצובות שהלכו וגברו עד שהפכו לשאגה, “יחי המלך אלכסנדר, תחי העוצרת אלכסנדרה, יחי המפקד שמעון.”

אחרי כמה דקות של קריאות נלהבות, הרמתי את ידה לאות הס, הקריאות השתתקו.

“אני משביעה אותכם אמונים, למלך אלכסנדר, לעוצרת אלכסנדרה ולמפקד הלגיון שמעון, ראו שכל החיילים העומדים לידכם חוזרים על השבועה, חזרו אחרי, אני נשבע.”

“אני נשבע,” חזרו החיילים על דברי וכך שלוש פעמים.

זמן קצר אחר כך הגיעו ארבע הקוהורטות מהמצודה המערבית ובראשם המפקד החדש של המצודה. גם קוהורטות אלה נשבעו אמונים למלך, לעוצרת ולמפקד הלגיון.

 “היו מוכנים בעוד שש שעות,” פקד שמעון, “לכו עכשיו לישון.”

“שמעון, האם הקריאות במסדר היו ספונטניות?”

“ספונטניות מאורגנות, כמה מן החיילים שהיו בסוד הקשר, החלו בקריאות כאשר סימנתי להם.”

“דאג לסוס עבור העוזרת האישית שלי חנה.”

“היא מכשפה, היא תביא לנו מזל רע.”

“היא מביאה מזל רע רק למי שנגדי.”

להוציא את העכבר מחורו

אלכסנדרה

שש קוהורטות התייצבו ברחבת האנטוניה.

“אנחנו נצעד לסמאריה,” הכרזתי, מטרתנו היא להביא את המלך הבלתי חוקי הורדוס, למשפט הסנהדרין באשמה של רצח המלכה החוקית.”

שוב החלו קריאות קצובות שגברו, “תחי העוצרת אלכסנדרה.”

“חנה, הבאת את ציקלון המוות?”

“כן.”

“מהו ציקלון המוות?” שמעון היה מבוהל ועצבני במקצת.

“זהו ציקלון ובו חפצים להטיל קללת מוות באויב,” השבתי, “נשתמש בו רק אחרי שיכלו כל הקיצין.”

התחלנו לצעוד, בדרך הצטרפו אלינו שתי קוהורטות נוספות וקנטוריה מיוחדת של רגלים קלים. בערבו של היום השני הגענו לסאמריה.

ניצבנו מול חומת העיר, אני בבגדי תפארתי, אלכסנדר עם הכתר לראשו. מאחורינו ניצבו חיילי הלגיון. קראתי לעומדים על החומה,

“פתחו את השער.”

מעל מגדל השער הכריז מפקדה הצבאי של סאמריה,

“המלך הורדוס הוא המלך החוקי, אתם מורדים.”

“כוחנו רב משלכם,” הכריז שמעון, “אם לא תפתחו את השער, נכניע אתכם במצור.”

“אנחנו מוכנים למצור.”

אלכסנדר ואני התרחקנו מהחומה. אני מקווה שהקנטוריה המיוחדת תצליח בתפקידה. כעבור זמן קצר נראה איתות ממצודת העיר. הקנטוריה המיוחדת הצליחה, הם חדרו למצודה דרך מנהרה סודית והשתלטו עליה. איתות נוסף נראה ממצודת העיר, ‘המלך הורדוס בידינו’, ליבי עלץ. עבר זמן נוסף איתות נוסף נראה ממצודת העיר, ‘שלוש קנטוריות כבדות נכנסו למצודה דרך המנהרה, הן מוכנות לפרוץ אל השער’, התכנון של שמעון מבריק, הוא האיש הנכון. חיילים חדשים עלו לחומות והרגו את החיילים שהיו שם. גוויתו של מפקד סאמריה הושלכה מהחומה, השער נפתח. חיילי לגיון ירושלים זרמו דרכו, חיילי קוהורטת סאמריה נכנעו, הניצחון היה שלם.

צדק צריך גם להראות

אלכסנדרה

“שמעון, האם קרון הכלא של סאמריה מוכן?”

 “מוכן, אך אני מציע לדון עוד פעם בתוכניתנו.”

 “מה אתה מציע?”

  “שנעמיד את הורדוס למשפט כאן ונוציאו להורג מייד, זו תהיה חציית הרוביקון, אם הורדוס יישאר בחיים זה מצב הפיך.”

“הבהר את דבריך.”

“לגיון אדומיאה ויחידות נוספות, נאמנים להורדוס, נציב סוריה עלול להתערב, כמוהו אנטוניוס שהורדוס הוא יקירו.”

“מי ישפוט אותו?”

“את או אני.”

“נשים אינן יכולות לשבת במשפט, ואתה אינך מכיר את הדין העברי, רק הסנהדרין רשאי לשפוט אותו, זה יהיה משפח לא משפט.”

“אלכסנדרה, השארתו של הורדוס בחיים תיצור מצב מסוכן, הנוהג במזרח הוא להרוג את המלך המודח אפילו ללא משפט.”

“זה אינו הדין העברי, גם מלך מודח זכאי למשפט הוגן, צדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להראות, תפקידך ותפקיד לגיון ירושלים, להביא את הורדוס לדין הסנהדרין, הדיון הזה הסתיים!”

“אני מקווה שלא תתחרטי על החלטתך.”

המשעול תלול יותר בדרך חזרה

אלכסנדרה

לגיון ירושלים המנצח, עזב בבוקר את סמאריה, לפני הטור רכבו סיירים, שמעון המפקד רכב אחריהם עם קנטוריה של שומרי ראש, אחריהם רכבתי בבגדי מלחמה, חנה רכבה לצדי. אלכסנדר הצעיר רכב עם כתר מלכות על ראשו. אחריהם כבול בקרון אסירים העבד האדומי. שאר הלגיון הלך מאחור. לקראת ערב נטינו את מחננו בעמק לבונה.

 “מחר צפוי לנו יום קשה,” אמר לי שמעון, “אם נאמני הורדוס יתעשתו, הם יוכלו לתקוף אותנו במעלה לבונה התלול, או באחד הנחלים שאחריו.”

 “האם אתה מוכן לכל אפשרות? זכור במעלה לבונה הביס יהודה המכבי את אפולוניוס.”

 “אלכסנדרה, את שבויה בעבר, אני לוחם את מלחמות ההווה, אני מוכן לכל התפתחות.”

 למוחרת שלח שמעון את הקוהורטה הראשונה בראש הטור, כל קנטוריה שלה הצטוותה לתפוס עיקול במעלה ולאבטח אותו. הם החלו בעליה המייגעת, לפני שהגיע הטור המרכזי לעיקול, אותת הקנטוריון ששמר עליה שהדרך פנויה. היום היה יום סתיו שרבי, ריחות הזיעה של החיילים התערבבו בקולות התנשפותם. בהתקרבנו לעיקול הרביעי אותת הקנטוריון שהדרך פנויה.

 “עצור,” פקדתי על שמעון והתקרבתי אל סוסו, “החיוך שלו אינו מוצא חן בעיני.”

 “אלכסנדרה, זהו הקנטוריון המצטיין של הקוהורטה הראשונה, הוא נשבע אמונים, כמו כל הקנטוריונים האחרים.”

“האם הוא יהודי אמיתי?”

“הוא יהודי אדומי.”

“אני מרגישה את הבגידה בעצמותי, אנחנו נכנסים למלכודת.”

“אלכסנדרה, אי אפשר לסגת עכשיו, נקווה שהאינטואיציה הנשית שלך תכזיב הפעם.”

שמעון קדם לפניו קנטוריה נוספת, בדרך הצרה זה לקח דקות ארוכות. לפתע לאות של הקנטוריון הבוגד, נורה לעברנו מטח חיצים. שמעון נפל מתבוסס בדמו, חיילים רבים סביבו נפגעו. גם החיילים ששמרו על קרון המאסר נפגעו, מבין העצים הסמוכים לדרך, יצאו חיילים והשתלטו קרון המאסר, הם מצאו את המפתחות ושחררו את הורדוס מכבליו. הורדוס החלים מחוליו באחת וקולו רעם,

“אלכסנדר גם אתה בגדת בי?”

“לא אבא,” בכה אלכסנדר, “סבתא הכריחה אותי.”

“אני מכריז על חנינה לכל חיילי הלגיון ומפקדיו, עכשיו הישבעו לי כולכם אמונים.” רחש עבר בין חיילי הלגיון והגיע לקצה השני של הטור. קולו של הורדוס רעם בהשביעו את החיילים, כל החיילים בטור חזרו על שבועת האמונים, הבנתי שאיבדתי את הלגיון.

בריחה מכושפת

אלכסנדרה

“נברח,” אמרתי לחנה, היא זרקה אבן רעם לאחור ואחת קדימה, הרעם המם את החיילים.

הורדוס

“מכשפה,” זעק סבסטוס המבוהל.

“סבסטוס,” רעם קולי, אתה מפחד מנשים? היה גבר.”

“מה ברצונך שאעשה?” נשמע קולו החלוש של סבסטוס.

“אני רוצה לערוף את ראשה של הבוגדת במו ידי, קח עשרה פרשים ורדוף אחריהן, הן לא יוכלו להימלט, אם אשמע מפיך את המילה מכשפה פעם נוספת, תחזה בכישוף של הפרדות ראשך מכתפיך.”

אלכסנדרה

הדהרנו את סוסינו במעלה הדרך חנה זרקה עוד שתי אבני רעם בדרכנו. נמלטנו מסבסטוס ואנשיו, במזלג הדרכים בחרתי בדרך הימנית לאחר זמן קצר התעשתתי, הייתי חייבת לבחור בדרך השמאלית, הדרך הזאת מובילה למרומי הצוק עליו מצדית קטנה השומרת על המעיין למטה, הבטתי לאחור, מאוחר מדי סבסטוס ואנשיו קרובים מדי.

“חנה, כמה אבני רעם נותרו לנו?”

“אף לא אחת,” נשאר רק פחדו של סבסטוס, אני מקווה שהמצדית ריקה מחיילים.

רקוויאם

אלכסנדרה

 המשכנו לכיוון המצדית, היא הייתה ריקה, עברנו את גשרון העץ הקטן מעל החפיר, ירדנו מהסוסים והרמנו את הגשרון.

 הורית לחנה לקשור את הסוסים. דקות אחדות אחר כך הופיעו סבסטוס ואנשיו מעבר לחפיר. ניצבתי מעל החפיר וחרבי בידי. חנה ניצבה לידי.

 “סבסטוס אכשף אותך אם לא תתרחק,” קראה חנה, “אתה במרחק של פחות מעשרים אמה ממני.”

 סבסטוס וחייליו התרחקו,

 “מכשפה אינני רודף אחריך, תני לי את הנסיכה ואעזבך לנפשך.”

 “סבסטוס,” הפעם זו הייתי אני, “אם אתה או מי מאנשיך יעברו את החפיר, אהרוג אתכם. לא מכבודך שאישה תהרוג אותך.”

“אירה בך בקשת.”

“כך לא תתפוס אותי בחיים ולא תביא אותי שלל למלך.”

“היכנעי אין לך סיכוי.”

“במקרה הגרוע ביותר אקפוץ מהצוק.”

“מה את מציעה?”

 “התרחק עם חייליך למרחק שתי סטדיות מהמצדית, עד הבוקר אחליט אם להסגיר את עצמי.”

“את יכולה לרדת אל המעיין בשביל התלול.”

“מסוכן לרדת למעיין בלילה, מה אעשה שם בלי סוסים? תוכל בקלות להשיג אותי בבוקר.”

“אם לא תרדי אלי עד הזריחה, אעלה למצדית ואלכוד אותך חיה או מתה.”

“מסכימה, להתראות בבוקר.”

חנה

 שעת הזריחה הגיעה, סבסטוס ואנשיו עלו רכובים על סוסיהם בדרך המוליכה אל המצדית, שלושה חיילים ירדו בזהירות לחפיר, עלו בצדו השני והורידו את הגשרון. סבסטוס ואנשיו חצו אותו. המדורה שראו סבסטוס ואנשיו בלילה עדיין בערה, ריח מחליא של בשר חרוך מילא את האוויר. לא רחוק משם עמדתי אני, שתי הסוסות עמדו קשורות.

 “מכשפה מה קרה כאן?” הוא היה עצבני ומאוכזב, הטרף חמק מבין שיניו, אך הוא שמר על מרחק ממני, פוחד שאטיל בו כישוף.

 “הנסיכה אלכסנדרה שמה קץ לחייה, היא לא הייתה מוכנה ליפול לידיך בעודה בחיים.”

“למה לא קפצה מהצוק.”

“היא חששה שיתעללו בגופתה.”

“מוות כזה דורש תכנון ואמצעים.”

“היא תכננה הכול, היא הרעילה עצמה ואני שרפתי את גופתה.”

“איך שרפת את גופתה?”

 “כד שמן ואבני הצתה שנשאתי על סוסתי, בתוספת עשבים יבשים שליקטתי.”

“מה את מתכוונת לעשות?”

“עוד לא החלטתי בכל מקרה אין זה מעניינך,” עליתי על סוסתי,

“סבסטוס התרחק והרחק את אנשיך מהגשרון, ולא אהרוג את כולכם.”

“סבסטוס ואנשיו פינו לי את הדרך,

“אל תעזי לחזור לארמון, מכשפה,” צעק סבסטוס אחרי.

חלק שלישי – השיבה מהמתים

תוכן עניינים

• 723 AUC – (29 לפנה”ס)
• 724 AUC – (28לפנה”ס)
• 728-736 AUC – (24-16 לפנה”ס)
• 731 AUC – (21 לפנה”ס)
• 734 AUC – (18 לפנה”ס)
• 738-736 AUC – (16-14 לפנה”ס)
• 746 AUC – (7 לפנה”ס)
• 749 AUC – (4 לפנה”ס)
• 754 AUC – (1 לספירה)
• 762 AUC – (9 לספירה)

723 AUC – (29 לפנה”ס)

תוכן עניינים

• מנסיך לעבד
• אשת מזימות
• קסטיוס בני המאומץ

מנסיך לעבד

אנטיגונוס

התעוררתי משינה עמוקה. המפקד אריוס חייך אלי בנעימות, הייתי אז בן חמש.

“מהיום שמך קסטיוס ואתה בני המאומץ.”

“למה אני קסטיוס ולא אנטיגונוס?”

“זוכר מה אמרה לך אמא?”

השיחה האחרונה עם אמא לפני שהתרדמה נפלה עלי, לא נתנה לי מנוח עוד שנים ארוכות אחר כך.

“אמא את כבר לא אוהבת אותי?”, אמא התייפחה.

“אני אוהבת אותך יותר מכל אחד אחר.” היא אימצה אותי אל ליבה.

“אז למה את מוסרת אותי למפקד אריוס?”

“כדי להציל את חייך ילד שלי,” שוב היא געתה בבכי.

“אמא אני רוצה לחזור לירושלים, אל האחים שלי. אפילו אל אבא שאני מפחד ממנו. אני לא רוצה לחיות עם המפקד אריוס, אפילו שאני אוהב אותו.”

“בן, אתה סומך על אמא שלך, שהיא תעשה הכול בשבילך?”

“כן, אמא אבל למה?”

“כשתגדל תבין, לך עם המפקד אריוס, הוא איש טוב, הוא יעשה הכול בשבילך.”

“אכין לך ארוחת בוקר,” המפקד אריוס העיר אותי מהרהורי.

“איפה אמא עכשיו?”

“הפליגה ליהודה.”

“אנחנו נשארים ברומא?”

“לא אנחנו נפליג בקרוב לאנטיוכיה שבסוריה.”

“אז מהיום אני קסטיוס?”

“כן,” שנים אחרי השיחה הזאת הרהרתי, נרדמתי כנסיך אנטיגונוס והתעוררתי כעבד קסטיוס.

אשת מזימות

“חנה”

לקחתי את המגילות האחרונות של זיכרונות אלכסנדרה וזיכרונות מרים בתה שהיו גם כן בציקלון המוות. רכבתי למודיעין משם שלחתי יונה לאנטיוכיה שסיפרה על מותי, אסור היה לי להשאיר עקבות. המשכתי ליפו משם הפלגתי לסלווקיה פיריאה, בערב הגעתי אל הווילה של אריוס. חיבקתי אותו בחוזקה ונשקתי לו בעוז על שפתיו.

