בשנת 2016 הגיע ארכיונו האבוד של ניקולאוס איש דמשק1, לספריית הוותיקן, שם אוכסן באגף הסגור לציבור. הארכיון שנשכח מהתודעה ההיסטורית/תרבותית של העולם המערבי כבר מאות שנים, היה מאוחסן כל הזמן הזה בספרייה של מנזר שכוח אל בצפון סוריה.
בשנת 2014 כבש ארגון הטרור המדינה האסלאמית (דאע”ש) את השטח והרס את המנזר. הארכיון חולץ מהחורבות במבצע סודי בנוסח אינדיאנה ג’ונס.
מכיוון שהובלתי את המשלחת שחילצה את הארכיון מאבדון, נענה נציג הוותיקן לדרישתי וחתמנו הסכם, שבו ניתנה לי אפשרות לקבל עותק סרוק מכל ספר שיחולץ. בארכיון היו ספרים שהרחיבו את הידוע על מלכות החשמונאים ומלכות הורדוס2.
ספר שהיה מעניין במיוחד, חבית נפץ היסטורית תרבותית ודתית , היה זיכרונות נקדימון בן גוריון3, שערער כמה מיסודות האמונה המשיחית (נוצרית) ולכן הספרן בספריית הוותיקן התנגד לתתו לי, אך אני התעקשתי על קיום ההסכם. ההתעקשות השתלמה, הספר הזה התגלה כאוצר בלום של ידע היסטורי ותרבותי שלא יסולא בפז.
גילויו של הארכיון האבוד
הסכין הנוצצת הייתה אחוזה בידו של לוחם דאע”ש, רעול פנים ולבוש שחורים, לפניו בלבוש כתום כורע על ברכיו אחוז איימה, עיתונאי אמריקאי. האיש בשחור קרב אל האיש בכתום.
סגרתי את מכשיר הטלוויזיה בשאט נפש, לא יכולתי לצפות יותר בסוף הידוע מראש, לא היה לי הסבר הגיוני, למה בחרתי לראות דווקא את הסרטון הנורא הזה ביוטיוב.
לפתע דפיקה בדלת, שליח הביא לי מכתב. התיישבתי בכבדות בכורסא ופתחתי את המעטפה, מתוכה נשרו כרטיסי טיסה הלוך/חזור לרומא במחלקה הראשונה, שובר לשבוע בסוויטה במלון פאר ברומא. עוד נשר מהמעטפה מכתב קצר,
‘מצפה לראותך, האב כריסטיאנו פרנציסקוס,’
כמו כן היה רשום מספר טלפון סלולרי.
מצב רוחי המריא לשחקים, מכיוון שאוהב מתנות יחיה טוב יותר, שמחתי לחופשה הבלתי צפויה.
הכרתי את כריסטיאנו פרנציסקוס לפני יותר מעשרים שנה, מהימים שהיה עדיין פרח כהונה. הדרכתי אז קבוצה של כעשרה פרחי כהונה בטיול למזרח טורקיה, לארם המקראית, אור משם יצא אברהם למסעו, חרן ועוד. התיידדנו אז, בערב היינו יושבים בבר של המלון, לוגמים וויסקי משובח ומדברים על היסטוריה, גיאוגרפיה וארכיאולוגיה. גיליתי אצלו סקרנות שאינה יודעת שובעה. בהגיענו לאזור העיר מרדין, סיירנו במנזרים המשמרים עדיין את השפה הארמית. בסיום הטיול נפרדנו בידידות.
המשכנו בקשר מכתבים, כריסטיאנו הוסמך לכמורה, אך המשיך בלימודיו באוניברסיטת רומא שם למד היסטוריה וארכיאולוגיה. היום הוא עובד כהיסטוריון בוותיקן. מכיוון שיש לו גישה לספריית הוותיקן, שחלקים גדולים ממנה סגורים לציבור, הרי שנעזרתי בו כמקור ידע. גם הוא היה נועץ בי לגבי טקסטים עתיקים כדי לשמוע את דעתי על נקודת הראות היהודית.
נפגשנו בסוויטה שלי יומיים אחרי הגיעי לרומא.
“במה זכיתי לכבוד?” שאלתי את האב כריסטיאנו.
