זהו חלקו השני של הרומן ההיסטורי שלומית המלכה. חלק זה עוסק בתקופה מהמלכתה של שלומית ועד מותה. גם כאן ממשיכה רוחו של דוד המלך ללוות את זהו חלקו השני של הרומן ההיסטורי שלומית המלכה. חלק זה עוסק בתקופה מהמלכתה של שלומית ועד מותה. גם כאן ממשיכה רוחו של דוד המלך ללוות את שלומית להדריך אותה אך גם להתעלל בה אפילו על ערש הדווי שלה. הסוף מפתיע ובלתי צפוי.
מדינת החשמונאים, בה התרחשה העלילה הייתה ישות יהודית עצמאית שהתקיימה כשבעים ותשע שנים ואז חדלה עקב מלחמת אחים בעשור השמיני לקיומה. בהיסטוריה האנושית ידועה התופעה של קללת העשור השמיני. זו תקופה בחיי האומות בו מתפרצות המחלוקות שעד אז החילו אותן. בעשור השמיני לקיומה, התפלגה ממלכת ישראל המאוחדת, ‘אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, איש לאוהליך ישראל.’
גם מדינת ישראל המודרנית הגיעה לעשור השמיני לחייה, השסע בה עמוק משהיה בתקופת מדינת החשמונאים. חומר למחשבה.להדריך אותה אך גם להתעלל בה אפילו על ערש הדווי שלה. הסוף מפתיע ובלתי צפוי.
תוכן עניינים ראשי
שער שני – כיבוש נינווה
תוכן עניינים
שנה 38 לעצמאות יהודה – (104 לפנה”ס)
מרידה במלכות
ינאי
צוואת המלך המנוח הוקראה ברחבת המקדש.
אמא ואני היינו המומים לא זו הצוואה שלה ציפינו. אני התעשתתי ראשון.
“אמא, קראי מיד לאבשלום ולאדוניה, אנו חייבים לסכל את הכתרת אריסטובולוס ושלומית אלכסנדרה.”
התכנסנו בלשכתה של אמא, היא הקריאה באזננו את הצוואה שבה נכתב כי המלך הוריש לה את הממלכה.
“זוהי צוואת המלך האמיתית!” אמרה אמא.
“אבל הצוואה שהוקראה ברחבת המקדש, היא הצוואה שהקריא לנו המלך בכנס המשפחתי,” תהה אבשלום.
“כן,” השיבה אמא, “אך המלך החליף את צוואתו לפני שחלה, שלומית אלכסנדרה ניצלה את מצבו הבריאותי והחליפה את הצוואה בעזרת מלחך הפנכה שלה, אנטיפס, בתמורה הוא קיבל את המינוי להיות מנהל הארמון.”
“מתי ואיך כל זה נודע לך?”.
” אבשלום ! זה נודע לי היום אחרי הקראת הצוואה, לא אפרט איך זה נודע לי.”
“אבשה, אנחנו מבזבזים זמן,” הייתי קצר רוח, “עלינו לעזור לאמא להשיב את הגזלה ולא לעסוק בחשדות מיותרים.”
“אבשלום,” אמרה אמא, “אתה תוביל את הגדוד הראשון לארמון, תכבוש אותו בהפתעה כאשר שעריו פתוחים, כך אשיב לעצמי את הגזלה.”
“זכרו מה שאמר לנו אנטיגונוס,” הייתי נלהב, “המעז מנצח.”
“מעניין אחי הצעיר! אין פלא שאתה כה נלהב להשיב את הגזלה, הרי אימא הבטיחה לך את המלוכה, אתה מנדב את ראשינו כדי שיהיו הדום לכס מלכותך,” הוא שואף למלוכה וישלם על כך.
“התבייש לך טווס,” קרא אבשלום בלהט, “יש דברים נעלים יותר מנוצותיך וההיבריס שלך, איך אתה מעז לפקפק בדבריה של אמא?”
אבשלום זינק על אדוניה והכריעו לרצפה,
“ינאי, הבא לי חבלים כדי לקשור אותו ופיסת בד כדי לסתום את פיו, הוא יישאר כבול כאן עד שנשיב את הגזלה,” כאשר נשיב את הגזלה אערוף את ראשו.
“אבשלום,” פקדה אמא, “שחרר את אדוניה מיד, הוא יהיה שותף נאמן להשבת הגזלה, הלא כן אדוניה?”
“כן,” חרחר אדוניה. אבשלום שחרר אותו והוא קם על רגליו, מיישר את טוניקת המשי המפוארת שלו, כל עוד אמא בחיים גם הטווס יחיה.
“שלושתנו נתכנן את כיבוש הארמון,” אמר אבשלום, “אני אוביל את הגדוד הראשון, לגזלנים אל תהי תקווה.”
ינאי
למחרת ההכתרה בתום התכנונים וההכנות, היה הגדוד הראשון במחנהו בהר הזיתים, חמוש ומוכן לתנועה, הטריבון אבשלום סימן בדגל לשרי המאה וביניהם אני ואדוניה להתחיל בתנועה מהירה אל שער שושן, השער המזרחי של הר הבית. הקנטוריה הראשונה השתלטה על השער, כל הגדוד זרם לרחבת המקדש. אמא חיכתה לנו שם.
“אמא,” שאלתי, “למה לא שיתפת את אנטיגונוס בתוכנית, לפני שהלך להישבע אמונים?”
“הצלחת התוכנית תלויה בהפתעה, אנטיגונוס היה יכול להכשילה, בכל מקרה הייתי צריכה להציע לו את המלוכה, אני מקווה שנלכוד אותו ואז יצטרף אלינו ויקבל אותך כמלך.”
שלומית
אנטיגונוס הגיע לחדר הכס, פניתי אליו בבהילות:
“אימך ואחיך הצעירים לא באו להישבע אמונים, מה משמעות הדבר?”
“אינני יודע, אך אנו חייבים לנקוט כמה אמצעי זהירות.”
“אילו אמצעים?”
“הזמן קצר, אין זמן להסברים, אם אתם סומכים עלי תנו לי לנהל זאת.”
“אנחנו סומכים עליך.”
“את מדברת גם בשמי?” אריסטובולוס היה כעוס.
“אישי! אין זה הזמן למשחקי גאווה, אנטיגונוס הוא האיש הנכון במצב זה, רק ברית השלושה תציל את מלכותך, הזמן דוחק.”
“כרגיל את צודקת,” רטן המלך.
“חכו לי בחדר המועצה, דאגו לכך שיהיו שם טוניקות קרב וכן הנשק האישי של כל אחד מאיתנו.”
אנטיגונוס עזב במהירות את חדר הכס.
אנטיגונוס
“סגור מיד את כל שערי הארמון, והצב את אנשיך במגדלי השער ועל החומות, על כל חיילי המשמר להיות מוכנים ללחימה,” מפקד משמר הארמון אץ למלא את פקודתי.
עליתי למגדל השער הראשי והשקפתי, חיילים נראו מתקרבים אל הארמון משני כיוונים, מתחת לציצת הקסדה של החייל המוביל לשער הראשי זיהיתי את אחי אבשלום אחד מששת הטריבונים הצבאיים של לגיון יהודה. הוא התקרב עד למרחק של כמאה אמה מהשער ונעצר שם.
“קיווית שהשער יהיה פתוח ותכבוש את הארמון בקלות,” רעמתי בקולי, “גם החיילים ששלחת לשערים האחרים, ימצאו אותם נעולים.”
אבשלום הרהר זמן קצר, ואז הסיר את קסדתו ופקד על הקשתים, “היסוגו מאתיים אמה והניחו את קשתותיכם ואת אשפות החיצים שלכם על אבני המרצפת.”
גם אני פקדתי על הקשתים שאתי להניח את קשתותיהם.
“אחי, מה מביא אח לקום על אחיו?” שוב רעם קולי,
“אחי, “רעם קולו של אבשלום, “אמא, שהיא המלכה החוקית לפי צוואתו החוקית של אבא, נשבעה שתכתיר אותך למלך ואת אשתך למלכה, אם תגיעו לרחבת בית המקדש.”
“אחי מסור לאמא שנשבעתי אמונים למלך החוקי לפי הצוואה החוקית של אבא. בשם המלך החוקי וכמפקדך, אני פוקד עליך ועל כל החיילים בפיקודך להניח את נשקכם.”
“אנטיגונוס, אני מציית רק למלכה החוקית וגם אתה חייב לעשות זאת, אם לא תעשה זאת אחי, אראה בך אויב.”
“אבשלום, לעולם לא אראה בך אויב, אתה אח שטעה, אני עוד מקווה שתכיר בטעותך.”
“לא תוכלו לצאת מהארמון.”
“ואתה לא תוכל להבקיע אליו,” אבשלום והקנטוריה הראשונה סבו על עקבותיהם, הקנטוריה השלישית נשארה בעמדותיה מול השער.
ירדתי במדרגות מגדל השער שם חיכה לי מפקד המשמר.
“אני אהיה בחדר המועצה עם המלך והמלכה, אתה נשאר המפקד כאן על החומה והשערים, הכן רצים לדווח לי על כל שינוי במצב, אפילו הקטן ביותר, שלח חמישה רצים שימתינו ליד דלת חדר המועצה.”
“כן המפקד,” העפתי מבט חטוף בפניו של מפקד המשמר, במצב הזה עלולות לצוץ מחשבות בגידה אצל הטובים שבאנשים, צעדתי לחדר המועצה בארמון.
שלומית
“אנחנו במצור של הגדוד הראשון ליהודה, בפיקודו של אבשלום,” דיווח לנו אנטיגונוס בחדר מועצה.
“זה מעשה ידיה של הזאבה,” לחיי בערו, “הגורים לבדם אינם מסוגלים לכך.”
“גם אני גור של הזאבה,” הגיב אנטיגונוס בחריפות, “וכך גם אישך, אני דורש שלא נשתמש בכינויים שאינם ראויים.”
“סלח לי אנטיגונוס, אני עדיין נסערת, אך אתה צודק.”
אנטיגונוס מסר דיווח על שיחתו עם אבשלום.
“לא הבנתי למה סירבת להצעת המלוכה,” אמר אריסטובולוס בחשדנות.
“נשבעתי לך אמונים ואני שואף בכל ליבי למנוע שפיכת דם יהודי ובמיוחד דם חשמונאי.”
“אחי הצדיק, איך תמנע זאת?”
“עדיין אינני יודע, אך אעשה כל מאמץ.”
“אנטיגונוס,” הבטתי בו במבט אוהד, “עד עכשיו פעלת נכון, אישי ואני נותנים בך אמון מוחלט.”
“דברי בשמך בלבד,” רטן אריסטובולוס.
“אישי!” נתתי בו מבט קשה, “לאנטיגונוס הוצעה המלוכה והוא בחר בך, בהכירי את אימך, אני יודעת שאילולא אנטיגונוס, היו הראשים של שנינו מתגוללים עכשיו בחול,” אריסטובולוס נתן באחיו מבט מלא חרטה ובקשת סליחה, אנטיגונוס הביט בו במבט האומר סלחתי על חוסר האמון שלך.
“אנטיגונוס מה המצב עכשיו?” חששתי אך גם הייתי סקרנית.
“נכון לעכשיו, אבשלום נכשל בניסיונו לכבוש את הארמון, אך הארמון במצור, לצידנו עומד משמר הארמון בלבד, לצידם עומד הגדוד הראשון ליהודה, הגדוד המובחר של לגיון יהודה.
“מה עם השני ליהודה במצודת הבירה?” זיק של תקווה ניצת בעיניו של אריסטובולוס.
“אין לדעת, הם כנראה שולטים בהר הבית, הרי אבשלום הציע לי להגיע לשם, אם כך ייתכן שהם שולטים גם במצודת הבירה הסמוכה, ואז הגדוד השני איתם,” אכזבה נראתה בעיני אריסטובולוס.
“מה קורה עם שאר שמונת הגדודים העבריים?”
“הם חונים מחוץ לירושלים ועוד לא הושבעו, אנחנו חייבים לאתר ולהשתלט לפחות על ארבעה מהם, אין דרך אחרת!” השיב אנטיגונוס לאריסטובולוס.
“יש לך דרך לצאת מהארמון הנצור?”
“עדייו לא,” אנטיגונוס הביט במלך הנואש, “אחי, שנינו סוסי מלחמה וותיקים ולרשותנו עומדת היועצת החכמה בעולם.”
“ישנן שתי מנהרות סודיות לארמון, הזאבה סליחה אפרת היא שתכננה אותן בזמן בניית הארמון, היא סבורה כנראה שרק היא יודעת עליהן.”
“איך את יודעת עליהן?” חשדנותו הרדופה של אריסטובולוס שוב הרתיחה אותי.
“למפקדת המודיעין יש מקורות חסויים משלה!” התרסתי מולו.
“שלומית, מאין ולאן מובילות המנהרות הללו?” אין ספק! אנטיגונוס הוא האיש הנכון לפקד, הוא שואל את השאלות הנכונות ולא עוסק בהבלים.
“הראשונה למגדל סטראטון במצודת הבירה והשנייה לגיא בן הינום, באחד ממרתפי הארמון בשני קירות מנוגדים יש קיר חלול שאמור להתפרק בכמה מכות מקבת.”
“אחי ומפקדת המודיעין,” אריסטובולוס דיבר בקול נמוך, “איני במיטבי היום ואני מרגיש שאני רק מפריע לכם, לכן רק אקשיב,” לפחות הוא הגיע להחלטה הנכונה.
“אחי, אני מכבד את החלטתך, לא כל אדם יכול לנצח את ההיבריס שלו,” השתררה שתיקה קצרה ואנטיגונוס המשיך,
“ומה בפתח החיצוני של המנהרות?”
“במגדל סטראטון, קיר דומה במרתף, בגיא בן הינום קיר אבנים של טראסה האמור להתפרק גם הוא במכות מקבת.”
“האם המנהרות האלה מספיק גבוהות ורחבות כדי להוליך סוס באפסר?”
“כן, גם המדרגות למרתף בנויות לפסיעת סוס.”
“מפקדת המודיעין עשית מלאכה מצוינת, כמו בכיבוש חברון, המנהרה לגיא בן הינום היא המפתח לניצחוננו, כתבי למפקד המשמר מכתב בהול,
הכן מאה ועשרים רגלים ולהם עשרים לפידים דולקים ומקבת. בנוסף עוד עשרה פרשים, וכן גם את הסוס שלי. את כל הכבודה הזאת עליך לשלוח לדלת המרתף,
את כמובן תסבירי לו היכן היא.” כתבתי את המכתב ושלחתי אותו עם רץ למפקד המשמר.
“כולנו נחגור את נשקנו,” פקד אנטיגונוס.
חגרתי את נשקי, זו אותה מערכת נשק התואמת את מידות גופי שניתנה לי במתנה על ידי קליאופטרה אאורגנטיס מלכת מצרים לפני כעשר שנים. גם אנטיגונוס ואריסטובולוס חגרו את נשקם.
“שלומית, “פקד אנטיגונוס, “את תובילי את החיילים לפתח של המנהרה בגיא בן הינום.”
“מה עם הקנטוריון שלהם?”
“אין לדעת מה יקרה אם אבשלום יפגוש בו בפתח המנהרה, יתכן שהוא יציע לו הצעה מפתה, כמו שהציע לי…”
“על שלומית אתה סומך יותר מאשר עלי?” אריסטובולוס כבר לא יכול היה להבליג והתפרץ.
“אתה המלך, הסמל, במצב הנוכחי אסור לך להיפגע.”
“ולמלכה מותר להיפגע?”
“במצב הזה היא חשובה פחות מהמלך.”
אריסטובולוס!” זעמתי, “אנטיגונוס הוא המפקד כאן, הבטחת להחריש בעת הזאת.”
“אשתדל להתאפק, אך בכל זאת אולי יש לך תפקיד בשבילי חוץ מאשר להיות האתרוג בסוכה שכולם שומרים עליו?” אמר אריסטובולוס בקול שקט.
“יש,” השיב אנטיגונוס, “קח את הפיקוד על משמר הארמון, אך אל תסכן את עצמך.”
“ומה עם מפקד המשמר הנוכחי?”
“הוא יהיה סגנך, נוכחותך תרתיע אותו ממחשבות בגידה,
אני אצא עם עשרת הפרשים מהעיר, אני חייב לעבור במחנות של הגדודים מחוץ לירושלים, להשביעם ולגייס אותם לציידינו.
עלינו למהר, אם אבשלום יגיע לפתח המנהרה לפני שלומית,
נאלץ לסגת חזרה לארמון ולמנוע מאבשלום לכובשו.
אריסטובולוס צא עכשיו וקח את הפיקוד על משמר הארמון.”
אפרת אלקטרה
אבשלום חזר עם הקנטוריה הראשונה לרחבת המקדש בהר הבית, הוא חזר מהר מדי לא יתכן שהשלים את משימתו.
“אנטיגונוס סגר את השערים, הוא שולט במשמר הארמון,” בישר לנו אבשלום המאוכזב, הרהרתי רגע קצר,
“האם העברת לו את המסר שתכננו למצב הזה?”
“הוא דחה את ההצעה ופקד עלי להיכנע.”
התשוקה שגרמה לי להרים יד בחומסי המלוכה בערה בי בכל עוז. אף על פי שלא הצלחנו לשבות את אנטיגונוס, או לשכנעו לעבור לצידנו, נמשיך בתוכנית.
“האם נוכל לכבוש את מגדל סטראטון?” יש שם מנהרה סודית לארמון, דרכה נוכל להיכנס ולכבוש אותו.”
“שלחתי סיור למגדל סטראטון, הוא מלא חיילים של הגדוד השני, אין לנו כח מספיק לכבוש אותו.”
“אם נעביר את השני לצידנו, נשלוט במצודת הבירה ומכאן גם במגדל סטראטון.”
“הטריבון של השני אמר שיקבל פקודות רק מאנטיגונוס.”
שקעתי בהרהורים, שניים מעמודי התווך של תוכניתי קרסו, נשארה רק אפשרות אחת לניצחון.
“אבשלום, ישנה עוד מנהרה סודית. היא מובילה מהארמון לגיא בן הינום, ליד עץ האלון הגדול שלידו נובע מעיין.
“אני מכיר את המקום, יש שם טראסות ועליהן עצי פרי, אך לא ראיתי פתח מנהרה.”
“הכה במקבת בטראסה הגבוהה מימין למעין במרחק עשרים אמה מימין, כך תיכנס למנהרה, בסופה תגיע לקיר, הלום בו במקבת והוא יקרוס, תגיע למרתף ממנו תכבוש את הארמון “
“אצא מיד בראש הקנטוריה הראשונה המובחרת, ינאי אתה תפקד על הראשון ליהודה בזמן שאעדר.”
שלומית
אנטיגונוס ואני יצאנו אל מול הדלת הכבדה שהוליכה למרתף המנהרות, שלפנו את חרבותינו נכונים להגן עליה. כל רחש לא נשמע מאחוריה.
“שלומית, שיגיעו החיילים רדי אתם למרתף, הקצי ארבעים חיילים להגן עליו נגד ניסיון פלישה מהמנהרה של מצודת הבירה, עם השאר הגיעי במהירות לגיא בן הינום, באחריותך לנעוץ את הלפידים בגומחות המיועדות לכך.
“מה אעשה שאגיע לגיא?”
“אם פתח המנהרה פנוי, פרסי את החיילים להגנה עליו, אם לא השאירי חיילים לחסום את פתח המנהרה .”
“ואתה מה תעשה?”
“אחבור אליך ברגע שיגיעו הפרשים.”
החיילים הגיעו, ירדתי אתם למרתף ומילאתי את כל פקודותיו של אנטיגונוס, אין ספק הוא המפקד המוכשר השקול והנועז ביותר בממלכת יהודה. הגענו לקיר של הטראסה, החייל נושא המקבת ניפץ אותו, האור של גיא בן הינום היכה בי, כאשר יצאתי מהמנהרה.
האהלתי על עיני, שום חיילים לא נראו בשטח, פרשתי את חיילי סביב פתח המנהרה, ונעמדתי במקום שבו אוכל לצפות לכל הכיוונים, המתנתי. מעולם לא חשתי כה חשופה ובלתי מוגנת, היה ברור לי שחיילי נחותים בהרבה מחיילי לגיון יהודה שבפיקוד אבשלום, היה ברור לי גם שאבשלום הוא מפקד מיומן ומוכשר ממני בהרבה, קיוויתי שהוא לא יגיע.
בינתיים יצאו אנטיגונוס והפרשים שלו מהמנהרה, מובילים את סוסיהם באפסר. אנטיגונוס רצה לחבקני אך נרתע, הוא שומר עלי מעצמי, אסור לי לאבד שליטה במצב הזה.
“שלומית עד עכשיו מילאת את תפקידך למופת, אך תפקידך טרם הסתיים, את חייבת להגן על פתח המנהרה עד שאחזור עם הגדודים.”
“אנטיגונוס, אתה מפקד מנוסה ממני בהרבה, האם תוכל לתת לי הוראות מה עלי לעשות במקרה שהם יגיעו?”
אם תראי סיור עמדי במקומך והראי למשתתפיו את כוחך, הם ייסוגו כדי לדווח. אם זו תהיה קנטוריה או יותר, עליכם לסגת באופן מסודר לתוך המנהרה, ולהגן עליה בכל מחיר.”
“עד מתי?”
“עד שאחזור עם הגדודים, אז הם ייכנעו או יובסו.”
“אתה חושב שעם החיילים האלה אוכל לבצע זאת?”
“שלומית, אלו החיילים העומדים לרשותך ואיתם תנצחי.”
“מלוכה או מוות.”
“כן מלוכה או מוות.”
אנטיגונוס עלה על סוסו ודהר עם פרשיו.
דוד המלך, שמור על מלכותי שזה אך נולדה.
ינאי
“נמשיך בתוכניתנו,” אמרה לי אמא, “עלינו למהר, לזמן תפקיד מכריע, נקצר זאת ככל האפשר.”
“אמא,” גם שלומית יודעת שלזמן תפקיד מכריע.”
“אתה צודק, לצערי הכלבים אינם מלקקים עכשיו את הדם מצווארם הערוף שלה ושל בעלה, כמו שתכננתי.”
“אז נמהר, אלוהים אוהב את מי שמעז.”
“זו צוואתו האמיתית של המלך יוחנן הורקנוס,” הכריזה אמא ונופפה במגילת קלף, “הצוואה שהוקראה כאן אתמול היא זיוף של שלומית אלכסנדרה. היא ובני אריסטובולוס חמסו את הכתר.”
חיילי הקנטוריה השנייה של הגדוד הראשון ליהודה עמדו חמושים סביבי וסביב אמא.
היא פתחה את המגילה וקראה:
‘אני הכהן הגדול ומלך יהודה יוחנן הורקנוס, מוריש בזאת את תואר מלכת יהודה לאשתי אפרת אלקטרה,’
אמא הרימה את ראשה מהמגילה, “לצוואה יש המשך אך זהו החלק החשוב, בתוקף סמכותי כמלכה,
אני מכתירה את בני שמהיום יקרא יונתן אלכסנדר ינאי למלך יהודה, אני פוקדת על צדוק הכהן למשוח בשמן את המלך החדש.”
כרעתי ברך וצדוק הכהן משח אותי למלך. אחר כך נטל צדוק כתר והניחו על ראשי, הזדקפתי.
“בתוקף מלכותי,” רעמתי, “אני דן את חומסי המלוכה למוות, כל אחד רשאי לפגוע בהם. החיילים הריעו, והיכו בחרבותיהם על המגינים.
“שלח מסר לטריבון של מצודת הבירה בתוקף היותך המלך החוקי, דרוש ממנו לציית לך.”
זמן קצר לאחר מכן, הודעתי לאימי,
“הטריבון שלח לי מסר שהמלך החוקי היחיד הוא יהודה אריסטובולוס ומפקד הלגיון הוא אנטיגונוס ורק להם יציית.”
“אם כך עלינו להמתין ולראות אם אבשלום יציב את רגלו על חומת הארמון.”
“אבשלום הציב את רגלו על חומת סמאריה, הוא יציב אותה גם על חומת הארמון.”
אבשלום
התקדמתי בראש הקנטוריה הראשונה לכיוון פתח המנהרה בגיא בן הינום והשקפתי. להפתעתי ראיתי שם שלושה גדודים עומדים במערך קרבי, גדוד נוסף החל להיבלע בפתח המנהרה, את שערה האדום של שלומית אלכסנדרה המציץ מתחת לקסדתה ראיתי גם כן. הבנתי, אין סיכויי לבצע את תוכניתי להיכנס דרך המנהרה ולכבוש את הארמון. התכוונתי לחזור עם הקנטוריה הראשונה אל הר הבית.
“אחי קיוויתי שתבוא,” קולו החזק של אנטיגונוס הגיע אל אוזני, “בוא נדבר.”
“לא תאסור אותי?”
“להפך, רצוני שתחזור.”
“איך אדע שדבריך אמת?”
חשתי בושה בשאלתי, אנטיגונוס מעולם לא שיקר לי, אבל עכשיו כשאנטיגונוס ניצב כנגדי? אנטיגונוס גם לא שיקר מעולם לאויביו.
“ראה,” אנטיגונוס הניח את מגינו על האדמה, פשט את שריונו והניחו על המגן, כך גם את קסדתו, חרבו, חניתו ופגיונו, הוא נשאר לבוש בטוניקה הצבאית הקצרה שלו, “אני יורד אל הערוץ ליד המעיין, לא אפגוש את אחי כשאני חמוש.”
החלטתי, אם אנטיגונוס מספיק אמיץ ונותן בי אמון, אהיה ראוי לאמונו,הפקדתי את נשקי אצל מפקד הקנטוריה,
“גם אני לא אפגוש את אחי בעודי חמוש,”
ירדתי אל הערוץ ליד המעיין, אנטיגונוס חיבק אותי בחום, אחר כך שטף את פניו בבריכה הקטנה של המעיין, ואז טבל את כל ראשו בבריכה, הוא נותן בי אמון מוחלט, הרי הייתי יכול להלום עכשיו עם אבן בראשו. שוב התמלאתי בושה על הרהורי, שטפתי את פני גם כן וטבלתי את ראשי.
“בוא נשב תחת האלון,” אמר אנטיגונוס ושנינו התיישבנו.
“אנטיגונוס, הייתי יכול להורגך, ואז היו פני הדברים משתנים, אין זו דרכך לקחת סיכונים כאלה.”
“האמנתי שהידידות בינינו עמוקה מספיק כדי שלא תהרגני, וגם אם כן, פני הדברים לא היו משתנים, אריסטובולוס היה מקבל פיקוד על הגדודים בגיא ומוחץ אותך ואת יתר הקנטוריות של הגדוד הראשון, נתתי את הפקודות המקדימות לכך לשלומית,” אריסטובולוס הוא מפקד מוכשר וקשוח הוא שונא את אמא ואותנו הצעירים, אין בליבו חמלה, חלום בלהות הוא שנהיה נתונים לחסדיו.
“היית מוכן להקריב את חייך, אך לא להקריב את הניצחון.”
“למדת ממני כמה דברים בשנים הארוכות שפיקדתי עליך,” אין ספק אנטיגונוס הוא גדול המפקדים שהכרתי, הוא חשב על הכל, הוא גם הטוב שבאנשים.
“אבשלום,” אנטיגונוס קטע את הרהורי, “עוד שני גדודים יחברו אלינו בקרוב, הדרך לתבוסתכם סלולה,”
אנטיגונוס נתן לי זמן להפנים את מצבי ואז המשיך,
יותר מכל אני שואף לעצור את מלחמת האחים הזאת, לפני שדם יהודי ישפך וגרוע מזה דם חשמונאי, למען זה הייתי מוכן גם לסכן את חיי,” הרהרתי בדברים ששמעתי.
“אנטיגונוס, מה אתה מציע?”
“את חייכם, את חיי אמא, חיי ינאי, חיי אדוניה וחייך שלך.”
אנטיגונוס מולל כמה עלי אלון שנשרו לאדמה ושאף את ריחם.
“למה אינך דורש מאויבך כניעה ללא תנאי, למה אתה מציע לו את חייו?”
“אתה אינך אויבי אתה אחי, הלוחם הגדול ביותר שטיפחתי.”
הרהרתי דקות ארוכות, “איך אתה מציע שניכנע?”
“זו לא תהיה כניעה, אתם אינכם אדומים, זה יהיה מעמד שכולו הדר חשמונאי.”
“הסבר את עצמך”
“אתה תסיר את המצור מהארמון, שלח את הגדוד הראשון חזרה למחנהו, וארבעתכם תמתינו ברחבת בית המקדש.”
הבטתי בשני טורי נמלים עמלניות האחד מביא מזון אל הקן והשני במקביל אליו חוזר מהקן.
“נמתין עד מתי?”
“עד שאראה שדרישותיי מולאו, אז אשלח אליכם שלושים פרשים הם יביאו לכם שלושה סוסים אבירים. לאמא אשלח אפריון מלכותי, שלושתכם תובילו את הפרשים ויחד עם אמא תגיעו גאים לארמון, שם תפקידו את נשקכם.”
“ומה אחר כך?”
“כולכם תכלאו במצודת הבירה, תקבלו את התאים הנוחים ביותר.”
מעולם לא אהבתי את מצודת הבירה, המרתפים שבהם שכן הכלא הרתיעו אותי יותר מכל, אך הבנתי אין ברירה טובה יותר, אנטיגונוס חשב על הכל, אך הוא נזהר בכבודנו.
“האם נוכל לעבור במגורינו ולקחת דברים חיוניים?”
“תוכלו לקחת כל דבר למעט נשק, ליותר מזה המלך לא יסכים.”
“אם זה תלוי במלך, איך יכולת להבטיח לנו את חיינו, הרי הוא שונא את אמא וגם את שלושתנו אינו מחבב, הוא רדוף ורודף.”
“המלך והמלכה יהיו חייבים לי את מלכותם, החנינה תהיה נדבך עיקרי בהסדר הזה ואני אלחם על קיומה, אם יהיה צורך בכך.”
שנינו קמנו, חיבקתי את אחי חיבוק חם, “אחי אתה הוא זה שהיה ראוי לרשת את הכתר.”
“די לי בתפקיד הסטרטגוס של יהודה.”
“אתה חושב שאמא תסכים?”
“אמא תסכים כאשר תדע שהפסידה, היא אישה חכמה, היודעת שזו ההצעה הנדיבה ביותר שתקבל.”
כן אמא הפסידה, טוב שזה יסתיים כך, ממלכת יהודה הייתה יכולה להתדרדר למלחמת אחים שסופה מי יישורנו.
“אחי, תבקר אותי בתאי בכלא?”
“אבקר אותך אם תרצה לקבלני.”
“נתראה בארמון.”
ינאי
אבשלום חזר להר הבית ותאר את המצב ללא כחל וסרק והציע לקבל את הצעת אנטיגונוס.
“בני, הובסנו, הצעתו של אנטיגונוס נדיבה, הבה נשים בו את מבטחנו, אבשלום, הורה לראשון ליהודה לחזור למחנהו בהר הזיתים, ינאי שלח לארמון הודעה ובשר לאנטיגונוס שקיבלנו את הצעתו.”
“המזל מתעתע,” אמרתי, “מאיגרא רמא של מלכות, לבירא עמיקתא של הכלא.”
המתנו לבדנו ברחבת המקדש, כל מה שהבטיח אנטיגונוס הוא גם קיים. אמא נכנסה לאפריון המלכותי שנישא על ידי ארבעה עבדים חסונים, שלושתנו רכבנו על סוסים אבירים ואחרינו הפרשים.
כמה מתעתע יכול להיות מראה העיניים, חייכתי לעצמי, מי שרואה את התהלוכה חושב שהוא חוזה במצעד ניצחון, זהו מצעד אסירים אל כלאם.
אנטיגונוס המתין לנו בשער הארמון, ירדנו מסוסינו והפקדנו את נשקנו בבית הנשק שבשער.
“לכו עכשיו למגוריכם, וקחו את הדברים החשובים לכם, אחר כך חיזרו לכאן.”
שמתי את ליבי לכך, שעל אף ששומרים לא ליוו אותנו אל מגורינו, חיילים במספר רב מהרגיל נראו במסדרונות.
מעניין מה הורה להם אנטיגונוס לעשות במקרה של התנהגות חריגה מצדנו.
הדבר החשוב ביותר שלקחתי לתאי, היה צרור גדול של מטבעות נחושת כסף וזהב, מטבע נכון לאיש הנכון עוזר תמיד. לקחתי גם את כינורי ואת האצעדה של בשמת.
בשמת שלי, ינאי שלך היה מלך לרגע אחד ואסיר במשנהו.
חזרנו לשער, קיבלנו את הנשק והסוסים שלנו, אמא התיישבה שוב באפריון המלכותי, אנטיגונוס הצטרף ורכב מאחורינו והפרשים אחריו.
אנטיגונוס אתה החכם בינינו, הרהרתי, אתה יודע להציג את האירוע המשפיל של המאסר בצורה המכובדת ביותר שאפשר. אין ספק אתה ראוי למלוך יותר מאריסטובולוס וגם יותר ממני.
הגענו למצודת הבירה ונכלאנו בתאים מרווחים, כמו שהבטיח אנטיגונוס.
“למרות הנסיבות המצערות,” אמר אנטיגונוס, “אנחנו משפחה, אני מאחל לכולנו שבמהרה ייווצרו נסיבות שיאפשרו את שחרורכם, כמו שהבטחתי לאבשלום, אבקר אותכם בתאיכם, אם כמובן תרצו לקבלני.”
“בני אנטיגונוס, אני מעריצה את הדרך שבה טיפלת באירועים למרות שהייתי בצד השני, אני מעריצה גם את הדרך שבה שמרת על כבודנו, אתה המלך האמיתי.”
שנה 39 לעצמאות יהודה – (103 לפנה”ס)
תוכן עניינים
- לשחרר את הגליל
- מרידה שנייה בדוד
- בגידה שנייה במלכות
- אסיר מלכותי
- שעשועי החתול
- אמא יש רק אחת
- ביקור תנחומים
- בני בכורי
- הכניעה לדוד
- שיקוי קסמים
- מחלת המלך המאוס
- בעיטה בסלע ברגל יחפה
- אנטיגונוס שוכב עם אבותיו
- כך יאה לו
- מי יהיה הייבם?
- כיבוש נינווה
לשחרר את הגליל
שלומית
ראש השנה למלחמות הגיע. זה היה החמישה עשר לחודש האחד עשר לפי הלוח של חנוך. מועצת המלחמה כונסה בפעם בראשונה ללא המלך הורקנוס.
ידעתי, הכתרת מלך חדש מחייבת חידוש הברית עם רומא, אך המצב היה רגיש ומורכב. מפלגת רומא איבדה את האיש החשוב ביותר בין חבריה, המלך הורקנוס, מי שדעתו גוברת על כל האחרים. למרבה המזל המלך אריסטובולוס שדעתו היא הקובעת עכשיו, תומך ברומא גם כן. מרביתה של מפלגת פרתיה הזאבה ושלושת גוריה ישבה עכשיו בכלא של מצודת הבירה, לכאורה אפשר היה להעביר את ההחלטה על חידוש הברית.
למרות זאת, כמה מכשולים עמדו נגד חידוש הברית. המכשול הראשון ברומא עדיין שררה בהלה עקב תבוסת אוראוסי, לא הייתה בטוחה שזה הזמן הנכון לנסוע לשם.
המכשול השני, אנטיגונוס תומך פרתיה, יתנגד נחרצות להסכם, הוא ראש הצבא, הסטרטגוס. אני ואישי חייבים לו את המלוכה ואת חיינו. אין זה הזמן להתעמת איתו.
הייתה סיבה נסתרת לעקב את חידוש הברית, הדרך ללידת היורש תוביל בהכרח למותו המהיר של המלך אריסטובולוס, ואז יידרש חידוש הברית תוך זמן קצר. בכל חידוש ברית, יש לשלם במגן זהב לרומא.
המלך ואחיו משתוקקים לצאת למלחמה משלהם, מלחמה שבה לא יהיו בצל של אביהם, מלחמה שתביא להם את התהילה.
ידעתי זאת ושיניתי את היעד. רומא תחכה לשנה הבאה. המלך ואנטיגונוס יצאו למלחמה ואני אשלוט בירושלים, כך אוכל לבסס את מעמדי. לא יכולתי להעלות את תוכניתי בגלוי במועצה, גאוותו של המלך הייתה מובילה אותו לדחיית התוכנית. החלטתי לנסות גישה הפוכה.
ביקשתי את רשות הדיבור, “הדבר החשוב ביותר להבטחת שלומה ורווחתה של יהודה, הוא חידוש הברית עם רומא.”
“שלומית אלכסנדרה,” השיב לי אנטיגונוס, “לפני שנתיים הטפת לשחרור הגליל וארץ היטורים, נחלת שבטי ישראל הצפונים, קראת לזה, מה קרה השנה?”
“השנה המלך מת, המלך החדש חייב לחדש את הברית עם רומא, בנפשנו הדבר.”
אנטיגונוס הצביע על המפה.
“אחרי ניצחונם המרהיב של הקימברים והטווטוניים באוראוסי, הם מאיימים על איטליה,” אנטיגונוס הראה במפה את נתיבי ההתקדמות האפשריים של הגרמנים מגאליה לאיטליה, הוא המשיך, “רומא בפאניקה, אני צופה שהם יכריעו את רומא.”
“הקונסול גאיוס מאריוס יביס אותם,” אמרתי בביטחון שלחלוטין לא היה לי.
“השנה עלינו לשחרר את הגליל וארץ היטורים,” פסק המלך, “מגיעה לי ולאנטיגונוס תהילה משל עצמנו, עד עכשיו נלחמנו בצילו של המלך המנוח הורקנוס.”
“אני מסכימה אך הדחייה תהייה לשנה בלבד, בתנאי שאני אמשול בירושלים כאשר אתם עוטרים לראשיכם את זרי הדפנה.”
“המלך ואנטיגונוס הסתכלו האחד על השני,
“וכי מה חשבת שאוציא את אמי ממאסרה ואתן לה את השלטון?”
מרידה שנייה בדוד
שלומית
הלכתי ללשכתי בארמון, הרהורים שונים עלו במוחי.
כאשר האחים יצאו למלחמה, אתפלל לשלומו של אנטיגונוס ואייחל למותו של אישי, אינני מסוגלת להרוג את אנטיגונוס, אני חייבת לו את חיי ואת מלכותי, אני אוהבת אותו. המחשבה על אהבתי מילאה אותי תשוקה, ניסיתי לשלוט בה, מאוחר מדי, כל גופי כאב, מאז ביקורי האחרון ברומא לא חשתי תשוקה כזו, ידעתי הפעם הזאת לא תכבה קטורה את האש.
“קרא לאנטיגונוס מיד ללשכתי,” ציוויתי על הסופר שלי.
אנטיגונוס נכנס ללשכה, הברחתי את הדלת מאחורי.
“שלומית אני מריח את תשוקתך, אנחנו לא ברומא, גם דוד המלך אסר זאת עליך.”
“נמאסה עלי רודנותו של דוד, הוא ציווה עלי להורגך, אינני מסוגלת לעשות זאת אהובי,” התייפחתי וחיבקתי אותו בעוז והולכתי אותו למיטה הקטנה שבלשכה, הוא לא היה מסוגל להתנגד.
“בוא אהובי, גאל אותי מייסורי חלצי,” התעלסנו בפראות, אנטיגונוס ואני הגענו לשיא שעוד לא חווינו. כמו אז ברומא אחזתי את אנטיגונוס ברגלי ובידי, שוב כמו ברומא נשאר אנטיגונוס מעלי, אחרי שעה נפרדנו.
“האם תהרי?”
“כן אהובי, הפעם לא אתן לעריצותו של דוד לרצוח את פרי אהבתנו.”
אורח הנשים שלי אחר, הייתי מאושרת, דוד ניסה למסור לי בשורה, התעוררתי, לא אשמע אותך, כך אגן על פרי אהבתי.
בגידה שנייה במלכות
שלומית
שלושים ואחת לחודש השנים עשר הוא חודש אדר למניין הפרושים הגיע.
“מהו אוסף המלים חסר המשמעות הזה? את מבזבזת את זמני, יום לפני היציאה למלחמה,” התרגז אריסטובולוס.
“אם אתה רוצה לחזור מהמלחמה ועדיין להיות מלך, עליך להבין מה כתוב כאן.”
“איך אבין?”
הושטתי למלך דף ובו צמדי מלים, “החלף כל מילה מהעמודה הראשונה במילה המתאימה מהעמודה השנייה.”
“אקרא לסופר שיעשה זאת.”
“אסור שאף אחד חוץ ממני וממך ידע על כך, עשה זאת בעצמך או שאני אעשה זאת עבורך.”
“עשי זאת את.”
רשמתי בחרט על לוח שעווה, ‘במלחמה הרוג את המלך ואחיו, זכריה עשרים’.”
“מי רוצה להרוג אותנו? ומי הוא זכריה?” אריסטובולוס היה מבועת.
“אימך היא הרוצה להרוג אותך ואת אחיך, שכרו של הנקלה יהיה שש מאות שקל כסף, היא לא התייאשה מכישלונה.”
“ולמי היה מיועד מכתב זה?”
“ליואש, ראש משמר הראש שלכם.”
“יואש? לא יכול להיות שבגד.”
“קרא את תשובתו,” הושטתי לו דף נוסף.
“אתרוג,” אריסטובולוס הסתכל בדף צמדי המילים, “אכן יואש בגד, נקרא לו שיבוא לא חמוש ואוציאו להורג כאן.”
“המתן, יש עוד בוגד,” הושטתי למלך דף נוסף.
“קראי כבר את ההודעה.”
“אחרי צאת הצבא, הרוג את המלכה, זכריה עשרה.”
“למי מיועד מכתב זה?”
“לאלישיב, סגן מפקד משמר הארמון.”
“ותשובתו?”
“אפרסמון, בצופן שלו זה כמו אתרוג.”
“לכל אחד מהם צופן משלו?”
“כן ולעוד עשרה כמוהם, כולם במעקב, “אימך שילמה לאחד הסוהרים שקל ארד על כל מכתב שהוא העביר, אני שילמתי לו שניים,” חייכתי.
“לאמי בתאה יש את כל הצפנים האלה?”
“אתה מעריך את אימך פחות מדי, היא זוכרת את כולם, היא בור סוד שאינו מאבד טיפה.”
“והקושרים האחרים?”
“לא נחנו בזיכרון של אימך, הם החזיקו דפי נייר שאותם העתיקו לי סוכני.”
“נשימתו של אריסטובולוס הואצה, “נזמן אותם עכשיו ללא נשק.”
“זמן אותם, אך אל תאמר דבר על נשקם, ולא הם יחשדו, המשמר האישי שלי יטפל בהם.”
“למה לא המשמר שלי?”
“כבר שכחת? יואש הוא מפקדם.”
“מי יקריא להם את מכתבי הבגידה”
“המלך.”
יואש ואלישיב נכנסו לחדר הכס, לפי סימן שלי, יצאו עשרת שומרי ראשי מאחורי וילון והקיפו את השניים בחרבות שלופות.
“יואש,” רעם המלך, “בידי מכתב אליך, ‘הרוג את המלך ואת אחיו’ תשובתך הייתה אתרוג, מה יש לך לומר לי על כך?” יואש שתק, ידו נשלחה לניצב חרבו, מפקד שומרי הראש הצמיד את חרבו לצווארו של יואש שמיהר להרפות מניצב חרבו.
“אלישיב,” רעם שוב המלך, “האם להקריא את מכתב הבגידה שלך?”
“אין צורך.”
“יואש ואלישיב,” קולי הדהד בחדר הכס, “שניכם תעמדו למשפט על בגידה, כל ההוכחות בידי, אם תורשעו תוצאו להורג, רכושכם ורכוש משפחתכם יוחרם,” עשיתי הפסקה בדברי והבטתי בעיני הבוגדים ואז המשכתי, “במקום לעמוד למשפט, ניתנת לכם האפשרות ליפול על חרבכם כאן ועכשיו, כמו המלך שאול לפני תשע מאות שנים, או אז רכושכם ומשפחתכם לא יפגעו, בידיכם הברירה.”
“אבחר בחרב, תחי המלכה החוקית אפרת אלקטרה!”, רעם קולו של יואש.
” “כך גם אני, תחי המלכה החוקית אפרת אלקטרה!” גם קולו של אלישיב רעם.
“מפקד המשמר,” אמרתי, “אתה תעמוד מעל כל אחד מהבוגדים וחרבך שלופה, כאשר ייפול על חרבו, ערוף את ראשו.”
זמן קצר לאחר מכן, כתמי דם גדולים האדימו על השטיח המפואר של חדר הכס.
“מפקד המשמר, דאג למסור את הגוויות למשפחות ללא הראשים הערופים, הוצא את חייליך מחדר הכס, סגור את הדלתות והמתן מאחוריהן.”
“חייבים להוציא את אימי להורג,” קולו של אריסטובולוס היה נחוש, “הצפעוני יכיש פעם נוספת אם רק יוכל.”
“נחכה עד שתצאו לגליל, איני רוצה שאנטיגונוס יתערב בעניין.”
“רעיון נכון, איך נוציאה להורג?”
“צווה להרעילה, לא רצוי שנעמידה למשפט למרות שיש לי את כל ההוכחות הדרושות, אם תצא מכלאה יש לה מספיק תומכים, איתם תוכל להכיש.”
“אני שונא אותה, היא תמות בייסורים, כשאצא למלחמה, הרעיבי אותה למוות.”
“איננו יכולים לעשות דבר כזה לאנטיגונוס, אנחנו חייבים לו את מלכותינו.”
“אנטיגונוס, תמיד אנטיגונוס, עד מתי אהיה חייב לו את מלכותי?”
“עד יום מותך.”
“אני שונא להיות חייב, זכותי להרעיב למוות את אמי הבוגדת, כך אטיל מורא על יורשי העצר הצעירים.”
המלך היה נסער, “אמרי לי האם ינאי שותף גם הפעם למזימת אימו?”
“שלא תעז אפילו לחשוב על כך, אל תשכח, עכשיו אתה חייב את מלכותך גם לי, אתה עבד כי ימלוך,” הייתי נסערת.
גם אם ינאי שותף למזימות הזאבה, הרי בלעדיה הוא והצעירים אינם מסוגלים לשום דבר. לפני שחשפתי את הבוגדים, תפסתי גם מכתבים בהם התכתבו הוא ואימו, לא הצלחתי לפענחם, שניהם זכרו את הצופן בעל פה, למרות שהוא חשוד זו אינה הוכחה. בין כך ובין כך תפקידו לא הסתיים עדיין.
“רק על אמירתך זו אני יכול לערוף את ראשך,” קטע אריסטובולוס את מחשבתי.
“כמעט שכחתי, יש לנו כאן שני ראשים ערופים.”
“את חושבת על מה שאני חושב?” חיוך רע עלה על פניו של אריסטובולוס.
“אני חושבת שכן, בגלל זה השארתי אותם כאן, מפקד המשמר שלי ידאג לכך.”
“את חושבת על הכל, לא פלא הוא שהנשיא הורקנוס מינה אותך ליועצת שלו.”
שני הראשים הערופים נשלחו לתאה של הזאבה.
בכל זאת אעביר לינאי ידיעה שאני יודעת שהוא אחראי לא פחות מאימו למזימה ולבגידה, פחד הוא הנשק היעיל ביותר.
למחרת יצאו האחים החשמונאים לשחרר את הגליל.
אסיר מלכותי
ינאי
“שני ראשים ערופים הובאו בשק לתא של אימך,” בישר לי השומר בתאי במצודת הבירה.
“של מי הראשים?”
“האחד הוא שומר הראש של המלך.”
“שומר ראש בלי ראש,” חייכתי, “מי השני?”
“סגן מפקד משמר הארמון.”
מצב רוחי המבודח חלף באחת, “למה אימי קיבלה את המתנה הזו?”
“אינני יודע, אני שומר פשוט.”
“אם תדע משהו, אמור לי,” שמתי מטבע בכף ידו של השומר.
“אהליאב מהמטבח מוכן לעזור לך ככל יכולתו,” בישר לי השומר יום אחר כך.
אהליאב? השקרן הזה, שרצח את בשמת? “מסור לו שעם ידיד כמוהו אינני צריך אויבים.”
“אמסור לו.”
“קח מטבע.”
שעשועי החתול
אנטיפס
התעוררתי מוקדם בבוקר, הרגשה מוזרה אפפה אותי, הייתי רדוף כל יום, אך היום זה היה שונה, הבטתי באבני המחבוא, השערות היו מתוחות עליהן כרגיל. משהו דרבן אותו לכתוב ביומני, הוצאתי את היומן ממחבואו וכתבתי את קורות יום האתמול אותן עדיין לא כתבתי.
‘אתמול נפרדתי מהמלך ואחיו אנטיגונוס שיצאו למלחמה בגליל ובארץ היטורים, אצטרך לחכות בסבלנות למועד בו אתנקש בחייהם, שלומית אלכסנדרה אינה מאפשרת לי להורגה. עברו כבר יותר מארבעה חודשים מאז עזרתי למלך הורקנוס להחזיר את נשמתו החוטאת. הוא היה הראשון לשלם את נקמת אדום השבויה. ביצעתי זאת באופן מושלם. אף אחד אינו חושד בי, אני מקווה שגם לא שלומית אלכסנדרה.
דפיקות רמות נשמעו על דלתי, הטמנתי את היומן במהירות ופתחתי את הדלת. שני שומרים חמושים נכנסו לחדרי וציוו עלי להתלוות אליהם, מבטי נפל על אבן המחבוא שם היה טמון פסלו של קוס האלוהי, השערה היו מתוחה עליה, רווח לי. השומרים הוליכו אותי לחדר הכס שם ישבה גאה שלומית אלכסנדרה והכתר לראשה. גם עכשיו נראתה כמו אלה, יפה כאפרודיטי, חכמה כאתנה ואכזרית כארטמיס, או בדימוי היהודי לילית.
“כבלו אותו באזיקים,” ציוותה המלכה על השומרים. אחרי שנכבלתי בידי וברגלי, היא ציוותה על השומרים לתת לה את המפתחות ולצאת, הדלתות נסגרו.
“כרע על ברכיך לפני,” ציוותה.
צייתי, גם בברית המילה לפני תשע שנים לא הרגשתי כה מושפל.
“אני טיפלתי בהורקנוס הזקן, אני יודעת שהוא נרצח.”
“מי רצח אותו?” התחלתי להזיע.
“מכיר את הנעלים האלה?” קולה של שלומית אלכסנדרה היה בטוח יהיר ומתנשא.
“הן נגנבו מפתח חדרי,”התחלתי לרעוד בכל גופי
המלכה הציגה בפני לוח חימר ועליו טביעת נעל,
“ראה סוליית הנעל מלוכלכת בחימר.”
“כן אני רואה.”
היא הניחה את הנעל הימנית על טביעת החומר,
“מתאים לא?”
“מתאים,” הרגשתי כמו עכבר שחתול משתעשע בו, רגע לפני שיטרוף אותו.
“הייתי בחדרו של הורקנוס בלילה ההוא, הסתתרתי מאחורי וילון, ראיתי אותך חונק את הזקן בכר, הוא ניסה להיאבק ואתה לחצת בכל כוחך, כשנדם מחרחוריו, סידרת הייטב את הכרים והשמיכה.”
“אודה בכל, רק אמרי לי, איך הגיע לוח החימר לרצפת חדרו של הורקנוס?”
“אני שמתי אותו שם, שמתי לוחות נוספים, יש טביעה חלקית על אחד מהם.”
“אבל למה?”
“כי ידעתי שאתה עומד לרצוח את המלך.”
הייתי דג טיפש הרואה את התולעת אך אינו רואה את הקרס,
“אם ידעת, למה הכנסת אותי לארמון, למה סללת את דרכי לרצח?”
“רצון האלוהים היה שאהיה המלכה.”
“איך ידעת מה רצון האלוהים?”
“דוד המלך בישר לי את רצון האלוהים, אתה היית יד האלוהים.”
לעולם אל תהפוך אדם היודע מהו רצון האלוהים לאויבך,
ניסיתי לברר את רצונה של המלכה.
“כדי להיות מלכה, אישך היה חייב להיות מלך, איך ידעת שלא ארצח אותו לפני שהמלך ימות?”
“זה היה רצון האלוהים ובנוסף לכך, לא כל כך פשוט להרוג את אריסטובולוס, הוא רדוף ורודף, הוא חזק בהרבה ממך והולך לכל מקום חמוש בפגיון, יש לו טועם שתמיד יטעם את מזונותיו לפניו, בלילה הוא ישן כשדלת חדרו נעולה.”
“לא שכחתי איך כמעט ערפת אותי בשער של מארשה, איך ידעת שלא ארצח אותך?”
“לא לחינם ערכתי לך מופע פגיונות, גם הציפורן העקורה של אדלפי אחותך משפיעה על שיקול דעתך, אתה הרי אדם הגיוני.”
המלכה צדקה, ניסיתי למצוא דרך להרוג את אריסטובולוס או אנטיגונוס או את שלומית אלכסנדרה, לא מצאתי אותה, אלא אם כן אחשוף את עצמי.
“מתי ידגדג הגרזן את עורפי?”
“שהמלכה תחליט, עד אז יעשה מנהל הארמון, כל מה שהמלכה תצווה עליו, ללא שאלות, זכור בכל רגע יכול הגרזן לדגדג את עורפך. דע לך שהיית במעקב מאז הגעת לארמון ותמיד גם תהיה במעקב, ארמיניוס הסריס הנאמן שלי, עוקב אחריך ברגע זה. לא תוכל לעשות את הצעד הקטן ביותר בלי שאדע על כך.”
“לפקודתך מלכתי, אני אסיר תודה על כך שראשי עדיין מחובר לכתפי.”
המצב היה נואש, אך זיק תקווה מילא את לבי, אם אינני מוצא להורג יש סיבה לכך, כנראה שהיא מעוניינת בשירותי, למשימות מיוחדות, ניהול הארמון אינו משימה כזו.
שלומית אלכסנדרה קראה לשומרים, אלה פתחו את אזיקי ושלחו אותי לדרכי.
חזרתי למגורי, סגרתי את הדלת מאחורי, השערות היו מתוחות על שתי האבנים. הוצאתי את יומני ממחבואו וכתבתי את קורות היום. עדיין אף אחד לא מצא את יומני ואת פסלו של קוס.
אמא יש רק אחת
ינאי
“בפקודת המלך, מרעיבים את אימך,” בישר לי השומר.
“קח מטבע, אמור לאהליאב, להכין אוכל לאימי ולתת אותו לסריס שלה.”
חיי אימי חשובים מגאוותי, כאשר אתה כלוא במצוות המלך, אינך יכול לבחור את ידידך, אולי אהליאב בכל זאת יציל את אימי?
במשך שלושה ימים דיווח לי השומר שאימי מקבלת את ארוחותיה כסדרן, ביום הרביעי אמר לי השומר, “הסריס של אימך נתפס כשניסה להביא לה אוכל, הוא הוזהר שלא לעשות זאת, קיבלנו פקודה לבצע עליו חיפוש בכל פעם שהוא בא לבקרה.”
“קח מטבע כסף, לך אל אהליאב למטבח והבא לאמי אוכל.”
“רק הפעם הנסיך ינאי.”
“אמור לסריס של אמי שיביא לה ארוחה במשמרת שלך והעלם עין. כל יום שאמי תקבל ארוחה, אתה תקבל שקל כסף.”
עברו כמה ימים, “שומר אמי מקבלת את ארוחותיה?”
במקום תשובה חשף בפני השומר את גבו, פסי דם של צליפות שוט, נראו עליו.
“זה קשור לארוחות של אימי?”
“כן, המלכה תפסה את הסריס מבריח אוכל לאימך, הוא הולקה עד מוות, גם אהליאב הולקה, כל השומרים הוזהרו שמי שיהיה מעורב בהברחת אוכל אסורה, יולקה עד מוות.”
“אחי ואני ננדב חלק מארוחותינו לאימי, אתה תעביר אליה את המזון, תקבל שני דינרי כסף בכל יום.”
“ראשי יקר לי גם מדינרי זהב.”
ניסיתי לשחד את השומרים האחרים, הם סירבו, ההכרה שאימי האהובה תגווע ברעב, חלחלה למוחי.
“אני דורש לדבר עם המלכה בדחיפות,” אמרתי לשומרי. למחרת בבוקר אמר לי השומר, “העברתי את דרישתך למנהל הארמון אנטיפס.”
“האדומי הבזוי הזה! מה שלום אימי?”
“גרוע מאתמול, היא הולכת ונחלשת.”
המלכה לא הגיעה. כשהגישו לי את ארוחת הערב, שפכתי את האוכל על הרצפה, גם את מי השתייה שפכתי,
“מסור הודעה למלכה שלא אוכל ולא אשתה עד שהיא תדבר איתי.” גם את ארוחת הבוקר שפכתי.
אחרי שעה הופיעה המלכה.
“את נהנית לראות את אמי גוועת ברעב?” הטחתי בה.
“חצוף, אימך קשרה קשר.”
“אם הייתה לך הוכחה, היית מעמידה אותה למשפט הסנהדרין.”
“יואש מפקד משמר המלך, תכנן לרצוח את המלך ואת אנטיגונוס בפקודת אימך, אלישיב, סגן מפקד משמר הארמון תכנן לרצוח אותי.”
“אז שיעידו בבית הדין.”
“הם נפלו על חרבם כדי לא לעמוד לדין על בגידה, אך ברשותי המכתבים שהם ואימך החליפו, אתה הרי מכיר את הצפנים,” המלכה מסרה לי את המכתבים. עטיתי על פניו הבעה כאילו איני יודע במה מדובר.
“עם המכתבים ובלעדיהם, לא אוכל ולא אשתה עד שאמי תקבל את ארוחותיה.”
בתגובה פקדה המלכה על ארבעה חיילים להוציא אותי לחצר המצודה, שם נקשרתי לעמוד צלב.
“הנסיך ינאי האם תאכל ותשתה?”
“לא!”
המלכה פקדה על שני חיילים לפתוח את פי, הם הכניסו מקל בין שתי לחיי כדי שלא יוכל לסגור אותו, חייל שלישי היטה את ראשי למעלה והרביעי יצק לפי מחמצת חלב, רופא עמד שם להציל אותי אם איחנק. אחרי כמה גמיעות שנאלצתי לשתות, פקדה המלכה על כל האחרים להתרחק ואמרה לי,
“מחמצת החלב תספק לך את מזונך ואת מימיך, רצונך למות מות גיבורים עם אימך לא יתגשם, אל תאלץ אותי להתאכזר גם אליך.”
לא אעזור לאמי אם אמות גם אני, למה המלכה מתעקשת להשאירני בחיים? בשמת אולי את היא היודעת? למען זכרך אשאר בחיים.
“אחזור לאכול ולשתות כרגיל, אך אם את מתעקשת להרוג את אמי, יש דרכי הרג ללא סבל, אם תמשיכי להרעיב את אמי, אחזור להרעיב את עצמי.”
“הנסיך ינאי, אינך בעמדה שבה אתה יכול לבוא בדרישות, ברצונך או נגד רצונך תקבל את מזונך, האם תחדל משביתת הרעב שלך?”
הייתי רעב ומושפל עד עפר, לא יכולתי לעזור לאימי,”אחדל משביתת הרעב שלי, אך עדיין אינני מבין למה את מתעקשת להשאירני בחיים?”
“הבטחתי לאנטיגונוס להשאירכם בחיים, זה לא כלל את בגידתה השנייה של אימך, אך יש לי חשד כבד שגם אתה שותף לבגידה זאת.”
“על מה מסתמך החשד הכבד הזה?”
” מכיר את המכתבים האלה?” המלכה הגישה לי את המכתבים ביני לבין אימי, רעדתי, אך חזרתי לשלוט בעצמי
“את אלה עדיין לא פענחתי, אך הזמנתי מומחה צפנים מאלכסנדריה, כאשר המכתבים יפוענחו, תהיה בידי ההוכחה שאני מצפה לה, כדי להוציאך להורג על בגידה.”
מעולם לא הרגשתי כה חסר אונים, במלחמה אתה יכול להיהרג, אך אתה תלוי גם בעצמך. אם תפענח המלכה את המכתבים, גורלי יחרץ ללא שאוכל לעשות משהו כדי להציל את עצמי.
“אם את נחושה להוציאני להורג, תני לי להעביר את הזמן בחברת אחי אבשלום.”
“אם אבשלום יסכים לכך, תעבור להתגורר בתא הסמוך לתאו, תוכלו לדבר.”
המלכה הלכה מנצחת, עברתי להתגורר בתא הסמוך לתאו של אבשלום, רק הסורגים הפרידו בינינו.
סיפרתי לאחי את הקורות אותי בימים האחרונים, דיברנו לטינית מקווים שגם אם השומרים מאזינים לנו, הם לא יבינו.
“אני מתבייש שכך נכנעתי למלכה, אינני מבין למה היא מתעקשת להשאירני בחיים.”
“ראשית כל, עשית את הדבר הנכון, גם אימא נכנעה כאשר ראתה שהפסידה. שנית, אם המלכה מתעקשת להשאירך בחיים, יש לכך סיבה, גם אם איננו מבינים זאת כעת.”
ריחות נפלאים עלו מהמגש שהביא לי השומר, “אהליאב שלח לך ארוחה,” טרפתי אותה ברעבתנות. אחרי כשבועיים מתה אמא ברעב, אפילו להלוויה שלה לא הורשינו ללכת.
“אהליאב מוסר לכם, שהמלכה ערכה לאימכם לוויה מפוארת,” אמר השומר לי ולאבשלום.
“אבשה, המלכה חייבת לשלם על פשע ההרעבה של אמנו, שנינו חייבים לנקום בה כאשר נוכל.”
“ינאי, אתה תמיד צריך להניח שהשומר מבין את דבריך, גם אם אתה מדבר לטינית, היזהר בדבריך.”
ביקור תנחומים
ינאי
“תנחומי על מות אימכם,” קולה של המלכה הרעה לא נשמע עצוב יתר על המידה.
“לא אקבל תנחומים מרוצחת אימי,” אבשלום נעץ בי מבט של, הגיע הזמן שתסתום את פיך הענק.
“ינאי, אימך הייתה יריבה קשוחה ומרה, אחת מאיתנו הייתה חייבת למות, למזלך הרע ולמזלי הטוב, זו לא הייתי אני.”
“לפני שתערפי את ראשי, יש דבר שאני חייב לדעת, איך נודע לך על מנהרות הארמון הסודיות?” המלכה חייכה.
“בביקורי במצרים, התפעלתי מהארמון בו התארחתי. ביקשתי מהמלכה להיפגש עם האדריכל שתכנן את הארמון, הוא התגאה בפני שתכנן גם את ארמון החשמונאים בירושלים.”
“איך יתכן? הרי הוא טבע בים לאחר שסיים את עבודתו בירושלים.”
“הוא ניצל כאשר הספינה טבעה, שלושה ימים הוא אחז בשבר של הספינה, עד שנאסף על ידי ספינה מאלכסנדריה. בחלומו הוא התבשר שאימך שיחדה את קברניט הספינה כדי שיטביע את ספינתו.”
“וכך רצונו לנקום פגש ביריבות המרה שלך עם אימי.”
“קיבלתי ממנו פירוט מלא כולל רישומים של המנהרות. במודיעין אתה אוסף ידיעות גם אם אינך יודע אם, מתי והיכן תשתמש בהן.”
למרות שנאתי למלכה, לא הייתי יכול שלא להתפעל מהתובנה שלה על המודיעין, גם אני איישם את התובנה הזאת. עניין נוסף שעורר את סקרנותי, הרי מנהרות סודיות הן דבר ידוע בארמונות ומבצרים, למה אימא התעקשה שרק היא תדע את הסוד? אולי היא חזתה את האפשרות שביום מן הימים היא תידרש לעזור לאלוהים להגשים את רצונו את יעודה? בכל זאת במלחמה בין שתי הנשים הגדולות שהכרתי בחיי המלכה ניצחה.
בני בכורי
אנטיפס
למזלי, כרסה של תרצה אשתי הלכה וטפחה, לא הייתי צריך לתת לה את סיפוקה. שבעה חודשים לאחר שהעברתי את הורקנוס לעולם שכולו טוב, נולד בני אנטיפטר, כל כמה שתיעבתי את אשתי, אהבתי את בני הקטן בכל מאודי. הוא היה אי השפיות שלי בים הטירוף של הארמון. אשתי ובני עברו להתגורר אתי בארמון. זה הפך את כתיבת היומן לבעייתית יותר, אך הצלחתי לעשות זאת.