אריוס

 ליטפתי את פניה, עורה היה חלק ורך כמשי, צבעי איפור נשארו על ידי.

 “אלכסנדרה? קיבלתי יונה מחנה, חשבתי שאת מתה.”

“חזרתי מן המתים.”

“כאשר קראתי איך מתת, כמעט מתתי מצער גם אני, איך הצלחת להתל בהורדוס ואנשיו?”

“אספר לך אחר כך, איפה אנטיגונוס?”

“ישן בשלווה במיטתו, רוצה לראותו?”

“כן.”

 נכנסנו לחדרו של אנטיגונוס, הילד ישן בשלווה וחיוך שפוך על פניו, אלכסנדרה נשקה על מצחו יצאנו מחדרו.

 “אני חוזר על שאלתי, איך הצלחת להתל בהורדוס ואנשיו?”

 “תכננתי זאת מזמן, חנה אמרה לי שבלעדי אין טעם לחייה, שאלתי אותה אם תהיה מוכנה למות במקומי במקרה הצורך, היא אמרה לי שתעשה זאת בשמחה, מאז לכל מקום בו היינו יחד, היא נשאה ציקלון ובו רעל, כד שמן קטן, אבני הצתה, מכחול וצבעי איפור.”

“למה בחרת בהרעלה ושריפה?”

“לא רציתי שחנה תסבול, השריפה הייתה כדי שלא יזהו אותה לפי הצלקות על פניה.”

“תמיד היית אשת מזימות.”

“שנקלענו למצדית, היה ברור שזה הזמן לממש את התוכנית, לא רציתי לתת לסבסטוס את התענוג לתופסני בחיים.”

“מה תכננת לעשות שתגיעי לכאן.”

“שא אותי לאישה כחנה.”

“למה כחנה?”

“אסור שייוודע שאני באנטיוכיה, קורי העכביש של הורדוס פרוסים גם כאן.”

“אשאך לאשה בשמחה, בכל שם שתבחרי, לא תצטרכי להתגנב לחדרי.”

“אריוס, ילדי נרצחו, כולי תקווה שנוכל להביא ילדים לעולם.”

“אשמח להביא אחים לקסטיוס, זה שמו של אנטיגונוס עכשיו.”

“הם יהיו חשמונאים אמיתיים ויבואו לעולם בדרך הטבע, משנתה של רוקסן לא תהיה מעורבת בשום צורה או דרך, רק אלוהים יחליט אם אלו יהיו בנים או בנות.”

“יש בי תשוקה להביא את הילד שלנו עכשיו.”

“אריוס עוד לא התרחצתי מהדרך.”

“במרחץ יש אמבטיית בהט, אחמם לך מים.”

שהמים היו חמים, פשטה אלכסנדרה את בגדיה, ומחתה את איפורה של חנה.

“אלכסנדרה את יפה ומהממת מתמיד.”

“אריוס, היכנס אתי לאמבט.”

פשטתי את בגדיי ונכנסתי לאמבט,

“נקה אותי בבורית, אל תפסח על שום פיסת עור בגופי, פנק אותי.”

“אריוס, הוצא אותי מהאמבט, נגב את גופי, שלא תישאר עליו טיפת מים,” אלכסנדרה הייתה משולהבת,

“אריוס שא אותי על ידיך לקוביקולה שלך, היום ניצור את הילד שלנו.”

נרדמנו חבוקים לאחר ליל אהבה. הרוח הקלילה ליטפה את גופינו העירומים והמיוזעים. בבוקר שמענו את אנטיגונוס ליד מיטתנו,

“אבא, מאוחר אני רעב,” אלכסנדרה מיהרה לכסות את עצמה.

“אבא, למה סבתא אלכסנדרה איתך במיטה?”

“זו לא סבתא אלכסנדרה, זו חנה המשרתת שלה.”

“אבא, זו סבתא אלכסנדרה לחנה יש צלקות על הפנים.”

“בן, מה שמך?”

“קסטיוס.”

“אז שמה של סבתא אלכסנדרה הוא חנה.”

“אני מבין, סבתא חנה תני לי נשיקה,” אלכסנדרה נשקה לו.

“חכה לנו בטרקליניום, נתלבש ונאכל יחד ארוחת בוקר.”

אלכסנדרה שוב עטתה את פניה של חנה, אכלנו ארוחת בוקר שהוגשה על ידי עבד, העבד יצא מהטרקליניום.

“קסטיוס, אתה מבין למה סבתא אלכסנדרה נקראת חנה?”

“כן אני מבין, אסור לאף אחד וגם לעבדים לדעת שהיא פה, כמו שלאף אחד אסור לדעת שאנטיגונוס גר פה.”

“אתה ילד נבון.”

“אבא, חנה תגור בוילה שלנו?”

“כן, אנחנו נתחתן, היא תמיד תישן בקוביקולה שלי.”

“שאני אפחד, מותר לי לבוא למיטה שלכם?”

“כן.”

אלכסנדרה

“סבתא חנה, מה שלום אמא שלי?” השאלה ירדה על ראשי כפטיש כבד, נאלמתי דום.

“חנה, אי אפשר יותר להסתיר את האמת, הוא ילד נבון, הוא יכול להבין.”

“תספר לו אתה, אני לא מסוגלת.”

“אמא שלך מתה,” קסטיוס פרץ בבכי.

“אריוס, מתי אמא מתה?”

“כמה חודשים לאחר שנפרדתם.”

“איך היא מתה?”

“אביך הרג אותה.”

“היא ידעה שהוא יהרוג אותה?”

“כן.”

“אריוס, אתה האבא האמיתי שלי, לא הרוצח,” אם הוא היה יודע כמה זה נכון.

“סבתא חנה, את חושבת שהמלך הורדוס רצה להרוג גם אותי?”

“אינני יודעת, אך הייתה סכנה גדולה שזה יקרה, בגלל זה החלטנו אימך ואני למסור אותך למפקד אריוס, בגלל זה לאף אחד אסור לדעת שאתה ואני פה.”

“מה יקרה לאחים והאחיות שלי?”

“אינני יודעת, אך אני פוחדת שיאונה להם משהו רע.”

“אולי גם הם יבואו לכאן?”

“לצערי אינני רואה דרך לעזור להם, אך אריוס ואני נחשוב על כך יחד.”

אנטיגונוס שוב פרץ בבכי ומצא ניחומים בחיקי ובזרועותיו החסונות של אריוס.

קסטיוס בני המאומץ

אריוס

 הדבר הראשון שעשיתי אחרי כשהגענו לאנטיוכיה, היה לשחרר את הילד קסטיוס שהיה רשום כעבדי ולרשום אותו כבני המאומץ.

 אהבתי את קסטיוס/אנטיגונוס אהבת נפש, כסף לא היה חסר לי. מרים נתנה לי שטרות נוספים אותם פדיתי במקדש אפולו באנטיוכיה. שכרתי לו את המורים הטובים ביותר למדעים ופילוסופיה. כמו כן הוא למד תורה מפי הרב הגדול באנטיוכיה.

 “אמא שלך הורתה לי להעניק לך השכלה הלנית, רומאית ויהודית. כך תוכל לבחור את דרכך בעתיד.”

 הדרכתי את הילד לקרוא כל ספר על ממלכת יהודה, משפחת החשמונאים ועלילות הורדוס. גם את זיכרונות המלכים החשמונאיים המפוארים שהיו ברשותי נתתי לו לקרוא. סיפרתי לו דברים שלא נכתבו בשום מקום, עליהם נודע לי כשפיקדתי על משמר האנטוניה.

כמו כן אימנתי את הילד בהאבקות, לחימה בחרב ובחנית, ירי בקשת ורכיבה על סוסים.

724 AUC – (28 לפנה”ס)

מחירה של יהירות

אלכסנדרה

תשעה חודשים לאחר שהגעתי לאנטיוכיה, נולד אבשלום בננו. הוא לא היה החשמונאי האמיתי לו פיללנו. פניו היו רחבות כמו פניהם של אנשי השיירות המביאים משי מהמזרח. הרופא שבדק אותו שאל אותי,

“מה גילך גבירה?”

“ארבעים ושתיים.”

“הרופוליס⁹ מאלכסנדריה כתב שתינוקות כאלה נולדים לפעמים לנשים שעברו את גיל ארבעים.

“האם אפשר לרפא אותו?”

“לא גבירה, אך ברב המקרים חייהם קצרים, תוכלו להביא ילדים אחרים,” הרופא הלך.

לא רציתי את ילדו של אריוס כשהייתי צעירה יותר זהו עונש מאלוהים על יהירותי. הילדמת לאחר כמה חודשים. אמרתי לאריוס שלא אוכל לעמוד בעוד תינוק כזה, הוא כיבד את רצוני, לא הבאנו ילדים נוספים.

728-736 AUC – (24-16 לפנה”ס)

הגימנסיון

אנטיגונוס

בגיל עשר התחלתי ללמוד בגימנסיון, מובן שגם כאן הייתי בנו המאומץ של אריוס, קסטיוס. כמו כל הנערים, נאבקתי עירום בפליאסטרה. בזכות אבי המאמץ שלימדני האבקות הייתי מלך הזירה. הנערים האחרים קינאו בי על הצלחתי. כל מי שלעג לפאלוס הנימול שלי אכל את החול בפליאסטרה. כמו לנערים אחרים הוצע לי להשתתף בשעשועי אהבת גברים, סירבתי. הסתפקתי בהערצת הנערות אלי. גבעת וונוס נשית, תמיד הייתה חביבה עלי מעכוז גברי.

731 AUC – (21 לפנה”ס)

מיהו קסטיוס?

אריוס

  שמונה שנים התחמקתי משאלתו של אנטיגונוס,

“אבא, הילד קסטיוס היה קיים?” שהגיע אנטיגונוס לגיל שלוש עשרה החלטתי שהגיע הזמן לענות על השאלה.

“כן, היה ילד בשם זה,” עניתי בלב כבד.

“אבא, אני חייב לדעת הכול על הילד שאת שמו אני נושא.”

“בן, עשיתי דבר נורא, אני פוחד שתשנא אותי.”

“כל דבר שעשית, היה מאהבתך אל אמא ואלי. אוהב אותך תמיד,” נשמתי נשימה עמוקה.

“במבצר אלכסנדריון, נתנה לי אימך דיוקן שלך ומכתב. היא הורתה לי לנסוע לרומא ושם לפתוח את המכתב.”

“מה היה כתוב בו?”

“עליך לקנות ילד הדומה ככל האפשר לאנטיגונוס.”

“קנית אחד שדומה לי?”

“כמו שתי טיפות מים,” אנטיגונוס הרהר לרגע.

“איפה קונים ילדים?”

“בשוק העבדים כמובן.”

“מי היו הוריו?”

“אביו בלתי ידוע, כנראה אציל רומאי. אמו הייתה שפחה סמניטית בבית זונות יוקרתי ברומא.”

“למה אתה אומר הייתה?”

“כי אחד הלקוחות הרג אותו בשכרותו,” אמרתי בזעם.

“רצית להגיד רצח אותה.”

הרג שפחה אינו פשע, הוא שילם פיצויים לסרסור, אשר מכר את הילד לסוחר עבדים,” זו דרכו של עולם, טוב שאנטיגונוס בצד הנכון של החיים.

“מי בכלל רוצה לקנות ילדים קטנים כאלה?”

“בדרך כלל גברים שמחפשים תענוגות,” איזה גורל נורא נועד לילד האומלל הזה.

“גם אתה עשית דברים כאלה?” הייתי מזועזע מהשאלה.

“חס וחלילה! פינקתי אותו, הלבשתי אותו במיטב הבגדים, הראיתי לו את כל נפלאות רומא. הוא אמר לי שמעולם לא היה כל כך מאושר.”

“אמא ידעה שאתה מפנק אותו.”

“היא שכתבה לי לעשות כך.”

“אהבת אותו?”

“בכל ליבי, כמעט כמו שאני אוהב אותך,” חמימות נפלאה מלאה אותי.

“שלחו אותו ליהודה במקומי?”

“לא, דבר כזה היה מתגלה מיד, הוא הרי לא ידע עברית ולא היה נימול.”

“אז מה קרה לו?” השאלה הבלתי נמנעת הגיעה.

“ביום בו נפרדת מאימך הוא מת. למוחרת נקבר קבורה מלכותית.” התחלתי לבכות.

“אבא, איך הוא מת?”

“הרגתי אותו,” הרגשתי פגיון חד מפלח את קרבי, “מכה מיומנת שברה את מפרקתו, הוא לא סבל כאב, הוא מת שחיוך על שפתיו.”

אנטיגונוס

אבא הלוחם הקשוח בכה כילד, חיבקתי אותו בחום.

“אני אוהב אותך אבא. לפחות חודשי חייו האחרונים של קסטיוס האמיתי היו מאושרים, הוא נקבר כמו נסיך, ייתכן שזה היה טוב מהגורל שיועד לו.”

734 AUC – (18 לפנה”ס)

נישואין

אנטיגונוס

 בגיל שש עשרה עדיין כקסטיוס, עד מתי אחיה בשקר הזה? נשאתי לאשה יהודייה משכילה ממשפחת החשמונאים. לאחר כשנה נולד בני מרקוס. ביום השמיני לחייו הוא נימול. מרכוס קיבל גם כן חינוך מעולה ככל שיכולנו לתת לו. גם את הפרטים על עלילות משפחת החשמונאים למד. גם הוא חי בשקר קסטיוס. עד כמה השקר היה חיוני? בהכירי את טירופו של אבי הורדוס מלך יהודה, ידעתי, האמת היא מוות השקר הוא חיים.

738-736 AUC – (16-14 לפנה”ס)

האפביון

בגיל 18 התחלתי ללמוד באפביון, המכשיר אותך להיות אזרח של הפוליס אנטיוכיה. הצטיינתי גם בהכשרה הצבאית שלי. הייתי גאה באזרחות הרומית שלי ובאימפריה שלנו. למרות שהייתי בעל משפחה, השתוקקתי להתגייס לאחד הלגיונות של הפרובינקיה סוריה, הייתי בטוח שאגיע לדרגת פרימוס פילוס¹⁰, ביקשתי את ברכתו של אבא הלגיונר.

 “אימך התנגדה לאפשרות הזאת. היא אמרה שייעודך אינו להתגייס לשנות שירות ארוכות, עם אפשרות סבירה להיהרג כליגיונר פלבאי, באחד משדות הקרב של האימפריה.”

“אז מהו ייעודי?”

“אולי פעם תדע.”

“אתה וסבתא יודעים?”

“אנחנו יודעים, אם יגיע היום תדע גם אתה.”

“האם אז יסתיים שקר קסטיוס?”

“קרוב לוודאי שיסתיים.”

לכבודה של אמא ולמען ייעודי הלוטה בערפל, החלטתי לגנוז את רעיון הקרירה הצבאית בלגיון.

746 AUC – (7 לפנה”ס)

תוכן עניינים

• להיות או לא להיות אנטיגונוס?
• ביתי הוא מבצרי
• רומא בפעם השנייה
• פגישה עם הקיסר
• חזרה לאנטיוכיה

להיות או לא להיות אנטיגונוס?

אנטיגונוס

 בגיל עשרים ושבע, קראו לי אריוס ואלכסנדרה לפגישה בטרקליניום.

 “אנטיגונוס,” אמר אבא, “הנורא מכל קרה, אביך המטורף רצח את שני אחיך.”

 הייתי המום דקות ארוכות, זו הייתה המחשה חדה כסכין למה נאלצתי לחיות בשקר כל השנים הללו. לאחר שהתאוששתי המשיכה סבתי,

 “נשארת המלך החוקי האחרון של ממלכת יהודה, עליך לבחור עכשיו, האם תהיה המלך אנטיגונוס החשמונאי? או שתמשיך בחיי האזרח הרומאי השלו קסטיוס מגיוס?”

“סבתא, מה משמעות הבחירה?”

אם תבחר באפשרות הראשונה יש בה תהילה אך גם סכנה גדולה. העבד האדומי המטורף ירדוף אחריך ואחרי בנך.”