הוא הוציא מסמך ביוונית קווינה שהייתה שפת התקשורת הבין לאומית בעולם ההלניסטי רומי,
“זהו עותק סרוק של מסמך שמצאתי בספריית הוותיקן, הוא הוברח לרומא מקונסטנטינופול המופגזת והבוערת, יום לפני שנכבשה על ידי העותומנים. זהו העתק יומן הארכיון האבוד של ניקולאוס איש דמשק.”
“ניקולאוס איש דמשק?” קראתי בהתרגשות.
“הוא ולא אחר! שכנעתי את ראש המחלקה להיסטוריה של הכס הקדוש לשים ידינו על האוצר הזה ויהי מה.”
קראתי את המסמך בלהיטות, היה כתוב בו שניקולאוס הוריש את הארכיון לבנו המאומץ וזה לנכדו, האחרון שירש את הארכיון היה נינו של ניקולאוס שנקרא גם כן ניקולאוס על שם אבי סבו. צאצאיו של ניקולאוס, הוסיפו גם הם ספרים לארכיון, כמו הספרים האחרים נרשמו ביומן.
כמה משורות היומן עניינו אותי במיוחד, כי הן התייחסו לספרים שלא היו ידועים משום מקור קדום. המעניינים ביותר היו ספרי הזיכרונות של בני משפחת החשמונאים, שנכתבו בשורות עוקבות והגיעו לארכיון באותו תאריך. כולם נתרמו על ידי דמות בלתי מוכרת בהיסטוריה, חנה ידידתה ואשת סודה של אלכסנדרה, אמה של המלכה מרים אשת המלך הורדוס, ונכדתם של שלומציון המלכה והמלך אלכסנדר ינאי.
ספרים נוספים היו יומניהם של אנטיפס מושל אדום, ובנו אנטיפטר אבי המלך הורדוס. שני הספרים האלה הגיעו לארכיון עקב עבודתו של ניקולאוס כיועצו של המלך הורדוס.
עוד ספר שמשך את תשומת ליבי, היה זיכרונות נקדימון בן גוריון, הוא הוענק לארכיון על ידי בתו מרים, דמות המוכרת במקורות יהודיים ללא איזכור שמה, ידיעה מעניינת על אחד האנשים העשירים של ירושלים בזמן חורבנה.
ניקולאוס הנין שקיבל את האמונה המשיחית והיה לנזיר, הוריש את הארכיון לכנסיה. כאשר קיבלה האימפריה הרומית את הנצרות, הגיע הארכיון לספריית מנזר סנט סטפנוס במסופוטמיה.
“היכן המנזר הזה?” שאל האב כריסטיאנו.
“שמו של המנזר הוחלף לפני יותר מאלף שנה, היום שמו הוא סנט אוגוסטינוס,” אמרתי.
“זו הסיבה שלא מצאתי אותו בעצמי,” ציין כריסטיאנו.
“המנזר הזה, נמצא כמאה קילומטר מדרום למרדין שבדרום טורקיה, זוכר אותה מהטיול שלנו?”
“זוכר.”
“כדי לקבל את האינפורמציה, היית רק צריך לשלוח לי מייל.”
“אני יודע, אבל אני רוצה שתוביל אותי לשם.”
“למה דווקא אני?”
“כי אתה מכיר את השטח, יש לך את הקשרים המתאימים, אתה שולט בשפות, טורקית, כורדית וערבית, אתה ישראלי שיודע להסתדר, אני מרגיש שאתה האיש הנכון.”
הוא רצה להגיד שאני ישראלי תחמן, חייכתי לעצמי.
“כל זהבו של מידאס, לא ישכנע אותי להובילך לשם.”
“וכי למה לא?”
“זהו שטח בתחומה של סוריה, לפני שנתיים כבשו לוחמי המדינה האסלאמית את האזור, הם הרסו את המנזר הזה כמו שהרסו מנזרים אחרים, את ראשי המנזרים, ערפו, שאר הנזירים נמכרו לעבדים,” כריסטיאנו היה מזועזע.