הכניעה לדוד
שלומית
“מלכה מרדת בי ובשליחותך,” אמר לי דוד המלך, “הגעת למחצית הדרך לנינווה וערקת. בפעם השנייה ניסית לברוח לתרשיש, הזהרתי אותך, אין חזרה מנינווה, עליך עוד ללדת את היורש והוא לא יהיה בנו של אנטיגונוס, אני אהרגו ברגע זה, את אנטיגונוס והמלך תהרגי את.”
“לא!!!”
התעוררתי, דם נטף מבין רגלי, העובר נשטף מרחמי.
בלילה הבא שוב הגיע דוד,
“שלומית, זמנו של אנטיגונוס קרב והולך.”
“דוד אתה כופה עלי להרוג את אהובי, רחם עלי רק הפעם, אעשה כל דבר שתצווה עלי, אהרוג את המלך, רק לא את אנטיגונוס.”
“אם תהרגי את המלך אנטיגונוס ימלוך, וזה אינו רצוני.”
הוא עריץ מרושע, אך אני חייבת למלא את רצונו
“מה רצונך?” געיתי בבכי.
“עשי כאשר ציוויתי ובחרי לך מלך מבין הנסיכים הצעירים, איתו תלדי את היורשים.”
דוד נעלם התעוררתי, בלב כבד החלטתי, אלך לנינווה עד סוף הדרך!
קיבלתי ידיעה, המלך ואחיו יחזרו בעוד מספר ימים לירושלים אחרי ניצחונם על היטורים
אני חייבת ללדת יורשים, אנטיגונוס אהובי חייב למות זה רצון האלוהים ואחריו אישי המאוס. על אנטיגונוס אבכה מרה זה יהיה כמו לבעוט בסלע במלוא כוחי ברגל יחפה. את אישי אסלק מהדרך בשמחה. קודם כל אגרום לו למחלה, לא כזאת שתהרוג אותו, אך היא תגרום לו לייסורי שאול כראוי לו.
שיקוי קסמים
אנטיפס
אחותי אדלפי נכנסה ללשכתי בקול בוכים,
“המלכה ציוותה עלי להתייצב בלשכתה, המתנתי בחוץ ואז יצא מהלשכה האיש הנורא הזה, שמעון בן שטח, שחקר אותי לפני שנתיים, הוא הביט בי במבט מזרה אימים, הציפורן שעקר לי אז, החלה לכאוב.”
חיבקתי אותה, “אל תדאגי, זו דרכה של המלכה להפחידך, מה רצתה ממך המלכה?”
“היא דרשה שאקלל את המלך, כדי שיחלה.”
“את הרי יודעת את אומנות הקללה, למה לא תקבלי את דרישת המלכה?”
“מעולם לא קיללתי מלך, אני חייבת להתקרב אליו, אני פוחדת, פוחדת שאכשל בקללה, פוחדת להיתפס, פוחדת לסרב למלכה,” אחותי פרצה בבכי היסטרי, חיבקתי אותה, היא המשיכה,
“המלכה איימה עלי שאם המלך לא יחלה, היא תסגיר אותי לידי האיש האיום הזה שמעון בן שטח ותבוא ללשכתו בסנהדרין כדי לראות איך עוקרים את שיני וציפורני,”
אחותו פרצה בבכי בלתי נשלט פעם נוספת, חיבקי אותה בחוזקה, “האם תוכלי לרקוח שיקוי שאם המלך ישתה אותו, הוא יחלה כאילו קולל?”
“אני יכולה, אבל מי יחדיר את השיקוי לאוכל או למשקה של המלך?”
“אני.”
“ומה אם תתפס?”
“כנראה שיערפו את ראשי, אך לפחות לא יעקרו את שיני וציפורני.”
אחותי היססה, יכולתי להבין אותה, הייתה לה ברירה בין שתי חלופות שאחת גרועה מחברתה.
“אתה בטוח שאתה רוצה לעשות זאת?”
“בטוח, יש לי גם את הסיבות שלי לגרום למחלת המלך.”
“מה אני צריכה לעשות?”
“הכיני את השיקוי ותני לי אותו, אני אדבר עם המלכה.”
ידעתי, המלך ואחיו יחזרו בעוד מספר ימים לירושלים אחרי ניצחונם על היטורים, הרי כמנהל הארמון, הצטוויתי להכין נשף ניצחון.
אחותי חיבקה אותו בכל כוחה,
“אינני יודעת מה הייתי עושה בלי אח כמוך,” היא הלכה, שקעתי בהרהורים, אולי אסגיר את מזימת המלכה ואציל את עצמי ואת אחותי? הבלים, אחותי ואני בציפורני המלכה, מי יאמין לגר אדומי, שנשבע להרוג את הורקנוס ובניו ורצח לבסוף את המלך? חרב דמוקלס של הכישוף תלויה מעל ראשה של אחותי מאום לא יציל אותה מציפורניו של שמעון בן שטח. עלי למלא את המשימה הייטב, כך ייטב לי לאחותי ולמלכה. אבל למה היא לא ביקשה לקלל את המלך קללת מוות? אני יודע שהיא רוצה למלוך לבדה. למלכה ולקוס האלוהי פתרונים.
מחלת המלך המאוס
שלומית
כמה ימים לאחר נשף הניצחון, נפל המלך למשכב, מהיותו בטוח שניסו להתנקש בחייו, עבר למצודת הבירה, הוא ציווה על שומריו הנאמנים לא לאפשר לאף אדם להתקרב אליו. הוא רק לא ידע שחלק משומריו הנאמנים הם אנשי.
אנטיגונוס יצא פעם נוספת לארץ היטורים כדי להשלים את משימתו. הזמנתי את אנטיפס פעם נוספת ללשכתי.
“אתה מכיר את שונאיו של אנטיגונוס,” אמרתי לו, “אמור להם שיעבירו הודעות למלך שאנטיגונוס רוצה למלוך ולכן גרם למחלת המלך.”
“אבל המלך ואנטיגונוס חברים בנפש,” אנטיפס היה נדהם, “הם כבשו יחד את ארץ היטורים, את סמאריה ואת אדומיאה, הוא לא יאמין.”
“בתחילה לא יאמין, אך שקר שחוזרים עליו השכם והערב, הופך לאמת שאין בלתה.”
“כך את גומלת לאיש שהציל את מלכותך לפני פחות משנה?” נדהם אנטיפס.
“אנטיפס,” אמרתי לו בחדות, שנינו שואפים למותו של אנטיגונוס, כל אחד מסיבותיו הוא, אתה תתרכז בנקמתך, שיקולי המוסריים אינם מעניינך.”
למרות כל זאת חשתי את קרבי בוערים, הבגידה באיש היקר לי לא הניחה לי לישון בשלווה, הידיעה שאני עושה זאת בצו האלוהים לא ניחמה אותי.
אנטיגונוס סיים את משימת כיבוש ארץ היטורים וגיורם. יום לפני שחזר לירושלים עטור ניצחון, קראתי לאנטיפס. “אמור לשונאיו של אנטיגונוס, שיעבירו הודעות למלך שאנטיגונוס יחזור מחר והוא נכון להרגו ולמלוך תחתיו.”
שוב יסרה אותי הבגידה באהוב ליבי, קומי לכי אל נינווה!
ציוויתי על אדלפי להכין שיקוי שיעלה את חומו של המלך.
מצוות ביקור החולים היא אחת הנעלות בתורת ישראל, עם השיקוי הלכתי לבקר את המלך במצודת הבירה, נתתי לו את השיקוי וליטפתי אותו, חומו עלה, הוא שכב ער במיטתו כולו מזיע ולוהט מחום. לפתע החל לעשות תנועות התגוננות בידיו וצעק,
“אחי, למה אתה מתקרב אלי חמוש, שומרים למה אתם מפנים לו את הדרך? הרגו את הבוגד, כולכם בוגדים,”
שומריו היו מבולבלים ורצו לשפוך עליו מים קרים, עצרתי בעדם, “זה יעבור לו,” אמרתי. המלך המשיך לצעוק,
“הוא דוקר אותי,” עם כל דקירה מדומה הוא התכווץ ואחז בבטנו, “הוא שופך את מעי וצוחק, אחי למה אתה בוגד בי? למה אתה צועק המלך מת יחי המלך החדש? אני עדיין חי, הצילו אותי.”
הוריתי לשומרים לשפוך עליו מים קרים, הוא התעורר באחת מחזיונו, בודק את גופו ואת בטנו,
“תודה לאל אני שלם בגופי, מעי במקומם.”
חיבקתי אותו. אין ספק השיקוי עובד מצוין, טוב בהרבה מהקללה. מצבו הנפשי של המלך התאים בדיוק לשלב הבא בתוכניתי.
בעיטה בסלע ברגל יחפה
שלומית
מכל ההחלטות שלקחתי בדרכי אל נינווה, זו הייתה הקשה והמייסרת ביותר. את הריגת ידידי יונתן הצדוקי, יכולתי להצדיק בניסיון שלו לאונסי לפני שנים רבות. הצידוק לרצח המלך הורקנוס, שבו ראיתי את אבי הרוחני, היה לגאול אותו ממוות מכוער כמו מותו של אבי מולידי.
הצידוק היחיד להריגתו העתידית של אנטיגונוס אהובי, האיש שוויתר על המלכות והציל את מלכותי, היה נינווה.
הייתי מיוסרת והחלטתי פעם נוספת למרוד בדוד, די לי שאני מלכה, בחוף תרשיש אמצא את אושרי, אנטיגונוס יהיה יבמי, גם אם בכורו הוא שירש את המלוכה. אני עדיין חייבת לשבור את שן הסלע החוסמת את נמל תרשיש, על אריסטובולוס למות. מפויסת עם עצמי עליתי על משכבי.
“שלומית,” נזף בי דוד המלך בחומרה, “נינווה היא אלוהית, אסור לך לסטות מדרכך כחוט השערה, על אנטיגונוס האהוב שלך למות, כמו שני בניכם.”
“אתה אינך המלך רב החסד כפי שחשבתי, אתה עריץ ורוצח.”
“את תענשי על עזות פניך, אני מתרה בך בפעם האחרונה, קומי לכי אל נינווה.”
התעוררתי מיוסרת, אין דרך לתרשיש!
חג הסוכות הגיע, עליתי לרחבת המקדש. אנטיגונוס הדור בכלי נשקו עמד שם במצב רוח מרומם אחרי שסיים להכריע את היטורים. חמקתי משם לפני שהבחין בנוכחותי, חזרתי קודרת לארמון, אנטיגונוס העיק עלי. בפתח לשכתי המתין אדם.
“אני ידידו של אנטיגונוס,” הציג את עצמו, “הוא מבקש לבקר את אחיו ולאחל לו החלמה מלאה.”
“לך אליו ואמור לו שימתין ברחבת המקדש לתשובה.”
“קרא לאנטיפס,” צוויתי על ארמיניוס ונכנסתי ללשכתי. אנטיפס הגיע מיד.
“אנטיגונוס חזר,” אמרתי, “הוא מקריב קורבן בבית המקדש, ומבקש לבקר את אחיו המלך על מיטת חוליו, לך אל המלך במצודת הבירה, ומסור לו את בקשת אחיו.”
“היום זה היום שלו?”
“”כן,” אמרתי זאת כמי שכפאה שד.
אינני יכולה לשאת זאת יותר! היום אהרוג את אנטיגונוס ויהי מה!
אנטיפס חזר, “תשובת המלך היא, מסור לאנטיגונוס שהמלך יקבלו בשמחה, אם יבוא לא חמוש, אך יהרגו אם יבוא חמוש.”
היססתי לרגע ואז אמרתי בקול בוטח.
“לך אל אנטיגונוס ברחבת בית המקדש, מסור לו שהמלך ישמח לראותו במלוא הדר נשקו.”
חרצתי את דינו של אנטיגונוס, שומרי המלך ישספו אותו בחרבותיהם
אנטיגונוס שוכב עם אבותיו
אנטיפס
בלב מתרונן מסרתי לאנטיגונוס את דבר המלכה, אנטיגונוס מיהר למצודת הבירה, שמח וטוב לב במלוא הדר נשקו. המתנתי, לפתע הבחנתי ביהודה האיסיי שנודע בנבואותיו המתגשמות תמיד, הוא עמד בקרב מעריציו, קרבתי אליהם והאזנתי בסקרנות.
“אוי לי כי נבואתי לא תתגשם,” אמר יהודה, “ניבאתי שאנטיגונוס ייהרג היום במגדל סטראטון, והנה אנטיגונוס נראה כאן עובר לפני, ומגדל סטראטון במרחק שש מאות ריס מכאן.”
חייכתי לעצמי, תנוח דעתך יהודה, נבואתך תתגשם, אמנם מגדל סטראטון שעל הים רחוקה מכאן שש מאות ריס, אך מגדל סטראטון במצודת הבירה, רחוקה מכאן פחות משש מאות אמה.
התרחקתי מעט מיהודה האיסיי וחבריו והלכתי לכיוון מגדל סטראטון, מן המעבר נשמעה מהומה ואחר כך נראה אחד משומרי המלך ממהר ובפיו הודעה,
“אנטיגונוס ניסה להתנקש במלך ונהרג בפקודתו.”
הייתי רוצה להיות שומר ראשו של אריסטובולוס, לשפוך את מעיו של אנטיגונוס במו ידי. על אף שלא אני הוא שנעץ את החרב בבטנו של אנטיגונוס, הייתי שותף בכיר במותו. לפעמים תענוג למלא את פקודות המלכה. מאז שחנקתי את הורקנוס, שמעתי את חרחוריו הנחלשים והרגשתי איך חייו כלים תחת ידי, לא הרגשתי טוב כל כך.
חזרתי אל לשכת המלכה בארמון וניסיתי להסתיר את עליצותי,
“אנטיגונוס שוכב עם אבותיו.”
“אנטיפס השאר אותי לבדי.”
שלומית
מעולם לא בכתי כמו שבכיתי ביום הזה.
לפני שמונה עשרה שנים בחרתי בנינווה על פני תרשיש, בעוד מספר ימים אגיע לנינווה. חכמי הפרושים אומרים: הכל צפוי והרשות נתונה[BR1] , יכולתי לבחור בתרשיש כאשר הרשות הייתה נתונה, לא הייתי מגיעה למלוכה, אך הייתי מגיעה אל אושרי. ועכשיו אושרי מוטל במצודת הבירה שפוך מעיים, זה עונשי על יהירותי.
ינאי
השומר בישר לי שאחי האהוב אנטיגונוס נהרג על ידי שומרי ראשו של המלך.
“אבשה, אין מי שיגן עלינו, אנו נתונים לחסדיו של המלך, הוא ישמח להתיז את ראשנו.”
“אסור לנו לתת לו סיבות לעשות זאת.”
“האם אהבתי לבשמת היא סיבה כזו?”
“ברור שלא.”
“אם כך אשתף אותך בדבר שלא שיתפתי אף אחד. אחרי שנכלאנו ועוד היינו בתאים מרוחקים, כל ערב לפני לכתי לישון, הייתי פורט על כינורי, מנסה לשיר מזיכרוני את שירה של בשמת אנדרומאכה.”
“למרות שהיינו בתאים מרוחקים, שמעתי את השיר העצוב ששרת.”
“ככל שעברו הימים, נזכרתי ביותר שורות של השיר אותו שמעתי מאהובתי פעם אחת בלבד לפני יותר מתשע שנים, אשיר לך אותו, אתה יכול להצטרף אלי.”
שרתי ופרטתי על הכינור, אבשלום הצטרף אליו מדי פעם.
כך יאה לו
שלומית
כל שנאתי התמקדה באישי המלך, גרמתי למותם של אנשים טובים, רק הרשע הזה חוסם את הדרך לנינווה. הוא רימה אותי, הסתיר את היותו חובב משכבי זכר, בגלל עקרותו לא ילדתי יורש זמנו הגיע.
ציוויתי על אדלפי להגביר את מחלת המלך. שלחתי את אנטיפס לומר למלך, שלחינם ציווה על שומריו להרוג את אחיו האהוב. מצבו של המלך התדרדר, מיהרתי למצודת הבירה ורשמתי את צוואתו על ערש הדווי, יום אחר כך, הקיא המלך דם ומת אחרי זמן קצר.
אנטיפס
הרגשתי שאחותי ואני הננו שותפים בכירים במותו של המלך. הייתי גאה על כך. כן יאבדו כל אויביך קוס. אחרי הלוויה המלכותית הוקראה צוואת המלך. חייכתי לעצמי, הרי לפי תוכן הצוואה, ברור שהמלכה היא שכתבה אותה. נקמתו של קוס עוד לא שלמה, המלכה עוד בחיים, ממלכת החשמונאים עדיין משגשגת.
ינאי
כמה ימים אחר כך התבשרנו על מות המלך.
“אבשה, לפחות אחד מאיתנו ינצל מעריפה, המלכה צריכה יבם.”
“היא יכולה לקחת גם את אדוניה.”
“היא לא תיקח אותו, אני בטוח שהיא יודעת שהוא חובב עכוזי גברים, זה חייב להיות אחד משנינו, אני חושש שלא אותי היא תיקח.”
“ינאי, אני אסרב להיות יבמה, אם לא תשחרר אותך ממאסר.”
“גם אני נשבע כך.”
מי יהיה הייבם?
שלומית
“מלכה, עליך לבחור את ייבמך,” אמר ל דוד המלך בתום שיחתנו. התעוררתי משנתי.
כן הייבם, שלושת הנסיכים בכלא, מורדים! אני חייבת לבחור אחד מהם במי אבחר? מה אעשה עם השניים האחרים? האם אשאירם במאסר או שמע אערוף את ראשם? אינני יכולה לעורפם כך סתם, אנטיגונוס התעקש לא לשפוך דם חשמונאי זו צוואתו גם אם לא כתב אותה.
כמו בכל בוקר עמד ארמיניוס ליד מיטתי, מאזין לשיחתי עם דוד המלך.
“קח אותי למרחץ.”
ארמיניוס פשט את כותונת הלילה שלי ולקחני בזרועותיו החזקות לאמבט, המים החמימים נעמו לי.
אדוניה, יכול להיות מלך נפלא, טיפש יהיר ורודף תענוגות אם רק אתן לו תאוותיו, אוכל למלוך כרצוני. אבל כמו אישי המנוח אריסטובולוס, הוא חובב עכוזי גברים, אחד כזה הספיק לי די והותר.
ארמיניוס שפשף אותי בספוג, עקצוצים נעימים פשטו בגופי.
“ארמיניוס עסה אותי.”
ארמיניוס הוציאני מהאמבט, ניגב את גופי באלונטית, לקחני בזרועותיו החזקות למיטת העיסוי והשכיב אותי על ביטני.
ינאי, הברירה הגרועה מכולן, חכם כאנטיגונוס, אכזרי כאריסטובולוס, וחורש מזימות אפלות כאימו אפרת אלקטרה. הוא כבר הוכתר למלך ולא יהיה כנוע כאדוניה, וגם לא יראה במלוכה שליחות קדושה כמו אבשלום. בשביל ינאי הוא והמדינה חד הם. איש הצפנים מאלכסנדריה, מפצח עכשיו את מכתביו עם הזאבה, עם יוכח שבגד, אערוף את ראשו.
אצבעותיו החזקות של ארמיניוס עיסו אותי מצווארי ועד כפות רגלי וגרמו לי דיגושים.
“ארמיניוס, הלבש אותי.”
אבשלום, בן דמותו של אנטיגונוס, לוחם גדול , חכם וחף מהיבריס וממזימות, הוא יהיה השותף הטוב ביותר למלוכה ולהולדת היורש. פוריותו עדיין לא הוכחה, אערוך לו מבחן פוריות כמו זה שארכה אפרת אלקטרה לינאי עם בשמת, אם פוריותו תוכח בו אבחר זו תהיה המחווה הגדולה שלי לאנטיגונוס אהובי.
כיבוש נינווה
שלומית
המחשבה על אנטיגונוס הציתה את תשוקתי לגבר שלי ששכן בארון האבן המפואר שלו, כל גופי כאב חלצי בערו, גם קטורה לא הושיעה אותי. ואז בא דוד המלך,
“רק אנטיפס ירפא את הכאב בגופך ויכבה את האש בחלציך.”
“לא אבגוד באנטיגונוס, בטח לא עם אדומי נתעב.”
“זהו חלק מהעונש על שמרדת בי, על עזות פניך, אם אנטיפס לא ידע אותך, לא תדעי מרפא.”
התעוררתי שוב קראתי אלי את קטורה, ולא נושעתי. הלכתי כואבת לחדר המלכות.
אנטיפס
“המלכה דורשת שתתייצב מיד בחדר הכס,” אמר לי ארמיניוס.
מה היא רוצה עכשיו? הרי היא השלימה את רשימת החיסול שלה. ארמיניוס ואני התייצבנו בחדר הכס.
“ארמיניוס סגור מיד את כל הדלתות.”
“מלכה, למה קראת לי?”
“פשוט מיד את כל בגדיך והתייצב מולי עירום!” נדהמתי ונשארתי נטוע במקומי.
“אדומי, אינך מסוגל למלא פקודה פשוטה?”
נבוך עמדתי מול המלכה עירום כביום היוולדי. המלכה רמזה באצבעה לארמיניוס, הוא הוריד את הכתר מראשה, הוריד מכתפיה את אדרת המשי הארגמנית וכך את כל מחלצות הפאר המלכותיות שלה, ואז פרס מזרן גדול על השטיח לפני כס המלוכה, המלכה נשכבה ערומה בהדר מלכותי, עכשיו נראתה כאפרודיטה העירומה, חוויתי זקפה אדירה, חזקה בהרבה מהזקפה המאולצת עם תרצה.
לא רק אלים זכרים מתעלסים עם בנות תמותה, גם אלות מתעלסות עם גברים בני תמותה.
“דע אותי,” העירה אותי המלכה מהזיותיי, “אך דוש בפנים וזרה בחוץ.”
“אני נשוי ואשתי הרה.”
“גם לשלמה היו אלף נשים.”
“השחתת זרע אסורה על פי דין.”
“גם קוס אוסר זאת?” חיוך מתגרה נמתח על פניה של המלכה.
“אני עובד את יהוה והוא אוסר זאת.”
“המלכה מתירה זאת, המלכה היא החוק, היא רצון האלוהים.”
“אולי אשתמש בהמצאה הרומאית כדי שלא תתעברי?”
“כאן ירושלים, אי אפשר להשיג מעי חזיר, אני גם יהודייה גאה, חזיר טמא לא יכנס להיכלי.”
“ומה אם אעברך?”
“ייתכן שתחוש את דגדוג הגרזן על עורפך.”
התעלסנו בפראות כמו שרק המלכה הנלהבת ואחוזת התשוקה ידעה, היא אחזה אותי בשתי רגליה החזקות, “אנטיגונוס,” קראה המלכה.ונרגעה באחת.
“אנטיפס,” המלכה התעשתה, “צא מיד אסור לך לזרות מבפנים.”
מאוחר מדי מלכתי, הייתי מבוהל ומיששתי את עורפי.
כנשוכת נחש, הדפה אותי המלכה מעליה.
שלומית
“הרגע,” אמרתי לאנטיפס, “אינך אשם,” ארמיניוס הלביש אותי.
“אנטיפס, התלבש וצא מכאן מיד! ארמיניוס, קח אותי למרחץ, אני מריחה כמו סוס ההרבעה האדומי וחייבת לשטוף אותו ממני.”
בלילה ביקר אותי דוד המלך,
“הגעת לנינווה, את נושאת ברחמך את היורש.”
“זה היורש שהבטחת לי? ממזר אדומי נקלה?”
“זהו עונש על מרידתך ועזות פניך, זו גם נקמתם של האדומים שנאנסו להתגייר ולמול את עורלתם.”
“דוד, אתה הוא שיעצת לי לגיירם בכפייה!”
“הם עכשיו יהודים כמוך, זכותם לנקום את עורלתם העשוקה.”
התחלתי לבכות, אך התעשתתי מיד והוצאתי לחופשי את ארטמיס.
“בן התערובת לא יירש אותי ויהי מה! עוד היום אזמין שיקוי ממכשפה ואהרוג את הממזר!”
“כופרת, אני חזק מכל אלי הגויים גם יחד, אם רק תנסי לפגוע בממזר עכשיו או לאחר לידתו, תענשי כמו הנימפה אאוס, ארבעים גברים בכל יום לא ירוו את תשוקתך.”
החזרתי את ארטמיס לכלאה.
“אם כך,” קולי כמעט ולא נשמע, “אאחל לממזר שימות מיתה משונה ולא מידי.”
“אני אשמור על הממזר האדומי, הוא ילווה אותך עד יום מותך.”
התבוסה לתשוקותיי שהביאוני למצב הבלתי נסבל הזה דיכאה את רוחי עד עפר, המלאך האציל גאל את אהבת חייו מחיי חרפה, אני הבזויה ידי מגואלות בדם אהבת חיי. המלאך המאושר חובק את ילדיו האהובים, אני האומללה נושאת ברחמי ממזר אדומי שנוא.
“דוד האם אני רשאית ללדת יורש אחר מייבמי?”
“הרשות נתונה, אך הייבם שתינשאי לו, חייב להכיר בממזר כבנו החוקי, אסור לך לשקר לו.”
“דוד, הרגתי את אהובי, שחרר אותי מתשוקה לגברים ולנשים, גם אם אחשוב על אנטיגונוס.”
“קיבלתי את בקשתך.”
“דוד, שחרר אותי גם מהשעבוד אליך.”
דוד הרהר ארוכות, ניכר בו שהבקשה אינה לרוחו, לבסוף דיבר.
“מעכשיו הרשות נתונה. אייעץ לך, אך לא אכפה עליך דבר.”
“לא מדבשך ולא מעוקצך, אני דורשת את חירותי המוחלטת.”
שוב הייתי נחושה כבימי הגדולים.
“במשך עשרים ושתיים שנה התמכרת לעצותיי ולגחמותיי, לא תוכלי להיגמל מהן גם בשנים הבאות של מלכותך המפוארת.”
“האם כל מה שקרה לי בעשרים ושתיים השנים האחרונות היו גחמותיך הבזויות?”
“לא רק גחמותיי שלי, ולא רק עשרים ושתיים שנה,” חיוכו של דוד היה מרושע, כמעט שטני, את התשובה תקבלי על ערש הדווי שלך.
שער שלישי – מלכים ג’
תוכן עניינים
- שנה 39 לעצמאות יהודה – (103 לפנה”ס)
- שנה 40 לעצמאות יהודה – (102 לפנה”ס)
- שנה 41 לעצמאות יהודה – (101 לפנה”ס)
- שנה 42 לעצמאות יהודה – (100 לפנה”ס)
- שנה 43 לעצמאות יהודה – (99 לפנה”ס)
- שנה 44 לעצמאות יהודה – (98 לפנה”ס)
- שנה 45 לעצמאות יהודה – (97 לפנה”ס)
- שנה 46 לעצמאות יהודה – (96 לפנה”ס)
- שנה 48 לעצמאות יהודה – (94 לפנה”ס)
- שנה 49 לעצמאות יהודה – (93 לפנה”ס)
- שנה 50 לעצמאות יהודה – (92 לפנה”ס)
- שנה 51 לעצמאות יהודה – (91 לפנה”ס)
- שנה 52 לעצמאות יהודה – (90 לפנה”ס)
- שנה 54 לעצמאות יהודה – (88 לפנה”ס)
- שנה 55 לעצמאות יהודה – (87 לפנה”ס)
- שנה 57 לעצמאות יהודה – (85 לפנה”ס)
- שנה 58 לעצמאות יהודה – (84 לפנה”ס)
- שנה 61 לעצמאות יהודה – (81 לפנה”ס)
- שנה 62 לעצמאות יהודה – (80 לפנה”ס)
- שנה 63 לעצמאות יהודה – (79 לפנה”ס)
- שנה 64 לעצמאות יהודה – (78לפנה”ס)
- שנה 65 לעצמאות יהודה – (77 לפנה”ס)
שנה 39 לעצמאות יהודה – (103 לפנה”ס)
תוכן עניינים
גורלו של נסיך
שלומית
כחודשיים עברו ממות המלך אריסטובולוס, מומחה הצפנים מאלכסנדריה סיים את עבודתו והגיש לי את המכתבים המפוענחים, קראתי בהם.
“הביאו לכאן את הנסיך ינאי בכבלים,” ציוויתי על שומרי.
ינאי
ארבעה שומרים גברתנים נכנסו לתאי וכבלו אותי באזיקים.
“המלכה מוסרת לך שמומחה הצפנים מאלכסנדריה סיים את עבודתו, אתה הולך לפגוש בה עכשיו,” בישר לי מפקד השומרים.
“שומר,” אמר אבשלום, “תן את המכתב הזה למלכה כאשר תביא את ינאי לפניה.”
“גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי, אבשלום היה שלום.”
המלכה הושיטה לי את צרור המכתבים המפוענחים.
“קרא אותם,” קראתי את המכתבים בעיון.
“ינאי, לאיזו מסקנה הגעת מקריאת המכתבים האלה?”
“שינאי הוא שהציע לאימו, להתנקש בחייהם של המלך והמלכה וגם יעץ לה איך לעשות זאת.”
“במכתב של אימך למפקד משמר המלך, הוא הצטווה להרוג גם את אנטיגונוס, מדוע אתה לא הצעת זאת לאימך?”
הייתי נרגש, דמעות עלו בעיני, “כי אהבתי אותו אהבת נפש, לא רק את אהבת אותו, לא הייתי מסוגל להתנקש בחייו, אימי הייתה פחות רגשנית ממני.”
גם המלכה הייתה נסערת ודמעות עלו בעיניה אך היא התעשתה מהר, “ומה דינו של ינאי?” שאלה בחדות.
“הפסיקי לשחק משחקים ושלחי אותי אל מלאכי.”
“לא לפני שתסיים את הדבר הבא.”
היא הושיטה לי מגילת קלף, “זו צוואת המלך, קרא אותה בקול רם,” אמרה.
החזקתי את המגילה בידי האזוקות וקראתי,
“אני יהודה אריסטובולוס מלך יהודה, מוריש את המלוכה לאשתי המלכה שלומית אלכסנדרה.
עד תום שנה למותי, תבחר המלכה את יבמה מבין אחיו הצעירים של המלך.”
האם אני הוא הייבם הזה? לא ייתכן, ציפיתי לגרזנו של מלאכי. המשכתי להקריא.
“הייבם יישא את המלכה לאישה, ייבמה ויוכתר למלך. המלכה והמלך יהיו שווים במעמדם. כל החלטה תהיה מוסכמת על המלך והמלכה. אם לא תהיה הסכמה, בחמש השנים הראשונות תגבר דעת המלכה המנוסה בהלכות שלטון. אחרי חמש שנים תגבר דעת המלך,”
פסקה מעניינת, היא אומרת שאחרי חמש שנים אהיה המלך שאני רוצה להיות,
“על המלך להמשיך בשחרור חבלי המולדת הכבושים. שאיפתו תהיה יהודה הגדולה כמלכות דוד ושלמה.”
מלחמות הן הדבר האהוב עלי.
“הבן הבכור שייוולד למלכה יקום על שם המלך הקודם, יוחנן הורקנוס למען לא ימחה שמו מישראל, והוא יהיה יורש העצר הראשון.
אם המלכה לא תחדש את הברית עם רומא לפני נישואיה, המלך החדש ישלח בהקדם את המלכה לרומא כדי לחדש את הברית, המלך או אדם האמון עליו יעמוד בראש המשלחת.”
סיימתי את ההקראה והמתנתי.
“יש בידך ברירה,” אמרה לי המלכה, “להישלח לגרדום המלכותי, או לקבל את צוואת המלך ככתבה וכלשונה, במה תבחר?”
היססתי, לבסוף אמרתי.
“אינני יכול ליבם את אלמנת אחי ולהקים לו זרע, אני כהן.”
“עשה קודם ללא תעשה.”
שוב היססתי לרגע, “והיה אם אסרב לייבמך? האם תחלצי את נעלי ותירקי בפני?”
“ייתכן שאירק בפניך לפני שתשלח לגרדום. אחד מאחיך הנותרים יבוא במקומך,” ענתה לי שלומית בביטחון מוחלט.
נעצתי בה מבט חודר, “הייתה לך שנה לבחור את הייבם, עוד לא עברו חודשיים, לא אמרת לי את כל האמת.”
“כל האמת היא שאני הרה ולא מאחיך המת, עליך להכיר בילד כיוצא חלציך.”
שתקתי ולבסוף אמרתי, “מחיר כבד, עלי לחשוב על כך.”
“אשאירך בכבליך בחדר זה ואחזור בעוד שעה, מהחדר הזה תצא לגרדום או לכס המלכות.”
למה היא בחרה בי? הרי יש בידה הוכחה שבגדתי בה, שני אחי יהיו נוחים לה ממני, אני יכול להבין למה לא אדוניה, הוא הרי חובב עכוזי גברים, אך אבשלום יכול להיות מלך החלומות שלה, לאלוהים ולמלכה הפתרונים.
הכבלים הכבידו עלי, פרקי ידי ורגלי דיממו, הזבובים החלו להיאסף ולשתות את דמי. הזונה הזו רוצחת אמי, נותנת לי את הברירה להיפרד מראשי או להיות מלך, אך איזה מלך אהיה? עבד לזונה הגדולה מירושלים? סוס ההרבעה שלה, הנותן הכשר לזנוניה? לפי צוואת אריסטובולוס דעתה היא הקובעת בחמש השנים הראשונות, אעשה כל מאמץ לסכל את הברית עם רומא, אחרי חמש שנים אחתום על ברית עם פרתיה. כן זאת אעשה, זה עדיף בהרבה מראש מתגלגל בחול.
המלכה חזרה כעבור שעה.
“מה החלטת?”
“אהיה מלך.”
“לא ציפיתי שתחליט אחרת.”
“אכיר באבהותי על הילד, אך על תצפי שאוהב אותו.” איך אפשר לאהוב ממזר שאפילו איני יודע מי אביו.
“אינך חייב לאהוב אותו.”
“הוא גם לא יהיה יורש העצר.”
“מקובל עלי, ממזר אינו ראוי להיות מלך.”
“אם אגלה מי אבי הילד אהרוג אותו.” אהרוג אותו כך שיתחרט על הרגע שבו נולד.
“אתן לך לנקום בו, אך כל דבר שתרצה לעולל לו, כפוף להסכמתי.”
“האם זה תנאי?”
“תנאי בל יעבור!”
“התנאי מקובל עלי, אך אני דורש לשחרר את אחי אבשלום מכלאו,” בצוותא עם אבשלום אביס את רוצחת אמנו.
“בעוד שעה הוא ישוחרר.”
“דרישה נוספת, אערוף את ראש אחי אדוניה.”
“למה?”
“כי הוא שואף למלוכה.”
אני מכיר אותו, אם יוכל, יתנקש בחיי ויחמוס את המלוכה.
“חשיבה נכונה של מלך, אך צוואתו של אנטיגונוס גם אם לא כתב אותה, היא לא לשפוך דם חשמונאי.”
“דמו על ידי.”
המלכה טבלה את ידיה בקערת מים,
“ידי נקיות מדמו, אך גם לי יש דרישה.”
מהי?”
“כמו שאני מבינה את דרישתך לקבל את ראשו של אדוניה, אני דורשת שתבין את מניעי בהריגת אימך, רציתי להעניק לה לוויה וקבורת מלכים, לא הייתי יכולה לעשות זאת, אם הייתה מורשעת בבגידה.”
“אני מבין את רצונך במות אמי, אך למה האכזריות של ההרעבה?”
“הגיתי פתרון אחר, אך המלך ששנא את אימך, כה נלהב מההרעבה ולא הסכים למשהו אחר.”
“המלך היה רחוק בארץ היטורים, נוח להסתתר תחת שמלתו, אך ראי את העניין כסגור.”
היית יכולה לעשות כרצונך, החשבון איתך עדיין פתוח.
“מתי אקבל את ראש אדוניהו?”
“תקבלו על מגש של כסף, מתנה ליום הכתרתך.”
“אני דורש לגרש מהממלכה את אחיך שמעון, הוא יכול להצטרף למורהו יהושע בן פרחיה באלכסנדריה.”
“דרישתך נדחית על הסף, כמוני, גם אתה תצטרך לסבול אותו, יש לך משאלות נוספות?”
“לא.”
“לגרדום או למלכות?”
“למלכות.”
המלכה צלצלה בפעמון, השומר נכנס, “התר אותו מכבליו,” פקדה.
“אני רוצה לשטוף את ידי וקרסולי מהדם והזבובים.”
“שומר, קרא לרופא.”
הרופא טיפל בי, אחר כך פקדה המלכה על השומר והרופא לצאת.
“החתונה תתקיים מחר! כ”ה בכסלו לפי הלוח הקדוש של חנוך, יום טיהור המקדש וחנוכת המזבח.”
“זהו גם ראש השנה למלכים, הורקנוס הוכתר לפני ארבע שנים, את ואריסטובולוס הוכתרתם בדיוק לפני שנה.”
“יפה ששמת לב לכך, מלך טוב שם לב לפרטים.”
מבירא עמיקתא לאיגרא רמא.
“מה הלאה?”
עליך לדעת אותי מיד, כדי למנוע לזות שפתיים על אבי הילד.”
“מתי עתיד הילד לבוא לאוויר העולם?”
“בעוד כשבעה חודשים.”
“זו תהיה סיבה טובה ללזות שפתיים.”
פצעי הכבלים עדיין הציקו לי. מיששתי את קרסולי, משם עברה ידי למצחי עליו יונח הכתר.
“קורה שילדים נולדים מוקדם, מי שיפיץ שמועות ושקרים יבלע את לשונו.”
“חיים ומוות ביד הלשון.”
“אני חושבת שיש בינינו הבנה.”
“מתי את רוצה לנסוע לרומא לחדש את הברית?” עלי לסכל את הנסיעה הזו ויהי מה.
“הפלגה לרומא כאשר אני הרה, עלולה לגרום לי להפלה.”
“דבר חשוב כמו הברית עם רומא, לא שווה לסכן בעבורו ממזר שעוד לא נולד?”
“הממזר אינו חשוב כלל, הייתי שמחה להיפטר ממנו, אך בגילי הפלה יכולה לסכן את חיי וגם את יכולתי להרות את היורש ששנינו מייחלים אליו.”
זהו רצון האלוהים, הוא, העניש את המלכה על ניאופיה.
“אם כך מתי ברצונך לנסוע?”
“אלד את הממזר בסוף החודש הרביעי, אתאושש חודש ואז אסע לרומא, אתה או אבשלום תבואו איתי.”
“בגילך, אחרי לידה ראשונה ההתאוששות עשויה לקחת זמן ארוך יותר, אפילו עד סוף הקיץ.”
הלוואי וכך יקרה, כך אהיה פטור מלסכל את נסיעתה בקיץ הזה. הטוב ביותר הוא שתמות יחד עם הממזר בלידה.
“אם כך יקרה, רומא תחכה שנה.”
הבטתי בטבעת, בשמת, ינאי שלך יהיה מלך יהודה, אני מקדיש לך את מלכותי.
לאחר החתונה וההכתרה הלכתי לחדר משכבה של המלכה, לבנת אלמנתו של אנטיגונוס ואבשלום צפו מחוץ לחדר כדי להעיד ששנינו התייחדנו.
“עדיף לשכב עם בול עץ מאשר איתך,” אמרתי לה המתוסכל.
“אין בי תשוקה לגברים, תפקידך הוא לדעת אותי, אינני צריכה לספק את תשוקותיך, לא עכשיו ולא כשנוליד את היורש.”
“אם כך אקח לי כמה פילגשים שיספקו את תשוקותיי.”
התלבשתי ורמזתי גם למלכה לעשות כן, שנינו התיישבנו על המיטה.
“פעם חשבתי שאת אישה מלאה תשוקה.”
“כל עוד היה אנטיגונוס בחיים, הייתי מלאת תשוקה אליו, במותו מתה תשוקתי.”
“האם אנטיגונוס הוא אביו של הממזר שאת נושאת בבטנך?”
“האם הייתי שונאת את הילד אילו היה בנו של אנטיגונוס?” המלכה הנסערת החלה לבכות, “אנטיגונוס היה הגבר היחיד שאהבתי בחיי.” המלכה ניגבה את דמעותיה באלונטית. הראיתי לה את הטבעת על אצבעי.
“הייתה רק אישה אחת שאהבתי בחיי, לבטח חשבת שבשמת הייתה שפחה פשוטה, רק אני יודע שהייתה משכילה ידעה יוונית, פרטה על כינור את האיליאס של הומרוס, רק איתי חלקה את סודותיה הכמוסים ביותר ואז לקחה אותה המלחמה, אותה אישה קנאית ואכזרית שלא הסכימה לחלוק אותי עם אישה אחרת.”
“אולי בשמת שלך עדיין מהלכת בעולם הזה?”
“על מה את מדברת?”
“הרהור מטופש של מלכה מזדקנת.”
“נפגש בחדר המיטות כשנחליט להרות את היורש.”
תרצה בפעם השנייה
אנטיפס
כאילו לא די היה לי להיות צלם הזכר של המלכה החושש שהיא נושאת את הממזר שלו בכרסה. הזמין אותי שמעון בן שטח לבית הכנסת שלו.
“אשתך ילדה לפני כמעט חמישה חודשים, היא מחכה שתפקוד אותה.”
כאילו לא די לי שהייתי חייב להיכנס למיטת המלכה, אחיה המאוס החליט להיכנס למיטתי.
לא הייתה לי ברירה, תרצה חזרה מהמקווה ואני מילאתי את חובתי היהודית.
שנה 40 לעצמאות יהודה – (102 לפנה”ס)
תוכן העניינים
- לנקום בפתולמאיס
- נחש ארסי
- דרכה של החוטאת למרומי התהילה
- המלחמה הראשונה שלי
- ממזר אדומי
- נסיך הכתר
- הבן השני
- אלכסנדריה האהובה
- שמשון ודלילה
לנקום בפתולמאיס
ינאי
מועצת המלחמה התכנסה בראש השנה למלחמות בשנה הראשונה למלכותי. מלבדי השתתפו בה המלכה ואחי אבשלום.
“בהתאם לצוואת אריסטובולוס,” פתחתי, “אני רוצה להתחיל בשחרור חבלי המולדת הכבושים בידי זרים.”
“מהיכן אתה רוצה להתחיל?” שאלה שלומית.
“משחרור ערי החוף, אתחיל בפטולמיאוס, יש לנו החשמונאים חשבון ארוך איתה, בה נשבה בתחבולה שפלה הנשיא יונתן הוופסי.”
אבשלום הנלהב נעץ את פגיונו בשולחן העץ.
“אחי, לא היית יכול לבחור טוב יותר.”
“מה בכוונתך לעשות לתושבי העיר הרשעים שטבחו בחדווה את אלף מלוויו של יונתן?” שוב הייתה זו שלומית.
“מלכה, אתן לך את העונג לקבוע את עונשם,” ידעתי היא תוציא את ארטמיס החבויה בה מכלאה.
“הם יענשו כראוי להם, כל מי שאפשר למוכרו לעבדות ברחבי הרפובליקה הרומית יימכר. את הגברים החזקים ביותר נמכור לזירות המשחקים.”
נהדר, הם ילחמו שם האחד בשני עד מוות או יושלכו לחיות הטרף.
“את הנשים והנערות היפות נמכור לבתי הזונות, את הנערים והילדים היפים נמכור לתענוגותיהם של רומאים מזדקנים.”
ארטמיס שלה אכזרית ויצירתית יותר מאמי.
“את הנותרים נמכור לעבודה במכרות, או להיות חותרים באוניות.”
במסעותיה לרומא היא הכירה אותה טוב יותר מהרומאים עצמם.
“כל הנותרים שאין להם דורש וזה כולל ילדים צעירים, תינוקות, נשים ונערות מכוערות, ייהרגו לפי חרב.”
“פתרון נהדר,” התפעל אבשלום, “מלחמה צריך לממן.”
נחש ארסי
שלומית
היחסים בין הפרושים לבית המלוכה שנרגעו בשנת מלכותו האחרונה של הורקנוס, עמדו בפני מוקש חדש, הכתרתו של ינאי. שנאה הדדית שררה בין המלך ינאי לאחי שמעון שהיה עכשיו מראשי הפרושים. החלטתי ליזום פגישת פיוס בין השניים, כך לפחות יוכלו לסבול זה את זה. זימנתי את אחי לפגישה בלשכתי.
“אני רוצה להפגיש אותך עם המלך, יותר מדי עוינות יש ביניכם.”
“אפגש איתו אם יוותר על תוארו הלא חוקי ויחזור להיות נשיא העם, כמו החשמונאים הראשונים.”
“אולי גם תדרוש להחזיר את מועצת העם?”
“מדרישתי שהמלך יחזור להיות נשיא, עולה גם הדרישה להקמתה מחדש של מועצת העם.”
לא האמנתי למשמע אוזני, עד היכן יגיעו דרישותיו של האוויל? הנשיאות ומועצת העם זמנם עבר והם לא יחזרו לעולם.
“ביקשתי לפגוש אותך, לא כדי שתעלה דרישות אוויליות להחזרת עריצות הפרושים.”
“העריצות היא של הצדוקים ובראשם את והשרץ הקטן לבית חשמונאי המכונה בפיך מלך,” השנאה לינאי פרצה מגרונו של אחי.
“אם כך אפגיש אותך עם המלך וקלע דוד שלו, הוא ישמח להשלים מה שלא הספיק כאשר רצחת את ארטמיסיה.” לא יכולתי להסתיר את הבעת התיעוב על פני.
“הוצאתי להורג את ארטמיסיה ברשות וסמכות, כך גם את אטלנטה ועוד עשרות מכשפות ואני גאה על כך, מכשפה לא תחיה!” רעם קולו של אחי.
“למה לא ביקשת את משרתו של התליין המלכותי מלאכי, גם הוא עושה זאת ברשות ובסמכות, גם הוא נהנה מכך, אם כי פחות ממך.”
אחי הכיש בחזרה, “יותר מדי אנשים מתו בנסיבות משונות, כולל אהובך אנטיגונוס, כדי שאת תהיי המלכה, אז אל תדברי על הנאותיי.”
איזכור מותו של אנטיגונוס האהוב, הזיל דמעות מעיני, אחי נראה בטוח בעצמו כפי שמזמן לא ראיתי אותו. לא הבנתי על מה מתבסס בטחונו, האם האווילים חיים בגן עדן השמור רק להם?
“אף על פי שאתה אוויל משריש, אתה עדיין אחי, בשם אבינו שטח שהשביע אותנו לשמור האחד על השני, אני מנסה להציל אותך מעצמך, אם תמשיך כך, המלך יהיה מאושר לנעוץ בך את מסמרי הצלב במו ידיו.”
“לא אפגש עם השרץ המלכותי.”
“אני מזהירה אותך, לא אוכל להגן עליך מזעם המלך לאורך זמן.”
“אינני צריך את הגנתך, הצדק איתי, התורה תגן עלי.”
“לא אזהיר אותך פעם נוספת, רק אל תבוא אלי בתחנונים, כאשר חבל התליה יכרך סביב צווארך, או כאשר מסמרי הצלב ינעצו בעצמותיך, לך לך לדרכך.”
אמרתי לו מזמן, אחי חוכמתך בקודש משתווה רק לטיפשותך בחול. אני מקווה שמזלם של האווילים ישחק לידיך, אתה בכל זאת אחי.
דרכה של החוטאת למרומי התהילה
ששמעון בן שטח
כבר שנתיים אני עוקב בהערצה אחרי דרכה המופלאה של אחותי אל מרומי התהילה, למרות דרכה החוטאת דומה שאלוהים אוהב אותה. ביקשתי להיפגש איתה אחרי הכתרת ינאי למלך. שלושה חודשים אחר כך היא התפנתה לפגוש בי.
כרגיל הוזמנתי ללשכתה המפוארת שקירותיה מצופים וילונות ושטיחים יקרים. הגעתי ללשכה, הסופר שלה הזמין אותי לשבת, “המלכה תגיע עוד מספר דקות,” היא הגיעה, כרסה בין שיניה, נשים רבות בגילה כבר חובקות נכדים,למרות זאת נכנסה ללשכה בעזוז נעורים,
“השאר אותנו לבד,” אמרה לסופר שלה.
לאחר שהסתיימה שיחה האחים בינינו הבנתי למה לא רצתה שלומית נוכחות של אדם נוסף, כך הייתה יכולה להתנהג וללהג בחופשיות.
בלא שהתנצלה על האיחור, הרי אין זה מנוהגם של מלכים להתנצל שאלה אותי בקול מתריס,
“למה ביקשת לפגוש אותי?”
היא התיישבה בפיסוק רגליים על הספה העטויה קטיפת דמשק.
היא יודעת שאני חושב שזה אינו צנוע, אך אוהבת להתגרות בי.
“רציתי לדעת האם את יודעת מהו רצון האלוהים? האם את עוזרת לו בהגשמת רצונו?” חייכתי חיוך רב משמעות של אדם היודע סוד כמוס.
“מה כוונתך בשאלות מתריסות אלו?” חייכה אלי אחותי מרום מעמדה.
“לכאורה האלוהים הגשים את כל שאיפותיך.”
“מהו הגשים פרעוש פרושי מוצץ דם?”
בלעתי את עלבוני, “בתוך כשנה הפכת למלכה הנושאת ברחמה את היורש, שלושה אנשים היו צריכים למות כדי שזה יקרה, שלא לדבר על שתי צוואות מלכותיות שהורישו לך את הכתר.”
אחותי נראתה מהורהרת, ראיתי את ניצוץ הבוז בעיניה, זה הניצוץ המבשר לי, אלוהים עוזר למי שמעז.
“כאחרוני הרכלנים בפרוטה, גם אחי היקר סבור שעזרתי לאלוהים להגשים את רצונו/רצוני.”
“תהיתי, הרי לשניים מהאנשים הללו, המלך הורקנוס והנסיך אנטיגונוס את חייבת את כל מה שהגעת אליו.”
“אני חייבת רבות לאנשי מעלה אלו, אותם אהבתי בכל לבי. אתה חייב לחזיר ששלח את טלפיו לקודש הקודשים של אחותך.”
כמו שאמר אנטיגונוס ברחבת בית הכנסת של בן פרחיה, לשונה של אחותי חדה מחרב.
“כנראה שלהיות אהובך אינה סגולה לאריכות ימים, גם יונתן הצדוקי נרצח באכזריות.”
“רוצחיו מתו מיתה אכזרית יותר, מאשר המכשפות שלך.”
היא קמה ממקומה, כרסה הלכה לפניה. להפתעתי החלה לבצע תרגילי גימנסטיקה היא עשתה כמה מתיחות ואז התכופפה מולי, מגודל ההפתעה עיני ננעצו בשדיה הנפלאים שנראו עד פטמותיה הוורודות. הסבתי מיד את ראשי. שוב חייכה אלי באופן מתגרה ומקניט, כמו אז במשחקי הילדות המופקרים שלנו, בלעתי את רוקי. היא התיישבה,
“שמעון! חשוב לעשות תרגילי גימנסטיקה כל יום, גם בהריון, בוא,” היא העמידה אותי מול מראת הנחושת הגדולה, “הבט בעצמך, גידלת כרס, אתה מגדל פימה עלי כסל, מה אתה אוכל בבוקר? סלסלת לחמניות חמות וריחניות שיצאה מתנורו של האופה?”
למרות מבוכתי חזרתי לעניין שלשמו באתי,
“בחרת ביונתן אלכסנדר ינאי למלך ויבם, את נושאת את ילדו.”
“אותו אני אוהבת בדרכי.”
“נפלא, זה אולי מבטיח שלא יאריך ימים.”
“אחי, נפלאות דרכי האלוהים, ואתה ניזון מרכילות כמו רוכלת זקנה בשוק,” היא נופפה במניפה, “חם לי,” אמרה, ריח בושם חריף הכה באפי, שוב נעצה בי את מבטה המתגרה ואז נזכרתי, זה הבושם שבו השתמשה במשחקים המופקרים של ילדותנו.
“גם אותי את אוהבת בדרכך? אני מפחד לשמוע את תשובתך.”
“אף על פי שאתה אחי, אותך אני שונאת בדרכי שלי.”
“נפלא זה אולי מבטיח שאאריך ימים.”
“אחי, אני כמעט נחנקת כשאני אומרת את המילה הזאת, למרות צדקנותך, אתה בסך הכול חבר בסנהדרין, אני למרות הררי חטאי הנני מלכתך בחסד אלוהים.”
“את וכל החשמונאים,” חמתי בערה בי, “חמסתם את השלטון ממועצת הזקנים, חמסתם את הכהונה הגדולה, אתם אנשי חמס.”
“רק על הדברים הללו,” אמרה אחותי באדישות מופגנת, “אני יכולה ברגע זה להזמין את התליין המלכותי מלאכי כדי שידגדג את עורפך עם הגרזן.”
“אבא בוודאי מתהפך בקברו, כשהוא רואה את מעשיך ועומד על אמונותיך.”
“אבא כבר לא רואה כלום, הרימה והתולעה כרסמו אותו מכבר, אך אם זה יגרום לך להרגיש טוב יותר עם עצמך, השתטח על קברו של אבינו שטח, וספר לו את עלילות בתו החוטאת.”
“אוי לאוזניים שכך שומעות.”
“נמאסה עלי צדקנותך, אמונתי מוסרית מאמונתך, אני עושה מה שאלוהים מורה לי, לא מהחמדנות לקבל פרס או מהפחד לקבל עונש בעולם הזה או בעולם הבא.”
יצאתי אבל וחפוי ראש, קיוויתי שאחותי, תסגיר לידיי את חידותיה וחטאיה , אך כשלתי, במקום זאת הזכירה לי אחותי את חטאי ילדותנו, שאני בוש בהם, כמו את פשעיו של מורי ורבי הנערץ יהושע בן פרחיה.
המלחמה הראשונה שלי
ינאי
יצאתי למלחמה הראשונה שלי, הטלתי מצור על פטולמיאוס הנמל החשוב בצפון.
“המצור על פטולמיאוס מסובך מאשר בסמאריה,” אמר אבשלום, “אין לנו מספיק ספינות מלחמה כדי לצור עליהם מהים”.
“אם לא נבקיע מהר מהיבשה, הם יקבלו עזרה מהים”.
“ממי הם יכולים לקבל עזרה?”
מהסלווקים, מהפניקים או מהקפריסאים, בחר את המועדף עליך”.
אבשלום המתוסכל בעט בחול עם הקליגה שלו, אחר כך ירה חץ בשחף שעבר מעלינו.
“מחר ננסה את מגדל המצור, אתו נבקיע אל העיר,” אמרתי.
יהושפט, מחליפו של יהונתן הצדוקי ובוגר האקדמיה למכונות מלחמה עמד גאה ליד מגדל המצור החדש יציר כפיו. חיילים מהקנטוריה הראשונה של הראשון ליהודה, עמדו על מרפסת המגדל.
“אני זוכר שעמדתי עם חיילי על מרפסת המגדל בסמאריה,” אמר אבשלום בהתרגשות.
חיילי הקנטוריה השנייה החלו דוחפים את המגדל, גלגלי העץ שלו חרקו, “כמו שאני וחיילי דחפנו את המגדל בסמאריה,” הפעם היה זה תורי להתרגש, “מחר יציב מפקד הקנטוריה הראשונה, את רגלו על חומת עכו”.
הגלגל הקדמי ימני ניתק מהמגדל ופצע כמה חיילים, המגדל נטה על צידו, החיילים על מרפסתו איבדו את שיווי משקלם, נפלו על גדר העץ של המגדל, פרצו אותה ונפלו על האדמה, שניים נהרגו ועשרה נפצעו.
“היכן אתה יהונתן הצדוקי שצריך אותך?,” צעקתי מתוסכל, מרחוק על החומה נראו מגיני עכו הצוהלים.
ניסיונות לתקן את המגדל כשלו, גם ניסיונות פריצה לעיר בדרכים אחרות לא צלחו. בייאושי פקדתי על חפירת מנהרה שתמוטט את החומה, אך חפירה אורכת זמן רב, נטשתי את הניסיון. המשכנו עוד כחודש במצור עקר על העיר.
“עשרות ספינות מלחמה נראות באופק, “הודיע הצופה. אבשלום האהיל על עיניו משמש אחר הצהרים.
“זה הדגל של תלמי לתירוס מלך קפריסין”.
הספינות הבודדות של צי יהודה נסוגו, הספינות הקפריסאיות קיפלו את מפרשיהן, משוטיהן הורדו למים והן נכנסו לנמל.
איתות בדגלים מאחת הספינות בצי יהודה בישר ‘הספינות הורידו אלפי חיילים בנמל’.
עמדתי עם אבשלום על החוף, משק משוטי הספינות שיצאו מן הנמל הגיע לאוזנינו. הספינות שינו כיוון לצפון מערב.
“הן מפליגות חזרה לקפריסין, לבטח יביאו עוד חיילים,” אמרתי. הספינות מתחו את מפרשיהן, כיוון הרוח השתנה לדרומית מזרחית.
“אלוהים עם הערלים,” אמר אבשלום המדוכדך.
יומיים עברו וכוון הרוח השתנה לצפון מערב.
“הערלים יחזרו היום עם חיילים נוספים, אלוהים נתן להם את הרוח שהם צריכים,” אמרתי.
אחרי הצהרים נראו שוב המפרשים המתוחים, הספינות נכנסו לנמל והורידו אלפי חיילים נוספים.
“ניסוג אל הגבעות במזרח ליד שפרעם,” אמר אבשלום, “שם יהיה לנו קל יותר להדוף את הפלנקס המקדוני של תלמי”.
“ניסוג אל התל של העיר העתיקה ושם נקבל את פניו של תלמי,” החלטתי, הלגיון הראשון ליהודה עדיף על הפלנקס המקדוני, אך אבשלום אינו מנוסה בפיקוד עליו, איפה אתה אנטיגונוס?
שיגרתי יונה לירושלים,
‘תלמי הקפריסאי נחת עם צבאו בעכו, בימים הקרובים יערך קרב, המלך אלכסנדר ינאי’.
בלילה צפינו שנינו ממרומי התל, המדורות שהבעירו החיילים מקפריסין על החוף מדרום לעיר נראו למרחוק.
“מחר הם יתקפו,” אמרתי לאחי, “אחרי ששמעתי את כולם, עלי כמלך להכריע בין החלופות, אני בודד בהחלטתי, הכל מונח על כתפי”.
“אחי אינך בודד, שנינו חושלנו יחד במלחמות באדום ובסמאריה, אקבל באהבה את החלטך, גם אם יעצתי לך אחרת”.
“תודה אחי, תמיד היית לצדי”.
למחרת התנגשו הצבאות, הפלנקס פרץ את שורות הלגיון וגרם לו אבדות קשות. ציוויתי על נסיגה לגבעות שפרעם כדי למנוע תבוסה מוחלטת.
שלומית
יונה שהגיעה לירושלים, הביאה אלי את הבשורה.
‘הלגיון הראשון נפגע קשה בקרב, אני נסוג עם הצבא לעיר צפון על הירדן, שם אמתין לתלמי לתירוס, המלך אלכסנדר ינאי’.
ינאי
יומיים אחר כך, במעבר הירדן, המתין לי שליח שהגיע על סוס, הוא מסר לי מכתב.
‘עליך להחזיר את הלגיון הראשון ליהודה לירושלים מיד! אסור שהוא יושמד, עליו להגן על העיר, אם תלמי ינסה לכבשה.
שלומית אלכסנדרה, מלכת יהודה בחסד אלוהים’.
“מה שהמלכה לא כתבה,” אמרתי במרירות לאחי, “הוא שאני מלך בחסדה, אך היא צודקת, ירושלים לפני הכל”.
“אני אשאר כאן, יחד נכה את הערלים.”
“תפקד על הלגיון השני”.
שלומית
שלחתי יונה דחופה לקליאופטרה, שהייתה עדיין מלכת מצרים.
‘אל קליאופטרה מלכת מצרים מאת שלומית אלכסנדרה מלכת יהודה. תלמי בנך תקף את יהודה, מצפה לעזרה ברוח הברית בין מדינותינו’.
ינאי
יומיים לאחר שאני ואבשלום הגענו למעבר הירדן ליד העיר צפון, הגיע בעקבותינו מלך קפריסין והנחיל לנו תבוסה קשה, מזו שהנחיל לנו בעכו, הדרך לירושלים נפתחה לפניו, ואז הגיעה הבשורה ממצרים.
קליאופטרה שלחה את צבאה בפיקוד היהודים חנניה וחלקיה. תלמי נסוג לעכו. אבשלום עם שרידי הלגיונות שלנו נסוג לירושלים, אני עם קנטורית משמר הראש שלי חברתי לצבא המצרי מדרום לעכו. המצרים הביסו את תלמי ולקחו אותו בשבי.
“שלא תעז לפלוש שנית ליהודה ללא רשות מאימך,” אמר לו חלקיה ומבט שנאה בעיניו.
“אמא מכרה את ארצה ונשמתה ליהודים,” השיב תלמי.
חלקיה שבר את חרבו של תלמי. כל הצי הקפריסאי הוחרם למעט ספינה אחת שבה נמלט מלך קפריסין לארצו בעור שיניו.
שלומית
זכרתי הייטב את חנניה וחלקיה מביקורי במצרים, ערכתי להם נשף מפואר בירושלים.
ינאי
לפני שחזר הצבא המצרי המנצח לארצו, נאלצתי בהוראת קליאופטרה, להניח לפטולמיאוס, אך הותר לי לכבוש את ערי החוף מדרום לה למעט העיר החופשית אשקלון, בת בריתה של מצרים.
הפרשה הבהירה לי שאני עדיין תחת שמלתה של המלכה ויש לי עוד הרבה ללמוד עד שאהיה המלך שאני רוצה להיות.
ממזר אדומי
שלומית
בני הבכור יוחנן הורקנוס הגיח לאוויר העולם, בן תערובת אדומי מכוער ונתעב, ברור היה לכולם שהוא לא חשמונאי אמיתי, הוא דמה באופן מפחיד לאנטיפס ועוד יותר לבנו אנטיפטר, כאדומי אנטיפס היה גבר נאה למדי, אבל חשמונאי אמיתי נראה כאל יווני, האדומי מנגד הוא בן אנוש, גזע נחות.
מצאתי להורקנוס מינקת, הרעיון שינק משדי היה מאוס בעיני. הילד הזה יגדל עם אומנות, אין בי אהבה כדי לתת לו. המלך תיעב אותו עוד יותר ממני, אך מילא את חלקו בהסכם והכיר באבהותו על הממזר.
נסיך הכתר
אנטיפס
כשנה אחרי שנולד בני אנטיפטר, ילדה המלכה את בנה הבכור, תשעה חודשים לאחר שזריתי מבפנים. כמובן שאסור היה לי לראות את הרך הנולד, אך ארמיניוס לחש לי,
“הוא דומה לך ולבנך אנטיפטר בצורה מפתיעה, הוא לא חשמונאי.”
“שלא תעז לרכל על כך עם אף אחד,” השבתי, “אם המלך ינאי ישמע זאת, שנינו עלולים לאבד את ראשנו.”
הבן השני
אנטיפס
יש סיבה לחגיגה, בני השני פילון נולד כחודש לאחר ממזר הכתר, גם אותו אהבתי. כל כמה שתיעבתי את תרצה שנכפתה עלי, אהבתי את שני בני עד כלות הנשמה. החלטתי שאת המשך הנקמה אדחה בעת הזאת, ידעתי מה יהיה גורל בני אם אכשל. אם בני הממזר ירש את הכתר, הרי אין נקמה מתוקה מזאת בחשמונאים הרשעים. מחשבות על גירושין עלו במוחי השכם והערב. אם אתן ספר כריתות לאשתי, אני חייב להשאיר את הילדים אצלי.
אלכסנדריה האהובה
שלומית
חשבתי שלאחר שאתאושש מהלידה, אפליג לרומא ואחזור לפני בוא החורף. זה היה זמן טוב לחידוש הברית עם רומא. כפי שציפיתי הקונסול גאיוס מאריוס הביס את הטווטונים והסיר חלק חשוב מהאיום על רומא ואיטליה. ההתאוששות מהלידה ערכה יותר זמן מאשר חשבתי, הייתי חייבת לוותר. לאחר שהמלך חזר בסתיו ממלחמותיו, אמרתי לו,
“בקיץ אנחנו חייבים לנסוע לרומא לחדש את ההסכם.”