“אגלה לך סוד, ,אמר אבא, “אני אביך האמיתי וגם אביהם של אחיך שנרצחו, אתם חשמונאים אמיתיים ולא בני תערובת כמו שחשבת עד עכשיו.” דקות ארוכות ניסיתי לעכל את אפשרויות הבחירה שלי ומשמעותן.

“החלטתי לנסות ולהיות אנטיגונוס מלך יהודה.”

“בחרת בתהילה,” אמרה סבתא, “אם כך סע לרומא, פגוש את אחד האנשים הנכבדים איתם נפגשתם אתה ואימך והחלפתם מזכרות, הזדהה כאנטיגונוס הנסיך המת מיהודה בעזרת המזכרות.”

“רק עכשיו אני מתחיל להבין את התוכנית הגאונית שלך ובתך, אני מלא הערצה,” אמר אבא.

“גם אני לא הבנתי אז את משמעות הפגישות האלה, הייתי אז ילד קטן, את יכולה להזכיר לי מי האנשים אתם נפגשנו?”

“הבכיר ביותר היה מרקוס ויפסניוס אגריפה, אך כידוע לך הוא נפטר לפני מספר שנים, הנותרים הם בתו ויפסניה אגריפינה, גאיוס אסיניוס פוליו ובנו גאיוס אסיניוס גאלוס סאלונינוס.”

“ומה אז?”

“ברר מי מהם בידידות עם האיש החזק ברומא אוגוסטוס קיסר, בקש שיארגנו לך פגישה איתו. בפגישה שכנע אותו שאתה הוא הראוי למלוכה, ולא מישהו מהאשפה האדומית שהורדוס ישאיר אחריו.”

“האם חשיפתי כאנטיגונוס אינה מסוכנת לכולנו.”

“היא מסוכנת מאוד,” אמר אריוס, “אנחנו כאן נתארגן להגן על עצמנו, ברומא עליך לדאוג לביטחונך, אליך לנסות שאת הסוד ידעו כמה שפחות אנשים.”

“סבתא, לא אאכזב אותך ואת אמא, אבא לא אאכזב גם אותך.”

ביתי הוא מבצרי

אריוס

 אחרי שאנטיגונוס הפליג לרומא, הזמנו את מרקוס בן עשר לפגישה בטרקליניום.

 “אתה הנצר האחרון לבית חשמונאי, ברגע שייחשף אביך כאנטיגונוס לבית חשמונאי, ייתכן מאד שינסו להתנקש בחייך ואולי גם בחיי ובחיי אלכסנדרה.”

“מה עלינו לעשות?”

“ראשית נחזיר את אימך לבית הוריה, היא אינה המטרה ואין צורך לסכן אותה.”

“האם נעקור מביתנו ומעירנו?”

“לא, שליחיו של המלך הורדוס ימצאו אותנו בכל מקום, נהפוך את ביתנו למבצרנו.”

“איך הופכים בית למבצר?”

“נבנה קירות אבנים גבוהים מסביב לחצר, נחליף את השער ואת הבריח, כמו כן נקים כמה מכשולים מוסווים שיופעלו רק בעת הצורך. נבצר את החדר מול השער תמיד יהיה שם נשק. החדר יהיה נעול כשלא נשתמש בו. אף אחד מלבדנו לא יכנס אליו. שלושתנו נעבור לישון בחדר זה. אנחנו נעשה את כל העבודה בעצמנו.”

“זו עבודה לעבדים,” התיעוב ניכר על פניו של מרקוס.

“אנחנו נשלח את העבדים אל אחד מידידי, אסור שהם יראו מה אנחנו עושים, אסור שהם ידעו מה עשינו גם אחרי שיחזרו.”

“העבד שלי נאמן לי, אני לא אפחד עם ידע.”

“עבד נאמן רק לעצמו, אדונו קונה אותו והוא ימכור את אדונו בבוא העת.”

הפקדתי את עבדי הבית אצל ידידי. לאחר שהשלמנו את העבודות, חזרו העבדים.

“מהיום אחרי שתחזור מלימודיך, שעתיים אימון צבאי בירי קשת, בחרב וחנית. אלכסנדרה גם את חייבת להתאמן, למרות גילך.”

“אריוס אינני צריכה את רחמיך הגבריים, אני צעירה ממך ובכושר מלא.”

“סליחה האלה אתנה אם פגעתי בכבודך.”

“לא פגעת בכבודי מארס.”

“אם יקרה משהו, אני אתן את הפקודות, עליכם לבצען, גם אם לא תבינו את מטרתן.”

רומא בפעם השנייה

אנטיגונוס

 כאשר הגעתי לרומא חיפשתי את ביתו של פוליו. זכרתי את הווילה בה התארחנו אימי ואני לפני עשרים ושתים שנים. הגעתי לשער הווילה, בעודי חוכך בדעתי איך אציג את עצמי. יצאה אישה מהשער, הכרתי אותה, לפני עשרים ושתים שנים היא הייתה עדיין ילדה.

 “חזרת מן המתים?” ויספינה אגריפינה הנדהמת כמעט התעלפה, זהותי נחשפה.

 “מעולם לא עברתי את הסטיקס.”

 “כמה בכיתי בהלוויה שלך”, היא חיבקה אותי בחום, “אתה יפה יותר מאשר אז, גדול ויפה כמו אפולו. בוא היכנס הביתה, גאלוס בנו של פוליו הוא בעלי עכשיו.”

גם פוליו ובנו חיבקו אותי.

“אתה יכול להסביר לי אחרי ארונו של מי הלכנו אז?” נעץ בי פוליו את עיניו.

“ילד עבד שנועד לחיי חרפה וזכה לקבורת נסיך.”

“אימך היא אשת המזימות הגדולה ביותר שהכרתי, אחרי ששמעתי על אחיך אני מבין למה עשתה זאת.”

“אני מבקש מכולכם שמרו את בואי בסוד, חיי וחיי היקרים לי תלויים בכך.”

“מה מטרת בואך לרומא?”

“באתי לתבוע את ממלכתי, אני חייב להיפגש עם הקיסר בהקדם.”

“אארגן לך את הפגישה הזאת, ויספינה אגריפינה יחסיך עם הקיסר הם הטובים ביותר, את תציגי לו את העניין.”

הקיסר יפגוש אותך בארמונו בעוד שלושה ימים,” הודיעה לי אגריפינה כעבור יומיים.

הקיסר שליט העולם קיבלני בלשכתו. לאחר הטקס המקובל ישבו שנינו.

“הסבר לי בבקשה, למה אתה ראוי יותר לכתר, מיורש העצר הנוכחי ביהודה, הנסיך אנטיפטר.”

“שנינו בני המלך, אך מוצא אמי ממשפחת חשמונאי, שהיא משפחת המלוכה האמיתית ביהודה.”

“משפחת חשמונאי מורדת ברומא כבר יותר מחמישים שנה.”

“לא תמיד היה כך, אבות אבותיי כרתו ברית עם רומא.”

“מה גרם לשינוי?”

“כמו ברומא, גם ביהודה פרצה מלחמת אחים בין סבי לאחיו. פומפיוס מגנוס בחר לתמוך בצד הלא נכון.”

“איך אתה יכול לטעון כך? הרי סבך היה הבכור והמלוכה הייתה שלו בזכות.”

“סבי היה אדם חלש אופי שנשלט על ידי משפחת אנטיפטר האדומי.”

“משפחת אנטיפטר נאמנה לרומא.”

“משפחת אנטיפטר שנואה על היהודים. משפחת החשמונאים אהובה.”

“המלך הורדוס ממלא את תפקידו כהלכה.”

“המלך הורדוס שנוא על היהודים הוא שולט רק בזכות כידוניו וכידוני לגיונות סוריה. הוא אינו מלך אמיתי, הוא טיראן, בנו לא יהיה שונה ממנו, אולי גם אותו יהרוג המלך באחת מהתקפות הטירוף שלו.”

“המלך הורדוס נדרש לשלוט בעם המורד ברומא, אין לגנות אותו על שיטותיו.”
“אני טוען שאם ישלוט ביהודה מלך האהוב על העם, יהודה תהיה שקטה כמו ממלכת קומאנגי¹¹.”

“העם בממלכת קומאנגי תרבותו יוונית וקרובה לרומא.”

“לעם במצרים תרבות שונה ועתיקה, רומא מכבדת את תרבותו והוא אינו מורד.”

“משתמע מטיעונך, שהמלך הורדוס למרות היותו יהודי, אינו מכבד את התרבות היהודית.”

“המלך הורדוס מבזה את התרבות היהודית, הוא הציב דמות בפתח בית המקדש ועבר על איסור עשיית פסל ותמונה במקום הקדוש ביותר לעם היהודי.”

“הדמות הזו, הייתה הנשר הרומאי, העם התקומם נגדה, כלומר העם התריס נגד רומא.”

“זו הייתה גם התרסה נגד רומא, אך יותר מכך זו הייתה מחאה נגד ביזוי התרבות היהודית, יש עוד דוגמאות רבות לכך.”

“איזה מלך תהיה, אם אינך מכבד את אביך?”

“הוא כבר אינו אבי, הוא רצח את כל משפחתי, אם לא היה רוצח את אחי, לא הייתי מתייצב בפניך.”

 “הוכחת שאתה ראוי להיות מלך, אך אני רוצה להתייעץ עם איש חכם המכיר את ממלכת יהודה טוב מכל אחד אחר,” חששות כבדים עלו בליבי.

 “מי הוא האיש איתו אתה רוצה להתייעץ?”

 “ניקולאוס איש דמשק,” ליבי נפל בקרבי.

 “הוא יועצו של המלך הורדוס, חיי, וגם חיי בני ואבי באנטיוכיה יהיו בסכנה אם האיש הזה ידע על אודותי.”

 “ניקולאוס סולד מהריגת אחיך וגם אינו מחבב את יורש העצר אנטיפטר, אולי הוא יקדם דווקא אותך?”

 “אינני סומך על אף אחד מאנשיו של הורדוס.”

 “אם כך השיחה בינינו לא התקיימה, לך לשלום קסטיוס מגיוס,” האם אני קסטיוס בנה של זונה או אנטיגונוס נסיך חשמונאי?

 “קיסר, אני מוכן לקחת את הסיכון, אך אני מבקש שתעשה משהו להבטיח את שלומי ושלום בני משפחתי.”

 “אבטיח את ביטחון כולכם! להתראות אנטיגונוס החשמונאי.”

פגישה עם הקיסר

ניקולאוס איש דמשק  

הזעזוע מהריגתם האכזרית של הנסיכים בני מרים החשמונאית, גרם לי לקחת פסק זמן מהאוויר הרעיל בארמונו של הורדוס בירושלים, לאוויר הנקי יותר ברומא. הקיסר איתו הייתי מיודד, העמיד לרשותי ווילה מרווחת בגבעת הפלטין. חודש לאחר הגעתי לרומא, התבקשתי לבוא לשיחה בלשכת הקיסר, בקשה שאי אפשר לסרב לה. הגשתי לו סל קטן מלא בתמרים נפלאים מיריחו שהקיסר כה אהב וכינה אותם על שמי תמרי ניקולאוס¹².

“ניקולאוס יקירי, מה ביכולתך לספר לי על הנסיך אנטיגונוס בן הורדוס?” השאלה הפתיעה אותי.

 “למה אתה שואל על ילד שמת לפני עשרים ושתיים שנים?” ציפיתי שישאל על הנסיכים שהוצאו להורג, תלמידי שאותם אהבתי בכל מעודי.

 “ניקולאוס, אם שאלתי יש לכך סיבה.”

 “הכרתי את הנסיך כשהיה בן ארבע, לימדתי אותו ואת אחיו יוונית ולטינית. עד שמת ברומא.”

 “איזה תלמיד הוא היה?”

 “המבריק ביותר שהיה לי מעולם, בתוך פחות משנה הוא ידע לקרוא ולכתוב בשפות אלה, הוא גם הכיר על בורין את שפות המזרח עברית וארמית.”

 “היום הוא הגבר היפה ביותר שראית מעודך,” נשארתי בפה פעור.

 “איך זה ייתכן?”

 “אימו וסבתו, הנשים היפות ביותר באימפריה, היו גם החכמות ביותר מלבד קליאופטרה, הם שהעלימו אותו מרומא,” שוב הממה אותי הבשורה, אך מיד הבנתי למה זימן אותי קיסר לשיחה זו.

 “יוליוס גאיוס אוקטביאנוס קיסר, האם רצית לשאול אותי מה דעתי על האפשרות שהוא ירש את המלך הורדוס?” הקיסר חייך אלי, ידעתי שהוא מעריך אותי.

 “ניקולאוס אתה איש חכם,” שוב הוא חייך אלי.

 “דעתי שזו אפשרות מעניינת, אך אני חייב לדבר איתו לפני שאחווה את דעתי על אפשרות זו.”

 “אני כבר דיברתי איתו, הוא גבר צעיר ומשכיל, חכם הרבה יותר משהייתי אני בגילו.”

 “אם כך הוא היורש הטוב ביותר לממלכת יהודה, מזל שהוא ניצל מגורל אחיו.”

עדיף להיות חזירו של הורדוס ולא בנו¹³,” שתקתי לא היה זה נבון לדבר בגנות האיש שמכף ידו אני אוכל.

 “ניקולאוס,” הקיסר הגיש לי נייר, “מכיר את הציור הזה?”  “כן, זה ציור מהספר על המשט של חנון¹⁴ מקרתגו לאפריקה שמעבר לעמודי הרקולס. מצויר כאן אדם פרא שחנון כינה אותו גורילה, ” למה הקיסר מראה לי את הציור הזה כאשר אנו מדברים על יורשו של הורדוס?

 “צדקת ניקולאוס, כאשר פגשתי את המלך הורדוס, ראיתי בעיני את היצור הזה לבוש גלימה מלכותית,” הקיסר אינו אומר זאת רק כדי להביע את דעתו על המלך הורדוס.

 “קיסר, לשם מה ההשוואה הזאת?” הייתי נרגז.

 “ניקולאוס, עלה בדעתי, איך ייתכן שאין רואים שמץ מהמלך הורדוס בבניה של מרים החשמונאית, אין לטעות מיהו אביו של אנטיפטר בנה של דוריס ויורש העצר הנוכחי,” הובכתי, גם אני שאלתי את עצמי את השאלה לא פעם.

 “קיסר, נפלאות הן דרכי האלים. אם מרים הייתה שוכבת עם גבר אחר, היה המלך יודע על כך, דבר לא נעלם מסוכניו ומרגליו.”

 “ניקולאוס, המקרה הזה אינו נפלאות האלים אלא גחמות האדם, אולי ביום מן הימים נדע את התשובה,” הקיסר חייך לעצמו.

“ניקולאוס,” הקיסר הראה לי נייר נוסף, “זה דיוקנו של אריוס מגיוס מפקד המשמר של המלך הורדוס, מהזמן שבו שימש שומר ראשו של אבי המאמץ בגאליה.”

 “גם אימו ואחותו של הורדוס, טוענות שהוא אבי הנסיכים שילדה מרים, הורדוס מאמין בכך.”

 “אם כך, לאריוס ולנסיך נשקפת סכנה גדולה.”

 “אכן כך,” הקיסר מחא כף. “קרא לסופר שלי,” פקד על העבד.

 “ניקולאוס, אכתיב לסופר שלי איגרת אל אדונך, היא תבטיח את שלום האנשים שהזכרתי קודם לכן, אתה הוא זה שתמסור אותה לידיו.”

 “קיסר, במזרח הורגים לעיתים את השליח.”

 “כרצונך ניקולאוס, שליח קיסרי בספינה מהירה יביא את האיגרת לייעדה.”

הסופר החל לרשום.

‘מאת אימפרטור גאיוס יוליוס אוגוסטוס קיסר אל הורדוס בן אנטיפטר מלך יהודה.

אני שמח לבשר לך שבנך אנטיגונוס, לא מת כפי שסברו כולם, אלא נמצא ברומא. וידאתי מעל לכל ספק שהוא אינו מתחזה. מצאתי אותו ראוי למלוך אחריך. אני מציע שתשנה את צוואתך ותמנה אותו ליורש. בינתיים הוא יחזור לעירו אנטיוכיה בסוריה. אם יארע דבר מה רע לו, לבנו, לאביו המאמץ, לאשתו או לכל אדם הקשור אליו, אייחס זאת למחשבותיך הרעות. במקרה כזה תודח מיידית מן הכתר ומשפחתך תורחק מיהודה. אם תהיה הוכחה לכך שמישהו מהאנשים שהזכרתי נפגע בשל מזימה, כל המעורב בה, יישפט כמורד ברומא ויצלב. מאחל לך אריכות ימים.’

