לבשו הדר פני הכפר

אבי עמיחי תמיד חיפש משהו אחר. כאשר חבריו לתנועת השומר הצעיר עלו להקים את קיבוץ סער,
הוא הצטרף למושב השיתופי כפר קיש, משהו בין קיבוץ למושב. השיתוף במושב הלך בדרך כול שיתוף והתפרק,
אבי החליט שאם כפר קיש הוא מושב ככול המושבים, אז עדיף לחיות במושב אביגדור, לצד אחיו שגר שם.
מכיוון שהורי עזבו את כפר קיש כשהייתי בן שנה וחצי, אין לי זיכרונות משם, תודעתי מתחילה באביגדור.

כמו כול מושבניק קיבל אבי בית סוכנות קטן, פרה עגלה וחצי פרד.
בבית לא היו מים זורמים והשירותים היו פחון קטן של בול קליעה, שהפחיד את אימי פחד מוות.
את הפרה היה היה צריך לחלוב בידיים פעמיים ביום. את המלאכה הזו למדו אבי ואמי אביבה מדודי אשר.
את הפרד עקום הרגלים, שנהג ליפול בבורות, חלק אבי עם דודי שהיה שכנו.
התמונות בפוסט זה צולמו במושב אביגדור בראשית שנות ה-50 של המאה העשרים. אינני יודע מי צילם אותם ומי המצולמים.

ילדות יחפה

נעלים היו מצרך יקר ערך ולכן זכורה לי ילדות יחפה. אהבתי את מגע האדמה בכפות רגלי, חמה בקיץ וקרה בחורף.
בגדים חדשים היו תפנוקים בורגניים שלא ראוי שילד של סוציאליסטים ומהפכנים ילבש אותם.
למרות שהייתה זו תקופת הצנע, הרי במושב לא היה חסר מזון וגדלתי לתפארת מדינת ישראל.
על דבר אחד אבי לא ויתר, תמונתו של שמש העמים סטאלין הייתה תלויה מעל מיטתי,
בין היתר כדי להרגיז את דודי ויתר חברי המושב המפא"יניקים.

בול קליעה

כזכור לא היו מים זורמים בבית, היה ברז בחצר. אמי הייתה רוחצת אותי בגיגית הכביסה,
בקיץ מחוץ לבית ובחורף בתוכו. המים חוממו בפרימוס. השירותים היו פחון של בול קליעה.
בכול בוקר היו מפזרים אבקת סיד על הדומן, דבר שלא מנע את ריחות הניחוח והזבובים במיוחד בקיץ.
כילד התעקשתי להיכנס לבד למחראה ולהבריח את הדלת. מגיעה לי קצת פרטיות, האם לא?
אמי שרעדה מפחד, עשתה כמה חורים קטנים בקירות הפח. כאשר כרעתי מעל הבול קליעה,
ראיתי את עיניה המבוהלות מציצות כדי לראות אם הבן יקיר לה לא נפל לתוך בור החרא.
ראיתי בכך פגיעה בפרטיותי המקודשת וסתמתי את החורים בבוץ שאמי כמובן הסירה.

אורי שממדינך נחתך

בכול ערב הייתה אמי מרדימה אותי בשיר ערש פטריוטי אחד האהובים עליה היה:
שכב במי שכב במנוחה….
אחרי השורות
בוערת הגורן בתל יוסף,
וגם מבית אלפא עולה עשן
הייתי נרדם בשלווה עם הגורן הבוערת מול עייני וריח העשן באפי.

עוד שיר ערש אהוב על אימי היה
הך פטיש עלה וצנח
כבישי בטון בחול נמתח
עורי שממה דינך נחתך…
היה ברור לי שגבר קשוח ומסוקס בשם אורי שממדינך נחתך. ההוכחה הניצחת לכך היו השורות:
דוד הזפת חם
יד נוטפת דם
וכך עם ידו נוטפת הדם של אורי שממדינך, נרדמתי בחיוך מלאכים.

בן כלאיים

טרקטורים היו בקיבוצים, במושבים היו פרדים, בני הכלאיים של חמור וסוסה.
באחד הימים לקח אותי אבי להוביל חציר מהשדה לפרות שברפת.
רתמנו את הפרד עקום הרגלים לעגלה ונסענו לשדה התלתן בו המתינו חבילות החציר. העמסנו ארבע קומות של חבילות,
עלינו על ערימת החציר והחלנו במסע לרפת. בדרך היינו צריכים לעבור את הוואדי, שהיה תעלה עמוקה למדי.
כדרכי אז נהגתי את הפרד בביטחון של ילד בן ארבע שאינו יודע פחד מהו. קצת לפני הוואדי נטל ממני אבי את המושכות
למרות מחאתי. התחלנו לרדת בזהירות לוואדי. לפתע קרסו רגליו העקומות של הפרד, הוא נפל תוך כדי שהפך את העגלה.
החבילות התפזרו, אבי תפס אותי בידיו ושנינו התעופפנו ממרומי ערימת החציר, למזלנו נפלנו על חבילת חציר ריחנית ויצאנו ללא פגע.

מעבדות לחירות

אמצעי היצור שעמדו לרשות הורי, לא הספיקו לקיים את משפחתנו שבינתיים נוסף אליה אחי עמוס. הורי עבדו כחמורים.
לפעמים שש עשרה שעות ביום. בבית הקטן הוצבה מדגרה מחוממת בגז שדמתה לפסנתר כנף. הסכנה שהמדגרה תגרום לשריפה
בבית, הדירה שינה מעיני הורי. בנוסף לכך הם היו המפ"מניקים היחידים בין המפא"יניקים של המושב.
התקבלה דעתה של אמי שעל המשפחה לעבור לקיבוץ סער אותו הקימו חבריהם של הורי לקן השומר הצעיר מתל אביב.