כמה דקות של שתיקה עברו עלינו, הגלגלים במוחי נעו במהירות מסחררת, מירזה, הוא מכיר את המנזרים, גם את אלה בצד הסורי של הגבול, יש לו קשרים עם אנשי המדינה האסלאמית. העמדה השלילית הנמרצת שהבעתי בפני כריסטיאנו, החלה להיסדק.
כריסטיאנו הפר את הדממה,
“הארכיון הזה שקול למגילות הגנוזות, תוכל להיות שותף לגילוי החשוב ביותר במאה העשרים ואחת.”
“ידידי, אני חייב לחשוב על כך, אני כבר לא איש צעיר וראשי יקר לי,” כריסטיאנו לא הרפה, ביודעו את נקודות החולשה שלי.
“כמו שראית, יש בארכיון ספרים שישפכו אור חדש על תולדות עם ישראל בימי הבית השני,” שקעתי בהרהורים, כריסטיאנו קטע את חוט מחשבתי,
“האם תסכים לעמוד בראש משלחת, שתנסה להציל את האוצר הזה מאבדון?”
“אעמוד בראש המשלחת, אך תצטרך לגייס סכום עתק כדי שמשלחת כזו תצא למשימתה.”
“אתה יודע שכסף הוא הדבר האחרון שחסר לכס הקדוש, תקבל כל סכום שתדרוש.”
“אינני רוצה כסף לעצמי, אך זהו אזור מלחמה וצריך לשחד את אנשי המדינה האסלאמית בסכומי עתק כדי שיאפשרו לנו לבצע את המשימה הזו.”
“בכל זאת אינך אלטרואיסט, מה שכרך?”
“שכרי יהיה לקבל גישה לספרי הארכיון בספריית הוותיקן, כמו כן לקבל עותק סרוק מכל פריט בארכיון שאחפוץ בו.”
כריסטיאנו היסס, לבטח לא ציפה לבקשה מאין זאת.
“דרישה כבדה, אתה יודע שאיננו נוהגים לפרסם ספרים ללא בקרה, יכולות לעבור עשרות ומאות שנים עד שנפרסם את הספרים הללו, ייתכן שיהיו ספרים שלא נפרסם לעולם.”
“אין ספרים, אין עסקה,” ידעתי כמה הוא להוט לשים את ידו על האוצר הזה.
“אתה מתחייב לא לפרסם אותם?”
“לא אפרסם אותם, אך אשתמש בתוכנם, כדי לכתוב כמה רומנים היסטוריים.”
“דרישתך התקבלה, מה הצעד הבא?”
“אסע לטורקיה, אני חייב ליצור קשרים עם כמה אנשי מפתח שם, אני צריך חשבון בנק של עשרה מיליון אירו לפחות, אולי אצטרך יותר, כשהכול יהיה מוכן, אודיע לך.”
“תקבל עשרים מיליון, אם יחסר לך כסף, צור קשר.”
מירזה עבד קשה, מצויד במזוודות מלאות כסף מזומן, הוא חצה את הגבול לסוריה מספר פעמים. פעם אחת כמעט הוצא להורג כמרגל אמריקאי. בפעם האחרונה הגיע עד פלמירה היא תדמור המקראית שאותה בנה שלמה המלך, ואותה הרס סופית אבו באכר אל בגדדי מנהיג המדינה האסלאמית.
הוא ניסה לעניין את מירזה בשוד עתיקות מהעיר ההיסטורית הכבושה. מירזה התרכז במשימתו וסיים אותה בהצלחה. אולי סגר גם כמה עסקאות עתידיות? מי ידע נפש טורקי?
מצויד בדרכון הטורקי שלי פגשתי את כריסטיאנו בנמל התעופה באיסטנבול, יחד המראנו בטיסת פנים למרדין. בשדה התעופה פגשנו את מירזה ואת אנשי צוותו. הם חיכו לנו עם ארבעה רכבי שטח לנדרובר ועוד שישה טנדרים כפולי קבינה של טויוטה.
“למה כל כך הרבה רכבים? למה טויוטה?”, שאל כריסטיאנו.
“כי אותם אנחנו משאירים לאנשי המדינה האסלאמית,” עניתי, “הם נוהגים להרכיב עליהם מקלעים כבדים ולהסיע בהם לוחמים.”