“הקיץ הוא שיאה של עונת המלחמות, למה לא בחורף?”
“בחורף מסוכן להפליג לרומא, אני מציעה שננצל את החורף להידוק יחסינו עם מצרים, עלינו להודות למלכה קליאופטרה על שהצילה את יהודה מבנה הפרוע.”
“למצרים לא צריך להפליג?”
“אפשר להגיע לאלכסנדריה דרך היבשה.”
“רעיון טוב, אבשלום יחליף אותנו בשלטון.”
“רעיון מצוין,” אבשלום כמו אנטיגונוס לא יחמוס את מה שלא שלו.
אחרי חג הסוכות, בתחילת החודש השמיני לפי לוח חנוך, יצאה השיירה המלכותית שלנו בדרך לאלכסנדריה. רכבתי כל יום במשך שעתיים על בוקפאלוס כדי לחזור לכושרי שלפני הלידה לשמור על כושרו של הסוס היקר לי, את שאר היום העברתי במרכבה המלכותית שם הייתי יכולה לקרוא ולעבוד.
במחנה שהקמנו בלילה, הובא בוקפאלוס לאוהלי ונשף בחיבה על לחיי. “הו בוקפאלוס,” אמרתי לו, “אתה נוסע לבקר בארץ מולדתך אחרי שתים עשרה שנים, טוב שלקחתי אותך ולא היינו צריכים להיפרד.” נשקתי לו על הכוכב הלבן שבמצחו. הסיס שלו לקחו חזרה למקומו. כך עברו עלינו עשרת ימי המסע.
השיירה המלכותית שלנו הגיעה לאלכסנדריה, המלכה קליאופטרה הנמרצת, אשר שישים שנותיה לא ניכרו בה, קיבלה את פנינו בגן הארמון המלכותי.
שמחתי לפגוש בקליאופטרה, מאז ביקורי הקודם באלכסנדריה, ראיתי במלכת מצרים אם רוחנית. הרי היא זאת שלימדה אותי אורחות מלכות, וגם העניקה לי את כלי נשקי ואת בוקפאלוס. קליאופטרה שאהבה אותי גם כן, שמחה לראות אותי ואת בוקפאלוס.
“אני רואה שהוא משרת אותך הייטב,” אמרה קליאופטרה.
“אין כמוהו, הוא לחם איתי בשתי מלחמות, הו סוס קרבות דוהר שלי,” טפחתי על צווארו של הסוס, שהחזיר לי נשיפה חמה על לחיי.
הודינו למלכת מצרים על עזרתה כאשר בנה פלש ליהודה.
הכרנו את בנה שמלך איתה תלמי אלכסנדר ואת נכדתה קליאופטרה ברניקי. הדבר החשוב ביותר בביקור היה חידוש הברית שעליה חתמתי עם קליאופטרה לפני שתים עשרה שנים. כהוקרה הענקנו מגן זהב לקליאופטרה.
החלפנו מתנות עם מלכי מצרים, ושמנו פעמינו לשוב ליהודה.
“עשית טוב כאשר חתמת ברית עם מצרים במסעך הראשון לשם,” אמר ינאי, “הברית מאז הצילה את יהודה.”
“הברית עם מצרים חשובה,” השבתי, “אך היא אינה תחליף לברית עם רומא.”
זמן קצר לאחר שחזרנו לירושלים שמענו שתלמי אלכסנדר רצח את אימו, נשא את קליאופטרה ברניקי לאישה ומלך יחד איתה.
“האם תלמי אלכסנדר למד ממך הלכות רצח מלכים?” שאל אותי ינאי.
“ראשית כל לא רצחתי אף מלך, שנית רציחות הן לחם חוקה של השושלת התלמית מאז שהומלכו במצרים, שלישית אתה ניזון מרכילות כמו זקנה בשוק, אין זה יאה למלך.”
שמשון ודלילה
שלומית
המתנה שקיבלנו במצרים הייתה זוג כפירי אריות גדולים למדי ועבד נובי שחור משחור שיטפל בהם. המלך החליט ששמו בישראל יהיה זרח הכושי או בקיצור זרח. המלך ינאי היה מאוהב באריות, במיוחד בזכר שאותו כינה גור אריה יהודה, אני העדפתי את הנקבה.
שטח עם גדר גבוהה הוקצה לאריות סמוך לכניסה לארמון. מגוריהם נבנו לפי הוראותיו של זרח. כל באי הארמון ראו אותם בהיכנסם ובצאתם. שמם בישראל של צמד האריות המלכותי היה שמשון ודלילה.
“למה שלא נשליך את הממזר הורקנוס לאריות?” שאל ינאי.
“אלוהים הזהיר אותי ששנינו נענש קשות עם יקרה משהו לממזר.”
אנטיפס
כמנהל הארמון הוטל עלי תפקיד נוסף, לדאוג לבשר לאריות המלכותיים. לפעמים היה זה מעודפי המטבח, לפעמים מהשוק, לפעמים בשרם של מוצאים להורג או של עניי העיר שלא היה ביכולתם או ביכולת קרוביהם לקברם כראוי. מדי פעם היו נידונים למוות מושלכים לאריות בעודם בחיים, הזוג המלכותי ביהודה למד משהו מתרבות רומא הנאצלת.
שנה 41 לעצמאות יהודה – (101 לפנה”ס)
הריון שני
ינאי
השתוקקתי לצאת למלחמה באביב, הייתי חייב למחות את זכר התבוסה שלי בשנה שעברה. כדי שהמלכה לא תעלה את נושא רומא, החלטתי לעברה, המלכה רצתה לדחות את הולדת היורש לשנה הבאה. סירבתי,
“את כבר כמעט בת ארבעים, מה יקרה עם תלדי קודם בת? את חייבת ללדת השנה, רומא תחכה.”
המלכה השתכנעה מנימוקי. נפגשנו שוב בחדר משכבה. “לשכב עם בול עץ עדיין יותר מלהיב מאשר לשכב איתך, קיוויתי שהשנה וחצי שעברו יחזירו לך את תשוקתך.”
היכן בשמת אהובתי האחת והיחידה?
“תשוקתי לא תחזור, נהרה את היורש ותוכל להמשיך לשכב עם פילגשיך.”
שלומית
הריתי בשנית, הנסיעה לרומא נדחתה. כתבתי איגרת לסנאט והתנצלתי שבעקבות הריוני לא אוכל להפליג לרומא לחידוש הברית. קיבלתי איגרת מהסנאט שהם מבינים, אך זו דחיה לשנה אחת בלבד. אם לא תחודש הברית בשנה הבאה, רומא תראה זאת בחומרה.
כעבור כמה חודשים הגיעה ידיעה שהקונסול מאריוס הביס את הקימברים. האיום על איטליה הוסר, הרומאים יהיו פנויים להמשיך להשתלט על חופי המארה נוסטרום. עניין הברית עם רומא הפך בעל חשיבות עליונה. הסברתי למלך את חשיבות הברית. לא היה נראה לי שהוא התרשם מכך, הוא התייחס לברית עם רומא כגחמה אישית שלי. בתסכולי אמרתי לו,
“מלחמותיך הקטנות יהיה חסרות ערך כאשר הרומאים יגיעו לחופי יהודה.”
שנה 42 לעצמאות יהודה – (100 לפנה”ס)
תוכן העניינים
נסיך החלומות
שלומית
בני השני יהודה אריסטובולוס נולד סמוך לראש השנה למלחמות. הפעם חשמונאי אמיתי, זה הילד לו התפללתי, למענו הלכתי את כל הדרך לנינווה. חיבקתי אותו באהבה וכיסיתי באלף נשיקות את גופו העירום. הוא היה בעל עור צח כחלב, פני מלאך עטורים רעמת שיער זהובה ועיניים גדולות וכחולות מים. כשהנקתי אותו חשתי התעלות, אותה חשתי רק ברגעי האהבה עם אנטיגונוס. החלטתי, אניק אותו שלושה חודשים אחר כך תעשה זאת מינקת ואני אפליג לרומא.
ינאי
הייתי גאה בבני יורש העצר המושלם, חיבקתי אותו ברוך וחשתי התעלות, כמו שחוויתי בשעת האהבה עם בשמת, כמו שחשתי כאשר נודע לי שהנער אותו ריטשתי בשערי אדורה הוא בנו של אינאיס השנוא. חגגנו ברב פאר את הולדת יורש העצר. מאה פרים הוקרבו על המזבח ובשרם חולק להמון החוגג. יום הולדתו של אריסטובולוס הוכרז כחג יורש העצר שיוחג כל שנה. ואשר להורקנוס מי יחגוג את הולדת הממזר?
געגועיו של ארמיניוס
אנטיפס
תרצה ואני שיחקנו עם ילדינו, ארמיניוס חזר משליחות בשירות גבירתו, הוא התעכב והביט בילדים מרחוק, לא אהבתי את מבטיו, סריס המביט בילדים יכול להביא מזל רע. השארתי את הילדים עם תרצה וניגשתי אל סריס המלכה.
“מה אתה מביט?” שאלתי בכעס.
“אני מתגעגע לילד שלי.”
כל הרגשות השליליים שהיו לי כלפיו פגו,
“איך לסריס יש ילד?” שאלתי, והפעם בקול סקרן ואוהד.
“פעם הייתי עלם במלוא אונו, הייתה לי אהובה שהרתה לי, מסיבה זו, אני סריס.”
התמלאתי סקרנות, “אתה יכול לספר לי?”
“זה סיפור ארוך, אספר לך בפעם אחרת, אני חייב לחזור אל גברתי.”
יחסי אל ארמיניוס השתנה לחלוטין, הסירוס שעבר בגלל אהבתו, הוא עוול נורא הרבה יותר, מעוול המילה הכפויה שאני עברתי. אך בכל זאת ארמיניוס הוא עבד וסריס, ואני מנהל הארמון, אסור היה לי להראות יותר מדי בחברתו.נפרדנו וחזרתי אל ילדיי.
לירות חץ באפלה
שלומית
ניתאי הארבלי אב בית הדין של הסנהדרין נפל למשכב, סימני מחלתו היו דומים למחלת המלך יהודה אריסטובולוס שממנה לא קם. גם ניתאי הארבלי החזיר את נשמתו לבוראו.
המלך סיים את עונת המלחמות שלו ושאל אותי,
“מי הם החכמים הפרושים, היכולים לרשת את משרת אב בית הדין?”
“מאלה שלא גלו למצרים, אחי הוא החכם הבכיר, קשה יהיה למנוע את בחירתו.”
“אחיך קורא תיגר עלי ועל המלכות,” רגז המלך, “הייתי רוצה חכם נוח יותר בתפקיד זה.”
“עדיין לא הגיע הזמן לשלול את הבחירה מהפרושים, זה עלול לעורר מהומות.”
“אחיך יחולל מהומות בין כך ובין כך.”
“עדיף לך שזה יהיה אחי, אני יכולה לרסנו, וכך לפחות יהיה נסבל, בלע את הדבר, אין זה הזמן להתעמת עם הפרושים.”
“מתי יגיע הזמן הזה?”
“אני מקווה שלא יגיע לעולם.”
במקומו של ניתאי כאב בית הדין, נבחר אחי שמעון.
האמנתי זה מכבר, שיש לעזור לאלוהים להגשים את רצונו, רציתי לדעת מי עזר לאלוהים הפעם. סוכני בסנהדרין דיווחו לי שכמה ימים לפני שנפל למשכב, השתתף ניתאי הארבלי בסעודה שנערכה לחברי הסנהדרין לכבוד יום תרועה, הוא א’ תשרי של הפרושים, אחי ישב לידו.
היה לי חשד שלא הייתי יכולה לאמתו, תחושה נשית. החלטתי לירות חץ באפלה. חיכיתי ליום שבו הלכה תרצה אשת אנטיפס עם הילדים לבקר את הוריה. רק אנטיפס נשאר ביחידת המגורים המיוחדת שלו. פקדתי על אדלפי להתייצב לפני, נתתי לה להמתין שעתיים כדי שתכסוס את ציפורניה.
“אני יודעת שאת אחראית למחלתו ולמותו של ניתאי הארבלי, אב בית הדין של הסנהדרין.” כמו שציפיתי, אדלפי הייתה מבוהלת והחלה בהכחשות לא משכנעות, ידעתי שהחץ שיריתי באפלה, פגע בלב המטרה.
“אם תמשיכי לשקר לי, לא אצילך יותר מחקירות הסנהדרין, לכי להתייעץ עם אחיך וחזרי אלי עוד שלוש שעות.” אדלפי מיהרה אל מגורי אחיה, הפעלתי את כל אמצעי המעקב והציתות. כעבור שעה כבר ידעתי מי הזמין את השיקוי אצל אדלפי. אנטיפס ואחותו הגיעו ללשכתי.
“אנטיפס, מי הזמין את השיקוי מאחותך?”
“עליך להישבע שתגני על אחותי מפני הסנהדרין, במיוחד מאחיך.”
“אני נשבעת שאגן עליה, כל עוד תעשה את רצוני.”
“מי שהזמין את השיקוי מאחותי, היה אבטליון, כשאחותי אמרה לו שהיא מפחדת מאחיך, הוא נשבע לה שלא יאונה לה כל רע, כל עוד לא תגלה את הסוד, עכשיו את מבינה למה דרשתי את שבועתך.”
“אני מבינה, אחותך לא תוטרד עוד על ידי הסנהדרין.”
באשמורת שלישית, הוקם אבטליון ממיטתו. הוא הובא לצינוק בכלא של מצודת הבירה. דלי ובו הצואה והשתן של האסיר הקודם קידם את פניו, הוא נכבל באזיקים אל טבעת בקיר. שלושה ימים נשאר כבול, יושב שתי אמות מהדלי שגם הוא תרם לתכולתו הריחנית.
בסוף היום השלישי, נשטף במים קרים, למרות שהיה זה חורף. הוא הולבש טוניקה נקיה והובל כבול אל לשכתי.
“יש לי עדות שהזמנת שיקוי ממכשפה, אני יודעת עבור מי הזמנת אותו, אבל אני רוצה לשמוע זאת מפיך.”
“לא תשמעי מפי כלום,” אבטליון רעד והיה מבוהל אך ניסה להפגין קשיחות.
“אם אתה חושב שאב בית הדין יגן עליך,” חייכתי אליו את החיוך המרושע השמור לפרושים הנאלחים, “אתה טועה, אני יכולה להביאך למשפט המלך הוא חסיד של צליבה.”
לאות ממני, נטל ארמיניוס בידו השמאלית ארבעה מסמרי צליבה ארוכים, בידו הימנית אחז פטיש צליבה, הוא החל לנעוץ את המסמרים בקורת עץ בדפיקות קצביות. אבטליון החוויר.
“דמיין לך את המסמרים חודרים דרך ידיך ורגליך,”
המתנתי עוד זמן, השתן הרטיב את הטוניקה הארוכה של אבטליון וזרם במורד רגלו אל האזיק ומשם לסנדליו.
“יש לך רבע שעה לכתוב עדות שבה תרשום מי הזמין ממך את השיקוי, אם תזדקק להגנה, תקבל אותה ממני,” ידיו של אבטליון רעדו, אך הוא נטל בידו את החרט ולוח השעווה.
עקבתי אחרי המחוג בקלפסידרה. אחרי כמה דקות קיבלתי עדות חתומה, ‘מי שביקש ממני את השיקוי הוא שמעון בן שטח‘.
צרפתי אל החומרים שאספתי נגד אחי, את העדות של אבטליון, את עדותו של אנטיפס ואת מה שרשמו המצותתים. עוד כמה שרצים התחבאו תחת שרוולו של אחי שמעון, אולי באחד הימים יגיע הזמן לחשוף גם אותם, ידיעה היא כוח.
שלחתי לאחי הודעה, ‘אין להטריד את המכשפה אדלפי ללא אישור ממני, בנפשך הדבר.’
אחי שמעון נכנס במרץ לתפקיד אב בית הדין של הסנהדרין ומיד פנה לעסוק בדבר שאהב יותר מכל, ציד מכשפות.
רומא של חורף
שלומית
ידעתי, השנה אני חייבת להפליג לרומא כדי להבטיח את מלכות יהודה בדור הזה ובדורות הבאים.
באביב שוב העליתי לדיון את נושא הברית עם רומא, עשיתי את כל ההכנות לנסוע לרומא, בתוקף היותי עדיין הקובעת, אילצתי את המלך לוותר על מלחמותיו האהובות ולצרף את אבשלום למסע לרומא. לשם חתימת הברית.
הבן יקיר לי אריסטובולוס הכשיל את הנסיעה בקיץ. כשניסיתי להעבירו למינקת צרח הילד ונשך את שדיה.לא הייתה לי ברירה חזרתי להניקו. האם אלוהים מתנגד לברית עם רומא?
המלך חזר למלחמותיו האהובות. בגיל שמונה חודשים אגמול את בני מיניקה ויהי מה, ואז אסע לרומא בחורף בדרכי היבשה. קראתי בספרי הרפואה היווניים, איך ללמד תינוקות לאכול מזון רגיל ולהיגמל מיניקה, בגיל שמונה חודשים טרף אריסטובולוס בשר קצוץ ומיצי ירקות ופירות ונגמל ללא קושי.
החלטתי שאחרי חגי החודש השביעי בלוח חנוך, הוא חודש תשרי של הפרושים, אסע לרומא בדרך היבשה. זוהי דרך ארוכה בהרבה, יהיה עלינו לעבור בדרכים בוציות ומושלגות, אך חשבתי שהמטרה חשובה מקשיי הדרך.
העדפתי למנות לראש המשלחת את אבשלום. בו ראיתי את דמות אנטיגונוס אהובי. אבשלום שכנע אותי שניסע בדרך המדבר לקטסיפון, ומשם לארמניה ופונטוס, לא רצינו לעבור בממלכת הסלווקים.
בדרכנו רכבנו על גמלים, הנבטים הובילו אותנו כל הדרך לקטסיפון. שם התארחנו אצל פְרָאשָׁסְטְרָה. כאשר אמרתי לו מה מטרתנו, הוא אמר שעדיין אין לפרתיה התנגדות שיהודה תכרות בעת הזאת ברית עם רומא, מכיוון שברומא שוררת אי יציבות, והרומאים עצרו כל פעולה באסיה.
אבשלום ואני המשכנו בדרכי חתחתים לרומא. הגענו אליה בעשירי לחודש העשירי למניינם הוא דצמבר, שערי העיר היו נעולים, מלחמת אזרחים התחוללה בחוצות, תוהו ובוהו שרר בה. גאיוס מאריוס גיבור המלחמה בקימברים, הקונסול בפעם השישית היה שקוע בביבי רומא, האם זו רומא הגדולה שהכרתי? האם אלוהים עדיין אוהב את רומא?
רציתי שבעקבות המסע לרומא ישתכנע גם אבשלום בחשיבות הברית. קרה בדיוק ההפך. נסענו לאוסטיה לחכות שהמהומות יירגעו, מאריוס אומנם מחץ את מתנגדיו, אך תקוותי שיקבל אותי לשיחה התבדתה.
מאריוס היה עייף, תוכניותיו להקצאת קרקע לחייליו נתקלה בקשיים. היו לו מספיק צרות מבית, יהודה לא הייתה בראש מעייניו בעת הזאת. חוץ ממנו לא נשאר מישהו בעמדה בכירה שהכרתי, יותר מדי זמן נעדרתי מרומא.
כעבור חודש כמעט אזל הכסף שהבאנו, לא הייתה לנו אפשרות לקבל כסף נוסף בכאוס ששרר ברומא. נאלצנו לחזור ליהודה במסע מפרך.
שנה 43 לעצמאות יהודה – (99 לפנה”ס)
תוכן העניינים
משענת קנה רצוץ
שלומית
במועצה של ראש השנה למלחמות אמר אבשלום,
“רומא היא משענת קנה רצוץ, אין מה לחשוש ממנה, הברית איתה אינה שווה את הקלף שעליו היא כתובה ובטח שלא את מגן הזהב.”
המלך הסכים איתו בכל לב, אני שרוממות רומא תמיד הייתה בגרוני, יבשה לשוני. הרגשתי שהמלך ינאי ואחיו אבשלום שמחים לאידי, הבנתי שאבשלום אינו אנטיגונוס החף מהיבריס. ידי רפו, בקיץ לא מצאתי את כוחות הנפש להפליג לרומא.
אנטיפס
המלכה חזרה שפופה ומדוכאת ממסעה לרומא, נראה היה שעולמה חרב. אבשלום שחזר איתה דווקא נראה מחייך ומאושש. התקופה בה נעדרה המלכה מהארמון דווקא הייתה תקופה טובה בשבילי. לא הייתי צריך לפחד מגחמותיה ורעיונותיה השטניים. קיוויתי שעוד זמן רב היא תהיה בדיכאון. המלך רק חיכה שאבשלום יחזור ויצא למלחמותיו האהובות. העדרו של המלך ודיכאונה של המלכה אמורים היו אמורים להבטיח לי קיץ שקט.
הנביא יוחנן
אנטיפס
כבר יותר משנתיים ששמשון ודלילה גרים במשכנם בפתח הארמון. מכיוון שאני הייתי זה הדואג למזונם, הייתי הולך מדי פעם לראות אותם גדלים, חשתי חיבה לחתולים הגדולים האלה הגדלים מול עיני. שמשון גידל רעמה מפוארת, שבע מחלפות לראשו. גם דלילה גדלה והייתה לביאה לתפארת המלכות.
לפני ימים אחדים לקחתי את בני אנטיפטר לראות את האריות, דווקא אז הם הזדווגו בפראות, רציתי להרחיק את בני משם, אך הילד בכה וצעק, “רוצה לראות,” לא יכולתי לסרב לו. האריות הזדווגו עשרות פעמים, גם הגבר והאישה המושלמים אינם מסוגלים לעשות זאת. הילד עמד מוקסם.
שלושה חודשים אחר כך המליטה דלילה ארבעה גורי אריות לתפארת מלכות יהודה.
באחד הבקרים באתי כהרגלי לדרוש בשלומם של האריות. שמשון פיהק אלי באדישות, הרחתי את הבל פיו המצחין. לפתע ראיתי את סמאל, בנו הבכור של התליין המלכותי מלאכי ששימש כעוזרו של אביו. הוא גרר עגלה קטנה, טיפות דם נטפו ממנה על אבני המרצפת המבהיקות בלובנן. צעקתי עליו,
“נקה זאת מייד.”
“רק אמסור את הגופה לכושי ואנקה את המרצפות.”
“אידיוט, בפעם הבאה שים בד מתחת לעורף, ואז לא תצטרך לנקות את המרצפות.”
הבטתי בעגלה, הייתה עליה גופתו הערופה של יוחנן. הדבר כמעט נשתכח ממני, הרי הבוקר ערף אותו מלאכי במצודת הבירה, אני הוא שהוריתי לו להביא את הגופה לאריות לסעודת שחרית. כמו תמיד בעקבות עריפה, התחלתי לחוש את הדגדוג בעורפי.
יוחנן היה נביא מוזר שטען שהוא המשיח ויש להסיר מהארץ את המלכות הרשעה כדי שתבוא מלכות שמים.
הכושי ביתר את הגופה בגרזן והשליך את הנתחים לאריות, הם אכלו בתיאבון שיניהם וטופריהם האדימו. גם הגורים ניסו לטעום את יוחנן.
ואז הופיעה המלכה, החודשים שעברו מאז חזרה מרומא אוששו אותה במקצת, היא החלה לחזור ולהיות שלומית אלכסנדרה הישנה והטובה,
“אנטיפס,” אמרה לי בחביבות” לא תצטרך יותר לחוש את דגדוג הגרזן על עורפך, אם אדון אותך למיתה, תחוש שיניהם וטופריהם של שמשון ודלילה, כמו כן תריח את הבל פיהם מול פניך.”
ידעתי שהקיץ השקט שלי נגמר.
שמשון ודלילה סיימו את ארוחתם וקינחו בלשונם הארוכה את יוחנן מטופריהם ושפתותיהם.
כאשר מלאו לכפירים הצעירים שנתיים, הם נמכרו לסוחר חיות טרף, המוכר את מרכולתו למשחקים ברומא, כדי שישעשעו את הקהל בזירות השונות, הרי ריחו וטעמו של דם אנושי היה חביב עליהם ביותר.
זה היה בסוף הקיץ
אנטיפס
הקיץ המתקרב לסופו שימח אותי, המלכה לא נסעה לרומא. כמו המלכה הבנתי הייטב את מקומה ומעמדה של רומא בעולם. אם לא תהיה ברית בין רומא ליהודה, זה יחיש את נפילתה של יהודה, אולי לא בדור הזה אלא בדור הבא.
חשבון נפש
אנטיפס
המלכה ואני השגנו את מטרותינו המשותפות. המלך הורקנוס, אנטיגונוס והמלך אריסטובולוס הם שוכני עפר. המחיר לשנינו היה נורא. המלכה הייתה שותפה לרצח אהוביה, אני הייתי שותף לרצח האנשים השנואים עלי המחיר ששילמתי היה שונה.
פסעתי בגן הארמון ועשיתי חשבון נפש נוקב.
אני חי בשקר כבר יותר משלוש עשרה שנה, איבדתי את אהובתי ובני. נאנסתי לשאת אישה אותה אני שונא. נאנסתי על ידי המלכה, הולדתי לה ממזר בלתי רצוי שאסור לי להתקרב אליו.
הסתכלתי סביבי, גן הארמון המטופח היה אחד הדברים בהם התגאיתי, עליהם קיבלתי שבחים מכל דרי הארמון ואורחיו.
הורקנוס הממזר תלוי מעל ראשי כחרב דמוקלס, הרי השערה תקרע כאשר יגלה המלך מיהו באמת אבי בנו, והוא יגלה זאת במוקדם או במאוחר, אם אשאר בארמון. מיום ליום הממזר דומה לי ולבני אנטיפטר.
המשכתי לפסוע והגעתי לנימפאון שם ישבתי לנוח.
נחמתי היחידה בכל הטירוף הזה היא שני הילדים הנפלאים שילדה אשתי המאוסה, אנטיפטר בן הארבע, ופיליון בן השלוש. המשך הנקמה להכחדת המלכות הרשעה, יחייב אותי להתמודד מול המלכה החכמה ממני. להסתכן בכך שילדי האהובים יוגשו כקינוח לשמשון, דלילה וגוריהם.
קמתי ממושבי ליד הנימפאון והמשכתי לפסוע בשבילי הגן.
די עם טירוף הנקמה, אני חייב לחזור לשפיות, השפיות היא איתקה, פנלופה אולי מחכה לי? אולי היא תתגרש מקוסענל ואז גם טלמכוס יחזור אלי, הוא כבר כמעט בן שלוש עשרה, כמעט גבר.
הבליחה בי המחשבה, הורקנוס בני הוא כביכול בכורו של המלך, כלומר יורש העצר, אולי בעתיד הוא ישתלב בנקמתי?
שלומית
השגתי את כל המטרות שלשמן הבאתי את אנטיפס לארמון. שלושת האנשים שעמדו בדרכנו המשותפת הם שוכני עפר. למרות שאנטיפס היה מנהל הארמון הטוב ביותר אי פעם, חשבתי שהגיע הזמן להיפרד.
נוכחותו של אנטיפס החלה להעיק עלי, הנסיך הורקנוס דמה לו ולבנו אנטיפטר מיום ליום. שמועות הגיעו לאוזני, שארמיניוס ליהג בלשונו מיהו אבי הנסיך הורקנוס. ציוויתי להלקות את ארמיניוס,
“שוטה! לא די לך שאיבדת את אשכיך, אתה רוצה לאבד גם את ראשך?”
ארמיניוס בכה והביע חרטה, הוא הבטיח שלהבא ינצור את לשונו, קיוויתי שעדיין לא אחר את המועד, הרגשתי שהמלך חושד. אם לא ארחיק את אנטיפס מהארמון זה ייגמר רע. למזלי הודיע לי קוסגבר שהוא שואף לסיים את תפקידו כמושל אדומיאה. מה מתאים יותר מאשר למנות את בנו למושל במקומו, כך הכל יסתיים ללא מהומות.
קראתי לאנטיפס והצעתי לו את המשרה, הוא שמח, זה מכבר נראה היה לי שהארמון מעיק עליו. נפגשתי עם המלך.
“קוסגבר רוצה לפרוש מתפקידו,” אמרתי לו, “אני מציעה למנות לתפקיד את בנו אנטיפס.”
המלך שתק, הוא חשב דקות אחדות,
“מעניין, זה זמן שמתי את ליבי לכך שהממזר הורקנוס דומה לאנטיפס ולבנו אנטיפטר, לפני מספר ימים שמעתי את הרכילות שהפיץ הסריס שלך ארמיניוס, ועכשיו ההצעה שלך, אני מסיק מכל זה, שהורקנוס הוא בנו של אנטיפס, מה יש לך לומר על כך?”
“מסקנתך נכונה.”
ידעתי שהערכתי את המלך פחות מדי, חששתי שחרצתי את דינם של אנטיפס וארמיניוס.
“ברצוני לצאת איתך לארוחה בחיק הטבע, אנטיפס וארמיניוס יתלו על צלבים, העורבים ינקרו את בשרם. לאחר מכן נאכיל בבשרם את שמשון ודלילה.”
“אני חושבת שלשניהם יש שימוש מועיל יותר, מאשר להיות מעוררי תיאבון בארוחה בחיק הטבע.”
“מה את מציעה?”
“מה שהצעתי לך קודם לכן, אין לנו עוד אדם מוכשר כאנטיפס, ארמיניוס יוכל להיות הסריס שלו.”
המלך נדהם וכמעט נחנק,
“זהו פרס, לא עונש.”
“אנטיפס לא אנס אותי, דוד המלך כפה עלי לשכב איתו.”
“אם כך אספר זאת לאחיך,” צהל המלך, “הוא יהיה מאושר להרשיעך בניאוף ולסקול אותך בגבעת הגולגולת, ואני אהיה מלך אמיתי ללא אבני ריחיים על צווארי,” אכזריותו של ינאי הממה אותי, לקח לי כמה דקות להתאושש מהמכה.
“אתה יכול לעשות בשניהם כעולה על רוחך,” אמרתי בקול שקט, “בתנאי שלאחר מכן יוכלו למלא את ייעודם.”
“אני מסכים!” רוח נדיבות ירדה על המלך, “העיקר הוא שלא יראו את הממזר הורקנוס ליד אנטיפס ובנו אנטיפטר.”
כן, דמיונו של הורקנוס לאנטיפס ובנו הם הגרה שמעלים הולכי הרכיל, והמקור לכל הצרה הזאת.
“צריך למצוא מחליף לאנטיפס.”
אני רוצה למנות את אהליאב למנהל הארמון.”
“העובדה שהוא חברך אינה אומרת שהוא מתאים.”
“גם כאשר מיניתי אותו למנהל המטבח, פקפקת בו, הוא עושה את תפקידו הייטב. בחפיפה עם אנטיפס הוא גם ינהל את הארמון הייטב.”
“יהי כך.”
הו המלך ינאי, אם היית יודע למה סיפק אהליאב אוכל לאימך המורעבת ואיזה מין ידיד הוא…
“מה תעשי לאחר שהסריס שלך יהיה במארשה?”
“אקנה לי סריס חדש ביריד של יום חמישי, אקרא לו ארמיניוס הצעיר.”
“סריס,” אמר ינאי בזלזול, “האם אינך חושקת בגבר אמיתי?”
“המלך ינאי, הנח לי ושכב עם פילגשיך, אני לפחות לא בוגדת מרצוני באהובי.”
“הייתי מוותר על כל פילגשי תמורת לילה אחד עם בשמת, יהי זכרה ברוך.”
המלך ינאי, יש הרבה דברים שאינך יודע על אהובתך בשמת.
לשון הרע
אנטיפס
ההכנות למעבר משפחתי לאדום התקדמו, בעוד כמה ימים אעביר את תפקיד מנהל הארמון לאהליאב מנהל המטבח. מראשה, אני מתגעגע אליך.
בוקר אחד ביחד עם כל באי הארמון האחרים, עבדים, בני ובנות לוויה, נצטוויתי להתייצב בחצר הארמון. המלך יונתן אלכסנדר ינאי ניצב מולנו, כלבו המצרי מטיל האיימה של המלך עמד לצידו, ארמיניוס הסריס עמד שם בעיניים מושפלות. מאז שיחתנו רחשתי לו חיבה.
“ארמיניוס, פתח פיך וספר לכל הקהל הזה למה אתה כאן,” המלך הסתכל בכולנו במבט מזרה אימים, ארמיניוס שתק.
“ארמיניוס שותק כי לא יוכל להפיץ יותר שמועות ושקרים,” המלך הושיט את אגרופו המדמם קדימה.
“באגרוף זה מצויה לשונו של ארמיניוס,” רחש עבר בין כולנו.
“מי שעולה בדעתו להפיץ שמועות ושקרים,” הוסיף המלך, “כדאי שיבלע את לשונו, אחרת,” ינאי זרק את הלשון המדממת באוויר, הכלב זינק ובלע באחת את הלשון,” יבלע אותה אנוביס,” כולנו דממנו מתדהמה, “שובו לעיסוקיכם,” רעם קולו של המלך.
נורא יותר מברית מילה
אנטיפס
התחלתי פוסע בפנים מושפלות ללשכתי,
“אנטיפס,” רעם קולו של המלך, “התייצב מיד בלשכתי,” רעדתי בכל גופי, כל העיניים הופנו אלי, כולם ידעו על מה נכרתה לשונו של ארמיניוס. צעדתי כפוף ללשכת המלך, הופשטתי מבגדי ונקשרתי לשולחן, אחד מעבדי המלך הכניס לאש מוט סירוס מברזל ופגיון פלדה משובח. רעדתי בכל גופי, העבד הוציא את מוט הסירוס האדום מהאש, המלך ינאי הוציא את הפגיון שהאדים אף הוא ואחזו בידו הימנית, בידו השמאלית חפן את אשכי, פחד איום שיתק אותי, אך גם זעם אין אונים מילא אותי, הנקמה שברחתי ממנה אוחזת באשכי במלוא עוזה. זה היה נורא הרבה יותר מברית המילה, כאב חד פילח את מבושי, צרחתי כמטורף, הבנתי מה עבר על ארמיניוס, העבד צרב את הפצע במוט הסירוס, התעלפתי.
התעוררתי מעלפוני וכולי כואב, המלך ינאי חייך אלי ברשעות, והגיש לי שיקוי.
“שתה, זה ישכך את כאביך, ההצגה עוד לא נגמרה, לא תהנה ממנה שכולך כואב.”
שתיתי, המלך המתין בסבלנות כמחצית השעה,
“עדיין כואב?” הוא שאל במלוא ההתחשבות.
“כבר לא,” הכאב אמנם פחת, אך לא חלף, רציתי שהכל יגמר. המלך חיכה עוד זמן מה ואז אמר, “ההצגה חייבת להימשך,” במחווה דרמטית הוא נתן את אשכי אחד אחרי השני לאנוביס שליקק את הדם משפתיו. המלך המשיך בהצגה,
“אנטיפס, בשורה משמחת לי אליך, אתה מקודם וממונה למושל אדום.”
כן אני חוזר למארשה האהובה שלי, אך לא בדרך שרציתי. למרות הכאב וההשפלה שאלתי,
“למה זכיתי בכבוד?”
“אינני רוצה שהולכי רכיל, יראו את הנסיך הורקנוס משחק עם בנך אנטיפטר.”
“אני מבין.”
“גם אנוביס יתלווה אליך לאדומיאה,” ינאי חייך ברשעות פעם נוספת, “הוא יהיה כלבך האהוב ויחיה איתך בארמון המושל במארשה.”
“אני שונא כלבים ובמיוחד את אנוביס.”
“ולכן תאהב אותו,” חייך אליו המלך ברשעות.
“אינך יכול להכריחני לאהוב את המפלצת,” זעקתי, קולי בגד בי, הזעקה נשמעה כקולו של ילד, זה מחיר ארוחתו של אנוביס.
“מלך יכול לעשות כעולה על רוחו.”
“האם עלי לצפות לעוד מחווה נדיבה ממך?”
“ממני לא, אך המלכה שולחת לך את ארמיניוס הסריס שלה, לארמיניוס עדיין יש עיניים לפקוח עליך ואוזניים לשמוע את מזימותיך, היא הרי מכירה אותך טוב יותר ממה שאתה מכיר את עצמך.”
“מה אעשה עם ארמיניוס?” האמת שמחתי על חברתו הצפויה, הרגשתי שותפות גורל איתו, למרות שאם היה נוצר אל לשונו הארוכה עליה השלום, אולי לא הייתי מהרהר בשותפות הגורל איתו.
“מה שתרצה,” קטע המלך את הרהורי, “הוא יכול להיות הסריס האישי שלך, הוא לא יכול ללהג בלשונו מה הוא רואה במרחץ.”
“מתי נכנס המינוי לתוקף?”
“כאשר תסדיר את גירושיך, אינך מצפה שאשתך תשלים עם שינוי המצב בחלציך.”
“מי יסדיר את ענייני האישיים?”
“השדכן שלך, שמעון בן שטח.”
“האם בני אנטיפטר ופיליון יבואו איתי?”
“אם רק תרצה בכך. גרושתך תוותר עליהם בקלות, היא תרצה להינשא בשנית, ילדיו של גבר אחר יהיו גיבנת על שכמה, כאשר תחפש לה שידוך,” המלך המשיך לחייך את חיוכו המרושע, “מצד שני, אתה לא תוליד יותר ילדים, כל אישה תברח ממבושיך העשוקים.”
המלכה שלומית אלכסנדרה נכנסה וציוותה על כל הנוכחים לצאת.
“גם אתה,” פקדה על המלך ינאי. היא ואני נשארנו לבדנו.
היא הגישה לי את יומני, נדהמתי הרי תמיד הייתה השערה מתוחה על הפתח הסודי,
“השערה מתאימה לילדים,” אמרה לי בזלזול, “בכל פעם שנעדרת מהארמון, קראתי ביומנך, אני יודעת אדומית עתיקה ומכירה את צופן אתב”ש,” אם ההייתי יודע זאת קרוב לוודאי שהייתי בוחר שיטת כתיבה אחרת. המלכה המשיכה,
“אהבתי את הפרק בו תיארת איך הריתי.” כן סודותיי גלויים למלכה. היא המשיכה,
“העתקתי את הפרקים בהם אתה כותב על בגידותיך בממלכה, אתה תחתום שכתבת זאת, או אולי תעדיף שאשמור אצלי את הפרקים המקוריים?”
“אני מעדיף לחתום.”
“פרקים אלה יתווספו להוכחות האחרות נגדך, הנעלים טביעת החימר ועוד, כמו שאתה מבין, אני אוחזת אותך באשכים שכבר אין לך.”
היא הגישה לי את פסלו של קוס, גם אותו היא גילתה.
“אני בטוחה שתגשים את חזונך ותוציא את האדומים מחשכת המערה.”
מושל אדומיאה
אנטיפס
לאחר שנתתי לתרצה ספר כריתות בו היא ויתרה על ילדינו,
חזרתי למארשה עם מינוי המושל, לא חשבתי שאלה יהיו הנסיבות, לפחות הולדתי ארבעה ילדים, כאשר אשכי היו עדיין תלויים מתחת לפאלוס שלי. ארמיניוס ואנוביס באו איתי גם כן למארשה.
ארמיניוס ביקש ממני את האפשרות לכתוב לאהובתו ולקבל מכתבים ממנה, הסכמתי, שותפות גורל, למרות שאילולא ליהג בלשונו, לא היה אנוביס נהנה מארוחת בוקר ייחודית.
מאידך ארמיניוס הוא עבד המלכה, ומדווח לה כל חודש על מעשי.
התחלתי בתפקידי במלוא המרץ ביודעי שרק הצלחתי תבטיח את עתידי. הדבר החשוב היה לייצב את גביית המס משיירות שהובילו בשמים ממלכת הנבטים לנמלים. עזה הנמל הראשי של הנבטים נכבשה ונהרסה על ידי המלך ינאי בעונת המלחמות של השנה שעברה. היה צריך להפנות את שיירות הבשמים לנמלים אחרים. העיר החופשית אשקלון שמחה להתעשר על חשבון הריסותיה של עזה. בדרכים שהוליכו אליה, היו תחנות מכס של יהודה.
ארמיניוס בהיותו סריסי האישי, היה משמש אותי במרחץ הפרטי שלי, לא רציתי שאף אחד כולל ילדי, יראה אותי בעירום.
שנה 44 לעצמאות יהודה – (98 לפנה”ס)
תוכן העניינים
אהבה מאוחרת
אנטיפס
קיבלתי מכתב קצר,
‘אודיסאוס אחכה לך ביום ובמקום שלנו פנלופה.’
המכתב עורר בי געגועים, היססתי, אך החלטתי להגיע לחורשה הקסומה שלנו, כבר לא היה איכפת לי שזהו חג הפסח, המלכה ממילא יודעת מי אני ומה אני. ארבע עשרה שנה עברו מאז כיבוש אדום, תשע שנים חלפו מאז נפגשנו שם בפעם האחרונה.
כמושל אדום הייתי חייב ללכת עם משמר, החלטתי שאלך לבדי, כשאכלנו את ארוחת הערב, ביקשתי מארמיניוס שישגיח עלי מרחוק ויזהיר אותי אם יראה דבר חשוד. לקחתי בחשבון שסריסי ידווח למלכה על הפגישה, זה הרי היה תפקידו.
לא ידעתי למה לצפות בפגישה, האם טלמכוס יבוא אתה? האם קוסענל יהיה שם גם כן?
היא הייתה שם לבדה, תחת עץ הזית העתיק, חיבקה אותי,
“חזרת לאיתקה?”
“לעת עתה, יתכן ובעתיד אצא למסעותיי.”
המון שאלות עלו במוחי.
“מה שלום בננו?”
“הוא בן שלוש עשרה, גבר ממש, הוא כבר לא יכול להיכנס לגזע החלול.”
“לפני שבע שנים כתבת לי שאת נושאת את ילדו של קוסענל.”
“זו הייתה ילדה, היא מתה בלידתה, מאז לא הולדנו ילדים.”
“משתתף בצערך.”
חצי ממני שמח שכך קרה, החצי השני אמר לי, לא מספיק שנטשת אותה אתה גם רוצה לחבל באושרה?
“את אוהבת את קוסענל?”
“הוא אבא טוב לטלמכוס וזה מספיק.”
“את עדיין אוהבת אותי?”
“יותר מתמיד, ואתה?” יש לה סיבה טובה לפקפק באהבתי.
“את האישה היחידה שאהבתי מעולם, הפרידה ממך היא עדיין פצע מדמם בלבי,” התכוונתי לכל מילה שאמרתי.
“אז מה היה חזק מאהבתנו?”
“השנאה.”
“שנאה למי?”
“אינני יכול לומר לך יותר, את וטלמכוס יקרים לי,” היא הרהרה לרגע, רגלה בטשה בעלי הזית שנשרו מהעץ.
“האם האהבה יכולה לגבור על השנאה?”
“זו כבר לא רק שאלה של אהבה מול שנאה, יש דבר נוסף.”
“כוונתך היא הסיבה שבגינה אתה וארמיניוס שמנמנים?”
“כן, לא אוכל להיות אישך, גם אם השנאה לא תפריד בינינו,” היא חיבקה אותו בעוז ונשקה לשפתי, הרגשתי את טעם שפתיה מהימים שלפני המלחמה ההיא.
“אני רוצה שתהיה אישי, שתחבק אותי בלילה, יש לנו ילד אחד וזה מספיק.”
“לא אוכל לתת לך את סיפוקך.”
“תוכל גם תוכל, אם אינך יודע איך, אני אלמדך, אך גם אם לא, אהבתי אליך חזקה מכל זה, האם גם אהבתך אלי?”
“גם אהבתי אליך חזקה מכל זה, אך אני עדיין חושש שבגללי יאונה רע לך ולילד, השנאה תרדוף אותי גם אם אמלט מפניה,”
הלנה פשטה את הטוניקה שלה, היא לא לבשה אזור חלציים, גופה היה נפלא כמעט כמו אז, הבטתי בה בשקיקה.
“ארמיניוס רואה אותך.”
“אז מה, פשוט גם אתה את הטוניקה שלך,” מבויש פשטתי את הטוניקה שלי. היא חיבקה אותו בעוז, שדיה הנפלאים נמחצו על חזו, ערוותה נצמדה לפאלוס הרפוי שלי, תחושה קלה של ריגוש עברה בי אך לא יותר מכך, התלבשנו.
“גם לפני שחזרת למארשה, רציתי לדרוש ספר כריתות מקוסענל, עדיין אינני יודעת איזו סיבה אומר לחכם בנימין.”
“ומה הסיבה האמיתית שרצית ספר כריתות?”
“אני פוחדת מקוסענל, הוא קורא לך בוגד ולא בגלל שנטשת אותי.”
“קוסענל הוא אדם פשוט, יש דברים שלא יוכל להבין.”
“אני מכירה אותך טוב מקוסענל, אני יודעת שאינך בוגד.”
“תודה, חוץ מאבי את האדם היחיד במארשה שמאמין בי,” הייתי מאושר, אמונתה של הלנה בי, הייתה חשובה לי יותר משנאת כל האדומים שראו בי בוגד.
“אנשים רבים במארשה, אומרים שאתה ואביך בוגדים באדום.”
“מה את חושבת על אבי?”
“שהוא עשה את הטוב ביותר למען מארשה ואדום, בזכותו ובזכות אנשים כמוהו אנחנו עדיין על אדמתנו.”
“אבל את חיה עם אדם החושב שאבי בוגד, שלא לדבר עלי.”
“וזאת בדיוק הסיבה שאני רוצה ספר כריתות, אני פוחדת שהוא ושכמותו יביאו חורבן עלי ועל בני, חורבן על מארשה ועל אדום,” הלנה רגישה וחכמה, היא הבינה בצעירותה מה שלא הבינו אנשים מבוגרים ממנה כמו אינאיס וסבי.
“כן, יש אנשים שמחלקים את העולם לבני אור ובני חושך, הם אינם יכולים לראות את הגוונים שבין האור והחושך, אנשים כמותם יכולים להביא חושך על כולם.”
“האם אדרוש ספר כריתות?”
“את יכולה לדרוש ספר כריתות, אך באשר לי אני חייב לחשוב על נישואינו.”
נפרדנו בחיבוק ונשיקה, טעם שפתיה נותר בפי, שלא כארמיניוס, לשוני חשה בטעמים.
רומא מפנה עורף
שלומית
ניתחתי פעם נוספת את המצב הבין-לאומי, הסקתי שלמרות חולשותיה של רומא, הרי היא תהיה אדונית העולם ותשלוט ביד רמה בחופי המארה נוסטרום. ידעתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי להחליט על הברית עם רומא. בחג החנוכה הבא ימלאו חמש שנים להכתרתו של ינאי. מרגע זה הוא שיכריע במחלוקות בינינו. והוא הרי אינו חסיד של הברית.
כאשר זייפתי את צוואת אריסטובולוס, חשבתי על אבשלום בן דמותו של אנטיגונוס כיבמי. חשבתי שחמש שנים הן די והותר כדי לעצב את אבשלום בדמות המלך שחלמתי עליו. בצוק העיתים כאשר נאלצתי לבחור בינאי כיבמי, לא הספקתי לזייף את הצוואה פעם נוספת. לא הייתי צריכה לתת לו את זכות ההכרעה. עכשיו עם ינאי הנוקם והנוטר, הרגשתי שהזמן נוזל מבין אצבעותיי.
דרשתי שאבשלום יעמוד בראש המשלחת. המלך כמובן התנגד. החלטתי בניגוד לדעת המלך שחשובה יותר הברית עם רומא משליטתו של אבשלום בירושלים כאשר המלך יוצא למלחמותיו האהובות. אבשלום והמלך לא אהבו את ההחלטה, אך כיבדו את צוואת המלך אריסטובולוס.
כתבתי לשגריר ברומא, שיקבע לי פגישות עם אנשי ממשל. הוא החזיר לי מכתב שכבר כמעט שנה, יחס הסנאט ואנשי הממשל אליו שלילי והוא אינו מצליח להיפגש עם איש.
כתבתי לסוכנים של יהודה ברומא, הם ענו לי שאי חידוש הברית במשך שש שנים מאז הוכתר המלך אריסטובולוס נחשב למעשה עוין. חשרת עננים הופיעה בשמי הברית עם רומא.
בלב כבד תכננתי להפליג בתחילת החודש השלישי בלוח החדש, חודש מתן תורה, הזמן הנוח ביותר להפלגה. כדי לא להחמיץ לחלוטין את עונת המלחמות, לקח המלך את אבשלום איתו למלחמותיו. שבוע לפני מועד ההפלגה המתוכנן נפצע אבשלום בנפילה מסוסו.
“לא אוכל לעמוד בטלטלות ההפלגה,” אמר לי אבשלום. שוב הופיע דוד המלך בחלומי ואמר,
“אלוהי ישראל סולד מהברית עם רומא.”
בפעם השלישית לא שעיתי לדבריו.
דוד הוא עכשיו יועץ בלבד, אינני חייבת לקבל את עצותיו.
בייאושי החלטתי לעמוד בראש המשלחת.
הפלגתי לרומא. הסנאט סירב לארח אותי במעון הרשמי שלו. אישה אינה יכולה לעמוד בראש משלחת גם אם היא מלכה הוסבר לי.
שכרתי וילה מפוארת למגורי המשלחת. וביקשתי מהסוכנים של יהודה שיפגישו ביני לבין ידידי מביקורי ברומא עם אנטיגונוס לפני שמונה שנים. הסתבר שגאיוס מאריוס שוהה במזרח, כל האחרים סירבו בנימוס לבקשתי. כל הסברי לא הועילו. רומא נעלה את שעריה בפני זו הפעם השנייה.
כדי לעודד את רוחי הנכאה עברתי בעירו של המלאך והתארחתי אצלו. שפר חלקו. החזרתי לו את השטרות ששלח אלי ובקשתי שיעשה בכסף מעשה חסד כמו שעשה בכספו של השטן. על אף שהביקור רומם את רוחי, חזרתי ליהודה מושפלת לשמחתם של המלך ואחיו שהספיק להחלים מפציעתו. חכה המלך ינאי, בבוא העת תשמע את סיפורו של המלאך, נראה עם תשמח אז כמו ששמחת לאידי היום.
התאומות
חוגלה אשת אבשלום ילדה תאומות יפהפיות, חשמונאיות אמיתיות. מעולם לא ראיתי בנות יפות כל כך. אין פלא בדבר הרי על אבשלום נכתב בספרינו הקדומים, וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאד מכף רגלו ועד קדקדו לא היה בו מום.
גם חוגלה הייתה יפת תואר ויפת מראה, בת אמיתית למשפחת חשמון ממודיעין. קיוויתי שבעתיד יתחתן בני אריסטובולוס עם אחת התאומות, חבל שעל פי חוקי התורה הוא לא יוכל לשאת את שתיהן חשבתי. למה שאחת מהן לא תתחתן עם הורקנוס? התשובה הייתה ברורה לי, הממזר בן הכלאיים אינו ראוי לחשמונאית אמיתית.
אהבתי את התאומות אהבה עזה, רק אהבתי לאנטיגונוס הייתה עזה יותר, גם את אריסטובולוס הקטן אהבתי אהבת נפש, אך יחסי אתו היו מבוססים גם על התקווה שהוא ירש את הכתר. לתאומות לא היה לי דבר לתת מלבד אהבתי הטהורה.
שם אימה של חוגלה היה גם כן, שלומית אלכסנדרה, שתינו היינו בנות דוד ממשפחת חשמון, נכדות לסבתנו שלומית ששתינו נשאנו את שמה. שלומית אלכסנדרה השנייה נולדה שנה לפני, גם היא הייתה יפהפייה, נצר ראוי למשפחת חשמון. סבתן של התאומות עברה להתגורר בארמון. קינאתי בה, התאומות אהבו אותה אהבת נפש.
הביקור המלכותי הראשון
אנטיפס
כשנה לאחר שחזרתי למארשה, זכיתי לביקור מלכותי, המלך והמלכה הגיעו לאדום. ינאי בחר להגיע בסתיו משתי סיבות, הראשונה עונת המלחמות הסתיימה, השנייה, ענבי הסתיו של חברון שאין טעימים מהם. כשהגשתי למלך את הענבים הוא תבע ממני ומארמיניוס לטעום מהם לפני שזלל אותם בכל פה. המלכה התעניינה במעשי כמושל אדום והביעה שביעות רצון ממה שראתה ושמעה. המיסים מהשיירות זרמו לאוצר הממלכה, כך יכול היה המלך להחזיק את חייל השכירים האימתני שלו ולצאת למלחמותיו האהובות. לפי הרכילות ששמעתי, דם ורצח מרגשים אותו יותר מלשכב עם פילגשיו.
המלך התעניין פחות בניהול ומיסים. סיימתי למסור את דיווחי.
“קרא לארמיניוס.”
סיירנו יחד בארמון, אנוביס הארור רץ אל המלך בשמחה וקיבל ליטוף חם.
“קרא לו,” ציווה עלי המלך. הכלב הארור לא שש להתקרב אלי,
“אינך אוהב אותו מספיק,” רעם קולו של המלך, “עליך ללטפו ולהביע לו חיבה, גם אתה ארמיניוס.” שנינו ניסינו ללטף את הכלב, אך הוא התרחק מאתנו תוך חשיפת שיניים ונהמות.
“אני שונא את הכלב, ברצון הייתי הורג אותו,” התסכול פרץ מגרוני ללא אזהרה.
“תוכל להטביע אותו בעוד שבע שנים, עד אז תאהבו אותו שניכם, אחרת, אאכיל אותו בפאלוס שלכם ואתם תדממו למוות.”
“לפחות בעוד שבע שנים הוא יצא מחיינו,” אמרתי לפתע שמתי לב שאני מגן בידי על מבושי העשוקים.
“הוא יהיה נוכח בחייכם עד מותי, או עד מותכם.”
“מה כוונתך?”
“אחרי שהוא ימות, לא חשוב ממה, עליך לצפון את גופתו בדבש, ולשלוח את גופתו אלי לירושלים.”
“אינני מבין.”
“כשהוא ימות תבין,” המלךחייך עוד אחד מחיוכיו הרעים.
“כל העניין עם אנוביס, הוא רעיון שלך?”
“כן.”
המלכה לקחה אותי ואת ארמיניוס לטיול בגן הארמון.
“ארמיניוס, יש לי עוד סוכנים מלבדך המדווחים מאדום, כך שכדאי שדיווחיך יהיו יותר מהימנים.”
“מה כוונתך?” שאלתי בחשש.
“ארמיניוס לא דיווח לי על פגישתך עם הלנה בחורשה.” מעניין אולי ארמיניוס אינו עבדה הנרצע של המלכה כמו שחשבתי?
“אינני מבין, האם מישהו מלבד ארמיניוס עקב אחרי?”
“לא, אך מישהו עקב אחרי הלנה.”
“הלנה?” נחרדתי, “מילא אני, אך היא לא עשתה מאום.”
“הלנה נישאה לקוסענל שהוא אדם מסוכן ולכן היא במעקב.”
למרות שהיה זה יום סתיו חמים למדי, רעדתי כאילו היה זה יום חורף מושלג בירושלים.
“אני בטוח שהיא אינה יודעת כלום על מעשיו, אם עשה משהו.”
“אם היה עושה משהו, הוא היה מדמם על הצלב מחורי המסמרים.”
“קוסענל מסוכן להלנה?”
“אודיסאוס, קוסענל מסוכן לא רק לפנלופה, גם לטלמכוס,” הייתי המום, איך היא יודעת?
המלכה חייכה למבוכתי, “אני אוהבת סיפורי אהבה באדומית עתיקה,” הבנתי היא הרי קראה ביומני בארמון.
המלכה המשיכה, “האודיסיאה חייבת להסתיים, אודיסאוס יחזור לאיתקה, ירה בכל המחזרים ויחזור אל טלמכוס בנו ופנלופה אשת חיקו.” לא הבנתי מה כוונתה, אך ידעתי שמוחה המעוות מסוגל לכל מחזה שטני.
הביקור הסתיים בארוחה שערכתי לזוג המלכותי. את הארוחה בישל הטבח המלכותי, עם מצרכים שהובאו מירושלים, למרות זאת טועמים מלכותיים טעמו מהאוכל לפני כולם. בארוחה, אחרי כמה גביעי יין אמרה לי המלכה בחביבות,
“אני אוהבת לקרוא ביומנך, כדי שתוכל לכתוב ללא חשש, אני מציעה שמעתה, תכתוב שני עותקים, הגלוי בו תכתוב את כל הדברים שאינך חושש שאקרא, והשני סמוי בו תכתוב גם את מזימותיך, אני נשבעת בדוד המלך שלא אנסה לקרוא בו, יש לי מספיק אמצעים לדעת את מזימותיך, גם ללא קריאה ביומנך.”
“תודה לך מלכתי הנדיבה.”
“בביקור שלי בעוד שנה,” אמר המלך, “אני רוצה לראות שיפור באהבתך ובאהבת ארמיניוס לאנוביס, אחרת…,” המלך נטל קישוא מאורך בידו וחתך אותו באבחת פגיונו, תוך שהוא פורץ בצחוק גדול.
ארמיניוס שלא הכרתי
למזלי וגם למזלו של ארמיניוס, הילדים אהבו את אנוביס, גם אני וארמיניוס נאלצנו ללמוד לאהוב אותו. שהיינו רוצים ללטף את הכלב הנורא הייתי קורא לאנטיפטר בן החמש, הוא היה מתפלש עם הכלב על הרצפה, כך יכולנו ללטפו, גם זאת בתנאי שאנוביס יריח וילקק את פיו העשוק של ארמיניוס, ואת מבושי העשוקים. לבסוף היינו שנינו יכולים לקרוא לו וללטפו ללא עזרתו של אנטיפטר. קיווינו שזה יספיק למלך בביקורו הבא. היום לפי הלוח הישן של הפרושים, חג החנוכה של היהודים המסמל אצלם חופש, אני וארמיניוס ליטפנו את אנוביס כעבדים נרצעים.
רציתי לבחון אם ארמיניוס באמת אינו עבדה הנרצע של המלכה, אמרתי לו, “שנינו חייבים ללטף את הכלב הנתעב הזה.” ארמיניוס הנהן בראשו לאות הן. המשכנו ללטף את הכלב, ואז נטל ארמיניוס את לוח השעווה הקטן והחרט אותם נשא איתו לכל מקום, כתב משהו במהירות והראה לי,
‘האם לא הגיע הזמן שנפסיק להיות עבדים נרצעים, לרשעים הללו שלומית וינאי שכה הרעו לנו?’ הוא חטף את לוח השעווה מידי ומחק ביסודיות את הכתוב עליו.
“הגיע הזמן.”
ארמיניוס הגיש לי פעם נוספת אל לוח השעווה, ‘אני רוצה חופשה של יומיים לבקר את אהובתי.’
“הישבע לי שלא תנסה לברוח.”
‘נשבע בחיי בני ואהובתי,’ כתב ארמיניוס.
הורדתי ממנו את קולר העבד.
“אצייד אותך במכתב, בו יהיה כתוב שאתה בירושלים ברשות.” מעניין אם ידווח למלכה על האישור שנתתי לו. זה הרי לא בדיוק לפי הכללים.
ארמיניוס יצא אל אהובתו וחזר כפי שהבטיח.
החלטתי שלא אחזיר את קולר העבד לצווארו של הסריס. גם זה לא היה בדיוק בהתאם לכללים.
“כתוב לי על אהובתך ובנך,” ביקשתי מארמיניוס. הוא הנהן בראשו והתיישב לכתוב.
לא אנקוב בשמות, אנשים עלולים להיפגע.
הייתי ילד תראקי יפה בן ארבע, שמי היה תראקס הורי חיו מצפון לתחום השליטה הרומית בתראקיה. באחד הימים לפנות בוקר, פשטו חיילים רומאים אל הכפר שלנו. הם התחילו להוציא את האנשים מבתיהם. הורי נראו אובדי עצות הם אמרו לי שזו פשיטה לצורך צייד עבדים. לפני שהוציאו אותנו מביתנו, אמר לי אבי:
“שנן את דברי, תראקס, גם אם אינך מבין אותם היום, מה שלא יקרה ולאן שלא תגיע, זכור נולדת חופשי, גם אם תהיה עבד, נשמתך תישאר חופשית.”
שיננתי את דברי אבי , למרות שבגיל ארבע עדיין לא הבנתי אותם. הוציאו אותנו לכיכר הכפר, חניתות החיילים הופנו אלינו, הגברים והנשים נכבלו באזיקים וקולר עבדים הושם לצווארם. אותנו הילדים קשרו בחבל בידינו. הופרדתי מהורי, סוחרי עבדים החלו לקנות אותנו, את אבי קנה סוחר עבדים אחד. כל העבדים שנקנו על ידי אותו סוחר, חוברו לשיירה על ידי שרשראות שחיברו את קולרי העבדים שלהם.
אבי צעק אלי, “זכור תראקס, אתה אדם חופשי בנשמתך.”
מכות במוט חיזרן על גבו השתיקו אותו. אמי שנקנתה על ידי סוחר עבדים אחר הביטה בעייני, מנסה אולי לעודד אותי. את אחי הקטן, כמו את כל התינוקות הם הרגו. את הילדים הקטנים קנה סוחר אחר, נקשרנו בחבל בצווארנו בטור. התחלנו לצעוד לכיוון השטח הרומי, זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את הורי.
הסוחר הוביל אותנו לפרגמון שם נמכרנו לאדון אחד. הוא נתן לנו שמות, לי הוא נתן את השם ארמיניוס. האדון דאג להשכלתנו ההלנית. הוא הזהיר אותנו שמי שלא יצטיין יימכר, אני הצטיינתי, אך התלמידים הבינוניים נעלמו מהקבוצה שלנו.
בגיל עשר נמכרנו לסוחר עבדים. לימים נודע לי שאת ההשכלה קיבלנו לא בגלל טוב הלב של אדוננו הקודם, אלא מהסיבה שילדים משכילים מחירם גבוה הרבה יותר. הסוחר לקח אותנו לשוק העבדים באפסוס, עמדנו שם עירומים על הדוכן, גברים מבוגרים חובבי תענוגות הביטו ומיששו אותנו.
למזלי קנה אותי סוחר יהודי שהיה בדרכו לירושלים. הוא התייחס אלי יפה, שירתתי את משפחתו בכל דבר, הייתי מגיש להם ולאורחיהם את ארוחתם. כך עברו עלי שנות נעורי.
לסוחר הייתה בת יפהפייה, מכיוון שידעתי יוונית הוטל עלי ללמדה שפה זו. חשקתי בה, אך לא העזתי להביט לעברה. היא הייתה מביטה בי בערגה, ולפעמים כבדרך אגב מתחככת בי. כשהייתה בת ארבע עשרה השיא אותה אביה לבן משפחת כוהנים. היא עברה לביתו, כשהייתה מבקרת בבית אביה הייתה מגניבה אלי מבטים.
אתה מצפה שכרסה של אישה תטפח לאחר נישואיה. כרסה שלה לא תפחה. כשנה לאחר נישואיה באחד הביקורים האלה שלה, בזמן כשהתרחצתי, ראיתי אותה לפתע מביטה בשקיקה בגופי העירום. נבוכותי ממבטה ומיהרתי להתלבש.
“בוא נברח יחד אמרה לי, הכנתי הכל.”
חלצי בערו, לא חשבתי פעם נוספת, הלכתי איתה, היא פתחה את קולר העבדים שלי, סוס רתום לכרכרה המתין לנו. הרצתי את הסוס, מגמת פנינו הייתה יפו, משם תכננו להפליג לאנטיוכיה, הרחק מיהודה, היא גם דאגה לתעודות מתאימות בעבורנו.
בדרך עצרנו בחורשה ליד הדרך, אכלנו ארוחה שאחריה פרסנו שמיכה, פשטנו את בגדינו והתעלסנו בפראות, היא הייתה עדיין בתולה. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי אדם חופשי לא רק בנשמתי אלא גם בגופי.