הסופר הכין עוד חמישה העתקים של האיגרת, הקיסר חתם על האיגרת והעתקיה. והסופר חתם את האיגרת והעתקיה בחותם הקיסרי. עותק אחד נשלח לפרוקונסול וארוס הנציב החדש של סוריה, והשנייה נמסרה לנסיך אנטיגונוס שחזר לאנטיוכיה. אני חזרתי לירושלים אחוזת הטירוף. הקיסר חכם, הוא לא הזכיר אותי באיגרתו, כולי תקווה שכך הובטח גם שלומי.

חזרה לאנטיוכיה

אנטיגונוס

 השלתי מעצמי את כסות בן השפחה, הייתי בן אמיתי לאבי, לא עוד ילד זנונים מאומץ, אלכסנדרה שוב הייתה לסבתי האמיתית.

חנה שרופת הפנים והילד האומלל קסטיוס, נשארו רק ברשומות העירוניות של אנטיוכיה עירי שאליה חזרתי. בידי היה עותק האיגרת ששלח הקיסר לירושלים. איגרת זו שגם נציב סוריה ווארוס קיבל עותק שלה, היא שתגן עלי ועל שאר בני משפחתי מהעבד האדומי רוצח אמי ואחי. גם אדם נאלח כמוהו ואנשיו הרצחניים, לא יעזו עכשיו לפגוע בנו.

המשפחה חגגה את הניצחון על הורדוס במשתה קטן בוילה שלנו. אבא הראה לי את כל מה שהוא ומרקוס הכינו לאפשרות ששליחיו של הורדוס ינסו להתנקש בחייהם, לאחר שהחלטתי לחזור ולהיות אנטיגונוס. גם את החדר מול השער שבו הם ישנו בלילות.

“אנחנו יכולים לחזור לישון בחדרים הרגילים שלנו,” הכריז אבא, “החדר מול השער יישאר נעול בעת הזאת

“אז לחינם עשינו עבודת עבדים!” התרגז מרקוס בני.
“אני מקווה שלא נזדקק למה שעשינו, אך ליבי אומר לי שעוד נזדקק לזה.”

749 AUC – (4 לפנה”ס)

תוכן עניינים

• צוואות ורציחות
• טירופו של המלך
• מכתבו של הקיסר
• ההכתרה
• ביתי הוא מבצרי – חלק שני
• צוואות ורציחות – חלק שני

צוואות ורציחות

ניקולאוס איש דמשק

בכל פעם שהמלך הוציא להורג מי מבניו, הוא הכתיב לי צוואה חדשה. כבר חדלתי לספור את הצוואות, בני המלך הראויים אזלו במהירות. רק את הצוואה המורישה את המלוכה לאנטיגונוס, בנו הראוי היחידי שנשאר בחיים, לא הכתיב לי המלך. חששתי לשלומו של הנסיך אנטיגונוס, איש כמו הורדוס יכול להיות קטלני גם אחרי מותו.

המלך מת. אחרי הלווייתו המפוארת, מיהרתי עם צוואתו האחרונה לרומא.

“ניקולאוס,” אמר לי הקיסר, “אינני מאשר את הצוואה הזאת.”

“גם לדעתי זו צוואה גרועה,” אמרתי. רוחו של המלך המת כבר לא הילכה עלי אימים.

“מוטב להיות חזירו של הורדוס ולא בנו,” חזר הקיסר על אמירתו מפגישתנו הקודמת.

“אולי שכחת, אדוני הקיסר, אך כיהודי, מותר להורדוס לגדל בנים כיד המלך, אך נאסר עליו לגדל חזירים,” הקיסר צחק במלוא פיו. הוא קרא למזכירו.

“אכתיב לך איגרת אל נציב סוריה וארוס, אני רוצה שגם ניקולאוס איש דמשק ישמע אותה,” הקיסר הביט לעברי ואני הנהנתי בראשי.

“מאת אימפרטור גאיוס יוליוס אוגוסטוס קיסר אל פובליוס קווינקטיליוס וארוס פרוקונסול סוריה.

החלטתי לא לאשר את צוואתו של המלך המת הורדוס. הוא הרג את כל יורשיו הראויים, אלו שהוא רוצה להוריש להם את ממלכתו, אינם ראויים.

הנסיך אנטיגונוס יוכתר בעזרתך למלך יהודה בעיר אנטיוכיה. לשם כך עליך להביא מירושלים את הכהן הגדול ואת כתרו של הורדוס המכונה ירושלים של זהב. עליך לדאוג שלאחר ההכתרה יגיע המלך ליהודה בליווי שני לגיונות, או יותר לפי הצורך. יש להרחיק את כל משפחת המלך ועוזריו מיהודה. ייתכן שבתחילה יתרחשו מהומות, אך אני מאמין שהם ישככו, המצב יתייצב ונזכה לתקופה של שגשוג ושקט ביהודה,” אם יצלח המהלך, זה יהיה הדבר הטוב ביותר ליהודה.

טירופו של המלך

אריוס

הזמן חלף, חיכינו שהמלך הורדוס, ישיב את נשמתו החוטאת לאשמדאי מלך השדים. התחילו להגיע שמועות על מחלת¹⁵ המלך. גם אם רק חלק קטן מהשמועות נכון, הרי הוא נענש על ידי אלוהי היהודים או האלים הרומיים. לפי השמועות המחלה הגבירה את טירופו, הוא הוציא להורג את יורש העצר החדש, הנסיך אנטיפטר. אנטיגונוס שמח כמובן לאידו של הורדוס רוצח אימו ואחיו. להוציא בנים לא ראויים או צעירים מדי, הוא נותר היורש הראוי היחידי לכתר יהודה. ואז הגעה הידיעה הטובה מכולן, המלך הורדוס מת.

מכתבו של הקיסר

אנטיגונוס

אבי ואני זומנו לארמונו של ווארוס נציב סוריה הוא שלף פפירוס מקפלי הטוגה שלו

“זו איגרת מהקיסר, היא נוגעת בעיקר לך, הנסיך אנטיגונוס,” הוא קרא את המכתב,

חלומי התגשם, אני אהיה מלך אהוב על נתיני. כל בניו של הורדוס, העבד האדומי השנוא, יורחקו מיהודה לנצח. עידן חדש יחל ביחסי היהודים והרומאים.

ההכתרה

מרקוס

מעולם עוד לא התגאיתי כמו ביום הזה. עמדתי עם סבי וסבתא רבתא שלי באחורי הרחבה שלפני מצודת העיר, בקדמת הרחבה, עמד אבי. הפרוקונסול נשא את נאום ההכתרה. הכהן הגדול של המקדש בירושלים לבוש בבגדי כהונה מפוארים התקרב, אבי כרע ברך והכהן הגדול משח את ראשו בשמן מקרן של פר מצופה זהב. הפרוקונסול הגיש לכהן הגדול את כתר יהודה וזה הניחו על ראשו של אבי שהתרומם מלוא קומתו.

“יחי המלך אנטיגונוס,” שאג ההמון שרובו היו יהודים אזרחי אנטיוכיה. הנציב ווארוס הושיט לאבי את שרביט המלוכה. המלך החדש עלה על סוסו והחל מוביל את הלגיונות.

לפתע ראיתי את אבא נופל מסוסו מתבוסס בדמו, מספר חיצים היו נעוצים בצלעותיו ובחזהו, לבושו המלכותי הוכתם בדם, החלה מהומה.

“נעזור לאבא,” בכיתי בייאוש.

 “אתה רואה את האיש ההוא?” אמר לי סבא, “שמו סבסטוס, הוא זרועו הארוכה של המלך הורדוס.”

“אבל הורדוס מת.”

“גם אביך מת, אני מכיר פציעות כאלה מתקופת שירותי בלגיון. אתה הבא בתור אצל סבסטוס, הוא לא לבד כאן, אנחנו חייבים לחזור מהר לווילה, ביתנו הוא מבצרנו.”

שלושתנו רצנו אל המרכבה שלנו, סבא אחז במושכות והדהיר את הסוסים לווילה שלנו. סגרנו את השער.

ביתי הוא מבצרי – חלק שני

אלכסנדרה

 זמן קצר לאחר שהגענו לווילה, התדפק מישהו על שערנו.

 “אני בא בשליחות מפקד המשמר העירוני, הוא שולח אליכם ארבעים חיילים להגנה.”

 “אמור למפקד המשמר שאנו מודים לו על הצעתו הנדיבה, אך נגן על עצמינו אם נדרש,” השיב לו אריוס, השליח הלך.

 “למה סירבת לקבל את הגנת המשמר העירוני?” שאל מרקוס.

 “רצח אביך הוא מזימה שבעלי משרות רמות בעיר שותפים לה. אולי גם מפקד המשמר העירוני?”

 “אריוס,” אמרתי לו, “אתה המפקד כאן, מרקוס ואני חייליך, מה פקודותיך?”

 “מעכשיו אנו עוברים לשכון בחדר המבוצר.”

 בחדר המבוצר שמול שער הווילה חבשנו שריונות. היו שם כלי נשק שונים, מזון ומים לשהייה ארוכה.

 “השריון לא ירד מעלינו יום ולילה,” פקד אריוס, “אחד מאיתנו ישמור ויביט דרך הסדק בדלת אל השער.”

 “ומה בלילה?” שאל מרקוס.

 “אחד צופה אל השער ושניים ישנים, אם השומר רואה משהו, הוא מעיר מיד את השניים האחרים.”

 “עד מתי נתבצר?” שאלתי.

 “בהכירי את השיטות של סבסטוס ודומיו, הוא ינסה להפתיע אותנו בלילה עם חוליית חיסול. הם ימנו יחד בין חמישה לשבעה אנשים החמושים בפגיונות, עלינו להרוג את כולם מלבד סבסטוס. אותו אנחנו חייבים לתפוס ולחקור, רק כך נדע את מי הוא שיחד.”

מרקוס

 אלכסנדרה העירה אותי למשמרת השלישית שלי, גבי כאב במקצת הרי לא הורגלתי לישון חגור בשריון. ראיתי לאור הירח המלא את העבד המסור שלי מסיר את בריח השער, פותח אותו ובורח. סבא צדק עבד נאמן רק לעצמו. הערתי את אריוס ואלכסנדרה.

“פתח בשקט את בריח הדלת שלנו, והמשך לצפות לעבר השער, אלכסנדרה לכי לעמדתך.” אני מקווה שהזקן יודע את אשר הוא עושה.

“אנשים בשער,” לחשתי לסבא.

“לך גם אתה לעמדתך,”

אלכסנדרה ואני עמדנו מאחורי הקיר הנמוך שלפני הקיר האחורי, מול חרכי הירי לקשת.

“כשהם יפתחו את הדלת, אתם תראו אותם באור הירח, אך הם לא יראו אותכם. אני אעמוד מאחורי הדלת חמוש בחרב. עליכם לתת להם להתקדם. כשיעברו אותי, אתם יודעים מה לעשות. זכרו עלינו להרוג את כולם חוץ מסבסטוס.”

סבא הכין אותנו לכל מצב, אם הם לא יתקדמו אלינו אלא יסתכלו אל מאחורי הדלת ויתקלו בסבא עלינו לירות בהם מאחור, לסבא ניסיון בלחימה שלנו אין, הוא במלוא כושרו ומסוגל לגבור על שלושה בחרבו, הוא יודע מה לעשות בכל מצב. גם אלכסנדרה ואני מיומנים בנשק, התמלאתי ביטחון.

הדלת נפתחה, המתנו בסבלנות. שבעת האנשים הלכו בשקט עם פגיונות שלופים בידם. שנים מלפנים. סבסטוס אחריהם עם שני אנשים מצדדיו ושניים מאחור. הם התקדמו לעברנו.

“עכשיו,” לחשה לי אלכסנדרה. מתחתי את מיתר הקשת בעוצמה ונעצתי חץ בחזהו של הימני. אלכסנדרה נעצה חץ בשמאלי. סבא הסתער וחיסל את השנים מאחור בשתי דקירות מיומנות של לגיונר ותיק. אלכסנדרה ואני מתחנו את מיתרי הקשתות שלנו בשנית ופגענו באנשים לצידו של סבסטוס. “סבסטוס היכנע.” צעק אליו סבא כשהוא מצמיד את חוד חרבו לגבו. סבסטוס שמט את פגיונו. “שכב על בטנך.” סבסטוס שכב. “סגור את הדלת והברח אותה.” פקד עלי סבא.

“דקרו את הארבעה שיריתם בהם בליבם,” פעם ראשונה בחיי שדקרתי אדם בליבו, זו הייתה הרגשה משכרת. סבא לא נתן לי להתענג.

קשרו את סבסטוס ברגליו. ובידיו ושמרו עליו,” חרבי הייתה מונחת על צווארו של רוצח אבי, אילולא פקודתו של סבא הייתי משסף את גרונו בהנאה מרובה. סבא פתח את הדלת, הגיע במהירות אל השער והבריח אותו. אחר כך חזר והבריח את הדלת ואז הפך את סבסטוס הכפות על גבו.

“ברוך הבא בצל קורתי סבסטוס יקירי, לא נפגשנו מאז שירתנו יחד את המלך המטורף באנטוניה,” סבסטוס שתק.

“אתה יכול לספר לי מה עשית בצהרי היום ברחבה של מצודת בעיר?” סבסטוס המשיך לשתוק.

“הבער אש.” פקד עלי סבא. שהאש בערה הוא פקד,

“הכנס לאש את סמל העבד הנמלט.”

“אין צורך,” אמר סבסטוס, “אספר הכול.”

“תמיד הייתה אדם הגיוני. אהבת לגרום כאב, אך לא יכולת לסבול אותו. נתחיל, האם החיצים שהרגו את המלך אנטיגונוס, נורו בפקודתך?”

“כן, שלושה מהאנשים המוטלים הרוגים כאן, היו קשתים מעולים.”

“מי נתן את ההוראה להרוג את אנטיגונוס?”

“המלך הורדוס לפני מותו, במקרה שצוואתו לא תאושר.”

“מי עוד מעורב במזימה?”

“מפקד המשמר העירוני באנטיוכיה.”

“מה היה תפקידו?”

“לדווח לי מתי יתקיים טקס ההכתרה ולאתר את עמדות הירי לקשתים. אנשיו גם מתצפתים על הבית.”

“מה הם אמורים לעשות, בהנחה שראו אותי סוגר את השער?”

“בקרוב הם יגיעו לכאן.”

“לא כל כך מהר סבסטוס, מצפות להם כמה הפתעות”, דפיקות נשמעו מהשער.

“סבסטוס האם שיחדת אנשים נוספים?”

“למה שאענה לך? עוד מספר דקות הם יהיו כאן,” עלץ סבסטוס, “הם יודעים על החדר הזה וילכדו אתכם ואני אשלים את משימתי.”

“מרקוס הכנס לאש את סמל העבד הנמלט.”

“אריוס, זו מדורה קטנה עד שהסמל ילהט הם יהיו כאן.”

“מוכן להמר על כך, סבסטוס?”

“כן, הימורים הם טעם החיים”, נשמע קול השער הנפרץ וצהלות החיילים. לאור הלהבה הקטנה נראה פרצופו המחייך של סבסטוס. מיד אחר כך נשמעו זעקות שבר של החיילים.

“סבסטוס, הם נתקלו בהפתעה הראשונה שלי, תעלה מוסווית אחרי השער ברוחב שש אמות, בקרקעיתה נעוצים מוטות מחודדים. סבסטוס סמל העבד הנמלט כבר האדים. יש לך הזכות לבחור מהיכן אתחיל לסמן אותך.”

“אל תתחיל, הזכר לי מה הייתה שאלתך האחרונה.”

” האם שיחדת אנשים נוספים?”

“את הנציב וארוס בכבודו ובעצמו.”

“האם מי מהמשוחדים, יודע על האחרים?”

“לא.”