ענדתי שרשרת ועליה צלב גדול והתחלנו בנסיעה לכיוון הגבול הסורי. בנקודת הגבול הטורקית, עברה מעטפה של דולרים לידי מפקד התחנה.
“בטורקית קוראים לזה בקשיש,” לחשתי לכריסטיאנו. המשכנו בנסיעה כשעה, ליד חורבות המנזר המתין לנו עלי, עשרה מלוחמי המדינה האסלאמית, חמושים מכף רגל עד ראש היו איתו.
“אנחנו חייבים לסיים את העניין בימים ספורים,” אמרתי לכריסטיאנו. “המצב פה רגיש ביותר.”
עם תרשימים של המנזר ההרוס, מצאנו במהירות את הספרייה.
“יש כאן אלפי ספרים,” אמרתי, “עלינו לאתר במהירות את ארכיונו של ניקולאוס ולהתרכז רק בו.”
לא קשה היה לאתר את הארכיון, רוב הספרים שבו היו מגילות קלף או פפירוס. שמות הסופר והספר הופיעו על תווית הצמודה למגילה. התחלנו למיין את הספרים, כריסטיאנו היה נרגש ביותר, בעטתי ברגלו, “שמור על איפוק, מסתכלים עלינו.” מאוחר מדי, עלי ניגש אלינו,
“יה צלבנים, ממתי הספרים האלה?”
“מתקופת החליף עבאס”, עניתי במהירות.
“זה מהתקופה של הרומאים, חמש מאות שנה לפני הנביא מוחמד,” נלהב כריסטיאנו. הבעיטה בעקבו הייתה מאוחרת מדי.
“זה תקופת הג’אהליה ,” אמר עלי, “כל מה שהיה לפני מוחמד לא חשוב,” עלי החל משחיל את המגילות על חרבו, “דין מוחמד ביל סייף.”
“דת מוחמד בחרב,” לחשתי לכריסטיאנו.
דחפתי מעטפה לידו של עלי, “תקבל עוד ארבע טויוטות.”
“הכול אחרי הקפה,” אמר עלי. אחד מאנשיו הבעיר מדורה, עלי הזמין אותנו לשבת איתו, לא הייתה ברירה, עלי הוריד את המגילה הראשונה מחרבו, וזרק אותה לאש, חיי אוגוסטוס, העלו עשן.
הושטתי לעלי מחרוזת יהלומים, ירושה מסבתי, “בחייאת עלי, קח מתנה לאשתך.”
עלי דחה את ידי המושטת באדיבות, “אחרי הקפה.”
הורדוס המלך עלה גם הוא בעשן השמיימה, עלי הסתכל בהנאה בפנינו המתפלצות, עשרים וחמש מגילות של ההיסטוריה האוניברסלית, עלו לשמים גם כן.
עלי מזג לנו קפה מהביל,
“זה הקפה הכי חכם ששתיתם בחיים,” אמר לנו מתמוגג מהנאה. סיימנו את הקפה. אמרתי למירזה שידאג לעוד ארבע טויוטות וחזרנו לעבודה.
“אם אתה לא רוצה עוד קפה,” אמרתי לכריסטיאנו, “אתה לא מתלהב יותר, רק אני מדבר עם עלי.”
חיפשתי מגילות שהיו מוכרות וחשיבותם פחותה, מצאתי שתיים. נראיתי נלהב ורמזתי לכריסטיאנו שיתלהב אף הוא. עלי ניגש אלינו,
“מה הספר הזה?” עלי הצביע על המגילה בחרבו.
“זה ספר ביזנטי,” עניתי, “על קרב ירמוק.”
ידעתי שהוא ינגוס בפיתיון וכי איזה מוסלמי לא ישיש בראותו ספר עתיק המתאר את הקרב המכריע שבו הובסו הביזנטים על ידי המוסלמים, עלי הנלהב רצה לחטוף ממני את המגילה, עצרתי את ידו.
“עלי חייבים לטפל בספר, אם לא הוא יתפורר, תקבל אותו כשנעזוב פה.”
עלי הצביע בחרבו על הספר הנוסף, “מה הספר הזה?”
“זה ספר של הצלבנים, על קרב חטין .”