החלטנו לנמנם כמה דקות, שנינו שקענו בשינה עמוקה, אחרי כמה שעות, העיר אותי הסוחר הנזעם בבעיטה באשכי. הוא עבדיו והחתן שלו כבלו אותי, קולר העבד הושב לצווארי. הסוחר הבעיר אש, הלהיט פגיון ומוט סירוס וסרס אותי לעיני בתו המבועתת, אחר כך נמכרתי לשלומית אלכסנדרה.
לאחר שהוחזרה אהובתי לבית בעלה, החלה כרסה לטפוח. בהסכם בין המשפחות ותמורת סכום נכבד, הוסכם שאחרי הלידה יגרש החתן את אשתו, אך הילד יישאר ברשותו, הוא ידע שלא יוליד ילד בעצמו ורצה בכל זאת יורש.
החתן מנע מבת הסוחר כל קשר עם בנה. למזלה היא הכירה את האומנת של הבן וכך יכלה לעקוב אחרי הקורה לו ולראותו מרחוק.
בת הסוחר מתגוררת עד היום בירושלים בבית שהעמיד אביה לרשותה. בזמנים בהם הייתי סריסה של שלומית אלכסנדרה, נהגתי לבקר את אהובתי בביתה כאשר יצאתי לשליחויות של שלומית, אהובתי קראה לי תראקס. נשארנו מאוהבים. למרות שלא היה ביכולתנו לשכב כדרך גבר ואישה, היינו פושטים את בגדינו ומתחבקים עירומים. היום שאני נמצא במארשה, אנו מחליפים מכתבים, אך חסרים לנו החיבוקים.
אהובתי אמרה לי שרק אותי היא אוהבת ולכן סירבה לכל הצעת שידוכין. היא לא מוכנה ללדת ילד לאף גבר אחר. בביקורי היא הייתה מספרת לי על בננו, לפעמים צפינו בו יחד גדל לתפארה. הוא דומה לי כמו שהורקנוס בן המלכה דומה לך. לאחרונה הוא קיבל משרה מכובדת בארמון המלכותי. זו גאוותנו ונחמתנו.
סיפורו של ארמיניוס ריגש אותי.
“האם תרצה שאקרא לך תראקס?”
‘אני משתוקק לכך, שכאשר קוראים לי בשמי התראקי, אני מרגיש אדם חופשי’,
“האם תרצה שאעמיד לרשות אהובתך בית קטן במארשה?”
דמעות עמדו בעיניו של תראקס, אך הוא היסס.
“למה אתה מהסס?”
‘אם אקבל את הצעתך, אהיה חייב לחשוף את שם אהובתי, נשבעתי לעצמי שלא אחשוף אף אחד’,
“מה שתחליט, בינתיים תוכל לקבל חופשה פעם בחצי שנה, אם היה באפשרותי הייתי משחרר אותך, אך אתה עדיין רכוש המלכה.”
העתקתי את סיפורו של ארמיניוס לעותק הסודי של יומני ומחקתי את לוחות השעווה עליהם כתב ארמיניוס. אם המלכה תקרא את הסיפור, היא תדע מי הוא הממזר.
ידעתי, ארמיניוס יהיה ידיד אמת, שותף לגורל, הרגשתי שגם הוא חש כך.
שקעתי בהרהורים, מספורו של ארמיניוס יוצא, שאחד האנשים בצוות הארמון הוא ממזר, עלי לדעת מיהו, יתכן ותהיה לכך חשיבות כאשר התוכנית הגדולה תצא אל הפועל.
שנה 45 לעצמאות יהודה – (97 לפנה”ס)
תוכן העניינים
שלג על עירי
אנטיפס
מארשה לבנה, שלג ירד פה אחרי הרבה שנים. מאז השלג בירושלים לפני עשר שנים לא זכרתי מראה כל כך יפה. כל ילדי מארשה וגם ילדי שלי יצאי לשחק בשלג הטרי, זורקים כדורי שלג אחד על השני ובונים דמויות שלג. כמה ילדים בנו בלילה מול ארמון המושל דמויות של מלך ומלכה עם כתר לראשם. לרגליהם מתרפסת דמות נוספת. כדי שאף אחד לא יטעה היה תקוע שלט לידה, המושל אנטיפס.
חלום בלהות
שלומית
לקראת ראש השנה למלחמות דרשתי לכנס מועצה. במועצה נכחו המלך, אחיו אבשלום ואני כמובן. החלטתי לנסות פעם נוספת לכונן את הברית עם רומא. ביודעי שאני בנחיתות אל מול המלך ואחיו, קיוויתי שנימוקי יחדרו מבעד ליהירותם ולשנאתם אלי, לא היה לי מה להפסיד. שוב חזרתי על כל הנימוקים בעד הברית.
“אנחנו משחקים באש, שום ברית עם מדינה או קבוצת מדינות, לא תיתן ליהודה מה שנתנה הברית עם רומא. אוי לנו אם רומא תראה בנו אויב. רומא לא סולחת, היא הכריעה מדינות חזקות מיהודה. את קרתגו, את מוקדון ואת סוריה הסלווקית שהייתה בשיאה. אם מצרים הגדולה יכולה להיות בת ברית של רומא, למה לא יהודה הקטנה? אנחנו חייבים את הברית עם רומא, בנפשנו הדבר.”
“בהנחה שאני מסכים איתך,” אמר המלך, “למה שניתן לרומאים להשפיל אותנו פעם נוספת?”
“אם נכין את המשלחת הייטב, יש סיכוי טוב להצליח.”
“מה כוונתך?”
“המלך יעמוד בראש המשלחת, המלכה תהיה חברה בה גם כן.”
“זה יספיק?”
“ברור שלא, עלינו להפעיל את קשרינו עם ארצות ידידותיות, למצרים יחסים מצוינים עם רומא, גם לפוליס פרגמון, עד לבוא המשלחת לרומא נשלח משלחות כדי למצוא עוד ידידים שישפיעו על רומא, בממלכות ההלניות בהן מלכות הן לגיטימיות, אוכל לעמוד בראש המשלחת.”
“וזה יספיק?”
“עדיין לא, אסע גם לרומא ואפגוש את סוכנינו שם, אגייס סוכנים חדשים, נצטרך לטוות מחדש את יחסינו עם האנשים הקובעים ברומא, נצטרך לשחד חלק מהם, אולי גם את הקונסולים, זה מקובל למדי ברומא, מותר שם לקבל שוחד, אסור להיתפס. כשכל זה יהיה מוכן, נבוא לרומא לחתום על הברית.”
“האם בתנאים אלה מובטחת הצלחה?”
“אתה יודע שלא, אך חייבים לנסות.”
“כמה יעלו ההכנות הללו?”
“כולל השוחד, לפחות שתי שנות מלחמה.”
“מחיר כל כך גבוה וההצלחה אינה מובטחת?”
“גם במלחמה ההצלחה אינה מובטחת.”
“אבל במלחמה אני נהנה,” המלך ואבשלום צחקו, רתחתי מזעם.
“שלומית אלכסנדרה, אמר המלך, “מכיוון שמהשנה הזו דעתי היא הקובעת, החלטתי שלא נחדש את הברית עם רומא, הפגישה הסתיימה.”
שוב כשלתי אל מול שנאת המלך ואחיו אלי.
ייסרתי את עצמי, שלומית אלכסנדרה, אילולא התמכרת לתאוותיך והתעברת, לא היית חייבת לשאת את ינאי בחיפזון, היית יכולה למלוך כדרך המלכות ההלניות, היית מפליגה לרומא בקיץ שלאחר מות המלך אריסטובולוס וחותמת את הברית. והכל היה בא על מקומו בשלום.
בלילה התעוררתי שטופת זיעה, בחלומי המסויט הופיעה פרובינקיה יודיאה, פרובינקיה רומית קטנה בחוף המזרחי של המארה נוסטרום, איכרים יהודיים שאינם מסוגלים לשלם את המיסים למושל הרומי החמדן, מנושלים מאדמתם ונמכרים לעבדים, ובמקום כפריהם, מושבות של חיילי לגיונות משוחררים מלוא כל הארץ.
הדיוניסיה
אנטיפס
בימים שלפני הכיבוש היהודי, היו חוגגים במארשה, כמו בערים אחרות שקיבלו מעמד של פוליס את הדיוניסיה, פסטיבל דיוניסוס. כמובן שהיהודים אסרו את קיום הפסטיבל. תושבי מארשה לא ויתרו, הם המשיכו לחגוג את הפסטיבל במחשכים, כלומר במערות באזור מארשה. בכמה מקומות היו עשרות מערות מחוברות ברשת, מה שאיפשר לחוגגים להימלט בקלות עם בואה של משטרת הסנהדרין. ברור שכמושל אדום, ידעתי על הדיוניסיה, אך מה שלא רואים לא קיים.
בבוקר הדיוניסיה הגיע לארמון המושל במארשה, שמעון בן שטח, אחי המלכה בראש כמאתיים אנשי משטרת הסנהדרין מגובים בגדוד פיסידי. שמעון בן שטח הראה לי צו בו נצטוויתי לסייע למשטרת הסנהדרין ללכוד מכשפות.
“אין כאן מכשפות,” אמרתי.
“הן כולן בדיוניסיה,” השיב בן שטח.
“הדיוניסיה אסורה בחוק, באדום אנו שומרי חוק.”
“אם כך, הובל אותי ואת אנשי לעץ הזית העתיק, בו אתה מתראה עם הלנה בחג הפסח.”
הבנתי שהוא יודע על הדיוניסיה הנערכת במערה בתחתית הגבעה של החורשה הקסומה. לא דאגתי מערה זו מחוברת לעשרות מערות, שלהן יציאות רבות, מהן יוכלו החוגגות להימלט. התחלנו ללכת לכיוון החורשה הקסומה, החיילים חסמו את דרכם של הגברים שהיה בכוונתם להצטרף לדיוניסיה,
“בוגד,” הפליט קוסענל לעברי באדומית, “אתה מוביל אותם לדיוניסיה.”
לא עניתי. הגענו לחורשה הקסומה.
“השאר כאן,” פקד עלי שמעון בן שטח. כמאה ממלוויו הצעירים והיפים לבשו בגדים חגיגיים ואחזו צלמים פאליים ענקיים בידיהם. זו לא הייתה פשיטה רגילה של משטרת הסנהדרין. בחשכת המערה לא יבחינו החוגגות שצעירים אלה אינם בני מארשה. רציתי לרוץ ולהזהיר את החוגגות, שני חיילים תפסו אותי ומנעו ממנו כל אפשרות לזוז ממקומי. כחצי שעה לאחר שהחלו לרדת, התחילו הצעירים עולים חזרה אל החורשה. כל אחד מהם אחז בידיו החזקות נערה או אישה שהתפתלה בזרועותיו. רגליהן לא נגעו בקרקע. אדלפי אחותי היא שאמרה לי שמכשפה מאבדת את כוחה כשרגליה באוויר. הבחורים עם הנשים בידיהם הגיעו לחורשה.
למרבה הזוועה הורה שמעון בן שטח לתלות את הנשים על עצי האלון, עשרה חבלים נתלו מבדי האלונים. הנשים הועמדו על שרפרף מוגבה, החבל נכרך על צווארן, שמעון בן שטח עבר בין השרפרפים ובעט בהם להנאתו אחד אחרי השני. הנשים, צנחו במורד החבל. אלו שמפרקתן נשברה היו בנות המזל. אלו שלא שברו את מפרקתן נחנקו, עיניהן יצאו מחוריהן ולשונן הכחולה השתרבבה מפיהן. לאחר שעשר הנשים הוכרזו כמתות, הן הורדו מהחבל. מיטב נשות ונערות מארשה וסביבתה. ספרתי את העשיריות, אחת שתיים שלוש, ארבע, חמש ,שש, שבע, שמונה.
הבחורים החלו להעלות על השרפרפים את עשירית הנשים התשיעית, ואז ראיתי את סיוטי הנורא קורם עור וגידים.
“הלנה, מה פתאום החלטת ללכת השנה לדיוניסיה?”
“אנטיפס, הצל אותי,” היא בכתה.
בכוח שלא ידעתי שקיים בי, השתחררתי מאחיזת החיילים, רצתי אל הלנה, קרעתי אותה מזרועותיו של הבחור שאחז בה והעמדתי אותה על האדמה.
“היא עומדת על האדמה, היא תכשף אותנו,” קראו הבחורים, הם שמטו את הנשים מזרועותיהם ונמלטו בבהלה. הנשים שהשתחררו ברחו אל היערות מסביב.
זחיחותו של שמעון בן שטח התחלפה בזעם, “אנטיפס אני אתלה אותך וגם את המכשפה שאיתך.”
“שמעון בן שטח! אתה לימדת אותי, שאסור לדון בדיני נפשות יותר מנפש אחת ביום. דנת כבר שמונים דיני נפשות ביום הזה! לא כולן מכשפות, גם הלנה אינה מכשפה.”
“אז אדון שמונים ושניים דיני נפשות.”
“אינני מציע לך, המלכה תכעס אם תהרוס את המחזה אודיסאוס חוזר לאיתקה.”
“על מה אתה מדבר?” הוורידים בצווארו שלבן שטח כמעט פקעו, הוא רעד מזעם.
“שאל את המלכה, אם היא תסכים, אכרוך את עניבת החנק על צווארי בעצמי.”
ירדנו אל העיר.
“מהו המחזה אודיסאוס חוזר לאיתקה?” שאלה הלנה.
“אינני יודע בדיוק, זה משהו שהמלכה אמרה בביקורה האחרון.”
ליד שער העיר חיכה קוסענל,
“הסגרת את משתתפות הדיוניסיה, לפחות הצלת את הלנה.”
“קוסענל, יש דברים שמוח פשוט כמו שלך לא יבין לעולם.” הלנה הלכה עם קוסענל ואני חזרתי לארמון המושל.
קורבנות הנזירים
ינאי
“אב בית הדין של הסנהדרין, שמעון בן שטח מבקש להיפגש איתך,” אמר הסופר שלי.
“הזמן את הנוכל הפרושי לשעה השלישית מחר, ותן לו להמתין שעה.”
למחרת המתין בן שטח לסופר המלך שיכניסו לחדר הכס.
“מה רצונך פרושי?”
פרעוש פרושי מוצץ דם.
“שלוש מאות נזירים עלו לירושלים לאחר שהשלימו את ימי נזירותם,” אמר בן שטח כולו זחוח, “כל אחד מהם חייב להביא שלושה קורבנות, כבש לעולה, כבשה לחטאת ואיל לשלמים, הם זקוקים לתשע מאות קורבנות. תן אתה מחציתם משלך, ואתן אני מחציתם משלי.”
“פרושי, מחר תקבל תשובה.”
שאלתי את המלכה לדעתה.
“זוהי נוכלות פרושית אופיינית של אחי, על תסכים לדבר.”
“גם לדעתי זו נוכלות פרושית, זו בדיוק הסיבה שאתן לו את מבוקשו, כך אחשוף את ערוות הפרושים.”
שלחתי ארבע מאות וחמישים קורבנות. ציפור קטנה צייצה, שמעון בן שטח לא נתן כלום.
קראתי לו,
“היה ברור לי שנוכל פרושי כמוך ירמה, פתרת את עצמך מהקורבנות.”
בן שטח עמד מולי ואמר, “לא רימיתי אותך, אתה שילמת בכספך ושלחת קורבנות ואני שילמתי בתורתי.”
“בן בליעל, למה לא אמרת לי?”
“כי אז לא היית מסכים.”
“ככה זה אצלכם פרושים נוכלים, מרב מסורת אבות שכחתם את ספרי התורה הקדושים, בדיבר התשיעי כתוב לא תענה ברעך עד שקר.”
“אתה אינך רעי, לכן לא עברתי על הדיבר.”
“בן נעוות המרדות לבושתך ולבושת ערוות אימך, אני חוזר בי מהקללה על ערוות אימך, למזלך גם המלכה יצאה משם. אילולא היא, היית מושלך לצינוק במצודת הבירה, מחכה לתליין שיערוף את ראשך. הסתלק כל עוד לא שיניתי את דעתי.”
הצגה בזמן אמיתי
אנטיפס
בסתיו בסיום עונת המלחמות, הגיע הביקור המלכותי השנתי, המלך היה מרוצה למדי מהיחס שלי ושל ארמיניוס לאנוביס, אך אמר שאנחנו צריכים עוד להשתפר. המלכה ביקשה ממני את העותק הגלוי של יומני, היא התמוגגה,
“אנטיפס, איזה תיאורים נהדרים של הסירוס שלך וגם של תליית המכשפות.”
בבוקרו של היום השלישי לביקור, התעוררתי לקול הלמות פטישים. הבטתי מחלון הארמון, בחצר הוקמו עשרה עמודי צלב, ליד כל עמוד הונחה קורה אופקית. ממול לעמודים הוקמו כמה שורות מושבים. אחרי ארוחת הבוקר, הוזמנתי אחר כבוד אל המושבים, גם המלך והמלכה היו שם, להפתעתי ישבו שם גם הלנה וטלמכוס. לא ידעתי מה הולך לקרות, אך ברור היה לי שזה עוד אחד מתעלוליה הנבזיים של המלכה.
לחצר הוכנסו עשרה אנשים מוכים שהובלו על ידי הקיליקים, כולם נכבלו לעמודי צלב.
“האנשים האלה זממו להתנקש במלך במלכה ובמושל אדום,” רעם המלך,” דנתי אותם למוות.”
“הם יצלבו כאן בחצר הארמון,” הוסיפה המלכה, “אנטיפס, אתה יכול להצילם מצליבה.”
היה ברור לי שלא במקרה הם הובאו לכאן עכשיו. זה עומד להיות אחד תעלולים האכזריים בהם חזיתי.
הבטתי בהם, למרות הדם על פניהם זיהיתי אותם, אלו היו חלק מחברי נעורי, גם הם ניסו לחזר אחר הלנה, אחד מהם היה קוסענל, ידעתי, הוויתור על חברים אלה היה גם כן חלק ממחיר נקמתי.
קוסענל הביט בי בבוז,
“אתה יודע מי אינו נמצא אתנו?”
“לא איני יודע.”
“קוסברק, יש עוד בוגדים במארשה חוץ ממך ואביך.”
התמונה עדיין הייתה מעורפלת אך החלה להתבהר.
“איך אצילם מצליבה?” פניתי אל המלכה.
“אודיסאוס יקבל קשת ואשפת חיצים, עליו לירות חץ אחד ויחיד בכל מחזר, מחזר שיפצע פצעי מוות ינצל מצליבה, לאחר שירה בכל המחזרים, יחזור אליו טלמכוס בנו ופנלופה תחזור לחיקו.”
ידעתי שהמלכה שטנית, אך לא ידעתי עד כמה.
“אינני משתתפת בהצגה הזאת,” צעקה הלנה.
“גם אני לא,” צעק טלמכוס.
“כרצונך,” ענתה המלכה, “אך לפני שתדחי בגאווה את המחווה הנדיבה שלי, שאלי את כל מחזריך האם יעדיפו חץ בליבם, או להיות מוקעים אל הצלב במסמרים, ולדמם עד מותם הבלתי נמנע.”
ריב פרץ בחבורת הנידונים, היו שהעדיפו חץ בליבם ואחרים אמרו שהם מעדיפים להיצלב. קוסענל קרא,
“כולנו נצלב, ידעו תושבי מארשה ואדום, מי הטיראנים השולטים בנו ומי הבוגד המלכך את פנכתם.”
“כרצונכם,” אמרה המלכה, “קוסנהר, הבעת את משאלתך להיצלב, אגשים את משאלתך.”
המלכה רמזה לקיליקים, ארבעה מהם שחררו את קוסנהר מהעמוד, פשטו את ידיו על הקורה האופקית, וחיברו את אמותיו לקורה במסמרים ארוכים. קוסנהר צעק וביקש רחמים, הקיליקים העלו את הקורה האופקית מעל האנכית ונעצו מסמרים בקרסוליו אל עמוד הצלב.
“אנטיפס,” הוא צעק, “בשם החברות בנעורינו, גאל אותי מייסורי.”
המלך נתן בידי קשת ואשפת חיצים,
“גאל אותו מייסוריו.”
נטלתי את הקשת והחיצים ועמדתי מול קוסנהר,
“תירה כבר בוגד,” צעק קוסנהר.
כיוונתי את החץ לליבו ויריתי , הוא התמוטט על הצלב.
“מי רוצה את חיצו של אודיסאוס בליבו?” שאלה המלכה את המחזרים. שמונה הביעו את רצונם. הם עמדו ישר, יריתי בכולם במדויק.
רק קוסענל נשאר, הוא הוקע אל הצלב. ניגשתי אליו,
“קוסענל בשם החברות שלנו בעבר, בעבור שגידלת את בני, אני רוצה לגאול אותך מייסוריך.”
קוסענל ירק בפני, “לעולם לא אבקש רחמים מבוגד.”
“אנטיפס,” בכתה הלנה, “גאל אותו מייסוריו.”
התרחקתי מהצלב כחמש עשרה אמות, הסתובבתי אל קוסענל, הרמתי את הקשת והתכוננתי לשלח בו חץ. שני הקיליקים שעמדו מאחורי תפסו את ידי. הנחתי את הקשת והסתובבתי. המלכה קראה לי, היא לקחה את הלנה ואותי הצידה.
“האודיסיאה חייבת להסתיים, כשאודיסאוס יורה באחרון המחזרים ופנלופה חוזרת לחיקו.”
“מלכתי, למה קראת לי ולהלנה?”
“פנלופה תשבע שכאשר תהיה אלמנה, תינשא לאודיסאוס.”
“לא אנשא לו, לא בתנאים אלה,” זעמה הלנה.
“אז תדוני את המחזר שלך לייסורים נוראים.”
“הוא אינו מחזר שלי הוא בעלי.”
“במחזה הזה, הוא אחרון המחזרים בהם יורה אודיסאוס, אחרי הרג המחזרים פנלופה חוזרת למיטתו של אודיסאוס.”
“אלו הם חיי האמיתיים, לא האודיסיאה של הומרוס.”
“בחייך האמיתיים רצית ספר כריתות כדי להינשא לאודיסאוס, אני חוסכת לך זאת.”
הלנה נעצה בי מבט שכולו בוז, כאומרת לי, מלשין בוגד, אינך ראוי לאמון. המלכה המשיכה,
“המחזר שלך חייב למות, בידך הבחירה איך ימות.”
הלנה היססה עוד זמן קצר,
“אני נשבעת שאינשא לאנטיפס לאחר שאהיה אלמנה,” היא פרצה בבכי.
“אודיסאוס, שלח את חיצך באחרון המחזרים.”
המלכה נראתה מרוצה, חזרתי לעמדת הירי ושלחתי חץ בליבו של קוסענל, תן למלכה את אשר למלכה, ההצגה חייבת להימשך.
לאחר סיום ההצגה פקדה המלכה,
“גופות המחזרים ישלחו לירושלים, שם ישמשו למזונם של שמשון ודלילה.”
כרעתי ברך לפניה,
“מלכתי, אני מבקש לקבור אותם כאן במארשה.”
“לבזבז כל כך הרבה בשר משובח? כמחווה של רצון טוב אתן לך לבחור אחד אותו תביא לקבורה.”
“מלכה, אני מתחנן.”
“אנטיפס, אל תנצל את טוב לבי, בחר אחד ולא כולם יעלו לירושלים.”
“את קוסענל.”
בערב הגיע חכם בנימין והשיא את הלנה ואותי כדת משה וישראל. קיבלנו מתנה מהזוג המלכותי קופסא מהודרת ובתוכה משחק מלחמה הודי, כלי המלחמה היו עשויים שנהב וכולם מעוצבים בדמות צלמי זכר. הלנה הסמיקה,
“פנלופה,” אמרה המלכה, “זהו התחליף לחיצים שאודיסאוס, לא יכול לירות.”
לפני סיום הביקור המלכותי הייתה המלכה במצב רוח מרומם, עזרתי אומץ והחלטתי לשאול אותה את כל השאלות שנקרו במוחי.
“איך ידעת שהלנה רצתה ספר כריתות?”
“יש לי אוזניים ארוכות, יותר מזה מושל אדום לא צריך לדעת,” ידעתי שיותר מזה לא אשמע על עניין זה. המשכתי,
“כמה זמן יודעים אנשי הביטחון על החבורה?”
“כמעט שנה וחצי.”
“למה רק עכשיו הוחלט לחסלם.”
“עד עכשיו הם לא עשו שום דבר מסוכן, התפללו לקוס בסתר, קראו ספרים אדומיים עתיקים ודיברו על שחרור אדום מהכיבוש.”
“מה קרה עכשיו?”
“האיש שלנו בחבורה קוסברק, הוא שהסית אותם למעשה הזה, שהקיפו אותם הקיליקים הוא קרא להם להיכנע, אחר כך העיד בפני החוקרים. על שירותיו הטובים הוא קיבל שלושים שקלי כסף,” שכרו של הבוגד הניקלה, על פי זכריה הנביא.
“מה עלה בגורלו של קוסברק?”
“אחרי שנודע לו מה עלה בגורל חבריו, הוא נפל על הפגיון שלו ומעיו נשפכו על האדמה,” חיוך זדוני עלה על פני המלכה.
“הוא לא ידע שזה יהיה גורל חבריו?”
“הובטח לו שהם רק יולקו ויאסרו לזמן קצר.”
“והכל למען הצגת האודיסיאה?”
“הצגה בזמן אמיתי היא הדבר המרגש ביותר, יותר מרגש ממשחקי הגלדיאטורים של הרומאים.”
“ואת גם כתבת וביימת את המחזה, אודיסאוס חוזר לאיתקה?”
“כן זו פסגת יצירתי.”
שנה 46 לעצמאות יהודה – (96 לפנה”ס)
תוכן העניינים
קניה טובה
שלומית
כשהיה אריסטובולוס בני הנבחר, בן ארבע, הוריתי לסוכן שלי בשוק העבדים של אפסוס, לקנות עבד משכיל, היודע יוונית ולטינית כדי שילמד את הילד שפות אלה. הסוכן שיגר לי יונה שיש לו קנייה מצוינת, אך לפי צוואת בעליו הקודמים, יש למכור את העבד יחד עם אשתו וילדיו. שיגרתי לו יונה – קנה!
כך הגיע לארמון המורה דימיטריוס עם משפחתו.
הלכתי לראות שיעור ביוונית, אריסטובולוס ישב מפהק משעמום.
“יוונית לא מעניינת אותך?”
“היוונית דווקא מעניינת אותי, אבל אני צריך כל הזמן לחכות שאחי המפגר יבין מה דימיטריוס מלמד ולי משעמם.”
“דימיטריוס, לא מעניין אותי מה מבין הילד הגדול, אתה כאן בשביל הצעיר, אני ברורה מספיק?”
“ברורה מספיק מלכתי.”
למרות היות של אריסטובולוס צעיר בשנה ומחצה מאחיו הוא היה גבוה וחזק ממנו, הילוכו זקוף וגאה, יפה כבן אלים שירד אל האדמה. שערו היה סבוך וארוך בגוון זהב, עיניו כחולות כרקיע ביום קיץ בהיר והיה חכם כחנוך. אחיו היה שחור עיניים ושיער, הילוכו כפוף כשל עבד המחכה להצלפת שוט, בנוסף לכך היה רפה שכל.
עוד בילדותו הוכיח אריסטובולוס את היותו ראוי למלכות. במשחקי ילדותו הוא תמיד היה המלך דוד, הוא הקיף עצמו בעבדים, בשפחות, בנשים ובפילגשים.
הפיוס
אנטיפס
הקרע עם הלנה קרע את ליבי, אנחנו נשואים והיא בזה לי, הלנה סירבה לעבור ולהתגורר בארמון, הרגשתי שהיא מתעבת אותי על לא עוול בכפי, גם בני טלמכוס שנא אותי, לא יכולתי להאשימו. כתבתי מכתב קצר להלנה ושלחתי אליה את ארמיניוס,
‘אהובתי לא בגדתי.’
ארמיניוס חזר עם התשובה, ‘השנאה לבוגד גברה על האהבה לאלוף נעורי.’ לא יכולתי להאשים אותה.
השאלה מי היו האוזניים הארוכות של המלכה טרדה את מנוחתי, כשפגשתי את הלנה בחורשה, לא נראתה שם נפש חייה, ארמיניוס היה רחוק ולא יכול היה לשמוע. אם זה לא היה עוף השמים שהוליך את הקול, מישהו היה חייב להיות קרוב אלינו ולצותת. על צמרות העצים הקרובות? לא הגיוני, הרי בהיותי אדם רדוף, הבטתי בצמרות כשהגענו לחורשה, הייתי רואה אם מישהו היה מתחבא בהן. ומה עם הגזע החלול של הזית העתיק? רק ילדים יכולים להיכנס אליו. זו לא עבודה לילדים. הפכתי והפכתי בראשי, לפתע הכל היה ברור.
החלטתי שאוכיח להלנה שלא בגדתי, לא בה ולא באדום. כתבתי לה, ‘מחכה לך ביום ובמקום שלנו, אוכיח לך שאיני בוגד. אוהב קוסמלך אנטיפס.’ התשובה שקיבלתי,
‘זו ההזדמנות האחרונה שלך, לא תהיה פעם נוספת.’
בארוחת הערב שלפני הפגישה, ביקשתי מארמיניוס פעם נוספת שישגיח עלי מאחור. ראיתי אותו בצללים של חדר האוכל, ידעתי שהוא מקשיב ושמחתי על כך. בבוקר ראיתי אותו חומק מהארמון, ידעתי בדיוק לאן ילך.
חיכיתי עוד זמן מה והלכתי לחורשה הקסומה שלנו, רק לפני שנה הצלתי במקום זה את הלנה מרב התליינים שמעון בן שטח. עמדתי תחת הזית העתיק. הלנה הגיעה גם היא. סימנתי לה שלא תאמר דבר. שנינו הלכנו לפתח החלול בעץ, הצבעתי עליו, הלנה אותתה לי שאינה רואה כלום.
הושטתי את ידי לתוך ניקרת העץ ושלפתי משם את הגמד בשערותיו. אבי קיבל אותו כעוזר טבח בארמון המושל, שנינו היינו בטוחים שהוא איש נאמן, הרי אבי קבל אותו לעבודה מרחמים. בידיו של קוסחנן הגמד היו לוח שעווה וחרט.
שלחתי אותו עם ארמיניוס לארמון עם הוראה שיארוז את חפציו וימתין לי.
הלנה נפלה על צווארי ובכתה, היא אמרה שהיא מצטערת שחשדה בי על שבגדתי בה, אך אמרה שעדיין לא הוכחתי לה שלא בגדתי באדום. מכיוון שהמלכה ידעה את כל עלילותיי בארמון, החלטתי שאם גם הלנה תדע את עלילותיי, זה לא יסכן אותה ואת טלמכוס, ביקשתי ממנה שתסביר לנער את העניין.
חזרתי לארמון, הבוגד בכה שאין לו לאן ללכת, מי ישכור גמד כמוהו ועוד יללות מסוג זה. כלאתי אותו בחדר המעצר של בארמון, עד שאחליט מה יעשה בו.
הלנה עברה להתגורר איתי בארמון המושל, גם טלמכוס בני הגיע איתה, יחסו אלי עוד היה עויין במקצת, אך הרגשתי שזה לא היחס אותו הפגין אחרי שיריתי באביו המאמץ. בפעם הראשונה בחיי חלקתי את יצועי עם האישה שאהבתי. למרות שהלנה הייתה אישה אמיתית, אני כבר לא היה גבר אמיתי. אין ספק, השנים שעברו עלי ללא הלנה, היו המחיר הכבד ביותר ששילמתי על נקמתי.
הלנה סירבה להשתמש במתנת הנישואין שקיבלנו מהזוג המלכותי, היא גם הציעה שנשרוף אותה. אמרתי לה שזה לא יהיה נבון להרגיז את המלכים, עדיף לטמון את המתנה הנתעבת במקום בו לא נראה אותה. במקום המתנה המלכותית לימדה אותי הלנה איך לענגה בקצות אצבעותיי ובלשוני. העונג שלי היה לחוש את גופה הערום של הלנה נצמד לגופי, ולראות בעיני רוחי את הימים היפים ההם תחת עץ הזית העתיק, ליותר מזה לא הייתי מסוגל.
חשבתי על ארמיניוס שאינו יכול לענג את אהובתו בלשונו. יחסי עם טלמכוס השתפרו להפליא והוא אף קרא לי אבא. בהסכמת אימו, שלחתי אותו ללמוד בגימנסיון באלכסנדריה, שם התארח בביתו של פרסאוס הפליט חברי הגולה. נכון לעת הזאת חזרתי אל פנלופה, אך קשתי הייתה שבורה.
קוס לא חנן את קוסחנן
אחרי שתפשתי אותו בגזע העץ נשלח קוסחנן הבוגד לירושלים. המלכה החסודה מצאה לו משרה כעוזר לזרח הכושי. היום יום שלישי עשר פעמים כי טוב, הגיעה אלי הידיעה, שכאשר ניקה הגמד את המעון המלכותי של האריות, אימנה דלילה את גוריה מהבציר השני בצייד, הניצוד היה קוסחנן. קיוויתי שהכפירים הצעירים לא שברו את שיניהם כאשר לעסו את בשרו הקשה. הודיתי לקוס שהשיב למלשין כגמולו. כמו הבציר הראשון של כפירי האריות, גם הבציר השני נמכר לאותו סוחר חיות טרף, למטרות של תרבות רומאית נעלה.
הברית החדשה
שלומית
“אנחנו נחדש את ברית עם ממלכת פרתיה,” הודיע לי המלך ינאי.
“שכחת שאני שותפה לשלטון, אתה חייב לפחות להתייעץ אתי, אתה פועל מאחורי גבי, אינך רואה דבר מעבר לקצה אפך.”
“אני המלך וזו החלטתי.”
ניסיתי בפעם האחרונה, “הפרתים הם העבר, רומא היא העתיד, אסור שהם יראו בנו אויב.”
“מאוחר מדי. משלחת פרתית בדרכה לירושלים, נקבלה בכבוד הראוי, את תראי שהסכם אתם ישרת את יהודה טוב יותר מהסכם עם רומא.”
ינאי
המשלחת הפרתית הגיעה, בראשה עמד האחשדרפן פְרָאשָׁסְטְרָה, אותו פגשו שלומית ואנטיגונוס בקטסיפון בביקורם שם. המטרה הייתה לחדש את הברית שנחתמה אז. בקבלת הפנים נוכחו גם המלכה ואבשלום.
אחרי מילות נימוסין פתח פְרָאשָׁסְטְרָה,
“אני מציע ליהודה לחדש את הברית, הפעם במטרה לבלום את הרומאים באסיה, אני מבין שעדיין לא חידשתם את הברית עם רומא.”
“אתה מבין היטב,” אבשלום ואני נעצנו בשלומית מבט שכולו ניצחון,
“האם ארמניה פונטוס וסוריה הסלווקית, עדיין בברית?” שלומית רוצה לוודא את תקפותה של הברית.
“אכן כך.”
“מה עם הנבטים?” אני בטוח שהמלכה שאלה זאת במטרה להביכיני, הרי כבשתי והרסתי את עזה, הנמל שלהם. החלטתי להתעלם.
“הם עדיין לא הצטרפו,” השיב פראשָׁסְטְרָה, אני חושב שהאמגושי הבחין בעקיצתה של המלכה.
“אשתי מצדדת בברית עם רומא, מה תרוויח יהודה מהברית אתכם בעת הזאת?”
“ביטחון שהממלכה הסלווקית לא תנסה לפלוש ויהודה.”
“הברית שלנו עם רומא, שהחלה כבר לפני ארבעה דורות, הרתיעה את סוריה הסלווקית, גם כשרומא עוד הייתה רחוקה, עכשיו הרומאים קרובים הרבה יותר.”
“בימים ההם הממלכה הסלווקית עמדה לבדה מול רומא, והובסה בקרב מגנסיה, היום היא שותפה בברית ומקבלת גיבוי צבאי מחברותיה.”
האזנתי בקשב רב, וניסיתי לסחוט עוד כמה טיפות מהלימון הפרתי,
“אם כך רומא חזקה מאוד, היא מביסה את כל אויביה, גם את קרתגו הביסה לבסוף, למה שלא אעשה כעצת אשתי ואחדש את הברית עם רומא?”
“אחרת את המועד,” ענה לי פְרָאשָׁסְטְרָה בנחת, “אנחנו יודעים הייטב מה מצב היחסים בין יהודה לרומא, אם לא תחדשו את הברית אתנו, נפלוש ליהודה יחד עם הסלווקים ונכבוש אותה.”
הרהרתי, עבר הזמן בו הייתי יכול לפסוח על שני הסעיפים, לא נותרה בפני ברירה אחרת, פרתיה קרובה, הסלווקים ישמחו להשתתף בפלישה ליהודה, רומא הרחוקה עוינת.
“אנחנו נצטרף לברית, יחד נבלום את רומא, נשתה לחיי הברית.”
כולם מילאו את גביעיהם ושתו, שלומית רק לגמה כזית.
פְרָאשָׁסְטְרָה שהשיג את מטרתו שאל , “האם יש לכם שובך של יוני דואר?”
“יש לנו,” ענתה המלכה בגאווה, השובך המלכותי היה בן טיפוחיה. פְרָאשָׁסְטְרָה שלח את אחד מעוזריו וזה חזר עם כלוב ומסרו לאמגושי.
“קבלו את היונים מקטסיפון,” הוא הושיט למלכה כלוב עם ארבע יונים גדולות וחזקות המסוגלות לעבור את המדבר. המלכה שלחה להביא יונים מירושלים כדי לתתם לאמגושי. אלו היו גם כן יונים גדולות וחזקות.
“עכשיו נוכל להעביר הודעות דחופות במהירות,” אמר האמגושי.
אני ופְרָאשָׁסְטְרָה חתמנו על הברית. פרתיה, סוריה הסלווקית וארמניה קרובות יותר מרומא.
הפגישה הסתיימה, החדר התרוקן, רק אני ושלומית נותרו, עומדים זה מול זה.
“לרומאים זיכרון ארוך, הפרובינציה יודיאה תהיה רשומה על שמך,” הטיחה בי המלכה.
“את טועה ומטעה, זו הברית החשובה ביותר שחתמה יהודה מעולם, זמנה של רומא עבר!”
כנהוג באירועים מסוג זה, ערכתי משתה לכבוד המשלחת הפרתית.
“אני מציעה שתזמין את אחי אב בית הדין של הסנהדרין,” אמרה לי המלכה.
“העובדה שראשו של אחיך עדיין מחובר לכתפיו, אין משמעותה שאני מוכן לסבול את נוכחותו.”
“חשוב שאחי יהיה נוכח, הוא חולק עם האמגושי את האמונה בהבלי העולם הבא, שכר ועונש, יום הדין ועוד, אחי יעסיק את האמגושי כל זמן המשתה, אתה הרי רוצה שהוא יצא מכאן שבע רצון.”
“אם זה חיוני, אבלע זאת בלי להקיא.”
נוכחותו של שמעון בן שטח גרמה לכך שאאבד את התאבון, אך בן שטח והאמגושי ניהלו שיחה ערה בדיוק על הדברים שהמלכה ציפתה שידברו. הרהרתי,
הפרושי והאמגושי מסכימים ביניהם, יותר מאשר מסכימים ביניהם הפרושים והצדוקים.
לחשתי למלכה, “הפרושים הם בעצם אמגושים דוברי עברית.” זה זמן רב שלא הייתה בינינו הסכמה כה מוחלטת.
שור נגח
שמעון בן שטח
הרגשתי את עצמי בטוח ממרומי הכס של אב בית הדין. אחותי הייתה מודאגת
“אתה מותח את סבלנותו של המלך, לא תמיד אוכל להגן עליך.”
“התורה תמיד תגן עלי.”
“אחי, ישנם מקרים שבהם חרבם של הקיליקים חדה מפלפוליך במסורת אבות.”
הרהרתי – איך אפיל את המלך? ציון במשפט תפדה, אפילו ינאי שבזז את המלוכה, כמו המלכים החשמונאים האחרים, לא יעז להמרות את פי הסנהדרין. חיכיתי להזדמנות.
כשנה אחרי אירוע קורבנות הנזירים, אירע המקרה שעבדו של המלך הרג אדם, פתחתי את ספר שמות, מצאתי שם את אשר חיפשתי, ואם שור נגח הוא מתמל שלשם, והועד בעליו ולא ישמרנו והמית איש או אישה, השור יסקל וגם בעליו יומת. ראיתי בעיני רוחו את סקילת המלך ועבדו. שלחתי למלך מכתב הזמנה, שבו ציוויתי עליו ועל עבדו להתייצב לדין הסנהדרין.
ינאי
קיבלתי את מכתבו של אב בית הדין. התייעצתי עם המלכה, היא גדולה בתורה, אך חשוב מזה היא מכירה את אחיה הנוכל יותר משהוא מכיר את עצמו.
“אחי מתכנן משפח לא משפט, ממתי עבד הוא שור? אל תתייצב למשפט, אתה תיסקל באבנים.”
“דווקא אתייצב. נפתוליו ונכלוליותו של אחיך אינם מפחידים אותי, אלמד את אחיך ואת כל הפרושים לקח שלא ישכחו.”
התייצבתי בלשכת הגזית. מחוץ ללשכה המתינו מאה קיליקים מזוינים מכף רגל עד ראש. המשפח החל.
“המלך ינאי אני קורא לך לקום ולהעיד על האירוע שבו הרג עבדך אדם.”
“לא אקום עד שכל חברי הסנהדרין יקומו ויאמרו לי לעשות זאת.”
הפרושים שבבית הדין החלו לקום, היה ברור לי שהצדוקים לא יקומו. זה לא הספיק ללקח שרציתי ללמד את בן שטח וחבר מרעיו. הנפתי את ידי, זה היה האות המוסכם לאיש שלי שישב בקהל. הוא יצא החוצה. הקיליקים החלו לקרקש בחרבותיהם בקצב אחיד על המגינים. איזו מנגינה נפלאה. הפרושים שקמו כמעט השתינו מרב פחד, הם התיישבו וכבשו את פניהם בקרקע.
הנוכל הרעים בקולו, “אתם פוחדים ממלך בשר ודם, אך לא ממלך מלכי המלכים שיפרע מכם ביום הדין.”
אני בהחלט מבין את חברי הסנהדרין, עדיף להינצל מחרב קיליקית בעולם הזה. באשר לעונש שהבטיח להם הנוכל, הרי שהוא אינו נציגו של אלוהים עלי אדמות, אף על פי שהוא בטוח שכך הוא. קמתי ממקומו והבטתי בבוז על בן שטח וחבר מרעיו, יצאתי בגאון מלשכת הגזית.
הבן יקיר לי
שלומית
דימיטריוס הסורי ביקש רשות להיכנס ללשכתי.
“הבנים שלך אינם בחדריהם, הם היו צריכים לשבת עכשיו וללמוד יוונית.”
הכרתי כבר את בני אריסטובולוס. הלכתי לחדר המלכות. הוד מלכותו אריסטובולוס כבר כמעט בן החמש, ישב על כס המלכות וכתר על ראשו, אחיו המבויש הורקנוס ניסה להסתתר מאחורי הכס. שתי בנותיו של דימיטריוס עמדו מעל המלך ונופפו במניפות גדולות. בנו של דימיטריוס, הוראציו, השתטח אפיים למרגלות כס המלכות.
“אריסטובולוס,” אמרתי בחומרה, “יש לך שתי דקות להתייצב עם אחיך לשיעור יוונית.”
“אבל אמא…” התחנחן אריסטובולוס.
“אין אבל, אם לא תתייצבו, לא ארשה לכם יותר לשחק בחדר המלכות.”
חזרתי אל דימיטריוס.
“הגיע הזמן שתשלוט בילדיך, הסוכן שלי בשוק העבדים באפסוס שילם מספיק עליך ועל משפחתך.”
הו הבן יקיר לי יהודה אריסטובולוס ילד שעשועי, אני אוהבת אותך יותר מדי ואינני מסוגלת להענישך. כראוי
מוכת ירח
שלומית
קינאתי בשלומית אלכסנדרה סבתן של התאומות על אהבת התאומות אליה. הסבתא נהגה לקום בלילות ממיטתה ולשוטט, אחר כך חזרה למיטתה, בבוקר לא זכרה כלום.
רצה אלוהים ובאחד משיטוטיה הליליים מצאה את דרכה למשכנם של האריות המלכותיים. בבוקר מצא זרח הכושי את האריות האהובים שלו, מגרמים את שרידיה.
ערכתי לה לוויה מפוארת היא נקברה בקברי החשמונאים בירושלים. בצער על לכתה, הייתה קרן אור, אהבת התאומות חיפשה את הנפש הטובה הבאה, אני הייתי הנפש הזאת.
התאומות התגעגעו לסבתן האהובה. אני ואמן חוגלה היינו מדליקות נר לזכרה בכל ערב שבת. היה זה נר שמן מפואר עשוי זהב, מעוטר בעלי גפן ואשכולות. שתינו היו מספרות לתאומות על סבתן האהובה, לבל תשכח. ביום השנה למותה ערכנו לה טקס זיכרון בפתח מערת הקבורה שלה. הדלקנו שניים עשר נרות שמן מזהב מעוטרים במנורה ועלי זית.
פיניתי כל יום שעתיים לבילוי עם התאומות. הן היו מובאות ללשכתי. שיחקתי איתן, סיפרתי להן סיפורים על גיבורי היהודים וגם על גיבורי יוון. החלטתי שלא אלמד אותן שום דבר מעשי, לא חכמת ישראל ולא חכמת יוון. זמן של אהבה והנאה צרופה.
כשהיו קטנות הייתי מושיבה אותן על ברכי, הן היו סקרניות, מיששו בידיהן הקטנות את פני, בגדי ואף מתחת לבגדים. הן ידעו לאהוב ואני התמכרתי לריחן למגען. הן קראו לי סבתא ואני הייתה מתמוגגת. לפעמים היה בני אריסטובולוס מצטרף לבילוי שלנו, אך בדרך כלל הוא העדיף להתעלל באחיו הגדול ולהשתעשע עם ילדי העבדים.
חשש אחד ניקר במוחי, האם התאומות ידעו אי פעם את הסוד? ואם הן ידעו האם ישנאו אותי? העבר יכול לרדוף אחרי למקומות שלא פיללתי, אולי השרץ שאני מחביאה תחת השרוול ככל יכולתי, יעקוץ?
שנה 48 לעצמאות יהודה – (94 לפנה”ס)
תוכן העניינים
משחקים של מבוגרים
מרים בת אבשלום
אבא הנחית על לחיי סטירה מצלצלת, אחר כך העניק סטירה כזאת לאחותי התאומה, זה היה אחד הזיכרונות שנחרטו במוחי בערך בגיל ארבע. חשתי את טעמו של הדם החם שזרם בפי.
“התלבשו מופקרות,” צעק אבא.
התלבשנו במהירות. הנסיך אריסטובולוס אחז בידו של הנסיך הורקנוס ויחד חמקו, כאילו לא שיחקו אתנו בחדר המרחץ שלנו.
אבא קשר את הוראציו לאחד העמודים במרחץ . ואז שלף מחגורתו את שוט הסוסים האהוב עליו, השוט שגם הצליף על הגב שלנו מספר פעמים. שריקת השוט באוויר הספיקה כדי להטיל בנו פחד.
הוא החל להלקות בפראות את גופו העירום של הוראציו המיילל פסי דם נראו על גבו של בן העבדים. אלו לא היו לטיפות השוט שאנו חשנו על גבנו וישבננו, כאלה שרק השאירו סימנים אדומים שנמחו לאחר כמה שעות. גם אמנו חוגלה הכירה את לטיפות השוט. עמדנו בצד ובכינו.
שלומית
שמעתי את הבכי ואת הצעקות שעלו מהאגף שבו גרה משפחתו של אבשלום. נכנסתי בבהילות לחדר המרחץ באגף.
“אבשלום הפסק זאת מייד! שחרר את הוראציו.” ציוויתי.
אבשלום הניח את השוט מידו באי רצון ושיחרר את הוראציו. הילד זעק מכאב, החבלים ספוגי הדם נדבקו לגופו וקרעו ממנו פיסות בשר. אבשלום נראה כמי שדווקא הפיק מכך הנאה.
“עזוב את הילד,” צעקתי עליו, “הרופא ישחרר אותו מהחבלים.” שלחתי את הסריס שלי ארמיניוס הצעיר להזעיק את הרופא.
“אבשלום מה בדיוק קרה כאן?”
“משחקי מבוגרים, גם הבנים שלך השתתפו.”
“אבשלום, התייצב בעוד שעה בלשכתי עם הסבר משכנע למה שראיתי כאן.”
הלכתי לאגף המגורים המלכותי. שני בני עסקו בענייניהם, כאילו לא חמקו כגנבים בלילה מהשערורייה כמה דקות קודם לכן. ידעתי שאם אחקור את אריסטובולוס הוא יכחיש הכול ויצא מכך בעזרת הכריזמה והמתיקות שלו שלא אוכל לעמוד בפניה. החלטתי שאתחיל בהורקנוס החלש, שאותו אחקור ללא רחמים. פקדתי על אריסטובולוס לצאת מהחדר. הוא לחש באוזנו של הורקנוס, “היינו פה כל הזמן,” קראתי את תנועות שפתיו, אריסטובולוס יצא וטרק את הדלת.
“מה קרה באגף של אבשלום וחוגלה?”
“לא יודע, היינו פה כל הזמן.”
“שקרן,” סטרתי לו על שתי לחייו בכל כוח שנאתי לממזר בן הכלאיים, דם נזל מפיו והוא החל לבכות,
“שיחקתם משחקים של מבוגרים!”
“זה לא אני זה הוא.”
“מה הוא עשה?”
“הוא היה המלך דוד, התאומות היו המלכות בת שבע ואביגיל,” מלך ראוי מלכות ראויות.
“ומה אתה היית?”
“מי שהמלך גזל את אשתו,” מגיע לו להיות אוריה החיתי.
“מה היה הוראציו?”
“הסריס המשמש את המלכות במרחץ.”
“האם גם אחיותיו של הוראציו השתתפו?”
“כן, הן היו פילגשיו של המלך.”
קראתי לאריסטובולוס, חקרתי אותו על כל מה שאמר הורקנוס.
היה בידה כל המידע הנחוץ, לא התרגשתי יותר מדי, הרי גם אני ואחי שמעון שיחקנו במשחקים כאלה בילדותנו, עד שהחכם הפרושי שאצלו למד שמעון, איים עליו שירש גיהינום. בכל זאת המשחק הזה חייב להיפסק, הורקנוס כבר בן שמונה ואריסטובולוס בן שש וחצי. אם זה יימשך זה עלול להיות מסוכן.
“המשחק עם המלכות חייב להיפסק, האם אני ברורה מספיק?”
“ברורה מאוד אמא,” אמר אריסטובולוס, הורקנוס הנהן בראשו.
יצאתי מהחדר, והתעכבתי ליד הדלת.
“פחדן, מלשין, אתה רך יותר מהתמנונים שהוראציו ואחיותיו אכלו באפסוס.”
“אבשלום, אני רוצה הסבר משכנע.”
“הוראציו שיחק עם התאומות בסריס וגבירות.”
“אולי הן שיחקו איתו?”
“מה זה חשוב, הוא עיסה אותן בעירום,” בילדותו הוא לא היה צדיק גדול.
“אני זוכרת שגם אתה בילדותך שיחקת במשחקים כאלה עם אחיותיך.”
“אבל לא עם בנות של עבדים ושפחות.”
“אבשלום, אסור לך לגעת בהוראציו ובאחיותיו, הם רכושי הפרטי. אם יש לך תלונה עליהם, אני אטפל בה, האם אני ברורה מספיק?”
“כן מלכתי, אך יש לי בקשה קטנה,” ברור היה לי שאצטרך לפצותו, הוא הרי אחי המלך.
“מה בקשתך?”
“הארמון שלך חונק אותי, אני מבקש לעבור להתגורר בבית האירוח המלכותי הסמוך.”
“בית האירוח חיוני, אך אלך לקראתך, נפתח שער מהאגף שלך לרחוב, תוכל לסגור את הדלת בין האגף שלך לשאר הארמון. כך תוכל לגור בארמון, אך להרגיש כמי שגר בבית אחר.”
“תודה מלכתי.”
“אין רע במשחקים שלכן, אך הם חייבים להיפסק.”
“למה סבתא, זה כל כך נעים,” אמרה מרים.
“הנסיכים כבר מבוגרים בשבילכן, משחקים עם בני העבדים יפגעו בשם הטוב שלכן.”
“אני רוצה להתחתן עם אריסטובולוס!” הכריזה דבורה.
“גם אני!” החרתה החזיקה אחריה מרים.
“מה עם הורקנוס?” חייכתי.
“איכס,” העווית גועל עלתה על פניהן של התאומות.
“שיתחתן עם הפילגשים,” מרים צחקה ושתינו הצטרפנו.
“כשתגדלו אולי אחת מכן תתחתן עם אריסטובולוס.”
“למה לא שתינו?” מרים הסתכלה בעיניי.
“אתן יהודיות, בתורה שלנו זה אסור, אצל היוונים זה מותר.”
“חבל שאנחנו לא יווניות.”
חיבבתי את חוגלה אם התאומות. לא רציתי לצער אותה ולכן החלטתי לא לגלות לה את דבר התקרית עם הוראציו, אם אישה יגלה לה, הרי זה עניינם. התאומות, כך האמנתי, יתייעצו איתי, אם ירצו לספר זאת לאימם. הן לא באו להתייעץ.
מרים בת אבשלום
כמה ימים אחרי האירוע עם הנסיכים והורציו עברה משפחתנו, לבית האירוח המלכותי הסמוך לארמון.
“זה רק לזמן קצר,” אמרה לנו אמא, “עד שיגמרו לשפץ את האגף שלנו.”
כשנגמרו השיפוצים חזרה המשפחה שלנו לאגף שלה, שער קטן נפער אל הרחוב, הוצב בו שומר יומם וליל, דלת כבדה הפרידה מעתה בין האגף של משפחתנו לשאר הארמון. ברב הזמן היא הייתה סגורה.
“אפשר לנשום עכשיו,” אמר לנו אבא, “הארמון חנק אותי.”
מכיוון שמעשה גבר באשה ריתקו אותי, חיפשתי דרך לצפות בהורי. למזלי הותקן בחדר משכבם וילון עבה ורחב מאחוריו הייתי יכולה להתחבא. אחרי שכביכול ישנתי, הייתי זוחלת לחדר משכבם הענקי של הורי, מתחבאת מאחורי הווילון וצופה במעשיהם. הייתי שמה את אצבעי על כפתור האהבה שלי, כמו שלימד אותי אריסטובולוס, הוא למד זאת מפילגשיו.
כאשר בגרתי, הבנתי שמה שעשו הורי, לא היה אהבתם הלוהטת של יעקב ורחל, או של אורפיאוס ואורידיקה. זו הייתה אהבה אלימה, אם בכלל הייתה זאת אהבה. היה ספק בליבי אם אמי חשה את ההנאה שחשנו אני ואחותי עם המלך דוד. לאחר שהייתי שומעת את נשימתם השלווה של הורי, הייתי זוחלת למיטתי.
המלך הצדוקי ונתיניו הפרושים
שלומית
החודש האחד עשר כמעט עבר, בעוד חודש יצא המלך לעונת המלחמות שלו, זה כבר זמן רב שהוא אינו מתייעץ איתי.
“תפקיד המלך לצאת למלחמות, תפקיד המלכה לגדל את יורש העצר.”
“שכחת את הסכמתך לצוואת אריסטובולוס שהשלטון יהיה משותף.”
“נראה לי שאת היא זו ששכחת, כבר איני הנסיך המבוהל בכבלים, הפוחד על צווארו. אני המלך החזק ביותר מדרום לסוריה, חזק אפילו מהמלך הסלווקי.”
“בכל זאת אתה מתעמת עם הפרושים, רוב העם תומך בהם, אתה חייב להשלים איתם, יהודה אינה יכולה לשגשג ללא תמיכת מנהיגי הפרושים.”
“כמה גדודים יש למנהיגי הפרושים?”
“אף לא אחד.”
“ולכן אסלק אותם מהסנהדרין, החוקים שלהם מרגיזים אותי. במקום חוקי התורה, הם המציאו את מסורת אבות, הם הופכים דברים פשוטים למסובכים, אחיך מרגיז אותי יותר מכולם.”
“עדיין רוב העם תומך בפרושים וגם באחי.”
“כן, הם מוכרים שקרים על שכר ועונש בעולם הבא, כך הם מפתים את ההמונים הנבערים. בספרים שלנו, יש הוכחות לכך שאין עולם הבא ואין גמול, העולם הבא הוא תורה של עובדי האלילים היוונים ושל עובדי האש של זרתוסתרא.”
“איפה נכתב בספרינו שאין עולם הבא?”
“החכם באדם קהלת בן דוד כתב, כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים, שֶׁיָּמֻתוּ; וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח, זִכְרָם. גַּם אַהֲבָתָם גַּם-שִׂנְאָתָם גַּם-קִנְאָתָם, כְּבָר אָבָדָה; וְחֵלֶק אֵין-לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם, בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. האם יש הוכחה ברורה מזה?”
“הבלים או לא, זה מה שהעם רוצה.”
“העם מטומטם ולכן העם ישלם.”
“מה כוונתך?”
“לאחר חג הסוכות, בסיום עונת המלחמות, יסגרו כל בתי הכנסת שבהם מלמדים את הבלי הפרושים, כל חכמי הפרושים יצטרכו לשטוף רצפות במקום לשטוף בהבלים את מוחם של הנבערים מדעת.”
“אתה משחק באש, האש תשרוף את הממלכה.”
“שלושה גדודים של שכירים קיליקים, יכבו כל אש שיציתו הפרושים,” גברים חושבים מאשכיהם.
“אתה יכול לעשות כמעט הכול עם חנית וחרב אך לא תוכל לשבת עליהם.”
המלך צחק צחוק גדול, “שלומית אלכסנדרה, עדיין לא נס ליחך.”
המלך החליט כי השנה יפרע מהפרושים המאוסים עליו. בתפקידו ככהן גדול הקריב את קורבן הפסח, אך אין ספק שהקורבן הגדול שהקריב היה האיחור לצאת למלחמותיו האהובות. אחרי החג הוא סילק מהסנהדרין את כל הפרושים, ביניהם את אב בית הדין, הלא הוא אחי שמעון.
שוב אמרתי לו שהוא משחק באש, המלך גיחך מול פני. הוא חיכה זמן קצר, כשראה שהפרושים רועדים מהקיליקים שלו, יצא למלחמות האהובות שלו. הוא חזר לחג מתן תורה, שוב הקריב את קורבן החג. הפעם החליט לסגור כמה בתי כנסת, ביניהם את בית הכנסת של אחי שמעון.
מחיתי בפניו על מעשיו והזהרתי אותו מהתוצאות. הוא הזמין אותי לחזות במצעד הגדודים הקיליקים בחוצות ירושלים. לכאורה הייתה העיר שקטה, הפרושים התחבאו בחוריהם, אך היה מתח באוויר. בכל זאת חזר המלך אל מלחמותיו.
המלך חזר לקראת יום התרועה, ביום הכיפורים עשרה ימים אחר כך, המלך שהיה גם הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים, שום הרגשת קדושה לא הייתה שם, היה מתח באוויר, מתח שאיים לפרוץ גבולות, רק הגדוד הקיליקי מנע התפרצות אלימה.
לאחר יום הכיפורים ערך המלך סעודה גדולה, גם אחי שמעון הוזמן אליה.
“האם אאתר להזמנת המלך?” שאל אותי אחי.
“אינני מציעה לך להעדר מהסעודה.”
הוא הגיע, המנה העיקרית הייתה נתח בקר משובח בחמאת עיזים.
“עכשיו תראה מה כוונתי שהפרושים הופכים דברים פשוטים למסובכים,” אמר ינאי לאחי שמעון, “בתורה שלנו כתוב לא תבשל גדי בחלב אימו, אתם הפרושים הפכתם זאת לאיסור מוחלט על בישול ואכילת בשר וחלב יחד.”
“אז כצדוקי אתה אוכל בשר וחלב יחד.”
“אני אוכל זאת כיהודי שומר תורה ומצוות, גם אתה תאכל זאת, אם תסרב, שני עבדים יפתחו את פיך וידחפו את המעדן לגרונך.”
“אדוני המלך, אינך יכול לאלצו לאכול מאכל האסור עליו,” התערבתי.
“אני יכול לעשות כרצוני.”
“אחותי, אין לי צורך בהתערבותך, אוכל את התועבה הזאת.”
“אני רוצה שאתה וכל האספסוף הפרושי תדעו, המלך אוכל בשר וחלב ונהנה מכך, הכול לפי חוקי התורה.”
שמעון אחי אכל את המנה שהוגשה לו ויצא החוצה להקיא, הוא לא חזר לסעודה.
שוב התערבתי, “הזהר מלהתגרות בהמון העם, ברחבת המקדש, שמעתי את ההמון מתכונן לפגוע בך, רק הגדוד הקיליקי מנע מההמון לבצע את זממו.”
“אם כך כשאבוא לבית המקדש בחג הסוכות, יהיו שם גדוד קיליקי וגדוד פיסידי.”
“אני מציעה שתחדל מתוכניתך לסגור את בתי הכנסת, ותפתח אל אלה שכבר סגרת.”
“לפתוח? מדוע? הרי זה הרעיון הטוב ביותר שהגיתי, לעם לא יהיה היכן ללמוד את הבלי הפרושים, והם יחזרו לאמונה היהודית האמיתית.”
“ואם העם ימשיך להאמין בדרכם של הפרושים?”
“זה יהיה סימן שהעם אינו ראוי לאמון המלך ויש להחליף את העם,” המלך פרץ בצחוק גדול, האמנתי שהתבדח, אם כי כבר לא הייתי בטוחה מתי הוא רציני ומתי הוא חומד לצון.
חג הסוכות הגיע, המלך הכהן הגדול עלה להקריב את קורבן החג. ההמון היה נרגן, רק חניתות הקיליקים מנעו את ההסתערות על המלך. ואז יצא מבין ההמון יהודה בן גבירה, אחד מזקני הפרושים שפוטר מהסנהדרין, הוא הטיח במלך,
“ינאי המלך, רב לך כתר מלכות. הנח כתר כהונה לזרעו של אהרון[BR1] !”
“גם אני מזרעו של אהרון,” השיב ינאי.
“אתה בן אישה שבוייה, אימך חללה.”
“תפשו את הזקן,” פקד המלך על הקיליקים.
“חיים ומוות ביד הלשון.”
שני קיליקים פערו את פי הזקן לרווחה, קיליקי שלישי נעץ קרס בלשונו ומשכה החוצה, קיליקי רביעי כרת את הלשון בפגיונו ונתנה למלך שזרקה באוויר, כלבו המצרי החדש אנוביס השני זינק ובלע אותה, מלקק את הדם משפתיו.
“זה יהיה עונשו של כל הולך רכיל,” הרעים המלך בקולו מול הקהל הנדהם.
המלך ינאי אולי שכחת, יהודה בן גבירה אינו הסריס ארמיניוס קשישא, וההמונים ברחבת המקדש אינם עבדיך הנרצעים והמתרפסים.
לפתע נשמע רחש בקהל, “בן אישה שבויה,” צעק מישהו, הקהל החל מצטרף אל הקריאה כאיש אחד ובקצב,
“בן אישה שבויה… בן אישה שבויה.” ההמון החל לרגום את המלך באתרוגים. המלך פקד על גדודיו לטבוח בהמון, דמם של כששת אלפים אנשים התערבב בדם הקורבנות. גופותיהם נערמו ברחבת המקדש. המלך המשיך בטקס הקרבת הקורבנות כאילו מאום לא קרה. שמשון ודלילה זכו בארוחות משופרות.
כשחזר המלך לארמון אמרתי לו שוב,
“אתה חייב לפייס את הפרושים, לא הכול תשיג בחרב.”
“אפייס אותם בעוד גדוד קיליקי.”
המועצה באשקלון
אנטיפס
לפני כחודש הגיעו המלך והמלכה למארשה לביקור השנתי. המלכה בדקה את ספרי החשבונות,
“אנטיפס, למה ירדה גביית המס משיירות הנבטים?”
“מאז שהמלך ינאי החריב את עזה, עובר הסחר הנבטי לנתיב מזרחי לכיוון דמשק.”
“מה צריך לעשות כדי שהסחר יחזור לאשקלון ולנמלים שלנו?”