“אכתיב לאלכסנדרה הודאה שלך, על סמך מה שאמרת בחקירה, לא כולל את הפללתו של וארוס.” אחרי שהושלמה הכתיבה, חתם עליה סבסטוס.

“אכתיב לאלכסנדרה הודאה נוספת שלך, הכוללת את הפללתו של הנציב וארוס,” ההכתבה הסתיימה.

“אלכסנדרה, כתבי עוד שלושה העתקים של כל אחת מההודעות,”

אריוס הציץ מהסדק בדלת.

“סבסטוס, בשורה משמחת בשבילך, חיילי המשמר גישרו על תעלת השער והם מתקדמים בזהירות לעבר דלת החדר הזה. מפקד המשמר הולך אחריהם.”

“למה אתה לא נראה מוטרד.”

“כי מחכות להם עוד כמה הפתעות קטנות.”

“אריוס, לא הערכתי אותכם מספיק, חשבתי זקן בן יותר משבעים, זקנה בת יותר מששים ונער בן שלוש עשרה, למה הם כבר מסוגלים? חטא היהירות.”

“ההודאות מוכנות”, אמר אלכסנדרה, סבסטוס חתם גם עליהן.

“אתה מבין שאני חייב להורגך.”

 “מבין הייטב, אך דע לך שהחשבון עם שלושתכם נשאר פתוח.”

“ידעתי זאת עוד לפני שאמרת. יש לך בקשה אחרונה?”

“יש לי שתיים, הראשונה, מה ההפתעות הנוספות שהכנת?” נשמעה זעקת שבר בחוץ.

“זו ההפתעה הראשונה, תעלה דומה לזאת שמול השער נפערה לרגלי החיילים לפני הדלת הזאת.”

“איך אתם חושבים להימלט מחיילי המשמר?”

“סבסטוס, הזמן קצר ואתה שואל יותר מדי, מה בקשתך השנייה?”

“עשה זאת מהר וללא כאב.”

“מרקוס, הרוג את רוצח אביך.”

נטלתי את פגיונו של סבסטוס והבטתי בעיניו,

“רוצח למזלך אני חייב לעשות זאת מהר.”

“מרקוס, הנצר האחרון לבית חשמונאי, גם זמנך עוד יגיע,” שחטתי אותו כמו שהכהן במקדש יופיטר שוחט חזיר, דמו נטף על ידי.

“פתח את הדלת למנהרה.” פקד עלי סבא, “אתה מבין עכשיו למה התעקשתי שנעשה את העבודה בעצמנו ללא עזרת העבד הנאמן שלך?” שתקתי והדלקתי לפיד, שלושתנו הלכנו במנהרה, שהגענו לקצהה, הסרנו את התמוכות, חפרנו קצת, כיביתי את הלפיד ויצאנו בגדת הנהר.

“נלך” אמר סבא, הגענו לבית ונכנסנו אליו.

“מה הבית הזה?” שאלתי.

“בית מסתור שהכנתי, כאן נשהה בימים הקרובים, עד שיתבהר המצב,” נמלאתי הערצה לסבי על חוכמתו ומסירותו. הלכנו לישון, אחרי ליל השימורים שעברנו.

כשהתעוררתי הגישה לי אלכסנדרה מאפה יבש, פירות יבשים, בשר מיובש ומים.

“אסור לנו להדליק אש, זה התפריט שלנו בימים הבאים.”

כשירד הלילה אמר סבא,

“אני יוצא עכשיו אחזור בעוד כשעה. אסור לכם לצאת מהבית, זכרו מפקד המשמר העירוני הוא מאנשי סבסטוס. בפינה יש נשק אינני חושב שתזדקקו לו.” סבא חזר אחרי כשעה כמו שהבטיח.

“ידיד שלי שלח צרור גיליונות פפירוס מגולגלים וחתומים ועליהם כתוב, ‘אל הנציב וארוס אישית.”

“מה נכתב בהם?” הייתי חסר סבלנות, אלכסנדרה חייכה,

“כתבתי לנציב, מאת אריוס מגיוס פילוס פריור בדימוס אל נציב סוריה וארוס. אחרי רציחתו של הנסיך אנטיגונוס החשמונאי, ניסו רוצחיו לרצוח גם את נכדי אשתי ואותי. תפסתי את האחראי לכך וחקרתי אותו. הוא הודה במעשיו, וגם הסגיר את שמות שותפיו באנטיוכיה. הגיליונות הבאים הם הודאות חתומות של האיש. קרא אותן בעיון. אינני מחפש את ראשך, בתנאי שלא תחפש את ראשי או ראש אשתי ונכדי. מרקוס נכדי יחזור להיות אזרח רומאי אלמוני בנו של קסטיוס בני. אשתי רשומה כחנה וכך זה יישאר.

אם תעשה את הדברים הבאים, אניח שיש הבנה בינינו. טפל כיאות במפקד המשמר העירוני, דאג לפנות מביתי את גופות הרוצחים ואנשי המשמר ששיתפו איתם פעולה. אם יארע משהו לנכדי אשתי או לי, ישלחו ידידים אלמונים שלי העתקים של ההודאה השנייה לקיסר אוגוסטוס.”

צוואות ורציחות – חלק שני

ניקולאוס איש דמשק

נקראתי שוב אל הקיסר, מזכירו קרא מכתב שהגיע מאנטיוכיה.

“מאת פובליוס קווינקטיליוס וארוס פרוקונסול סוריה אל אימפרטור גאיוס יוליוס אוגוסטוס קיסר.

 אחרי הכתרתו של הנסיך אנטיגונוס, הוא נרצח כאן באנטיוכיה. מפקד המשמר העירוני הודה שהיה שותף למזימת הרצח, כדי להימנע מהחרמת רכושו, הוא בחר ליפול על חרבו.

 בנסיבות הנוכחיות, נדרשת הכרעתך, מה עתיד יהודה.

 מכיוון שכשלתי במשימה של המלכת הנסיך אנטיגונוס, אני מגיש את התפטרותי ממשרת הפרוקונסול בסוריה,” הקראת המכתב הסתיימה, שקעתי בהרהורים, מי מהעורבים והנשרים ינקר בנבלת ממלכת הורדוס? הקיסר העיר אותי מהרהורי,

 “ניקולאוס, מה עלי לעשות בקן הצרעות הקרוי יהודה?”

 “אשר את הצוואה שהבאתי לך, או הפוך את יהודה לפרובינציה קטנה,”הקיסר חשב כמהדקות ואז הכתיב למזכירו,

 “מאת אימפרטור גאיוס יוליוס אוגוסטוס קיסר אל פובליוס קווינקטיליוס וארוס פרוקונסול סוריה.

 השועל הוותיק הורדוס היטל בשנינו, כל מי שהיה מעורב בקנוניה מת, אין את מי להעמיד למשפט.

 בחרתי לאשר את צוואתו של הורדוס. רצח הנסיך אנטיגונוס יצית מהומות ביהודה עם ייוודע עליו. מסיבה זו חזרתו של הנסיך לרומא מעולם לא קרתה. כל התכתובות והמסמכים בעניינו יושמדו. בספרי ההיסטוריה ימשיך להיות כתוב שהנסיך מת בילדותו ברומא. בנו ימשיך להיות בנו של קסטיוס, העבד המאומץ של אריוס מגיוס, כמו שרשום בכל המסמכים.

 בקשתך לסיים את כהונתך התקבלה.”

 הקיסר נעץ בי את מבטו החד.

“ניקולאוס, כהיסטוריון היחיד המכיר מקרוב את כל צדדיה של פרשת הנסיך אנטיגונוס, מה שכתבתי במכתבי לנציב וארוס מכוון אליך יותר מאשר אל כל היסטוריון אחר.”

 “מה עלי לעשות כיועצו של המלך המת?”

 “הזמן לרומא את כל הצְּבֹעִים המורעבים אשר בארמונו של הורדוס, עלינו לחלק את הנבלה המצחינה ששמה יהודה.”

754 AUC – (1 לספירה)

האחרון לבית חשמונאי

מרקוס

 בגיל שמונה עשרה קראו לי אריוס ואלכסנדרה,

 “אתה הנצר האמיתי האחרון לבית חשמונאי,” אמרה לי אלכסנדרה, “עליך להחליט האם תרצה לתבוע את זכותך לכתר יהודה, או להיות אזרח רומאי פלבאי, בנו של קסטיוס.” הרהרתי פעם נוספת בסוגיה שהטרידה אותי מאז מת המלך הארור הורדוס.

 “אם אתבע את כתר יהודה, אחיה בפחד את שארית חיי שמא יתנקשו בחיי מרצחים למיניהם.”

 “מי ישמור את לפיד משפחת החשמונאים?”

 “רצח אבי לפני חמש שנים, כיבה לנצח את הלפיד.”

 “מה יהא על ספרי הזיכרונות היקרים של המשפחה?” אלכסנדרה בקושי הסתירה את דמעותיה.

 “העניקי אותם לספריה כלשהי.”

 “איננו יכולים למסרם לספריה, “התערב אריוס, “יש בהם סודות המסכנים את כולנו.”

 “עשו בהם כרצונכם, הספרים כמו מורשת החשמונאים, מכבידים עלי כמשקולת,” נראה היה לי שהמשקולות שהסרתי מכתפי, חזרו אל כתפיה של אלכסנדרה.

 “אתה עדיין דבק בתוכניתך להתגייס ללגיון העשירי?” אריוס קטע את הרהורי.

 “כן, לפני חמש שנים כאשר שחטתי את סבסטוס, גיליתי כמה מלהיב ריחו של הדם החם הניגר,” אריוס ואלכסנדרה שתקו.

762 AUC – (9 לספירה)

הבוגד הגרמני שערף את הבוגד הרומאי

ניקולאוס איש דמשק

 “קווינטיליוס וארוס, החזר לי את הלגיונות שלי!” קרא הקיסר אוגוסטוס במר ליבו וקרע את בגדיו, כאשר קיבל את הידיעה על התבוסה ביער טויטובורג. נוכחתי בלשכתו מכיוון שכתבתי אז את הביוגרפיה שלו. יצאתי מהלשכה, ידעתי שהוא לא יכול להכתיב לי את זיכרונותיו בעת הזאת. עברו ימים ועדיין לא נקראתי ללשכת הקיסר. הבנתי שלא יקרא לי בזמן הקרוב.

 בוקר אחד קיבלתי מכתב מאנטיוכיה.

 ‘ניקולאוס למרות שהיית ממלחחי עכוזו של המלך הרשע הורדוס, אני מאמינה שביסודך אתה היסטוריון ישר המחפש את האמת. ברשותי ספרי זיכרונות של משפחת החשמונאים לדורותיה. הם יגלו לך דברים רבים שאינך יודע.

 אם ברצונך לקבל ספרים אלה, עליך לבוא אל ביתו של אריוס מגיוס באנטיוכיה.

 חנה אשת סודה של אלכסנדרה החשמונאית.’

 לא עמדתי בפיתוי והגעתי לביתו של אריוס אותו זכרתי מארמון המלך הורדוס. ישבתי אתו ועם חנה אשתו, זכרתי את פניה השרופים.

 “מה אתה מביט בי בעיני עגל,” היא נזפה בי.

 “יש בפניך משהו משונה,” חנה רמזה לשפחה אשר שרתה אותנו וזו ניקתה את פניה. השפחה התרחקה מעט,

 “אלכסנדרה! קמת לתחייה?” נדהמתי.

 “זאת תגלה בספרים שברשותי.”

 “למה את רוצה למסור דווקא לי את הספרים שברשותך?”

 “כי אני מאמינה שלא תחשוף סודות המסכנים אותנו, כל עוד מרקוס, אריוס או אני בחיים.”

 “את תשמרי את הסודות טוב מכולם.”

 “אני כבר כמעט בת שמונים, אריוס מבוגר ממני ומרקוס משרת כקנטוריון בלגיון העשירי ואינו מעוניין בספרים, אינני רוצה שהספרים יאבדו.”

  “אקבל את הספרים, אך אני רוצה לדעת כבר עכשיו, האם השערה ששמעתי מפי הקיסר לפיה המלך הורדוס אינו אביהם של בניו, נכונה.” אלכסנדרה הוציאה מגילה מתיבת העץ הכבדה, ‘משנתה של רוקסן,’

“אחרי שקליאופטרה התאבדה, אני פטורה משבועתי לשמור על סודיות הספר הזה,” עיינתי במגילה.

 “אני העתקתי אותה,” אלכסנדרה הייתה גאה, “אני מניחה שאתה קורא פרסית,” הנהנתי בראשי.

 “שלושת הנסיכים היו בני,” אריוס היה גאה, הערפל מעל משפחת החשמונאים התפזר במקצת.

 “הורדוס עבר על המצווה של איסור השחתת זרע,” הערתי בבדיחות דעת, אף על פי שידעתי שאם לא ידע הרי שלא עבר עבירה. אלכסנדרה הוציאה מהתיבה מגילה נוספת, והגישה לי אותה, ‘יומנו של מרקוס מגיוס,’ עיינתי בו.

 “הקנטוריון כותב יפה,” הערתי.

 “השבעתי אותו שאם יכתוב דבר מה בעל ערך, יעניק אותו לך או למי שירש את הארכיון שלך,” שמחתי מגילות כאלה יכולות להועיל להיסטוריון, כדי להאיר פינות אפלות בהיסטוריה. הייתי אסיר תודה לאלכסנדרה ואריוס שהעשירו את ספרייתי.

 תיבת העץ הכבדה שנישאה למעוני על ידי ארבעה עבדים, כאילו ירדה מכתפיה של אלכסנדרה, בבוקר למוחרת היא החזירה את נשמתה, לאל היהודי חסר הצורה. בהודעתו של אריוס נכתב שאחר הצהרים בשעה השמינית היא תקבר במערת הקבורה המשפחתית בחצר הווילה שלהם. ראיתי בכך הזמנה והתייצבתי במועד. גם הקנטוריון מרקוס הגיע, הקוהורטה שלו חנתה במחנה סמוך לעיר.

 האשה שחזרה מהמתים, חזרה למקום שבו הייתה רשומה זה שלושים ושמונה שנים. אשת סודה ואשתו הרשומה של אריוס, חנה, נטמנה בסרקופג מפואר. אריוס הספיד את אהובתו.

“אלכסנדרה שלי, אהבנו בסתר מאז נפגשנו בוילה של פומפיוס, שאיפתך למלוכה עמדה תמיד מול מימושה הגלוי של אהבתנו, גם בשנים הנפלאות האחרונות, הסתתרת מאחורי מסכתה של חנה, למרות כל זאת אהבתנו היא הדבר הנפלא ביותר שקרה לי בחיי, גם אני אינני צעיר כבר ובקרוב נפגש, בגן העדן היהודי, או בממלכתו של האדס.”

עמדנו עוד כמה דקות בפתח מערת הקבורה.

“כרומאי ולגיונר בדימוס,” אמר אריוס “אני מתאבל על אבדן שלושת הלגיונות שלנו ביער טויטובורג,” הוא נשם נשימה עמוקה, “כאריוס מגיוס החשמונאי…” קטעתי אותו,

“האם היותך חשמונאי רשומה בספרים שקיבלתי?”

“אכן כך,” אישר אריוס, “ועכשיו אמשיך בדברי, אני שמח שהמצביא וארוס שבגד בקיסר ובאנטיגונוס בני, נערף על ידי ארמיניוס וגופתו הועלתה קורבן לאלים הברברים של הגרמנים. האל העברי השיב לוארוס כגמולו.”

“אני מכיר לפני ולפנים את פרשת הנסיך אנטיגונוס, וארוס אומנם כשל בהגנה עליו והתפטר מתפקידו, אך לא בגד.”

“וארוס בגד!” הקנטוריון מרקוס הזועם אחז בחוזקה בניצב פגיונו, “הקיסר היה עורף את ראשו לו ידע, ואם כך היה,” ידו של מרקוס האדימה סביב ניצב פגיונו, “מצביא רומאי בר לבב לא היה נוהג ברישול כמו וארוס, ולא הייתה מתרחשת התבוסה הנוראה ביער טויטובורג,” מרקוס הרפה מניצב הפגיון.

“גם זאת תוכל לקרוא בספרים שקיבלת,” ציין אריוס הזקן ןהזמין אותי לטרקליניום של הווילה, הספרים שקיבלתי הם לפיד שיאיר פינות אפלות בהיסטוריה של יהודה ורומא.