“איך צלאח א דין הביס אותכם יה צלבנים,” עלי נלהב אך נזהר לא לגעת בספר, “גם את זה אני רוצה שתעזבו.”
“תקבל גם את הספר הזה,” אמרתי לעלי, “אבל אני מבקש שתהיה כמו צלאח א דין.”
“מה אתה מתכוון?”
“אצל צלאח א דין מילה הייתה מילה, היה לו הסכמים עם הצלבנים והוא קיים אותם, המדינה האסלאמית הסכימה שנוציא את הספרים מהמנזר, אתה כאן הנציג של אבו באכר אל בגדדי שהוא איש של אמת, מילה אצלו זו מילה.”
עלי חשב לרגע ואמר, “תוכלו להוציא את כל הספרים שתרצו.”
עלי התרחק, “אתה השתגעת?” שאל כריסטיאנו, “הוא יערוף לנו את הראש.”
“הוא לא יודע מה הוא מקבל, עד שהוא ימצא מומחים לכתבים עתיקים, אנחנו נהיה ברומא.”
“מה יהיה כשהמומחים יפתחו את המגילות?”
“כמו המגילות שהתנוססו על חרבו של עלי, כך יתנוסס על החרב ראשו של עלי, דין מוחמד ביל סייף.”
כריסטיאנו ואני מיהרנו להציל כל מגילה שיכולנו, אחרי שלושה ימים הגיעו הטויוטות, העמסנו את המגילות על הלנדרוברים, הודינו לעלי על ששמר עלינו, נתתי לו עשר טויוטות, אחת לכל אחד מחייליו, את המחרוזת, את המעטפה עם הדולרים, ולבסוף את שתי המגילות העתיקות.
“עלי,” אמרתי לו, “אסור לך לפתוח אותן, רק למומחה לכתבי יד עתיקים מותר.” עלי הודה לי על הספרים.
נדחקנו כולנו בארבעת הלנדרוברים וקדימה למרדין.
כריסטיאנו חייך, “מעניין כמה יופתע עלי, כשיגלה שהמגילות שברשותו הן תרגום ליוונית של קאמה שסטרה.”
הו עלי, אינך יודע שהספר הזה קדם לקאמה סוטרה והוא נועז הרבה יותר.
הרבה מעטפות בקשיש החליפו ידיים עד שהגענו עם האוצר לרומא.
במכון לכתבי יד עתיקים של הוותיקן בדקו את המגילות. הן היו במצב טוב למדי. מתוך כמאה ועשרים מגילות שחילצנו בחרתי בשלב ראשון עשרים וקיבלתי העתקים סרוקים שלהם.
יתרונות ספרי הארכיון על מקורות היסטוריים ידועים
ספרי הארכיון הם מקוריים ונכתבו סמוך למאורעות שאליהם הם מתייחסים, מכאן שהם אותנטיים יותר מכל מקור היסטורי אחר, שנכתב מאות שנים אחר כך, והועתק או תורגם פעמים אחדות. לכן הם יהיו עדיפים על פני כל מקור היסטורי אחר. למרות זאת שמחתי לגלות שרבים מהאישים ומהמאורעות בספרי הארכיון מופיעים גם במקורות אחרים, כגון ספריו של יוסף בן מתתיהו וגם בספרות חז”ל. בספרי הארכיון מופיעים גם אישים ומאורעות שאינם מופיעים בשום מקור היסטורי אחר.
שעות היממה בעולם העתיק
בעולם ההלניסטי והרומי היו שתים עשרה שעות יום ושתים עשרה שעות לילה, אורך השעות היה משתנה בהתאם לחודשי השנה. השעה הראשונה של היום החלה עם זריחת השמש והשעה השתים עשרה הסתימה עם שקיעת השמש. שעת הלילה הראשונה החלה עם שקיעת השמש והשעה השתים עשרה הסתימה עם זריחת השמש, חלוקת היממה לשני חלקים של 12 שעות נהוגה עד ימינו.
ספרים המבוססים על הארכיון
שלומית אלכסנדרה, הייתה גדולה מהחיים, מלכה בחסד אלוהים. דוד המלך בישר לה את יעודה, הוביל אותה לשם בדרך חתחתים, אך גבה ממנה מחיר נורא. הוא פקד אותה בחלומותיה וחלומות לא שווא ידברו.