“יש להוריד את המיסים שלנו ושל העיר אשקלון, אולי זה ישכנע את עבדת מלך הנבטים להחזיר את הסחר כמקודם.”
המלכה ציוותה עלי לצאת מהאולם לצורך התייעצות עם המלך. אחרי זמן קצר נקראתי חזרה.
“אנחנו נזמן מועצה באשקלון, אתה תהיה נציג יהודה כמו כן ישתתף נציג של העיר ונציג של עבדת מלך הנבטים.”
“תודה על האמון מלכתי, האם אורשה לקחת את שני בני לאשקלון?”
“תוכל לקחת אחד מהם, השני ימתין בארמון בירושלים. אם יעלו בראשך מחשבות בגידה, הוא יימסר לזרח הכושי.”
ביציאה מהאולם שמעתי את המלך אומר למלכה, “בעונת המלחמות הבאה, אכבוש את העיר גדרה בגולן ואשתלט על דרך השיירות לדמשק.”
“הזהר בדבריך,” השיבה המלכה, “אין לו אשכים, אך אוזניו ארוכות.”
לפני כשבועיים הגיעה אלי ההזמנה למועצה באשקלון, נציגו של עבדת היה אציל נבטי בשם רבאל, יחד איתו באה בתו קיפרוס בת השמונה. אנטיפטר בני בן התשע וחצי שבא איתי היה ממש מאוהב באצילה הנבטית. בדיונים הגענו להסכם על הפחתת מיסים, הסכם אותו היו צריכים לאשר המלך ינאי והמלך עבדת. במשתה שערך ראש הפוליס באשקלון, ישבתי ליד הנבטי, כשכולם היו שתויים, העברתי לו מכתב אל המלך עבדת. התפללתי לקוס בכל מעודו שהדבר לא יתגלה למלך ינאי או למלכה שלומית. פיליון בני היה בן ערובה בירושלים, שיניהם וטופריהם של שמשון ודלילה חדים כתער.
שנה 49 לעצמאות יהודה – (93 לפנה”ס)
תוכן העניינים
מרד הפרושים
שלומית
בפתיחת עונת המלחמות, הובס המלך ינאי בגדרה שבגולן על ידי עבדת מלך הנבטים וחיל הגמלים שלו, המלך חזר מושפל, מעולם לא הובס כך. בירושלים חשבו שנהרג, תהלוכות שמחה של הפרושים בהנהגתו של אחי שמעון צעדו ברחובות. עם שרידי צבאו דיכא אותם המלך באכזריות, היה אסור לו להפגין חולשה בעת הזאת.
ינאי ציווה להביא אליו את שמעון בן שטח,
“את הבוגד יש לצלוב,” אמר לי ולכול מקורביו.
שמעון בן שטח
“מי לה’ אלי!,” קראתי כמו מתתיהו החשמונאי מול הסוגדים לצלם, כמו משה רבינו מול הסוגדים לעגל הזהב.
נמלטתי מירושלים, פרושים רבים הצטרפו אלי, הרי גופנא התלולים סיפקו לנו מחסה כמו ליהודה המכבי שנמלט לשם מפני חיילי אנטיוכוס אפיפנס לפני יותר משבעים שנה. בהרים התלולים אימנו גדודי חיילים בני תורה. כשהרגשנו מוכנים פתחנו במרד.
הגמלים של עבדת
אנטיפס
כהרגלנו ביום השנה לשריפת אדורה, הלכנו הלנה ואני לחורשה הקסומה תחת עץ הזית, חתכתי בסכין את שרידי החבל ששרד את התליה הגדולה, טבעת של החבל נותרה על בד האלון, כמו מתריסה נגדי, אני אשאר פה על אפך וחמתך.
חודש אחר כך קיבלתי ידיעה שהרנינה את לבי, ‘המלך ינאי הובס על ידי חיל הגמלים של עבדת בגדרה שבגולן.’ חשתי גאווה במכתב שהעברתי למלך הנבטים, כתבתי על תוכניתו של ינאי.
אחרי שהובס וכמעט כל צבאו הושמד, חזר ינאי מושפל לירושלים. הפרושים שהמלך דרס ברגל גסה התקוממו נגדו. איחלתי הצלחה לשני הצדדים. אולי בקרוב אהיה מלך אדום העצמאית? במקום להתכונן לביקור השנתי של המלך באדום, קיבלתי הוראה לסגור את בית הכנסת במארשה. חכם בנימין שלימד בבית הכנסת מזה תשע עשרה שנים, לא היה חכם כל כך גדול, מצד אחד ריחמתי על הזקן, מצד שני שמחתי לסגור את בית הכנסת, סמל הכיבוש היהודי במארשה. התחלתי כבר להגות בטיהור מקדשו של קוס האלוהי וחנוכת מזבחו. במצב רוח מרומם הלכתי עם הלנה לחורשה הקסומה והתעלסנו תחת עץ הזית העתיק.
בגידה במלכות
ינאי
יצאתי למחוץ את הבוגדים, הפחדנים העלובים האלה נמלטו צפונה, רדפתי אחריהם. לא העליתי בדעתי שהבוגדים הללו יחברו לאויביה המרים ביותר של יהודה הסלווקים, בהנהגת מלכם דימיטריוס. שלחתי יונה למלכה בירושלים, וביקשתי שתשלח יונה לקטסיפון, הגיע הזמן שהברית עם הפרתים תועיל במשהו ליהודה.
בקרב שנערך ליד שכם, הביסו אותי הסלווקים ובני בריתם הפרושים הבוגדים. הדרך לירושלים הייתה פתוחה בפני הסלווקים. כמה ממפקדי הגדודים של הפרושים, הבינו את עוצמת הבגידה וחברו אלי עם חייליהם, כך עצרתי את מצעד הסלווקים לירושלים.
מפקדי הפרושים שחברו אלי, סיפרו לי ששמעון בן שטח היה נחוש להילחם לצד דימיטריוס כדי שיכבוש את ירושלים, הסלווקים הבטיחו לו את משרת הכהן הגדול בבית המקדש.
רץ הגיע אלי והביא לי מכתב מהמלכה ‘יונה הגיעה מקטסיפון, הפרתים שלחו צבא לנהר הפרת. אחרי כמה ימים נסוג דימיטריוס. התכוונתי להסתער על הגדודים הפרושים שנשארו עם בן שטח, אך גדודי הפרושים שחברו אלי החליפו צד פעם נוספת בוגדים יישארו בוגדים גם אם לפעמים יתחזו כנאמנים למלכם.
נסוגותי לירושלים להגן עליה מפני הפרושים הבוגדים. הבנתי שזו תהיה מלחמה ארוכה ומרה. לא היו לי חיילים כדי להגן על כיבושי בעבר הירדן, נסוגותי משם והשארתי את השטח לנבטים. כך קורה שאתה נלחם בבוגדים מבית. למרות המצב ידעתי, לא חשוב כמה זמן תארך המלחמה, בסוף אמחץ את הפרושים הבוגדים.
“התפייס עם הפרושים,” הציעה לי שוב המלכה.
“עכשיו כשאני חלש זה יתפרש ככניעה לאספסוף, את הבוגדים יש להשמיד.”
ידעתי, שמעון בן שטח ילחם בי עד הפרושי האחרון. שלחתי לו הזמנה להתייצב מולי לקרב. “בוא ונראה איך תגן עליך התורה מחניתי ומחרבי,” כמובן שהגיבור מול המכשפות, זה שהשתין בטוניקה שלו כשעמד מול הקלע שלי, לא נענה לאתגר. הוא ידע שחניתי חדה מכל פלפוליו במסורת אבות.
נשים וילדות במלחמה
שלומית
בזמן המלחמה נעדרו המלך ואבשלום תקופות ארוכות ברודפם את הפרושים.
“את יכולה לפתוח את הדלת בין האגף שלכם לשאר הארמון,” אמרתי לחוגלה, “כך תרגישו פחות בודדות.”
“תודה לך מלכתי.”
“האם אינך חשה בודדה בלילות הארוכים?”
“אני חשה בודדה, אך אולי זו לטובה, איני חשה את שוט הרוכבים על גבי וגם התאומות כך.”
דבריה זעזעו אותי. לאחר כמה דקות של התלבטות, הצעתי לה את אשר תכננתי מראש להציע.
“גבירה מאשקלון מוכרת את סריס אפסוס שלה, האם תרצי שארכוש לך אותו?”
“מה מיוחד בסריסי אפסוס?”
“הם יכולים לבעול אישה, אך לא לעברה.”
הבעת פליאה עלתה על פניה של חוגלה ופניה אמרו אינני מבינה.
“באפסוס,” אמרתי, “ישנו רופא החותך את צינור הזרע ולא את האשכים, הוא מספק שירות חשוב לגבירות הנכבדות בכל העולם התרבותי, הסריס יכול לישון איתך במיטתך.”
“תודה לך מלכתי, אך לא. סריס אפסוס הוא בסך הכול צלם זכר, אם כבר אישי נעדר מהבית, אני רוצה אהבה אמיתית של גבר.”
“אישך יבין צלם זכר, הוא לא יסלח על אהבת אמת.”
חוגלה הייתה נסערת, חשתי בכך בכל מעודי.
“לא חוויתי מימי אהבת אמת, האם איני ראויה לה?” קולה של חוגלה היה נרגש.
“אין מישהי הראויה כמוך לאהבת אמת, אך הולכי רכיל ילהגו בלשונם.”
“אמצא לי את הזמן שאף אחד לא יראה אותי.”
“חוגלה, גם אם תמצאי את הזמן הזה, הרי אישך עלול לחזור באחד הלילות ואת לא תהיי בבית, או גרוע מזה הוא ימצא בבית את אהובך.”
“אל אף הכול, אני רוצה את אהוב ליבי.” באחת הבנתי, לחוגלה יש גבר.
“חוגלה, מי הוא אהובך?”
“צדוק הכהן, המחליף את הכהן הגדול ינאי בצאתו למלחמותיו.”
“אם הדבר ייוודע, זו תהיה השערורייה הגדולה בתולדות ירושלים.
“אף אחד לא יודע, גם את עם כל רשת המודיעים והמרגלים שלך לא ידעת.”
“אני מקווה שאת יודעת את אשר את עושה.”
שנה 50 לעצמאות יהודה – (92 לפנה”ס)
תוכן עניינים
יתומה מאב ואם
מרים בת אבשלום
הייתי בת חמש שפרצה המלחמה. אבא יצא להילחם עם אחיו המלך. לילה אחד כשאמא נעדרה, חשנו בודדות. אזרתי אומץ, אחזתי בידה של דבורה ושתינו הלכנו לחדר משכבה של המלכה. עקפנו את השומר המנומנם, נכנסנו למיטתה והתכרבלנו בחיקה החם והמזמין.
“סבתא, אמא לא בבית, אנחנו לא רוצות להיות לבד,” כך עברו הלילות הארוכים, שאמא נעדרה.
בלילות שבהם הייתה אמא בבית, צפיתי בה. לאכזבתי היא הייתה הולכת לישון לבדה. לבסוף חדלתי לזחול לחדרה.
באחד הלילות הייתי צמאה, הלכתי לכד המים ומזגתי לעצמי ספל. לפתע ראיתי את אמא הולכת לדלת, היא אמרה משהו לשומר. אחר כך הלכה לחדר משכבה, כאשר גבר גבוה עטוי גלימה הלך בעקבותיה. חיכיתי כמה דקות, זחלתי לחדר והתחבאתי מאחורי הווילון. נרות דלקו בחדר והפיצו אור רך ונעים. אמא והגבר שוחחו.
“הילדות יכולות לראות אותי,” אמר הגבר.
“הן מזמן ישנות, חוץ מזה מה הן כבר מבינות?”
“מה שאת הבנת כשהיית בגילן.”
“אני הייתי ילדה רעה, הן ילדות טובות.”
“אשרי המאמינה.”
לא האמנתי, אמה לא ידעה כלום על הוראציו. הגבר, שלימים נודע לי שהוא מחליפו של הכהן הגדול, החל לפשוט את בגדיו, קודם פשט את גלימתו, לאחריה התיר פיסת בד שעליה אבנים נוצצות, לימים נודע לה שזה החושן, אחריו את האפוד, לבסוף נותר במערומיו.
אמא פשטה את בגדיה גם כן. הם התעלסו, כמו שראיתי את אמא ואבא, אך נראה היה לי שאמא חשה כמוני, כאשר הייתי אביגיל של דוד המלך, שלא כמו עם אבא. כשסיימו לבשו אמא והגבר את בגדיהם ויצאו מהחדר, חמקתי בעקבותיהם, אמא ליוותה אותו אל השער, הם התנשקו ארוכות לפרידה, חמקתי מרוגשת למיטתי.
המלחמה נמשכה, הייתי כמעט בת שש אך לא שבעתי מצפיה בלילות האהבה של אמא והכהן הגדול.
צפיתי בהתרגשות פעם נוספת באמא ובכהן הגדול, שמעתי את קולות האהבה המרגשים. לפתע ראיתי צל עובר בחדר. קפאתי במקומי מפחד. הצל החזיק חנית בשתי ידיו ונעץ אותה בעוצמה בגבו של הכהן הגדול, הוא השמיע חרחור ונדם, גם אמא שהייתה תחת הכהן הגדול השמיעה חרחור, דם זרם מפיה.
“אבשלום,” לחשה בחרחור ולא יספה. צרחתי באיימה. אבא הפנה אלי את עיניו האפלות. הוא שלף את החנית מגבו של הכהן הגדול והפנה אותה לעבר גרוני.
“שלא תעזי לומר למישהו את מי ראית כאן.”
הוא ניגב את חניתו מהדם, אחר כך נטל את קופסת התכשיטים של אמא, את החושן של הכהן הגדול ויצא מהחדר. רגלי רעדו, דקות ארוכות לא זזתי ממקומי, השתנתי והקאתי מאחורי הווילון, גם זרם עז של צואה ברח מאחורי ללא שליטה. כשלתי אל משכבה של המלכה, כולי סחי וסירחון.
שלומית
באשמורת השנייה, הרגשתי טלטלה קלה בכתפי, התעוררתי, צחנה שררה בחדר, מרים בת השש, עמדה שם ובכתה. הסירחון עלה ממנה, הבנתי שמשהו נורא עבר עליה. קמתי ממשכבי וחיבקתי את הילדה. ללא אומר ודברים הובילה אותי מרים לחדר משכבם של הוריה.
ראיתי את הכהן הגדול שרוע על בטנו מעל חוגלה אם התאומות ששכבה על גבה. שניהם היו בתנוחת אהבה, מתים, דקירה אחת מיומנת נראתה על גבו של הכהן הגדול, הבנתי שהדקירה חלפה גם דרך חזה של חוגלה. נגעתי בכתפה של חוגלה שהחלה להתקרר, שריריה החלו להתקשות. המחשבות רצו בראשי, אסור שימצאו אותם כך. חוגלה אינה ראויה שידברו עליה כנואפת, רצח הכהן הגדול בנסיבות אלה, עלול לעורר מהומות.
דבר ראשון היה עלי לדאוג לילדה המסכנה שחוותה את הנורא ביותר. הערתי את האומנת של הילדות, זו קמה מרוגזת ואפופת שינה אך כשראתה אותי התנצלה מיד.
“קחי את הילדה למרחץ הגדול בארמון,” אמרתי לה, “רחצי אותה הייטב והלבישי אותה בכותונת נקיה, אחרי שתסיימי הביאי אותה לחדרי, ארמיניוס הצעיר שלי יביא לה משחקים לשם. אסור לה לצאת מהחדר עד שאחזור, אסור לך לדבר עם אף אחד ללא רשותי.” חיבקתי פעם נוספת את הילדה המבועתת.
אחר כך הלכתי אל שער האגף אל הרחוב והברחתי אותו מבפנים, אסור להשאיר את דבורה לבדה כשהשער פתוח. תמיד הייתי תמיד נקיה ומבושמת, הפעם הרחתי מכל מה שספגתי מכותנתה של מרים, לא היה זמן למרחץ היית חייבת לפעול מהר. בכל זאת הלכתי למרחץ הפרטי שלי, שטפתי את עצמי במהירות ולבשתי שמלה נקיה. הריח עדיין ליווה אותי.
הערתי שניים מהעבדים שאימת לשונו של ארמיניוס קשישא היית עליהם. כשהיו ערניים מספיק אמרתי להם, “אתם תבצעו משימה חשובה וסודית, אם תתחילו ללהג בארמון על מה שתעשו, גורל לשונכם יהיה כגורל לשונו של ארמיניוס וגורל אשכיכם יהיה כגורל אשכיו של אנטיפס, לא אברר מי משניכם אשם, אני ברורה מספיק?”
“ברורה מאוד הוד מלכותך.”
לקחתי איתי בקבוק של מרקחת שינה, הובלתי את העבדים לאגף של חוגלה ואבשלום, וסגרתי את הדלת הכבדה לאגף שלהם, אסור שמישהו בארמון יכנס במקרה לאגף. הובלתי את העבדים לחדר המשכב.
“הפרידו ביניהם,” לחשתי לעבדים.
הלכתי לשער האגף, פתחתי אותו בזהירות ויצאתי החוצה, חיפשתי את השומר, הוא היה מוטל מת, דקירה מיומנת בחזה. חזרתי פנימה, הברחתי שוב את שער האגף ובדקתי בחדר הילדות, דבורה ישנה עם חיוך המלאכים על פניה, ליתר ביטחון מרחתי ליד אפה את מרקחת השינה, אסור שהיא תתעורר עכשיו. חזרתי לחדר המשכב.
“למה הם עדיין מחוברים?” לחשתי בזעם לעבדים.
“אברו של הגבר לכוד אצל האישה, איננו יכולים להפריד ביניהם,” לחש לי אחד העבדים.
נגעתי בשתי הגופות, הן היו קרות ונוקשות, הכרתי את נוקשות המוות משדות הקרב. לא היה זמן לחכות שקשיון המוות יחלוף.
“לך למטבח והבא את הסכין החדה ביותר,” לחשתי לעבד. הוא חזר עם הסכין בידו.
“הפכו את שניהם על הצד,” ציוויתי בלחישה.
“אחוז במותני הגבר,” פקדתי על האחד.
“ואתה במותני האשה,” לחשה לשני.
“משכו בעדינות שניכם,” לחשתי.
נוצר רווח קטן בין הגופות, הושטתי את ידי, כמו אלכסנדר הגדול התרתי את הקשר הגורדי באבחת סכין, ליטרת הבשר של הכהן הגדול שהייתה בתוכה של חוגלה במותה, תהיה שם גם בקבורתה.
“הלבישו את הגבר בבגדיו,” פקדתי בלחישה, “שימו לב שריריו נוקשים.”
שמתי לב לכך שהחושן המשובץ אבנים יקרות, חסר בלבושו של הכהן הגדול. החלטתי שאני זאת שאלביש את חוגלה, לבי לא נתן לי לתת לעבדים לגעת בה פעם נוספת.
כשהייתה חוגלה לבושה, עשיתי קרע באריג, מעל מקום הדקירה בחזה של חוגלה, כך עשיתי גם בפצע היציאה מגבה, מרחתי את שני הקרעים בדם קרוש. אותו הדבר עשו העבדים בלבושו של הכהן הגדול.
“מצאו סדין גדול,” לחשתי לעבדים. הם מצאו שני סדינים גדולים.
“קפלו את הגבר במותניו,” פקדתי.
הם קיפלו אותו, אך שריריו הנוקשים החזירוהו למצבו הראשוני. “קישרו את רגליו לצווארו,” פקדתי.
הם עטפו את גופתו הקשורה בסדינים ועמסו אותו על גבם. כך יצאנו לרחוב, פעם נוספת הבטתי לתוך האגף, הכול נראה שקט. נעלתי את השער, הייתי חייבת להגן על דבורה. השומר הדקור שכב במקומו. הרחוב היה שקט, השחר החל לעלות.
הלכנו כברת דרך קצרה לביתו של הכהן הגדול, דפקתי בשער, שומר מנומנם פתח אותו.
“קרא לגבירתך מיד!” פקדתי, שמתי דינר זהב בכף ידו. “זו מקדמה על שתיקתך.”
“לפקודתך הוד מלכותך.”
פקדתי על העבדים להכניס את הגווייה לחצר ולנעול את השער אחריהם. השומר חזר אחרי דקות אחדות יחד עם גבירת הבית המנומנמת.
“בסדינים האלה עטוף אישך הנואף, על תשאלי עכשיו שאלות, אסביר לך אחר כך.”
לאחר שיצאה מההלם לקחנו את גווייתו של הכהן הגדול למיטתו והשארנו אותו שם שוכב שלוו על גבו, כאילו עדיין ישן. הסברתי לאשה בדיוק מה קרה, והבטחתי לה קצבה נדיבה, היא הבינה מה עומד על כף המאזנים, חשפתי בפניה את ערוותו של הכהן הגדול.
“אני אשלח את האיש שיטפל בגווייה,” אמרתי, הוא ישמור על לשונו. עבדי חייכו.
“הסבירו לשומר הבית המחכה מחוץ לחדר למה כדאי לו לשמור על לשונו,” אמרתי לעבדי.
השארנו את הגווייה וחזרנו. נכנסנו בשער הקטן של האגף. העבדים העלו באש את הסדינים המוכתמים בדם וניקו את כתמי הדם מהרצפה. הרחתי ריח של קיא צואה ושתן, הלכתי בעקבות הריח אל מאחורי הווילון העבה בחדר המשכב, שם ככל הנראה התחבאה מרים. ציוויתי על העבדים לנקות גם שם.
הלכתי אל האחראי על הביטחון בארמון, הלא הוא גדליה הזכור לטוב. הובלתי אותו לחדר משכבם של אבשלום וחוגלה והסברתי לו הכול, מהיותו שומר סוד מטבעו לא חששתי, הוא הבין בדיוק לאיזה מסקנה עליו להגיע על שתי הרציחות הלילה.
הלכתי למרחץ עם ארמיניוס הצעיר. זו הייתה רחצה ארוכה לשטוף מעלי את הלילה הנורא הזה ואת ריחותיו הנוראים.
חזרתי לחדרי, מרים בת החמש שיחקה שם, ניכר בה שהיא נרגעה במקצת. שלחתי את האומנת אל דבורה וקראתי לילדה לישון, יחד נרדמנו חבוקות אחרי הלילה המסויט שעברנו.
שהתעוררנו משנתנו, הגישו לנו העבדים ארוחת בוקר טובה. חיבקתי את הילדה, שהייתה רגועה למדי בהתחשב בחוויה שעברה. ביקשתי ממרים לספר את מאורעות הלילה.
מרים בת אבשלום
סיפרתי לסבתא הכל, אך אמרתי שאיני יודעת מי הרוצח. פחד החנית מול גרוני מנע זאת ממני. רק לתאומה שלי סיפרתי, אחרי שהשבעתי אותה באלף שבועות לא לספר לאף אחד.
זה היה הלילה שבו הפך אבא לאויבנו המר. איחלנו לו שהפרושים יהרגו אותו וישתו את דמו. ביום אחד הפכנו ליתומות מאמא ואבא. מיום זה כינינו אותו השטן. חוץ מאשר האחת את השנייה נשארה לנו בעולם נפש אחת, המלכה מעכשיו קראנו לה לא רק סבתא אלא גם אמא.
שלומית
הלווייתו של הכהן הגדול נערכה עוד באותו היום. הוא נטמן בקברי משפחתו. יומיים אחר כך נערכה הלווייתה של חוגלה. המלך הסכים להפסקת אש עם המורדים לאחר שכמעט מחץ אותם ליד גבעון. הדבר איפשר למורדים לחמוק מהמצור.
המלך ואבשלום הגיעו להלוויה. אבשלום רצה לקוברה במודיעין בקברי המשפחה. אני התעקשתי שהיא תקבר בקברים המלכותיים בירושלים בסרקופג מפואר. בסוף ניצחתי.
מרים בת אבשלום
אחותי ואני צעדנו אחרי גופתה של אמא, נצמדנו למלכה, היא חיבקה אותנו. השטן ניסה להתקרב אלינו,
“נברח מהשטן,” אמרתי לאחותי, התחבאנו תחת שמלתה של המלכה. השטן התרגז, אמא אמרה לו שיניח לנו עכשיו. אהבתי את הריח החם והמבושם של המלכה תחת שמלתה.
שלומית
הייתה לי תחושה כמעט ודאית שהרוצח הוא אבשלום.
“מלכי, היכן היה אבשלום בליל הרצח?”
“באוהל שלי ליד גבעון, עד לאשמורת שלישית, תכננו את יום הקרב הבא.”
חשדתי שתשובתו הייתה מתואמת עם אבשלום, הדבר הכעיס אותי. בתסכול נורא קראתי,
“אתה מחפה על רוצח נתעב!” המלך נראה כמי שמאבד את בטחונו, אך הוא מיד חזר לעצמו.
“שלא תעזי להוציא את דיבתו של אחי הגיבור. כשאת טובלת במנעמי הארמון, הוא מציל את הממלכה מהבוגדים שאחיך עומד בראשם.”
“אבשלום חייב להיחקר.”
“רק מוחך ההוזה טופל אשמה על אחי, בואי נניח שאחי הרג את אשתו, למה שיהרוג את הכהן הגדול בביתו?” אם הוא מתואם עם אבשלום, הוא יודע בדיוק מה קרה באגף של אבשלום וחוגלה.
המלך המשיך, “אורה לגדליה למצוא את הרוצח ויהי מה.” הוא דיבר עם גדליה האחראי על הבטחון, הוא יודע שחוגלה והכהן הגדול נרצחו באותו המקום ובאותה דקירה מיומנת.
שלושה ימים אחר כך נתפס פרושי שבחקירתו הודה שהוא שביצע את שתי הרציחות, הוא סיפר שחדר לביתו של הכהן הגדול ורצח אותו, לקח את החושן כדי להעניקו לשמעון בן שטח, האמור להתמנות לכהן גדול. את חוגלה רצח כדי לפגוע באבשלום אויב הפרושים. הוא נטל את תכשיטיה של חוגלה כדי לממן את המלחמה במלך. החושן והתכשיטים הוצגו ברחבת המקדש כהוכחה לאשמתו.
לשונו נעקרה והוא נצלב. למראה ציפורניו העקורות, הבנתי, שאם היה נשאל על כך, היה מודה ברצח נבות היזרעאלי. המלך הכריז קבל עם ועדה שהוכח פעם נוספת שהפרושים הם בוגדים ובני מוות.
המלך הוכיח שכמו אחי שמעון גם הוא יודע להפוך משפט למשפח.
האירוע חיזק את חשדי שאבשלום הוא הרוצח, אך לא הייתה לי הוכחה.
ידעתי שאסור לי לדרוש חקירה אמיתית, הרי גם אני עיוותתי משפט, הייתי פוגעת ביקרים לי, חוגלה והתאומות. יש מקרים שבהם משפט הצדק יכוף ראשו מול משפט ההיגיון והחמלה.
ביקשתי מאבשלום שכל עוד הוא עסוק בלחימה, יתגוררו התאומות היתומות ואומנתן באגף המלכים.
מרים בת אבשלום
אמא שלומית הרשתה לנו לישון אתה במיטתה. באחד הלילות העירה אותי אחותי ולחשה, “איכס, הרטבת אותי,” התמלאתי בושה, כבר ארבע שנים שלא הרטבתי. סבתא התעוררה, “בואו אתי למרחץ.” פעם ראשונה ראינו אותה בעירום, היא הייתה יפה כמו אמא חוגלה. ארמיניוס הצעיר סייע לנו במרחץ. חזרנו לחדרה של המלכה, הסדינים הוחלפו והדיפו ריח טוב.
“בואו נחזור לישון,” אמרה אמא, “עדיין לילה.” אהבתי למלכה עלתה על גדותיה, הייתי בטוחה שהמלכה לא תרשה לנו יותר לישון אתה, הנחתי את ידי על השד החם שלה ונרדמתי.
אנוביס הארור
אנטיפס
השנה בפעם השנייה מאז מוניתי למושל אדום, לא באו המלך והמלכה לביקורם השנתי במארשה. נראה שהמלחמה בפרושים גוזלת את כל זמנם ומרצם. שש שנים לאחר הביקור הראשון של הזוג המלכותי כתב לי ארמיניוס,
‘בעוד שנה נוכל להטביע את הכלב הארור אנוביס, הבטח לי שאקבל את המשימה, אעשה זאת בשמחה.’
“לא נעשה זאת, אנטיפטר ופיליון אוהבים את הכלב.”
לא היינו צריכים לחכות לאפשרות להטביע את הכלב הארור, הוא החזיר את נשמתו החוטאת בדרך כל בשר. הילדים בכו, הם רצו לקבור אותו בגן הארמון, ארמיניוס ואני שמחנו. ארמיניוס הכניס את גופתו לאמבט דבש וכך שלחנו אותו לירושלים. הכלב הנורא הזה לא יזיל עלינו את רירו המאוס. שנינו קיווינו שלא נראה אותו יותר לעולם, אבל זכרתי מה שאמר המלך בביקורו הראשון, ‘הוא יהיה נוכח בחייכם, כל עוד אני חי’ בליבי קיוויתי שהמלך ייהרג במלחמה ואז אצוד שתי ציפורים באבן אחת. מעניין מה המלך זמם לפני שבע שנים. קיוויתי שהמלחמה בפרושים, לא תשאיר למלך זמן לתעלול שתכנן.
שנה 51 לעצמאות יהודה – (91 לפנה”ס)
הביקור המלכותי השישי
אנטיפס
כאילו בסיום של עונת מלחמות רגילה, למרות מלחמתו הנואשת של המלך בפרושים, כמה חודשים אחרי שאנוביס החזיר את נשמתו לאלוהיו המצרי, הגיע הזוג המלכותי לביקור. זה לא היה ביקור רגיל השיירה המלכותית נכנסה למארשה כמו בטקס מצרי דתי, בראש השיירה על כן מפואר שנישא על עגלה שנגררה על ידי ארבעה עבדים, ניצב אנוביס, לא נע ולא זע כאל אנוביס עצמו. הזוג המלכותי נכנס לארמון המושל והעניק לי את אנוביס, האם זה פסל? מיששתי אותו, הייתה לו פרווה וגם ריח מוזר.
“זוהי גופתו החנוטה של אנוביס,” אמר המלך בעליצות, “מיטב המומחים בממפיס חנטו אותו.”
העבדים הורידו את הכן ועליו אנוביס בחדר האירוח שלי. “ידעתי שהעדרו של אנוביס מחייכם יעציב אתכם,” אמר המלך בעליצות מופגנת. אנטיפטר שהיה בן השתים עשרה עשר ופיליון בן האחד עשרה שהתאבלו על מותו של אנוביס, דווקא שמחו על חזרתו.
שנה 52 לעצמאות יהודה – (90 לפנה”ס)
עשה לך חבר
אנטיפס
השנה לא נערך הביקור המלכותי השנתי, שמחתי, אולי הפרושים יכריעו את הקיליקים של המלך? אולי הם ימוטטו את מלכות החשמונאים? אולי הם יעשו את מלאכת הנקמה במקומי? הייתי במצב רוח מרומם. בכל זאת חשבתי על המשך נקמתי. אם הפרושים לא ימוטטו את החשמונאים, יעשו זאת בני כשיגיעו לפרקם. בינתיים לא היה לי כל קשר עם הורקנוס בן המלכה, הוא אפילו אינו יודע שאני אביו. קראתי לבני אנטיפטר שכבר היה בן שלוש עשרה.
“אנטיפטר בני, אני רוצה שתעבור לירושלים ותתחיל ללמוד בגימנסיון היהודי.”
“למה ירושלים? אשקלון קרובה יותר, יש בה גימנסיון הלני אמיתי, גם קיפרוס לומדת שם,” נער מאוהב כאשר הייתי בגילו התאהבתי בהלנה.
“כי בגימנסיון הזה לומד הנסיך הורקנוס.”
“וכי מה איכפת לי היכן לומד רפה השכל הזה?”
“אתה תהיה חברו בנפש ואיש סודו!”
“אתה בעצמך אמרת לי, שהמלך אסר עלי לשהות בקרבתו של הנסיך הורקנוס, אתה מסכן אותי.”
“המלך שקוע עד צוואר במלחמה, אינני חושב שמישהו יתעניין בחבריו של הורקנוס.”
“ממתי אתה בוחר לי את חברי בנפש?!” אנטיפטר התריס מולי בזעם.
“מאז שהגיתי את התוכנית הגדולה, עדיין מסוכן שתדע אותה, אך אתן לך רמז, אם היא תצליח, נוכל להיות עם חופשי בארצנו, ארץ אדום,” אנטיפטר הרהר ארוכות.
“למען מטרה זו אהיה חברו בנפש של הורקנוס המאוס.”
שנה 54 לעצמאות יהודה – (88 לפנה”ס)
פציעתו של אבשלום
אנטיפס
יום השנה לשריפת אדורה וטבח כוהני קוס, הלנה ואני עלינו פעם נוספת לחורשה הקסומה, שוב בדקנו את הטבעת שהשאיר החבל על בד האלון. הטבעת נסגרה עוד קצת.
החדשות הרעות הן שהמלך הולך כנראה להכריע את הפרושים, גדודי השכירים שלו טובחים המונים מהם. נחמה פורתא, מנהיג הפרושים שמעון בן שטח, ילחם כנראה עד הפרושי האחרון, מוטב כך. החדשות הטובות הן שאחי המלך, אבשלום נפצע ולא ישוב במהרה לשדה הקרב. החדשות היו יכולות להיות טובות יותר לו היה נהרג. נוכחתי פעם נוספת כמה חכם היה אבי כשהחליט להיכנע ללא קרב.
שלומית
אבשלום אבי התאומות, שהיה יד ימינו של המלך במלחמה, נפצע בהתקפה נואשת של פרושים על מחנהו של המלך. פציעתו מנעה ממנו לטבוח עוד פרושים כהרגלו.
ארבע שנים עברו מרצח אמן של התאומות. הן נגמלו כבר מזמן מהשינה יחד אתי. על דבר אחד לא ויתרתי, הבילוי היומי איתן, הדבר חיזק את התאומות אך גם אותי. האומנת שלהן ניצבה כל יום כשומר בפתח הכניסה ללשכתי, כדי שאף אחד לא יפריע בבילוי היומי שלנו.
מרים בת אבשלום
יום אחד שמעתי את אומנתי, “אדוני אני מצטערת אינך יכול להיכנס, המלכה ציוותה לא להפריע לה כשהיא מבלה עם התאומות.”
“אני אבי התאומות ואכנס מתי שארצה.”
“זה אתה אבשלום? סלח לי שלא זיהיתי אותך, מובן שאתה יכול להיכנס.”
התכווצתי כולי, כמעט ארבע שנים עברו מאז הלילה ההוא, החנית מול גרוני הפכה מוחשית מאי פעם. האיש הנורא הזה נכנס צולע על רגלו ללשכתה של המלכה, נצמדתי אליה בהתרסה, מפנה את גבי אליו. אחותי פלטה, “שלום אבא,” סתמי.
“מרים ברכי את אביך בשלום,” אמרה לי המלכה, “הוא חזר פצוע משדה הקרב.”
חבל שהפרושים לא נעצו חנית בגרונו, כך יאה לו. בכל זאת הפניתי אליו את מבטי, “שלום אבא,” המילה אבא כמעט נתקעה בגרוני.
“בנות לכו עם האומנת לאגף שלנו, עלי לדבר עם המלכה, אומנת סגרי את הדלת לאגף.”
שלומית
ניצבתי מול אבשלום.
“את מסיתה את התאומות נגדי, לקחת לך את תפקיד אימן וסבתן.”
“אבשלום אתה רדוף, לא הסתתי אותן מעולם נגדך, אני זאת שהצלתי אותן מלהיות רדופות פחדים, בעוד אתה טובח פרושים להנאתך.”
“המלך ואני מצילים את הממלכה בעוד את גוזלת את בנותיי.”
“לא גזלתי את בנותיך אני אוהבת אותן, מה שאיני יכולה לומר עליך, עליך ללמוד לאהוב אותן כפי שהן ולא באמצעות שוט הרוכבים.”
פגעתי באבשלום בנקודה כואבת ביותר, תגובתו הייתה פראית ובלתי צפויה.
“שאלת את עצמך איך יאהבו אותך התאומות, כשידעו איך מתו הסבתות האמיתיות שלהן? במיוחד למה נטרפה הסבתא האהובה שלהן?” הוא עזב את לשכתי בצליעה גאה.
“אבשלום, הכול רכילות ולשון הרע,” קראתי אחריו.
הוא לא טרח להשיב וטרק את הדלת, יהיר ובטוח בניצחונו. הרגשתי שהשמים נופלים על ראשי. בפעם הראשונה בחיי, מישהו אולי מחזיק בידו את השרצים שאני מחביאה בשרוולי, שרצים שעקיצתם עלולה לגזול ממני את הדבר היקר לי בחיי, את התאומות.
הגעתי להחלטה, עלי להתנתק מהתאומות ולתת לאבשלום לשקם את יחסיו עם בנותיו ללא נוכחותי. כל הדרכים הובילו לאלכסנדריה. הזמנתי את אבשלום לשיחה בלשכתי.
“אבשלום, אני מציעה לך להתמנות לשגריר במצרים.”
“טוב לי בירושלים, למה שאלך לארץ הכשפים?”
“לא טוב לך בירושלים ומצרים אינה רק ארץ הכשפים. אלכסנדריה היא העיר היפה והתרבותית בעולם.”
“התרגלתי למלחמות של אחי, מה אעשה עם התרבות של אלכסנדריה?”
אבשלום, למרות היותו בן מלך שקיבל את החינוך המעולה ביותר שאפשר לקבל בירושלים, נשאר כפרי בנשמתו.
“המלחמה עומדת להסתיים,” כן אבשלום הוא הלוחם הגדול ביהודה וזה הדבר היחיד שמעניין אותו, “באלכסנדריה ישנם הרופאים הטובים בעולם שיטפלו בפציעה שלך, זה הסיכוי הטוב ביותר שלך להחלים.”
“שלומית אלכסנדרה, אם זו הייתה מטרת השיחה, יכולת פשוט להציע לי לנסוע לאלכסנדריה או לאנטיוכיה, מה עניין השגריר במצרים?”
“יש לך שתי בנות תאומות יפהפיות וחכמות, אין מקום טוב יותר לחנך אותן מאשר באלכסנדריה, תוכל להעניק להן חינוך יהודי והלני.”
“שלומית אלכסנדרה, בהכירי אותך, אני יודע שכאשר את מציעה משהו, את חושבת כמה צעדים קדימה,”
הוא אומנם כפרי אך אינו טיפש.
“אתה צודק, חשבתי לארס את אריסטובולוס לאחת מבנותיך היפהפיות, לצערי איננו יכולים לארס לו את שתיהן, דמיין לך איזה ילדים יפים, חשמונאים אמיתיים, יהיו להם.”
“זה צעד אחד, איזה עוד צעדים את מתכננת?”
“כמו שאתה כבר יודע, אריסטובולוס נועד למלכות, אשתו תהיה המלכה, בניהם יהיו יורשי העצר.”
“מה עם בכורך הורקנוס? הוא אמור לרשת את המלוכה בדין.”
“המלך ואני הסכמנו שהיורש יהיה אריסטובולוס,” אבשלום השתעשע במיומנות בפגיון שתמיד נשא בחגורתו.
“בכל זאת הייתי רוצה לארס את בתי השנייה להורקנוס, ייתכן שהוא עוד יהיה מלך.”
לפתע יצאה אחת התאומות מאחורי הווילון ונמלטה למסדרון, בגלל דמיונן, לא זיהיתי מי מהשתים זו הייתה. אבשלום צלע בניסיון לרדוף אחריה.
אחזתי בידו של אבשלום,
“אבשה הרפה מהיתומה, היא שמעה ידיעה מרעישה ורצה לספר לאחותה.”
“היא חסרת נימוס,” רטן אבשלום.
“איך רצית שתלמד נימוסים כשאביה מבלה במלחמות? באלכסנדריה היא תלמד נימוסים.”
“התאומות שונאות אותי, במיוחד מרים, אותך הן אוהבות,” אבשלום נעץ את פגיונו בזעם בשולחן העץ שהפריד בינינו.
אתה מרשה לעצמך יותר מדי, הגיע הזמן שגם אתה תלמד נימוסים.
“השליחות שלך באלכסנדריה תאפשר לך לשקם את יחסיך עם בנותיך, אתה תהיה אבא טוב ואני אהיה רחוקה.”
“אקבל את המינוי שאת מציעה לי, אך מה עם האירוסין שדיברנו עליהם?”
“בוא נסכים, שאף אחד מאיתנו לא מארס את ילדיו למישהו אחר, נחזור ונדבר בזמן המתאים.”
“מסכים,” אבשלום שלף את פגיונו מהשולחן.
מרים בת אבשלום
התעוררתי מוקדם בבוקר.
השטן לא נותן לנו להיפגש עם סבתא. אני שונאת אותו. לא יכולתי לשאת זאת יותר. חמקתי לארמון אל מגורי המלכה, שרק החלה להתעורר, היא חיבקה אותי אך ביקשה,
“חזרי לאגף שלכם, לפני שאביך יבחין בהעדרך, יש לנו פגישה בלשכתי בעוד שעה, אינני רוצה שיבוא מרוגז.”
יצאתי מחדר משכבה של המלכה.
הם ידברו עלינו, לא איכפת לי אם השטן יהיה מרוגז, אני חייבת לדעת על מה ידברו.
במקום לחזור לאגף שלנו נכנסתי ללשכתה של המלכה, הסתתרתי מאחורי הווילון והמתנתי. השטן ואמא נכנסו ללשכה החלו לדבר. הקשבתי כולי מתוחה.
השטן לא שאל את המלכה עלי, בטח לא שם לב להיעדרותי, סבתא רוצה להיפטר מאיתנו ולהשאיר אותנו לחסדי השטן. הוא רוצה לארס אחת משתינו, בטח אותי, להורקנוס המאוס.
דחף בלתי נשלט גרם לי לפרוץ מאחורי הווילון, לרוץ לאגף שלנו ולספר את החדשות לאחותי.
שלומית
הסברתי לאבשלום את תפקידו כשגריר. אחר כך כתבתי מכתב למלכת מצרים קליאופטרה ברניקי ובו ביקשתי ממנה לשלוח את השייטת המלכותית לאשקלון, כדי להשיט את אבשלום ובנותיו לאלכסנדריה. ברניקי ידידתי נענתה ברצון לבקשתי. רציתי שאבשלום הכפרי יתרשם מפארה של מצרים.
דיברתי גם עם האומנת של התאומות, שאותה קיבלתי לעבודה,
“את מכירה את מנהגיו הנלוזים של אבשלום, אני משביעה אותך שאם תראי משהו חריג ביחסו של אבשלום לתאומות, שלחי לי יונה.”
ינאי
עזבתי לזמן קצר את שדה הקרב ובאתי להיפרד מאחי לפני נסיעתו למצרים.
“אבשלום, אתה זוכר את השיחה ליד המדורה, זמן קצר לפני שנפצעת?”
“זוכר הייטב .”
“אני מחפש קשר בין מה שאמר מפקד המשמר לבין המלכה, את אותו הקשר אני מחפש למה שאמר הטריבון.”
“אחי, האם לא ברור שאנטיפס הוא הרוצח?”
“אנטיפס הוא דג רקק, אני מחפש את הכרישה.”
“אנחנו כבר מכירים שרץ אחד שהיא מחביאה תחת שרוולה”
“היא אישה חזקה שרץ אחד לא מספיק.”
“מתי נשתמש בשרצים הללו?”
“כשיגיע הזמן, זה יכול להיות מיד, עוד שנה, עוד עשר ואולי לעולם לא, אבל השרץ חייב להיות מוכן, קח איתך שני העתקי עדות, אני רוצה את העדות החתומה של אנטיפס”
“אנטיפס יכתוב לי את העדות שלו במארשה.”
שלומית
אבשלום והתאומות עזבו, הפרידה מהן הייתה הדבר הקשה ביותר שקרה לי מאז רצח חוגלה. ידעתי שלמען עתידן של התאומות הן חייבות ללמוד באלכסנדריה, בירושלים של זמן מלחמה אין הן יכולות לקבל את החינוך שלו הן ראויות.
אבשלום והתאומות עזבו את ירושלים במרכבה מפוארת, כיאה לגיבור מלחמה.
מרים בת אבשלום
אחותי ואני ספרנו את הפרשים סביבנו, היו כשלושים גאלים חמושים רכובים על סוסיהם.
“תשאלי את השטן למה כל כך הרבה פרשים?” לחשתי לאחותי.
“מרים, השטן נפצע ברגלו, לא באוזניו, למזלך הבטחתי לעצמי לא להשתמש בשוט, אך הזהרי בלשונך. באשר לשאלתך, המלחמה עוד לא נגמרה, כנופיות של שודדים פרושים עדיין אורבות בדרכים.”
כבר שנים שאני ואחותי שומעות על כנופיות של פרושים, הם כמעט הרגו את השטן, חבל שהם לא הצליחו. המלכה ויתרה עלינו היא הפקירה אותנו בידי השטן ושוט הסוסים שלו.
אבשלום
היינו בדרכנו לאשקלון, בלילה אירח אותנו מושל אדומיאה אנטיפס בארמונו במארשה.
לאחר שהתאומות נרדמו, הלכתי לחדר האירוח בארמון, אנטיפס המתוח המתין לי שם וסגר את הדלת.
“על מה רצית לדבר אבשלום?”
הגשתי לו שני דפי נייר מצרי.
“אלו הם העתקים של שתי עדויות חתומות, קרא אותן.
אנטיפס קרא את העדויות והחוויר,
“למרות שעל פניו זה אני, הנני נשבע לך שאינני אשם.”
“אם כך כתוב עדות ובו תפרט מי כן אשם, אם צריך אני ואחי נגן עליך.”
אנטיפס החל לכתוב ביד רועדת עם החרט על לוח השעווה.
“אנטיפס, הפסק להזיע, לא את נפשך אנחנו מבקשים.”
הבטתי בלוח השעווה והייתי מרוצה.
“כתוב שלושה העתקים על נייר מצרי וחתום עליהם”
חיכיתי דקות אחדות עד שיבש הדיו, ואז גלגלתי את הניירות והלכתי.
למחרת הגענו לאשקלון.
בנמל חיכתה לנו ספינה מפוארת ששלחה לנו קליאופטרה ברניקי מלכת מצרים.
מרים בת אבשלום
חרטומה המוזהב של הספינה עוצב בדמות מחצית גופה העליון של הנימפה תטיס, המלכה לימדה אותנו את סיפורי המיתולוגיה היוונית, ירכתי הספינה עוצבו בדמות זנב דג. המפרש הארגמני היה מקופל. הקברניט קיבל אותנו בעליה לסיפון.
“המלכה קליאופטרה ברניקי שולחת לכם את הספינה המלכותית ומקווה שההפלגה תעבור עליכם בנעימים,” הקברניט קד קידה לפנינו. הוא הוליך אותנו לתא מרווח על הסיפון, שם התיישבנו על הספות מצופות המשי, קירות התא היו ספונים בארז הלבנון, על הקירות היו תמונות. הכרתי את תמונתה של אפרודיטי העולה מן הים, ואת תמונת אפולו.
“תשאלי אותו מהן התמונות האלה?” לחשתי על אזנה של אחותי.
“מרים כמו שכבר אמרתי לך, לא נפצעתי באזני,” הוא אמר, “באשר לשאלתך, אלה אלים מצריים, איזיס ואוזיריס, גם אותם עובדים מלכי מצרים.”
די עם המשחקים, המלכה נטשה אותנו, אני חייבת ללמוד לחיות עם אבי.
“ולנו יש רק אל אחד ואין לו אפילו פסל או תמונה.”
“תודה שאת מדברת אלי ישירות, אני מקווה שזו התחלה חדשה ביחסים בינינו, למרות מה שעבר עלינו אני אוהב אותך.”
“כן אבא,” המילה אבא הכבידה על לשוני פחות מאשר חשבתי, אך הוא עדיין נשאר השטן.
אחרי שנים ארוכות החלטתי שהמלכה לא תהיה יותר אמא או סבתא , איך אפשר לקרוא אמא למי שנטש אותנו למען השטן?
ארוחה מפוארת הוגשה לנו, הארוחה כללה דגים בעלי קשקש וסנפיר, מאכלי חלב, פירות אקזוטיים ומים צוננים.
“קליאופטרה מכירה את דיני המזונות שלנו,” אמר השטן.
אחד העבדים ששירתו אותנו נופף מעל ראשנו במניפה גדולה. “קליאופטרה לא חייבת לנהוג בנו באורח כה נדיב, זהו ביטוי לידידותה,” ציין השטן.
אחרי שבוע של הפלגה נעימה הגענו לאלכסנדריה
שנה 55 לעצמאות יהודה – (87 לפנה”ס)
תוכן עניינים
אחוות שודדים
שלומית
שש שנים נמשכה המלחמה, לקראת סיומה, כבר חש המלך בניצחונו ואז החזיר את בננו אריסטובולוס שלא מכבר מלאו לו שלוש עשרה שנה מאלכסנדריה שם התחנך.
“על הנער ללמוד להילחם וגם איך לטפל בבוגדים,” אמר לי המלך.
אבשלום חזר ממצרים להתייעצויות. המלך כינס מועצה שבה השתתפנו גם אבשלום ואני. כמו בכל המועצות מסוג זה ידעתי שהמלך ואבשלום מתואמים ביניהם. שני האחים שנאו אותי, הם האשימו אותי במות אימם ולא בלי צדק, למרות ההשפלה, המשכתי להשתתף במועצות האלה כדי לדעת בכל זאת מה עומד לקרות בממלכה.
המלך פתח, “אנחנו ניתן לשודדי ים את נמלי דור תמורת מס מרווחיהם.”
“זו קריאת תיגר על רומא וגם על מצרים,” השבתי, “הם יבואו איתנו חשבון.”
“אבשלום,” פנה אליו המלך, “כשגריר במצרים, מה דעתך?”
“רומא עדיין רחוקה ולמצרים בעיות פנימיות, העובדות הן ששתיהן אינן עושות מאומה נגד שודדי הים בקיליקיה.”
רתחתי, “אינכם רואים שום דבר המרוחק יותר מיריקה?”
“אין לנו ברירה,” אמר המלך, “המלחמה הזו מרוששת אותנו, גם ארמניה ופונטוס עוסקות בשוד ימי.”
“אז נהיה באחוות שודדים איתם.”
“שלומית, אני מצפה שתתמכי במהלכי בימים קשים אלה.”
שודדי ים יהודיים והלנים הפליגו מנמלי דור ובזזו אוניות סוחר באחוות עמים שאין דוגמתה. אבשלום שהחלים מפציעתו, נשאר בירושלים והיה שותף למלך ולבנו אריסטובולוס במלחמה בפרושים. משרת השגריר במצרים נותרה מיותמת. התאומות נשארו באלכסנדריה בחסות משפחת המלוכה.
גוויותיהם של יותר מחמישים אלף פרושים הצחינו ברחבי יהודה, שמשון ודלילה כמעט הקיאו מרב פרושים שזרק להם זרח הכושי. לבסוף נכנעו שרידי הפרושים.
המלך חגג את נצחונו בהילולה בכחנלית, הוא צלב שמונה מאות מראשי הפרושים שנכנעו לו,
“אחיך הוא היחיד שחסר על הצלב,” אמר לי המלך.
בני משפחותיהם של הצלובים נשחטו לעיניהם, המלך שתה לשוכרה והתהולל עם פילגשיו מול יער הצלבים. גם אבשלום ואריסטובולוס השתתפו בבכחנליה הזו.
המלך פקד להרעיב את שמשון ודלילה ולהשליך להם פרושים בעודם חיים.
חלק ממנהיגי הפרושים, ברחו למצרים.
עוד ניצחון כזה ואבדנו, הרהרתי במרירות.
שמעון אחי בא אלי מבוהל,
“אחותי בנס ניצלתי מהצלב, החביאי אותי.”
“הזורע רוח יקצור סופה,” עניתי לו.
“אחותי, אין זה הזמן לדון בעבר, השבעי בשם אבינו שטח, שתצילי אותי מהמלך.”
נשבעתי לו, החבאתי אותו במרתפים הנסתרים של הארמון, אלה שהמלך לא הכיר.
אני חייבת להציל את יהודה מהטירוף הזה.
“גלה נדיבות של מנצחים,” אמרתי למלך, “התפייס עם הפרושים.”
“עד שלא אצלוב את אחיך הבוגד, לא יהיה פיוס.”
חלום שנגוז
אנטיפס
יום השנה לשריפת אדורה וטבח כוהני קוס, הלנה ואני עלינו פעם נוספת לחורשה הקסומה שוב בדקנו את הטבעת שהשאיר החבל על בד האלון. הטבעת כמעט נסגרה, אך הצלקת תישאר, כל עוד בד האלון לא ייכרת או ישבר. החדשות אינן טובות, המלך ינאי הכריע את הפרושים, המלחמה הסתיימה. חלום עצמאות אדום חייב להמתין. למרות שהבאנו שמיכה, איבדנו את הרצון להתעלס כהרגלנו.
שנה 57 לעצמאות יהודה – (85 לפנה”ס)
האל עבדת
אנטיפס
השנה לא נערך הביקור המלכותי. הרגשתי יותר חופש ופחות פיקוח מאשר בעבר. נראה היה לי שלמרות ניצחונו על הפרושים, המלך מותש. מסיבה זו שלחתי את בני אנטיפטר לממלכת הנבטים, אך הייתי מודאג. כבר יותר מחודש שלא שמעתי ממנו, דאגתי מאוד לגורלו. תפקידו של אנטיפטר היה לנחם את חרתת המלך החדש. חרתת עלה למלוכה אחרי שנהרג אביו עבדת המלך הקודם במלחמתו עם אנטיוכוס דיוניסוס הסלווקי. את עבדת הערצתי, הוא כמעט השמיד את צבאו של ינאי וגרם לפרוץ מרד הפרושים. אמרתי לאנטיפטר שחוץ מאשר לנחם את המלך, עליו לבקש באופן בלתי רשמי מחרתת לשחרר את אדום.
השמש החלה לשקוע, מרחוק נשמעו פרסות סוסים, האם אלו אנשי המלך שגילו את מזימתי ובאים לעצרני? האם אנטיפטר נלכד גם כן?
יצאתי מארמון המושל וחיכיתי בנשימה עצורה. אחרי דקות אחדות ראיתי את אנטיפטר ושני מלויו, רווח לי. חיבקתי אותו בחום, ענן של אבק דרכים עלה מבגדי אנטיפטר וסתם את נחירי אפי, התחלתי להתעטש ולהשתעל.
אנטיפטר הלך למרחץ. ציוויתי על הטבח להכין לשנינו סעודה מפוארת. התיישבו באולם הסעודות, העבדים הביאו את המאכלים והמשקאות המשובחים, יצאו וסגרו את הדלתות. אנטיפטר היה רעב וכמעט טרף את כל האוכל. חיכיתי בסבלנות עד ששבע.
“איך היה בממלכת הנבטים?”
“מעניין מאוד, אחרי שחרתת קבר את אביו, הוא הכריז עליו כאל, במקום קבורתו מדרום לאדום החלו לבנות מקדש, חרתת אמר לי שיקים שם עיר על שם אביו האל.”
“האם לאלה שלך קיפרוס יש מקדש בפטרה?” בני הסמיק כולו,
“כן, יש לה מקדש בבית אביה, התפללתי שם,” חייכתי, נער מאוהב, אני מקווה שבן האנוש השתמש בתפילתו במעי חזיר. אחרת האלה עוד הייתה עלולה להתעבר. שוב עלו בי זיכרונות נעימים על הלנה מהימים היפים של נעורי, בהם הייתי במלוא אוני. חזרתי באחת למטרה לשמה שלחתי את בני לפטרה.
“מה עם השליחות שהטלתי עליך?”
“אמרתי לחרתת שיהודה מותשת משנות מלחמת אחים, ולא תוכל להתנגד לפלישה נבטית, עוד הבטחתי לו שתושבי אדומיאה יקבלו בברכה את הצבא הנבטי המשחרר.”
“מה ענה לך חרתת?”
“הוא הרהר זמן קצר, לבסוף אמר לי שצבאו צריך תקופת שיקום לאחר המלחמה הקשה עם אנטיוכוס, הוא מודה לאל עבדת שינאי אינו מסוגל בעת הזאת לתקוף את ממלכתו.”
שנה 58 לעצמאות יהודה – (84 לפנה”ס)
תוכן העניינים
על סף החירות
אנטיפס
יום השנה לשריפת אדורה וטבח כוהני קוס, שוב עליתי עם הלנה פעם נוספת לחורשה הקסומה תחת עץ הזית העתיק. טבעת החבל על עץ האלון נסגרה לחלוטין, רק הצלקת נשארה. הפעם התרונן לבי בקרבי, חרתת הנבטי עלה למלחמה מול ינאי והביס אותו ליד חדיד ממזרח ללוד. כל ערי החוף הדרומי של יהודה נפלו בידו. הוא והחל לבנות שוב את עזה ההרוסה. חייליו נמצאים כמטחווי קשת ממארשה. מחר אמור להגיע גדוד תראקי של המלך שיגן על מארשה מהנבטים. התחלתי חוגג בליבי את החופש.
בנו אנטיפטר חייך אליו חיוך מנצח,
“ידעתי שחרתת יבוא, הוא לא רצה שאומר לך זאת.”
הבנתי את חרתת, הוא חשש שאם אדע זאת, הדבר היה עלול להיוודע לאנשי הביטחון במארשה. חרתת אביר החופש של אדום, אני בטוח שתביס את התראקים, נקבל אותך בשמחה בעירנו. חשתי אפילו זקפה קלה, והתעלסתי עם הלנה עד כלות כל החושים, כמעט כמו שהתעלסנו בנעורינו.
בני רכב לעיר עזה, סמוך לחורבותיה, הקים חרתת את מפקדתו.
המשלחת הפרתית השנייה
ינאי
המלחמה בפרושים דלדלה את אוצר הממלכה, נאלצתי לפטר חיילים שכירים רבים. איבדנו את ערי החוף הדרומי. היינו חייבים בת ברית חזקה.
ההצלה הייתה משלחת פרתית שהגיעה לירושלים פעם נוספת במטרה לחזק את הברית נגד הרומאים. לא הייתה ברירה רק פרתיה הציעה ליהודה את ידידותה בזמן הזה. ראש המשלחת הפרתית היה גם הפעם החכם האמגושי פְרָאשָׁסְטְרָה שעמד בראש המשלחת לפני עשר שנים.
בלעתי את גאוותי והפקדתי את המשא ומתן מולם בידי המלכה, היא הייתה המדינאית בינינו. גם אבשלום ואני ישבנו מול האמגושי.
שלומית
“אני יודע מה מצבה של יהודה,” אמר האמגושי, “באתי לכאן כדי לחזק אותה.”
“למה אתה רוצה לחזק אותנו?” חשדתי במניעיו.
“כי פרתיה צריכה את יהודה כבת ברית חזקה בחוף המזרחי של הים אותו מכנים הרומאים מארה נוסטרום.”
ראיתי שהוא יודע הכול, אין טעם לשחק איתו משחקים, לפחות נקבל ממנו מה שאפשר.
“כדי שיהודה תהיה חזקה בחוף המזרחי של המארה נוסטרום, היא צריכה לשלוט בחוף.”
“אני מבין גבירתי שכוונתך היא שהערבים הנבטים שולטים בחוף הדרומי שלכם.”
“זו בדיוק כוונתי, לא תהיה ברית לפני שהם ייסוגו מכל כיבושיהם.”
“חרתת חונה ליד עזה, אני אלך אליו ואאלץ אותו לחתום הסכם עם יהודה, הוא ייסוג תמורת פיצוי של ארבעה טאלנטים יוונים של זהב, עלי לשמור גם על כבודו.”
“יהודה אינה מסוגלת בעת הזאת לשלם סכום זה.”
“בואו איתי” חייך פְרָאשָׁסְטְרָה והוביל אותנו לחצר הארמון, שם חנו הקרונות של המשלחת הפרתית, ליד אחד הקרונות עמדו ארבעה חיילים חמושים. פְרָאשָׁסְטְרָה פקד על החיילים לפתוח את דלת העץ הכבדה של הקרון, שהייתה נעולה בשני מנעולים גדולים. מהדלת הפתוחה נראה נצנוץ מטילי זהב. דלת הקרון נסגרה חזרנו לאולם המועצה.
“פרתיה תלווה ליהודה את הסכום הדרוש,” אמר פְרָאשָׁסְטְרָה, “זה יהיה חלקה בהסכם.”
“ומתי יהיה עלינו להחזיר את ההלוואה?” הרגשתי כמה חלשה וחשופה יהודה, אם הייתה לנו ברית עם רומא…
“כאשר תתאוששו ממלחמת האזרחים.”
השתררה שתיקה, שקעתי במחשבות ולבסוף אמרתי,
“לא נוכל להתאושש, כל עוד קופתנו ריקה.”
“פרתיה תלווה לכם עוד ארבעים טאלנטים זהב שבהם תוכלו לשקם את הצבא.”
“אני דורשת עוד עשרים טאלנטים.”
“תקבלו, אך זכרו זאת הלוואה.”
אבשלום נראה מהורהר, “האם יתכן שכל הזהב הזה מצוי בקרון?”
“מובן שלא,” השיב פְרָאשָׁסְטְרָה, “אי אפשר להוביל כמות כה גדולה של זהב בקרון, את היתרה תקבלו בשטרות אותם תוכלו לפדות במקדש אפולו באשקלון.”
המלך התערב, “כדי להחזיר ההלוואה דורשת יהודה להמשיך בשוד ימי.”
“השוד הימי היא נגד רומא, לכן הוא מבורך, מלך ארמניה העמיד גם כן נמלים בחוף קיליקיה לרשות שודדי הים.”
“יהודה גם דורשת את הזכות לכבוש מחדש את עבר הירדן מידי הנבטים.”
“הרשות ניתנת, אך אל תצפו לעזרה עם תכשלו.”
האמגושי אחסן עשרים טאלנטים של זהב באוצר המלך, הקרון הכבד עם שמונה טאלנטים נסע לעזה, ארבעה ימים רכבנו האמגושי המלך ואני. אבשלום נשאר לשלוט בירושלים.
המלך חרתת קיבל אותנו יפה. האמגושי הסביר לנבטי שפרתיה היא שעומדת מאחורי חוזה הנסיגה. חרתת לא העז לסרב רק דרש שישה טאלנטים זהב, המלך ואני הסכמנו. הנסיגה לא תיפול בגלל שני טאלנטים. סופרו של האמגושי, הכין שלושה עותקים של החוזה הנסיגה ביוונית קוינה, המלכים והאמגושי חתמו על שלושתם.
חזרנו לירושלים, המלך ינאי חתם על הברית עם פרתיה. אחרי חידוש הברית, נערך משתה למשלחת הפרתית.
בזמן המשתה הפתיע האמגושי והעיר, “בביקור הקודם שלנו, היה זקן שאמר דברי חכמה.”
המלך העווה את פניו אך אמר לי, “את הרי יודעת איפה מתחבא אחיך, הביאי אותו.”
“רק אם תיתן לו מכתב חתום בטבעתך המבטיח את שלומו.”
קראתי לארמיניוס הצעיר, והוא העביר את המכתב לאחי, לאחר זמן הוא הופיע והתיישב ביני ובין והמלך. כשראה את האמגושי הוא שמח, שניהם התרחקו מעט מהשאר ופתחו בשיחה.
“הם מלהגים זה באוזני זה את הבלי העולם הבא,” לחש לי המלך, “לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב.”
התקווה שנכזבה
אנטיפס
הגדוד התראקי קיבל פקודה לחזור לירושלים. עליתי לחורשה הקסומה וצפיתי מערבה כלא מאמין, אלפי רוכבי הגמלים של חרתת היו בדרכם דרומה תוך שהם עוקפים את תחומה של העיר החופשית אשקלון. התקווה לחופש נגוזה. מה קרה שחרתת נסוג דרומה לארצו? לא ידעתי. המלך הנבטי לא הפסיד בשום קרב. כבמטה קסמים הוא נסוג. אנטיפטר חזר לפנות ערב מעזה שם חנה חרתת.
“מה קרה?” תקוותי נופצו.