חלק רביעי – הבשורה על פי מרקוס

תוכן עניינים

• 783 AUC – (30 לספירה)
• 789 AUC – (36 לספירה)
• 820 AUC – (67 לספירה)

783 AUC – (30 לספירה)

תוכן עניינים

• אנטיוכיה
• קיסריה
• המשפט
• דרך היסורים
• הצליבה
• מות המשיח
• בית המרחץ
• המשיח קם לתחיה
• המשיח עולה לשמים

אנטיוכיה

“פונטיוס פילאטוס החליט כנראה לצלוב עוד כמה משיחים ביהודה,” עמדתי בלשכתו של הפרוקונסול באנטיוכיה, סגנו שמילא את מקומו נראה מבודח למדי, הוא החזיק גיליון פפירוס וקרא באזני,

“מאת פונטיוס פילאטוס נציב יהודה אל לוקיוס איליוס לאמיה פרוקונסול סוריה.”

“המצב ביהודה מתוח מאוד. לקראת חג הפסח של היהודים, בו צפויים להגיע לירושלים המוני עולי רגל, אני מבקש לשלוח ליהודה גם את הקוהורטה הראשונה המובחרת של הלגיון העשירי. אני מעריך מאוד את פרימוס פילוס מרקוס מגיוס. בפעם הקודמת שהיה ביהודה, הוא ביצע את משימותיו באומץ ובשיקול דעת,” הפרוקונסול הניח את הפפירוס על שולחנו.

“מרקוס, שמך יצא לתהילה גם מעבר לגבולות סוריה.”

קיסריה

שלושת הרגלים, כך מכנים היהודים את החגים בהם הם עולים לרגל לבית המקדש שלהם. אלו תמיד זמנים מועדים לפורענות. מסיבה זו שולח נציב סוריה, הפרוקונסול הבכיר במזרח, חמש קוהורטות מלגיונות סוריה, כדי לחזק את כוחות הפרובינקיה הקטנה יהודה. בפסח הזה הייתה אחת מהקוהורטות, הראשונה של הלגיון העשירי, הקוהורטה המובחרת במזרחה של האימפריה. כל מי שעולות בו מחשבות על מרד בקיסר, נרעד רק לשמע הידיעה שהראשונה של העשירי עומדת מולו. בהיותי הקנטוריון הבכיר בלגיון, פיקדתי על כל הקוהורטות שהגיעו לנמל קיסריה מריטימה.

בנמל תדרך אותי הנציב פונטיוס פילאטוס.

“הקוהורטות יצעדו הפעם לירושלים כאשר כל ניסיהם כולל צלמי הקיסר גלויים בגאון.”

“בפעם הקודמת נכנסנו לירושלים עם הניסים מוסתרים. מה השתנה?”

“המורד המשיחי ישוע בן יוסף ממשיך לשוטט בשטח ולמכור את מרכולתו על מלכות שמים. אנחנו חייבים להראות לו ולשאר היהודים שהקיסר הוא המלך האמיתי.”

“אז למה המשיח הזה עדיין לא על הצלב? הרי עשינו זאת לא פעם.”

“הוא חמק מאיתנו באורח פלא  יותר מפעם אחת, זה העצים את ההילה שלו.”

“זה היה הוא שחמק מהקוהורטה שלי לפני שלוש שנים בגליל?”

“כן, זה היה הוא.”

“נתתי לו לחמוק אז בחסות מעריציו, כי החלופה הייתה טבח אלפים מחסידיו.”

“נהגת נכון, טבח כזה היה מעורר מהומות, לא היו לנו כוחות מספיקים לדכא מהומות אלה.”

“כמו ששואלים היהודים בפסח, מה נשתנה?”

“סוכן של הכהן הגדול יוסף בר קיפא, דיווח לו שהמשיח יעלה לירושלים.”

    “אינך חושש שהפגנת הכוח שלנו תרתיע אותו מלבוא לירושלים?”

    “לא, הוא הצהיר קבל עם ועדה שיגיע לטהר את בית המקדש.”

    “העכביש לכוד בקורים שטווה. אם יירתע משיחיותו תתפוגג כטל הבוקר בבוא השמש.”

“בדיוק כך, אני רואה שאתה מבין את המצב כמוני.”

“מי ערב לך שלא יחמוק גם הפעם בחסות מעריציו?”

“הפעם יעצור אותו משמר בית המקדש, הסוכן יזהה להם אותו והכוהנים יסגירו לי אותו.”

“הם מפחדים ממנו הרבה יותר מאיתנו.”

“בזמן הצליבה ואחריה צפויות מהומות של חסידי המשיח. מסיבה זו ביקשתי אותך ואת הקוהורטה שלך מנציב סוריה.”

“תודה על האמון.”

“תדרך את כל הקנטוריונים שהגיעו מסוריה על משימותיהם, משוחרר.”

המשפט

“האתה הוא מלך היהודים?” שאל הנציב פונטיוס פילאטוס את האסיר הניצב מולו.

“אתה אמרת.”

“אם לא תכחיש את האשמה הזאת תיצלב עוד היום.”

“מלכותי איננה מן העולם הזה.”

“אם כן אתה המלך המשיח! מורד בקיסר. ישוע בן יוסף מנצרת, אני דן אותך למוות בצליבה.” שקט השתרר באולם המשפט במצודת האנטוניה בירושלים.

הכהן הגדול של בית המקדש בירושלים ונכבדים יהודיים אחרים, אלה שהסגירו את המשיח ישוע לפילאטוס, הלכו להסתודד באחת מפינות אולם.

הנציב ניצל זאת ורמז לי להתקרב אליו ואמר בקול נמוך,
“במרתפי האנטוניה ממתין לצליבתו היום מורד ורוצח ידוע בשם ישוע בר אבא. יש נוהג בכל חג פסח לשחרר מצליבה מורד אחד, שיבלה את שארית ימיו בכלא האפל של מבצר הורקניה. לי ברור את מי יבקשו היהודים, ועכשיו ראה את המחזה.”

הנציב קרא לחבורת היהודים שהסתודדה בפינת האולם,

“את מי אתם רוצים שאשחרר לכם? את ישוע בר אבא או את ישוע הנקרא משיח?”

“כבוד הנציב,” אמר אחד היהודים, הצדיק בסדום, “אני מבקש לחון את ישוע הנקרא משיח,” שאר היהודים דקרו את הצדיק בעיניים רושפות והכהן הגדול אמר: “כבוד הנציב, את נדיבותך שמור לשודד¹⁶ בר אבא. ישוע המשיח מסוכן מכל מורד, לנו וגם לקיסר, צלוב אותו!”

הנציב פילאטוס הושיט את ידיו קדימה, עבדו יצק מים עליהן.

“נקי אנוכי מדמו של זה!”

“דמו עלינו,”זעקה כנופיית סדום, ויצאה מאולם המשפט, רק הצדיק נשאר שם והתלחש עם יהודי אחר. התחלתי להרגיש אהדה לאותו צדיק שהעז להתריס נגד כול הנכבדים האחרים.

“פרימוס פילוס מרקוס מגיוס,” פנה אלי הנציב, ” מנה קנטוריון בכיר למשימה, עלולות להתפתח שם מהומות.”

“הקנטוריון הבכיר יהיה אני.”

“היה ברור לי שהיהודים יבחרו לצלוב את המשיח,” אמר לי פילאטוס.

“כבר כשהייתי לגיונר צעיר, צלבתי עשרות מהם.”

“מתי זה היה?”

“במרד של המשיחיים בהנהגת יהודה הגלילי, בעקבות מפקד שערך הפרוקונסול של סוריה פובליוס סולפיקיוס קוויריניוס.”

 “אם כך אתה מומחה בצליבת משיחים, המשפט היה הלחם הגיעה עת השעשועים.”

דרך היסורים

ברחבה של מבצר האנטוניה הבנתי שהנציב הכין את זירת השעשועים עוד בטרם המשפט, הרי תוצאותיו היו ידועות מראש וכך גם בחירת ראשי היהודים.

חיילים רבים הצטופפו ברחבה. המשיח עם שני השודדים ששפט הנציב לפני יומיים, הובאו לרחבה והופשטו מבגדיהם, הנציב הצליף להנאתו בשלושה שתי הצלפות קלילות בכל אחד מהם, פסי דם קטנים הזדחלו על גבם.

“עם אצליף בהם חזק מדי, הם לא יגיעו על רגליהם לגבעת הגולגולתא,” מצב רוחו של הנציב היה מרומם.

“תן למלך המשיח את הכבוד המגיע לו,” פקד פילאטוס על הליצן שעמד שם לבוש בבגדיו המגוחכים.

הליצן עטר את ראשו של המשיח העירום בכתר קוצים, שם בידו מוט שבור של חנית ולבסוף עטה על גבו גלימת ארגמן, שכמובן לא הסתירה את מבושיו. לכל צחוקם של הנוכחים, כרע הליצן ברך לפני המשיח ואמר,

“שָׁלוֹם לְךָ, מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים!”

“הִנֵּה הָאִישׁ!” צחק פִּילָאטוֹס, “כמו כל מלכי היהודים שלפניו, גם הוא יסיים את חייו על הצלב.”

החיילים צחקו וירקו בפניו של מלך היהודים, אחר כך עקרו את שרביט מלכותו מידו והכו בו על ראשו.

“השעשועים נגמרו, הלבישו את הנידונים בבגדיהם,” פקד פילאטוס על קבוצת חיילם, אלה הורידו את כתר הקוצים מראשו של המשיח וקרעו את גלימת הארגמן מגבו. הנידונים הולבשו בבגדיהם.

“מרקוס, פקד עלי פילאטוס, “הובל את השלושה לצליבה בגבעת הגולגולתא. לוח הזמנים הוא צליבה בשעה השלישית, שבירת שוקי הצלובים בשעה התשיעית.”

“לפקודתך נציב.”

“אחרי מותם, דאג להורדתם מהצלב. אני אהיה שם ורק אני אאשר ליהודים לקחת את הגוויות לקבורה.”

“לפקודתך נציב.”

המשמר בפיקודי הוליך את האסירים שקורת הצלב האופקית על כתפם, מנמיכה את קומתם. המונים עמדו ברחוב וחסמו את דרכנו, חסידי המשיח ושונאיו גברים ונשים. הם נסוגו לצדי הרחוב מפני חניתות החיילים, אך המשיכו ללכת בעקבותינו כאשר חלפנו על פניהם. כולם רצו לחזות בהצגה הטובה בעיר.

ראיתי שהמשיח קורס תחת קורת הצלב, איזה גוף חלש יש לאדם הזה, באיזה כוח הוא סוחף את ההמונים המאמינים בו?

“לונגינוס,” הצבעתי על אדם מגודל שעמד בצד הרחוב, “הבא אותו אלי.”

“מה שמך?” שאלתי את האיש.

“שמעון מהעיר קירני בליביה.”

“קח את קורת הצלב מהאסיר השוכב תחתה ושא אותה על כתפך במקומו.”

“לונגינוס, הקם את האסיר על רגליו,” פקדתי. לונגינוס שפך מים על האסיר, סטר על לחיו והקימו על רגליו. המשכנו לצעוד. קבוצת נשים מחסידות המשיח עמדה בצד הרחוב, המשיח הביט במעריצותיו, מילותיו תמיד היו חדות מהפילום שלי,

“בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם אל תבכינה עָלַי כי על נפשכן בְּכֶינָה וְעַל בְּנֵיכֶן, כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְאָמְרוּ אַשְׁרֵי הָעֲקָרוֹת וְאַשְׁרֵי המעיים אֲשֶׁר לֹא יָלָדוּ וְאַשְׁרֵי הַשָּׁדַיִם אֲשֶׁר לֹא הֵינִיקוּ,” מכל הלגיונרים רק אני הבנתי את דבריו שנאמרו בעברית.

לונגינוס נעץ ברך באחוריו של המשיח והוא המשיך ללכת. הגענו לקצה הרחוב הצר ועברנו את השער בחומה, ההמונים המשיכו ללוות אותנו מהצדדים ומאחור. גם הנציב פילאטוס הגיע רכוב על סוסו, מלווה במשמר פרשים.

הצליבה

הגענו קצת לפני השעה השלישית לגבעת הגולגולתא. על פסגתה ניצבו זה מכבר שלושה עמודי צלב.

חולית הצליבה המיומנת בפיקודו של לונגינוס, שגם ליוותה את המשיח מהאנטוניה, מנתה ארבעה ליגיונרים.

“לונגינוס,” פקדתי, “צלבו קודם את השודדים אל העמודים הקיצוניים, אחר כך צלבו את מלך היהודים אל העמוד המרכזי.”

לונגינוס פקד על האסירים וגם על שמעון מקירני להניח את קורות הצלב האופקיות מכתפיהם. אחר כך פקד על שלושת הצולבים שאיתו, להפשיט את הנידונים מבגדיהם. הם עמדו עירומים כביום היוולדם.

הליגיונרים המתורגלים הייטב הצמידו כל אסיר לקורת הצלב האופקית שלו ששכבה על הקרקע, ונעצו במרץ מסמרים באמות ידיו בין הגומד והחישור. אחר כך הרימו ארבעת החיילים את הקורה האופקית, הניחו וקיבעו אותה על עמוד הצלב האנכי. אחר כך תקעו מסמרים בקרסולי הצלוב לשני צידי עמוד הצלב, מחפשים מקום פנוי מחורים בעמוד.

שני השודדים כל אחד בתורו בכו וצעקו מכאב. המשיח היה שונה מהם, הוא קרא לעבר חסידיו שצפו בו,

“אָבִי, סְלַח לָהֶם, כִּי אֵינָם יוֹדְעִים מַה שֶּׁהֵם עושים.”

פקדתי להציב על כל צלב את השלט המתאר את פשעי הנידון שעליו. על הצלב של המשיח הוצב שלט בעברית, יוונית ולטינית,

‘ישוע מנצרת מלך היהודים.’

ראשי הכוהנים שעמדו קרוב לפילאטוס אמרו לו,

“אל נא תכתב מלך היהודים, כי אם אשר אמר אני מלך היהודים.”

“את אשר כתבתי כתבתי,” השיב הם פילאטוס והדהיר את סוסו, ראיתי אותו ואת פרשיו נעלמים בשער החומה.

“אתם יכולים לחלוק את בבגדי הצלובים,” אמרתי לחברי חוליית הצליבה, “הם לא יצטרכו אותם יותר, עבדתם קשה, מגיע לכם,” החיילים התיישבו למרגלות הצלוב השמאלי.

“נטיל גורל, המנצח לוקח הכול”, הצעתו של לונגינוס התקבלה, הוא גם שזכה בכל הבגדים. הלגיונרים החלו לשחק בקוביות.

הבטתי בעניין בשודד השמאלי, הלה עצם את עיניו ונראה כחולם, מעניין מיהי נערת או אולי אשת חלומותיו. מחויך הבטתי במפשעתו, לא הרבה צלובים חווים זאת. לונגינוס ועוד לגיונר מחולית הצליבה, קיללו וניגבו מפניהם את נטפי הזרע.

משב של רוח בוקר הצמיד את שמלתה של מרים אשת המשיח אל בטנה המתעגלת. מרים השנייה אם המשיח עמדה לידה.

שעה עברה, לא רחוק מחסידי המשיח, עמד אותו צדיק מסדום. זה שביקש לחון את המשיח. שלא פחד לעמוד מול מבטיהם הדוקרים של נכבדי היהודים, אנשי סדום המרושעים. חסידי המשיח המשיכו לילל בחוסר אונים, מתנגדיו שמחו לאידו, אחד מהם צעק,

“אתה ההורס את ההיכל ובונהו בשלשת ימים הושע לנפשך, ואם מלך ישראל אתה רד מן הצלב ונאמין בך!”

שעה נוספת חלפה, טורי נמלים שהורגלו לתזונה העשירה בגבעת הגולגולתא, החלו לצאת מחוריהן בתחתית עמודי הצלב, הן זחלו במעלה העמודים, נכנסו דרך חורי המסמרים בקרסולי הצלובים וירדו חזרה שבפיהם נתחי בשר זעירים ומשובחים.