בסיפורה של שלומית משולבים סיפורים אחרים שבהם מככבות דמויות היסטוריות, הן חווות אהבות ושנאות ומבצעות נקמות ומעשי אכזריות הכל גדול מהחיים.
על אף זאת לא פסה מהם הגחמה האנושית הפשוטה והקטנה.
החלק הראשון עוסק בצמיחתה של שלומית, הנערה שהגיעה מהתחתית, הפכה לאישה החזקה ביהודה והגיעה למלוכה.
החלק השני עוסק בתקופה מהמלכתה של שלומית ועד מותה.
שני חלקי הרומן עוסקים בתקופת מדינת החשמונאים. עד להקמת מדינת ישראל, זו הייתה הפעם האחרונה, למעט אולי השנים הראשונות במרד בר כוכבא, בה התקיימה ישות יהודית עצמאית בתחומי ארץ ישראל.
.
זהו חלקו השני של הרומן ההיסטורי שלומית המלכה. חלק זה עוסק בתקופה מהמלכתה של שלומית ועד מותה. גם כאן ממשיכה רוחו של דוד המלך ללוות את שלומית להדריך אותה אך גם להתעלל בה אפילו על ערש הדווי שלה. הסוף מפתיע ובלתי צפוי.
מדינת החשמונאים, בה התרחשה העלילה הייתה ישות יהודית עצמאית שהתקיימה כשבעים ותשע שנים ואז חדלה עקב מלחמת אחים בעשור השמיני לקיומה. בהיסטוריה האנושית ידועה התופעה של קללת העשור השמיני. זו תקופה בחיי האומות בו מתפרצות המחלוקות שעד אז החילו אותן. בעשור השמיני לקיומה, התפלגה ממלכת ישראל המאוחדת, ‘אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, איש לאוהליך ישראל.’
גם מדינת ישראל המודרנית הגיעה לעשור השמיני לחייה, השסע בה עמוק משהיה בתקופת מדינת החשמונאים. חומר למחשבה.
כמו סבתה הרוחנית, גם שלומית אלכסנדרה השנייה, הייתה גדולה מהחיים, זהו רומן היסטורי המשך לספר שלומית המלכה.
הרומן מתחיל בעשור השמיני לממלכת החשמונאים, זמן חורבנה כתוצאה ממלחמת האחים בין האחים החשמונאים, הסיום הוא בזקנתו של אחרון החשמונאים אזרח רומאי, אשר שירת בלגיון העשירי כקנטוריון וצלב את ישוע המשיח. נקמתו של אנטיפס האדומי סבו של המלך הורדוס כמעט הושלמה, בית חשמונאי המפואר הוכחד כמעט כליל. בסיפורה של אלכסנדרה, כמו בסיפורם של צאצאיה משולבים סיפורים אחרים שבהם מככבות דמויות היסטוריות, גם כאן ישנן אהבות ושנאות נקמות ומעשי אכזריות הכול גדול מהחיים.
מי האיש שלפני כמעט אלפיים החליט להרוס את האימפריה הרומית האדירה? האם הצליחה דרכו? האיש שלמען מטרתו בנה מאחורי הקלעים את הדת האדירה בהיסטוריה. מי שהקים את ישוע המשיח לתחיה והעלה אותו לשמים. האיש מאחורי חזיונו של פאולוס בדרכו לדמשק. קבלו את האיש ששינה את ההיסטוריה יותר מאלכסנדר הגדול, יותר מנפוליאון ויותר מצ’רצ’יל וסטאלין ביחד. קבלו את נקדימון/ניקודמוס הגדול.
- סופר היסטוריון ופילוסוף שנולד בשנת 64 לפני הספירה ומת בתחילת המאה הראשונה לספירה. ↩︎
- ניקולאוס איש דמשק היה מחנכם של בני הורדוס ושימש גם כמזכירו ↩︎
- נקדימון בן גוריון (ניקודמוס) יהודי פרושי מימי בית שני. מוזכר בברית החדשה בבשורה על פי יוחנן שם נכתב שהיה מאוהדי ישוע המשיחי (הנוצרי). ↩︎