“לפני כמה שבועות ביקרה משלחת פרתית,” הפרתים בוחשים בכל, “את מחנה המלך חרתת, אל המשלחת התלוו המלך אלכסנדר ינאי והמלכה שלומית אלכסנדרה. אינני יודע על מה הם דיברו, אני רק יכול להניח שיש קשר בין הדברים.”
“אינך יכול להישאר במארשה, סוכני המלך יכולים לגלות שהיית במחנהו של חרתת.”
“באתי רק להיפרד ממך, אני ארכב בעקבות הגמלים לסלע אדום, המקום הקרוי בפי היוונים פטרה.”
“האם ידעת שזו הייתה אדום הקדומה? ארצו של אבינו עשו ושל מלכי אדום הגדולים?”
“אני יודע, היום זו ארצם של הערבים הנבטים, ארצנו היא כאן.”
האם יצא משהו טוב מהחודש הזה אצל הנבטים?”
“קשרתי קשרים עם בכירי ממלכת הנבטים, המלך חרתת הוא עכשיו ידידה של אדום וידידי האישי, כמו שאומרים היהודים, שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו.”
“מה תעשה באדום הקדומה?”
“אנשום מלוא ראותי חופש, ואמשיך לטוות את קשרי עם הנבטים, ואתפלל במקדש האלה קיפרוס.”
“ומה יהיה על החופש של אדום?”
“הוא ממתין כבר עשרים ושמונה שנים, הוא יכול להמתין עוד כמה שנים,” קול פרסות נשמע מרחוק, אולי אלה אנשי המלך?
“ברח בני!” אנטיפטר ואני רצנו החוצה, הוא עלה על סוסו.
“להתראות בני, דרך צלחה,” אנטיפטר דהר אל החשכה.
כמה דקות אחר כך הגיעו חמישה רוכבים חמושים, הם רגזו כאשר אמרתי להם שבני עזב את מארשה לפני זמן קצר.
“בפעם הבאה שהוא יבוא,” אמר הקצין, “על מושל אדום לדווח על כך בעצמו.”
הפיוס
שלומית
שוב אמרתי למלך,
“הפסק את השוד הימי, ולא הרומאים והמצרים יבואו איתנו חשבון.”
“אצווה על שודדי הים לא לתקוף ספינות מצריות, ואשר לרומאים אם יוכלו, הם יבואו איתנו חשבון עם השוד הימי או בלעדיו, לפחות נמלא בינתיים את קופת הממלכה המדולדלת ונוכל להחזיר את ההלוואה לפרתים.”
“נתת כתב ערבות לאחי, זה הזמן להתפייס עם הפרושים, לא נוכל לשקם את הממלכה בלעדיהם.”
“מה את מציעה?”
“נחזור למצב שאותו קבע יוחנן הורקנוס, כלומר בתי הכנסת יפתחו מחדש, המצב בסנהדרין יחזור לקדמותו.”
“האם אחיך יחזרו להיות אב בית דין?”
“אין ברירה, הוא החכם הבכיר של הפרושים בעת הזאת, עכשיו הוא גם חב לי את חייו, אם ינסה להתעמת איתך, אזכיר לו זאת.”
“מכיוון שאני מתעב את אחיך, אטיל עליך את המשימה להתפייס עם הפרושים, רצית שלטון משותף לא?”
שנה 61 לעצמאות יהודה – (81 לפנה”ס)
תוכן עניינים
חתונה יהודית
אנטיפס
גם השנה הלנה ואני עלינו לחורשה הקסומה. הצלקת על בד האלון כבר לא הפריעה לנו. שוב לקחנו אתנו סל מעדנים. הייתה סיבה לחגיגה, אנטיפטר ובחירת ליבו נישאו בפטרה. החכם היהודי השיא אותם. ‘קיפרוס הלכה שבי אחרי היהדות’, בישר לי בני, לא היה צריך לאלצה לכך.
יש איזשהו קסם בדת היהודית המושך אליו מאמינים של דתות אחרות. הרי גם אני בעצמי כמעט הפכתי ליהודי בלב ונפש, רק פסלו של קוס הציל אותי מליפול בתהום האמונה היהודית. הערבים סובלניים לדתות אחרות, הם לא קנאים כמו היהודים. הם לעולם לא יהרסו מקדש של אל אחר. הייתי בטוח שאם היו הנבטים משחררים את אדום, הם היו שמחים להשתתף בחנוכת מקדשו של קוס.
נקמת האחים
שלומית
מעניין למה אבשלום ביקש פגישה אתי? מאז שחזר ממצרים הוא לא פנה אלי, הוא המשיך להיות עויין, נפגשנו בלשכתי.
“אבשלום, בלי משחקי פגיון בלשכתי.”
“הפעם השארתי את הפגיון באגף שלי,” הוא חייך אך לא חשב להתנצל על האירוע לפני שבע שנים.
“למה ביקשת פגישה?”
“לפני שבע שנים אמרת, שבזמן המתאים נדבר על אירוסי ילדינו, הזמן הגיע,” הוא לא ראה את בנותיו כבר שש שנים, לא נראה היה שהן חסרות לו, מה פתאום הוא נזכר בהן?
“את מי אתה מיעד לאריסטובולוס?”
אבשלום הראה לי ציור של פסל אפרודיטה באלכסנדריה, הייתי המומה,
“לא את זו,” אמר אבשלום
“איך הגיע אליך הציור?”
האם הוא יודע על הנסיך המצרי?
“ידיד באלכסנדריה צייר אותו, אני יודע הכל, גם על הנסיך המצרי.”
“שכנעת אותי, זה השידוך הנכון, מה עם השנייה?”
“עם הראשון שלך, כמו שהצעתי אז.”
“מגיע לה יותר מכך, היא תסרב לחזור מאלכסנדריה, לא תוכל לכפות זאת עליה, אתה יודע זאת הייטב.”
“האם יש לך הצעה טובה יותר?”
חשבתי על כך במשך שמונה השנים מאז נפרדתי מהתאומות שלי.
“אני חושבת שיאיר, כהן ממשפחה אחרת של משמרת יהויריב יישא חן בעיניה, הם מכירים מילדותם.”
“אני חושב שאת צריכה לזמן את אביו של יאיר ללשכתך, יחד נציע לו את השידוך,” הרעיון מצא חן בעיני.
אביו של יאיר הגיע ללשכתי, אבשלום ואני פגשנו בו.
“אני משביעה אותך בשבועה חמורה לשמור בסוד את כל מה שיאמר בחדר זה,” האב נראה מופתע במקצת מדרישתי.
“מה הסודיות הזאת? הרי אנחנו דנים באירוסין ולא ביציאה למלחמה.”
“אם אני דורשת סודיות יש לכך סיבה.”
האב היסס קצת ואז אמר,
“אני נשבע בשמו של יהויריב, מייסד משמרת הכוהנים, לשמור בסוד כל מה שיאמר בחדר זה.”
“אם כך לא אסתיר ממך דבר, מרים חיה חיי אישות עם נסיך מצרי.”
האב כמעט והתפלץ,
“זה משנה את המצב מקצה לקצה, אינני חושב שמשפחתי תסכים לאירוסין כאלה.”
“חשוב על כך, בנך יתארס למשפחת המלוכה, עם כל המשתמע מכך, מרים היא אחת הנשים היפות בעולם, גם גובה הנדוניה יהיה בהתאם לנסיבות.”
“היא איננה בתולה, אני חייב לחשוב על כך.”
“הבן, מרים חייה מזה שבע שנים באלכסנדריה, בחברה ההלניסטית אובדן בתולים אינו חטא כמו בחברה שלנו, נערות מאוהבות מאבדות שם את בתוליהן לעתים קרובות.”
“אנחנו חיים בירושלים בחברה יהודית, כאן זה שונה.”
“אם אתה ויאיר תשמרו זאת בסוד, כולם יקנאו במזלו הטוב של בנך.”
האב הרהר כמה דקות, החמדנות ריצדה בעיניו,
“מה מחירו של הסוד?”
“טאלנט יווני של זהב.”
“אני דורש טאלנט לי וטאלנט לבני!”
“אם כך העניין מוסכם,” אמר אבשלום.
“מוסכם.”
שלושתנו שתינו יין להצלחת השידוך, הייתי מרוצה, אבשלום לא יעז להפר הבטחה לכהן ממשמרת יהויריב, בטח לא לצדוקים שביניהם.
“נגד עין הרע, אף אחד מאיתנו לא יפרסם את השידוך, עד לחזרתה של מרים ממצרים, גם לבני ולאימו לא אומר מילה.”
אבשלום ואני הסכמנו ברצון, אם עניין הנסיך ייוודע לעוד מישהו, הרי הולכי רכיל יכולים לסכל את האירוסין.
יומיים אחר כך נכנס אבשלום ללשכתי.
“אבקש ממך להפליג בספינה המלכותית לאלכסנדריה ולהחזיר את התאומות משם.”
“למה שאתה לא תפליג ותחזיר אותן?”
“כי אותך הן אוהבות, אני חושש שמרים תסרב לחזור אם אני אהיה זה שיבשר לה, את תוכלי לשכנע אותה.”
שוב עלו בי חששות ישנים, האם אבשלום יזם את הרעיון לאחר שרקח אותו עם המלך? האם יש פה מזימה? הפכתי והפכתי בראשי, את רדופה כמו המלך אריסטובולוס, אמרתי לעצמי, אין פה סיכון, הסכמתי להפליג.
הפגישה עם התאומות הייתה מרגשת, שתיהן התגוררו באחד מארמונות האירוח המלכותיים, גם אני התארחתי באותו ארמון בביקורי הקודמים במצרים.
הן לקחו אותי לחדר האירוח המרכזי, נדהמתי ממה שראיתי, הקירות היו מכוסים בציורי ענק.
“הציורים האלה לא מביכים אותכן?”
“אלכסנדריה הפכה אותנו לחופשיות וגאות בגופנו,” אמרה מרים, “השמרנות הפרובינציאלית של ירושלים כבר מאחורינו,”
מהידיעה על פסל אפרודיטה היה ברור לי שהיא יותר הלנית מיהודית.
“באתי להציג בפניכן את השידוכים שאביכם ואני הסכמנו עליהם.”
“טוב לי כאן,” אמרה מרים, “לא אחזור לפרובינציה, גם אבי בעל השוט לא יכול להכריח אותי,”
טוב לה עם הנסיך שלה.
“עוד לא שמעת את ההצעה.”
“שמעתי אותה לפני שבע שנים, ברור לי שאני היא המיועדת להורקנוס.”
“טעות בידך.”
“אז אני מיועדת לאריסטובולוס?” ראיתי את התקווה על פניה של מרים, ואת המתח על פניה של דבורה.
“שוב טעית, דבורה מיועדת לאריסטובולוס,” השמחה עלתה על פניה של דבורה, מרים נראתה מאוכזבת.
“למי בכל זאת אני מיועדת?”
“ליאיר, הכהן ממשמרת יהויריב.”
“לפחות מישהו ראוי, אני בכל זאת נשארת באלכסנדריה.”
“אני חוזרת לירושלים,” אמרה דבורה, “אריסטובולוס יהיה מלך, אני אהיה מלכה.”
“אז נאלץ להיפרד אחותי, אני נשארת באלכסנדריה.”
“איזה עתיד יש לך כאן אחותי? להיות פילגש לנסיך מצרי? מחר הוא עתיד לאבד את ראשו.”
“הוא גם יכול להיות מחר המלך.”
“כמיטב המסורת לבית תלמי, תהיה הסכנה לראשו כפולה ומכופלת.”
“אקח את הסיכון.”
“אחותי אם המלך ירצח, פילגשו תהיה רכוש המלך הבא, המשפחה בירושלים תתנכר לך, אף אחד לא יוכל לעזור לך, גם לא אני.
“לצערי גם אני לא אוכל לעזור לך,” אמרתי.
“תנו לי לחשוב יום.”
מרים עוד בילתה ליל אהבה סוער עם הנסיך שלה ונפרדה ממנו בבוקר למחרת, בדרך לספינה עדיין הזילה דמעות.
דבורה חיבקה את אחותה, “לפחות נשאר יחד.” גם אני חיבקתי אותה,
“יהיה לך טוב בירושלים,” הבטחתי לה, “אני אהיה שם בשבילך,” הפלגנו ליפו וחזרנו לירושלים.
הייתי מאושרת, התאומות שלי חזרו, הן היו עכשיו בנות שבע עשרה, שתי הנשים היפות ביותר בעולם, בנות אלים. למזלה של אפרודיטה הן לא היו בהר אידה כשפאריס העניק לה את התפוח, הוא לא היה צריך שתשחד אותו בהבטחה לתת לו את האישה היפה בעולם, שתי הנשים היפות בעולם עמדו לפניו, הוא רק היה צריך לבחור אחת או לקחת את שתיהן.
הידיעה הראשונה שקידמה את פני בארמון הייתה שאביו של יאיר נרצח על ידי שודד שפרץ לביתו, זה היה סימן מבשר רעות. בצד של החתן אף אחד לא יודע על האירוסין.זימנתי את אבשלום ללשכתי.
“מה אתה יכול לספר לי על רצח אביו של יאיר?”
“שום דבר שאת לא יודעת,” הוא לא נראה כמישהו המזועזע מרצח חותנה לעתיד של בתו.
“מה יהיה עם אירוסיה של מרים ליאיר?”
“מחר תהיה פגישה משולשת בלשכת המלך, שם נדון בנושא.”
האמת חלחלה למוחי, אני הייתי קרס החכה שהחזיקו המלך ואבשלום בידם, יאיר היה הפיתיון, מרים הייתה הדג הניצוד. ידעתי שאני חייבת לדבר עם התאומות, השומר בפתח האגף של אבשלום, מנע את כניסתי,
“זו הוראה של הנסיך אבשלום, אף אחד לא נכנס או יוצא מהאגף ללא אישור ממנו.”
נתקפתי ייאוש, מה שעשיתי פעמים רבות לאנשים אחרים, חזר והכה בפני ללא רחם. לא נותר לי דבר לעשותו חוץ מלחכות לפגישה מחר בלשכת המלך. בכל זאת נאחזתי בתקווה, האם ייתכן שזהו צל הרים בלבד?
ברגע שנכנסתי ללשכת המלך ידעתי, זה לא צל הרים, זו פסגתו השחורה של הר הלבנון בדמדומי היום. המלך ואבשלום ישבו מחייכים וזחוחי דעת. ידעתי, אבשלום והמלך מתואמים, מטרתם היא קודם כל להביס אותי, להרגיש את אשכיהם מתמלאים. לעזאזל החלטה מושכלת ונבונה. כך היה בדיונים על הברית עם רומא, כך היה בעניין הברית עם הפרתים או בניהול המלחמה עם הפרושים.
המלך פתח, “אני ואחי הסכמנו שאריסטובולוס יארס את דבורה והורקנוס יארס את מרים.”
“אם החלטתם, למה זימנת דיון בהשתתפותי?”
“כי את היא זאת שתבשרי לילדים על כך.”
“למה? כי האשכים של שניכם אינם מספיק גדולים לעשות זאת בעצמכם?” הייתי נזעמת ידעתי, המלך למד ממני את אומנות התככים, הוא תלמיד מצטיין.
“לא,” אמר אבשלום ששביעות הרצון נוזלת על פרצופו, “שנינו רוצים לראות את מרים אהובתך מטיחה בך אשמת בגידה.”
“אני מסרבת לכבס את הכביסה המלוכלכת של שניכם,” לפי שביעות הרצון שראיתי על פני יריבי ידעתי, אשפתם מלאה חיצים מורעלים, שלי ריקה.
“אם כך, התאומות יראו את השרץ שאת מסתירה בשרוולך.”
“מי שציווה על הרעבת אימכם היה אחיכם המלך יהודה אריסטובולוס.”
“ומי ציווה על הלקאת הסריס הנאמן של אמי למוות?”
“הכול רכילות.”
“גם המכשפה מליסנדה היא רק רכילות?”
הבנתי שהמלך ואחיו יודעים, ניסיתי ניסיון אחרון.
“אבשלום, אני מבינה שאתה רוצה לנקום בי, אך למה על חשבון אושרה של בתך? אתה יודע מי מיועד להיות חתנה.”
“האירוסין שתוכננו בטלים אחרי שאבי החתן מת,” אמר המלך, השתררה דממה, הבנתי, אבשלום הפר את נדר הסודיות, המלך ידע על האירוסין לפני שמרים חזרה ממצרים.
“אושרה של מרים הוא אושרך, לא אושרי,” הפר אבשלום את הדממה, “אותי היא שונאת, בנוסף לכך היא נענשת על פסל אפרודיטה באלכסנדריה.”
“אז אתה רוצה להתנקם בה, דרכי.”
“תמיד הייתה לך תפיסה מהירה.”
“אני בכל זאת מסרבת לכבס את הכביסה המלוכלכת שלכם, אקח את הסיכון, אני מאמינה שהתאומות יסלחו לי על מליסנדה.”
פניתי לצאת מלשכת המלך, אשר לא נראה מוטרד.
“שלומית לאן את ממהרת? שאל המלך, “אחי ואני מכירים עוד כמה שרצים שאת מחביאה בשרוולך,” המלך הגיש לי מסמך, “זוהי עדות החתומה על ידי מי שהיה מפקד המשמר של המלך אריסטובולוס.”
“וכי מה איכפת לי מה הוא מעיד?” אמרתי בזלזול, אך כבר התחלתי להבין לאיזה בור חלקלק אני נופלת.
“הוא מעיד שאנטיפס האדומי העביר בקשה של אנטיגונוס לבקר את אחיו ונענה שאחיו יקבלו בברכה עם יבוא לא חמוש אך יהרגו אם יבוא חמוש, האם לדעתך הייתה לאנטיגונוס משאלת מוות?”
הבנתי, המלך ואחיו חפרו לי בור ממנו לא אצא.
“מה עוד מונח על שולחנך?”
“עדות חתומה של הטריבון אשר ביקש ממך בשם אנטיגונוס לבקר את אחיו, אותו טריבון מעיד שלא עבר זמן רב ואנטיפס בישר לאנטיגונוס שאחיו ישמח לראותו בכל הדר נשקו,” ינאי היה נלהב.
“מספיק הבנתי.”
“החיפזון מהשטן, כמו שאומרים הערבים,” צהל ינאי, “הנה כאן עדות העדויות, אנטיפס מעיד בזאת, שהעביר לך את תשובת המלך, ואת פקדת עליו לומר לאנטיגונוס שיבוא אל המלך במלוא הדר נשקו, את רצחת את אנטיגונוס.”
הייתי משותקת מעוצמת המזימה, שוב הלם בי רצח אהובי.
“מן הראוי להעביר את העדויות הללו לסנהדרין, שיפתח בחקירה על רצח אנטיגונוס.”
התעשתתי, “מה אתה באמת רוצה?”
“כבר אמרתי לך, שאת היא זאת שתבשרי לתאומות על אירוסיהן.”
שני האחים החשמונאים לא הותירו לי ברירה אלא להיות שותפה למזימתם הנתעבת. בתו האהובה של אבשלום תתארס לבנו האהוב של המלך, בתו השנואה של אבשלום, תתארס לבנו השנוא של המלך.
המלך אבשלום ואני זימנו את התאומות ואת שני הבנים. התאומות כבר הבינו בדיוק במה מדובר, הרי הן שמעו על הרצח, מרים הייתה מתוחה ועצבנית, חיוך קלוש עלה על שפתיה של דבורה.
“אני שמחה לבשר לכולכם כאן,” עוד שמחה כזאת ואבדתי, “ששלושתנו החלטנו להביא את ארבעתכם בברית הנישואין הקדושה,” עשיתי הפסקה והבטתי בעיני מרים, עיניה הירוקות הביטו בי בשנאה.
המשכתי, “דבורה תינשא לאריסטובולוס,” מרים, למרות חינוכה לא חיכתה שאסיים את דברי, היא התפרצה,
“ידעתי שאבי יכול לבגוד בי, אבל את? הסבתא האהובה שלי? שהבטיחה שיאיר יהיה חתני?”
“אחותי,” דבורה חיבקה את מרים, “כעס לא יעזור עכשיו.” מרים ניערה את דבורה ממנה,
“ברור שלך אין על מה ועל מי לכעוס, את מקבלת את אפולו ואני את הפייסטוס.”
דבורה שמרה על נימוסיה, “אחותי בואי ונסרב שתינו, שהנסיך אריסטובולוס יחליט את מי יבחר, לאף אחת משתינו לא מגיע העונש ששמו הורקנוס,” הורקנוס נראה נבוך, פניו האדימו.
“מסכימה,” אמרה מרים.
“בנות,” אמר אבשלום, “העניין אינו נתון לבחירתכן, זו החלטה מלכותית וכך יהיה.”
מרים החלה לבכות, לפתע נשרה מגילה מקפלי שמלתה, המגילה נפתחה, על הדף הראשון נכתב בפרסית משנתה של רוקסן. מרים מיהרה לאסוף את המגילה והחביאה אותה שנית בקפלי שמלתה. המגילה סקרנה אותי, ואז עשיתי את הטעות הגדולה ביותר שהייתי יכולה לעשות בנסיבות אלו,
“מרים, הראי לי בבקשה את המגילה.”
מרים הבוכייה והנסערת צעקה, “נשבעתי ביהוה וגם באלה אתנה, שלא אראה את הספר לאף אדם שאינו ראוי לכך, את אינך ראויה.”
“מרים, את מעליבה את המלכה ומסרבת לה,” אמר אבשלום בחומרה.
“הזקנה החטטנית הזאת עוד תביא עלי את קללת האלים.”
אבשלום סטר לביתו, “היכן נימוסיך הטובים? מלכה, אני מבקש בהכנעה את סליחתך.”
“אבשלום, שמור את ידך הארוכה לאויבי הממלכה, אני סולחת לילדה על הכול,” ניסיתי לחבק אותה כמו אז, בימים ההם. מרים הדפה את שתי ידי המושטות לקראתה.
“בוגדת! אני לעולם לא אסלח לך, כמו שלא אסלח לאבי הרוצח.” אחרי אחד עשרה שנים של ספקות, אני יודעת מי רצח את חוגלה, אך מה אני יכולה לעשות עם הידע הזה?
ראיתי את אבשלום מניף את ידו, מרים עשתה תנועת התגוננות, שלחתי את ידי כדי להגן על הנערה, ידו האדירה של אבשלום פגעה בידי. אף על פי שהאט את תנועת ידו, הייתה הפגיעה כואבת, פרצתי בבכי, רק במותו של אנטיגונוס בכיתי כך, אך לא כאב הפגיעה בידי הוא שגרם לי לבכי, אלא הכאב בלבי על המילה בוגדת שהטיחה בי מרים בסערת נפשה. לא האשמתי אותה, מרים לא יכולה הייתה להבין את הסיבה שאני סבתה האהובה הייתי חלק מהקנוניה נגדה, ואני לא הייתי יכולה להסביר לה.
שנה 62 לעצמאות יהודה – (80 לפנה”ס)
חתונה לבנה ומרה שחורה
שלומית
שקעתי במרה שחורה ועליתי במשקל. החתונה הקרבה שיפרה במעט את מצב רוחי, התחלתי לאכול טוב יותר והורדתי מעט ממשקלי, אך לא חזרתי להיות האישה הרזה והנמרצת שהייתי, פחדתי מהרגע שבו יפגשו עיני בעיני מרים הנבגדת.
החתונה הכפולה נערכה בירושלים שנה אחרי האירוסין, החופה נערכה ברחבת המקדש. זו הייתה החתונה הגדולה והמפוארת שידעה ירושלים מעולם. הבטתי בתאומות, כמה מאושרת דבורה הנישאת לאריסטובולוס היפה והמוכשר, המלך המיועד, אני בטוחה שילדיהם יהיו יפים ומוכשרים כמוהם. נזכרתיבערגה, אריסטובולוס הוא הקשת המוכשר ביותר שהכרתי, כמו פאריס נסיך טרויה. שיצאתי איתו לצייד, ראינו איילה, החץ של אריסטובולוס פגע בעינה האחת של האיילה ויצא בשנייה, מה שהשאיר את עורה של האיילה שלם וללא פגע.
כמה אומללה מרים הנישאת להורקנוס הממזר, בן הכלאים וחדל האישים, גם אם הייתי עומדת עשרים אמה ממנו כאשר הוא יורה בקשת הוא היה מחטיא. הוא ומרים יולידו בני כלאים.
אחרי היחוד, הלכנו אבשלום ואני לבדוק את הסדין של אריסטובולוס ודבורה, הוא היה מוכתם בדם הבתולים. דבורה לבטח הרה מרגע זה. אולי היא תסלח לי כשייוולדו ילדיה.
לא היה טעם לבדוק את הסדין של הורקנוס ומרים, היא לא הייתה בתולה.
“אבשלום,” אמרתי לו, “אינני יודעת מה התרחש בחדר המשכב, אך אני בטוחה שנישואי השנאה האלה נועדו לכישלון, על תאמר שלא הזהרתי אותך.”
“אני מקווה שהעניינים ביניהם עוד יסתדרו.”
“מים ושמן גם אם תנסה לערבבם, לעולם ייפרדו.”
“מרים חייבת לי תודה, על שהצלתי אותה מחיי חרפה במצרים.”
“אתה מנעת את אושרה, במצרים זו אינה חרפה.”
שנה 63 לעצמאות יהודה – (79 לפנה”ס)
תוכן עניינים
נכדה ראשונה
שלומית
תשעה חודשים לאחר החתונה, ילדה דבורה את בנה הראשון, ילד יפהפה חשמונאי אמיתי שמו יונתן אלכסנדר ינאי על שם סבו, דבורה חזרה לעצמה אחרי הלידה, היא נראתה מאושרת יפהפייה וזוהרת. לא עברה שנה והיא ילדה בת יפהפייה וקראה לה בשם סבתה שנטרפה שלומית אלכסנדרה.
הנכדה שנשאה את אותו השם כמוני, רוממה במקצת את רוחי,
טוב שלא הראיתי לתאומות את השרץ תחת שרוולי, כמו שקיוויתי דבורה מדברת איתי, גם אם לא סלחה, היא נתנה לי לראות את שלומית אלכסנדרה הקטנה.
מרים לא הרתה, היא נראתה כבויה, על אף שלפנים קראה לי אמא וסבתא, היא שנאה אותי עכשיו ולא דיברה איתי מטוב עד רע.
מבירא עמיקתא לאיגרא רמא
שלומית
מאז הטיחה בה מרים את המילה בוגדת, לא התאוששתי מהמרה השחורה בה שקעתי. מותו של בוקפאלוס הזקן הוסיפה לדיכאוני, גם קבורתו המפוארת בנחל קדרון, לא הייטיבה איתי.
ייסרתי את עצמי על שלא עמד לי כוחי לסרב להשתתף במזימה של המלך ואחיו. אולי אראה לתאומות את השרץ תחת שרוולי? אין טעם בכך הרי המלך מחזיק בידו את השרצים שיובילו לחקירה ברצח אנטיגונוס
“שלומית,” ארמיניוס הצעיר העיר אותי בבוקר, “שעת המרחץ הגיעה.”
“לך מכאן אני עוד רוצה לישון.”
שעתיים אחר כך התיישבתי במיטתי ופיהקתי בעצלתיים, הפעמון היה כבד בידי, צלצלתי,
“ארמיניוס, קח אותי למרחץ.”
“לשרותך גבירתי,” אם בעבר הוא נשא אותי בקלות למרחץ, עכשיו הוא התנשף וכמעט השמיט אותי מבין זרועותיו.
גם המרחץ והעיסוי שאחריו, לא שיפרו את מצב רוחי, המילה בוגדת שהטיחה בי מרים לפני שנתיים, רבצה על ליבי כאבן כבדה.
“גבירה, יום יפה היום להביא לך את ארוחת הבוקר לגן?”
“רק סלסלה של לחמניות בהירות.”
“גבירה, הרופא אומר שאת חייבת לאכול ירקות טריים, מעייך עצרו זה שלושה ימים.”
“הרופא כבר יטפל בכך.”
ישבתי בגן הארמון וזללתי לחמניות חמות וריחניות.
קול פרסות נשמע, אבשלום וינאי רוכבים על סוסיהם האבירים, עצרו לידי. למרות פסי הכסף בשערם הם היו רזים ושרירים, יפים כאלים יווניים.
“שלומית, לא תצאי לרכיבת בוקר קלה?” שאל אבשלום.
“אין לי צורך בכך.”
“מובן מאליו,” גיחך ינאי, “גם אם היא תרכב על סוס של הפרשים הפרתים הכבדים, גבו ישבר, היא השמינה כמו חזיר העולה לקורבן על מזבחו של זאוס,” שני הגברים פרצו בצחוק רע.
הטלתי את פגיוני לעבר ינאי, מעופו של הפגיון היה איטי וינאי תפסו בקלות בעודו באוויר.
“היכן שלומית אלכסנדרה, אלופת הפגיון ביהודה,” גיחך ינאי.
המלך ואבשלום המשיכו ברכיבת הבוקר שלהם, ניחמתי את עצמי בעוד לחמנייה.
פצע התאומות עדיין היה פעור ומדמם בליבי והוא שזעק לנקמה.
“המלך פגע באהבת חייך התאומות, פגעי באהבת חייו בשמת,” אמר לי דוד המלך.
“איך אפגע בו? אני שמנה וחלשת דעת.”
“חזרי להיות שלומית שהכרתי ואז תוכלי לעשות הכול.”
מעודדת קמתי בבוקר. אחרי המרחץ והעיסוי הזמנתי ארוחת בוקר בריאה, לא רק באהבת המלך לבשמת אפגע, אני גם אנתץ את הפסל המושלם שבנו ינאי ואבשלום לדמות אימם, גם עם אהליאב הבוגד אבוא החשבון. לשם כך כמו שהורה לי דוד המלך עלי לחזור לעצמי, להוריד ממשקלי לחזור לכושרי הגופני, לחזור להיות מטילת הפגיונות שכולם פוחדים ממנה.(1)
חזרתי לאורח החיים הקודם שלי, הייתה קמה מוקדם בבוקר, לאחר רחצה ועיסוי הייתי אוכלת ארוחה בריאה שכללה ירקות טריים, לחם אכלתי בצמצום וגם הוא רק מקמח שהכיל את הסובין, ומחמצת חלב.
לאחר מכן הייתה יוצאת לרכיבת בוקר של שעתיים, בתחילה סבל הסוס עליו רכבתי מפאת משקלי העודף. כאשר הורדתי מספיק ממשקלי, רכשתי סוס קרבות צעיר דומה לבוקפאלוס כשתי טיפות מים ועברתי לרכב עליו, בוקפאלוס הצעיר קראתי לו.
חידשתי גם את אימוני הגימנסטיקה שלי. גם את הטלת הפגיונות חידשתי. כשחלפו על פני המלך ואבשלום על סוסיהם וכמנהגם, לעגו לי ואמרו שפגיונותיי אינם מפחידים עוד, שרק פגיון ליד אוזנו של המלך וננעץ בעץ.
“שלומית אלכסנדרה האימתנית חוזרת,” הכריז המלך והמשיך ברכיבתו. אל אף שישים ושתיים שנותיי, חזרתי לעצמי אחרי חצי שנה של אכילה בריאה ואימונים.
שוב הייתי יפה וזוהרת כמו בימי היפים, קמטים עדינים הופיעו על פני, את הלובן בשערי צבעתי בצבעי אדמה אדומים.
את נקמתי במלך אחלק לשניים, אימו המושלמת בחלק הראשון והמלאך בחלק השני, מעניין איזה מלך יישאר ממנו לאחר שתושלם נקמתי.
שנה 64 לעצמאות יהודה – (78 לפנה”ס)
יהי זכרה ברוך
ינאי
כמו בכל אחת מעשרים וחמש שנות מלכותי, ביום השנה לכיבוש אדורה, הוא יום מותה של בשמת, ישבתי עם אחי אבשלום יחד שרנו וניגנו את אנדרומאכה.
“אחי, מדוע שלא תעלה לקברה של בשמת באדורה?”
“כל שנה אני רוצה לעלות לקבר האחים ולכבד את זכרה, אך בכל פעם אני מוצא סיבה כל שהי לא לעשות זאת”
“אולי אין בך את האומץ להשלים עם הריגתה, גם שלושים וארבע שנים לאחר שהדבר אירע?”
“אחי, אתה בוחן כליות ולב, בשמת עדיין שורפת את קרבי, אך בשנה הבאה אאזור אומץ ואפקוד את קברה אולי זה יביא מזור לנפשי.”
שרנו ונגנו את אנדרומאכה פעם נוספת, עיני זלגו דמעות.
“אחי,” אמר אבשלום, “השנה הבאה תהיה השנה השלושים וחמש למלחמה באדום, אני חושב שמן הראוי לציין זאת באופן מיוחד, מה דעתך שנשתף את המלכה בכך, אין כמוה במשימות מסוג זה.”
היססתי, “המלכה מסוכנת בעת הזאת, היא לא סלחה לנו על נישואי התאומות.”
“מה היא כבר יכולה לעולל? העדויות שישלחו אותה לגרדום עדיין אצלך, נשתמש בהם כמו אז בנישואי התאומות.”
“אתה צודק, אפילו איננו צריכים לאיים עליה, היא תשמח להיות שותפה לציון האירועים שעליהם הייתה תהילתה.”
מזגתי יין חברון משובח לשני גביעי בדולח.
“לחיי ציון אירועי אדום בעוד שנה,” לגמנו מהמובחר ביינות יהודה.
“בראש השנה למלחמות נדון בכך, אתה תעלה זאת במועצה ותהיה אחראי על הביצוע,” אמרתי.
שנה 65 לעצמאות יהודה – (77 לפנה”ס)
תוכן העניינים
- שלושים וחמש שנים למלחמה באדום
- אירוסין
- ביקור מלכותי נוסטלגי
- גיבורי אדורה
- הנקמה הגדולה מכולן
- מלך מת מהלך
שלושים וחמש שנים למלחמה באדום
שלומית
כמיטב המסורת עוד מימי הנשיא שמעון התרסי, התכנסה מועצת המלחמה בראש השנה למלחמות, בזכות הלוח האלוהי של חנוך, חל יום זה תמיד ביום שישי. המלך, אבשלום, אריסטובולוס ואני ישבנו במועצה.
“בעונת המלחמות הבאה עלינו לטובה,” אמר המלך “נסיים את שחרור עבר הירדן, אבשלום אריסטובולוס ואני נכין את התוכניות. אבשלום העלה את הצעתך מלפני עשרה חודשים.”
“השנה ימלאו שלושים וחמש שנים למלחמה לשחרור דרום יהודה,” כחכח אבשלום בגרונו, “לפני שנצא לעבר הירדן, אני מציע שנציין את המלחמה ההיא במספר אירועים, מיד תוגש לכולנו ארוחה קלה, אחריה אני מחכה לשמוע רעיונות.”
אבשלום צלצל בפעמון שני עבדים הגישו לנו את הארוחה. שזו הסתיימה ביקשתי את רשות הדיבור.
“אחד האירועים שאנו צריכים לציין הוא מעמד כניעת האדומים בשער של מארשה.”
“למה דווקא אותו?” שאל המלך.
“כי כניעת מארשה הייתה האירוע שציין את סיום המלחמה, נבצע שחזור של המעמד, בו ישתתפו גם קוסגבר הזקן שהיה אז ראש העיר ובנו אנטיפס שהיה אז נער והיום הוא מושל אדום וחובק את נכדו הראשון.”
“למה ציינת את הפרטים האלה?”
“כי בראשו של אנטיפס עלו הרהורי עצמאות כאשר חרתת מלך הנבטים פלש ליהודה, בשחזור נזכיר לו איך השתין מפחד בטוניקה הלבנה שלו, ובזכות מי ניתנה לו נפשו לשלל.”
“רעיון מצוין שלומית אלכסנדרה,” המלך היה נלהב, “לפעמים טוב להצליף עם המקל באוויר כדי להפחיד כלב החושף שיניים.”
כולנו צחקנו. אבשלום קיבל את רשות הדיבור.
“אני מציע שלפני שחזור כניעת מארשה, נשחזר את הקרב באדורה בהשתתפות כל החיילים הוותיקים ששרדו מאז.”
“רעיון מצוין,” אמר המלך, “אך אני דורש שזה יהיה האירוע האחרון, אינני חושב שארצה להשתתף באירוע כלשהו לאחר זאת.”
חייכתי, “מה עם שחזור כיבושה של חברון?”
“אירועי חברון מורכבים יותר,” אמר אבשלום, “הם כוללים את הסיור סביב החומות, את החדירה לעיר דרך מנהרת המים, ואת כניסתם הלילית של הגדודים דרך השער, אני מציע להסתפק בשני האירועים שכבר הוצעו.”
“אבשה,” אמר המלך, “אתה ואנטיגונוס הייתם גיבורי חברון, למה ויתרת בלי קרב?”
“בנוסף למורכבות אירועי חברון, הרי הדרך מובילה מחברון לאדורה ומשם למארשה, יהיה קשה לסיים באדורה כפי שדרשת, ולא חשוב אם נתחיל מחברון או ממארשה.”
“אתה צודק אחי, היה לך חלק חשוב גם באירועים האחרים, נתחיל במארשה ונסיים באדורה.”
אירוסין
אנטיפס
אנטיפטר הגיע לעיר החופש אשקלון, רכבתי כדי לפוגשו שם.
“קיפרוס אלת האהבה שלי ואני רוצים להתארס, אני מבקש את ברכתך.”
“בתנאי שהאלה תתגייר, ילדיכם חייבים להיות יהודים.”
“למה אבא?”
“התוכנית הגדולה, עוד לא הגיע הזמן לשתף אותך.”
“אתה תמיד הסטרטגוס ואני היפוליט פשוט. אבל זכור שהקשרים שלי בממלכת הנבטים, הם שהביאו את פלישתו של חרתת ליהודה לפני שבע שנים,” אני מתייחס אליו עדיין כילד, אך הוא כבר גבר בן עשרים ושש.
“בקרוב אשתף אותך בתוכנית הגדולה.”
“תודה שאתה נותן בי אמון מוחלט,” גיחך אנטיפטר, שתקתי מבויש מעט, אנטיפטר רכב לפטרה.
ביקור מלכותי נוסטלגי
אנטיפס
השנה היה הביקור השנתי מיוחד במינו, הוא נערך ביום השנה השלושים וחמש לכניעת מארשה במקום בסיום עונת המלחמות. בנוסף למלך ולמלכה התלוו לביקור אבשלום אחי המלך, מנהל הארמון שלו אהליאב ואפילו מלאכי התליין המלכותי לשעבר.
הם באו להתרפק על ימי הרצח הנפלאים שחוו בצעירותם, ושחזרו את מעמד כניעת מארשה. הלכתי איתם אל שער העיר. המלכה פקדה עלי לעלות למגדל השער עם קשת ואשפת חיצים. כמובן שראשי החיצים היו מעץ רך, גם היום שלושים וחמש שנים אחרי, הם לא סמכו עליו יותר מדי.
טיפסתי במדרגות, גבי ורגלי כאבו אך הגעתי למגדל. מול השער, עמד אבי בן השבעים וחמש קוסגבר אנטיפטר, הוא נראה צעיר בהרבה מגילו. על סוסיהם ישבו האלים היוונים מאז, אריסטובולוס הצעיר החליף את אריסטובולוס ההוא, המלך החליף את זאוס הלא הוא אביו הנשיא יוחנן הורקנוס ואבשלום החליף את אנטיגונוס. אחרונת האלים ששרדה מהמעמד המקורי הייתה אתנה המזדקנת הלא היא שלומית אלכסנדרה, גם בגיל שישים ושלוש ניכר בה יופייה האלוהי מהעבר, היא רכבה על סוסה החדש בוקפאלוס הצעיר. אחרי ששני חיילים הורידו אותי מהמגדל, הציב התליין המלכותי מלאכי את סדן העריפה והניח את ראשי עליו, כמעט והשתנתי בטוניקה שלי כמו אז.
לאחר לילה במארשה, יצאה החבורה לשחזר את קרב הגבורה שלהם מול גדודי המתנדבים המפוארים באדורה ואת הרצח הנפלא שחוו שם.
גיבורי אדורה
ינאי
רעי לוחמי אדורה הוותיקים ואני רכבנו לעיר שנשארה שרופה והרוסה מאז שוחררה דרום יהודה. גם המלכה שלומית אלכסנדרה התלוותה אלינו על גב בוקפאלוס הצעיר שהחליף את הקשיש נשמתו עדן. החלטתי שהלוחמים לא ישחזרו את הקרב אלא רק יפסעו בנתיב הקרבות שלהם.
מלחמות טובות לגברים, אבשלום ואני שמרו על גוף רזה ושרירי. גם לאהליאב היה חלק בקרב ההוא, שלא כמונו הוא גידל כרס ופימה עלי כסל. כמו אז ענדתי את טבעת הארד הפשוטה שהוענקה לי על ידי בשמת.
התחלנו ממקום המחנה של אז,
“היינו מאחורי חומת העץ, כאשר הצופה הודיע על האדומים הרצים אלינו,” אמר אבשלום בהתרגשות.
“אנטיגונוס פקד עלינו לצאת מהחומה ולהיערך מולם,” הייתי נרגש, “איזה מפקד ולוחם הוא היה, יהי זכרו ברוך.”
שלומית הזילה דמעה. התקדמנו מעט ועברנו את המקום שבו עמדה חומת העץ של המחנה.
“מכאן דיווחתי לאנטיגונוס על טיבם של האדומים שיצאו מולנו,” קרא אבשלום. הגברים המשיכו ללכת, שלומית ליוותה אותנו מגב הסוס.
“מכאן הטלת את החנית לפיו של האדומי,” קראתי, “הטלה מושלמת, אחי, אתה הלוחם הגדול ביותר שהכרתי, אכילס, אני אולי הקטור.”
“אתה המלך הגדול ביותר שהכרתי, רק דוד המלך ישווה לך,” ידעתי, אבשלום אינו מתחנף אלי, פיו וליבו שווים.
המשכנו ללכת לכוון שער העיר ההרוס, עברנו ליד קבר האחים של האדומים, מישהו הקים שם גל אבנים.
“לכאן הבאת את בשמת לקבורה?” שאלתי את אהליאב.
“כן,” ענה בעודו מתנשף, “אתה הרי יודע שהכרתי אותה עוד בארמון.”
התחלתי להקים גלעד לבשמת, הייתי יכול להטיל זאת על העבדים שהתלוו אלינו, אך הרגשתי צורך עז לעשות זאת בעצמי, העפר הצטבר תחת ציפורני. כל מלווי הצטרפו ברצון למשימה, ביניהם גם התליין המלכותי לשעבר מלאכי. בזמן המלחמה ההיא היה תוארו התליין הנשיאותי, אחרי פרישתו זכה למענק נדיב על עבודתו המצוינת. היום הוא סבא חביב ושמנמן, שרירי ידיו האדירים מהזמנים בהם הניף את הגרזן, או נעץ את מסמרי הצלב בנידונים, הפכו מדולדלים. בנו ירש את מקומו בגרדום המלכותי.
סיימנו את הקמת הגלעד, “יהיה זכרה ברוך,” אמרתי, כשאחזור לירושלים אצווה להקים לה כאן מצבה מפוארת.
המשכנו לכיוון שער העיר ההרוס,
“כאן הצלתי אותך מחרב האדומי,” אמר אבשלום, “מה קרה לך אז?”
“הסתכלתי על טבעת הארד שנתנה לי בשמת,” עניתי, עדיין הייתי בוש בעצמי על הרגע ההוא.
“לפני שיצאנו למלחמה אמרתי לך, שכח את בשמת ולא היא תביא למותך, עדיין לא שכחת אותה.”
“נכון, אבל היא לא הכשילה אותי עוד.”
עברנו בשער והמשכנו ברחוב הראשי, כאן אכלנו כשסביבנו גוויות האדומים. מכאן עלינו לכיוון מקדשו של קוס, אהליאב השמן וקצר הנשימה חיכה לנו ברחוב הראשי. שלומית נשארה איתו.
הגענו למקדשו השרוף של קוס, ריחות הצואה והשתן שלנו, המעורבים בשמן המור נעלמו זה מכבר, ריח העלים הטחובים שנאספו על הרצפה זה שנים, החליף אותם. כמו אז דרכנו במגפינו על הרצפה, חריקת שברי הזכוכית מאז עדיין נשמעה יחד עם אוושת העלים שכיסו אותם.
יצאנו והלכנו לאגורה. שלומית הצטרפה אלינו. שני עבדים שבאו אתנו הניחו שם סדן עץ וגרזן. “לא שם!” קרא מלאכי, “שם!” הוא הורה באצבעו על המקום הנכון. הסדן והגרזן הונחו במקומם החדש. מלאכי הניח צוואר דלעת על הסדן.
“מלאכי נוותר על שחזור העריפה, אני מצטער על העבודה שהשקעת בשחזור, אך מצב רוחי אינו מתאים לכך.”
“ההפסד כולו שלך,” אמר לי מלאכי בחיוך, “אתה ואבשלום הייתם גיבורי האירוע ההוא.”
סמוך למקום העריפה עמד גלעד, הכתובת שעליו נכתבה בכתב שלא היה מוכר לאף אחד מהגברים שהיו שם.
“זהו כתב אדומי עתיק,” אמרה שלומית, “הגלעד הוא לזכר כהני קוס שנערפו אז, בראש הרשימה קוסמלך הכהן הגדול של קוס.”
“אני הוא שערפתי אותו,” אמרתי.
“בואו ננתץ את הגלעד הזה, כמו שניתצנו את היכלו של קוס,” הציע אבשלום.
“אבשלום,” אמרה שלומית בבדיחות הדעת, “הגלעד הזה מנציח את גבורתכם.”
הגענו שוב לרחוב הראשי ההרוס והשרוף, אהליאב ישב שם והמתין לנו, “היכן שכבה בשמת הפצועה?” שאלתי אותו, אהליאב קם בעצלתיים והלך מרחק קצר ברחוב, “כאן מצאתי אותה.”
“זה פחות מארבע מאות אמה מהמקום שבו ישבתי לאכול,” הייתי נרגש ביותר, “מי רוצה לעזור לי להקים לה גלעד גם כאן?” כולם התנדבו בכל ליבם לעזור לי. ידינו השחירו מהפיח שנותר מהשריפה הגדולה. הרגשתי שסגרתי מעגל.
“תנוח בשמת על משכבה בשלום, וגם לנפשי תהיה סוף סוף מנוחה.”
סיימנו את ביקורנו באדורה וחזרנו לירושלים.
הנקמה הגדולה מכולן
ינאי
שבוע לפני היציאה למלחמה, הזמינה אותי שלומית לנשף פרטי, נעניתי, רוחי הייתה טובה עלי לאחר הביקור באדורה.
“הבא איתך את הכינור,” אמרה לי שלומית.
האירוע נערך בחדר האירוח הפרטי שלנו. אהליאב מנהל הארמון, הורה למנהל המטבח להכין לנו את מיטב המאכלים והיינות, עבדים ומשרתים הביאו אותם אלינו. כל המשרתים והעבדים יצאו החוצה וסגרו את הדלת. המלכה נטלה כד יין חברון משובח ומזגה שני גביע בדולח.
“לחיי המלך יונתן אלכסנדר ינאי בהגיעו לגיל העצה,” הכריזה המלכה.
“לחיי המלכה שלומית אלכסנדרה,” הכרזתי, הרמנו את הגביעים.
המלכה הייתה במצב רוח מרומם, “אתה יודע מדוע בחרתי בך מבין אחיך?”
“עד היום לא הבנתי למה לא בחרת באחי אבשלום ולמה ראשי נשאר על כתפי.”
“בניגוד לאבשלום, פוריותך הוכחה,” הייתי המום, המלכה הייתה במיטבה.
“מה את יודעת שאני לא?”
“החיפזון מהשטן, לפני שאמשיך, נכבד שנינו את בשמת.”
“איך נכבדה?”
“נגן את אנדרומאכה.”
כמעט נחנקתי “מאיפה את יודעת על אנדרומאכה?”
“החיפזון מהשטן, הכל אספר לך, החל לנגן.”
התחלתי לפרוט על הכינור, שלומית הוציאה דף נייר מצרי הביטה בו והחלה לשיר איתי. שסיימנו את השיר מסרה לי שלומית את הדף.
“מתנה מבשמת, בכתב ידה, היא ביקשה ממני למסור לך אותו, אחרי שלושים וחמש שנים אני ממלאת את בקשתה.”
הייתי נרגש ביותר, “איך הגיע אליך הדף הזה?”
“החיפזון מהשטן, האם אתה זוכר שאחרי האירוע בחדרך נסעה אימך ליומיים?”
“זוכר הייטב.”
“אתה יודע לאן היא נסעה?”
הרהרתי, מנסה לדלות מזיכרוני מענה לשאלה לבסוף הודיתי,
“לא, אינני יודע.”
“היא נסעה לבית צור.”
הרהרתי מעט, “אימי נסעה לשם פעמים רבות.”
“אתה יודע למה נסעה אימך לבית צור?”
“זה אחד הדברים שהיא לא שיתפה אותי.”
“היא נסעה אל שרח המכשפה.”
שוב הופתעתי, היו הרבה סודות שהיא שמרה לעצמה.
“מה לאימי ולמכשפה הזו?”
“שרח ואימך היו חברות נפש, אימך תמיד התייעצה איתה, אני יודעת כל מה שהן דיברו ביניהן, שרח הייתה סוכנת שלי.”
“למה חברת נפש של אימי בגדה בה?”
“כי איימתי עליה שאחי, תליין המכשפות של משטרת הסנהדרין, יטפל בה, הזכרתי לה את מקרה אטלנטה.”
אטלנטה, הייתה הסיבה לאהבת האחים המופלאה של צאצאי שטח.
“ומה סיפרה לך שרח המכשפה בענייני?”
“ובכן, היא סיפרה לי שאימך שילמה לאהליאב שיפתה אותך להציץ בחלון מרחץ השפחות, גם לטבח שילמה כדי שיצעק על אהליאב.”
היא יודעת את העובדות, שרח או מישהו אחר גילה לה אותם.
שלומית המשיכה, “כשיצאה בשמת מהמרחץ, בדיוק ביום המתאים להתעברות, השקתה אותה אימך שיקוי מעורר תשוקה ושלחה אותה לחדרך,” שלומית עשתה הפסקה קלה בדבריה וחייכה.
כן, בשמת אמרה לי שאמי שלחה אותה אלי, היא הגיעה לחדרי רווית תשוקה, גם אני הייתי רווי תשוקה.
“להמשיך?” שאלה שלומית.
נעצתי מבט בשלומית, בשמת ואני היינו בובות על חוט שאמי השתעשעה בהן.
“המשיכי.”
“אימך חשבה שהרפתקת הנעורים שלך תחלוף כאשר בשמת תצא מחדרך, אך לא כך היה, מובן שאשת הנשיא, לא הייתה יכולה להסכים שבנה המיועד למלוכה יישא שפחה אדומית לאישה, היא נסעה ליומיים לבית צור, כדי להתייעץ עם שרח.”
“ומה המכשפה יעצה לה?”
“שתשלח את בשמת אליה לבית צור, היא כבלה אותה באזיק רגל כדי שלא תברח, עד שיתברר אם בשמת הרה או לא.”
“המכשפה הזו היא רעת לב, בטוח שלא אמי היא שהורתה לה לכבול אותה כך.”
“אימך הייתה מספיק רעה גם בלי זה,” שלומית גיחכה בבוז, “כאשר חלפו חמישה שבועות מאז המפגש בינך לבין בשמת, נסעה אימך לבית צור, שרח דיווחה לה שבשמת לא קיבלה אורח נשים,” נדהמתי מהסיפור, שלומית נראתה נהנתה מכל רגע.
“חמישה שבועות? זה כבר היה בזמן המלחמה, בית צור היא על גבול אדום, אני זוכר שהיא הייתה תחת משטר צבאי, איך אימי קיבלה אישור לבקר שם?”
“מפקד המבצר רצה לסרב לבקשתה, אני היא זו שדאגה לאישור.”
“היית מוכנה לסכן את חייה?”
“לא הייתי מתאבלת מרה, לו ננעצה חנית אדומית בישבנה,” שלומית פרצה בצחוק מתגלגל, חשתי תשוקה עזה לחנוק אותה, אך הסקרנות בערה בי.
“מה קרה אחרי שאימי הגיעה לבית צור?”
“שרח הכינה שיקוי הגורם להפלה, בשמת סרבה לשתות אותו, שתי הנשים קשרו את ידיה, פתחו את פיה בכוח והשקו אותה בעל כרכה, כמו שאמרתי לך, אימך הייתה מספיק רעה.”
כך בדיוק הושקיתי בכלא בפקודת המלכה הרעה הזאת.
“אמי לא יכולה להיות כל כך רעה,” התפרצתי, הייתי מוכן לחנוק את המלכה, אך הייתי סקרן לשמוע את סוף הסיפור.
שלומית נסוגה אחורנית, שתי ידיה על ניצבי פגיונותיה.
“אתה עדיין לא יודע כמה היא יכולה להיות רעה, זמן קצר לאחר שדחפו לגרונה את השיקוי, חזו הנשים בוולד הזעיר שנפל מערוותה של בשמת, אימך הייתה מאושרת, בנה הצעיר פורה כאביו.”
אילולא אחזה שלומית בניצבי פגיונותיה, הייתי חונק אותה ברגע זה.
“גם את זה סיפרה לך שרח המנוולת?”
“לא את זה סיפרה לי בשמת הבוכייה כשפגשתי אותה בביתה של שרח.”
“איך ידעת להגיע לביתה של שרח בדיוק בזמן?” שוב נדהמתי.
“בדיוק למען זה הוטל מצב צבאי על העיר.”
שלומית זאת שיעבדה את הצבא לגחמותיה האישיות.
“מה עוד סיפרה לך בשמת?” סקרנותי הרקיעה שחקים.
“כמה בכה הנער המאוהב שלה כאשר סיפרה לו איך הפך אותה אינאיס לפילגשו.”
כן, רק מבשמת הייתה יכולה לדעת על הנער המאוהב שלה, לא שיתפתי אף אחד במה שאמרה לי בשמת בחדרי.
“עוד סיפרה לי בשמת שבעוד ארבעה ימים תיקח אותה אימך לאשקלון, שם תועלה על ספינה המפליגה לאפסוס.”
“למה אפסוס?”
“זהו שוק העבדים הגדול במזרח, בשמת הייתה אמורה להימכר שם כדי שאתה לא תוכל למצאה לנצח.”
“ואת היית מוכנה להושיט יד לנבלה הזו?” הייתי נסער כולי.
“ינאי, היית נער צעיר, לא הכל הבנת אז.”
“מה לא הבנתי?” צעקתי, “גם שפחה אדומית נבראה בצלם אלוהים.”
“ובכן כשראיתי את בשמת פקדתי על אימך לשחררה מאזיק הרגל שלה ולטפל בפצע האזיק.”
“מהו טוב הלב שירד עליך פתאום משמים?”
“רחמי נכמרו עליה, לא יכולתי לראות את העוולה הזאת.”
“ומה עשית כדי לתקן את העוולה הזאת?” צעקתי מרוגש כולי.
“הודעתי לאימך שאני משחררת את בשמת. אחר כך שלחתי את שתי הנשים למבצר, אימך מחתה נמרצות אך שני הפרשים שעליהם ציוויתי להובילה, היו משכנעים ביותר.”
“ואז נשארת לבד עם בשמת.”
“כן, בשמת סיפרה לי את סיפורה, היא שרה לי את אנדרומאכה תוך שהיא פורטת על כינור, מעולם לא שמעתי שיר כל כך עצוב.”
“ואז היא נתנה לך את הדף עם מילות השיר?”
“כן, היא הייתה מוכשרת בשמת שלך, וגם ידעה יוונית.”
הייתי נרגש והזלתי דמעות, “מה קרה אחר כך?”
“אמרתי לה שאתה בדרכך לאדורה ושלחתי אותה לדרכה. פקדתי על מפקד המבצר שהוא או אנשיו לא יפריעו לה ללכת לאדורה.”
“האם ייתכן שמעט טוב לב עדיין נשאר בך?” התקשיתי להאמין, האם זה מאשר את סיפורו של אהליאב שהיא נהרגה באדורה? הייתי נרגש כולי.
“המתן עוד מעט, עברתי עם פרשי על פני בשמת, שנסעה בעגלה ונופפנו אחת לשנייה בשלום.”
“עוד מעט אאמין שעוד תגיעי לגן העדן של הפרושים אם הוא קיים.”
“כנראה לא אגיע אליו, פתאום הכתה בי ההכרה, שאם תפגוש את בשמת, תאבד את הריכוז בקרב ואתה עלול להיהרג, ואז אפסיד את הייבם הפורה שלי,” גיחכה שלומית.
האוויר אזל מראותיי, “מה עשית להציל את הייבם הפורה שלך?”
“שלחתי הודעה עם פרש למפקד המבצר, ובו הוראה לשלוח סיור רכוב שיתפוס את בשמת ויחזיר אותה לביתה של שרח.
קמתי ממקומי והתכוונתי להסתער על שלומית, ששלפה שני פגיונות, “שלא תעז,” התיישבתי מובס.
“מה קרה לבשמת?”
“קיבלתי הודעה שהיא הפליגה בכבלים לאפסוס.”
“ומה גורלה?”
“אינני יודעת בוודאות, אך נשים כמוה נקנות ברב המקרים על ידי סרסורי בתי הזונות של הלגיונות הרומאים.”
“זהו גורל מר ממוות.”
“אם שפר מזלה ואדוניה הכיר את כישרונותיה האומנותיים, הרי היא תשעשע את הטריבונים והקנטוריונים המשכילים. אם לא, יעברו מעליה בכל יום ארבעים או חמישים חיילים בורים של הפרולטריון.”
רעדתי בכל גופי והזעתי, גם ברגעים הקשים בחיי לא קרה לי כדבר הזה.
בננו נרצח באכזריות ולא ידעתי על כך עד הלילה הזה, בשמת הלכה לגורל מר ממוות. אני נשבע, עד יומי האחרון אנצור את האהבה הראשונה והיחידה בחיי. היסטוריונים עוד יכתבו על מעלליו ומלחמותיו של המלך יונתן אלכסנדר ינאי, רק בזיכרונותיי תופיע בשמת, נערה נעלה שנסיבות חייה האומללות הפכוה לשפחה. למרות זאת הייתה אצילה משני אדוניה הנקלים אשר רצחו את ילדיה. המלכה הרעה הזאת, דוברת אמת, היכן בשמת אהבת חיי? שלושים וחמש שנים לאחר שנמכרה באפסוס?
לא סלחתי למלכה על שניפצה את דמותה של אימי, כפי שציירתי אותה לעצמי. את אימי שנאתי עכשיו יותר מששנאתי את המלכה.
התאוששתי קצת, היו עוד חידות לא פתורות.
“למה לא סיפרת לי זאת אחרי המלחמה?”
“כולם היו מפסידים מכך, אתה ואימך הייתם ניצים עד סוף ימיכם ואני הייתי מפסידה את השרץ בשרוולה של אימך.”
“ומה עם בשמת?” הכאב והזעם שוב מילאו את ליבי.
“שווה להקריב שפחה אדומית על מזבח טובת המשפחה הנשיאותית,” שוב הייתי מוכן לחנוק את המלכה, אך ידעתי כמה חדים פגיונותיה וכמה מדויקת ההטלה שלה.
האם אינך רוצה לשמוע טרגדיה יוונית במיטבה?” שאלה שלומית.
“איזו טרגדיה?”
“מוות באדורה של הטרגיקון היהודי אהליאב.”
“גם את הטרגדיה הזו שמעת מהמכשפה שרח?”
“מי אם לא היא?”
צלצלתי בפעמון, “קרא לאהליאב,” אמרתי לעבד שלי, “אמור לו שאם לא יתייצב מיד, הוא יושלך לכלובם של שמשון ודלילה בעודו חי.”
אהליאב הגיע לחדר האירוח המלכותי, עיניו המבוהלות התרוצצו ביני לבין למלכה.
“סיפור נפלא סיפרת לי אחרי המלחמה באדום,” רעמתי בקולי, “למה המשכת לעבוד בארמון? היית יכול לכתוב טרגדיות יווניות, טוב מסופוקלס.”
אהליאב החוויר, הוא ניסה להכחיש באופן לא משכנע.
“תני לי פגיון,” ביקשתי מהמלכה.
“המלכה הניחה פגיון על השולחן והתרחקה במקצת תוך הליכה אחורנית, כשהיא אוחזת בשתי ידיה את ניצבי שני הפגיונות שנותרו באבנטה.
נטלתי את הפגיון והצמדתי את החוד לגרונו של אהליאב,
“את כל האמת ברגע זה!,” סובבתי את חודו של הפגיון, זרזיף דם זעיר הופיע על גרונו של אהליאב, ניגבתי אותו באצבעי ונתתי לאהליאב ללקק את הדם, “להמשיך?”
“המחזה אינו שלי, אימך היא הטרגיקונית, אני רק הייתי הזמר הנודד שסיפר אותו.”
“לפני שלושים וחמש שנים סיפרת לי שאמי מחבבת אותך, משונה שהגבירה מחבבת עוזר טבח עלוב, האם לא?”
“היא לא בדיוק חיבבה אותי, היא שילמה לי, גם ההצצה למרחץ השפחות, היה רעיון שלה.”
“למה היא בחרה דווקא בך כשותף למזימותיה?”
“אימך ידעה שאתה מיודד איתי, היא רצתה שאדווח לה עליך, מה מעשיך, על מה אתה חושב, הכל… גם כל מה שסיפרת לי על בשמת, איך רחצה אותך בילדותך, הכל…”
“גם מהמלחמה דיווחת לה?”
“כן, הייתי שולח לה דיווח על כל מה שעושים בניה ובמיוחד אתה, היא הייתה שולחת לי הוראות.”
“היא גם זאת שדאגה שתתגייס למערכה?”
“כן, לא רציתי בכך, מה לי ולמלחמה? הגבירה היא גם זו שדאגה שאהיה ביחידה שתטפל בגוויות האויב.”
הערפל החל להתפזר, הבנתי למה רצתה אימי שאהליאב ישרת ביחידת חללי אויב, הוא הבין זאת לבטח רק אחרי שחזר מהמלחמה.
“מעניין, האם הגבירה דאגה לכך שתחזור כמה ימים לפני מהמלחמה?”
“מובן מאליו, היא הייתה חייבת לתאם איתי את הסיפור, לפני שאתה תתחיל לשאול על בשמת.”
“מה היה שכרו של הזמר הנודד?”
“עיטור אריה הארגמן ועוד שלושים שקלי כסף.”
ותשקול את שכרו, שלושים כסף, אמי הכירה את הנביא זכריה, זה שכרו של הנקלה.
אהליאב התיז את השברים האחרונים מהפסל הנשגב של אמי כפי שהיה חרוט בדמיוני. העברתי את חוד הפגיון הממורט על צווארו של אהליאב, המשכתי אל גרוגרתו, מבעד לזקנו חרטתי את פימתו עלי כסל, המשכתי אל שפתו התחתונה ואחריה העליונה, אל נחיריו, אל לחיו השמאלית משם עברתי אל מצחו, אל הצלקת בלחיו הימנית, שאותה הציג בעבר כצלקת מחרב אדומית.
בכל מקום שעבר להב הפגיון נראה זרזיף דם ארוך, אהליאב רעד כעלה נידף ברוח והשתין בטוניקה שלו. ניגבתי את חוד פגיוני בשולי הטוניקה הלבנה והחדשה של אהליאב,
“במלחמה נפצעת משבר קדירת חרס שנפלה על ראשך במטבח, פציעה שעליה אין מקבלים את אריה הארגמן, עכשיו נפצעת בקרב מול המלך ינאי. אתה זכאי לענוד את אריה הארגמן.”
“המלך ינאי, בשם ידידותנו בת ארבעים השנה, מחל לי.”
“עם ידידים כמוך איני צריך אויבים.” השתעשעתי עוד עם הפגיון על פניו של אהליאב שרעד כעלה נידף.
“המלך ינאי,” פנתה אלי שלומית, “ברצוני לספר לך עוד משהו שיפתיע אותך.”
“שום דבר שתספרי לי כבר לא יפתיע אותי, אך אני סקרן.”
“זוכר שאהליאב חזר להיות ידידך כאשר נכלאת בפקודת המלך אריסטובולוס?”
“רק לא זה,” בכה אהליאב.
“למה לא? שאל המלך, “הרי אתה הוא זה שהבריח אוכל לאימי, וגם הולקית על כך בפקודת המלכה.”