השעה השישית שעת הצהרים. השמש עמדה במרום, האוויר המהביל עמד בגבעת הגולגולתא. ריח של דם ומוות עלה מן הצלובים. עורבים שעפו במרום, ירדו מדי פעם עליהם וניקרו בבשרם, החיילים הניסום, אך הם חזרו שוב ושוב.

זבובים שחורים וזבובי פגרים ירוקים עטו גם הם על הצלובים כענן ומצצו את דמם. הזבובים לא חסו על איש, לא על חסידי המשיח, לא על מתנגדיו, גם לא על הלגיונרים. הם חדרו תחת שריוניהם וקסדותיהם ומצצו את דמם בתאווה. אפילו את הפרימוס פילוס הם לא מכבדים, מעניין אם היו מכבדים את הקיסר.

מתוך ענן הזבובים השחור ירוק ראיתי אחד מחסידי המשיח מביט בי בצורה טורדנית. האיש הזכיר לו מישהו שפגשתי בעברי הרחוק, אך לא זכרתי מי. האם אעצור ואחקור אותו? לא, אם לא יחולל מהומות שיביט ככל שירצה.

המתנגדים ברחו מהזבובים, החסידים ובראשם שתי המרימות של המשיח, המשיכו לבכות ולהתפלל ולהיעקץ.

ואז החלו השמים להתענן, השמש הוסתרה וצל כבד הוטל על הארץ. האדמה רעדה קלות תחת רגלינו, חוויתי כבר רעידות קשות יותר באנטיוכיה עירי.

מות המשיח

לקראת סוף השעה השמינית העננים התפזרו והשמש החלה להאיר את פני הצלובים. המשיח זעק בקול גדול,

“אלי אלי למה שווקתני? התמוטט על הצלב ולא יסף.

בשעה התשיעית הגיע הנציב פילאטוס רכוב על סוסו.

פקדתי על לונגינוס לשבור את שוקי השודד הימני, לונגינוס הניף את הפטיש הכבד בדיוק מעורר הערצה, נשמע קול פיצוח העצמות והשודד התמוטט מיד על הצלב ומת תוך פחות מדקה. “כן שהם מתמוטטים על הצלב מתמלאות ריאותיהם במים והם נחנקים,” אמר הנציב פילאטוס. לונגינוס החרוץ והנאמן נח מעט, הצבעתי על השודד השמאלי לונגינוס שבר את שוקיו והוא התמוטט גם כן על הצלב. הגיע תורו של המשיח, כשהתקרבתי אליו היה נראה לי שהוא כבר מת. פקדתי על לונגינוס,

“אין צורך לשבור את שוקיו, הוא כבר מת, דקור את צלעותיו בחנית,” לונגינוס דקר, זרם מים עכורים ומאודמים פרץ החוצה.

רק שש שעות וכבר מת? באמת אדם חלש.

“לונגינוס שלוף את המסמרים מהצלובים,” פקדתי. לונגינוס שלף את המסמרים במומחיות, על חייל מצטיין כמוהו תמיד אפשר תמיד לסמוך.

“כבוד הנציב,” אמר הצדיק מסדום, “אני מבקש לקחת את גופות השודדים לקבורה.”

“הרשות נתונה.”

“אף על פי שפשעו,” אמר הצדיק מסדום לאחד מחסידי המשיח, “גם הם יהודים, וראויים לקבורה כהלכתה, אני רואה כאן אנשים רבים מחסידי ישוע, אתם כמובן תדאגו לקבורתו.”

“רבן גמליאל, אין צדיק ממך, לא עלה בדעתי שיש לדאוג גם לקבורת השודדים.”

“נקדימון,” השיב הרב, “אתה חייב תמיד להביט רחוק יותר מקצה חוטמך.”

“אנסה לזכור זאת רבי.”

עגלה רתומה לפרד הגיעה לגבעת הגולגולתא.

“לונגינוס,” פקדתי, “העמיסו את גופות השודדים על העגלה,” הגופות הועמסו.

“לפני שתיסע מכאן,” פניתי לרבן גמליאל בעברית, “ברצוני להתוודות בפניך, אני יהודי במוצאי והיום יותר מבכל זמן אחר אני גאה על כך, היום הבנתי את משמעות המילה חסד,” השתררה שתיקה, שאותה הפר אחד מחסידי המשיח.

“כבוד הנציב, שמי יוסף הרמתי ואני מבקש לקבור את ישוע.”

“היכן תקבור אותו?” שאל פילאטוס.

“יש לי מערת קבורה חדשה במורד גבעת הגולגולתא, סמוך למקום הצליבה.”

“הרשות נתונה.”

בית המרחץ

פגוש אותי בבית המרחץ בארמוני. מגיע לשנינו להתנקות מהזוהמה שכאן,” אמר לי הנציב.

שחררתי את חולית הצליבה, הם עבדו קשה היום. והלכתי עייף לארמון הנציב. הפקדתי את נשקי בקסרקטין של משמר הארמון. אחר כך שלחתי חייל להודיע לנציב על בואי והלכתי לבית המרחץ. באפודיטריום פשטתי את בגדי. רחצתי את עצמי מהזיעה והזבובים ופגשתי את הנציב באונקטריום. עבדים עיסו את שנינו בשמן.

העבד שפך מים על רצפת הקלדריום שהעלתה אדים סמיכים.

“לפחות יש עוד מקום תרבותי בעיר הברברית הזאת,” אמר לי פילאטוס.

“העיר שלך קיסריה נהדרת ותרבותית.”

“נכון, אך בחגים של הברברים אני חייב להיות בירושלים.”

“מוצאי מן הברברים האלה, כמו שאתה יודע.”

“שמתי לב שאתה נימול, אינך חושב שהם ברברים?”

“לא, אך יש להם תרבות שונה ועתיקה משלנו, חשוב יותר דתם שונה.”

“אביך היה אזרח רומאי?”

“כן, הוא קיבל חינוך יהודי וגם הלני. הוא למד בגימנסיון באנטיוכיה, כמוהו גם אני.”

“באנטיוכיה יש הרבה יהודים, למדתם אצל הרבנים שלהם?”

“כן.”

“באיזה אלים אביך האמין?”

“באל היהודי חסר הצורה.”

“במי אתה מאמין?”

“עד גיל שלוש עשרה האמנתי כמוהו באל היהודי.”

“במי אתה מאמין היום?”

“באלים הרומאים המנצחים, כפרימוס פילוס, אני עוזר להם לנצח.”

“קשה להפסיד, שהלגיונות לוחמים את מלחמותיך. מה גרם לך לשנות את אמונתך?”

“נציב, ברשותך לא אקלקל את מצב רוחי הטוב עם הטרגדיה הזו.”

“הרשות נתונה, כמו שאומרים היהודים, אך מתי המרת את אמונתך?”

“קצת לפני שהפרוקונסול ווארוס סיים את תפקידו בסוריה.”

“ווארוס המסכן, הגרמנים הברברים גרמו לו לכאב ראש.”

“הו ווארוס המיסכן, לך כאב הראש ואני איבדתי את אשתי לעתיד.”

“מה עניין ווארוס לאשתך לעתיד?”

“הצוו של אוגוסטוס האוסר נישואי חיילים.”

“כן, הקיסר האלוהי הוציא את הצוו, לאחר שאבדו לו שלושת הלגיונות ביער טויטובורג.”

“לולא הצוו היה בני משרת איתי עכשיו בלגיון.”

“אני קצת חשדן לגבי הרומאים החדשים.”

“אתה לא מאמין בפטריוטיות שלי ושל משפחתי? כבר אמרתי לך שצלבתי משיחים יהודים בשירותה של רומא.”

“בכם אני מאמין, גם משפחתי מוצאה מרומאים החדשים.”

“אז מי האבן בנעל שלך?”

“ארמיניוס, מנהיג הברברים הגרמנים, שהפריד בין ווארוס לראשו.”

“להזכירך, קטלינה, אציל רומאי מן המעלה הראשונה, בגד ברומא גם כן.”

“פרימוס פילוס, כוחך בוויכוח, אינו נופל מגבורתך בקרב. השכלתך אינה אופיינית לפלבאי המצוי.”

“כמו שכבר אמרתי לך, אבי ואני אנשים משכילים, מעולם לא היינו פלבאים מצויים.”

“אני מזמין אותך לסעודה מחר בשעה השישית.”

“אשמח לבוא.”

המשיח קם לתחיה

למוחרת בשעה השישית אכלנו מטעמים שהכין טבחו של הנציב. עבד מזג לנו יין משובח.

“כן יאבדו כל משיחיך פרובינקיה יודיאה,” ברך הנציב. עוד לא הספקנו ללגום מגביעינו ועבד נכנס.

“משלחת של נכבדים יהודים מבקשת לדבר עם הנציב בעניין שאינו סובל דיחוי.”

“הכנס את הטרדנים,” המשלחת נכנסה, חבריה קדו קידה לפני פילאטוס והכהן הגדול פתח ואמר,

“אדוננו, נזכרנו שכאשר המסית הזה היה חי הוא אמר, ‘ביום השלישי קום אקום’, לכן צווה שישמר הקבר עד היום השלישי, שמא יבואו תלמידיו ויגנבו את גופתו. לאחר מכן ייאמרו לעם, ‘הוא קם מן המתים’, זו תהיה תרמית גרועה מהראשונה.”

“אשלח לכם משמר,” אמר פילאטוס, “ואתם שימו חותם על אבן הגולל, ועכשיו הסתלקו טרדנים.”

“הם מפחדים ממנו הרבה יותר מאיתנו,” אמרתי.

“מרקוס, שלח משמר לקבר.”

“בסיום הארוחה, אלך לקסרקטין של הקנטוריה הראשונה ואשלח את לונגינוס עם עוד שני חיילים לקבר.”

“למה תמיד לונגינוס?”

“הוא הלגיונר המצטיין בקנטוריה, ומבצע כל משימה בהתלהבות ובאופן מושלם, אם היה יודע קרוא וכתוב, היה מתמנה מזמן לקנטוריון.”

“אשריך פרימוס פילוס שיש לך חיילים כמוהו,” בסיום הארוחה נפרדתי מהנציב.

 למוחרת עם זריחת החמה, בשעה הראשונה של היום השלישי לצליבת המשיח, הלכתי אל הקבר, מה שראיתי הכה אותי בתדהמה, שלושת החיילים ישנו שינה עמוקה, הקבר היה פתוח וגופת המשיח נעלמה, התלמידים הארורים של המשיח!

הערתי את לונגינוס בבעיטה עזה מהקליגה המסומרת שלי, הוא קם בבהלה.

“אתה צלבת את המשיח, דקרת אותו לוודא את מותו, שלפת ממנו את המסמרים ועכשיו הקמת אותו לתחייה?!” מעולם לא הייתי כה נרגז.

“כשלתי הפעם המפקד אני בוש ונכלם, אם תצווה עלי אפול על חרבי,” חמתי שחכה במקצת.

“לונגינוס גם הטובים ביותר כושלים לעתים. מעיך השפוכים לא יחזירו את המשיח לקברו,” טפחתי על כתפו וחייכתי אליו, “הער את שני חבריך וחזרו לקסרקטין, נוחו כמה ימים, יהיו עוד משיחים לצלוב,” הלכתי לארמון הנציב והודעתי לו,

“המשיח קם לתחייה!”

המשיח עולה לשמים

“האם ידוע לך שהמשיח עלה לשמים בחג מתן תורה של היהודים?” בישר לי הנציב פילאטוס כאשר ישבנו על גג ארמונו בקיסריה, מול הים הכחול.

“כאילו לא הספיק לנו שהוא פגש את תלמידיו לאחר שקם לתחייה, הוא החליט להיות אליהו הנביא לעניים,” השבתי.

“למה לעניים?

“מכיוון שאליהו עלה בסערה לשמים במופע מרהיב של רכב אש וסוסי אש, לא שמעתי שהמשיח ערך מופע כזה.”

“לא, הוא לא ערך מופע כזה,” הודה הנציב.

“אליהו הנביא יש רק אחד,” שנינו הבטנו בספינות שחיכו לקוהורטות בנמל.

“ברכות לחזרתכם לסוריה.”

“אשתחרר אחרי שנחזור.”

“אני מזמין אותך להתארח כאזרח בפרובינציה, תוכל לטייל בכל מקום שתחפוץ.”

“עד מתי תהיה הנציב ביהודה?”

“אין זמן קצוב לסיום כהונתי ובינתיים אני מתעשר.”

“אענה להזמנתך, אך לא בזמן הקרוב, כתוב לי כחצי שנה לפני סיום כהונתך.”

“נעים היה לי לשתף פעולה עם אדם אמיץ ותרבותי כמוך.”

השתחררתי לאחר עשרים ושמונה שנות שירות בלגיון העשירי. חזרתי לביתי באנטיוכיה ונשאתי לאישה יהודייה אזרחית רומאית מהפרובינציה. שלא במפתיע גם היא הייתה נצר למשפחת החשמונאים, יש כנראה כבלים סמויים על ידי שאיני יכול להשתחרר מהם. ביום השנה לעליית המשיח לשמים, נולד בני אולוס.

789 AUC – (36 לספירה)

תוכן עניינים

• ההזמנה
• סוחר הנשמות מתרסוס
• ירושלים זכרונות סביב לה
• אלכסנדריון

ההזמנה

כשהיה אולוס בן ארבע וחצי, קיבלתי מכתב מנציב יהודה פונטיוס פילאטוס.

‘אני אסיים את תפקידי לאחר חג השבועות של היהודים. אם ברצונך לבקר ביהודה עד אז, אני מזמינך לבקרני בירושלים, הרי זו העיר המעניינת אותך יותר מכל. הזמן הטוב ביותר הוא לפני חג הפסח של היהודים, זו העונה היפה ביותר בפרובינציה שלי.’ קיבלתי את ההזמנה בשמחה.

סוחר הנשמות מתרסוס

התארחתי בארמונו של הנציב בירושלים. בכניסה לארמון ראיתי שוב את הגבר ההוא מהגולגולתא. מה הוא מחפש פה? דבר אחד ברור, לא במקרה הוא כאן.

פגשתי בנציב, אחרי חילופי הברכות הרגילות, הלכנו לבית המרחץ.

“מה קרה מאז המשיח ישוע קם לתחייה ועלה לשמים?”

“המשיחים שקדמו למשיח הזה כורסמו על ידי תולעים, ולכן מרגע מותם על הצלב חסידיהם התפזרו לכל רוח. מכיוון שהמשיח הזה עלה לשמים, חסידיו מתרבים כמו זבובים על נבלה וגם מעצבנים כמוהם,” שני עבדים עיסו את גופנו בשמן.

“איך אתה מטפל בהם?”

“למזלי אנשיו של הכהן הגדול משגיחים עליהם.”

“שמעתי שחסידיו הפכו את הצלב לסמל קדוש.”

“אם היינו עורפים את ראשו, הגרזן היה הופך לסמל קדוש.”

“מה שלום אשת המשיח? בצליבה, היא נראתה בתחילת הריונה.”

“כן, נולדה לה בת בחג הסוכות של היהודים.”

“מי עוד נמנה עם חסידיו?”

“ישנם שנים עשר חסידים הקרויים שליחים.”

“לא מצאת לנכון לצלוב מישהו מהם?”

“לא, אף אחד מהם לא הוכרז כמשיח, הם אינם נושאים נשק, בסך הכול סוחרי נשמות.”

“זה מדאיג אותי יותר מכל. במשיחים נושאי נשק אנחנו יודעים לטפל, בסוחרי נשמות אינני בטוח.”

“למעט אחד, כולם גליליים בורים.”

“ומי האחד?”

“הוא היה מתלמידיו המבריקים של רבן גמליאל נשיא הסנהדרין.”

“אז איך הוא חבר לאספסוף המשיחי הזה?”

“בתחילה הוא דווקא היה נגדם, הוא ניפץ בהתלהבות את ראשו אחד מחסידי המשיח שהסנהדרין דן אותו למוות בסקילה.”

“איך קרה שהפנאט היהודי הזה התהפך?”

 “בדרך לדמשק, הוא ראה לדבריו חזיון, שבו שאל אותו המשיח למה הוא רודף אחריו.”

“מה היה לו לחפש בדמשק?”

“הכהן הגדול שלח אותו לעצור את המשיחיים בדמשק ולהביאם לירושלים למשפט.”