“מה שאינך יודע המלך ינאי,” אמרה המלכה באכזריות, “הוא שסימני המלקות הרכות בגבו של אהליאב, נעלמו בבוקר למחרת, תמורת שלושים שקלי כסף, זכיתי בסוכן שהיה חבר נפש שלך, שגילית לו את צפונות ליבך.”
“ולמה את מפקירה את הסוכן שלך לגורלו?”
“כי הסוכן הזה בגד בי, כשהרגיש שאני נחלשת ואתה מתחזק, הוא ידע ללחך את הפנכה הנכונה.”
“האם הוא יהיה ארוחת הבוקר של שמשון ודלילה?”
“שמשון ודלילה השמינו בזמן האחרון, אהליאב אינו המזון המתאים להם עכשיו.”
“בכל זאת הוא לא יכול לצאת פטור מעונש.”
“עונשו יהיה העונש הראוי לשקרנים,” חייכה המלכה.
“ארוחה קלה לאנוביס השלישי,” חייכתי ברשעות.
“לא,” זעק אהליאב זעקה גדולה.
למחרת שיתפתי בכאבי את אבשלום, גם הוא היה מדוכא מששמע על גריסת פסל השיש הנשגב של אימנו לחצץ.
התחלתי מפנים את אירועי ליל אמש. קלשון משולש פגע בי, השן הראשונה בגידת אהליאב, השן השנייה ניפוץ תדמיתה של אימי והשן החדה והעמוקה מכולן, גורלה המר של בשמת. לא ידעתי מנוח, שלושה ימים לא אכלתי ולא שתיתי, הסתגרתי בחדרי רועד מקור, למרות שהיה זה החודש השני ועברה יותר ממחצית ספירת העומר. עבדי הדליק אש בחדרי תחת הארובה. במשך כל הזמן הזה פרטתי על כינורי ושרתי את אנדרומאכה.
זו נקמתה של שלומית אלכסנדרה על נישואי מרים אהובתה, הייתי חייב לדעת שאישה כמוה לא תבליג על שפגעתי באהבתה הגדולה, היא פגעה באהבתי הגדולה.
כמובן שהיציאה למלחמה בעבר הירדן נדחתה.
שלומית
אחרי שהמלך התאושש ואכל באתי אליו לחדרו.
“סיפורה של אנדרומאכה טרם הסתיים.”
“מרשעת על מה את מדברת?”
“היא חיה ואני יודעת היכן היא.”
כנשוך נחש קפץ המלך על רגליו, דקות ארוכות נע ממקום למקום.
“מה הפעם אשת מדנים?”
הגשתי לו דף נייר מצרי, בכתב שהמלך לא הבינו.
“זהו הכתב שראיתי על המצבה במקום שבו נערפו כהני קוס באדורה.”
“כן זהו דף שנכתב באדומית עתיקה, בכתב האדומי העתיק.”
“ומה עניינו לבשמת?”
“זהו מכתב שקיבלתי ממנה לפני זמן קצר, תכננתי את המהלך הזה לפני כמה חודשים.”
המלך היה המום, הוא רק התחיל להתאושש ממה שסיפרתי לו כמה ימים קודם לכן, והנה מהלומה חדשה.
“איפה היא?” קרא נרגש.
“החיפזון מהשטן, קודם תמסור לידי את כל העדויות על מעורבותי ברצח אנטיגונוס, אין ארוחות חינם.”
ינאי היסס לרגע, “תקבלי אותם,” אמר בחירוק שיניים.
“גם את כל העתקיהם.”
“תקבלי הכל אך אני דורש שקודם תקריאי לי את המכתב.”
נטלתי לוח שעווה וחרט ותרגמתי את המכתב.
“קרא בעצמך.”
“היא זוכרת אותי,” צהל ינאי, “היא מכנה אותי אלופי, את חושבת שהיא רוצה לראותני?”
“אני בטוחה שכן, ומבטיחה לך שתראה אותה, אך לפני שנמשיך, העדויות.”
“צאי מהחדר, אני צריך להוציאם ממחבואם.”
יצאתי מהחדר, דקות אחדות אחר כך קרא לי ינאי ומסר לי את העדויות, עיינתי בהם והטלתי אותם לאש, נהניתי לראות את פיסותיהם הזעירות עפות למעלה ונוחתות תוך שהן מעלות ענן עשן כחלחל.
“איפה היא?”
“חיה בפוליס גדולה בפרובינקיה הרומית אסיה.”
“איך את יודעת?”
“סיפור ארוך,” אמרתי בקול מסתורי, “תרצה לשמוע?”
ינאי הנהן בראשו.
“הכל התחיל במארשה, כאשר חנינו סמוך לעיר לפני כניעתה, קיבלתי את ההודעה שבשמת בדרך לאשקלון משם תשלח לשוק העבדים באפסוס.”
“ומה עשית כדי לסכל את הנבלה?”
“זימנתי מישהו לפגישה ודנתי איתו איך להצילה מחיי חרפה.”
“ומיהו הנפש הטובה ממארשה שחברה לנפש הטובה מירושלים?”
“החיפזון מהשטן, כמו שאומרים הערבים, נרכב למארשה.”
ינאי
למחרת רכבנו בליווי שלושים פרשים למארשה. הגענו אל הווילה של קוסגבר שהיה בזמנים ההם ראש העיר. הזקן הופתע מהביקור המלכותי והתנצל על כך שלא יוכל לארחנו כראוי.
“אינך צריך לארחנו כיד המלך, אנחנו רק רוצים לדבר אתך זמן קצר,” אמרתי. שלושתנו נכנסו לטרקליניום של קוסגבר, עבד הביא לנו מים קרים, יין ופירות.
“על מה תרצו לדבר?
“על הצלתה של בשמת שפחתו של אינאיס הנקלה, “אמרה המלכה, “אתה יכול לדבר על הכל, רק לא למסור פרטים על האיש שהצילה, ואת שם העיר שבה היא חיה היום, את זה אעשה אני במועד שאבחר.”
“מאיפה את רוצה שאתחיל?”
“מפגישתנו לפני שיצאו הפליטים לאשקלון.”
הזקן לגם מים ואכל תמר מיבול הסתיו.
“האם הפגישה הזאת היא שהצילה את בני אנטיפס יומיים אחר כך?” לא הבנתי על מה הוא דיבר, יש עוד תעלומות שאיני יודע.
“כן,” השיבה המלכה, “חסד הוא כמו בושם שאתה מפזר באוויר, כמה טיפות חוזרות אליך,” שוב לא הבנתי, חיכיתי בקוצר רוח להמשך דבריו של קוסגבר.
“שלומית זימנה אותי לפגישה לילית סודית במקום מסתור בין שער העיר למחנה הצבא שלכם והציגה לי את הידיעה על בשמת, הכרתי את מעשה הנבלה של אינאיס בבשמת ומיד הסכמתי לעזור ככל יכולתי כדי להציל נפש אדומית מעונה.”
ולמה שמרת את הסוד שלושים וחמש שנים?” שאלתי.
“כי שלומית השביעה אותי לשמור את הדבר בסוד, היא גם דרשה שבשמת תגיע לאפסוס ותמכר שם ולעולם לא תחזור ליהודה וזאת כדי שאימך לא תדע מאום, היא מסרה לי את שמו של אהובה הראשון של בשמת, והוא המלאך שהציל אותה.”
“ומה עשית לאחר הפגישה עם שלומית?”
“תבעתי מאינאיס בשמו של אבי כהן קוס שנערף, למצוא לי את המלאך הזה כדי שיציל את בשמת מחיי חרפה.”
“אני ערפתי את אביך הכהן הגדול של קוס,” אמרתי בקול שקט.
“אני יודע זאת,” ציין קוסגבר, “אמשיך ברשותך, אכול חרטה על מעשיו הרעים, הפגיש אותי אינאיס עם המלאך שהיה בין פליטי אדורה ואמור היה להישאר במארשה, המלאך שש לצאת עם הגולים לאשקלון כדי להציל את בשמת.”
טוב עשיתי שלא שיפדתי את אינאיס על חניתי, גם הוא השתתף בהצלתה של בשמת.
“מי היה המלאך השומר?” שאלתי בהתרגשות.
“במצוות שלומית לא אוכל למסור לך פרטים עליו.
“החיפזון מהשטן,” התערבה שלומית, “בבוא הזמן, שנינו נשמע הכל מהמלאך עצמו.”
“למה שנינו?”
“כי שנינו נפליג בספינה המלכותית כדי לפגוש במלאך.”
“לאן נפליג?”
“לפרובינקיה הרומית אסיה, את היעד המדויק אומר לך אחרי שהספינה תפליג.”
“אישה, לאן פנינו?” שאלתי לאחר שהספינה המלכותית הפליגה מנמל יפו.
“לאיליה, נמלה של פרגמון.”
כאשר ירדנו מהספינה באיליה כתבה שלומית מכתב קצר ושיגרה אותו עם יונה, ‘מאת שלומית אלכסנדרה מלכת יהודה אל דיודורוס האדומי אזרח פרגמון. חכה לי ולמלך ינאי, מחר בשעה השנייה על המדרגות של היכל זאוס, אני מבקשת שתבוא לבדך’.
למחרת עלינו במעלות מקדש זאוס במרומי האקרופוליס של פרגמון, על המדרגות המתין אדם שהמלכה הציגה לי אותו כדיודורוס.
“זהו יונתן אלכסנדר ינאי מלך יהודה,” הציגה אותי שלומית.
“אשתי בשמת אוספת כל ידיעה עליך ועל מלכותך,” הייתי נרגש ביותר.
“האם אתה היית המלאך שגאל את בשמת באפסוס?”
“אני הוא.”
“ספר לי בבקשה את סיפור אהבתך לבשמת.”
“בשמת הייתה אהבת ילדותי ונעורי, היה בכוונתי לבקש מאבי לשאתה לאישה כמה שנים מאוחר יותר, לבי נשבר כאשר הפך אותה אינאיס לשפחה ופילגש, אתה לבטח מכיר את הסיפור.”
הנדתי בראשי.
“כאשר הרתה בשמת לאינאיס וילדה את בנם, הסכים אבי לקנות ממנו אותה ואת הילד. רציתי לשאתה לאישה ולהכיר בילד כבני. אינאיס רצה להתנקם בי, לכן הרג את הילד ומכר את בשמת,”
הפרטים החדשים שנודעו לי על אהובתי, טלטלו אותי פעם נוספת, התחלתי לנשום במהירות ונזקקתי לכמה דקות להסדיר את נשימתי.
“הרי היית נער צעיר, למה רצה אינאיס להתנקם בך?”
“שנתיים קודם לכן שיחקתי עם בנו של אינאיס בחרבות עץ, הלמתי בראשו, מילד שהיה גאוות אביו הוא הפך לילד שאביו בוש בו והסתירו בביתו, אינאיס לא סלח לי על כך.”
“הרי זו הייתה תאונה אומללה במשחק ילדים.”
“אינאיס נותר נוקם ונוטר, למרות שהתחננתי לסליחתו, הוא אמר שהוא מחכה לרגע בו יוכל לנקום בי, והרגע הזה הגיע.”
דיודורוס החל לבכות, לגם מנאד היין שהיה איתו, כחכך בגרונו וניגב את דמעותיו. ניסיתי לעודדו,
“אני הייתי חרבה של נמסיס שהרגה את בנו של אינאיס במלחמה.”
“אני יודע, שלומית כתבה לנו על כך,”
שום הכרת תודה לא נשמעה בקולו של דיודורוס.
“ספר לי איך הצלת את בשמת.”
“כאשר נודע לי שבשמת תפליג לאפסוס בספינה ארגוס, כאשר היא כבולה באזיקים, הגעתי לנמל אשקלון וקניתי גם אני מקום בספינה, שילמתי הרבה כי פליטים רבים מאדורה ומארשה רצו להפליג לאפסוס.”
דיודורוס היה נרגש ולגם פעם נוספת מנאד היין שלו, היין היטיב עמו והוא המשיך, “רציתי לקנות את בשמת כבר בהפלגה ולשחררה, אך קוסגבר הסביר לי למה אוכל לקנות אותה רק בשוק העבדים של אפסוס, נשבעתי לו שכך אעשה.”
“האם היא הגיעה לשוק העבדים?”
“אכן כך היה, זה היה מחזה נורא, היא הועמדה בקבוצה של תריסר נשים, כולן הופשטו עירומות, סרסורים מבתי הזונות של לגיונות רומא בחנו אותן, מיששו, צבטו,” דמעות ירדו מעיניו של דיודורוס, בכיתי גם כן, אפילו שלומית הזילה דמעה. דיודורוס המשיך,
“הייתי חייב לקנות את כל התריסר במחיר גבוה, למזלי, קוסגבר צפה שכך עשוי לקרות ונתן לי סכום כסף גדול, גם אינאיס תרם סכום נאה וכך גם שלומית אלכסנדרה.”
“תודה לך שלומית שהצלת אותה, כנראה אינך מרשעת כמו שחשבתי.”
“אגלה לך סוד המלך ינאי, אני היא זו שצפתה שהיא תימכר במכירה קבוצתית, תרמתי את כל הכסף שהיה איתי ועוד הוספתי שטר של אלף דרכמות כסף ממקדש אפולו באשקלון, שנפדה על ידי דיודורוס במקדש אפולו באפסוס.”
“כך היה?” שאלתי כלא מאמין.
“כך היה,” אישר דיודורוס.
“ומה עשית עם אחד עשר הנשים האחרות?”
“שחררתי את כולן, לבי לא נתן לי למכור אותן לסרסורים, נותרתי עם אהובתי. בפרוטות האחרונות שלי שלחתי מכתב לקוסגבר וביקשתי עזרה, לא היה לי כסף ליונה. חיינו בעוני מחפיר, אך במצפון נקי. כעבור זמן הופיע אדם שנתן לי שלושה שטרות של אלף דינרי כסף.”
“מי היה אותו אדם?”
“איני יודע, הוא סרב לומר לי את שמו, הוא רק ציין שנשלח על ידי קוסגבר.”
“ומה קרה אחר כך?” שאלתי.
“התחתנו בצנעה, בשמת ביקשה שנגור בפרגמון, קניתי שם בית קטן, אינאיס תרם לי סכום כסף נכבד ועוד אסף תרומות עבורי במקום גלותו באלכסנדריה.”
“כנראה שגם הניקלה הזה אינו רשע גמור,” הערתי.
“בכל אדם יש מן הטוב,” אמר דיודורוס.
“אלא אם הוא אחי שמעון בן שטח,” שלומית הייתה מבודחת. דיודורוס התעלם מהערתה,
התחלתי לעסוק במסחר ועשיתי חייל. כמה שנים אחר כך החזרתי את הכספים שנתנו לי קוסגבר ושלומית, לא רציתי להרגיש חייב.”
“לאינאיס לא הרגשת חייב?”
“לא! הוא היה אבי כל הרעה הזו! גם אם ביקש לנקום בי, הרי להעניש את בשמת שלא חטאה, זו נקמה שלא ברא השטן! במקום להחזיר לו את הכסף, הפלגתי לאפסוס, שם קניתי ושחררתי שני תריסרי נשים שהיו מיועדות לבתי הזונות של הלגיונות.”
“גם מעשה החסד הנאצל ביותר, לא יהפוך סדרי עולם,” הערתי.
“גם אם חסד לא הופך סדרי עולם, הוא עושה את העולם לטוב ויפה יותר,” שתקתי, אין ספק דיודורוס הוא מיחידי הסגולה ההופכים את העולם לטוב יותר. דיודורוס המשיך,
“לפני עשרים ואחת שנים ביקרה אותנו המלכה שלומית כאשר חזרה מרומא, היא החזירה לי את השטרות ששלחתי לה ובקשה שאחזור על מעשה החסד שלי באפסוס, הכפלתי את הסכום ופדיתי עוד ארבעה תריסרי נשים שעמדו למכירה בשוק העבדים של אפסוס, שנינו לא שינינו את העולם, אך עשינו אותו לטוב יותר,” כמובן שלא ידעתי על כך מאום. גם המלכה בדדכה המיוחדת יכולה להפוך מארטמיס האכזרית לאלת הרחמים.
דיודורוס המשיך,
“קנינו ווילה גדולה ומרווחת, נולדו לנו שלושה בנים ושתי בנות והיום יש לנו אחד עשר נכדים, נכדתנו הבכורה מצפה לנין הראשון שלנו.”
“שפר חלקכם, האם אוכל לפגוש בבשמת?”
“כן, היא מחכה לך, בואו ונלך לווילה שלנו.”
צעדנו כמחצית השעה.
“סבתא הם באים,” קראה ילדה כבת עשר, נכנסנו לחצר הווילה, צלילי כינור ושיר מוכר בקעו מהטרקליניום.
“היא שרה את אנדרומאכה,” קראתי בהתרגשות, אך הפעם לא היה זה שיר מתהומות העצב אלא שיר שמח ומלא תקווה. נכנסו לטרקליניום.
“ינאי שלי,” בשמת הניחה את הכינור מידה והסתערה עלי בחיבוקים ונשיקות, האישה בת השישים וחמש נראתה נמרצת ומאושרת.
“ינאי שלי, אני מרגישה שאתה רוצה לדבר איתי ביחידות.”
“כן בשמת שלי.”
דיודורוס יצא ובעקבותיו יצאו שלומית וכל האחרים שנוכחו בטרקליניום גם כן.
“איך הפך השיר אנדרומאכה מהשיר העצוב שהכרתי, לשיר השמח בעולם?”
“יהודה ואדומיאה היו בשבילי מה שהייתה טרויה בשביל אנדרומאכה, במקומות אלה נרצחו ילדינו והפכנו לשפחות ולפילגשים חסרות כבוד. לא סתם בחרתי לגור בפרגמון, בעיר זו חייה ומתה בכבוד אנדרומאכה מוקפת ילדים, נכדים ונינים.”
“האם תרצי לבקר בירושלים?”
“לעולם לא ינאי שלי,” למרות דבריה היא הביטה בי באהבה.
“למה לא יצרת אתי קשר שלושים וחמש שנים?”
“לאימך היה אסור לדעת ולאחר שהיא מתה, הייתי שקועה בילדי ונכדי ולא מצאתי את העוז להתמודד עם חידוש הקשר איתך, חששתי גם שזה יפריע לך כמלך,” אני השתוקקתי אליה כל השנים הללו.
“למה החלטת לחדש את הקשר?”
“שלומית הציעה זאת ואני החלטתי לסגור מעגל,” שלומיתידעה שהתשוקה לפגוש בבשמת, היא הדבר היחיד שיביא לה את העדויות שיכלו להביאה לגרדום על רצח אנטיגונוס. כמו אמי גם שלומית משחקת בי ובבשמת כבובות על חוט.
“האם את עדיין אוהבת אותי?”
“אני אוהבת אותך, אך דיודורוס הוא אהבת חיי.”
“מדוע את אוהבת אותו יותר ממני.”
“דיודורוס הוא גבר נדיר, אושרי יקר לו מתשוקה וקנאה. מסיבה זו הוא מוקיר ואוהב אותך.”
“האם אהבתו והוקרתו, היא על כך שהייתי חרבה של נמסיס שהרגה את בנו של אינאיס?”
“דיודורוס לעולם לא יוקיר הריגת נער חף מפשע, הוא אוהב אותך על כך שבשנים הנוראות שעברו עלי, אתה היית היחיד שאהב אותי והעניק לי כמה רגעי אושר, הוא בכה כשסיפרתי לו על הילד שלך שנרצח.”
מעולם לא התרגשתי, כמו שהתרגשתי מאצילות נפשו של דיודורוס, דקות ארוכות נעתק הדיבור מפי, לבסוף אמרתי.
“אני מוקיר ואוהב את דיודורוס על כך שהצילך מחיי חרפה.”
“האם אתה מוקיר ואוהב אותו על כך שעשה אותי מאושרת? על כך שהוא אבי ילדי?”
שתקתי, לא הייתי מסוגל לשקר לבשמת. היא פתחה את דלת הטרקליניום והזמינה את כולם להיכנס. דיודורוס מחא כף, עשרה עבדים ושפחות הגישו לכולנו מעדנים.
המלכה ואני חזרנו ליהודה, טלטלות הנפש שעברתי, שברו את רוחי. סיפרתי לאבשלום על המסע לפרגמון. גם סיפור זה התיז עוד כמה רסיסי רשע מהפסל המנופץ של אימנו, אבשלום היה מדוכא גם כן.
“אם גידלנו ורוממנו והיא פשעה בנו,” אמר אבשלום.
“אחי,” אמרתי, “מלחמות רבות נלחמתי בחיי, ברובן ניצחתי באחרות הובסתי. אך בפרגמון בקרב על ליבה של בשמת הייתה התבוסה הקשה בחיי, הובסתי על ידי אהבתו ללא תנאי של הגבר האציל ביותר שפגשתי בחיי, גבר שבכה על בני שנרצח על ידי אימי, גבר שאהב אותי על שאהבתי את בשמת.”
שנינו שתקו שעה ארוכה.
“אחי,” אמר אבשלום, “אנחנו גברים פשוטים. אהבת אמת כמו זו של דיודורוס, מסובכת מדי עבורנו ורק מחלישה אותנו. שנינו נועדנו למלחמה, עדיין יש די זמן להשלים את שחרור הגלעד, רק במלחמה נחזור להיות הגברים שהיינו.”
“גם אריסטובולוס יבוא אתנו, הוא יורשי, עליו ללמוד הלכות מלחמה.”
מלך מת מהלך
חזרנו בסתיו המלחמה צלחה רק בחלקה, כבשנו את גרש אך לא את המבצר רגב, מה שאיים על כל ההישגים שלנו בגלעד. מצב רוחנו המשיך להיות שפוף, בנוסף לכך נפצע אבשלום, בגלל דיכאונו הייתה החלמתו איטית, לא במהרה יחזור במיטבו לשדות הקרב האהובים עליו.
“אם הייתי במיטבי, לא הייתי נפצע,” אמר אבשלום.
“שנינו איננו במיטבנו, אני מרגיש שזמני קצוב.”
“לפחות יש לך יורש ראוי.”
“אריסטובולוס נמהר,” אמרתי, “הוא עדיין לא בשל לפקד על הצבא, בטח שאינו בשל עדיין למלוכה.”
“למי תוריש את הממלכה? לממזר הורקנוס?”
“הממזר אינו ראוי להיות רועה חזירים.”
שנינו שתקנו דקות ארוכות, שקועים במחשבותינו הקודרות.
“אבשה, למרות ששנינו לא במיטבנו, אני מרגיש שמצבך טוב משלי, אוריש לך את המלוכה.”
“אינני רואה את עצמי עומס את המלוכה על שכמי בזמן הזה.”
“אם כך אין ברירה, אוריש את המלוכה לשלומית אלכסנדרה.”
“אתה רוצה לתת פרס למי שרצחה בעינויים את אמנו?”
“רוצחת בני שהתעללה באהובתי כבר אינה אמי, המלכה לפחות הצילה את בשמת מחיי חרפה ואני מוקיר אותה על כך.”
שער שלישי – שלומציון המלכה
תוכן עניינים
- שנה 66 לעצמאות יהודה – (76 לפנה”ס)
- שנה 67 לעצמאות יהודה – (75 לפנה”ס)
- שנה 70 לעצמאות יהודה – (72 לפנה”ס)
- שנה 72 לעצמאות יהודה – (70 לפנה”ס)
- שנת 74 לעצמאות יהודה – (68 לפנה”ס)
- שנת 75 לעצמאות יהודה – (67 לפנה”ס)
- שני אפילוגים
שנה 66 לעצמאות יהודה – (76 לפנה”ס)
תוכן העניינים
הירושה
שלומית
בראש השנה למלחמות כינס המלך מועצה בהשתתפותם של אבשלום, אריסטובולוס ואני. הורקנוס לא הוזמן, ממזר ובן כלאיים אינו ראוי להשתתף במועצה.
“סעיף ראשון,” אמר המלך חלושות, “בעונת המלחמות הבאה נשלים את כיבוש עבר הירדן ובראש וראשונה את מבצר רגב.”
“פציעתי לא תאפשר לי להילחם,” אמר אבשלום השפוף.
“אתה תמשול בירושלים, המלכה תבוא איתי, בעבר היא יעצה לאבי עצות מצוינות במלחמותיו.”
“מלכי, אתן לך את העצות הטובות ביותר שאוכל לתת.”
“אבא, מה יהיה תפקידי במערכה?”
“אתה תפקד על הלגיון הראשון.”
צלצלתי בפעמון, שני עבדים הביאו מאכל ומשקה לחדר המועצה. אריסטובולוס ואני אכלנו הייטב, אבשלום החיוור כמעט ולא נגע באוכל. המלך שאיבד ממשקלו ונראה חיוור, לא נגע במזון כלל.
“אבא אתה חייב לאכול, לא תוכל לצאת כך למלחמה.”
המלך ינאי אכל מעט מהמעדנים אך ללא חשק. לאחר הארוחה נמשכה המועצה.
“כמו שראיתם כולכם, איני במיטבי,” אמר המלך, “ולכן הסעיף הבא הוא הירושה.”
“אבי, אתה הבטחת לי את הכתר, מה השתנה.”
“חשבתי שאמלוך עוד עשר שנים לפחות, היום איני בטוח בכך ואתה עדיין אינך בשל למלוכה, לכן אוריש את המלוכה לאימך, היא תכשיר אותך למלוך.”
“אבשלום מה אתה אומר?” שאל אריסטובולוס.
“אני תומך במלך בעניין זה, המלך הציע להוריש לי את המלוכה, סירבתי.”
“אבא, מה יקרה אם תחזור לאיתנך?”
“אשנה את צוואתי בהתאם לנסיבות.”
“אקבל כל צוואה שלך,” אמרתי.
“בתחילת החודש השניים עשר נשב שנינו עם הסופר שלי וננסח צוואה, המצב מורכב, אני זקוק לעצותיך.”
דוד המלך אני זקוקה לעצתך, הרהרתי לאחר סיום מועצת המלחמה ולפני שכתבתי ביחד עם המלך את צוואתו.
בלילה פקד אותי דוד בחלומי,
“המלך ינאי,” כך אמר לי, “ימות במלחמה שיצא אליה בראשית עונת המלחמות, גם אם שניכם מתעבים את הפרושים, הצוואה שתכתבו יחד, חייבת לבטא את שיתוף הפרושים בשלטון, אם לא, הם יחוללו מהומות, הם יתעללו בגופת המלך, המצב יצא משליטה, את אינך מסוגלת לטבוח בהם כפי שעשה המלך ינאי כאשר הם מרדו.”
דוד המלך נעלם התעוררתי.
חתונה יהודית
אנטיפס
גם השנה הלנה ואני עלינו לחורשה הקסומה. הצלקת על בד האלון כבר לא הפריעה לנו. שוב לקחנו אתנו סל מעדנים. הייתה סיבה לחגיגה, אנטיפטר ובחירת ליבו נישאו בפטרה. החכם היהודי שם שגייר את קיפרוס השיא אותם. בני גם בישר לי ‘קיפרוס הלכה שבי אחרי היהדות, לא היה צריך לאלצה לכך.’
יש איזשהו קסם בדת היהודית המושך אליו מאמינים של דתות אחרות. הרי גם אני בעצמי כמעט הפכתי ליהודי בלב ונפש, רק פסלו של קוס הציל אותי מליפול בתהום האמונה היהודית. הערבים סובלניים לדתות אחרות, הם לא קנאים כמו היהודים. הם לעולם לא יהרסו מקדש של אל אחר. הייתי בטוח שאם היו הנבטים משחררים את אדום, הם היו שמחים להשתתף בחנוכת מקדשו של קוס.
ליטרת הבשר של הפרושים
שמעון בן שטח
אחותי הזמינה אותי ללשכתה.
“אחי! המלך ימות ואני אמלוך! ברצוני לחלוק את השלטון עם הפרושים.” מהיכן הנדיבות של מי שהובילה את המהפכה הצדוקית?
“למה את מספרת לי זאת? את רוצה שנדבר משני צלבים סמוכים?”
“אני רוצה להגן על יהודה ולהחזירה לגדולתה, אני צריכה את עזרתך ואת עזרת הפרושים,” האם זו מלכודת צדוקית? כמו אז בנשף הפיוס שערך המלך הורקנוס?
“הצדוקים לא מספיקים לך?”
“מהם לא תבוא הישועה, העם עדיין מאמין בדרככם.” האם גם גדודי הקיליקים מאמינים בדרכנו?
“להוציא את הפרושים מטעם שאת מינית, מנהיגינו שלא נצלבו, גלו לאלכסנדריה, הפרושים היום הם צבא ללא מצביאים.”
“שלח איגרת למנהיגי הפרושים באלכסנדריה שיגיעו לירושלים עד סוף החודש השניים עשר, אך אל תתבלטו עד מות המלך.”
“למה את רוצה שהם יגיעו?” האם זו מזימה של המלך לטבוח את מי שנמלט מהצליבה הגדולה?
“כי אחרי מות המלך, מישהו חייב לשלוט בהמון, ולא יתעלל ההמון בגופת המלך,” הלוואי שהעריץ הזה ייענש גם בעולם הזה.
“המלך ראוי שיתעללו בגופתו, אין בליבי רחמים עליו.”
“המהומות יובילו להרס של כל מה שהצלחנו לשקם.”
“ככל שיהיה רע יותר יהיה טוב יותר, זו תהיה המהפכה הפרושית, אחריה תחרב מלכות חשמונאי הרשעה.”
“אתה יכול לדעת איך יתחילו המהומות, אינך יודע איך הן יסתיימו.”
“אם לא אמתין, איך אדע איך הן יסתיימו?”
“אחי, אינך משאיר לי ברירה, מחר תעלה למשפט הסנהדרין.” ביהירותי הייתי חייב לדעת, אחותי לא הייתה פונה אלי ללא נשק קטלני בצקלונה.
“על מה ולמה?” ירדתי באחת ממרומי ההיבריס.
“על הזמנת שיקוי ממכשפה, על גרימת מחלתו ומותו של ניתאי הארבלי, הכול מגובה בעדויות כולל עדותו של תלמידך המצטיין אבטליון, אתה אולי גדול בתורה, אבל קטן בהבלי העולם הזה.” הייתי המום, אחותי אוחזת אותי באשכי. התעשתי, לפחות אשיג ממנה מה שאפשר.
“אעשה הכול כרצונך, אך אני דורש כמה דברים.”
“פתח פיך ויאירו דבריך.”
“חזרי בתשובה בכוונה שלמה! הקדוש ברוך אוהב את בעלי התשובה, לא פחות משהוא אוהב את הצדיקים הגמורים שלא חטאו מעולם, הוא מוחל להם על חטאי עברם.”
“דוד המלך מביא אלי את דבר האלוהים, אין לי צורך בשירותיו של סרסור כמוך,” כמו שאמר אנטיגונוס, לשונה של אחותי חדה מחרב.
אחותי המשיכה, “באשר לדרישתך האווילית, מרגע זה חזרתי בתשובה ואני מאמינה בהבלי הפרושים והאמגושים,” היא מתריסה כלפי שמים, היא חייבת להיענש!
שלומית
כמו רוכל עלוב בשוק, המשיך אחי לדרוש מחיר מופקע על סחורתו המעופשת, לי לא היו הרבה ברירות.
“עלינו לנקום באלה שבפקודת המלך, צלבו שמונה מאות מאנשינו.”
יותר משהרגיזה אותי צליבתם של כמה פרושים, הרגיזה אותי התהוללות המלך עם פילגשיו באותו מעמד,
“תקבלו אותם, עשו בהם שפטים כרצונכם, אך מה יעשה בגופת המלך?”
“מה שיחליט העם, לא אחסום שור בדישו.”
“למרות חטאיו של ינאי, הוא המלך, השתוללות האספסוף והתעללות בגופת המלך תצא משליטה, גם אתם ראשי הפרושים תאבדו את השלטון, העם אוהב את דרככם, אך לא את מעשיכם.”
“מה את רומזת?”
“אתה, יהודה בן טבאי ועוד רבים מראשי כנופיית הפרושים, לוקחי שוחד ושלמונים, חיים חיי הוללות ופריצות ועוד כהנה וכהנה. אם תפריזו בדרישותיכם, קלונכם ייחשף לעיני העם.”
“איך את מעזה להוציא את דיבתנו.”
“המלך ניהל אחריכם מעקב, את חטאי יהושע בן פרחיה אתה רשמת,” אחי החוויר,
“איך את יודעת על הרשימות שלי?”
“אני יודעת הרבה דברים שאתה אינך יודע, בוא ואגלה לך סוד, לפני שלושים שנה הכתיר יהושע בן פרחיה את הנשיא הורקנוס למלך בזכות הרשימות שלך. הכול מתועד, חכמים אווילים שכמותכם, הזהרו בדבריכם.”
“נחזור לעניין אישך המלך,” הרגשתי שאני אוחזת את אחי באשכיו, עוד לחיצה קטנה.
“המלך יחזור בתשובה, אם הוא לא ידע זאת אתה תדע, אני מספיק ברורה בעניין הזה?”
“ברורה לחלוטין, מלכתי,” המתרפס הזה כבר לא מכנה אותי גוזלת הכתר.
“אתם ראשי הפרושים תמחלו לו, ואז גם העם ימחל לו, רוכל עלוב! מה דרישותיך האחרות?”
“כל בתי הכנסת חייבים להיפתח.”
“תקבלו.”
“אני דורש שהצדוקים יסולקו לחלוטין מהסנהדרין.”
“תקבל חצי מתאוותך, חמישה עשר פרושים שאני אמנה יצורפו לסנהדרין הגדולה, וכך יהיה לכם רוב. אני גם אחליט מי מהצדוקים יסולק מהסנהדרין.”
“אני דורש את משרת נשיא הסנהדרין ואת משרת אב בית הדין.”
“תוכל לחזור לתפקיד אב בית דין, כשיהושע בן פרחיה יחזור מגלותו במצרים, הוא ימונה לנשיא הסנהדרין.”
“יהושע בן פרחיה כבר זקן, יהודה בן טבאי ימונה לאב בית דין, אני אמונה לנשיא הסנהדרין.”
“היית ונשארת חזיר כשר למהדרין, תקבל את האתנן על שירותיך הטובים.”
המלך ינאי סוף פסוק
בחודש הראשון, הוא חודש האביב, אחרי שכתבנו את צוואת המלך החדשה, יצאנו שנינו ביחד עם בננו אריסטובולוס לעבר הירדן. והתחלנו לצור על מבצר רגב. המלך חלה בקדחת הביצות, בעבר הגן עליו גופו החסון מעקיצות היתושים, לא עוד. המלך שכב קודח מחום בעיר גרש.
נכנסתי לחדר שבו שכב המלך.
“אני הולך למות, אני מפחד שהעם בראשות הפרושים יתעלל בגופתי ויחלל את קברי.”
“חזור בתשובה והפרושים ימחלו לך.”
“גם אם האספסוף הפרושי יתעלל בגופתי, לא אעשה שקר בנפשי על ערש דווי.”
“כתבנו בצוואתך שחזרת בתשובה, גם הנוכל הפרושי שמעון בן שטח עודכן בכך שאתה מאמין בשכר ועונש בעולם הבא.”
“מה האתנן שקיבל הסרסור הפרושי בתמורה לחזרתי בתשובה?”
“לסרסור הצמרת מחיר גבוה, לא אטרידך עכשיו בהבלי העולם הזה.”
“שיהיה כך, אך לפני שתחזרי לירושלים, סיימי את כיבוש רגב וחיזרי מנצחת לירושלים, העם אוהב מנצחים, אולי בזכותך לא יתעללו בגופתי.”
חומו של המלך גבר והוא השיב את נשמתו.
יומיים אחרי מות המלך אלכסנדר ינאי כבש אריסטובולוס את רגב בעבר הירדן. חזרנו בתהלוכת ניצחון ואבל לירושלים. גופת המלך שנצפנה עוד במותו באמבט של דבש, הייתה בראש התהלוכה. אני המלכה המנצחת רכבתי על סוסי ליד הארון. שליח שהקדים אותנו בליווי שני גדודי קיליקים העביר מסר לאחי, ‘הקיליקים ישפדו על חניתותיהם כל מי שינסה לעורר מהומות, אם זה יתרחש אצלוב את כל ראשי הפרושים ואותך בראשם, גם ניאופיכם ולקיחת השוחד שלכם יפורסמו בראש חוצות. אל תנסה אותי’.
שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי ראשי הפרושים דרשו מההמון לנהוג כבוד במלך המת שחזר בתשובה. הכרוז קרא את צוואת המלך ברחבת בית המקדש.
“אני המלך יונתן אלכסנדר ינאי, חוזר בתשובה שלמה ומאמין בלב שלם באמונת הפרושים בה מאמינה גם אשתי. אני מוריש את המלוכה לאישה החכמה בעולם אשתי שלומית אלכסנדרה, עצתי לה, אל תתייראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים, אלא מן הצבועים שדומים לפרושים, שמעשיהם כמעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס.”
הכרוז גלגל את מגילת הקלף. ההבטתי בעיניו של אחי ואחר כך בעיניהם של יתר ראשי הסנהדרין וראשי העם שנכחו ברחבת המקדש, לא היה ספק בלבי, כולם הבינו את האזהרה.
הכרוז המלכותי הודיע, “המלכה ירום הודה שלומית אלכסנדרה, מכריזה על שלושה ימי אבל שבמהלכם יקבר המלך ירום הודו יונתן אלכסנדר ינאי ברב פאר במבצר אלכסנדריון הקרוי על שמו.”
כל העם בכה על מלכו, שהרי במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים. בעבר בעל התשובה טבח להנאתו את מיטב הצדיקים הפרושים, כדי לעמוד עכשיו במקומם.
גם אבשלום השתתף בטקס, הוא ישב על כיסא, בוכה על אחיו האהוב ונאנק מכאבים שנגרמו מפציעתו, שבעה חודשים קודם לכן.
אבשלום כמובן לא היה מסוגל לשאת את המסע לאלכסנדריון. ונשאר ספון באגפו.
אחרי הלוויה פניתי לשורת מינויים. לראשות הסנהדרין מיניתי את אחי שמעון לנשיא ואת יהודה בן טבאי לאב בית דין. מיניתי את בני בן התערובת הורקנוס לכהן גדול ואת בני אריסטובולוס למפקד הצבא או בלשון היוונים סטרטגוס.
חרב נקמות
אנטיפס
אנטיפטר, אשתו קיפריס ובנם התינוק פצאל הגיעו לעיר החופשית אשקלון, שם התגוררו בוילה של אבי קוסגבר. כך יכולתי לבקרם בלי לסכנם. אנטיפטר היה מגיע מפעם לפעם למארשה, נכון לחמוק ממנה אם יידרש.
לאחר שחזרתי מהלוויית המלך, שלחתי יונה לאשקלון, ביקשתי מבני לבוא ללשכתי בארמון המושל במארשה.
אנטיפטר נכנס ללשכה, חיוך רחב עלה על פני, סגרתי את הדלתות הכבדות, הוצאתי את פסלו של קוס ממחבואו ואחזתי בידי כד יין, “זהו יין חברוני מהבציר המשובח ביותר,” אמרתי בעליצות.
“המלך מת ואנחנו חוגגים?”
“כיהודים נשתה לכבוד האירוע המשמח ביותר שאירע מאז מת המלך אריסטובולוס.”
מזגתי את היין המשובח לגביעי בדולח. שנינו הרחנו את היין, אפשר היה להשתכר מהריח בלבד.
“לחיים,” קראנו שנינו. היין שטעמו כגן עדן החליק לגרוננו.
“אבי לא הזמנת אותי רק להרמת כוסית.”
“הגיע הזמן שתכיר את התוכנית הגדולה, הרס מלכות החשמונאים.”
“איך אני משתלב בה?”
“עזור לאחיך להגיע למלוכה,” ארשת תימהון עלתה על פניו של אנטיפטר.
“מיהו אחי המסתורי שעלי לעזור לו?”
“חברך הורקנוס, בנה של המלכה שלומית אלכסנדרה.”
“זאת הסיבה שהורית לי להיות חברו?”
“זו הסיבה, ראית כמה הוא דומה לך ולי?” אנטיפטר הרהר ארוכות, חיוך עלה על פניו.
“אז הגעת למשכבה של המלכה.”
“הייתי צלם הזכר שלה, היא הייתה רוויית תשוקה ואנסה אותי, פריווילגיה מלכותית,” אנטיפטר חייך ועבר לדבר בקול גבוה.
“וזו הסיבה שאתה…?”
“כן,” גם אני חייכתי.
“מה תפקידי בתוכנית הגדולה שלך?”
“האיסור שגזר עליך המלך, להתרחק מהורקנוס, כבר לא תקף. פגוש את הורקנוס בבית המקדש, הוא הרי קיבל את מינוי הכהן הגדול, היה יועצו ואיש סודו. הוא הבכור עודד אותו לתבוע את זכות הירושה, הגן עליו מפני הזוממים להרגו.”
“לחבור לייצור הנרפה ורפה השכל הזה? הרי ברור שהמלכה תוריש את הכתר לבנה אריסטובולוס, זה הדבר הנכון ליהודה. כך אני הייתי נוהג אילו הייתי במקומה.”
“למה לדעתך היא מינתה את הורקנוס לכהן גדול?” אנטיפטר חשב לרגע.
“היא רוצה כהן גדול חלש בעת הזאת, די לה באחיה נשיא הסנהדרין הנושף בעורפה.”
“גם אם אתה צודק, אנחנו צריכים לשאוף שהורקנוס ירש את הכתר. אם כך יקרה הוא יהיה כבובה על חוט בידך, כך תחריב את ממלכת החשמונאים הרשעה.”
“תוכנית מעניינת, אך למה שאקפוץ לאש החשמונאית, היא יכולה לשרוף אותי, את אשתי ובני שעליהם עלי להגן. כל זאת כדי להמליך מישהו שאני בז לו? מי שאינו ראוי?”
“החשמונאים חייבים לשלם על פשעיהם,” רגזתי, “ממלכתם חייבת להיחרב, מאז כיבוש אדום, לפני שלושים ושש שנים, אני חולם להחריב את ממלכתם. כשאתה ופיליון נולדתם, החלטתי שלעת עתה אעכב את הנקמה, כדי לא לסכן אותכם.”
ועכשיו הגיע הזמן לסכן אותנו?”
“אם לא עכשיו אי מתי?” קולי עלה לגבהים שלא הכרתי, מבושי העשוקים זעקו מרה. במאמץ הנמכתי את קולי. “אתה תהיה חרב הנקמות בידי האל קוס, הורקנוס יהיה הנדן.”
“אני מכיר את אריסטובולוס, הוא מוכשר לוחם וסוחף אחריו המונים, אין להורקנוס שום סיכוי מולו, אתחבר אל אריסטובולוס, כך אולי אצליח להתנקש בחייו ואשיג את המטרה.”
“אריסטובולוס לא ייתן את אמונו באדומי ועוד חבר של הורקנוס, הוא מקיף עצמו באנשים יפים כמוהו.”
“אם כך אשב תחת גפני ותאנתי ואצפה בהנאה איך האחים החשמונאים מחסלים האחד את השני.”
שוב עלה קולי לגבהים, זעקתי כנביא מוכיח בשער.
“אם אריסטובולוס ימלוך, אף אחד מידידי הורקנוס לא יישאר בחיים וזה כולל גם את בניהם, שלא לדבר עלי.”
“למה עמדת על כל שקיפרוס תתגייר?”
“כדי שילדיך יהיו יהודים, יתכן שאתה או בניך תגיעו למלוכה, אסור שהדבר הזה יעמוד למכשול.”
“אבי, מעולם עוד לא הייתה חרב נקמות חדה ממני.”
רומא לא סולחת
שלומית
הזמנתי את בני אריסטובולוס לשיחה,
“אתה אומנם לוחם גדול,” אמרתי לו, “אך עדיין אינך בשל להיות מלך. בשנים שעוד נותרו לי, אכשירך לרשת את הכתר, הדבר הראשון שנעשה יחד הוא חיסול חרפת השוד הימי.”
“השוד הימי אינו חרפה,” השיב בני, “מדינות נוספות בברית נותנות מחסה לשודדים, כל אמצעי כשר לפגוע ברומא.”
“אתה אינך מבין, הברית הפרתית תתמוטט, אם לא נעקור את השוד הימי, הוא יביא לחורבננו.”
“נודיע לשודדים שיסתלקו? הם ידרשו פיצוי.”
“לא, אתה תוביל את הצבא לדור שם מצויים השודדים, תפתיע אותם, הרוג את כולם ושרוף את אוניותיהם,” אריסטובולוס הרהר לרגע.
“למה לא ניקח שלל את אוניות השודדים לצי שלנו?”
“כי אני רוצה שצייר יצייר את שריפת האוניות והרג שודדי הים, אסביר לך אחר כך למה.”
“נהיה חשופים לנקמת השודדים הקיליקים בנמלינו.”
“זהו סיכון שניטול על עצמנו, תפקידך כמפקד הצבא יהיה לסכל את נקמת שודדי הים.”
אריסטובולוס יצא בראש שלושה גדודים לדור. עשרים אוניות של צי יהודה יועדו לחסום את פתחי הנמלים בדור כדי למנוע את בריחת אוניות השודדים. נראה שהתוכנית הודלפה והשודדים נמלטו עם אוניותיהם לחופי קיליקיה, מפקד הצי של יהודה נמלט אתם.
שנינו היינו מאוכזבים מהכישלון.
“למה רצית לצייר את ניצחוננו על שודדי הים?”
“לצורך האגרת לסנאט הרומי, רציתי שהם ידעו שאנו נלחמים בשוד הימי.”
“ומה עכשיו?”
“נכתוב את האיגרת, ללא ציור ניצחוננו על השודדים, נתנצל על כך ששודדי הים נמלטו, ונבקש את חידוש הברית עם רומא. עלינו לתקן את השגיאה של אביך בברית עם הפרתים ואת חרפת השוד הימי.”
“אינך פוחדת מנקמת הברית?”
“הברית עכשיו מפורדת, אני מקווה שצבאנו ירתיע אותם, בכל מקרה לא נבטל את השתתפותנו בברית עם הפרתים, עד לחתימת הברית עם רומא,” שוב הרהר אריסטובולוס בני הנבחר.
“האם יש סיכוי שהרומאים יחדשו את בריתם עם יהודה?”
“ללא ציור הניצחון על שודדי הים, הסיכוי קלוש, אך חייבים לנסות, העתיד ללא ברית עם רומא הוא שחור משחור, לפעמים ההכרעה בין ברירות שונות, היא הבחירה באפשרות הפחות גרועה, ייתכן ונשלם בעתיד על בחירתו הגרועה של אביך,” בני היה נרגז ביותר, פגעתי באביו הנערץ.
“אבי היה איש מלחמה שמעטים כמותו.”
“הבנתו של אביך במדינאות לא הייתה גדולה, הוא לא הבין שהעתיד הוא רומא, גם בעניין הפרושים שגה.”
“אלמד ממך את סודות המדינאות אימא, מלכות יהודה שלי, תהיה גדולה כמלכות דוד, מנחל מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת.”
שלושה חודשים אחרי שנשלח המכתב לרומא, הגיעה התשובה מהסנאט. ‘רומא אינה סולחת לבוגדים, שנתנו לשודדי הים להימלט’. הראיתי את המכתב לאריסטובולוס.
“אשר יגורתי בא, עלינו לנסות לתקן את השבר עם רומא, אני מחפשת רטוריקן או פרקליט שיציג את עניינה של יהודה בסנאט.”
“אמא את רטוריקנית מצטיינת, אף אחד לא יציג את העניין טוב ממך.”
“אין זה נהוג שאישה תנאם לפני הסנאט.”
“אולי אבשלום?”
“הוא רטוריקן בינוני והלטינית וגם היוונית שלו עילגות.”
“שמעתי שאנטיפס האדומי הוא רטוריקן מעולה.”
“אכן כך, אך לאחר סירוסו, קולו נשי, הוא יראה מגוחך.”
“אפולוניוס מולון הוא גדול הרטוריקנים בתקופתנו, שמעתי אותו בלימודי באלכסנדריה.”
“הוא שונא יהודים, יהודה אינה יכולה לסמוך עליו.”
“אז אין לנו מועמד מתאים לשאת את דברה של יהודה בסנאט.”
“לא אין לנו,” אמרתי בייאוש.
“אמא שמעתי פעם שאמרת לאבא שהשוחד ברומא מקובל, אולי נשחד את האנשים הנכונים שם?”
“הסכומים שנדרשים לכך גבוהים מדי, הרבה מעבר ליכולותיה של יהודה בימים אלה.”
כל מה שבניתי בעמל מול רומא, התמוטט, הכול בגלל גברים טיפשים החושבים מאשכיהם.
“אמא,” אריסטובולוס קטע את חוט מחשבותיי, “מה בכל זאת עושים?”
“אין מה לפנות לרומא בזמן הקרוב, אני משביעה אותך שתנסה לחדש את הברית אחרי מותי.”
“נשבע לך אימא.”
שנה 67 לעצמאות יהודה – (75 לפנה”ס)
ילדים יהודיים זה שמחה
אנטיפס
גם השנה הם עליתי עם הלנה לחורשה הקסומה, בד האלון קרס בסופות החורף ונשבר במקום הצלקת. לקחנו אתנו סל מעדנים.
השנה הזו הייתה סיבה נוספת לחגיגה, קיפרוס היהודייה ממוצא נבטי ילדה את נכדי הראשון באשקלון. נסעתי לשם יחד עם המוהל הטוב ביותר במארשה כדי למול את הילד, שמו בישראל פצאל.
שנה אחר כך נולד נכדי השני, תינוק ענק שהיה קורע כל אישה אחרת מלבד קיפרוס החזקה. שמו בישראל ובאדום הורדוס, כולנו כינינו אותו הורדוס הגדול.
שנה אחריה נולדה נכדתי שלום שהייתה ההפך הגמור משמה, היא נהגה לזחול אל פצאל השקוע במשחקיו ולנשוך אותו בשיני החלב שלה שהפכו לשיני זאבה טורפת. כאשר פצאל היה מכה אותה קלות הייתה זועקת בקול רם יותר משזעקתי אני כאשר סורסתי. הוריה היו נזעקים ונוזפים בחומרה בפצאל ולפעמים סוטרים לו. המפלצת הקטנה חייכה חיוך מרושע. עבר זמן עד שהוריה הבינו את המתרחש.
שנה 70 לעצמאות יהודה – (72 לפנה”ס)
חוני המכשף
שלומית
החורף השחון ביותר זה שנים, בא לאחר חמש שנות בצורת רצופות. בחורף הזה לא ירדה ולו טיפת גשם אחת, כל בורות המים והבריכות בירושלים יבשו. יבשה גם אמת המים, עליה הייתה גאוותי, האמה הוליכה מים מרחוק לבית המקדש. לא הייתה אפשרות לשטוף את דם הקורבנות.
ענני זבובים כמעט הסתירו את המזבח, צחנת המקדש התפשטה בכל העיר. הממזר הורקנוס, הכהן הגדול סבל עקיצות כל פעם שהקריב קורבן. גם הרגלי המרחץ שלי היו חייבים לעבור שינוי. שיירות פרידות הובילו מים מרחוק במחיר מופקע. בחודש הבא, הוא החודש הראשון, חודש האביב בפרוס שנת שבעים ואחת לעצמאות יהודה, יגיעו המוני עולי הרגל לירושלים לחוג את קורבן הפסח. ומים אין.
אחי הנהיג את להקות הפרושים שהתפללו לגשם. הם התפללו במשמרות. אלוהים אטם את אוזניו משמוע, נראה היה כאילו הוא בז להם וצוחק צחוק גדול. אמרתי לאחי שיש להפסיק את תפילות הגשם, האלוהים אינו שומע את תפילות הפרושים. למען האמת גם לתפילות הצדוקים, לא שת ליבו.
טלטול קל בכתפי העיר אותי, “גבירה, מיהו חוני המכשף?”
“ארמיניוס הצעיר! אתה שוב מצותת לשיחותי עם דוד המלך?”
“קשה שלא לשמוע את השיחה שלכם, את מדברת פעם בקולך ופעם בקולו של דוד המלך.”
“אין לך כבר אשכים, אך עדיין יש לך אוזניים ולשון, שמור עליהם.”
“גבירה, אקח אותי למרחץ.”
ישבתי באמבט ארמיניוס הצעיר עיסה את כתפי, חוני הוא המכשף בעל העוצמה הרבה ביותר ביהודה. כל מכשף לומד את תורתו במצרים, חוני למד מהטובים ביותר, כהניו של סובק-רע אל הכשפים המצרי.
הזמנתי את אחי שמעון.
“נשארה ברירה אחת בלבד, חוני!” נעצתי פגיון בשולחני.
“את החוני הזה מזמן הייתי צריך לתלות”
“הוא לא המכשפות העלובות שתלית ליד מארשה, שחלקן אפילו לא היו מכשפות. אתה פוחד ממנו, ולא! היית תולה אותו מזמן.”
“הפעם אתלה אותו.”
“אם יכשל, תלה אותו, בתנאי שנתלה עשרת אלפים פרושים שנכשלו בתפילת הגשם.”
חוני בא לפני, הבטחתי לו שאגן עליו מפני אחי התליין. חוני הלך לרחבת המקדש, עטה על ראשו מסכת ראש תנין ונראה עכשיו כמו האל סובק-רע עצמו.
“חילול הקודש,” זעק אחי.
“בורות המים הבריכות והמעיינות יבשו, למרות תפילות הפרושים,” הזכרתי לו.
חוני החל לוחש את לחשיו ורוקד ריקודים תוך שהוא מנופף בידיו. לא ירד גשם. אחי נראה מרוצה,
“תני אותו לי ואתלהו עם מסכת התנין שלו.”
“תן לי עשרת אלפים פרושים לתלייה.”
חוני צייר מעגל ונעמד במרכזו, שוב חזר על לחשיו ועל ריקודיו המשונים, הפעם החלו טיפות גשם מנטפות.
פניו של אחי שמעון החלו מתכרכמות, כאילו עצרו בני מעיו מאז עצרו הגשמים.
חוני עשה תנועות של אי שביעות רצון, הוא הרים את קולו, לחשיו נשמעו למרחוק, גם ריקודו היה לאקסטטי יותר. ברק ענקי הבריק בשמים ובעקבותיו רעם מתגלגל. מטרות עוז שלא היו כמוהם החלו ממלאים את הבורות ואת הבריכות, כולם נרטבו עד לשד עצמותיהם, ראש התנין נטף מים.
אחי נראה כאילו לשכת הגזית עומדת להתמוטט על ראשו.
בזמן קצר התמלאו כל הבורות והבריכות בירושלים, אמת המים החלה שוצפת אל המקדש. המזבח נשטף, הריחות הרעים וענני הזבובים נעלמו. חוני עדיין לא היה מרוצה, שוב החל בלחשיו ובריקודיו, הגשמים הפכו לגשמי ברכה.
ראיתי את אחי מיואש.
“מה קרה?” שאלתי אותו, “מכשף אחד הצליח היכן שתפילת מאה אלף פרושים כשלה?”
הוא לא השיב אך אמרתי לו, “כתוב שחוני המכשף הוא קדוש, שריקודיו המשונים ולחשיו היו תפילות ליהוה, הפוך אותו לגדול הצדיקים הפרושים בימינו, לא כולל אותך כמובן, קרא לו חוני המעגל.”
שנה 72 לעצמאות יהודה – (70 לפנה”ס)
משנתה של רוקסן
שלומית
מה טוב יותר מלקבל מתנה לחג החנוכה, ראש השנה למלכים. הייתי מאושרת, לא האמנתי שמרים שלי תקרא לבתה שנולדה אחרי תשע שנות נישואין להורקנוס המאוס, על שמי, זה היה מעבר לחלומותיי הטובים ביותר.
שלומית
החורף השחון ביותר זה שנים, בא לאחר חמש שנות בצורת רצופות. בחורף הזה לא ירדה ולו טיפת גשם אחת, כל בורות המים והבריכות בירושלים יבשו. יבשה גם אמת המים, עליה הייתה גאוותי, האמה הוליכה מים מרחוק לבית המקדש. לא הייתה אפשרות לשטוף את דם הקורבנות.
ענני זבובים כמעט הסתירו את המזבח, צחנת המקדש התפשטה בכל העיר. הממזר הורקנוס, הכהן הגדול סבל עקיצות כל פעם שהקריב קורבן. גם הרגלי המרחץ שלי היו חייבים לעבור שינוי. שיירות פרידות הובילו מים מרחוק במחיר מופקע. בחודש הבא, הוא החודש הראשון, חודש האביב בפרוס שנת שבעים ואחת לעצמאות יהודה, יגיעו המוני עולי הרגל לירושלים לחוג את קורבן הפסח. ומים אין.
אחי הנהיג את להקות הפרושים שהתפללו לגשם. הם התפללו במשמרות. אלוהים אטם את אוזניו משמוע, נראה היה כאילו הוא בז להם וצוחק צחוק גדול. אמרתי לאחי שיש להפסיק את תפילות הגשם, האלוהים אינו שומע את תפילות הפרושים. למען האמת גם לתפילות הצדוקים, לא שת ליבו.
טלטול קל בכתפי העיר אותי, “גבירה, מיהו חוני המכשף?”
“ארמיניוס הצעיר! אתה שוב מצותת לשיחותי עם דוד המלך?”
“קשה שלא לשמוע את השיחה שלכם, את מדברת פעם בקולך ופעם בקולו של דוד המלך.”
“אין לך כבר אשכים, אך עדיין יש לך אוזניים ולשון, שמור עליהם.”
“גבירה, אקח אותי למרחץ.”
ישבתי באמבט ארמיניוס הצעיר עיסה את כתפי, חוני הוא המכשף בעל העוצמה הרבה ביותר ביהודה. כל מכשף לומד את תורתו במצרים, חוני למד מהטובים ביותר, כהניו של סובק-רע אל הכשפים המצרי.
הזמנתי את אחי שמעון.
“נשארה ברירה אחת בלבד, חוני!” נעצתי פגיון בשולחני.
“את החוני הזה מזמן הייתי צריך לתלות”
“הוא לא המכשפות העלובות שתלית ליד מארשה, שחלקן אפילו לא היו מכשפות. אתה פוחד ממנו, ולא! היית תולה אותו מזמן.”
“הפעם אתלה אותו.”
“אם יכשל, תלה אותו, בתנאי שנתלה עשרת אלפים פרושים שנכשלו בתפילת הגשם.”
חוני בא לפני, הבטחתי לו שאגן עליו מפני אחי התליין. חוני הלך לרחבת המקדש, עטה על ראשו מסכת ראש תנין ונראה עכשיו כמו האל סובק-רע עצמו.
“חילול הקודש,” זעק אחי.
“בורות המים הבריכות והמעיינות יבשו, למרות תפילות הפרושים,” הזכרתי לו.
חוני החל לוחש את לחשיו ורוקד ריקודים תוך שהוא מנופף בידיו. לא ירד גשם. אחי נראה מרוצה,
“תני אותו לי ואתלהו עם מסכת התנין שלו.”
“תן לי עשרת אלפים פרושים לתלייה.”
חוני צייר מעגל ונעמד במרכזו, שוב חזר על לחשיו ועל ריקודיו המשונים, הפעם החלו טיפות גשם מנטפות.
פניו של אחי שמעון החלו מתכרכמות, כאילו עצרו בני מעיו מאז עצרו הגשמים.
חוני עשה תנועות של אי שביעות רצון, הוא הרים את קולו, לחשיו נשמעו למרחוק, גם ריקודו היה לאקסטטי יותר. ברק ענקי הבריק בשמים ובעקבותיו רעם מתגלגל. מטרות עוז שלא היו כמוהם החלו ממלאים את הבורות ואת הבריכות, כולם נרטבו עד לשד עצמותיהם, ראש התנין נטף מים.
אחי נראה כאילו לשכת הגזית עומדת להתמוטט על ראשו.
בזמן קצר התמלאו כל הבורות והבריכות בירושלים, אמת המים החלה שוצפת אל המקדש. המזבח נשטף, הריחות הרעים וענני הזבובים נעלמו. חוני עדיין לא היה מרוצה, שוב החל בלחשיו ובריקודיו, הגשמים הפכו לגשמי ברכה.
ראיתי את אחי מיואש.
“מה קרה?” שאלתי אותו, “מכשף אחד הצליח היכן שתפילת מאה אלף פרושים כשלה?”
הוא לא השיב אך אמרתי לו, “כתוב שחוני המכשף הוא קדוש, שריקודיו המשונים ולחשיו היו תפילות ליהוה, הפוך אותו לגדול הצדיקים הפרושים בימינו, לא כולל אותך כמובן, קרא לו חוני המעגל.”
שנה 72 לעצמאות יהודה – (70 לפנה”ס)
משנתה של רוקסן
שלומית
מה טוב יותר מלקבל מתנה לחג החנוכה, ראש השנה למלכים. הייתי מאושרת, לא האמנתי שמרים שלי תקרא לבתה שנולדה אחרי תשע שנות נישואין להורקנוס המאוס, על שמי, זה היה מעבר לחלומותיי הטובים ביותר.
ביקשתי מדבורה שאיתה שמרתי על יחסים טובים שתבקש מאחותה להראות לי את התינוקת. מרים סירבה.
“למה?” שאלתי את דבורה.
“אינני רוצה לפגוע בך.”
“אני מבקשת, מה היא אמרה?”
“היא אמרה לי שאינה רוצה שאת תאהבי את הילדה, כמו שאהבת אותה,” הרגשתי חרב לוהטת מפלחת את ליבי.
“למה היא קראה לילדה על שמי?”
“היא לא קראה לה על שמך, היא קראה לה על שם סבתנו שנטרפה על ידי שמשון ודלילה.
ביקשתי מדבורה שאיתה שמרתי על יחסים טובים שתבקש מאחותה להראות לי את התינוקת. מרים סירבה.
“למה?” שאלתי את דבורה.
“אינני רוצה לפגוע בך.”
“אני מבקשת, מה היא אמרה?”
“היא אמרה לי שאינה רוצה שאת תאהבי את הילדה, כמו שאהבת אותה,” הרגשתי חרב לוהטת מפלחת את ליבי.
“למה היא קראה לילדה על שמי?”
“היא לא קראה לה על שמך, היא קראה לה על שם סבתנו שנטרפה על ידי שמשון ודלילה.
“אולי היא חשבה גם עלי, אך אינה מוכנה להודות בכך?”
“אולי.”
“התינוקת יפה?”
“חשמונאית אמיתית, היא אינה דומה במאומה להורקנוס, אל אף שאוויל מסתובב כמו טווס ומתגאה.”
“היא שכבה עם גבר אחר?”
“רוקסן, יותר לא אומר מילה.”
רוקסן הייתה אשתו האהובה של אלכסנדר הגדול, מה לה ולתינוקת? לפתע נזכרתי במגילה שנשרה מקפלי שמלתה של מרים הסוערת כאשר בשרתי לה על נישואיה להורקנוס.
“מהי משנתה של רוקסן?”
דבורה נבוכה והיססה אך לבסוף אמרה, “עדיף שאני אומר לך ולא תתחילי לשאול אחרים את השאלה הזאת, משנתה של רוקסן היא תורה סודית הידועה רק לנשות בית המלוכה המצרי ולעוד כמה נשים נבחרות כמוני וכמו אחותי,”
דבורה עשתה הפסקה בדבריה, ראיתי שהיא נאבקת עם עצמה, לבסוף המשיכה בדבריה,
“תורת רוקסן מלמדת נשים איך לשלוט בגברים שלהם, לשלוט בהריונותיהן, להרות בן או בת כרצונן, או להפיל הריון לא רצוי.” דבורה שוב עשתה הפסקה בדבריה, התרגשותה גברה, “אני משביעה אותך שלא תזכירי את משנתה של רוקסן לאף אדם איתו תדברי.”
“נשבעת,” אמרתי, “אך מיהו האב החשמונאי?”
“זאת לא אוכל להגיד לך, ביהודה הפרימיטיבית חייו יהיו בסכנה, מרים תוכרז כנואפת ובתה ממזרה, רק הוא, אחותי ואני יודעים את הסוד שלושתנו נשבענו שכך זה יישאר.”
“אני מבינה, אך אמרי לי אשת העולם הגדול, האם כאשר התינוקת תגדל, תרצי לשדכה לאלכסנדר שלך?”