“ממתי לכהן הגדול יש סמכות מעצר בדמשק?”

“ברור שאין לו, אך הכהן הגדול קיווה שייעצר בדמשק ויושלך לכלא.”

“למה הכהן הגדול רצה לשתק את ידו הימנית?”

“כי יד ימינו הכתה חזק מדי לטעמו. הוא ראה איך האיש שנסקל, היה לקדוש. גם רבן גמליאל, הסתייג מתלמידו צמא הדם וכמחווה קבר את סטפנוס, זה שמו של האיש שנרגם, באחוזת הקבר של משפחתו בגמלא.”

“האם יד ימינו של הכהן הגדול הגיעה לדמשק?”

“כן, הוא היה לגדול חסידיו של המשיח, מדמשק הגיע לממלכת הנבטים. הוא החלוט שאחד ההרים סביב העיר פטרה, הוא הר סיני, שם הוא דיבר עם המשיח שלו.”

“מי שמדבר עם משיח מת שקם לתחייה, שומע כל מה שהוא רוצה, מה הוא שמע שהשליחים האחרים לא שמעו?”

“שהמשיח הוא בן האלוהים. יש להפיץ את הבשורה בקרב העמים הערלים.”

“פעם ראשונה שאני שומע שהאל היהודי חסר הצורה שוגל בת תמותה. זה מתאים למיתולוגיה שלנו.”

“בדיוק בגלל זה הוא שמע זאת, המשיח היהודי אינו דבר המוכר לערלים, אבל אל ששוגל בת אדם זה סיפור מוכר וטוב.”

“הערלים שיצטרפו למעריצי המשיח, ימולו את בשר עורלתם?”

“למה שיעשו זאת? זה כואב, מספיק שיוטבלו ויאמינו במשיח ישוע, גם משאר מצוות היהודים הם פטורים.”

“בחייו אמר המשיח דברים הפוכים לחלוטין.”

“למשיחים יש את הזכות לשנות את דעתם לאחר מותם, בטח לאחר שקמו לתחייה ועלו חזרה לשמים.”

“מסוחר נשמות כזה אני מפחד, הוא ירעיל את אזרחי האימפריה בהבלי המשיח שלו. עכשיו אני נזכר, סיפרו לי שהוא הגיע לאנטיוכיה למכור את מרכולתו, לא ייחסתי לזה חשיבות גדולה, אני רואה שטעיתי.”

“בוא לא נרעיל את נשמותינו, בסחורה המעופשת של סוחר הנשמות שאול מתרסוס, “ארוחת הערב מחכה לנו.”

ירושלים זכרונות סביב לה

כשהתיישבנו לסעודה שאל אותי פילאטוס,

“מה ברצונך לראות בירושלים?”

“ראשית הראה לי את המגדלים. ראיתי אותם מבחוץ שהתארחתי אצלך לאחר צליבת המשיח.”

  “אין גדולים ומפוארים מהם בכל האימפריה.” התגאה פילאטוס.

“המגדל המצופה שיש, הוא היפה בהם.”

“כן, את המגדל הזה בנה המלך הורדוס לזכר אשתו האהובה, מרים החשמונאית, היא קבורה למרגלותיו, מצבה מפוארת,” סבתא, האם היית יפה כמו אימך אלכסנדרה?

“למיטב זכרוני, החשמונאים הם משפחת המלוכה ששלטה ביהודה לפני הורדוס.”

“זיכרונך אינו מטעה אותך,” זה אינו שעשוע היזכרות היסטורי, זו משפחתי.

“אז המלך הורדוס רצה להתחתן עם משפחת המלוכה?”

“אכן כך, מרים שנאה אותו, אך הוא אהב אותה בטירוף.”

“מה קרה לה?”

“המלך רצח אותה בטירופו.”

“איפה הוא רצח אותה?”

“באנטוניה ששנינו מכירים.

“אפשר לבקר שם פעם נוספת?”

“אתלווה אליך.”

הגענו לאנטוניה, פילאטוס הראה לי את אחד האולמות.

“כאן שפט המלך הורדוס את מרים למוות והוציא אותה להורג במו ידיו.”

“היו להם בנים?”

“כן שלושה, שניים מהם את רצח המלך בטירופו,” אלו היו דודי.

“והשלישי?”

“מת ברומא שהיה ילד,” הוא לא מת ברומא, הוא אבי שנרצח בפקודת המלך הרשע הורדוס באנטיוכיה לפני ארבעים שנה.

“הטרגיקונים היוונים הגדולים היו יכולים לכתוב טרגדיה מופלאה.”

“זו הייתה יכולה להיות פסגת היצירה של סופוקלס.”

אלכסנדריון

“היכן קבר המלך את שני הבנים אותם רצח עוד בחייו?”

“במבצר אלכסנדריון, שם גם קבור המלך אלכסנדר ינאי החשמונאי, על שמו המבצר.”

“אפשר לבקר שם?”

“אפשר, אך קוויריניוס הרס את המבצר. לא תראה דבר מלבד גלי אבנים.”

“המשפחה החשמונאית מתחילה לעניין אותי, ברצוני לראות את המקום.”

“התארח אצלי עוד כמה ימים, עד שאחזור לקיסריה. אתן לך סוס וחמישה פרשים שילווך.”

“מהיכן אסע?”

“רכב מזרחה ליריחו, שם תוכלו להחליף סוסים, משם צפונה לפצאליס ומשם צפונה לאלכסנדריון. לא תוכל להחמיץ את הפסגה הנראית מכל מקום,” מובן שהכרתי את הדרך ואת המבצר, עוד מהימים שקוויריניוס ציווה על הלגיון להרוס אותו.

יצאנו מהאנטוניה, על המדרגות ראיתי פעם נוספת את הגבר מהגולגולתא.

 “הגבר שם עוקב אחרי מאז בואי לירושלים, אתה יכול לעצור אותו?”

“אשלח חיילים.”

הגבר הבין שאנחנו מדברים עליו ונעלם מן העין. לעזאזל הרי זה סבסטוס! האם הוא עלה מן המתים? דברים כאלה קורים רק למשיחים צלובים, אך כמו שאני דומה לאבי, ייתכן שגם האיש הזה דומה לאביו.

כל הדרך לאלכסנדריון חשבתי על הגבר מהגולגולתא, חיפשתי אותו סביבי, לא היה לו זכר. אחר הצהרים של היום השני למסע, הגענו למרגלות המבצר ההרוס.

 “הישארו כאן בצל, אחזור עד הערב.” אמרתי למלווי והתחלתי לרכב במעלה הדרך, חגור בפגיוני, ידי על ניצב הפגיון, עדיין חיפשתי את האיש מהגולגולתא בכל הכיוונים. הלכתי למקום שבו לפי זכרוני היה המגדל המזרחי. ירדתי במדרגות ההרוסות והגעתי לתחתית המגדל, פיניתי כמה אבנים שהיו בתחתית המדרגות, שורת האבנים הראשונה נחשפה. ספרתי ארבע אבנים מסוף המדרגות והתחלתי לטלטל את האבן, למרות השנים הרבות שעברו, האבן זזה קלות. ניקיתי את הטיח סביב האבן בפגיוני ושוב טלטלתי את האבן, הפעם יצאה האבן ממקומה, כתר אלכסנדר ינאי במלוא הדרו היה בידי. ניקיתי אותו מאבק והנחתי אותו על ראשי. עליתי במדרגות וישבתי על חורבות המגדל, כאן שיחק אבי בן החמש בקוביות, כאן נפגשו סבתי ואימה עם סבי ודנו איך יצילו את אבי מהמלך המטורף. החלטתי, העבר החשמונאי שלי פירושו מוות, יש לסיים את הסאגה הזאת. אולוס והבנים האחרים אם ייוולדו לי, יהיו רומאים שלמים, הם לא יישאו את הגיבנת החשמונאית על גבם, אטמין את כתר אלכסנדר ינאי במקום אחר, אינני רוצה בו.

לפתע חשתי דקירה קלה בגבי,

“האתה הוא מלך היהודים?” שמעתי הקול מאחורי.

“אתה אמרת,” השבתי בשלווה.

“התר את הפגיון מחגורתך, אחוז בלהב והשלך אותו רחוק, עכשיו שכב על גבך, אנחנו צריכים לשוחח.”

 הסרתי את הכתר מראשי ונשכבתי על גבי, זיהיתי את הגבר שהביט בי בגולגולתא. הגבר הצמיד חנית קצרה לצווארי.

“אני מזכיר לך מישהו?”, שאל הגבר.

“כן, מישהו שהרגתי לפני שלושים וחמש שנים.”

“האיש הזה היה אבי, לפני שיצא למשימה, הוא השביע אותי שאם לא יחזור, עלי להשלים את משימתו ולהרוג אותך, אתה כמעט האחרון לבית חשמונאי.”

חשבתי איך להרוויח זמן.

“איך מצאת אותי?”

“מודיע של אבי בקיסריה, הודיע לי שהגעת ואתה בדרכך לירושלים. עקבתי אחריך, ראיתי אותך על מדרגות האנטוניה, מסע זיכרונות, ידעתי שתבוא גם לכאן וחיכיתי לך.”

“אתה חסידו של המשיח שצלבתי. זוכר את דבריו?”

“התחזיתי לחסידו של המשיח, הייתי בגולגולתא בגללך.”

“בכל זאת אני מבקש, סלח לי.”

“אתה לא חסת על חיי אבי, למה אפר את שבועתי?”

“לי לא הייתה לי ברירה, לך יש. ממלכת יהודה כבר לא קיימת ולי אין יומרות למלוך.”

“אולי לאולוס בנך יהיו יומרות, אחרי שאסיים את משימתי כאן, אסע לאנטיוכיה. זה יהיה סופו של בית חשמונאי.”

“עוד לפני שנוכחתי בקיומך, החלטתי שבני אולוס או כל בן אחר שייוולד לי, לא ידע דבר על עברו החשמונאי.”

“אם הם לא יהיו בחיים, לבטח לא ידעו ומכאן שלא יהיו להם יומרות.”

החלטתי החלטה גורלית, הזזתי את צווארי הצידה במהירות, חשתי את החנית שורטת אותו. חפנתי חול באגרופי וזרקתי אותו בעיניו של האיש. הוא נופף בחניתו כסומא. תפסתי בחניתו, קרעתי אותה מידיו ודקרתי את האיש בבטנו.

“אם אתה רוצה להרוג, הרוג, על תדבר,” אמרתי לאיש הגוסס ודקרתי אותו פעם נוספת בליבו. מצאתי מקום חדש ומרוחק מהמגדל המזרחי והטמנתי בו את כתר אלכסנדר ינאי. חקקתי את המקום במוחי, בשום מקום לא יהיה כתוב היכן טמון הכתר, אולי אגלה זאת לאולוס שיגדל. ירדתי אל מלווי.

820 AUC – (67 לספירה)

אפילוג

השנה עשה הקיסר נירון כמה מעשים ראויים לציון. הראשון הוא צליבתו של חסיד המשיח שמעון כיפא המכונה פטרוס, שהנהיג את המשיחיים הערלים ברומא. השני הוא הפרדת ראשו מגופו של סוחר הנשמות שאול מתרסוס שהחליף את שמו לפאולוס. הקיסר עשה מעט מדי ומאוחר מדי. במשך יותר משלושים השנים האחרונות, שני אלה וחסידיהם השוטים וגם החכמים יותר, שטפו את מוחם של תושבי האימפריה בהבלי משיח בן האלוהים. אני חושש שמעשיו המבורכים של הקיסר, יולידו בדיוק את ההפך ממה שאמורים היו להשיג. כמו סטפנוס הקדוש לפניהם, יהפכו גם שניים אלה לקדושים מעונים. הם רק יעצימו את מספר החגבים בנחיל הארבה המאיים להשחית כל חלקה טובה באימפריה. אפילו לונגינוס הנאמן שלי, היה לחגב בנחיל הארבה, הם הפכו אותו ואת חניתו שדקרה את המשיח בצלעותיו לקדושים.

מעשה נוסף שעשה הקיסר השנה, הוא שליחת לגיונותיו ליהודה כדי לדכא את מרד היהודים שם. הקנטוריון אולוס מגיוס בני וממשיך דרכי בלגיון העשירי, נלחם עכשיו בגליל במורדים בפיקודו של יוסף בן מתתיהו. אני מקווה שיחזור מהמלחמה בשלום.

את עם ישראל שבבשר, כמו שמכנים המשיחיים את היהודים הישנים, ימחצו הלגיונות שלנו.

עם ישראל שברוח כמו שמכנים המשיחים הערלים את עצמם, ינצח את האימפריה. אינני יודע מתי, אך כחובב היסטוריה, אני רואה את התהליך הזה מתרחש לנגד עיניי.

לפני שהעניקה אלכסנדרה/חנה את כל ספרי החשמונאים לניקולאוס איש דמשק, היא ביקשה ממני שאם אכתוב משהו בעל חשיבות, אעניק עותק לארכיונו של ניקולאוס. החלטתי שסיפור המשיח הצלוב בן התמותה, שחסידיו ובראשם סוחר הנשמות מתרסוס הפכו אותו לבן האלוהים, חשוב מספיק.

בגיל שמונים וארבע, החלטתי להעניק את המגילה לבנו המאומץ של ניקולאוס שירש את ארכיונו.

לפני שמונה עשרה שנה, כאשר התגייס בני אולוס ללגיון העשירי, ביקשתי ממנו גם כן, שאם יכתוב משהו בעל חשיבות, שיעניק עותק לארכיונו של ניקולאוס. כמו כן גיליתי לו היכן טמון כתרו של אלכסנדר ינאי, כנראה שהייתי חייב לעשות זאת, לא היה בי הכוח לנתק את החבל החשמונאי.

---

1. שורה משירו של ז’בוטינסקי כולה שלי ↩︎
2. כינוי גנאי של הורדוס בפי היהודים ↩︎
3. מתתיהו אנטיגונוס, המלך החשמונאי האחרון. ↩︎
4. אציל מדינאי והיסטוריון  רומאי. יוסף בן מתתיהו כתב עליו בספרו קדמוניות היהודים, שהוא היה אחד מאלה ששקדו מאוד לזכות בידידותו של הורדוס, וביתו שימש אכסניה לבניו אלכסנדר ואריסטובולוס. ↩︎
5. דמות היסטורית מאנשי הורדוס ↩︎
6. הורדוס נסע לרודוס לחלות את פניו של אוקטביאנוס לאחר נצחונו באקטיום, הפגישה ביניהם היתה מוצלחת מאוד מבחינתו של הורדוס, כשחזר ליהודה אמרה לו מרים שחבל שלא נכשל ↩︎
7. יוסף בן מתתיהו כתב על בנם הצעיר של הורדוס ומרים שמת בילדותו ברומא ↩︎
8. הנציב הבבלי ביהודה אחרי חורבן בית ראשון כחמש מאות וחמישים שנה קודם. ↩︎
9. הרופילוס – רופא ממקימי בית הספר לרפואה באלכסנדריה נחשב לאבי האנטומיה, כתביו אבדו ↩︎
10. פרימוס פילוס, החנית הראשונה הקנטוריון הבכיר בלגיון. ↩︎
11. ממלכה הלניסטית סמוכה לנהר הפרת במזרח טורקיה של ימינו ↩︎
12. תמרי ניקולאוס ידועים מספרי ההיסטוריה וגם מספרות חז”ל. ↩︎
13. אמרה המיוחסת לקיסר אוגוסטוס. ↩︎
14. חנון הספן מקרתגו הפליג לחופה המערבי של אפריקה במאה ה-5 לפנה”ס, הוא פגש יצורים שכונו גורילות, בשפה היוונית אדם פרא שעיר, ייתכן שזה המובן גם בשפה הפונית שהייתה מדוברת בקרתגו. ↩︎
15. כמה מתיאוריו של יוסף בן מתתיהו בקדמוניות למחלותיו של הורדוס: תפיחת המעיים, ובעיקר מכאובים איומים במעי ודלקת רטובה ונוצצת ברגליים. קלקול דומה היה גם בכרס, ולא עוד אלא גם בערווה היה רקב שהעלה תולעים. ↩︎
16. מורדים כונו ברומא גם שודדים. ↩︎