“בשמחה, היא הרי חשמונאית טהורה.”
יונתן אלכסנדר ינאי ושלומית אלכסנדרה, איזה מלכים נפלאים הם יהיו ליהודה. אלו נסיכים נפלאים הם יולידו. אם הייתי יכולה להבטיח שזה יהיה העתיד, הייתי הולכת בשקט לעולמי.
שנה 74 לעצמאות יהודה – (68 לפנה”ס)
מתנה לאהובה
אנטיפס
כבכל בוקר סייע לי ארמיניוס במרחץ.
“תראקס, בביקורך הקרוב אצל אהובתך תוכל להביא לה מתנה נפלאה, את דיוקנך,” הוא היסס.
‘רעיון נפלא, אך מי יצייר אותי?’
“קליטוס, צייר הדיוקנאות הטוב ביותר באשקלון, הוא גם צייר את דיוקן בני אנטיפטר המקשט את חדר האירוח, אני מביט בדיוקן כאשר בני רחוק ממני.”
‘האם קליטוס יוכל לצייר את דיוקנאות אהובתי ובני?’ הרהרתי לרגע.
“אני מניח שתמורת תשלום מתאים הוא יגיע לירושלים, אך האם בנך ישב מולו כדי שיציירו?”
‘אינני בטוח, הוא אינו יודע אפילו שאנחנו הוריו, האיש שגידל אותו אמר לו שאימו מתה בלידתה’, עיניו של ארמיניוס מלאו דמעות, ‘אם קליטוס לא יוכל לצייר את בני אוותר על כך’.
התעצבתי, אני מקריב את הטרגדיה של ארמיניוס על מזבח התוכנית הגדולה, אסור שהוא ידע על כך.
נסעתי אל קליטוס באשקלון.
“האם תוכל לצייר שני דיוקנאות של אדם מבלי שהמצויר ידע על הדיוקן השני?” הוא הרהר מעט.
“אני יכול למרוח את לוח הציור בשעווה, כך שיישאר עליו הדיוקן המוטבע, ומשם לצייר מאוחר יותר את הדיוקן.”
קליטוס צייר דיוקן נהדר ומסרו לארמיניוס המאושר. כמה שעות אחר כך נמסרו לידי שלושה דיוקנאות תואמים.
ארמיניוס נסע אל אהובתו בירושלים, הפעם נתתי לו חופשה ארוכה מהרגיל. הפקדתי בידו צרור חתום של ניירות, אותו הצטווה למסור לאחד מהאנשים שלי בירושלים. בחזרתו הוא נצטווה להביא לי מכתב חתום מאותו האיש.
בצרור היה אחד הדיוקנאות ומכתב בו התבקש האיש שלי לאתר את האדם בצוות הארמון הדומה לדיוקן.
כאשר חזר ארמיניוס שבועיים אחר כך הוא הביא לי את המכתב, עיינתי בו וחיוך עלה על פני, האיש נמצא בתפקיד מפתח בארמון, ואז הכתה בי התובנה, זהו סוס העץ שיפרוץ את חומות טרויה.
חודש אחר כך נוספו לי מאה דיוקנאות. בתחתית כל אחד מהם כתבתי מיהו האיש ומהו השרץ החבוי תחת שרוולו. פיזרתי את הדיוקנאות בין כמה מאנשי הנאמנים בירושלים וסביבתה, כל אחד מהם קיבל גם מכתב מה יעשה בדיוקנאות. הם חיכו לאות ממני.
שוב ייסר אותי מצפוני על השימוש שאני עושה בידידותו ותמימותו של ארמיניוס, אך התוכנית הגדולה מקדשת את כל האמצעים להגשמתה.
הברית עם רומא סוף
שלומית
הידיעה הגרועה מכל חלומותיי השחורים, הגיעה אלי. במטרה להביס את שודדי הים, קיבל פומפיוס אימפריום בכל רחבי המארה נוסטרום ועל כל חופיו. כל החופים משמעותם גם חופי יהודה. נזכרתי באיגרת הסנאט לפני תשע שנים: רומא אינה סולחת לבוגדים, שנתנו לשודדי הים להימלט.
חופה המזרחי של קיליקיה, מעוז שודדי הים קרוב לחופי יהודה. למרות מאמצי לא הצלחתי לחדש את הברית עם רומא.
הסיוט של פרובינקיה יודיאה, פרובינקיה רומית קטנה בחופו המזרחי של המארה נוסטרום, היה למוחשי. בעיני רוחי ראיתי את יהודה נאנקת תחת עול המס, את האומללים שאינם יכולים לעמוד בנטל המס ונמכרים לעבדים בשוק של אפסוס. את מושבות ותיקי הלגיונות הגוזלות את אדמת האיכרים היהודים.
שקעתי במרה שחורה, לא רציתי לחיות כשזה יקרה, מה יהיה על מלכות החשמונאים המפוארת? לא ידעתי.
שיתפתי את אריסטובולוס בתחושותיי. הוא הבטיח לי שצבא יהודה מוכן להדוף כל פלישה. כמה הוא תמים ויהיר, רומא ניצחה צבאות חזקים בהרבה מצבא יהודה. פומפיוס הוא גדול מצביאיה של רומא בעת הזאת לרשותו עומדים מאה ועשרים אלף חיילים וחמש מאות ספינות מלחמה.
שנת 75 לעצמאות יהודה – (67 לפנה”ס)
לצעוד לנצח היהודי
שלומית
בגיל שבעים ושלוש, התבשרתי על ידי רופאי שזמני בעולם הזה קצר. התחלחלתי אולי הפרושים צודקים ויש שכר ועונש בעולם הבא? אם כך הרי מקומי בגיהינום מובטח. מחשבה שניה טרפה את לילותיי אם הפרושים ינצחו הרי שהם יכתבו את ההיסטוריה ואז היכן יהיה מקומי?
הלכתי אל אחי שמעון ושחתי לו את חששותיי.
“אחותי חזרי בתשובה והפעם הזו בכוונה שלמה, הקדוש ברוך אוהב את בעלי התשובה, לא פחות משהוא אוהב את הצדיקים הגמורים שלא חטאו מעולם, הוא מוחל להם על חטאי עברם.”
“אחזור בתשובה שלמה,” אמרתי בקול חלוש, חיוך ניצחון עלה על פניו של אחי.
כמו כל רוכל בשוק הוא מוכר את מרכולתו המעופשת. כמו כל, זונה וזקנה אני חוזרת בתשובה.
המחשבה הרתיחה אותי, שלומית אלכסנדרה מה קרה לך? האם מותך הקרב, הופך את הרפש הפרושי למי מעיין זכים? לא יקום ולא יהיה!
“אינני חוזרת בתשובה, חייתי כצדוקית ואמות כצדוקית.”
“אם כך אלך לדרכי.”
“לא כל כך מהר, החבאתי אותך מהמלך שרדף אותך, אתה חייב לי, לא תרחץ בניקיון כפיך כשאני על סף מותי.”
“אחותי, למרות דרכך החוטאת, את דם מדמי, מה תבקשי?”
“עדיין אינני יודעת מי ינצח במאבק בין הפרושים לצדוקים, אך אני חייבת להיערך לאפשרות שאתם הפרושים תנצחו, אם לא בדור הזה אז בדורות הבאים, כלומר אתם תשלטו בעבר.”
“מה את מנסה להגיד לי?”
“הישבע לי באבינו שטח, שאתה תכתוב לדורות הבאים את עלילותיי, תאר אותי כצדיקה, לא מה שאתם הפרושים חושבים עלי היום.”
“שלומית אלכסנדרה אינו שם של צדיקה פרושית, אקרא לך שלומציון המלכה.”
“נפלא, הרי לא תוכל לכתוב על צדיקה צדוקית.”
“מה אכתוב על הצדיקה שלומציון המלכה?”
כתבתי לאחי איך אני רוצה להיזכר, ‘בימי שלומציון המלכה היו גשמים יורדים בלילי שבתות, עד שנעשו חטים ככליות, ושעורים כגרעיני הזיתים, ועדשים כדינרי זהב… כמובן, המשכתי להלל ולקלס את עצמי.
“כך אצעד אל הנצח היהודי,” נתתי לאחי את לוח השעווה שעליו כתבתי. הוא עיין בכתוב והחזיר לה לוח שעווה משלו.
“חזיר כשר למהדרין, אתה רוצה לזלול מהתהילה? הוספת חטא על פשע ושמת את שמך בראש.”
“זה מה שאכניס לכתבי הפרושים.”
“אין לי ברירה, אתה השולט בעבר,” קראתי פעם נוספת את הלוח של אחי,
‘בימי שמעון בן שטח ובימי שלומציון המלכה היו גשמים יורדים בלילי שבתות, עד שנעשו חטים ככליות, ושעורים כגרעיני הזיתים…‘
אצל בעלת האוב
שלומית
נפלתי למשכב, חזיתי חזיונות מבולבלים על ממלכתי. ביקשתי את עזרתו של דוד המלך שהתעלם ממני. בצר לי פניתי אל היועצת הראשית שלי.
“בקשי לי אשת בעלת אוב ואלכה אליה ואדרשה בה.”
“יש אישה בעלת אוב בעין אדורה.”
התחפשתי, לבשתי בגדים אחרים, למרות כאבי נסעתי לחברון ומשם רכבתי עם שני אנשים אל האישה בלילה.
“קסומי נא לי באוב והעלי לי את אשר אומר אליך.”
“את יודעת מה עשה שמעון בן שטח, הוא הכרית את המכשפות, את האובות ואת היידעונים מהארץ, למה את רוצה לגרום למותי?”
“אני נשבעת לך ביהוה לאמור חי יהוה אם יקרך עוון בדבר הזה.”
“את מי רצונך שאעלה לך?”
“את דוד המלך העלי לי.”
האשה זעקה בקול גדול, ” למה רימית אותי, את שלומית אלכסנדרה המלכה ואחות שמעון בן שטח.”
“אל תיראי כי מה ראית?”
“איש זקן והוא עוטה אדרת מלכות וכתר לראשו.”
דוד הופיע יושב על כס מלכותו, קדתי קידה והשתטחתי אפיים.
“למה הרגזתני להעלות אותי?”
“אינך עונה לי עוד בחלומות, עתיד ממלכת יהודה על כף המאזניים, אני יודעת שרק אריסטובולוס ראוי למלוכה, אך חוששת שלאחר לכתי, תפרוץ מלחמה בין האחים. רק אתה תורה לי את הדרך.”
“אריסטובולוס הוא כבני אבשלום יפה תואר ומורד, הוא הראוי למלוכה, אך אל תעבירי לו את המלוכה לפני לכתך.”
“זה העשור השמיני לקיום מדינת החשמונאים, הממלכה המפוארת שהקמת התפלגה בימי רחבעם נכדך בעשור השמיני לקיומה לאחר מלחמת אחים, מה אעשה כדי למנוע זאת?”
“כמו שהוריתי לבני שלמה, הורי לאריסטובולוס לפגוע בבן הכלאיים, אחיו ואביוֱ ולהורידם ביגון שאולה, כך תיכון מלכותו.”
דוד נעלם באדי הקדרה, עליתי כואבת על סוסי ורכבתי עם מלווי כל הדרך מעין אדורה לחברון.
התוכנית הגדולה
אנטיפס
ישבתי בלשכתי, הוצאתי את פסלו של קוס מתחת לטוניקה שלו. בגיל שישים ושתיים כל מאורעות הכיבוש עברו מול עיני, אדורה הבוערת, גירוש אדום, ברית המילה הכפויה, הנקמה שלא נשלמה.
התוכנית הגדולה יצאה לדרך. אחותי אדלפי כבר מילאה את תפקידה, בזכות השיקוי שלה המלכה שוכבת חולה, זהו אותו שיקוי שאחותי הכינה למלך אריסטובולוס לפני שלושים ושש שנים.
בעוד שבוע יחל השלב השני של התוכנית, לבני אנטיפטר תפקיד מכריע, לארמיניוס תפקיד קטן יותר. כל אחד יודע את חלקו. רק אני רואה את התמונה כולה. אין דרך חזרה.
לזכר הימים היפים ההם
אנטיפס
קצין ועשרה חיילים התייצבו בארמון המושל במארשה. הקצין הגיש לי מכתב, זיהיתי מיד את כתב ידה הרהוט של המלכה. ציפיתי שכתב ידה יהיה מרושל, אך לא. האם זה צריך להדאיג אותי? לא ידעתי. קראתי את המכתב.
‘הבן יקיר לי אנטיפס, ילד שעשועי,’ ידעתי שוב היא משתעשעת בי כדרכה, המשכתי לקרוא, ,‘עליך להיות מוכן תוך שעה ולרכב עם הקצין וחייליו לארמוני בירושלים. הייתי יכולה לשלוח לך קרון מאסר, אך מפאת כבודך תרכב עם החיילים. אתה מכיר אותי מספיק טוב כדי לדעת שחשבתי על כל האפשרויות. להתראות ידיד ותיק.’
היא עדיין במיטבה למרות שהיא לא אמורה להיות. עלי להיזהר ממנה שבעתיים. בשעה שעמדה לרשותי שאלתי את ארמיניוס האם ברור לו תפקידו, הוא הנהן בראשו. הוא היה ממלא את תפקידו גם אילולא שאלתי אותו, אך צלילות דעתה של המלכה, כפי שהשתקפה במכתבה, גרמה לי לאבד את ביטחוני. לפי תוכניתי המלכה הייתה צריכה להיות במצבו של המלך אריסטובולוס, לפני שהחזיר את נשמתו החוטאת.
בזמן שנותר סייע לי ארמיניוס במרחץ, התלבשתי והטמנתי את דפי היומן במחבואם. אחר כך רכבתי עם החיילים. תוך כדי ריצה קלה והרהרתי, יש לפחות יתרון אחד להיותך סריס, אשכיך אינם כואבים ברכיבה.
נכנסתי לארמון בירושלים, ללשכת המלכה, חמישה חיילים גאלים אימתניים ניצבו שם. זה כשלעצמו היה סימן מבשר רע.
“הם אינם מבינים עברית,” אמרה המלכה, “נוכל לדבר בחופשיות,” על איזה חופש היא מדברת?
“אנטיפס,” היא קטעה את חוט מחשבתי, “לפני לכתי מהעולם, אכתיב לך את זיכרונותיי.”
הייתי בהלם מוחלט,
“למה אני? היכן הסופר שלך חנילאי?”
“אתה סופר טוב מחנילאי, בנוסף לכך אהנה לראות את פרצופך הנדהם.”
למלכה הזו הנאות משונות, היא נהנית לרמוס ולהתעלל באנשים שמולה.
מכל תעלולי המלכה זה היה הנבזי ביותר, אך היה באפשרותי להכירה כמו שלא הכרתי אותה מעולם. מדי פעם הייתה עוצרת אותי ובודקת את הכתוב. כך עברו עלינו ארבעה ימים.
כאשר הגענו לקטע על כריתת לשונו של ארמיניוס, שאלתי אותה.
“למה אין זכר לסיבה שבגינה נכרתה לשונו של הסריס שלך?”
“וכי מה רצית? שכל עם ישראל יציץ לחדר המשכב שלי?”
עוד שאלתי אותה,
“מהיכן האגדה ששמונים המכשפות נצלבו במערה ליד אשקלון? הרי אשקלון היא עיר חופשית, אין למשטרת הסנהדרין דריסת רגל שם והצליבה אינה אחת מארבע מיתות בית דין.”
“אתה צודק אנטיפס, באשקלון גם אין מערות, אבל תחום אשקלון קרוב למארשה, אולי זה מקור הבלבול.”
“אם אחיך היה מכין שמונים צלבים, הרי שהמכשפות היו מבחינות בדבר חשוד ואז היו נעלמות במבוך המערות, אחיך היה מפסיד את כל תאוותו.”
“אתה שוב צודק אנטיפס, הפעולה של אחי התבססה על הונאה ומהירות, שתיהן היו נכשלות אם אנשיו היו כורתים עצים ומקימים צלבים.”
“אז מאיפה צמחה האגדה על אשקלון והצלבים?”
“מספרי סיפורים,” אמרה לי המלכה, “שלושים שנה חלפו מאז, וכל אחד מוסיף נופך לסיפור. אלף ומאתיים שנים חלפו ממתן תורה, כל פרושי הוסיף נופך משלו וקרא לזה מסורת אבות.”
בסוף היום הרביעי לא יכולתי להתאפק.
“האם תורישי את כתר המלוכה לבכורך הכהן הגדול הורקנוס?”
“נהיית חמדן לעת זקנה, האם העלית בדעתך שבן הזנונים שהולדנו, יהיה המלך?”
“מלכה קצת כבוד לבננו.”
“שמו הראוי הוא איכבוד, בנוסף להיותו ממזר, הוא אדומי מכוער כמוך ורפה שכל, מרים כלתו אומרת שאחרי שהוא יורה חץ, אשפתו ריקה שלושה חודשים. האם בידו אפקיד את הממלכה שבניתי בעמל?”
“למה מינית אותו לכהן גדול?”
“מיניתי אותו כי הוא חלש ונרפה, וכי אני צריכה כהן גדול חזק? לא מספיק שאני חייבת לסבול את אחי נושף בעורפי?” אנטיפטר צדק, אני חייתי בחלום. המלכה המשיכה,
“סיבה נוספת למינויו, שעשעה אותי המחשבה, שאתה תחשוב באיוולתך שאתן לו גם את כתר המלוכה.”
“למה אריסטובולוס?”
“מובן מאליו, הוא ההפך הגמור מהורקנוס, הוא יפה תואר, הוליד כבר יורשים, הוא איש מלחמה ואינו מובל כעגל למזבח על ידי אחיו למחצה.”
“למה אינך מעבירה לו את הכתר בחייך?”
“כי הוא נמהר וחסר סבלנות, הוא משתלט על המבצרים, נאלצתי לכלוא את אשתו וילדיו, גם דוד המלך יעץ לי לא להעביר לו את המלוכה בחיי.”
צוואת הדמים
אנטיפס
היום החמישי של ההכתבה היה הקשה ביותר, המלכה סימנה לגאלים והם נדרכו, אני נדרכתי אתם. ואז הכתיבה המלכה את ביקורה אצל בעלת האוב. זיכרונותיה הסתיימו. מחשבות מטורפות עברו במוחי, רציתי להסתער על המלכה ולהורגה בחנק, השומרים הגאלים היו משספים אותי ברגע. המלכה חייכה אלו בחביבות, כשהמלכה מחייכת בחביבות שומר נפשו ירחק, רק שלא היה לי לאן. הרגשתי שהמלכודת סוגרת עלי.
“אני מבין שדוד המלך הכתיב לך את צוואתך.”
“אתה מבין הייטב.”
הייתי המום, ואז חבטה המלכה על ראשי באלה כבדה.
“עוד לא סיימת את עבודתך, עכשיו תכתוב את צוואתי, במו ידיך תחתום את גזר דינך.”
בידיים רועדות נטלתי לוח שעווה וחרט, המלכה החלה בהכתבה.
“אני המלכה שלומית אלכסנדרה מכריזה בזאת שבני הבכור יוחנן הורקנוס אינו ראוי למלוכה, ולכן אני מורישה את הכתר ואת משרת הכהן הגדול לבני יהודה אריסטובולוס. הוא מצווה בזאת למען תיכון מלכותו, לערוף את ראשיהם של אחיו הורקנוס, אנטיפס בן קוסגבר ובנו אנטיפטר.”
הרגשתי חולשה, החרט נפל מידי בקושי החזקתי את לוח השעווה בידי הרועדות.
“מה קרה לך אנטיפס יקירי? אני דואגת לבריאותך,” היא הגישה לי גביע יין,
“שתה, זה יחזק אותך, סיימתי את צוואתי,” היא לקחה את לוח השעווה מידי הרועדת, עברה על הכתוב בלוח השעווה ואחר כך הורתה לי להעתיק את הכתוב על מגילת קלף ולחתום אותה בחותמה. כך חתמתי את גורלי ואת גורל בני במו ידי.
המלכה צלצלה בפעמון, ארמיניוס הצעיר סריס המלכה נכנס.
“קרא לסופר שלי,” אמרה המלכה.
חנילאי נכנס, הוא הביט סביבו מבטו פגש במבטי. חנילאי אתה תקוותי האחרונה. המלכה הושיטה לו את מגילת הקלף החתומה, “זו צוואתי האחרונה, שמור אותה במקום הראוי לכך.”
“תפקידי הוא לכתוב את צוואתך, למה אנטיפס הוא שכתב אותה?”
“חנילאי יקירי, יש דברים שידידים עושים טוב יותר.”
חנילאי לקח את הצוואה והלך.
מחכה לדגדוג בעורף
אנטיפס
המלכה סימנה לשומרים ואלו כבלו אותי.
“בניך הורקנוס ואנטיפטר מחכים לך כבולים בבור הכלא במצודת הבירה, גם אחותך מחכה שם, רגליה באוויר”
“מה יהיה גורלה של אחותי?”
“היא תוסגר לאחי שיטפל בה כמו שהוא יודע לטפל במכשפות.”
“בבור הכלא נמתין להקראת צוואתך?”
“מובן מאליו.”
המלכה התעלתה על עצמה, זה היה תעלול נבזי אפילו יותר מאשר הכתבת זיכרונותיה.
“מלכה בכך מסתיימת שותפותינו המבורכת?”
“כן, בזאת היא מסתיימת, אתה ואחותך בגדתם בי.”
“אנחנו בגדנו בך?” ניסיתי ניסיון נואל אחרון,
“מרגלי במארשה הודיעוני, שאחותך הכינה לך את אותו השיקוי שהחדרת למשקה של המלך יהודה אריסטובולוס.”
כמו תמיד, היא יודעת הכל, אין טעם להמשיך במשחקים. המלכה המשיכה,
“בתחילה חוויתי הזיות כמו המלך אריסטובולוס לאחר שלגם מהשיקוי, המלך דוד לא הופיע בחלומותיי ונאלצתי ללכת אל בעלת האוב בעין אדורה.”
“אינך נראית כמי שנתונה להשפעת השיקוי.”
“החלמתי, מכשפה אחרת, הכינה לי שיקוי נגדי.”
“את מולכת כבר תשע שנים לבדך, לפי המרץ והחיוניות שלך, נראה שאלוהים מסרב לקבלך למלכות שמים.”
“טעות בידך אנטיפס יקירי, על השיקוי שלך התגברתי, אך מזה זמן המוות נושף בעורפי,” המלכה חשפה את בטנה, בליטה גדולה נראתה במה שהייתה פעם הבטן הנשית היפה בעולם.
“הרופא שלי אומר שהגידול בבטני יכריע אותי בזמן קצר, לפחות אמות אחרי שגברתי עליך גם בפעם הזאת.”
אם הייתי יודע על הגידול בבטנה של המלכה, הייתי מחכה בסבלנות שתתפגר ללא עזרתי.
“מלכה, כמו תמיד התכנון שלך מושלם.”
“אינך נראה מודאג במיוחד.”
“מלכה, אני מנסה להיות סטואיקן, בחוכמת היהודים נאמר, הכל צפוי והרשות נתונה.”
המלכה המשיכה, “הסתכל בחלון, מה אתה רואה בחצר?”
“צלב חדש, עד כאן אפשר להריח את העץ הטרי.”
“בעוד כמחצית השעה יתנוסס עליו יהושע מנהל המטבח, זהו לקח לבוגדים.”
יהושע המסכן, אלף דינרי הזהב בהם שיחדתי אותך, כדי שתחדיר את השיקוי למשקה המלכה, כבר לא יעזרו לך.
“רוצה לחכות פה ולראות איך קושרים אותו בידיו וברגליו?”
“למה קושרים? בוגדים בדרך כלל מוקעים על הצלב במסמרים.”
“החלטתי שהוא יגסוס ימים רבים על הצלב, המסמרים יגרמו לו לדמם למוות.”
“אז הוא ימות בצמא?”
“לא בצמא ולא ברעב, הוא יושקה במחמצת חלב פושרת שלוש פעמים ביום, בימים חמים הוא יקבל תוספת מים.”
“ואם יסרב לפתוח את פיו?”
“יפתחו את פיו בכוח.”
“אז הוא ימות מקור בלילה.”
“בלילה יעטפו אותו בפרוות, ומדורה תבער ליד הצלב.”
“מה עם העורבים ושאר ציפורי הטרף?”
“עוזר התליין המלכותי יגרשם.”
“מלכה, כמו תמיד התכנון שלך מושלם.”
“חלומך על הרס ממלכת יהודה, יימוג כאשר תחוש את דגדוג הגרזן בעורפך”
“מה עם מלתעותיהם של שמשון ודלילה?”
“הם כבר זקנים ומלתעותיהם נשרו, זרח הכושי יקצץ אותך עבורם.”
“כולי הערצה על דאגתך לרווחתם של האריות.”
“ממלכת יהודה של המלך יהודה אריסטובולוס תשגשג כפי שלא שגשגה מעולם, שלום ידיד ותיק ולהתראות במלכות שמים, אם זו קיימת.”
השומרים החלו להוליך אותי.
“אתה חייב להמשיך לכתוב את יומנך בבור הכלא, אחרת איך תתאר את הכתבת צוואתי ומאסרך? או איך תתאר את הולכתך לגרדום? תנוח דעתך, אפקוד על התליין המלכותי, לאפשר לך לסיים את כתיבתך, תוכל אפילו לכתוב כשראשך יונח על הסדן, זו בוודאי חוויה מופלאה שעוד לא תוארה מנקודת ראותו של הנידון.”
“מלכה איך אוכל לכתוב?”
“אשלח לך בנדיבותי כלי כתיבה, כמעט שכחתי,” היא הושיטה לי פסלון שנהב של קוס,
“כשראשך יהיה מונח על הסדן והתליין יניף את גרזנו, תוכל לצעוק כמו סבך, אל נקמות קוס.”
בור הכלא במצודת הבירה
אנטיפס
חמשת הגאלים הוליכו אותי, בחצר הארמון ראיתי את יהושע נקשר אל הצלב, על ידי התליין המלכותי ועוזרו, את התליין המלכותי ראיתי בעבר, זה היה סמאל, בנו של התליין המלכותי הקודם מלאכי, מעשי אבות סימן לבנים. ליד שער הארמון ראיתי את שמשון ודלילה הזקנים מלקקים את שפתיהם.
הגאלים המשיכו להוליכני לכיוון מצודת הבירה. האם יש לי ולבני ישועה? כל הדרך חיפשתי את ארמיניוס, איפה הוא? ליד שער הכלא ראיתי אותו, תקווה נעורה בליבי, רגע אחר כך ראיתי אותו נעצר ונכבל. עתה אבדה כל תקווה, הוא לא יוכל לבצע את משימתו ולהציל אותנו.
שקעתי בייאוש, שער הכלא של מצודת הבירה נסגר מאחורי, השומרים הוליכו אותי לבור הכלא.
למרות שקשה לכתוב בידיים אזוקות, החלטתי לעשות את המאמץ, הדפים האלה הם כנראה האחרונים שאכתוב בחיי. מעט האור החודר דרך החלון הקטן והמסורג, הוא שאיפשר לי לכתוב. שני בניו אנטיפטר והורקנוס, היו כבולים באזיקים לידי. הורקנוס אפילו לא הבין למה הוא פה. החלטתי לא לגלות לו, לפחות ימות כנסיך ולא כממזר.
“כולנו מתים בסוף,” עודדתי אותו, “עדיף למות צעיר באבחת גרזן, לא זקן חולה שנקביך בוגדים בך.”
הורקנוס הודה לי על העידוד.
שלושתנו ציפינו למותה של המלכה, יום הקראת צוואתה יהיה גם יום מותנו. בגיל שישים ושתיים אלך בשלווה לעולמי, אך אני מיצר על כך שבני ילכו איתי. למזלנו אנו עדיין בחיים, דוד המלך הוא שהורה למלכה להשאירנו בחיים עד מותה.
מות המלכה
מרים בת אבשלום
לפחות אחד משני האנשים שאני שונאת עומד לעבור מן העולם, הרהרתי, המלכה שלומית אלכסנדרה גוססת, כאשר תמות, יהיה העולם טוב יותר. הרהורי נקטעו בדפיקה בדלת.
“אפשר להיכנס?” הייתה זו אחותי התאומה דבורה.
“היכנסי אחותי.” חיבקתי אותה, “חשבתי שאת אסורה בפקודת המרשעת.”
“היא שחררה אותי ומתחננת שתבקרי אותה לפני מותה.”
“אחותי, אינני מוכנה להקדיש לה דקה מזמני, לא לפני מותה ולא לאחריו.”
“אחותי נבקר אותה שתינו, זכרי איך אהבת אותה, היא אוהבת אותך עד היום אהבת נפש.”
“אני שונאת אותה יותר מאשר את אבא, אל אף שגם הוא בגד בי, לא היו לי שום ציפיות ממנו.”
“אחותי, המלכה הבטיחה להסביר לנו הכול, נשמע אותה.”
“אחשוב על כך בלילה.”
כל הלילה התהפכתי על משכבי. למה המלכה בגדה בי כך? החלטתי שלפחות אשמע אותה.
בבוקר אמרתי לאחותי,
“נלך אל המלכה.”
“קחי איתך את אלכסנדרה.”
בקשתה של אחותי כמעט גרמה לי לסגת מכל העניין, אלכסנדרה בתי הייתה כמעט בת שלוש, מאז הולדתה מנעתי כל מפגש בינה לבין המלכה.
“זו דרישה של המלכה?” שאלתי את אחותי.
“לא, זו בקשה שלי.”
אלכסנדרה התלוותה אלינו וגם אומנתה.
נכנסנו אל חדר משכבה של המלכה, היא הייתה חלשה ורזה, לא היפהפייה הנמרצת שזכרתי. שלוש עשרה שנים חלפו מאז נשבעתי שלא אפגוש בה יותר. המלכה הושיטה את ידיה הגרומות לחבק את אלכסנדרה, הילדה נסוגה מפניה, ריחה של המלכה היה ריח של המוות. “פעם היא הריחה נפלא,” לחשתי לאחותי, “היא הייתה מתבשמת במיטב הבשמים מארץ ערב ומערבות יריחו.”
“אני מבינה את הילדה,” אמרה המלכה בקול חלוש, “שלחי אותה עם אומנתה, אני חייבת לדבר עם שתיכן, אין לי עוד זמן רב.”
“מלכה,” אמרתי דבורה, “לפני שנשקע שלושתנו בכאב, מה כתבת בצוואתך?”
“דבורה את תהיי מלכה, אישך יהיה המלך ואלכסנדר הקטן יהיה נסיך הכתר, לך מרים הבשורות טובות פחות, את תהיי אלמנה, אישך יוצא להורג אחרי מותי.”
“הבשורה שבישרת לי, משמחת יותר מהבשורה לאחותי, רק בשביל לשמוע זאת היה כדאי לבוא לפגישה איתך.”
“תארו לכן,” חייכה המלכה, “אנטיפס שכתב את צוואתי, חתם את גזר דינו במו ידיו, הוא ממתין עכשיו כבול במצודת הבירה להוצאתו להורג, אחרי הקראת צוואתי.”
שלשתנו צחקו.
“אמא,” דבורה קטעה את הצחוק המשחרר, כך קראנו לה בימים היפים ההם, אך נשבעתי שלא אקרא לה עוד בשם זה לעולם, אולי היום?
דבורה המשיכה, “ספרי לנו למה בגדת במרים, מכיוון שבגדת במרים בגדת גם בי.”
“זהו סיפור ארוך, אני מקווה שכוחי יעמוד לי לסיימו, אך אני מעניקה לכן את ספר זיכרונותיי, אם לא אספיק לספר לכן הכל תוכלו לקרוא זאת בספר.” היא רמזה לסריס ארמיניוס הצעיר וזה העניק לי כד חרס מאורך שהכיל את מגילות זיכרונותיה. אחר כך רמזה לסריס לצאת החוצה.
“למה הצטרפת למזימתם של המלך ואבינו אבשלום? לארס את אחותי מרים להורקנוס?”
“סודות אפלים בעברי, אחד הסודות קשור בכן, המלך ואחיו אבשלום איימו עלי שיגלו לכן את הסוד.”
“המלך ואבשלום היו יכולים להחליט על כך בלעדיך, למה רצו שגם את תהיי שותפה למזימה?”
“נקמה, שניהם שנאו אותי בגלל סוד אחר, אבשלום גם קינא בי על אהבתכן אלי ועל שנאתכן אותו.”
“מה הוא רצה להשיג?”
“את שנאתכן אלי, לפחות את חצי תאוותו לא קיבל, את דבורה המשכת לאהוב אותי.”
דמעות חמות זלגו על לחייה הצמוקות של המלכה, גם אני התחלתי לבכות, “אמא,” לחשתי,
“תודה לך מרים את המילה הזאת מפיך רציתי לשמוע יותר מכל דבר אחר בעולם.”
“אמא,” געיתי בבכי, “עוד לא סלחתי, אך אני מייצרה על כך שעברו שלוש עשרה שנים מאז, ולא שאלתי ולו פעם אחת למה את שאהבת אותי יותר מכל, בגדת בי.”
“מרים אני רואה בך את מי שאני הייתי, שפטתי את אחי מתוך שנאה עיוורת, וככל שעברו השנים מצאתי צידוקים לשנאתי, עד היום עוד לא מצאתי את העוז לשאול אותו למה? את גדולה ממני מרים.”
שלשתנו התייפחנו, ואז אמרה דבורה, “אם נמשיך להתייפח, לא תספיק המלכה לגלות לנו את סודה האפל.”
דבורה מחתה את דמעותיה של המלכה באלונטית קטנה, “ספרי לנו אמא את סודך האפל.”
“זוכרות את סבתכן האהובה שנטרפה על ידי שמשון ודלילה?”
“זוכרות הייטב,” ענינו שתינו.
“אני קינאתי באהבתכן אליה, הוריתי למכשפה להוליכה לאור הירח אל כלוב האריות ולהיכנס אליו, עכשיו אתן יודעות, אם לא תרצו לקרוא לי אמא אבין.”
נפלה דממה מעיקה, דבורה הפרה אותה לאחר דקות ארוכות.
“למה אישה חזקה כמוך נכנעה כך לגברים האלה? אולי אם היית מגלה לנו את הסוד האפל, היינו סולחות לך?”
“לא נכנעתי להם בסוד הזה, אך כמו שכבר ציינתי היה סוד אפל נוסף שלא קשור אליכן”
“מה היה סוד זה?” שאלה דבורה.
“אני גרמתי במתכוון למותו של האדם היקר לי ביותר, אהובי אנטיגונוס. המלך ידע זאת והיו לו הוכחות לכך, הוא איים שאם אסרב לדרישתו, ימסור את ההוכחות לסנהדרין, מעבר לחרפה הייתי נידונה למוות.”
השתררה שתיקה מעיקה, המלכה המשיכה בקול נשבר, “הם לא הותירו לי ברירה אלא להיות שותפה למזימתם הנתעבת.”
“המלך מת לפני תשע שנים, היה לך זמן לספר לנו את הסוד.”
שוב פרצה המלכה בבכי, “פחדתי, את דבורה עדיין אהבת אותי, פחדתי לאבד גם את אהבתך ואת אהבת ילדיך, נכדי.”
פרצתי בבכי, רציתי לסלוח למלכה אך השנאה שלי אליה עדיין לא פגה.
“אחותי,” לחשה לי דבורה, “זכרי את המלכה המפוארת בעבר ואת עליבותה על ערש הדווי, היא משוועת לסליחתך, את מונעת ממנה להחזיר את נשמתה בשלווה, אם לא תסלחי לה בכל ליבך, אינך טובה ממנה.”
שתקתי, אך סערתי, דמעות החלו לזלוג על לחיי, לבסוף פגשתי במבטה המיוסר של המלכה.
“אני סולחת לך אמא, סולחת על הכל,” נהרה נראתה על פניה של המלכה, “אני אוהבת אותך יותר מאשר אהבתי אותך אז.”
“בתי, הסליחה היא אלוהית, אינני יודעת אם אני ראויה לסליחתך.”
“אמא, מהיום שלומית אלכסנדרה הקטנה, נקראת גם על שמך.”
אמא חיבקה אותה כמו אז באהבה והחלה לשקוע בדמדומים. ידעתי זהו הסוף, מכאן היא לא תקום. היא החלה למלמל את מלמוליה האחרונים, הבנתי שהיא מדברת עם דוד המלך. לקחתי בידי לוח שעווה וחרט ורשמתי את דבריה האחרונים. היא נפחה את נשמתה.
שני אפילוגים
אפילוג 1
אנטיפס
מפקד הכלא הודיע לשלשתנו שהמלכה הלכה לעולמה, שמענו את קולות הלווייתה המפוארת שיצאה מבית המקדש. כמה שעות אחר כך הודיע לנו מפקד הכלא שהכרוז עומד להתחיל בהקראת הצוואה. האם היום נצעד אני ושני בני לגרדום? אינני יודע מה אעשה עם הדפים האחרונים של יומני כאשר יוציאו אותנו מהבור ונמסר לידי התליין המלכותי, כנראה שגורלי וגורל היומן להישכח בתהום הנשייה.
קול הכרוז שקרא את צוואת המלכה נשמע מרוחק, הרוח הצפונית לא אפשרה לשמוע את דבריו מבעד לצוהר הקטן של בור הכלא.
הראשון שהוצא מהתא היה הורקנוס, אנטיפטר ואני נפרדו ממנו וליווינו אותו בעינינו בדרכו האחרונה. כשעה אחר כך, הותרו הכבלים שלי ושל בני אנטיפטר, הובלנו על ידי חיילים. הגרדום המלכותי נמצא בחצר של מצודת הבירה, להפתעתו לא הובלנו לשם, אלא לשער המצודה משם לשער הארמון ולחדר הכס. המראה שנגלה לעיני הכה בי, הורקנוס שכבר ראיתי בעיני רוחי את ראשו המדמם מתגולל בחול, ישב על כס המלוכה. כאשר ראה את שנינו ירד מכיסאו וחיבק אותנו.
“מה אנו עושים כאן?” נפלטה שאלה מפי.
הורקנוס חייך חיוך רחב, הוציא מכפל בגדו מגילת קלף וקרא,
“אני שלומית אלכסנדרה מלכת יהודה, אשת המלך המנוח יונתן אלכסנדר ינאי, מורישה את המלוכה, ואת כל עבדי, לכהן הגדול יוחנן הורקנוס. תפקיד הסטרטגוס נועד לאנטיפטר בנו של אנטיפס בן קוסגבר. מכיוון שיוחנן הורקנוס לא הוליד עדיין בן זכר, ימונה יהודה אריסטובולוס אחי המלך, ליורש העצר וליורש הכהן הגדול, אם יוליד הורקנוס בן זכר הוא ימונה ליורש העצר. אם ימות הורקנוס לפני שבנו יגיע לגיל שמונה עשרה, אריסטובולוס ימונה לעוצר.”
איך זה יתכן? הרי זאת צוואת המלכה שזייפתי עוד במארשה. ארמיניוס היה צריך להביאה לאיש שלי בירושלים כדי שזה יעשה את הדרוש אבל ארמיניוס נעצר ונכלא, מי עשה זאת?
למרות האושר שחשתי, לא היססתי לבקש מהורקנוס,
“אנא ממך, שחרר את אחותי אדלפי ואת עבדי ארמיניוס ממאסרם.”
“שניהם ישוחררו בתוך שעה,” ענה לי.
“בקשה נוספת לי אליך, ארמיניוס הוא עכשיו רכושך, אני מבקש כתב שחרור עבורו.”
“הוא יקבל כתב שחרור.”
“תודה לך.”
“כולכם מוזמנים לטקס הכתרתי מחר ברחבת המקדש, אתם מוזמנים להתארח במעון האירוח המלכותי.”
“תודה, כולנו נבוא להכתרתך.”
בצאתי מהארמון, ראיתי את התליין המלכותי לוקח פטיש כבד ושובר את שוקיו של יהושע שהתמוטט על הצלב, חרחר ומת כעבור דקה.התליין ועוזרו התירו את יהושע מהצלב וזרקו אותו לעגלה הקטנה. העוזר הוליך את העגלה לכיוונם של שמשון ודלילה. אבני המרצפת כבר לא היו לבנות ומבריקות כמו בימים בהם אני הייתי מנהל הארמון.
רעמתו של גור אריה יהודה נשרה, שמשון איבד את מחלפותיו. האריות היו זקנים וחסרי שיניים. זרח הזקן אך הנמרץ, קצץ את יהושע לפיסות קטנות, חשבתי שאם החלפת הצוואות הייתה נכשלת, הרי אני ובני היינו מקוצצים להזנת האריות הזקנים. ממלכת יהודה סיימה את ימי זוהרה, היא תלך בדרכם של האריות.
כמו שהבטיח שיכן המלך החדש הורקנוס, את בני אנטיפטר תראקס ואותי, במעון האירוח המלכותי. לבקשתי קנה לנו העבד ששירת אותנו קנקן יין חברון משובח. סגרנו את הדלתות הוצאתי מהטוניקה שלי את פסל השנהב של קוס האלוהי שניתן לי על ידי המלכה, שתישרף בגיהינום של היהודים. מזגתי יין לגביעי בדולח. ארמיניוס שתמיד נשא עליו את כלי הכתיבה שלו, כתב משהו עם החרט על לוח השעווה, אותו מסר לאנטיפטר, שהקריא את הכתוב.
“אני מבקש שמהיום גם אתה תקרא לי בשם ילדותי תראקס, אותו קיבלתי כבן חורין.”
כמובן שאנטיפטר הסכים ברצון. עדיין החידה לא הייתה פתורה. הבטתי בעיניו של תראקס,
“איך הצלחת במשימתך על אף מעצרך?”
הוא לקח בידיו את לוח השעווה והחרט, כתב ונתן לי את הלוח.
“תראקס, כתב שלפני מעצרו, נתן את צרור המסמכים לאהובתו והיא אשר מסרה אותם לאיש שלי בירושלים.”
ידעתי שאם תראקס ישמע את המשך הדברים, הוא יפגע וכך תיפגע ידידותינו, מצאתי סיבה לשתות עוד יין, אל גביעו של תראקס טפטפתי חומר מרדים כמו זה שטפטפתי לכוסו של שומר המלך הורקנוס לפני שלושים ושש שנים. כמו השומר גם תראקס נפל שדוד. אנטיפטר חיכה דקות אחדות לפני ששאל.
“האם תראקס ידע מה משימתו של האיש שלך בירושלים?”
“השליח אינו יודע מה מכילה האיגרת שהוא מוסר, האיש שלי העביר את המסמכים ליעדם.”
“אבא, איך התהפכה צוואת המלכה?”
“אני הפכתי אותה.” חייכתי אל אנטיפטר.
“מישהו היה צריך להחליף בין הצוואות, את מי שיחדת?”
“שוחד אינו מספיק בנסיבות אלה, גם אם הייתי נותן את כל זהבו של מידאס לחנילאי סופר המלכה, הרי שלא היה בוגד בגבירתו.”
אנטיפטר הביט בי בפליאה.
“מה היה במסמכים שגרם לחנילאי להחליף את הצוואות?”
“הצוואה החליפית שזייפתי, מסמכים נוספים ומכתב ממני המסביר מה עומד על כפות המאזניים.”
“מה עמד על כפות המאזניים?” אנטיפטר בער מסקרנות.
“החלפת הצוואה או הכרזת חנילאי כממזר כמו שנאמר לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה’, גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה’.”
אנטיפטר נראה מהורהר, “מה היה במסמכים ששכנע את חנילאי שהאיום רציני?”
“דיוקנו של תראקס הדומה להפליא לחנילאי וסיפורו של תראקס ממנו עולה שחנילאי הוא יוצא חלציו, ומכאן ממזר.”
“גם אם תראקס וחנילאי דומים להפליא, אחרי יותר מחמישים שנה, בסנהדרין לא יקבלו סיפור של סריס שבעל נערה נואפת! עדיין אינני מבין למה חנילאי החליף את הצוואות?”
“במכתבי איימתי שבין אם הסנהדרין תחקור את ממזרותו של חנילאי ובין אם לא, הרי שכל ירושלים תדבר על כך, איימתי שאתלה ברחבי ירושלים עשרות דיוקנאות שלו ולידם כרוזים המוקיעים אותו כממזר. ידעתי שחנילאי ירצה למנוע בכל מחיר דיון על ממזרותו, המחיר היה בגידה במלכתו.”
טבלתי אלונטית בקערת מים וניגבתי את פניו של תראקס. הוא התעורר לאיטו כמקיץ מחלום מתוק. ניגבתי את פניו פעם נוספת והוא התעורר לחלוטין. מזגתי יין לגביעים פעם נוספת.
“לחיי תראקס ואהובתו, לחיי המדור השביעי בגיהינום של הפרושים שם נצלית עכשיו שלומית אלכסנדרה.”
במצב רוח מרומם התרווחנו על הכרים הנוחים בחדר האירוח.
“אבא סוף סוף גברת על המלכה שתמיד התעללה והשפילה אותך.”
“לאחר ארבעים וחמש שנות הכרות עם המלכה, בהם היא הייתה תמיד צעד אחד לפני, החלטתי להיות צעד אחד לפניה.”
“איך ידעת שהיא לא תערוף אותנו מיד?”
“לא ידעתי, אך מאז שחלתה המלכה, היא אינה כבעבר, קיוויתי שהיא תשגה, רצונה כבר אינו רצון האלוהים.”
“במה היא שגתה?”
“אם הייתה עורפת את ראש שלושתנו מיד, תוכניתה הייתה מצליחה, אך ביהירותה רצתה לדמות לדוד המלך ולהשאיר צוואת דמים, כך שגתה לבסוף כאחד האדם.”
“אבא איך נגמול לתראקס שבזכותו אנחנו כאן?”
“קודם כל תראקס קבל את כתב השחרור שלך, אתה עכשיו אדם חופשי גם בגופך, בנוסף תקבל מענק של אלף דינרי זהב, אם תרצה תוכל לקבל בית במארשה שם תוכל לגור עם אהובתך, אתה הרי חברי הטוב ביותר ואני רוצה שנשאר קרובים.”
תראקס הודה לי בהתרגשות, באינסטינקט העבד שהוטבע בו מזה שנים רבות, הוא לא שאל מה גרם להיפוך הצוואה.
“אבא, מה הלאה?”
“אתם בני, הורקנוס ואתה, תחריבו יחד את מלכות החשמונאים, אני ממרום שנותיי אצפה בכם כאב אוהב.”
“נשתה להרס מלכות החשמונאים, מי כמוך באלים קוס.”
אפילוג 2
מרים בת אבשלום
המלכה דיברה עם דוד המלך בפעם האחרונה בחייה, פעם היא דברה בקולה ופעם בקולו של דוד.
“דוד, לפני שלושים ושבע שנים אמרת לי שיש דברים שאדע רק על ערש דווי.”
“מי שירש את כתרך הוא בן התערובת האדומי.”
“למה?” קולה היה מיוסר וכואב.
“זו אחת הגחמות של צבא השמים, בני האלוהים.”
“מי חוץ ממך נמנה על צבא השמים?”
“אדם וחווה, חנוך, הנביאים משה אליהו ושמואל, כמו כן השטן ואלוהים בכבודו ובעצמו.”
“וצבא השמים משתעשע בבני האדם?”
“מובן מאליו, את סיפור שעשועינו עם איוב את מכירה.”
“וממתי אני מוקד שעשועיכם?” המלכה הייתה כעוסה כפי שלא הייתה מעולם, עייניה הכמעט כבויות ירו ברקים.
“מיום שנולדת, אנו הענקנו לך חוכמה אלוהית, אך גם תשוקות ורגשות עזים יותר משל כל בן אנוש, מה שאפשר לנו שעשועים מרגשים יותר, כל העולם זירה.”
“מה היה קורה אילו דבקתי בבחירתי הראשונה תרשיש?”
“הכל צפוי, והרשות אינה נתונה, כשבחרת בתרשיש, שלחנו את אחיך לתלות את אטלנטה וכך שיעבדנו אותך לנינווה.” המלכה עשתה אתנחתא בדבריה, דומה היה שהיא מפנימה את היותה כלי במשחק אסטרטגיה הודי.
“למה נתתם לי חופש כאשר רחקתי מיהודה?”
“כי רצינו שתחושי חופש, אך ראינו ושמענו הכל.”
“שמרדתי בך והריתי לאנטיגונוס ברומא, גם זה היה שעשוע?”
“בוודאי, זה אפשר לנו את השעשוע הנפלא מול הסלע אליו נכפתה אנדרומדה.”
“וכך גם מרידתי השנייה, הריגתו של אנטיגונוס, ההריון של הממזר האדומי, הכל היה שעשועי זירה שלכם?”
“הכל שעשועים, וכי מה יש לנו לעשות חוץ מזה?” דוד הצטחק ברשעות מפיה של המלכה.
“מה הלאה?”
“קנית את הזכות להצטרף לצבא השמים לבני האלוהים. מעכשיו את נביאה. שלומית הינבאי!”
“בגלגולי הבא, איוולד בכפר נצרת בשם מרים. שאגיע לגיל שלוש עשרה, אתה דוד תרד לאדמה בשם יוסף ואהרה ממך. בבית לחם יהודה אלד את המלך המשיח בן דוד, שיהיה גם המשיח בן יוסף וגם בן האלוהים.”
“הנביאה שלומית, בעוד חמישים שנה מיום זה, תוגשם נבואתך, קומי לכי אל נינווה בפעם השנייה .”
המלכה חייכה חיוך אחרון ולא יספה עוד.
נספחים
תוכן עניינים
נספח 1 השוואות היסטוריות
יתרונות ספרי הארכיונו של ניקולאוס איש דמשק על מקורות היסטוריים ידועים
ספרי הארכיון הם מקוריים ונכתבו סמוך למאורעות שאליהם הם מתייחסים, מכאן שהם אותנטיים יותר מכל מקור היסטורי אחר, שנכתב מאות שנים אחר כך, והועתק או תורגם פעמים אחדות.
לכן הם יהיו עדיפים על פני כל מקור היסטורי אחר. למרות זאת שמחתי לגלות שרבים מהאישים ומהמאורעות בספרי הארכיון מופיעים גם במקורות אחרים, כגון ספריו של יוסף בן מתתיהו וגם בספרות חז”ל.
בספרי הארכיון מופיעים גם אישים ומאורעות שאינם מופיעים בשום מקור היסטורי אחר.
אישים הידועים ממקורות היסטוריים אחרים
שלומית אלכסנדרה הידועה גם כשלומציון המלכה.
המלך יונתן אלכסנדר ינאי.
הנשיא ואחר כך המלך יוחנן הורקנוס.
יונתן הצדוקי רעו של יוחנן הורקנוס.
שמעון בן שטח מראשי הסנהדרין ואחיה של שלומית אלכסנדרה.
אריסטובולוס, אנטיגונוס, אבשלום– שלושה מבניו של הורקנוס.
קליאופטרה אאורגטיס – מלכת מצרים.
חנניה, חלקיה – שרי צבא יהודים של קליאופטרה אאורגטיס.
אנטיפס האדומי – מושל אדום וסבו של הורדוס.
הורקנוס, אריסטובולוס – בניה של שלומית אלכסנדרה.
יהושע בן פרחיה, ניתאי הארבלי, יהודה בן טבאי – מראשי הסנהדרין.
חוני המעגל – מוריד הגשם.
שטח –אביהם של שלומית אלכסנדרה ושמעון
אישים הנזכרים בקדמוניות של יוסף בן מתתיהו ללא אזכור שמם.
אדוניה – בן של הורקנוס שהוצא להורג על ידו אחיו ינאי.
אפרת אלקטרה – אשת יוחנן הורקנוס
דבורה – מוזכרת כבת אבשלום או כאשת אריסטובולוס (השני).
השוואות בין ספרי הארכיון למקורות היסטוריים אחרים
כרגיל בהשוואת מקורות היסטוריים יש לעתים סתירות,
המלך החשמונאי הראשון בספר קדמוניות של יוסף בן מתתיהו, שנכתב כמעט מאתיים שנה לאחר תקופתו של יוחנן הורקנוס, נכתב שאריסטובולוס היה הראשון ששם את הכתר על ראשו.
ביותר מספר אחד מספרי הארכיון, כולל זיכרונותיו של יוחנן הורקנוס עצמו, נכתב שהוא נמשח למלך שלוש שנים לפני מותו.
האם ינאי הוא השלישי מחמשת בניו של הורקנוס? בקדמוניות נכתב, שינאי היה השלישי מחמשת בני הורקנוס. לפי הספרים בארכיון, כולל זיכרונותיו של ינאי עצמו, נכתב שהוא היה הצעיר מביניהם.
מצור סמאריהלפי קדמוניות ערך המצור שנה, מעניין לציין שמצור שערך שנה הוא תבנית אהובה על יוסף בן מתתיהו, גם המצור של ינאי על עזה ערך שנה ע”פ קדמוניות.
בספרו זה לא פירט בן מתתיהו את מהלך המצור. על פי כמה מספרי הארכיון המצור ארך כארבעה חודשים ומתואר בפרטי פרטים על ידי הלוחמים החשמונאים עצמם.
הורשת השלטון לאשת הורקנוס – בקדמוניות נכתב שהורקנוס רצה להוריש את השלטון לאשתו ואז תפס את השלטון בכורו אריסטובולוס.
לפי כמה מספרי הארכיון, ניסתה אפרת אלקטרה אשת הורקנוס לזייף את צוואתו וקראה את הצוואה המזויפת ברחבת בית המקדש, כאשר הובילה קשר נגד המלך אריסטובולוס. זו כנראה הסיבה לטעותו של יוסף בן מתתיהו.
לגיון יהודה – בספרי הארכיון מוזכר שאחרי כיבוש אדומיאה הייתה רפורמה צבאית שהפכה את הגדודים היהודיים בצבא ללגיון בנוסח רומאי, פרט זה אינו נזכר בשום מקור היסטורי אחר.
הלוח של חנוך – בספרי הארכיון מוזכר, שאחרי הכתרת הורקנוס למלך, הוחלף לוח השנה אותו הביאו הפרושים מבבל, בלוח העברי הקדום, הוא לוח חנוך.
פרט זה אינו נזכר בשום מקור היסטורי אחר. אחרי שהאמונה הפרושית הפכה לשלטת ביהדות, הוחזר הלוח הפרושי המשמש עד ימינו. הסבר על לוח חנוך מופיע נספח 2 חישוב הזמנים.
עלילות שמעון בן שטח
תליית 80 המכשפות בתלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין ובמקומות אחרים מופיע סיפור תליית 80 המכשפות באשקלון על ידי שמעון בו שטח.
אשקלון הייתה בזמן זה עיר הלניסטית חופשית ולא בשליטת יהודה. מכאן שלא הייתה לבן שטח שום סמכות שיפוט בה. סיפורו של אנטיפס כפי שמופיע ביומנו אמין הרבה יותר.
זימונו של ינאי למשפט וקורבנות הנזירים מופיעים גם כן במקורות יהודיים, ומופיעים גם בזיכרונות אלכסנדר ינאי ושלומית אלכסנדרה כפי שנמצאו בארכיונו של ניקולאוס איש דמשק.
עניינים אחרים
מלחמת האחים בין הפרושים וינאי – ידועה מיוסף בן מתתיהו ומקורות הילכתים.
הנשף בו נאמר להורקנוס שאימו חללה – מוזכר אצל יוסף בן מתתיהו.
ביקור המשלחות הפרתיות בירושלים – בספרות חז”ל נזכר ביקור של משלחת פרסית ביהודה של המלך ינאי.
מכיוון שבזמן זה החליפה הממלכה הפרתית את הפרסית, ברור שהמשלחת הייתה פרתית ולא פרסית, כפי שמופיע בספרי הארכיון. אצל חז”ל נכתב שראש המשלחת שאל על זקן שאמר דברי חוכמה בביקור הקודם של המשלחת.
מכאן שהיו שני ביקורים עליהם נכתב בספרי הארכיון. הזקן, גם אצל חז”ל וגם בספרי הארכיון הוא שמעון בן שטח אחיה של שלומית אלכסנדרה.
אסטלת הליודורוס במארשה– האסטלה המשוחזרת מוצגת היום במוזיאון ישראל. שניים מהחלקים בשחזור נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות במארשה, חלק שלישי (הגדול) מקורו בחפירת שוד, כנראה במארשה.
נספח 2 חישובי הזמנים
מנייני שנים
בספר זה נעשה שימוש בשלושה מניינים:
המניין לעצמאות יהודה, היה נהוג במדינת החשמונאים החל משנת 142 לפני הספירה בזמן נשיאותו של שמעון החשמונאי, אז הוכרה יהודה כממלכה עצמאית על ידי המלך הסלווקי דימיטריוס השני (ניקטור). מרבית הספרים בארכיון משתמשים במניין זה.
המניין לעצמאות אדום מתחיל עם העצמאות שהעניק המלך הפרסי כורש לאדום בשנת 539 לפנה”ס. ראה ערך מורחב.
המניין לכיבוש אדום – מניין חגיגי שהונהג על ידי החשמונאים ונקרא במקורו המניין לשחרור דרום יהודה. פטריוטים אדומיים כינו אותו המניין לכיבוש אדום. תחילתו בחג הפסח בשנת 112 לפנה”ס.
יומנו של קוסמלך אנטיפס משתמש בשני המניינים האחרונים.
מכיוון שכל עלילת הספר מתרחשת לפני הספירה, הרי מי שרוצה להשוות עם הספירה הנוצרית, החישוב הוא תחילת המניין פחות הזמן לפי המניין כל זה כמובן לפני הספירה.
שעות היממה
בעולם ההלניסטי היו שתים עשרה שעות יום ושתים עשרה שעות לילה, אורך השעות היה משתנה בהתאם לחודשי השנה. השעה הראשונה של היום החלה עם זריחת השמש והשעה השתים עשרה הסתימה עם שקיעת השמש.
שעת הלילה הראשונה החלה עם שקיעת השמש והשעה השתים עשרה הסתימה עם זריחת השמש, חלוקת היממה לשני חלקים של 12 שעות נהוגה עד ימינו.
הלוח של חנוך
לוח שמשי של 364 ימים, 12 חודשים, 52 שבועות שלמים, ארבע עונות שנה של שלושה חודשים, 91 ימים. כל חג ומועד יחול ביום קבוע בשבוע, שום חג או מועד לא יחול בשבת.
שם החודשים היה מהראשון עד השנים עשר, עם הכינויים מהלוח הקדום. למשל החודש הראשון בו נחוג קורבן הפסח נקרא גם חודש האביב.
שלומית אלכסנדרה שהובילה את החזרה ללוח חנוך, השאירה את כינויו של החודש התשיעי בשמו האכדי כסלו, לזכר חנוכת המזבח.
עדויות ללוח נמצאו במגילות הגנוזות, בספר חנוך ובספר היובלים שהגרסה העברית המלאה שלהם, נמצאה רק בארכיונו של ניקולאוס.
הנוסחאות של עיבור השנים נמצאו בשני הספרים הנ”ל.
סנכרון השנה הקלנדרית עם השנה הטרופית (האסטרונומית)
הסנכרון נעשה לפי הנוסחה Z=365+(X/Y), כאשר: Z= אורך השנה הקלנדרית, X=מספר הימים שנוספו במחזור השנים, Y=אורך מחזור השנים. דיוקו של הלוח נובע מהסטייה שלו לעומת אורך השנה הטרופית.
בלוח חנוך נוסחת העיבור Y=128, X=31, Z=365.2421875
סנכרון לוח חנוך עם השנה הטרופית
- כל שנה מוסיפים יום שבת נוסף בשבוע השלם האחרון של החודש ה-12 כך משלימים ל-365 ימים בשנה.
- בכל שנה המתחלקת ב-4 ללא שארית ולא מתחלקת ב-128 מוסיפים עוד יום שבת בשבוע השלם האחרון של החודש ה-12 כך מסנכרנים עם השנה הטרופית.
הסטייה של אורך השנה הקלנדרית בלוח חנוך מאורך השנה הטרופית היא 0 כלומר אין כל סטיה. בלוח היוליאני הסטייה גדולה למדי, מה שחייב את המעבר ללוח הגרגוריאני שגם לו סטיה קטנה.
ובלוח האורתודוקסי הסטייה כבר קרובה ל-0. כלומר לוח חנוך הוא הטוב שבלוחות גם בהקשר זה.
כדי להוכיח את הטענה האחרונה. צריך לחשב את הסטייה מאורך השנה הטרופית לעומת אורך השנה הקלנדרית. ההשוואה היא בין לוח חנוך לבין שלושה מהלוחות הידועים בעולם המערבי, היוליאני, הגרגוריאני והאורתודוקסי-המדויק מבין השלושה. זהו לוח של הכנסייה היוונית אורתודוקסית שנוסד ב-1924 ומטרתו להסתנכרן עם הלוח הגרגוריאני.
| שם השנה | אורך השנה (Z) | הצבת הנוסחה | סטיה מהשנה הטרופית |
| יוליאנית | 365.2500000 | 365+(1/4) | 0.00781250 |
| גרגוריאנית | 365.2425000 | 365+(97/400) | 0.00031250 |
| אורתודוקס’ | 365.2422222 | 365+(218/900) | 0.00003472 |
| חנוך | 365.2421875 | 365+(31/128) | 0 |
| טרופית | 365.2421875 | לפי ויקיפדיה עבר’ ערך שנה טרופית | 0 |
דיוק אלוהי מדהים, לוח הלוחות המושלם שנוצר אי פעם. נוסחת העיבור שלו פשוטה להדהים, כמו הכוכבים במסילתם הוא מתנהל ללא התערבות אנושית. הלוחות הגרגוריאני והאורתודוכסי לעומתו נוסחתם מסובכת ופחות אינטואיטיבית והם קצת צולעים.
הלוח העברי/בבלי (ירחי/שמשי), מצריך חישובים אנושיים מסובכים, כדי להתנהל על רגליו המקרטעות.
כאשר נוסד הלוח הגרגוריאני הייתה מדידת אורך השנה הטרופית 365.242254, סטיה של כמעט 0 מהשנה הטרופית מה שהביא לטענה שהשנה הטרופית מתקצרת כל 100 שנה ב-1.123 שניות. העובדה שהסטייה של לוח חנוך, לוח שנוסד אלפי שנים לפני הגרגוריאני, מהשנה הטרופית הנוכחית היא 0 מוכיחה שהטענה על התקצרות השנה
הטרופית מופרכת מעיקרה ומקורה כנראה בדיוק המדידות האסטרונומיות בתקופות קודמות.
המניין לעצמאות אדום
יומנו של קוסמלך אנטיפס שהוא המקור העיקרי לחלקו השלישי של הספר מכיל תאריכים לפי המניין זה. מסיבה זו הייתי צריך להמיר מניין זה למניין לעצמאות יהודה.
המניין האדומי תועד בארכיונו של ניקולאוס איש דמשק, זהו תיעוד יחיד של המניין, שלא נזכר בשום מקור היסטורי אחר.
במניין זה שהחל עם העצמאות שהעניק המלך הפרסי כורש לאדום בשנת 539 לפנה”ס. לוח השנה זהה ללוח השנה היהודי המחודש. שמות החודשים הם שמות החודשים האכדים בלוח הבבלי. זהו לוח שנה ירחי/שמשי עם מחזור של שבע שנים מעוברות בכל תשע עשרה שנים. כמו בלוח היהודי בתקופתו של עזרא הסופר, גם בלוח האדומי, בוטל עיבור השנה בחודש אולולו/אלול במחזורי עיבור השנים. מי שביטל את המניין היה לא אחר מאשר המלך הורדוס הגדול נכדו של קוסמלך אנטיפס, שחיפש הכרה ביהדותו בכל מחיר.
מכיוון שכל עלילת הספר מתרחשת לפני הספירה, הרי מי שרוצה להשוות עם הספירה הנוצרית, החישוב הוא 539 פחות הזמן לפי המניין לעצמאות אדום.
שמות החודשים בלוח האדומי לעומת הלוח העברי.
| אדומי | עברי |
| תשריתו | תשרי |
| ארחשמנו | חשון |
| כיסלימו | כסלו |
| טבטו | טבת |
| שבטו | שבט |
| אדרו – חודש כפול בשנה מעוברת | אדר – חודש כפול בשנה מעוברת |
| ניסנו | ניסן |
| אירו | אייר |
| סימנו | סיוון |
| דומוזו | תמוז |
| אבו | אב |
| אולולו | אלול |
.
[BR1]ציטוט מתלמוד בבלי קידושין סו א